הצדדים הם דיירים בבית המשותף ברח' מרים החשמונאי 2,4,6 בת"א, הידוע כחלקות 991,992, 993, ו- 994 בגוש 6212 (להלן: "הבניין"). בניין זה כולל שלושה "מבני רכבת" בני 4 קומות כשלכל מבנה כניסה נפרדת, דהיינו יש שלוש כניסות . מבנה א' מכיל 24 דירות, מבנה ב' מכיל 25 דירות, ומבנה ג' מכיל 23 דירות. המערערים הם בעלי זכויות החכירה ב-22 תתי חלקות מתוך 23 תתי החלקות שבמבנה ג' (להלן: "מבנה המערערים").
המשיבים הם בעלי הזכויות שבדירות שבמבנים א' ו- ב' (להלן: "המבנים האחרים").
לבניין אין תקנון מוסכם ולכן חל עליו התקנון המצוי שבתוספת לחוק המקרקעין, התשכ"ט (להלן: "החוק"). הבניין לא הוכרז כבית מורכב כמשמעותו בסע' 59 לחוק, בתקנון מוסכם, או בהחלטה שיפוטית.
המערערים, שהם בעלי הזכויות בדירות שבמבנה ג', ביקשו לבצע פרוייקט במבנה ג' מכוח תמ"א 38, שיכלול תוספת קומה וחדרי יציאה לגג, תוספת של 25 מ"ר לדירות הקיימות במבנה ג' כולל ממ"ד, תוספת מרפסות לדירות ושיפורים במבנה הקיים, ובעיקר חיזוק המבנה מפני רעידות אדמה, שיפוץ חזיתות והתקנת מעליות. המשיבים סירבו ועודם מסרבים להסכים לביצוע העבודות המבוקשות ע"י המערערים במבנה ג'.
המערערים השיגו היתר בנייה בתנאים מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בת"א (להלן: "הוועדה המקומית"), שדחתה ביום 23.11.2011 את התנגדויות המשיבים להיתר. גם ערר שהגישו המשיבים לוועדת הערר כנגד החלטת הוועדה המקומית על דחיית התנגדויותיהם, נמחק ע"י וועדת הערר תוך התחייבות המערערים שלא להתנגד לביצוע הרחבות של דירות המשיבים לכיוון דרום בפרויקט דומה. המשיבים הגישו למפקח תביעה לצו מניעה על מנת למנוע מהמערערים את ביצוע הפרויקט, ותביעה זו נמחקה בהסכמה.
לאחר מכן, המערערים הגישו למפקח את התביעה מושא ערעור זה, על מנת שיקבע כי הבניין הוא בית מורכב לפי סע' 11 לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה) תשס"ח – 2008 (להלן: "חוק החיזוק"), וכי הם השיגו את ההסכמות הדרושות לפי חוק החיזוק, לצורך ביצוע העבודות לפי תמ"א 38.
תמצית פסק דינו של המפקח
3.המפקח קיים מספר דיוני הוכחות, בהם נחקרו, בין היתר, מומחים מטעם המערערים, והוא אף ערך ביקור בבניין. המפקח קבע בפסק דינו מיום 2.8.2015, כי הבית המשותף שבנדון הוא אכן בית מורכב, כך שהמערערים נדרשים להסכמת רוב בעלי הזכויות שבמבנה ג' בלבד ואין צורך להשיג את הסכמות המשיבים, שהם בעלי הזכויות ביחידות שבמבנים א' ו- ב'. אולם, המפקח גם קבע שלא נתקיים בענייננו אחד משני התנאים המצטברים הנוספים הקבועים בסע' 11 לחוק החיזוק: שאין בביצוע העבודה במבנה ג' כדי לפגוע בזכויותיו של בעל דירה במבנים האחרים. המפקח הבהיר שאין בשתי החלופות התכנוניות שהציגו המערערים לביצוע חיזוק במבנים האחרים (האחת חיזוק ומיגון לפי תמ"א 38/1 לפי תכנית צל, והשנייה הריסה ובנייה לפי תמ"א 38/2) כדי להוכיח העדר פגיעה במבנים האחרים. לפיכך המפקח דחה את תביעת המערערים וקבע שאם ברצונם לבצע את הפרויקט המבוקש, עליהם להשיג את הסכמת רוב בעלי הדירות בכל שלושת המבנים ולא רק במבנה ג' בו הם מתגוררים. כנגד קביעתו הנ"ל של המפקח הגישו המערערים את הערעור דנן.
יש לציין כי לפי החלטת הוועדה המקומית מיום 15.6.2015 להאריך את היתר הבנייה בהארכה חריגה ל-90 יום נוספים, ההיתר פקע ביום 16.9.2015, דהיינו אחרי מתן פסק דינו של המפקח ולפני הגשת הערעור דנן.
עיקרי טענות הצדדים
4.לטענת המערערים, שגה המפקח בקביעתו כי יש פגיעה בדירות המשיבים. לדעתם הפגיעה מינורית, אם בכלל, ורק כלפי חלק מזערי וממוקד מבעלי הדירות. לשיטת המערערים, היה על המפקח לאשר את ביצוע הפרויקט על ידם, ולהורות על ביצוע שינויים תכנוניים מסוימים שהיה על המפקח להגדירם באזור ה"פטיש", דהיינו בדירות שבחלקו המזרחי של הבניין, בו קווי הבניין בין 3 המבנים אכן מצומצמים מאד. היה על המפקח להורות על שינויים תכנוניים אלו בלבד, שהם שינויים מעטים ביותר גם לשיטת המפקח, ולא לשלול לחלוטין את זכותם של המערערים לחיזוק מפני רעידות אדמה, שהיא זכות יסוד להגנה על חיי אדם. המפקח לא איזן כראוי בין הזכויות. המפקח שגה בקביעתו כי לא ניתן לבצע עבודות במבנה האמצעי של המשיבים, לאחר השלמת ביצוע העבודות במבנה המערערים, מה גם שהמשיבים לא הביאו חוות דעת מומחה להוכחת טענה זו. המפקח התייחס למרחב תמרון למכונת קידוח וכדומה, אך אלו הן קביעות תכנוניות שלא הוכחו לפני המפקח ושאינן בידיעתו, מאחר שהן דורשות מומחיות בתחום התכנון. לטענת המערערים, התוכנית שהם הגישו לוועדה המקומית (להלן: "תוכנית צל") שכנעה הן את הוועדה המקומית והן את וועדת הערר כי העבודות המבוקשות על ידם לא מונעות מהמשיבים לבצע פרויקט דומה במבנים האחרים שבו נמצאות דירותיהם. המפקח סירב להתבסס על תכנית זו מאחר שלא ניתן לה כל מעמד סטטוטורי. לשיטת המערערים, קביעה זו של המפקח תמוהה, מאחר שתוכנית צל זו נועדה רק להוכיח למוסדות התכנון שניתן לבצע פרויקט דומה במבנים האחרים, ולא יעלה על הדעת לדרוש מהמערערים להגיש תכנית זו לוועדה המקומית ולקבל בגינה היתר בנייה לביצוע פרויקט דומה במבנים האחרים רק כדי שיינתן לתוכנית זו "מעמד סטטוטורי". לשיטתם שגה המפקח בקביעתו כי אם יבוצע פרויקט דומה במבנים האחרים הדבר יגרום לחסימת פתחים, חלונות וכיווני אוויר, מאחר שאמורים להיפתח פתחים חליפיים בחזית ההרחבה החדשה. לטענתם, אין עליהם חובת הוכחה של היתכנות כלכלית ותכנונית של ביצוע פרויקט דומה במבני המשיבים. עוד טענו כי שגה המפקח כשהסיק מעדות המומחה שהובא מטעמם, שאול מייל, שלא ניתן לחזק את מבנה המערערים באופן עצמאי, מבלי לחזק גם את המבנים האחרים. בפועל המבנים נפרדים פיזית לחלוטין אחד מהשני בכל המובנים. עוד טענו שבמהלך ההליך הצהירו המשיבים מספר פעמים שבכוונתם להרוס את המבנים ולבנותם מחדש, כך שכל הקביעות בעניין הפגיעה של אזור ה"פטיש" בחלק קטן מהדירות, אינן רלוונטיות. באשר לטענה כי וועדת הערר ביטלה לאחרונה, ביולי 2016, את היתר הבנייה של המערערים, טענו המערערים שעדיין יש להכריע בערעור דנן והוא לא הפך לתיאורטי, מאחר שהסוגיה הקניינית בלאו הכי דורשת הכרעה, ולאחר מכן המערערים יוכלו שוב להגיש בקשה חדשה להיתר הבנייה. בדרך כלל דיונים אצל המפקח אורכים יותר משנה, כך שגם אם היתר פוקע באמצע הליך אצל המפקח, אין הדבר מייתר את הכרעות המפקח בסוגיות הקנייניות שנדונות לפניו, ועניין ההיתר, ייפתר בנפרד בפני מוסדות התכנון.
לטענת המשיבים צדק המפקח בפסק דינו המנומק והמפורט. פסק דינו מבוסס על קביעות שבעובדה ועל העדים המומחים של המערערים, וכן על התרשמותו הישירה מביקורו בנכס. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים, והמערערים לא הביאו כל אסמכתא שמצדיקה חריגה מנוהג זה במקרה דנן. לטענתם, לא זו בלבד שהמערערים לא הוכיחו שמתקיימים התנאי השני והשלישי שבסע' 11 לחוק החיזוק, אלא שהמפקח קבע שהוכח לפניו בצורה פוזיטיבית שהתנאים שבסע' 11 לחוק החיזוק אינם מתקיימים בענייננו. לטענתם, כמפורט בפסק הדין, הוכחה פגיעה לא רק בבעל דירה אחת, אלא ברוב בעלי הדירות בבית המשותף. כמו כן, הוכחה פגיעה בחסימה של אור ואוויר והוכח צמצום ניכר של המרווחים שבין המבנים. עוד טענו כי בעת הגשת הערעור לא היה בידי המערערים היתר בנייה תקף מאחר שהוא הוארך בטעות. עוד טענו כי ביולי 2016 ביטלה וועדת הערר את היתר הבנייה של הוועדה המקומית, כך שהדיון בערעור דנן הפך לתיאורטי ולפיכך יש לדחותו על הסף. באשר לתוכנית צל עליה המערערים סומכים, טענו המשיבים שמדובר בסקיצה ראשונית בלבד ללא פירוט קונקרטי וכי מומחה המערערים אף הודה, בחקירתו לפני המפקח, שהוא לא בדק את המרחקים, אלא מדובר בהערכה לפי תחושה. המשיבים ציינו שקדושת חיי המערערים לא עדיפה על קדושת חיי המשיבים, שעלולה להיפגע אם תבוצע בניית המערערים, מאחר שהם לא יוכלו לבצע פרויקט דומה במבנים שלהם. כמו כן, גם קניין המשיבים אינו פחות מקניין המערערים. עוד הוסיפו, שהמערערים הסתירו מבימ"ש זה את העובדה שהמערערים ניהלו תביעה נגד הספרייה שבמבנה ג', שנדחתה ע"י המפקח, כך שגם אם הערעור דנן יתקבל, עדיין המערערים לא יוכלו לבצע את העבודות בשל התנגדות הספרייה. כמו כן, המערערים גם הסתירו מבימ"ש זה את העובדה שבעת הגשת הערעור דנן היה קיים ערר תלוי ועומד בפני וועדת הערר, כנגד החלטת הועדה המקומית להאריך את תוקף ההיתר. בעת הגשת הערעור דנן, תוקף ההיתר פג.
עיקרי טענותיה של המשיבה 44, שיוצגה בנפרד משאר המשיבים ע"י ב"כ עו"ד הלן אייזן, שאף הופיעה בדיון, דומים לעיקרי טענות יתר המשיבים.
המשיבים 33, פורמן יונינה ואריאל, מכרו את דירתם לאימה של האדריכלית אורית גלעדי ווילנברג בשנת 2016, לאחר הגשת הערעור דנן, והיא לא הייתה מיוצגת בתיק דנן מלכתחילה. האדריכלית גלעדי הגישה בקשה לדחיית הערעור, ללא התייחסות פרטנית לערעור, ובה ציינה כי הם מתנגדים לפרצלציה של המגרש לשני חלקים, כך שהאחד יכלול רק את מבנה ג' והחלק האחר יכלול את שני המבנים האחרים. בנימוקיה הסבירה כי פרצלציה שכזו תעניק יתרון חד צדדי למערערים ותפגע בזכויות המשיבים. האדריכלית גלעדי גם הופיעה בדיון שהתקיים לפניי.
דיון
5.ראשית אתייחס לטענת המשיבים כי יש לדחות הערעור על הסף מאחר שלאחר הגשת הערעור, ביולי 2016, התקבל ערר המשיבים על החלטת הועדה המקומית, אשר ביטל את היתר הבנייה של המערערים. אינני מקבלת טיעון זה. אחד מנימוקי וועדת הערר שלא להאריך שוב את היתר הבנייה היה הצורך להכריע קודם בשאלה הקניינית שתלויה ועומדת בערעור דנן על החלטת המפקח, ועד אז יושעה ההליך התכנוני (ראו: עמ' 8 להחלטת וועדת הערר, ש' 1-4). נימוק זה תואם את ההלכה הפסוקה, לפיה כאשר יש מחלוקת קניינית, מוסמכת וועדת הערר להשהות את ההליך התכנוני ולא להוציא היתר בנייה עד שתוכרע המחולקת הקניינית (ראו: עע"מ 2832/09 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ (להלן: "פס"ד בני אליעזר") סע' כג'-כז' לחוות דעתו של כב' השופט א. רובינשטיין, המשנה לנשיאה, המפרט את הרציונאלים לעיקרון זה. כן ראו: בג"צ 879/89 בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין נ' הועדה המקומית, פ"ד מד(2) 831; בג"צ 1578/90 אייזן נ' הועדה המקומית לתכנון לבניה (לא פורסם מיום 24.10.1990); רע"א 4138/10 קלצוק נ' אורון (לא פורסם מיום 5.7.2010) (לא פורסם) פסקה ח'; וכן ראו בפסק דיני שניתן לאחרונה ב- עת"מ (ת"א) 38144-07-15 בלומה לב נ' וועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת"א (לא פורסם, מיום 1.11.2016).
זאת ועוד, קבלת עמדת המשיבים לפיה יש לדחות את הערעור דנן, כדי שהמערערים יחזרו למפקח רק לאחר שיינתן היתר בנייה חדש, תיצור מעגל שוטה שימנע את הגשמת תכליות החוק. כלומר, שוועדת הערר תימנע מלדון בהיתר הבנייה מאחר שטרם הוכרעה המחלוקת הקניינית אצל המפקח, והיא תפנה את הצדדים למפקח לבירור מחלוקתם הקניינית, ואילו המפקח יימנע מלדון בתביעתם הקניינית של המערערים מאחר שטרם ניתן למערערים היתר בנייה ע"י רשויות התכנון, והוא יפנה לצורך כך את הצדדים לרשויות התכנון על מנת שייתנו היתר בנייה. פרשנות חוק צריכה להביא לכך שניתן יהיה ליישמו. יש למנוע בזבוז זמן ומשאבים לריק. כמו כן יש למנוע פרשנות שתגרום לכך שהתכלית החשובה של חיזוק מבנים לא תוגשם בשל המעגל השוטה כאמור.
6.מכאן נעבור לשאלה העיקרית שעומדת במוקד הדיון, והיא האם התקיימו בבית המורכב שבנדון התנאים המצטברים המנויים בסע' 11 לחוק החיזוק. סע' זה קובע:
"מבנה או אגף בבית מורכב כמשמעותו בסעיף 59 לחוק המקרקעין, יראו אותו לעניין חוק זה כבית משותף, ובלבד שהתקיימו שניים אלה:
(1)אין בביצוע העבודה במבנה או באגף כדי לפגוע בזכויותיו של בעל דירה במבנה או באגף אחר בבית המורכב;
(2)ניתן לבצע חיזוק מפני רעידות אדמה של המבנה או האגף, בלי לבצע חיזוק כאמור של מבנה או אגף אחר בבית המורכב".
בערעור שוב אין מחלוקת כי הבניין הוא "בית מורכב". המחלוקת המהותית הצדדים נסבה על השאלה האם התקיימו שני התנאים המצטברים האחרים שמנויים בסעיף הנ"ל.
באשר להתקיימות התנאי הראשון, של פגיעה בזכויות המשיבים, תלו המערערים את עיקר יהבם על תוכנית הצל שהגישו לוועדה המקומית אשר מוכיחה לטענתם, את העדר המניעה לביצוע פרוייקט דומה במבני המשיבים. המערערים הפנו לציטוט מהחלטת הוועדה המקומית מיום 23.11.2011, שאישרה את בקשת ההיתר של המערערים ודחתה את ההתנגדויות. לשיטתם, בציטוט נאמר כי תכנית הצל שהגישו המערערים מוכיחה העדר פגיעה. דא עקא, התייחסות הוועדה המקומית לתוכנית הצל הייתה סתמית ולקונית ביותר, ללא נימוק, ובוודאי מבלי שהתקיימו חקירות עדים בנקודה מהותית זאת. כל שקבעה הוועדה המקומית בהחלטתה בנקודה הרלוונטית לענייננו הוא:
"2. ...תוספת זו אינה גורעת מזכות המתנגדים לבקש תוספת בניה לבניינים שלהם מכוח התמ"א. במהלך הדיון הציגו מבקשי ההיתר תכנית צל המראה כיצד ניתן להרחיב את בנייני המתנגדים לפי תמ"א 38, בדומה לתוספת המבוקשת על ידם.
עינינו הרואות כי הוועדה המקומית בהחלטתה רק ציינה כי לאור תכנית הצל שהוגשה ע"י המערערים, ניתן להרחיב את בנייני המשיבים באופן דומה להרחבה המבוקשת ע"י המערערים, וכי אין פגיעה במשיבים מבחינת אור ואוורור מאחר שיוותר מרווח מספק בין הבניינים לאחר הרחבת מבנה המערערים.
משום מה המערערים לא צירפו את החלטת הוועדה המקומית להודעת הערעור מטעמם, אלא רק ציטטו את הקטע הרלוונטי בעניין הנ"ל, כך שניתן להסיק מכך שהוועדה המקומית לא פירטה ולא נימקה את קביעתה הנ"ל מעבר למצויין בציטוט הנ"ל.
לעומת זאת המפקח דן באריכות בתוכנית הצל, וקבע את קביעותיו על סמך חקירת עד שהתנהלה לפניו, בה נחקר המהנדס שהכין את תכנית הצל.
עוד קבע הוועדה המקומית בהחלטתה:
3. כעולה ממפרט הבקשה להיתר, אשר הוצג במהלך הדיון, לאחר ההרחבה המבוקשת לפי התמ"א המרחק בין חזית הבניין המורחב לבין הבניין האמצעי (ברח' מרים החשמונאית 4) הינו 10 מ', פרט לכניסה ג' (הבנויה בבניין האמצעי בחריגה) בה המרחק בנקודה הכי צרה עומד על 2.5 מ'. בנסיבות אלו יש לדחות את טענות המתנגדים בעניין פגיעה של אור ואוורור לדירותיהם"...
דא עקא, הוועדה המקומית בהחלטתה הנ"ל קבעה רק כי לאחר העבודות במבנה המערערים בלבד יוותר מרחק מספק בין המבנים לצורך אור ואוורור, אולם אין כל התייחסות בהחלטת הוועדה המקומית באשר למרחק שיוותר בין המבנים לאחר שיבוצעו עבודות דומות גם במבני המשיבים. מקובלת עלי עמדת המפקח כי הנטל להוכחת רכיב זה מוטל על כתפי המערערים. לא זו בלבד שהמערערים לא הוכיחו זאת, אלא שהמפקח הסיק מעדות מומחה המערערים, כי לאחר בנייה דומה במבני המשיבים לא יישאר כל רווח בין מבנה א' ל- ב', ויישאר מרחק של סנטימטרים ספורים בלבד בין מבנה ב' ל- ג'. די בנתון זה כדי לשלול את הוכחת התנאי של סע' 11 לחוק החיזוק, לפיו אין פגיעה בזכויות בעלי הדירות שבמבנים האחרים. אומנם המערערים מציינים בסע' 23 לערעורים כי וועדת הערר, בערר שנמחק בסופו של דבר, העלתה ממצאים, לאחר שתוחקרו לפניה ארוכות אדריכלי עיריית ת"א, לפיהם המרחק בין הבניינים יישאר סביר גם לאחר פרויקט דומה במבנים האחרים, אולם המערערים לא טרחו לצרף את פרוטוקול הדיון בוועדת הערר בו מופיעים דברים אלה, על מנת שביהמ"ש זה יוכל לבחון את העדויות. הימנעות זו של המערערים מהצגת ראיה חיונית לעמדתם, פועלת נגדם.
אינני מקבלת את טענת המערערים כי מפס"ד המפקח עולה, שעל המערערים להגיש בקשה להיתר בנייה במבני המשיבים כדי שיוענק מעמד סטטוטורי לתוכנית הצל שהגישו, לצורך הוכחת טענתם להיתכנות הרחבה דומה במבנים האחרים. המפקח קבע, ובצדק, שהמערערים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח שניתן יהיה לקבל היתר בנייה לביצוע תכנית הצל, שנועדה להוכיח את טענתם להיתכנות פרויקט דומה במבני המשיבים (ראו: סע' 49 לפסה"ד). כפי שציין המפקח בפסק דינו, מומחה המערערים הודה שהוא לא בדק היתכנות הנדסית לביצוע הבנייה במבנים האחרים לפי תכנית הצל. מעדותו של המומחה עולה שלא בוצעו בדיקות בסיס למבנים האחרים לא ע"י המומחה מייל עצמו, ולא ע"י חברת איזוטופ (ראו: סע' 77 לפסה"ד). כמו כן, מעדותו של המומחה קורפיצקי מטעם המערערים, שערך את התכנית הרעיונית להריסה ובניה מכוח תמ"א 38/2 עולה שיהיה צורך בתיקונים מהותיים בתוכנית הצל (חדרי מדרגות, מעליות ומרחקים בין הבניינים) על מנת שיוכלו לקבל בגינה היתר בנייה (ראו: סע' 59 לפסה"ד). תוכנית הצל במצבה הנוכחי, כפי שהוגשה לוועדה המקומית, אין די בה על מנת לצאת ידי חובת נטל הראיה המוטל על המערערים להוכיח כי המשיבים יוכלו לבצע עבודות דומות במבניהם, בהתאם לדרישת סע' 11 לחוק.
גם חלופת חיזוק המבנים האחרים שהציגו המערערים בדרך של הריסה ובנייה של מבני המשיבים לפי תמ"א 38/2 אינה מהווה הוכחה מספקת להיתכנות הפרויקט במבנים האחרים לאחר ביצוע החיזוק במבנה המערערים. כפי שהסביר המפקח בפסק דינו, מדובר בסקיצה רעיונית ראשונית בלבד, ללא קונקרטיזציה באשר למידות ולמספר יחידות הדיור. כמו כן, תכנית זו לא הוצגה בפני מוסדות התכנון, וממילא לא נבחנה ולא אושרה על ידם. מעדותו של קורפיצקי מומחה המערערים שערך תכנון זה, עולה כי המרחקים בתוכנית זו נקבעו על ידו לפי "תחושה", הוא אף לא זכר את החישובים, ולא היה בטוח לגבי קנה המידה (ראו: סע' 62-60 לפסה"ד).
המערערים טענו בערעורם (בסע' 6 ו – 8 להודעת הערעור) כי הפגיעה בדירות המשיבים היא "מינורית", "אם בכלל", וכי מדובר בפגיעה רק בחלק "מזערי" מן המשיבים, אך לא הוכיחו טענה עובדתית זו כדבעי. כמו כן, המערערים טענו בערעורם (בסע' 38 להודעת הערעור), כי בניגוד לקביעת המפקח בפסק דינו, צמצום חדרי המדרגות שנדרש להיעשות בפרויקט דומה במבני המשיבים, נובע לא מהפרויקט המבוקש ע"י המערערים, אלא מהצורך להוסיף מעליות בבנייני המשיבים, עם תחנות בכל קומה כפי שקורה גם בבניין המערערים מטעמיהם. המערערים לא טרחו לגבות טענה זו מבחינה ראייתית. הם לא הפנו לחוות דעת מומחה, או לעדות כלשהיא, או לכל מסמך אחר המוכיח טענה עובדתית זו. המערערים צירפו להודעת הערעור מטעמם רק את פסה"ד של המפקח מושא הערעור דנן. משום מה לא צורפו מסמכים רבים החיוניים להוכחת עמדתם, כמו החלטות הוועדה המקומית וועדת הערר, פרוטוקול וועדת הערר, פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו לפני המפקח וחוות דעת המומחים מטעם המערערים. העדר המסמכים הנ"ל, מחזק את מסקנות המפקח בפסק דינו.
אין ממש בטענת המערערים כי המפקח פסל ללא סמכות, תכנית שאושרה ע"י הוועדה המקומית וועדת הערר. למעשה המפקח דן בסוגיית ההסכמות של השכנים שבמבנים האחרים ובטענתם כי זכויותיהם הקנייניות נפגעות כתוצאה מהבניה המבוקשת. נושא זה של בדיקת התנאים מכוח סע' 11 לחוק החיזוק נתונה ע"י המחוקק לסמכות המפקח.
כאמור, לפי סע' 11 לחוק החיזוק, התנאים שנקבעו בו הם מצטברים. משהוכח כמפורט לעיל שלא נתקיים התנאי הראשון, בדבר העדר פגיעה במבנים א' ו- ב', מתייתר הצורך לבחון את התקיימות התנאי השני, בדבר האפשרות לחזק את מבנה ג' בנפרד מהמבנים האחרים.
סיכום
7.לאור האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הערעור.
המערערים יישא בהוצאות המשיבים בסך 25,000 ₪ לפי הוראות תקנה 512 לתקסד"א.
ניתן היום, ה' חשוון תשע"ז, 06 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.
