העתירה
1.לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, מיום 13.6.13, לבטל רישיון לישיבת קבע שניתן בעבר לעותר, במסגרת הליך למתן מעמד לקטין שנולד מחוץ לישראל לתושב קבע של המדינה (להלן גם – הליך איחוד משפחות); הליך שפתחה עבורו אמִו – העותרת, תושבת קבע בישראל, בשעה שהעותר היה קטין. ההחלטה על ביטול הרישיון נתקבלה לאחר שנתחוור למשיב, כי במהלך התקופה שבה נבחנה הבקשה לאיחוד משפחות, חתם העותר על "חוזה נישואין" עם תושבת ירדן, ולא דיווח על כך; כי בעצם חתימת החוזה הנ"ל – נישא העותר, ולפיכך הפסיק להיות סמוך על שולחנה של אִמו, באופן שמעקר את תכלית ההליך של איחוד משפחות; וכי אין מקום לקבל את טענת העותר, לפיה החוזה האמור הִנו חוזה אירוסין בלבד, כאשר החתונה התקיימה למעשה בשנת 2003, לאחר שניתן לעותר מעמד קבע.
הרקע העובדתי
2.העותרת, ע. ס., הִנה תושבת קבע בישראל, ואִמו של העותר – נ. ס., יליד 1980. בתמצית יסופר, כפי שעולה מהליכים משפטיים קודמים בין הצדדים, כי העותרת נישאה בשנת 1973 למר יעקב ס., תושב ירדן, אשר נפטר במולדתו ביום 16.1.02; כי לשניים נולדו ארבעה ילדים; וכי כבר בשנת 1995 הגישה העותרת בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח הליך של "איחוד משפחות", עבור ילדיה הקטינים שנולדו בירדן – ביניהם העותר.
כאן המקום להעיר, כי נוהל 5.2.0030 – "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד מחוץ לישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע", שמכוחו נדונה הבקשה, קובע ככלל, כי אם בעת הגשת הבקשה הוכח קיומו של מרכז חיים מלא בישראל של ההורה תושב הקבע והקטין בשנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה – יינתן לקטין (שאינו תושב אזור יהודה ושומרון) רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5 למשך שנתיים; כי עם הוכחת המשך קיום מרכז חיים של הקטין עם הורהו תושב הקבע, ובהיעדר מניעה ביטחונית – יינתן לקטין רישיון לישיבת קבע; וכי מכל מקום, רישיון לישיבה לקטין לא יוארך אם הקטין אינו מתגורר דרך קבע עם הורהו תושב הקבע המשמורן בישראל.
בהתאם לנוהל, ביום 20.7.97 התבקשה העותרת להמציא מסמכים שונים, ובין-השאר להוכחת מרכז החיים; וביום 21.9.97 נדחתה הבקשה, משמצא המשיב כי לא הוכח מרכז חיים בישראל. אולם, רק כעבור שנתיים נודע לעותרת אודות החלטה זו, כאשר פנתה למשיב ביום 1.6.99, באמצעות בא-כוחה דאז, לשם בירור מצב הטיפול בבקשתה לקבלת מעמד עבור העותר ואחיו. לאחר תכתובות שונות בין הצדדים, החליט המשיב ביום 28.2.00 לדון מחדש בבקשה הנ"ל; ובכלל זה התבקשה העותרת להמציא מסמכים שונים, וכן נתקבלה עמדת גורמי הביטחון לפיה אין מניעה ביטחונית מלהיעתר לבקשה. לפיכך, ניתן לעותר רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, ביום 8.5.01.
3.בסמוך לאחר קבלת המעמד הארעי כאמור, ביום 26.8.01, חתם העותר על "חוזה נישואין" עם אזרחית ירדן (להלן – החוזה); ואין חולק כי עובדה זו לא הובאה לידיעתו של המשיב. כפי שיובהר בהמשך – נישואיו של העותר לרעייתו נודעו למשיב רק בשנת 2008, כאשר פנה העותר למשרדי המשיב בבקשה להתיר את כניסתם לישראל של אשתו ושני ילדיו, שנולדו בינתיים בירדן, בשנים 2004 ו-2007. עוד יוקדם ויוער כבר בשלב זה, כי לטענת העותר – שנדחתה על-ידי המשיב – החוזה הנ"ל אינו אלא חוזה אירוסין בלבד, כאשר החתונה התקיימה כשנתיים לאחר מכן, ביום 26.12.03, לאחר שכבר קיבל רישיון לישיבת קבע בישראל מכוח הליך איחוד המשפחות.
4.ביום 15.8.02, בשעה שלא דוּוח למשיב אודות החוזה כאמור, פנה העותר בבקשה להארכת הרישיון לישיבת ארעי; ובטופס הבקשה, תחת העמודה המיועדת להגדרת "המצב האישי", ואשר מציעה בחירה מבין ארבע אפשרויות ("רווק", "גרוש", "אלמן" או "נשוי") – סימן העותר "רווק". כמו-כן, בתצהיר שצורף לבקשה ציין העותר כי הוא מתגורר עם אִמו, אחיו וסבתו בשועפט. לאחר שגורמי הביטחון הודיעו שאין מניעה ביטחונית לאישור הבקשה, הוזמנו העותרים לשימוע ולהמצאת מסמכים נוספים לצורך הוכחת מרכז חיים בישראל. בשימוע שנערך לעותר ביום 29.5.03 ציין הלה, כי הוא מתגורר בשועפט עם סבתו, אִמו ואחיו; ובפרוטוקול השימוע שנערך לאחיו איאד באותו מועד, צוין, בין-היתר, כי "איאד [אחיו של העותר] ונפאז [העותר] לא עומדים להתחתן בזמן הקרוב". בתכוף לאחר השימוע, הונפק לעותר רישיון לישיבת קבע בישראל. כאמור לעיל, העותר טוען כי טקס החתונה בינו לבין רעייתו התקיים בירדן מספר חודשים לאחר קבלת רישיון הקבע, ביום 26.12.03.
5.יצוין בשלב זה, כי לנוכח המחלוקת בשאלת מועד נישואיו של העותר לרעייתו, קרי – האם ביום 26.8.01 או שמא ביום 26.12.03 – מסר העותר פירוט אודות נסיעותיו לירדן, בין יום 6.7.02 ליום 8.8.08, בצירוף "תעודת בירור פרטים על נוסע" (להלן – "תעודת הנוסע") שהפיק המשיב, לבקשת העותר, ביום 29.11.12. מהאמור עולה, כי בשנת 2001 שהה העותר מחוץ לישראל בתקופה של כחודשיים, מיום 6.7.01 (חודשיים לאחר קבלת מעמד א/5) ועד ליום 21.9.01, שבמהלכה נחתם "חוזה הנישואין", ביום 28.6.01 כאמור; כי נסיעה נוספת בת חודשיים התקיימה במועדים 8.2.02-18.12.01, בשים לב לכך שאביו של העותר נפטר בירדן במהלך תקופה זו, ביום 16.1.02; וכי בחודש יולי 2003 נסע העותר למשך כשבועיים, בין המועדים 27.7.03-12.7.03. יוער, כי לפי תעודת הנוסע, לאחר מועדים אלו ובסמוך למועד טקס החתונה הנטענת, יצא העותר מישראל לירדן לתקופות ממושכות יותר, ובתדירות גבוהה יותר, ובכלל זה – שלושה חודשים (12.2.04-18.11.03); ארבעה חודשים (1.6.04-27.2.04); תשעה חודשים (30.6.04-31.3.05); וכן תקופות נוספות של למעלה משנה (8.9.06-11.6.05, ו- 13.11.07-13.9.06). נסיעות נוספות היו בין המועדים 16.4.08-25.11.07 ו-8.8.08-24.7.08.
6.ביום 17.4.08 פנה העותר למשיב בבקשה לאיחוד משפחות עם רעייתו, ושני ילדיהם המשותפים אשר נולדו בירדן, בשנים 2004 ו-2007; ואז נודע למשיב לראשונה אודות הנישואין. ביום 27.8.08 הגיע העותר למשרדי המשיב כדי לבקש אשרת כניסה לישראל עבור אשתו, לצורך ביקור, ובמסגרת זו נערך לו שימוע; שעיקריו להלן (ההדגשות הוספות):
ש: מתי התחתנת?
ת: ב-2001 עשיתי את האירוסין אך התחתנתי בפועל ב-2003.
ש: מסיבת החתונה היכן הייתה?
ת: בעמאן.
ש: באיזו שנה?
ת: לאחר חוזה הנישואין. כ-5 חודשים.
ש: בערך בתחילת 2002?
ת: כן.
...
ש: אך אמרת שאתה רווק.
ת: אני התחתנתי אחרי שקיבלתי את התעודה.
ש: אתה קיבלת את תעודת הזהות ב-2003, קבועה. והיית כבר נשוי, למה לא אמרת?
ת: באתי לעמוד בתור ולהודיע והבאתי ניירות והתעייפתי מזה.
ש: אני מדברת על 2003 כאשר היית כבר נשוי, למה לא אמרת?
ת: אין תשובה, אני לא יודע, זה לא שינה לי, אך עכשיו יש לי ילדים ואני רוצה להשתקע כאן בארץ. אך אני באתי ב-2003 וב-2004 וב-2005, אך היו מבקשים ממני ניירות, ובסוף לא הגשתי את הבקשה.
...
ש: אתה התחתנת ולא הודעת למשרד הפנים אלא קיבלת את התעודה ע"ס הטענה כי הנך רווק.
ת: אני יודע, טעיתי. אם אתם רוצים לקחת את התעודה, תקחו את התעודה, אך אני מתכוון להישאר פה, מרכז החיים שלו פה ואני לא מתכוון לצאת".
7.לנוכח דבריו של העותר בשימוע, המליצה הוועדה הלשכתית למטה רשות האוכלוסין לבטל את המעמד שניתן לעותר, אולם אין מחלוקת שבמשך זמן רב לא התקבלה כל החלטה, חרף פניות חוזרות ונשנות מצד העותר – הן למתן החלטה והן לקבלת פרוטוקול השימוע הנ"ל. ביום 5.1.10 פנה העותר לנציב קבילות הציבור במשרד מבקר המדינה (להלן – הנציב), בגין היעדר התייחסות לפניותיו והימנעות ממתן החלטה בבקשה שהגיש כאמור; וביום 12.6.10 הגיש תלונה נוספת, הואיל והמשיב לא חידש את תעודת הזהות שלו במשך תקופה ארוכה, מסיבת שאינן ידועות. במכתב מטעם הנציב מיום 10.1.11 הובררה לעותר עמדת משרד הפנים, לפיה העותר לא היה זכאי לקבלת מעמד מכוח בקשתה המקורית של אִמו – שבה נטען הוא סמוך על שולחנה – בשעה שנישא עוד בשנת 2001 לאזרחית ירדן, ולנוכח האמור הועבר עניינו לבחינת הגורמים המוסמכים במטה רשות האוכלוסין, לצורך הכרעה בשאלה האם לבטל את מעמד תושב הקבע שניתן לו. במכתב מטעם הנציב צוין, כי החלטה זו התקבלה במשרד המשיב עוד בשנת 2008, אולם אז לא ניתנה בה כל החלטה; כי בעקבות בירור תלונות של העותר הודיע משרד הפנים שהתיק הועבר לביטול מעמד הקבע; כי נציבות תלונות הציבור מצאה את התלונה בדבר שיהוי בטיפול בעניינו, כמוצדקת; וכי הנציבות הצביעה לפני המשיב על הצורך בקבלת החלטה בעניינו של העותר ללא שיהוי נוסף.
חרף האמור, לא נתקבלה כל החלטה בעניין מעמדו של העותר, ועל-כן פנו העותרים לבית-משפט זה, בעתירה מינהלית, שבגדרה החליט בית-המשפט (כב' השופט נ' סולברג), בהסכמת הצדדים, כי החלטת המשיב תינתן בתוך שלושים יום (עת"מ 27561-02-11 ע. ס. נ' משרד הפנים (20.6.11); להלן – העתירה הראשונה). עוד באותו יום, 20.6.11, החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין לבטל את מעמדו של העותר בישראל. בהודעה שנמסרה אודות ההחלטה צוין, כי החוזה מיום 26.8.01 מהווה חוזה נישואין, שכן "מהבחינה השרעית", לאחר חתימה על החוזה נחשבים בני הזוג כנשואים, ואם הם מעוניינים להיפרד – עליהם אף להתגרש זו מזה; כי מעמד הקבע ניתן לעותר על-סמך עדותו והצהרתו לפיהן הוא היה רווק אשר סמוך על שולחנה של אִמו, אולם לנוכח החוזה – נהיר כיום שהעותר קיבל את מעמדו על-סמך נתונים כוזבים ומצג שווא; וכי אם דבר החוזה היה ידוע למשיב עובר לקבלת המעמד – לא היה ניתן לעותר רישיון לישיבת קבע, ואף הרישיון הארעי לא היה מוארך.
8.נגד ההחלטה האמורה פנו העותרים בעתירה נוספת לבית-משפט זה, אשר נמחקה, לבקשת הצדדים, לנוכח הסכמתם בדבר סמכותה של ועדת ההשגה לזרים לדון בעניין (עת"מ 17799-08-11 ע. ס. נ' שר הפנים (14.9.11); להלן – העתירה השנייה). אולם, לאחר שהוגשה השגה כאמור – חזר בו המשיב מעמדתו בשאלת הסמכות לדון בעניינו של עותר, וביקש לסלק את ההשגה על הסף, היות שוועדת ההשגה למעשה לא הייתה מוסמכת לדון בהחלטות על ביטול תושבות. לאחר שנמחקה ההשגה ביום 14.6.12, פנו העותרים בעתירה נוספת לבית-המשפט, נגד ההחלטה האמורה מיום 20.6.11. בפסק-הדין בעתירה זו קבע בית-המשפט (כב' השופטת נ' בן-אור), כי ההחלטה התקבלה בניגוד להוראות נוהל 5.2.0016 – "נוהל הטיפול בביטול מעמד לאזרח ישראלי/תושב קבע" (להלן – נוהל ביטול מעמד או הנוהל) – זאת, הן הואיל ולעותר לא נערך "שימוע מקיף" כנדרש בנוהל, שכן השימוע האמור מיום 27.8.08 התקיים כאשר העותר התייצב במשרד המשיב באופן אקראי, מבלי שהיה יכול להיערך אליו או להמציא מסמכים רלבנטיים; והן היות שלעותר אף לא ניתנה הודעה על הכוונה לשלול ממנו את המעמד, בשים לב לכך שהחלטת המשיב – שניתנה כשלוש שנים לאחר שהועברה אליו ההמלצה – התקבלה בעקבות פסק-הדין בעתירה הראשונה. לפיכך, הורה בית-המשפט למשיב לזמן את העותר לשימוע מקיף לפני הגורם המוסמך לפי הנוהל, וככל שיוחלט על ביטול מעמדו כתושב קבע לאחר שימוע זה – יהיה על המשיב להודיע זאת לעותר בכתב ובעל-פה (עת"מ 3672-08-12 ע. ס. נ' משרד הפנים (12.12.12); להלן – העתירה השלישית).
9.בהתאם להוראות פסק-הדין בעתירה השלישית נערך לעותר שימוע ביום 13.1.13; ובמהלכו חזר העותר על הטענות לפיה נישא רק ביום 26.12.03, כאשר ביום 26.8.01 נחתם חוזה אירוסין בלבד. כשנשאל מדוע ערך את הנישואין לטענתו רק בשנת 2003, השיב "תחילה יצאתי לעמאן לביקור ואח"כ לאחר שהתארסתי נפטר אבי, אבי נפטר בעמאן"; ובמענה לשאלה מתי נסע לירדן, סיפר: "2001, לאחר שלקחתי את תעודת הזהות, ואח"כ כאשר נפטר אבי... אני התחתנתי בגללו, כדי שיהיה מבסוט". כשנשאל, האם מיד לאחר שקיבל את המעמד הארעי שניתן לו, יצא לירדן, השיב: "לא. רק כאשר דודי התקשר אלי ואמר לי לבוא לראות את אבא שלי". לשאלות המראיינת, מדוע לא הודיע מעולם על האירוסין והנישואין, אף לא כאשר לקח את תעודות הזהות שהונפקו לו, השיב העותר, כי לא ידע שיש צורך לדווח על כך, וכי ממילא איש לא שאל אותו האם התארס או נישא. בנוסף, הכחיש העותר שאמר במסגרת השימוע הקודם, כי טקס החתונה נערך כחמישה חודשים לאחר חתימת החוזה, וכי לא הודיע למשיב על נישואיו הואיל ולא רצה להמתין בתור לשם כך. במסגרת השימוע הציג העותר צילום של הזמנה לחתונה שנערכה ביום 26.12.03.
10.במכתב מיום 23.7.13 הודע לעותר על החלטתו החדשה של מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, מיום 13.6.13, לבטל את מעמד תושב הקבע שניתן לו. בכלל זה צוין, כי מבקשתו של העותר לאיחוד משפחות עם אשתו וילדיו, משנת 2008, נתחוור שמספר חודשים לאחר קבלת הרישיון לישיבת קבע בישראל – העתיק העותר את מרכז חייו לירדן; כי בעת קבלת הרישיון הוצג לפני הרשות מצג כוזב, לפיו העותר רווק הסמוך על שולחנה של אִמו, בשעה שהיה נשוי; וכי אם המידע האמור היה מוצג למשיב – אזי לא היה ניתן לעותר אף לא רישיון לישיבת ארעי בישראל. נגד החלטה זו מופנית העתירה דנן.
להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כפי שעולה מכתב-הטענות ומהשימוע שהתקיים ביום 13.1.13, כי העותר ורעייתו פרודים זו מזה וצפויים להתגרש, וכי הוא מעוניין להתגורר בישראל עם בנו בלבד.
טענות הצדדים
11.העותרים טוענים, כי החוזה מיום 26.8.01 אינו אלא חוזה אירוסין, ועל-פי הדין השרעי הנישואין השתכללו רק לאחר טקס החתונה, שנערך בירדן ביום 26.12.03 – כאשר כבר ניתן לעותר רישיון לישיבת קבע; כי גם לאחר חתימת החוזה המשיך העותר להתגורר עם משפחתו בבית אִמו בירושלים, כך שמעולם לא מסר כל מידע כוזב למשיב; וכי בנסיבות אלו, לא קמה כל עילה לביטול הרישיון. מכל מקום, הם טוענים, כי אף אם המשיב רואה בחוזה כנישואין, ממילא אין בכך כדי להביא לביטול המעמד, ולוּ מן הטעם שהמועד הרלבנטי לבחינת מעמדו האישי של העותר – הוא מועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, שהגישה עבורו אִמו, בשנת 1995, בעת שהיה קטין בן 14; מה-גם, שהמשיב הצהיר במסגרת הליכים משפטיים אחרים, כי מי שקיבל מעמד ארעי – רשאי להמשיך בשגרת חייו ולהתחתן מבלי שיילקח רישיונו, והעותר קיבל מעמד ארעי שלושה חודשים לפני החתימה על החוזה. בנוסף לאמור גורסים העותרים, כי ההחלטה על ביטול המעמד לא נתקבלה על-סמך ראיות ברורות וחד-משמעיות כנדרש, וממילא נשענה על תשתית עובדתית חסרה או שגויה, בין-היתר לנוכח הפגמים שנפלו בשימועים שנערכו לעותר בעבר. בכלל זה מציינים העותרים, כי המשיב נסמך על דברים שנרשמו מפיו של העותר במסגרת השימוע שנערך לו ביום 27.8.08, שכבר נפסק שאיננו שימוע כנדרש, בפסק-הדין בעתירה השלישית; כי השימוע האמור נערך בחופזה ובמפתיע, שעה שהעותר הגיע למשרד המשיב לתכלית אחרת – כדי לבקשת היתרי כניסה לישראל עבור רעייתו וילדיו; כי העותר מעולם לא מסר למשיב פרטים כוזבים, שכן לא הצהיר שהוא רווק, מה-גם שלא היה נשוי, ומכל מקום – העותר מעולם לא נשאל האם הוא רווק, נשוי או מאורס, ואף לא הובא לידיעתו שעליו לדווח על שינוי מצבו האישי; כי העותר דיבר אמת כשהצהיר שהתגורר עם אִמו ומשפחתו עד למועד החתונה, בשנת 2003; וכי מכל מקום, היה על המשיב להביא בחשבון כי העותר אדם קשה יום, שאינו משכיל, ולא ניתן לייחס לאי-הבנתו את מצב הדברים כל כוונת זדון. העותרים טוענים, בזיקה לפסיקה הרלבנטית להחלטות בדבר ביטול אזרחות או תעודת עולה, כי גם בענייננו על המשיב להצביע על קשר סיבתי בין "המידע הכוזב" שנמסר (לשיטת המשיב) לבין ההחלטה על ביטול הרישיון לישיבת קבע; אולם בנסיבות העניין, בשעה שבקשת העותר למעמד נבחנת ביחס למועד הגשתה – עת שהיה קטין – אזי אין משמעות לעובדה שהתארס, מה-גם שלא מסר מעולם מידע כוזב, כאמור. לבסוף נטען, כי בנסיבות האמורות נהיר שהשימוע מיום 13.1.13 היה פורמאלי בלבד.
12.המשיב טוען, כי לא נפל כל פגם מינהלי בהליך קבלת ההחלטה על ביטול הרישיון לישיבת קבע של העותר, המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, ולפיכך יש לדחות את העתירה. לשיטתו, די בעובדה שהעותר הסתיר את נישואיו במשך שנים רבות, והשיג את מעמדו באמצעות הצהרות כוזבות לפיהן הוא הוא רווק הסמוך על שולחנה של אִמו, כדי להצדיק את ביטול המעמד. כמו-כן, לשיטת המשיב, משנישא העותר – תכלית אישור בקשתו לקבלת מעמד נשמטת מאליה, שכן מעמדו של העותר ניתן לו משיקולים הומניטאריים העומדים ביסוד הליך איחוד המשפחות, של שמירת התא המשפחתי ומניעת ניתוק בין הורה לבין ילד הנסמך על שולחנו – שיקולים שאינם מתקיימים בענייננו, לעמדת המשיב, שעה שהעותר הקים תא משפחתי חדש עוד בשנת 2001. המשיב גורס, בניגוד לעמדת העותר, כי החוזה מיום 26.8.01 הוא חוזה נישואין, אשר "מהבחינה השרעית" לאחר חתימתו נחשבים בני הזוג כנשואים, ובמקרה של רצון בפרידה – נדרשים להתגרש זו מזה; וכי גם אם לשיטת העותר הנישואין השתכללו רק במועד מאוחר יותר – הרי שעל-פי דבריו של העותר בשימוע מיום 27.8.08, ממילא טקס החתונה נערך חמישה חודשים לאחר החתימה על החוזה. לשיטת המשיב, אין להעניק משקל להזמנה לטקס החתונה שצירף העותר, משהוגשה לראשונה רק במעמד השימוע ביום 13.1.13, ולא אוזכרה בעתירות הקודמות. המשיב מבהיר, כי אמנם יש לבחון את הבקשה לקבלת מעמד בהתאם למועד שבו הוגשה, אולם מדובר בהליך מדורג, שבגדרו נבחן עניינו של העותר בכל שלב מחדש; ומשהתברר כי במהלך ההליך המדורג לא היה העותר זכאי למעמד לאור נישואיו – הרי שמן הדין לבטל את המעמד שניתן לו. לשיטתו, טענת העותר לפיה לא נשאל האם הוא רווק, תמוהה, שכן הנחת המוצא לבחינת בקשה בהליך של איחוד משפחות היא שהעותר רווק, הסמוך על שולחן אִמו.
המסגרת הנורמטיבית
13.סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 מורה, כי "מי שאיננו אזרח ישראלי, תהיה כניסתו לישראל על פי אשרת עולה או על פי אשרה לפי חוק זה", וכי הסמכות להנפיק רישיונות ישיבה בישראל נתונה לשר הפנים, או למי שהוסמך על-ידו. סעיף 11 לחוק הנ"ל מקנה לשר הפנים את הסמכות "לבטל רשיון ישיבה שניתן לפי חוק זה"; ומכוחו פורסם נוהל ביטול מעמד, שאוזכר לעיל, כדי "לקבוע את השיטה לטיפול בביטול מעמד למי שהסתבר כי קיבל מעמדו בישראל שלא כדין" (סעיף א.1 לנוהל).
כבר נפסק, כי למשיב שיקול דעת רחב בעת החלטה על ביטול רישיון לישיבת קבע; ובכלל זה – כשמתברר כי הרישיון ניתן למבקש על-סמך מידע כוזב או באמצעות מרמה. כך למשל צוין בפסיקה, כי "רישיון המושג באמצעי מרמה איננו יכול להקנות למחזיק בו כל זכות ממשית" שכן "אף אם נניח כי רישיון כזה איננו בטל מעיקרא הריהו, למצער, בר-ביטול למפרע, הווי אומר: מיום הענקתו" (בג"ץ 9047/00 עאדל יגמור נ' שר הפנים (12.1.03); וכי "בסמכותו של המשיב לבטל בדיעבד מעמד של תושבות שניתן בהתבסס על מצגי שווא והעלמת העובדות לאשורן" (עע"מ 3658/06 חאלד בן עבדאללה לוח נ' שר הפנים (5.3.08); וכן ראו: עע"מ 7428/09 אמין טקאטקה נ' שר הפנים (6.10.10)).
14.בצד זאת נקבע, בכל הנוגע לשיקול דעתו של המשיב בעת קבלת החלטה בדבר ביטול מעמד, כי "שיקול דעתו של המשיב הוא רחב, אולם בהפעלתו, על המשיב לפעול בסבירות, לבחון את הראיות שבפניו וליתן להן משקל ראוי" (עע"מ 8844/04 מוהנד שעבאן נ' משרד הפנים (12.2.06)).
בהקשר זה, במסגרת דיון בהחלטות על ביטול מעמד, הפנו בתי-המשפט המינהליים להלכה – בעניין הסמכות להפעיל משטר של רישוי בתחומים אחרים – אשר קבעה, כי "לא הרי אי-מתן רשיון כהרי אי-חידושו של רשיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רשיון" (בג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, פ''ד לו(1) 317 (1981), שכן "הדרישות מהרשות המוסמכת בבואה לבטל היתר גבוהות מן הדרישות כאשר מדובר באי חידוש היתר" (עע"מ 4501/09 מדינת ישראל נ' תמימי עמאר (16.3.10)); וכי "חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים... דרושה לשם כך 'הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים' " (בג"ץ 799/80 בעניין שללם, לעיל). בזיקה לכך נפסק, כי "קיימת זיקה ישירה בין עוצמתה של ראיה מנהלית הנדרשת ומידת השכנוע שהיא נושאת עימה לבין טיבה של ההחלטה המנהלית הנסמכת על אותה ראיה, כמו גם לשאלה על מי מוטל הנטל לביסוס ההחלטה" (עת"מ (י-ם) 1729/09 שאדי קיסיה נ' שר הפנים (6.6.12), ההדגשות הוספו; וכן ראו – עת"מ (י-ם) 497/07 דימה אלדג'ני נ' מדינת ישראל – לשכת מינהל האוכלוסין (10.2.08)); וכן, כי "נוכח המשמעות הקשה של ביטול מעמד – ובכלל זה ביטול רישיון לישיבת קבע – יש צורך בראיות משכנעות וברורות ובראיות בעלות משקל משמעותי בכדי לבסס החלטה מעין זו" (עתמ (י-ם) 17329-10-12 ג'ודה אבו סעד נ' משרד הפנים (9.3.14); ההדגשה אינה במקור).
דיון והכרעה
15.לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה – להתקבל; היות שההחלטה לבטל את הרישיון לישיבת קבע של העותר, לא נתקבלה על-סמך ראיות משכנעות וברורות, בעלות משקל משמעותי, לכך שהעותר נישא ביום 26.8.01, הקים תא משפחתי נפרד ממשפחת אִמו ומסר על כך תצהיר כוזב למשיב.
אין חולק בענייננו, שהעותר חתם בירדן על חוזה הנישואים מיום 26.8.01; אלא שהמחלוקת נעוצה בשאלה, האם די בכך כדי לראות בעותר כנשוי על-פי הדין השרעי בירדן, או שמא – כטענת העותר – יש צורך בשלב נוסף, של טקס חתונה, כדי להשלים את הליך הנישואים. הואיל ומדובר בהחלטה על ביטול רישיון לישיבת קבע שניתן לעותר, אזי, בשים לב למסגרת הנורמטיבית שנסקרה לעיל – הנטל להוכיח כי העותר אכן נישא ביום 26.8.01, באופן שלטענת המשיב מעקר את התכלית שבמתן רישיון ומוכיח כי העותר מסר הצהרות ותצהירים כוזבים במסגרת בחינת בקשתו לקבלת מעמד בישראל – מוטלת על כתפי המשיב.
כפי שצוין לעיל, המשיב נסמך בהחלטתו על חוזה הנישואים האמור, ומוכן אני להניח כי יש בו כדי לעורר חשד בכך שהעותר אכן נישא לרעייתו, אזרחית ירדן, במועד עריכת החוזה, בשעה שניתן לו מעמד של תושב ארעי בישראל מכוח הליך של איחוד משפחות שפתחה עבורו אִמו. ואולם, זו הראייה היחידה שעליה ביסס המשיב את החלטתו לפיה העותר השלים את תהליך הנישואים ביום 26.8.01, מבלי לבחון לאשורן את הספקות שעורר העותר ביחס למסקנה זו, כאשר טען כי מדובר בפועל בחוזה אירוסין בלבד, אשר השתכלל לנישואין רק לאחר טקס החתונה, שנערך לאחר כשנתיים. בהחלטת המשיב מיום 20.6.11 (אשר בוטלה בפסק-הדין בעתירה השלישית) צוין לעניין זה, כי "מהבחינה השרעית, לאחר חתימה על חוזה זה, נחשבים בני הזוג כנשואים זו לזה, ובאם רצונם להיפרד אחד מהשני עליהם להתגרש זו מזה", אך לא צוין על-סמך אילו ראיות נתקבלה מסקנה זו; ובהחלטה נושא עתירה זו – ממילא לא הופיעה כל התייחסות לטענותיו של העותר בהקשר האמור. בכתב-התשובה חזר המשיב על הטענה לפיה "מהבחינה השרעית" נחשבים בני הסוג כנשואים לאחר חתימת ההסכם; ואף זאת, מבלי להציג את התשתית שעליה נסמכת המסקנה כאמור. מנגד, העותר הפנה לפסיקת בתי-המשפט בישראל אשר מאמצת את התזה לפיה על-פי הנוהג המוסלמי החל במדינת ישראל, אין לראות בבני זוג כנשואים במהלך תקופת האירוסין, קרי – למן חתימת "הסכם נישואין" ועד עריכתו של טקס חתונה פומבי, כאשר בתקופה זו חיים השניים כל אחד בנפרד בביתו או בבית הוריו (דב"ע נז 136-04 המוסד לביטוח לאומי – חאג' מחמוד (2.12.98). כן הפנו העותרים בעניין זה לפסיקת בית-המשפט לעניינים מינהליים אשר קבעה, כי מצב אישי של אירוסין לאחר חתימה על הסכם נישואים ובטרם קיומו של טקס חתונה – אינו מהווה "נישואים", ולפיכך – תצהיר "רווקות" בשלב זה אינו תצהיר כזב, וממילא אין בכך עילה להפסקת הליך "איחוד משפחות" של קטין עם הורה המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל (עת"מ 1238/04 ג'ובראן נ' שר הפנים (19.8.09)).
16.הנה-כי-כן, המשיב הסתמך בהחלטתו לביטול רישיון הקבע של העותר, אך על קיומו של חוזה הנישואים מיום 26.8.01, מבלי שערך כל בירור משפטי ביחס למשמעותו של "חוזה נישואים" בדין השרעי; וזאת תוך התעלמות מטענות העותר והראיות שהביא לעניין זה – הן במסגרת השימוע שנערך לו, והן במסגרת עתירותיו לבית-המשפט. בנסיבות אלו, בשים לב לנטל העומד לפתחו של המשיב בנסיבות העניין, הרי שההחלטה לפיה העותר מסר תצהיר כזב כאשר ציין כי הוא "רווק", במסגרת טופס קבוע שעליו נדרש לחתום ולסמן אפשרות אחת מבין ארבע, אשר "מאורס" איננה אחת מהן – הִנה בלתי סבירה; הואיל ואינה נשענת על תשתית ראויה כלשהי.
זאת ועוד: המשיב אף לא ערך כל בירור עובדתי, הנדרש בשתי סוגיות שעל הפרק. האחת, נוגעת לחוזה הנישואים הספציפי שערך העותר – מעבר לבירור מעמדו של חוזה נישואים בדין השרעי, כאמור; ובכלל זה, בשאלת השתכללות האירוסין של העותר לרעייתו לכדי נישואין, כטענת העותר – רק ביום 26.12.03. כאמור, העותר הציג עותק מההזמנה לטקס החתונה במועד האמור, אולם לא ניתן לה כל משקל על-ידי המשיב והיא אף לא צוינה כלל בהחלטתו נושא העתירה; זאת על-אף שהוצגה במהלך השימוע המקיף האחרון, אשר נועד, בין-היתר, לאפשר לעותר להביא מסמכים לשם הוכחת טענותיו (ראו פִסקה 11 לפסק-הדין העתירה השנייה). הסוגייה העובדתית השנייה שלא נערך בה כל בירור עובדתי, היא האם לאחר החתימה על הסכם הנישואין מיום 26.8.01 – אכן הקים העותר תא משפחתי חדש והפסיק לסמוך על שולחנה של אִמו. כאמור לעיל, בעניין זה מסר העותר תצהיר מפורט, במסגרת בחינת בקשתו לקבלת מעמד מכוח איחוד משפחות עם אִמו, לפיו הוא מתגורר עם אִמו, אחיו וסבתו בשועפט, וכך טען גם בשימועים שנערכו לו; אולם המשיב קבע, כאמור, כי מדובר בתצהיר כוזב – וזאת על-סמך הסכם הנישואים, מבלי לערוך כל בירור עובדתי נוסף. אלא שתעודת הנוסע שהציג העותר, כפי שהונפקה לו על-ידי המשיב, מלמדת כי נסיעותיו הממושכות לירדן – המדינה שבה התגוררו רעייתו ולימים גם ילדיו – החלו רק בשנת 2003. כפי שצוין לעיל, בשנים 2003-2001 נסיעותיו של העותר לירדן היו לתקופות בנות חודשיים לכל היותר, כאשר בין הנסיעות שהה בארץ לפרקי זמן של מספר חודשים רצופים; אולם החל מחודש נובמבר 2003 החל העותר לנסוע לתקופות ממושכות יותר – תחילה לשלושה חודשים ובהמשך אף לחמישה-עשר חודשים – ובין הנסיעות שהה בישראל לתקופות קצובות וקצרות יותר. לכאורה, יש בתעודת הנוסע כדי לתמוך בטענת העותר לפיה רק לאחר טקס החתונה שנערך לדבריו ביום 26.12.03, לאחר שכבר החזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל – הוא הקים תא משפחתי עם רעייתו בירדן, במנותק משולחנה של אִמו. אולם, אף שהמשיב החזיק בנתונים אלו – הם לא זכו לבדיקה ולהתייחסות.
בנסיבות אלו, משלא נערך בירור כלשהו לרקע שעומד ביסוד חוזה הנישואים מיום 26.8.01 – הן מבחינת הדין השרעי והן ביחס לנסיבות הקונקרטיות של העותר; הרי שההחלטה להסתמך על חוזה זה כראייה מכרעת לכך שהעותר השלים את תהליך הנישואים ביום 26.8.01, ומסר הצהרות ותצהירים כוזבים בעניין זה למשיב – הִנה בלתי סבירה.
בשולי הדברים אציין, כי המשיב מבקש אמנם להסתמך אף על פרוטוקול השימוע שנערך לעותר ביום 27.8.08, ובו ציין הלה כי מסיבת החתונה נערכה בעמאן שבירדן, כחמישה חודשים לאחר חתימת הסכם הנישואים, בתחילת שנת 2002. ואולם, יש לתת את הדעת לכך, שהדברים נאמרו מפי העותר לאחר שציין בתחילת השימוע כי טקס החתונה התקיים בשנת 2003, ולא נתבקש להבהיר את פשר הסתירה לכאורה; ומכל מקום – בפסק-הדין בעתירה השלישית ממילא נפסק כי אין מדובר בשימוע לצורך ההחלטה בביטול רישיונו, והעותר אף הכחיש את הדברים במסגרת השימוע שהתקיים ביום 13.1.13. בשים לב לכך, ולנוכח כל האמור לעיל, אין באמירה זו כדי לתמוך בהחלטתו של המשיב, ולהרים את הנטל המוגבר המוטל עליו בנסיבות העניין, כאשר מדובר בהחלטה בדבר נטילת רישיון קבע שכבר ניתן.
התוצאה
17.על-יסוד כל האמור לעיל, החלטתו של המשיב מיום 13.6.13 להורות על ביטול הרישיון לישיבת קבע שניתן לעותר בשנת 2003, נתקבלה על-סמך תשתית ראייתית בלתי מספקת, שכן לא נערך בגדרה הן בירור משפטי והן בירור עובדתי כנדרש; ולפיכך – ההחלטה מבוטלת, ולעותר יוחזר המעמד שהיה לו ערב מתן ההחלטה האמורה.
המשיב ישלם לעותר שכר-טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, כערכו היום, וכן את אגרת העתירה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה.
המזכירות תמציא לצדדים עותקים מפסק-הדין.
ניתן היום, י"ב באב התשע"ה, 28 ביולי 2015, בהיעדר הצדדים.
|
|
|
יורם נועם, שופט
|