1.לפני ערעור על פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין (כב' המפקח הבכיר אורן סילברמן) מיום 18/4/16 בתיק 5/29/2014 ולפיו חויבה המערערת 1 – נציגות הבית המשותף ברחוב גרונר 23 רמת אביב (להלן: "הנציגות") לשלם למשיבה 1 – גב' שושנה לוי סך 25,000 ₪ ולשלם למשיבה 2 – הגב' עדי טראוב סך 25,000 ₪.
בסעיף 102 לפסק הדין נקבע:
"בנסיבות דנן מדובר בתובענה חריגה ביותר שהוגשה על ידי נציגות הבית המשותף. אומנם, הורתי על המצאת החלטת אסיפה כללית לשם המשך בירור ההליכים. אולם, אינני מוצא כל הצדקה כי אותם בעלי דירות אשר התנגדו לניהול ההליכים או לא הסכימו להם יאלצו לשאת בהוצאות הליך שהתברר, בסופו של דבר, כמופרך מעיקרו, ודאי בנוגע להיקפו.
במיוחד אמורים הדברים בכל הקשור לתובענה כנגד הנתבעת 2 וודאי לאור הרקע להליך דנן בדבר קיומו של הליך מקביל בעניין תביעת לשון הרע כמוזכר לעיל.
לאור האמור אני קובע כי תשלום הוצאות ההליך כפי שנפסקו לעיל, ישולמו על ידי נציגות הבית מתוך כספיים ייעודיים שיגבו בגביה מיוחדת אך ורק מאותם בעלי דירות אשר הצביעו באסיפה הכללית מיום 08.04.14 בעד המשך ניהול ההליכים שבפניי".
(הדגש אינו במקור – א.כ.)
2.הערעור הוגש הן על ידי הנציגות והן על ידי המערערים 2 ו-3, שלא היו בעלי דין בהליך קמא, אשר נטען לגביהם כי כהנו כחברי נציגות בזמנים הרלוונטיים לתובענה. הצביעו בעד ניהול ההליך, והלכה למעשה, חויבו בהוצאות אישיות בפסק הדין.
3.פסק דינו של המפקח:
א)בפני המפקח נדונה תובענה במסגרתה היה צריך לקבוע, אם יש לחייב את המשיבות – הנתבעות בתשלום כספים בגין חוסרים נטענים בקופת הנציגות.
הנציגות טענה, כי המשיבות נטלו כספים לכיסן הפרטי בתקופה שבה כהנו כחברות הנציגות בבניין ברחוב גרונר 23 רמת אביב (להלן: "הבניין").
הגב' לוי כהנה כחברת נציגות בתקופה שמחודש אפריל 1998 ועד ינואר 2003 (להלן: "התקופה הראשונה").
הגב' לוי והגב' טראוב כהנו יחדיו בנציגות החל מחודש נובמבר 2005 ועד יוני 2011 (להלן: "התקופה השניה").
הנציגות טענה, כי במהלך התקופות הללו נגנבו על ידי הנתבעות כספים בהיקף של כ- 617,871 ₪ . לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך 300,000 ₪.
ב)לאחר הליכים מקדמיים ממושכים והגשת ראיות, נשמעו הראיות במשך 6 ישיבות ולאחר הגשת הסיכומים, נקבעו בפסק הדין הקביעות הבאות:
(1)לגבי התקופה הראשונה קיימת התיישנות.
אין התיישנות בנוגע לחלק מהתקופה השניה – עד לשנת 2007.
(2)קיימת סמכות עניינית למפקח לדון בתובענה.
(3)הנציגות היתה מוסמכת להגיש את התובענה וזאת בניגוד לעמדת הנתבעות בעניין.
(4)נבחנה לגופה טענת הנציגות בנוגע לתקופה השניה. בשים לב לכך שיוחסו לנתבעות בתביעה טענות של מרמה, גניבה וכיוצ"ב נקבע כי הנטל המוטל על התובעת להוכחת טענותיה הוא נטל מוגבר.
בסעיף 35 לפסק הדין נכתב:
"לאחר ששקלתי את מכלול הראיות וטיעוני הצדדים, אף שמצאתי כי התנהלות הנציגות (בתקופה ניהולה על ידי הנתבעות בתקופה השנייה) לא היתה תקינה, הרי שלא הוכחה התובענה הכספית, וודאי שלא הוכח הצדק בחיוב הנתבעות במלוא הסכומים שנתבעו".
(5)לגבי חוות דעת רואה חשבון שצורפה על ידי הנציגות:
נמצא כי היא איננה מבססת קיומו של חוסר בכספי הנציגות, ובוודאי שלא בהיקף של מאות אלפי שקלים או כי כספים כלשהם נלקחו לכיסה הפרטי של הגב' לוי.
המפקח מנה טעמים נוספים לכך שלא מצא לנכון לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם הנציגות.
(6)נקבע, כי הנציגות לא הוכיחה כי לגברת לוי קיים חוב במיסי הנציגות בכל הנוגע לדירתה.
(7)נקבע, כי לא היתה מחלוקת עובדתית על כך שיש מסמכים מתקופת ניהול הנציגות על ידי הנתבעות ,שאינם קיימים עוד, וכי מחד – עובדה זו מעלה תמיהות (סעיף 52 לפסק הדין) אך מאידך – הנציגות לא הצליחה לשכנע כי המסמכים התבקשו על ידי מר שפייזר, בוודאי שלא בסמוך לאחר סיום תפקיד הנציגות (הפנייה בעל פה היתה כאשר ראה את הגב' טראוב בלובי של הבניין ופנייה בכתב נעשתה לגב' לוי רק כשנתיים לאחר סיום תפקידן של הנתבעות בנציגות).
גם לאחר שהתגלו אי סדרים, הנציגות לא פנתה לקבל הסברים (סעיף 53 לפסק הדין).
המפקח לא מצא כי יש לקבוע שהגב' לוי "העלימה" במכוון מסמכים, בוודאי כאשר אלו הוצגו בפני הגזבר החדש של הנציגות (מר בראון).
בראון אישר בעדותו, שהמסמכים היו קיימים כאשר נפגש עם הגב' לוי, במועד שבו הועברו הנתונים בין הנציגויות השונות ואישר, כי הוא לא דרש לקבל את המסמכים וממילא גם לא ביקש לבדוק את ההתנהלות הכספית. (סעיף 54 לפסק הדין).
(8)המפקח בחן את הטענות הפרטניות של הנציגות בנוגע להתנהלותה של הגב' לוי בחשבון הנציגות (תשלום חשבון חשמל פרטי באמצעות צ'ק של הנציגות, תשלום עבור איש אלומיניום ועוד) ומצא לנכון לקבל את מענה הגב' לוי ביחס לכל פעולה ופעולה (סעיפים 57-69 לפסק הדין).
נקבע שם בסעיף 69 לפסה"ד: "ויודגש, בכל מקרה, לכל היותר, הוצגו "סימני שאלה" בנוגע להיקף סכומים שאינו עלה על אלפי שקלים בודדים. גם אם יש בפעולה זו משום "הפרת אמון" הרי שזו איננה הופכת את מעשי הנתבעת 1 למעשה מרמה וגניבה, אלו הן טענות התובעת בתביעתה".
(9)המפקח קבע מפורשות, כי עדותה של הגב' לוי היתה מהימנה עליו ודי בכך כדי להביא לדחיית טענות הנציגות.
בייחוד לאור הנטל המוגבר החל בנוגע לטענות מרמה וגניבה, אך גם לגופם של דברים.
הראיות שהוצגו, פעלו לטובתה של הגב' לוי וזאת בנוגע לטענתה כי ההמחאות נמסרו לבעלי מקצוע עבור עבודות השייכות לבניין.
נקבע, כי טענות הנציגות בנוגע למשיכות מזומן על ידי הגב' לוי הן רק בגדר השערות (סעיף 77 לפסק הדין).
נקבע, כי לא הוכח שהגב' לוי נטלה לכיסה כספים מזומנים כלשהם של הנציגות.
(10)בנוגע לאחריותה של הגב' טראוב:
נקבע, כי מוטב שהתובענה נגדה כלל לא היתה באה לעולם. היא לא היתה חברת נציגות בתקופה הראשונה (שלגביה התקבלה טענת ההתיישנות).
ממילא לא יכלה לקחת לכיסה כספים כלשהם של הנציגות באותה תקופה והטענה המרכזית של הנציגות בתביעתה מתייחסת לתקופה הראשונה.
זאת ועוד, הגב' טראוב לא היתה חברת נציגות גם בנציגות שמונתה לאחר התקופה הראשונה.
נקבע על סמך הראיות, כי התביעה ביחס אליה התגלתה כמופרכת ולא היה יסוד להגשת תביעה נגדה. היא לא היתה גזברית. לא הובאה כל ראיה על כך שהיא "שיתפה פעולה" עם הגב' לוי במעשי מרמה שהנציגות ייחסה לגב' לוי.
בסעיף 99 לפסק הדין נכתב:
"סופו של יום, תובענה כספית על סך של 300,000 ₪ (בגין טענה בדבר גניבת כספים בסך של למעלה מ- 600,000 ₪) נדחתה. אפילו בסכומי התובעת הצטמצמה הטענה המהותית לסך של כ- 135,000 ₪ לכל היותר (בהתחשב בטענת ההתיישנות) כשחלק מעילת התביעה התגלתה שגויה עוד מיסודה (חוב מיסי נציגות של הנתבעת 2). אף שההתנהלות הכספית של הנציגות במהלך כהונתן כחברות נציגות לא היתה תקינה, הרי שהמרחק בין הליקויים בהתנהלותן לבין הגשת התובענה כאן, ובפרט לאור הניסוח החריף של כתב התביעה, מצדיק השבת הוצאות הנתבעות בגין ההליך. קשה להשתחרר מהרושם כי חברי הנציגות, ומר רויץ בתמיכה לכך, ירו את החץ ולאחר מכן סימנו את המטרה, ודאי בנוגע להיקף התובענה".
לאחר מכן נפסקו הוצאות בסך 25,000 ₪ לכל נתבעת ונקבע כי לאור חריגות התובענה והנסיבות המיוחדות, ישולמו ההוצאות על ידי הנציגות רק מתוך כספים שייגבו מבעלי הדירות שהצביעו באסיפת דיירים בעד המשך ניהול ההליכים בפני המפקח.
הכספים ישולמו לנתבעות על ידי הנציגות.
נקבע, כי הנתבעות רשאיות כמובן לוותר למי מבעלי הדירות על תשלום חלקו בגבייה המיוחדת לצורך תשלום ההוצאות.
מכאן הערעור שלפני.
4.תמצית טענות המערערים:
הערעור הוגש על ידי הנציגות ועל ידי שניים מהדיירים אשר לא היו בעלי דין בהליך שהתנהל בפני המפקח.
הערעור מתמקד במספר עניינים מרכזיים:
(1)המערערים טוענים כי המפקח לא פעל על פי ההלכה הפסוקה ביחס למעמדה של נציגות כאישיות משפטית נפרדת.
לא היה מקום לערוך הבחנה בין דיירים אשר תמכו בניהול ההליך לבין דיירים שלא תמכו בניהול ההליך והבחנה זו נעשתה תוך חריגה מסמכות ובניגוד לדין.
בפסק הדין לא ניתן היה לבצע הרמת מסך בפועל.
(2)שגה כב' המפקח כאשר קבע, כי התובענה היא נגררת להליך בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע אשר הוגש על ידי הנתבעות כנגד חבר הנציגות וכי עובדתית אין כך הדבר.
(3)שגה המפקח כאשר קבע כי עסקינן בתביעה שנטל ההוכחה לגביה הוא מוגבר. נטל ההוכחה בתביעת השבה מעין זו הוא על פי מאזן ההסתברויות ונטל זה הורם.
(4)קביעת המפקח כי היתה התנהלות לא תקינה של המשיבות בנוגע לחשבון הנציגות אינה תואמת למסקנות פסק הדין.
די בכך שקופת הנציגות נוהלה באופן לא תקין על ידי המשיבות על מנת להגיע למסקנה כי ענייני הנציגות במהלך התקופה השניה נעשו תוך הפרת חובת נאמנות כלפי בעלי הדירות בבית המשותף.
(5)נטען, כי החלטת המפקח עומדת בניגוד למבחן ההיגיון והשכל הישר וכי המפקח התעלם מהראיות שלפנינו ומהנזק הראייתי שגרמה לו המשיבה 1.
(6)נטען, כי שגה המפקח כאשר קבע שאין בחוות דעת רואה החשבון מטעם הנציגות כדי לבסס קיומו של חוסר בכספים בנציגות.
5.לאחר הגשת הערעור, הוגשה בקשת המשיבות לסילוק הערעור על הסף או לחלופין לסלק את ערעורה של הנציגות על הסף וזאת בשל העובדה שביום 18/7/16 התקיימה אסיפת דיירים ובמסגרתה התקבלה החלטה לבטל את הערעור. (בקשה מס' 5).
לאחר קבלת תגובות מצאתי לנכון לזמן את הצדדים לדיון מקדמי. נעשה ניסיון על ידי לסיים את הסכסוך בדרך של פשרה, אשר לא צלח ונקבע, כי אכריע בבקשות הביניים רק במסגרת הערעור העיקרי.
6.תמצית הטענות המשיבה 1:
א)ביום 18/7/16 לאחר הגשת הערעור התקיימה אסיפת דיירים והוחלט למחוק את הערעור מטעם הנציגות.
הערעור הוגש בהיעדר סמכות והרשאה של כלל הדיירים.
כשם שהמפקח דרש קיומה של אסיפת דיירים מיוחדת לצורך אישור הדיירים להגשת התובענה, היה צריך לקבל אישור של הנציגות להגשת ערעור וזה לא נעשה.
ב)אין למערערים 2 ו-3 זכות עמידה בערעור כיוון שהם לא היו צד להליך, ידעו על קיומו והיו חלק ממנו אך לא ביקשו להצטרף להליך בערכאה הדיונית.
לחלופין – אם בית משפט יסבור שיש להם מעמד בערעור, הרי שיהא זה רק לנושא גביית ההוצאות ובדיון שהתקיים ביום 30/11/16 המשיבות הותירו לשיקול דעת בית משפט את ההחלטה ולפיה ההוצאות שהוטלו על הנציגות ייגבו באופן שווה מהדיירים למעט מהמשיבות עצמן.
ג)המשיבה 1 תומכת טענותיה בפסק דינו של המפקח ובנימוקיו ומציינת, כי אין מקום להתערב בקביעות אלו.
כאשר טוענים טענות גניבה, תרמית והטעייה נטל ההוכחה גבוה מהנטל המורם בהליך אזרחי "רגיל" ובענייננו, הטענות לא הוכחו. חוות הדעת הרשלנית של רואה החשבון מטעם הנציגות הופרכה ונדחתה, נסתרה טענת הנציגות בנוגע לקיומו של חוב של המשיבה 1 לנציגות. נומק כדבעי, מדוע נקבע כי לא נדרשו מסמכים מהמשיבה 1 אלא רק כשנתיים לאחר שהוחלפה הנציגות והמפקח האמין במפורש לעדויות המשיבה 1 והעדים מטעמה.
7.תמצית טענות המשיבה 2 בעיקרי הטיעון:
א)המשיבה 2 טענה, כי אין בערעור טענה בנוגע לעצם דחיית התביעה שהוגשה נגדה.
בפועל, כתב הערעור וגם עיקרי הטיעון מטעם המערערים מופנים ביחס לקביעות בממצאים של המפקח המתייחסים למשיבה 1 בלבד.
ב)ב"כ המשיבה 2 הדגיש, כי בנוגע למקורות תשלום הוצאות המשפט ולא לעצם החיוב:
המשיבה משאירה את העניין לשיקול דעת בית משפט בכפוף לכך שהמשיבות עצמן לא תצטרכנה לממן את תשלום ההוצאות שישולמו להן.
ג)גם ב"כ המשיבה 2 מדגיש, כי יש לדחות את הערעור של הנציגות על הסף לאור החלטה של אסיפת הדיירים ולפיה תחזור בה המערער מהערעור.
ב"כ המשיבה 2 הדגיש, כי בכתב ההגנה שהוגש בתיק קמא נטען, כי יש לחייב את המערער 2 בהוצאות אישיות. המערערים 2 ו-3 נכחו בכל הדיונים. שלטו בפועל בניהול ההליך. ידעו כי נושא החיוב האישי בהוצאות עלה על הפרק אך נמנעו מלבקש מהצטרף להליך ורק במסגרת הערעור ביקשו להצטרף להליך הגם שהחמיצו את השעה לכך.
8.לאחר עיון בטענות הצדדים ובכלל החומר שהוגש לעיוני, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות ברובו ויש לקבלו בכל הנוגע לקביעה כי תשלום הוצאות המשפט ייעשה רק באמצעות גבייה מדיירים שאישרו את ההליך בפני המפקח במסגרת אסיפה כללית שערכה הנציגות, וזאת מהנימוקים כדלקמן:
א)בנוגע לדחיית התביעה שהוגשה על ידי הנציגות נגד הנתבעות – המשיבות:
פסק דינו של המפקח מנומק ומפורט כדבעי.
המפקח בחן את הראיות שבפניו, שמע את העדויות, העדיף בצורה ברורה את עדותה של הגב' לוי ונימק כדבעי, מדוע הנציגות לא הוכיחה לא טענת גניבה, לא טענת מרמה, ולא טענת תרמית ומדוע אינו מקבל את טענות הנציגות.
אין צורך שבמסגרת פסק הדין אחזור על כל נימוק ונימוק וכל קביעה וקביעה שנקבעה ב- 23 עמודי פסק הדין.
עסקינן בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעים על ידי ערכאה דיונית וערכאת ערעור מתערבת בהם רק במקרים חריגים שאינם מתקיימים בעניינינו.
וראה לעניין זה: ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (סעיף 18 לפסה"ד), ע"א 2032/06 האגי נ' עיזבון המנוח סלמאן יוסף ג'אן (סעיף 34 לפסה"ד), ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב (2) 582, 594).
ב)מקובלת עלי קביעת המפקח ולפיה בתביעה שבמסגרתה מעלה תובע טענות תרמית, גניבה והונאה ביחס לנתבעות, יש צורך שהתובע ישכנע את בית המשפט בנכונות תביעתו באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מאלו הדרושות במשפטים אזרחיים "רגילים".
וראה לעניין זה גם: ע"א 293/70 משה מורדוך נ' יחזקאל דעבול פ"ד כד (2) 811, 815, ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר נ' ד"ר סבינה שטנה פ"ד מב (4) 500, 504, ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פ"ד מ (1) 589, 599-600, ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' צאלח אסעד פ"ד מו (1) 491, 500 וכן ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל.
במקרה דנן, נקבע כי לאור מכלול הראיות וטיעוני הצדדים, לא הוכחה התובענה הכספית ולא הוכח כי יש לחייב את הנתבעות במלוא הסכומים שנתבעו.
ג)כיוון שלא מצאתי כי יש מקום להתערב בממצאיו וקביעותיו של כב' המפקח, יש לדחות את הערעור לגבי עצם דחיית התביעה ולגבי עצם הקביעה ולפיה הנציגות תשלם הוצאות לנתבעות – המשיבות, אשר זכו בהליך בפני המפקח.
ד)כיוון שמצאתי כי יש מקום לדחות את הערעור לגופו של עניין, אינני מוצאת לנכון להרחיב בנוגע לבקשת הביניים שהוגשה על ידי המשיבות לסילוק ערעור הנציגות על הסף, בשל העובדה שלאחר הגשת הערעור התקיימה אסיפת דיירים ובמסגרתה התקבלה (בעל פה וללא פרוטוקול שצורף) החלטה שהנציגות תחזור בה מהערעור.
אני סבורה, כי לו היה ערעור הנציגות נמחק, כי אז היה קושי לבחון את השאלה: האם צדק כב' המפקח כאשר קבע כי רק דיירים אשר הצביעו באסיפת הדיירים בעד ניהול ההליך נגד הנתבעות, הם אלו שהנציגות תגבה מהם כספים לצורך תשלום הוצאות המשפט לנתבעות – המשיבות.
ללא הנציגות, היה נותר ההליך עם המערערים 2 ו-3 בלבד שלא היו צד להליך בבית משפט קמא.
אני סבורה, כי בנסיבות העניין, היה זה נכון לאפשר למערערים 2 ו-3 להיות חלק מההליך שלפני וספק אם ללא קיומה של הנציגות כבעל דין בערעור, ניתן היה לבחון באופן מלא את טענותיהם.
משניתן יפוי כח לב"כ הנציגות לייצגה בהליכים, ספק בעיני אם היה צורך באסיפת דיירים שבה תתקבל החלטה פוזיטיבית להגיש ערעור על פסק דינו של המפקח.
לגופו של עניין, לא שוכנעתי, כי באסיפת הדיירים מיום 18/7/16 התקבלה כדין החלטה למחוק את הערעור ולא מצאתי רבותא בכך שהנציגות תמשיך להיות חלק מההליך, בייחוד כאשר אינטרס המשיבות לא נפגע מכך, כיוון שאני דוחה את הערעור לגופו כאמור בכל הנוגע לדחיית התובענה נגדן ולעצם החיוב בהוצאות לטובתן.
ה)באשר לזכות עמידה למערערים 2 ו-3 ולחייב רק חלק מהדיירים בתשלום:
ב"כ המשיבות היפנו לפסיקה, על מנת לטעון כי אין מקום לאשר למערערים 2 ו-3 להיות צד להליך שכן הן ידעו על קיומו של ההליך בפני המפקח והיו חלק ממנו.
הם מפנים לרע"א 1745/16 קפלה אנסטלט (חברה מחוקה) נ' ספוט עתיד בע"מ, ע"א 6906/14 אמנון יצחקי ואח' נ' עו"ד טדי ארז, בש"א 7240/15 אמנון יצחקי נ' עו" טדי ארז, בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה פ"ד נב (3) 721, 728-730, בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל פ"ד מה (1) 670, 694-695, ועוד.
נטען, כי כאשר מי שלא היה צד פורמלי להליך בערכאה הראשונה מבקש להצטרף להליך בערכאה השניה, עליו להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים:
(1)התקיים הליך נלווה בו הוא היה בעל דין בפועל וניתנה החלטה משפטית הקובעת סופית את המצב משפטי בין הצדדים בשאלה מסוימת.
(2)ההחלטה הזו משנה את מערך הזכויות שהיו נתונות לו טרם מתן ההחלטה וכן יש להראות מדוע לא פעל לצירופו להליך בערכאה הדיונית ולשכנע כי הוא לא השתהה ולא החמיץ את השעה להפוך לבעל דין באותו הליך.
אני סבורה, כי במקרה דנן, המערערים 2 ו-3 לא היו צריכים לבקש צירופם להליך בפני המפקח.
הנציגות היא זו שהיתה בעלת הדין. מטבע הדברים "נציגות" איננה גוף אמורפי והיא פועלת באמצעות אנשים – בשר ודם, שהם חברי נציגות.
העובדה שחברי הנציגות נמצאים בדיונים, מגישים תצהירים ומעידים אינה הופכת אותם לבעלי דין. ממילא הם לא נדרשו להתייחס בשלב הטיעונים בבית משפט קמא למצב שבו הם יחוייבו בחיוב אישי על ידי המפקח.
יתרה מזו, המערערים 2 ו-3 לכשלעצמם לא חויבו על ידי המפקח בתשלום כלשהו.
המפקח קבע מפורשות שהנציגות היא זו שתשלם את הוצאות המשפט לנתבעות – המשיבות.
אך קבע כי הכספים ייגבו רק מדיירים אשר הצביעו על כך שתנוהל תובענה נגד הנתבעות.
לו היה המפקח מאפשר לאותם דיירים אשר הצביעו באסיפת הדיירים שהתקיימה ביום 8/4/14 להגיב או להתייחס לאפשרות שהם יחויבו לשלם את הוצאות ההליך בטרם נתן פסק דינו, יתכן ולא הייתי מתערבת גם בקביעתו זו של המפקח.
לו היה נוהג כך, כי אז ניתן היה לומר, שניתן לדיירים יומם, ניתנה להם זכות טיעון ובסופו של דבר לא התקבלה עמדתם. אלא שהדיירים אשר הצביעו באסיפה הכללית מיום 8/4/14 לא יכלו להגיש טיעוניהם בפני המפקח. הם לא היו מודעים לכך שקיימת אפשרות כי בסופו של יום ההוצאות יושתו רק עליהם, ולפיכך, אני סבורה, כי יש ממש בטענת המערערים ולפיה לא ניתן היה לקבוע כי הכספים בהם חויבה הנציגות ייגבו רק מהדיירים אשר הצביעו באסיפה הכללית מיום 8/4/14 בעד המשך ניהול ההליכים.
9.לפיכך, דין הערעור להידחות ברובו.
פסק דינו של המפקח ישונה באופן שבו הקביעה בסעיף 102 ולפיה ההוצאות ישולמו על ידי הנציגות מתוך כספים ייעודיים שייגבו רק מבעלי הדירות שהצביעו באסיפה הכללית מיום 8/4/14 בעד המשך ניהול ההליכים, תשונה, וייקבע כי תשלום ההוצאות ישולם על ידי הנציגות מתוך כספים ייעודיים שייגבו מכל בעלי הדירות בבניין למעט המשיבות.
10.לסיכום:
א)הערעור נדחה ברובו למעט השינוי אשר נקבע בסעיף 9 לעיל.
ב)בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור.
ג)הערבון אשר הופקד יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.
ד)המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ז, 25 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
