א. ההליך
1.ערעור על פסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה (כב' המפקחת הבכירה, הגב' צפורה פיגנבוים) בתיק מס' 338/14 מתאריך 26.4.2015.
ב. הרקע
2.הבית המשותף, מושא הסכסוך בין הצדדים, מונה 18 יחידות. תשע מהיחידות בבית מצויות בבעלות המערערת. בית משותף זה עדיין לא נרשם בפנקס הבתים המשותפים, ועל כן המשטר החוקי החל עליו, הוא המשטר שנקבע בפרק ו'1 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969.
על פי סעיף 77ג' לחוק המקרקעין, בית משותף שכזה, "יתנהל לפי התקנון המצוי שבתוספת".
3.ברקע הסכסוך בין הצדדים עומדת טענת המשיבה, כי המערערת אינה משלמת את דמי נציגות הבית מזה מספר שנים. לעומת זאת, המערערת טוענת, כי היא זכאית לקזז, כנגד הדמים שעליה לשלם לנציגות, השקעות רבות וגדולות, שהשקיעה ברכוש המשותף של הבית המשותף.
4.ההליך שהתנהל לפני כב' המפקחת הבכירה, נפתח בכתב תביעה שהוגש מטעם המשיבה. בתביעתה עתרה המשיבה לשורה של סעדים הצהרתיים. בין הסעדים ההצהרתיים להם עתרה המשיבה, התבקשה כב' המפקחת להצהיר, כי ההחלטה שקיבלו המערערת ומנהלה בתאריך 22.6.2014, במסגרת אסיפה כללית שלא מן המניין, של בעלי היחידות בבית המשותף, שהם כינסו וקיימו בינם לבין עצמם, היא בלתי חוקית. כמו כן התבקשה הצהרה, שחובה של המערערת למשיבה עומד על סך 35,736 ₪.
5.באשר לחוב הכספי, יצוין, כי במהלך הדיונים שהתקיימו לפני כב' המפקחת, טענה המשיבה שחובה של המערערת עומד על סך 188,685 ₪. בעקבות זאת הורתה כב' המפקחת למשיבה לשלם את הפרש אגרת המשפט, וההפרש אכן שולם. עם זאת, המשיבה לא הגישה כתב תביעה מתוקן.
6.האירוע שגרם להגשת כתב התביעה לכב' המפקחת, אירע כאמור בתאריך 22.6.2014. במועד זה, "כינסה" המערערת אסיפה כללית שלא מן המניין, ובחרה נציגות חדשה לבית המשותף. המערערת סברה, כי נוכח העובדה שהיא בעלים של מחצית מהיחידות בבית המשותף, מצויה בידה הזכות לכנס אסיפה כללית שלא מן המניין, ולבחור נציגות חדשה לבית המשותף.
לא יהיה זה נועז להניח, שהמהלך הכוחני בו נקטה המערערת, נועד לגרום לכך, שהמערערת תוכל להפעיל את כוחה, כבעלת 9 יחידות בבית המשותף, ולנהל אותו לפי טעמה, ואפשר שאף ניסתה לכפות על כל יתר בעלי היחידות בבית, את טענת הקיזוז הנטענת על ידה.
ג. פסק הדין שניתן על ידי כב' המפקחת הבכירה
7.בפסק הדין שניתן על ידי כב' המפקחת הבכירה, קבעה כב' המפקחת כי בחירת הנציגות, שנעשתה על ידי המערערת, פסולה היא. בהקשר זה הוסיפה כב' המפקחת וקבעה, שבידי המערערת כוח הצבעה כשל בעל יחידה אחת בבית המשותף. באשר לחוב הכספי, כי אז, וחרף העובדה שכתב התביעה לא תוקן, חייבה כב' המפקחת את המשיבה לשלם למערערת סך 188,685 ₪, המהווה את חובה של המערערת לנציגות לתקופה שהסתיימה בחודש מרץ 2014.
בהתייחסה לטענת הקיזוז שנטענה על ידי המערערת קבעה כב' המפקחת, כי טענות המערערת על השקעות שהשקיעה ברכוש המשותף של הבית המשותף, אינן מצדיקות הימנעותה מתשלום התשלומים השוטפים לנציגות הבית, וככל שבפי המערערת טענות בנוגע להשקעות שכאלה, שהנציגות חולקת עליהן, עליה להגיש תביעה מתאימה. יצוין, כי מפי בא כוח המשיבה למדתי לדעת, שבינתיים המערערת הגישה כתב תביעה, ובו עותרת היא לסעדים הכספיים שהיא זכאית לקבל בגין ההשקעות שלטענתה השקיעה ברכוש המשותף.
8.באשר לכוח ההצבעה של המערערת, ובהסתמך על החלטת בית המשפט העליון ברע"א 9626/05 נציגות הבית נ' אבימור (פורסם במאגר "נבו" – 16.11.2005), קבעה כב' המפקחת, כי מהבחינה המהותית למערערת אינטרס זהה בכל היחידות שבבעלותה "ונגזרת מכאן התייחסותה לזיקה ביניהן לבין הרכוש המשותף כמו גם ביניהן לבין הנציגות הנוכחית". עוד הוסיפה כב' המפקחת וקבעה:
"אם ניתן בידי [המערערת] כוח הצבעה כמספר היחידות שבבעלותה לעולם תהיה לה האפשרות להכשיל החלטות שכן לעולם לא יהיה רוב תומך. יקשה המקשה: הרי אותו מצב אפשרי אם כל בעלי היחידות האחרים יעשו יד אחת כנגד [המערערת]. טיעון זה לא עומד שכן כל בעל דירה מייצג את האינטרסים שלו אם הם תואמים את האינטרסים של האחרים.
מהנימוקים דלעיל כוח ההצבעה של [המערערת] לגבי ניהול ואחזקה של הרכוש המשותף, נושאים בהם אמורה לדון האסיפה הכללית של בעלי הדירות, הוא אחד, ושקול כנגד כוח ההצבעה של כל בעל יחידה אחרת."
קביעה זו מעוררת קושי. הבסיס לקושי הוא, שעל בית משותף, שלא נרשם בפנקס הבתים המשותפים, חל התקנון המצוי (סעיף 77ג' לחוק המקרקעין). מכיוון שלפי סעיף 13(ב) לתקנון המצוי, בהצבעה באסיפה הכללית "זכאי בעלה של כל דירה לדעה אחת", הרי שלכאורה, הקביעה הנ"ל שללה מאת המערערת (ולמעשה מכל אדם אחר שהוא בעלים של יותר מיחידה אחת בבית המשותף), כוח הצבעה שהמחוקק נתן לה.
9.הערעור שלפני מעורר אפוא שתי שאלות. השאלה האחת נוגעת לכוח ההצבעה של המערערת. השאלה השניה נוגעת לחיוב הכספי. באשר לכוח ההצבעה, טוענת המערערת, כי שגתה כב' המפקחת בקביעתה, שנתון לה כוח הצבעה כאילו הייתה בעלת יחידה אחת בבית המשותף.
ד. לעניין כוח ההצבעה
10.קודם שאבוא לדון בעניין כוח ההצבעה, אציין כי במהלך הדיונים לפני כב' המפקחת, ובהוראת כב' המפקחת, התכנסה אסיפה כללית של כל בעלי היחידות בבית המשותף, כדי לנסות ולבחור נציגות לבית. באותה עת טרם ניתנה החלטת כב' המפקחת בנוגע לכוח ההצבעה של המערערת. בחירת הנציגות באותה אסיפה נכשלה, מהטעם, שתשעה מהדיירים בחרו בנציגים שהוצעו מטעמם, והמערערת, שעשתה שימוש בכוח הצבעה של 9 יחידות, בחרה בנציגים שהוצעו מטעמה.
משלא עלה בידי הצדדים לבחור נציגות חדשה לבית המשותף, המשיכה הנציגות הקודמת למלא את תפקידה.
11.כאמור, קביעת כב' המפקחת, בנושא כוח ההצבעה של המערערת, נסמכה על החלטת בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין) ברע"א 9626/05 נציגות הבית נ' אבימור (פורסם במאגר "נבו" – 16.11.2005). באותה החלטה נדון מקרה בו נעשה ניסיון לשנות את סידורי החניה בבית משותף, בו שלוש יחידות מתוך ארבע, היו בבעלות משפחה אחת. החלטת בית המשפט העליון ניתנה בבקשת רשות ערעור שהוגשה, אך הבקשה נדחתה משום שהיה מדובר ב"גלגול שלישי" של הפרשה, ולא נמצאה הצדקה להיעתר לה לאור ההלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור, פ"ד ל"ו(3) 123.
חרף דחיית הבקשה למתן רשות ערעור, מצא בית המשפט להביע דעתו לגופו של העניין באמרת אגב. באותה אמרת אגב, קבע בית המשפט, כי זכויות על פי חוק המקרקעין יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב, ולרווחתם המשותפת של כל בעלי היחידות בבית המשותף. חובות אלה חלות על בעלי היחידות בבית המשותף הן מכוחם של דיני החוזים והן מכוחו של חוק המקרקעין. בסיפא לאותה החלטה קבע בית המשפט העליון, כי יש לבחון את כוחו של הרוב לעומת המיעוט לא רק מהבחינה האריתמטית אלא גם מהבחינה המהותית.
12.כאמור, הבית המשותף בדיון שלפני טרם נרשם בפנקס הבתים המשותפים, וחל עליו המשטר החוקי הקבוע בפרק ו'1 לחוק המקרקעין, לרבות ההוראה, שהבית "יתנהל לפי התקנון המצוי שבתוספת". כאן, מן הראוי, להתייחס למשמעותו של תקנון הבית המשותף:
(א)בבית משותף שנרשם בפנקס הבתים המשותפים, רשאים בעלי היחידות לקבוע תקנון מוסכם, המסדיר את היחסים בין בעלי היחידות, ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לרכוש המשותף. מקום בו נרשם בית משותף, ולא נרשם לו תקנון מוסכם, יחול התקנון המצוי, הקבוע בתוספת לחוק המקרקעין.
(ב)במהותו, התקנון המוסכם הוא חוזה שנעשה בין הצדדים. ואולם, להבדיל מחוזה רגיל, המחייב רק את הצדדים לו, התקנון המוסכם כוחו יפה גם כלפי אדם, שנעשה לבעל יחידה בבית המשותף לאחר רישום התקנון המוסכם (סעיף 62(ג) לחוק המקרקעין). חשיבות הדבר היא בכך, שאדם המבקש לרכוש יחידה בבית המשותף, ולהיות חבר במעגל האנשים הזכאים ליהנות מהרכוש המשותף, והחייבים לשאת בהוצאות אחזקתו התקינה, יכול לדעת מראש, מה היא חוקת הבית, כיצד הוא מתנהל, מהן הן זכויותיו וחובותיו, ומהו הנטל המוטל עליו.
(ג)כוחו המחייב של התקנון המוסכם, ביחס לבעלי היחידות שכרתו אותו ורשמו אותו, נובע בראש ובראשונה מדיני החוזים, החולשים על מהלך ההתקשרות ועל הוצאתה אל הפועל. ככל שהדברים נוגעים לבעלי יחידות שלא היו צדדים לרישום התקנון, נובע כוחו המחייב של התקנון מהוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. הן מכוחו של חוק המקרקעין והן מכוחם של דיני החוזים (דרך סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973), בעלי היחידות בבית המשותף, חייבים להפעיל את זכויותיהם על פי התקנון בתום לב ובהגינות, למען מטרותיהם המשותפות של כל בעלי היחידות בבית (ע"א 2896/90 טרוצקי נ' דיין, פ"ד מ"ו(5), 454, בעמ' 459 – 460 (1992).
(ד)מקום בו מדובר בבית משותף שלא נרשם בפנקס הבתים המשותפים, נשללת מבעלי היחידות היכולת להסכים על תקנון מוסכם. ואולם, העדרו של הפן החוזי אינו משאיר את הבית המשותף הלא רשום ללא חוקה. במקרה שכזה המחוקק כופה על הצדדים את התקנון המצוי. גם במקרה שכזה, כל אדם המצטרף למעגל בעלי היחידות בבית המשותף הלא רשום, יודע מהו המשטר החוקי המסדיר את ניהול הרכוש המשותף. כמו כן, גם בהתנהלות בעלי היחידות בבית, על פי התקנון המצוי, חייבים הצדדים לפעול בתום לב ובדרך מקובלת, לטובת רווחתם המשותפת של כל בעלי היחידות בבית המשותף.
13.עניין נוסף שראוי להזכיר אותו, הוא היחס בין החובה לשאת בהוצאות האחזקה של הרכוש המשותף, ובין כוח ההצבעה באסיפה הכללית של הבית המשותף. ככל שבעלי היחידות בבית המשותף קובעים, ורושמים, תקנון מוסכם לבית המשותף, יכולים הם לקבוע הוראות שונות המקשרות בין כוח ההצבעה לחובת הנשיאה שהוצאות האחזקה של הרכוש המשותף. כך למשל, יכולים בעלי היחידות לקבוע, שגם החיוב בהוצאות אחזקת הרכוש המשותף וגם כוח ההצבעה, יהיו לפי שטח הרצפה של כל יחידה ויחידה, או שיהיו לפי החלקים ברכוש המשותף, הצמודים לכל יחידה ויחידה.
14.ואולם, באין תקנון מוסכם, לא בהכרח יימצא קשר בין כוח ההצבעה לחובת הנשיאה בהוצאות האחזקה של הרכוש המשותף.
בסעיף 58(א) לחוק המקרקעין, החל גם על בית משותף שלא נרשם בפנקס הבתים המשותפים, נקבע:
"בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי נוהג, לפי יחס שטח רצפת דירתו אל שטח הרצפה של כל היחידות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחר .."
ברור הדבר, שאם מדובר בבית משותף שלא נרשם בפנקס הבתים המשותפים, לא קיים תקנון מוסכם הקובע אחרת, ועל כן חלה "ברירת המחדל" המוכתבת על ידי המחוקק, דהיינו, שהנשיאה בהוצאות האחזקה של הרכוש המשותף, הוא לפי חישוב שטחי הרצפה. לעומת זאת, באותו בית, עליו חל התקנון המצוי, כוח ההצבעה באסיפה הכללית, מוסדר בסעיף 13(ב) לתקנון המצוי, שם נקבע:
"בהצבעה זכאי בעלה של כל דירה לדעה אחת."
אם כל בעל דירה זכאי "לדעה אחת", מתבקש הדבר, שמי שהוא בעל מספר דירות, זכאי למספר דעות, כמספר הדירות שבבעלותו. זכות זו היא זכות שהמחוקק העניק לבעלי הדירות, ולא ניתן לשלול אותה בהחלטה שיפוטית. עם זאת, ניתן להגביל את היכולת להפעיל את הזכות באופן כוחני, שרירותי, פוגעני או מקפח.
15.הניתוק בין חובת הנשיאה בהוצאות מן הצד האחד ובין כוח ההצבעה מן הצד האחר, עשויה ליצור אנומליה, וזה למעשה המצב בבית המשותף מושא פסק דין זה. על פי סיכום שטחי הרצפה, של כל היחידות בבית המשותף, מצב הדברים הוא כדלקמן:
(1)סך כל שטחי הרצפה של כל יחידות הבית המשותף, לא כולל הצמדות ולא כולל את שטח חדר הטרנספורמטור, מגיע כדי 2,002.5 מ"ר.
(2)סך כל שטח הרצפה של היחידות שבבעלות המערערת, מגיע כדי 766.7 מ"ר.
(3)סך כל שטחי הרצפה של היחידות שבבעלות כל יתר הבעלים, מגיע כדי 1,235.80 מ"ר.
לעומת זאת, לפי סעיף 13(ב) לתקנון המצוי, למערערת נתון מחצית מכוח ההצבעה באסיפה הכללית (בגין 9 היחידות שבבעלותה, מתוך 18 היחידות שבבית המשותף). כך יוצא, שהמערערת משלמת פחות (לפי שטח הרצפה), אך מצביעה יותר (לפי מספר היחידות שבבעלותה).
כל עוד המחוקק לא קבע הוראות, מכוחן ניתן להתאים את זכות ההצבעה לשטחי הרצפה, או לנתון אובייקטיבי אחר, לא ניתן לסטות מהוראות התקנון המצוי.
16.הסוגיה של כוח הצבעה, המאפשר כפיית החלטות על המיעוט, עשויה להתעורר בכל מקרה בו אדם או גוף מחזיק ביותר מדירה אחת בבניין. כך ייתכן מצב, שאדם מסויים או קבלן, ירכשו מספר דירות בבית משותף מסויים, ועקב כך יהיה נתון להם כוח הצבעה החוסם את האפשרות לקבל כל החלטה שאינה לפי טעמם או לקבל החלטות שאינן לפי טעמם של המיעוט. תופעה זו אינה ייחודית לעניינים הנוגעים לניהול בתים משותפים דווקא, וניתן להיתקל בה בעניינים הנוגעים לניהול תאגידים, ניהול גופי ממשל ורשויות מקומיות, ארגונים בינלאומיים ועוד.
ככל שהדברים אמורים במקרה שלפני, כוח ההצבעה שהמערערת טוענת לו, דהיינו – "דעה אחת" בגין כל אחת מהיחידות שבבעלותה, הוא כוח הצבעה שהמחוקק נתן בידה. כוח זה לא ניתן לשלול ממנה בהחלטה שיפוטית או בפסק דין.
17.עם זאת, כוח ההצבעה החזק המצוי בידיה של המערערת אינו יכול להיות מופעל על ידה ללא כל הגבלה ובאופן הפוגע ביתר בעלי היחידות בבית המשותף. בראש ובראשונה חייבת המערערת להפעיל את כוח ההצבעה שלה בתום לב, והדברים הובהרו במפורש בע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' זיידה, פ"ד ל"ו(4) 737 (1983) שם נקבע (מפי כב' השופט (כתוארו אז) ברק), בעמ' 740:
"במסגרת הניהול והשימוש הרגילים אין בעלי רוב החלקים - או בעל רוב החלקים - רשאים לקפח את המיעוט. שותף, הרואה עצמו מקופח, רשאי לפנות לבית המשפט, וזה יחליט "כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין". בצד שני סייגים מיוחדים אלה יש להוסיף עוד שני סייגים כלליים, האחד שמקורו בחוק המקרקעין עצמו, והאחר בדין הכללי. הסייג הראשון קובע, כי בעלותו של שותף במקרקעין אין בה כשלעצמה "כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר" (סעיף 14 לחוק המקרקעין). הסייג השני קובע, כי הן הרוב והן המיעוט חייבים לפעול בדרך מקובלת ובתום-לב (סעיפים 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). המיעוט והרוב אינם זרים זה לזה. עבותות של קניין מקשרים ביניהם. חוק המקרקעין מעניק לכל אחד מהם כוחות כלפי רעהו. בהפעלת כוחות אלה יש לנהוג בהגינות."
ולמטה מדברים אלה (בעמ' 744 לפסק הדין):
"עצם העובדה, שהחלטת הרוב היא הקובעת בענייני הניהול והשימוש הרגילים, אין בה כדי לשחרר את הרוב מהחובה להציג את מלוא העובדות למיעוט ולשתפו בקבלת ההחלטה. מהחובה להפעיל את כוחו של הרוב בדרך מקובלת ובתום-לב מתבקשים, בין השאר, התייעצות עם המיעוט, העמדתו על הצורך בפעולה המתבקשת וגילוי כל העובדות הרלוואנטיות, תוך מתן הזדמנות למיעוט, אם יחפוץ, לפנות לבית המשפט בטענת קיפוח."
פסק דין זה ניתן בסכסוך שנגע לניהול משותף של מקרקעין לפי פרק ה' לחוק המקרקעין. ואולם, העקרונות שלעיל חלים גם על ניהול רכוש משותף בבית משותף, בין אם נרשם כבית משותף ובין אם לא נרשם ככזה.
18.תשומת לב מיוחד יש לתת למצב שעלול להיווצר, כאשר מי שמחזיק ברוב כוח ההצבעה, עושה שימוש בכוחו ומקפח בכך את המיעוט. לא זה המקום לנסח את כל הכללים וההסדרים שיש להחיל במקרה שכזה. ככל שהדברים יתעוררו בעתיד, יש לגזור גזירות שוות מתחומי המשפט השונים (וראו למשל ע"א 3699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים בע"מ, פ"ד נ(1) 238 (1996).
19.על כן, לאור כל האמור לעיל, ולאור הוראת התקנון המצוי החל על הבית המשותף מושא הסכסוך שלפני, מתבקשת המסקנה, שיש לקיים בידי המערערת את כוח ההצבעה שהמחוקק נתן לה. על פי סעיף 13(ב) לתקנון המצוי, המערערת זכאית לקול אחד בגין כל יחידה בבית המשותף, המצויה בבעלותה. ואולם, לצד זאת, על המערערת להפעיל את כוח ההצבעה שלה לפי העקרונות שנזכרו לעיל. היה ויתברר, כי המערערת מפעילה את כוח ההצבעה שלה שלא בתום לב, ובאופן הפוגע או המקפח את יתר דיירי הבית המשותף, שמורה לאחרונים האפשרות לפנות לרשות השיפוטית המתאימה כדי להעמיד דברים על סדרם הנכון.
עם זאת, בכל הנוגע לפסילת ההחלטה הכוחנית, שהמערערת ניסתה להשיג אגב הפעלת כוח ההצבעה שלה שלא בתום לב, אין כל מקום להתערב בהחלטת כב' המפקחת, וקביעה זו תוסיף לעמוד על כנה.
ד. לעניין החיוב הכספי
20.מלכתחילה עתרה המשיבה לכך שיוצהר כי המערערת חייבת לה סך 35,736 ₪. לאחר מכן, במהלך הדיונים שהתקיימו לפני כב' המפקחת, טענה המשיבה כי החוב עומד על סך 188,685 ₪. בעקבות זאת הותרה כב' המפקחת למשיבה לשלם את הפרש אגרת המשפט, וההפרש אכן שולם. עם זאת, כתב התביעה לא תוקן.
21.השתלשלות הדברים המתוארת לעיל מצביעה על כך, שגם אם כתב התביעה לא תוקן באופן פורמלי, הרי מעצם העובדה שהמשיבה נדרשה לשלם את הפרש אגרת המשפט, עולה, שכב' המפקחת נתנה למשיבה הרשות לתקן את תביעתה. תשלום הפרש האגרה אף הפך את התביעה בנושא החוב מתביעה הצהרתית גרידא, לתביעה כספית (שהרי אם הסעד ההצהרתי היה על כנו, לא היה מקום לחייב את המערערת בתוספת אגרה).
22.בפסק הדין אכן חויבה המערערת לשלם למשיבה סך 188,685 ₪, ולאחר ששקלתי את טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור שאין מקום להתערב בחיוב שקבעה כב' המפקחת. המשיבה הוכיחה הסכום האמור בעדותה של הגב' סימי ריטרבנד, שמקורו בכך, שמזה מספר שנים המערערת אינה משלמת את התשלומים השוטפים לנציגות הבית.
23.ככל שהדברים אמורים בטענות המערערת לקיזוז ההשקעות שהשקיעה בבניין, הרי מכיוון שהמערערת הגישה תביעה כספית נפרדת, לא אקבע מסמרות בשאלה, האם בעל דירה בבית המשותף, שהשקיע בתיקון הרכוש המשותף, זכאי לקזז את הוצאותיו כנגד התשלומים השוטפים שהוא חייב לשלם לנציגות הבית.
24.אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:
(א)תוצאת פסק הדין שניתן על ידי כב' המפקחת הבכירה, תוסיף לעמוד על כנה, ואין כל מקום להתערב בה. עם זאת, הנני מקבל את טענות המערערת בנושא כוח ההצבעה, והנני קובע, כי באסיפה הכללית של בעלי היחידות בבית המשותף, למערערת יש קולות הצבעה כמספר היחידות בבית המשותף שבבעלותה.
(באין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.
(ג)ככל שהמערערת הפקידה עירבון להבטחת הוצאות הערעור, תשיב לה המזכירות את העירבון, באמצעות בא כוחה (עו"ד יריב רז).
ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ו, 08 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
