בנכס שמספרו 65003100 – חיוב הארנונה ע"ש א' וי' , סוג הנכס 212 (דירה בבית משותף שבו מותקנת מעלית ושטח הנכס מעל 110 מ"ר) גודל הנכס הוא 117.
למכתבי זה הריני מצרפת העתקי הודעות שומה, כמו כן מצ"ב שובר לתשלום, המתייחס לתקופה מ- 1.1.2010, ועד 31.12.2012."
ממקרא ההחלטה לעיל עולה כי לא זו בלבד שהמשיבה החליטה לפצל את הנכס לצרכי ארנונה כך שגם ההורים וגם העותרים יישאו בתשלום, כל אחד לפי חלקו היחסי בשימוש בדירה, אלא גם הוחלט כי הפיצול יחול רטרואקטיבית, החל משנת 2010, על אף שההחלטה לפצל את הדירה לצרכי תשלום התקבלה באוקטובר 2012. נכון להחלטה זו, מתחילת שנת 2010 ועד למועד הגשת העתירה, עומד חובם של העותרים לבדם בגין ארנונה, על כ- 50,000 ₪.
3.לאחר הודעה זו פנו העותרים אל מנהל הארנונה בהשגה, במסגרתה טענו נגד פיצול הדירה המלאכותי, ונגד תחולת ההחלטה בדבר הפיצול שלוש שנים רטרואקטיבית.
מנהל הארנונה דחה את ההשגה, בטענה כי הפיצול נסמך על תצהיר העותר המצוטט לעיל וכי בנסיבות אלה, אין מניעה לחייב את העותרים רטרואקטיבית, החל משנת 2010, אז נרשמה העותרת במשרד הפנים כמתגוררת בדירה.
העותרים עררו על החלטת מנהל הארנונה לוועדת הערר, שם הגיעו הצדדים להסכמה כי העניין יועבר לדיון בבית משפט לעניינים מנהליים, נוכח חוסר סמכות הוועדה לדון בחוקיות החיוב הרטרואקטיבי.
העותרים פנו אל בית משפט זה בערעור מנהלי, וכאן, לאחר דיון במעמד הצדדים, הוסכם על שינוי כותרת הערעור ל"עתירה מנהלית" והיא נדונה ככזו לפני.
טענות העותרים בעתירה זו:
4.העותרים חוזרים על טענותיהם לפני מנהל הארנונה ולפני וועדת הערר, ושתי טענות עיקריות להם: האחת כי אין להחיל את ההחלטה לפצל את החיוב בארנונה רטרואקטיבית, משום שחיוב רטרואקטיבי ככל הוא חיוב שאינו חוקי. השנייה היא כי אין להתיר את הפיצול משום שהם אינם בגדר "מחזיק" בדירה. לטענתם הם אינם הבעלים, אינם בעלי שליטה, אינם שוכרים או דיירי משנה, אינם בעלי זכויות כלשהן בדירה ואינם המחזיקים בכל דרך אחרת. לעניין זה נטען כי העותרים, בנם המשותף, ההורים ואחיו של העותר מהווים תא משפחתי אחד, והם מתגוררים כולם בדירה אחת בעלת כניסה אחת, מטבח אחד, פינת אוכל אחת, חדר כביסה אחד, סלון אחד, שעון חשמל אחד ושעון מים אחד. לטענתם הדירה אינה מפוצלת פיזית, וכל פיצול שעשתה המשיבה ברישומיה הוא פיצול מלאכותי שאין לו תוקף במציאות.
העותרים מוסיפים וטוענים כי על אף האמור בתצהירו המצוטט לעיל, העותר אינו מתגורר רק ב- 4 מחדרי הדירה, הוא מתגורר בדירה כולה, כפי שבגירים רבים מתגוררים יחד עם הוריהם.
מוסיפים העותרים וטוענים כי, הלכה למעשה, המניע העיקרי לפיצול מצד המשיבה הם קשיי הגבייה בהם נתקלה כאשר ביקשה לגבות ארנונה מהורי העותר, הם המחזיקים בדירה. לטענת העותרים, לפיצול כגון זה אין אח ורע בהלכה הפסוקה והוא עלול להביא למציאות בלתי אפשרית לפיה כל בגיר בן 18, יחוב בארנונה בעד חלקו בדירה בה הוא מתגורר עם הוריו ומשפחתו. עוד טוענים הם כי המשיבה אינה רשאית להחליט כי מחזיק מסוים בדירה מחזיק בשטח X בדירה ואילו מחזיק אחר משתמש בשטח Y, מבלי שנעשה בפועל פיצול פיזי, ומבלי שמדובר ביחידות שטח נפרדות בהן נעשה שימוש שונה. עוד טוענים העותרים כי הפיצול נעשה ללא מדידה קודמת בנכס אשר נועדה להבטיח כי הפיצול נעשה בהתאם למציאות בשטח.
טענות המשיבה בעתירה:
5.המשיבה שבה וטוענת כי פיצול הדירה בין שני מחזיקים נעשה כדין, לאור תצהירו של העותר המצוטט לעיל. נוכח כך, לטענתה, לא נולד הצורך לבצע מדידה בדירה, משום שלא היתה מחלוקת בדבר כלל שטחה, 205 מ"ר, והשינוי היחיד היה חלוקת הנכס בין שני מחזיקים. על אף זאת, נערך ביקור בנכס ביום 24.1.2013, במסגרתו נמצא כי העותרים אכן מחזיקים בחלק מהנכס, כפי שתיאר העותר בתצהירו, עובדה שחיזקה את דעת המשיבה כי יש לפצל את הדירה כאמור.
המשיבה טוענת כי מועד תחילת הפיצול נקבע ליום 1.1.2010, משום שספח תעודת הזהות של העותרת, אשת העותר, מעיד על תחילת מגורים בדירה, יחד עם העותר, במרץ 2010, וכן משום שישנם מספר פסקי דין חלוטים הקובעים כי עד ליום 1.1.2010, ש' ושל', ההורים, הם הבעלים והמחזיקים היחידים בדירה.
עוד נטען, לגבי החיוב הרטרואקטיבי, כי ההלכה מתירה לגבות גבייה רטרואקטיבית במקרים חריגים, והמקרה כאן בא בגדר חריג מותר זה.
אחרון טוענת המשיבה כי העותרים חסרי תום לב משום שעל אף שדרישת התשלום נשלחה לפני כשנה, עדיין לא נשאו בתשלום הארנונה בכלל ולמעשה, איש אינו נושא בתשלום הארנונה בגין הדירה מאז שנת 2001.
דיון והכרעה:
6.על מנת להכריע האם החלטת המשיבה לפצל את הדירה לצרכי ארנונה ולהשית על העותרים חלק מהתשלום, היא החלטה סבירה וחוקית, יש להכריע תחילה מי הם המחזיקים בנכס, על פי החוק וההלכה.
ככל שייקבע כי לא ניתן לייחס לעותרים "החזקה" בדירה, הרי שיש לקבל, כבר בשלב זה, את העתירה. לעומת זאת, אם יוסק כי ניתן לייחס לעותרים "החזקה" בדירה, הרי שיהיה להמשיך ולבדוק האם ניתן היה לפצל את הדירה לצורך החיוב.
מיהו מחזיק?
לשאלה מיהו מחזיק בנכס, לצרכי גביית ארנונה, ניתנה תשובה מפורשת בחוק.
כך, סעיף 8 (א) בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, קובע כי ארנונה תשולם על ידי המחזיק בנכס, כדלקמן:
"8.(א)מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".
פקודת העיריות [נוסח חדש], קובעת בפרק 14, הפרק הדן הארנונה, בסעיף 269, כי מחזיק הוא כל מי שאינו דייר משנה, כאשר דייר משנה מוגדר כך:
"דייר משנה" – אדם הגר בחדר, או בחלק מחדר, של בנין שאחר מחזיק בו, והמשלם למחזיק דמי שכירות בעדו."
לצד הגדרה זו, סעיף 1 בפקודת העיריות [נוסח חדש] מרחיב ומגדיר מיהו "מחזיק", כדלקמן:
"מחזיק" – אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון;
מכלל הגדרות אלה עולה כי מחזיק הוא אדם המחזיק בנכס בכל אופן, והוא אינו דייר משנה.
העותרים גרים בדירה מאז שנת 2010, לכל המאוחר. על כך אין מחלוקת.
העותרים טוענים בכתבי טענותיהם כי הם לא משלמים שכר דירה בעד מגוריהם בדירה ולכן יש לקבוע כי הם אינם דיירי משנה בדירה.
מן ההגדרות המצוטטות לעיל עולה כי אין נפקות לשאלה האם העותרים הם בעלי הדירה, בעלי השליטה או שהם שוכרים או אינם שוכרים בדירה, משום שעל פי הגדרות החוק לעיל, לא נדרשת זיקה ספציפית לנכס, בדרך של בעלות, שכירות או שליטה אחרת, על מנת לייחס לדרים בה "החזקה".
מכאן, לאור העובדה שהעותרים מתגוררים בדירה, אך אינם דיירי משנה, על פי לשון החוק, אין מנוס מלקבוע כי העותרים מחזיקים בדירה.
כך גם בהלכה. בשורה של פסקי דין נפסק כי "מחזיק" כהגדרת פקודת העיריות, הוא מי שמחזיק "למעשה" בנכס, ואין נפקא מינה אם החזקתו הוסדרה בהסכם שכירות, בהסכמה להיותו בר רשות או אף אם הוא הבעלים (ראו ע"א (ת"א), 2846/00, מ"י משרד הבריאות נ' עיריית רשל"צ, מאת הש' מ. רובינשטיין מיום 10.9.2003, וכן ברע"א 9813/03, מ"י משרד הבריאות נ' עיריית רשל"צ, מיום 30.12.2009, אשר אישר את פסק הדין שנתן בית משפט המחוזי).
עד כאן דומים הדברים ללשון החוק.
זאת ועוד; במקרה שלפני, העותרים מתגוררים בדירה יחד עם הורי העותר, המתאימים גם הם להגדרת "מחזיקים", והם אלה שהיו רשומים אצל המשיבה כמחזיקים בדירה, עד החלטתה לשנות רישום זה בשנת 2012.
נוכח כך נידרש לשאלה, מי ייחשב ה"מחזיק למעשה" בנכס, מקום בו ישנם מספר מתמודדים על התואר "מחזיק" בדירה. על פי מה ייקבע מי הוא המחזיק בנכס לצורך תשלום הארנונה?
לפי ההלכה, כאשר ישנם מספר מתמודדים על התואר "מחזיק בנכס", יש לבחון מי הוא המחזיק בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, או מיהו בעל מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס (ראו רע"א 7030/00, עיריית רשל"צ נ' עו"ד ישראל וינבוים, מיום 19.6.2002 (פורסם בנבו).
האדם בעל הזיקה הקרובה ביתר לנכס הוא האדם בעל הקשר ההדוק ביותר לנכס, הנהנה משירותי העירייה הניתנים לנכס. בפסק דין וינבוים המוזכר לעיל, נקבע כי אדם המתגורר בנכס, הוא הנהנה העיקרי מהשירותים שמעניקה העירייה לתושביה כתמורה עקיפה לתשלום הארנונה. עוד נקבע כי במקרה בו איש אינו מתגורר בנכס, אזי האדם בעל הקשר ההדוק ביותר לשירותים שמעניקה העירייה, הוא בעלי הנכס, על אף שאינו מתגורר בו.
במקרה כאן, גם ההורים וגם העותרים מתגוררים בדירה. אין נפקות לשאלה מי הם בעליה של הדירה, שכן ארבעתם מקיימים את הקשר ההדוק ביותר לדירה – הם מתגוררים בה, הלכה למעשה, ונהנים מכל שירותי העירייה המוענקים לדירה.
מכאן יוצא כי הן ההורים והן העותרים הם בעלי מעמד שווה ביחס לזיקתם לנכס, מעמד ראשונים, ולכן אני קובעת כי ארבעתם מחזיקים בנכס גם יחד, וזאת על פי הגדרת "מחזיק" בפקודת העיריות.
החבות בתשלום ארנונה במצב של ריבוי מחזיקים:
7.משקבעתי כי הן העותרים והן ההורים הם המחזיקים בנכס, ניתן, על פניו, לחייב את העותרים בארנונה בהיותם מחזיקים.
כעת יש לבחון האם ההחלטה לפצל את הדירה לצרכי תשלום, היא החלטה חוקית וסבירה.
ראשית נידרש לשאלה העקרונית והיא חבות בארנונה מקום בו ישנם מספר מחזיקים, האם תחולק בין המחזיקים כולם, ואם כך, כיצד תחולק?
בספרם "ארנונה עירונית", התשס"א – 2001 (מהדורה חמישית), הוצאת אוריאן, טוענים רוסטוביץ, גלעד, וקנין ולב, כי במקרה של מספר מחזיקים בנכס, חייב כל אחד מהם, ביחד ולחוד בארנונה בגין הנכס כולו:
"כאשר מספר משתמשים מחזיקים ומשתמשים בנכס כולו במשותף, חזקתו של כל אחד מתפשטת על כל הנכס, ואין לו חזקה ייחודית בחלק מסוים בנכס. הרשות המקומית רשאית להשית את מלוא הארנונה על כל אחד מהמשתמשים או על כולם יחד, וכל מי ששמו מופיע בספר הנכסים והנישומים חייב במלוא סכום הארנונה בשל כל הנכס".
(שם בעמ' 259-260)
כלומר, לפי גישה זו, מקום בו גם ההורים וגם העותרים מחזיקים בנכס, אין מניעה לחייב כל אחד מהם במלוא חוב הארנונה של הדירה.
אלא שבמקרה כאן עולות שתי תהיות;
האחת; האם נכונה קביעה זו כאשר שמם של העותרים אינו נמצא בספר הנישומים, אלא שמם של ההורים בלבד.
השנייה; האם יש מקום להשית על העותרים את מלוא הארנונה בגין הדירה, מקום בו העותר הצהיר כי הוא מחזיק בארבעה חדרים מתוך הדירה בלבד.
שינוי מחזיק בנכס ביוזמת המשיבה
8. מן ההלכה עולה כי התשובה לשאלה הראשונה בחיוב. הן בעת"מ (ת"א) 55444-06-13, חברת חלקה 109 בגוש 7107 בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, הש' ד"ר מיכל אגמון גונן מיום 24/11/14 (פורסם בנבו)(להלן:"עת"מ חלקה 109") והן בבר"מ 8462/11, מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' מירב פלקון, מאת הש' ח' מלצר מיום 12.8.14(פורסם בנבו) (להלן:"בר"מ פלקון") נקבע כי אין כל מניעה שהעירייה תפעל מיוזמתה לשנות את שם המחזיק בנכס, אפילו מקום בו לא נמסרה הודעה פורמאלית על חדילת חזקה בנכס.
בעת"מ חלקה 109, נקבע כי בהתקיים מספר נסיבות מצטברות, תהא העירייה רשאית לערוך בדיקה יסודית באשר לזהות המחזיק בנכס, ולאור תוצאותיה רשאית היא לשנות את שם המחזיק בנכס, גם במקום בו לא התקבלה הודעה על חדילת חזקה ומבלי שהחזקה בנכס הוחזרה באופן פורמאלי לבעליו.
בבר"מ פלקון נפסק כי בנסיבות בהן ישנה ידיעה פוזיטיבית של הרשות בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, החלטת הרשות להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא היא בלתי סבירה, ואינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוטלת על הרשות.
דברים אלה נסמכו על ההלכה שנקבעה בבר"מ 867/06, מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, מיום 17.4.2008 (פורסם בנבו), ועל עע"מ 2611/08, בנימין נ' עיריית תל אביב, מיום 5.5.2010 [פורסם בנבו] שם ציין כב' הש' רובינשטיין כך:
"...כשלעצמי סבורני, על פי השכל הישר, כי אם אכן ידעה אל נכון המחלקה הרלבנטית על השינוי למעשה, די בכך לצורך תחילת הפעלתו של המנגנון לשינוי, ולמצער לבדיקה נוספת. ער אני לעומס המוטל על העוסקים בגביית ארנונה, בודאי במקום רב נכסים ורב תחלופה... אך במקום שנפתח הפתח לבדיקה קלה יחסית נוכח ידיעתה הקונקרטית של הרשות, יש מקום למאמץ מצידה."
(שם, בסעיף כה' בפסק הדין).
אמנם דברים אלה נקבעו בנסיבות בהן המחזיקים בנכס התחלפו מבלי שנמסרה הודעה פורמלית על כך לרשות, והיה בקביעות אלה כדי לחייב רשות, אשר למרות העדר הודעה פורמלית ידעה על שינוי המחזיקים, לפעול לשינוי שם המחזיק ברשומותיה על מנת שלא לחייב מחזיק אחר שלא בצדק, אך סבורני כי הדברים נכונים גם במקרה כאן.
ואבאר;
ארנונה הינה מס המשולם על ידי תושב העיר ומהווה מקור למימון פעילות השלטון המקומי המחויב לספק שירותים סביבתיים וקהילתיים על פי פקודת העיריות.
כלל התושבים בעיר מחויבים לשאת במס זה לטובת כלל ציבור התושבים באשר הוא. לצד החובה הקולקטיבית לשאת במס, ישנה חובת השלטון המקומי לפעול ביושר לגביית המס מכלל התושבים, במקצועיות ובנחישות, על מנת לאפשר לשלטון המקומי לעמוד בתקציב הדרוש לו להפעלת כלל השירותים הסביבתיים והקהילתיים להם הוא מחויב. אין להקל ראש בחובה זו.
סבורני כי כשם שניתנה לשלטון המקומי הרשות לשנות את שם המחזיק בנכס בנסיבות המפורטות לעיל, אף אם לא נמסרה על כך הודעה פורמלית, כך אין מניעה להתיר שינוי שם המחזיק בנכס, מקום בו ישנה ידיעה פוזיטיבית בדבר המצאות מחזיק אחר או מחזיק נוסף המסוגל לשאת בתשלום הארנונה. אם במקרה הראשון המתואר בפסיקה, נולדה החובה מטעמי צדק ועל מנת שלא לחייב אדם מבלי שנהנה מהשירותים העירוניים, הרי שבמקרה כאן הטעם לרשות זו הוא על מנת לחייב אדם, שעל פי כל דין חב בארנונה, אך הוא מתחמק מלשאת בה. ככל שישנו מחזיק חוקי, ממנו ניתן לדרוש תשלום בעד השירותים העירוניים הניתנים לדירה ותושביה, אינני מוצאת טעם שלא לעשות כן.
על כן אני סבורה כי יש להתיר לרשות לשנות את שם המחזיק בנכס, או להוסיף לרישומי המשיבה מחזיק נוסף, מקום בו הגיע לידיה מידע מהימן אודות כך, וזאת על מנת למנוע התחמקות מתשלום מס.
לגופו של עניין:
9.במקרה שלפני הגיע לידי המשיבה מידע מהימן אודות כך שהעותרים מחזיקים ב-4 חדרים מתוך 7 חדרים שבדירה. המידע ניתן במסגרת תצהיר שמסר העותר לפני בית משפט. אין מידע מהימן הימנו. העותרים נתפסים על תצהירם אודות חלקם בדירה מתוך כלל שטח הדירה.
נוכח כך, בצדק עשתה המשיבה עת השתמשה במידע זה וחייבה את העותרים בעד חלקם. ואף למעלה מזאת. חובה היתה על המשיבה לעשות שימוש במידע העולה מן התצהיר, ולחייב את העותרים בארנונה על פי חלקם בדירה, בהתאם לתצהיר, ולפי כל דין.
10.זאת ועוד; לאור הגישה המתוארת בספרם של המלומדים רוסטוביץ, גלעד, וקנין ולב, כפי שצוטטה לעיל, הרי שלכאורה, רשאית היתה המשיבה לחייב את העותרים בארנונה בעד כלל הנכס, לאחר שנמצא כי הם מחזיקים בו. אלא שהמשיבה הסתמכה על תצהיר העותר בלבד ושינתה את רישומיה כך שהעותרים מחויבים בארבעה מתוך שבעת חדרי בדירה בלבד. סבורני שבהחלטה זו גילתה המשיבה מידתיות ואיזנה כראוי בין חובתה לגבות ארנונה לבין אינטרס העותרים.
לא מצאתי לקבל את טענות העותרים לפיהן לא היה בסמכות המשיבה לשנות רישומיה כאמור, או כי החלטתה לפצל את הדירה, פיצול מלאכותי שאין לו אחיזה פיזית במציאות, הינה בלתי סבירה. נוכח האמור עד כה אני סבורה כי החלטה זו היא חוקית וסבירה בנסיבות העניין, לאחר שהעותר עצמו הצהיר על הפיצול לפני בית המשפט, והמשיבה ערכה ביקור מאוחר בדירה ווידאה כי החלטתה מבוססת על אדני המציאות.
במקרה כאן, המשיבה פעלה בנחישות, ביושר ובסבירות עת חייבת את העותרים ב- 4 מתוך שבעה חדרים בלבד, ומנעה השתמטות מחזיק מלשאת בתשלום הארנונה, בו נושאים תושבי עירו כולם.
11.למעלה מן הנצרך אציין גם זאת. העותרים טוענים כי התרת פיצול כאמור, תוביל אל מציאות בלתי נסבלת לפיה עלול כל נער בן 18 ומעלה, המתגורר עם הוריו, לחוב בחובות הארנונה המושתים על הוריו, בעלי הדירה.
למרות חשש זה סבורני כי התרת פיצול הדירה למספר מחזיקים, לצורך תשלום הארנונה, במקרה כאן על נסיבותיו הייחודיות, היא סבירה ונכונה. מדובר בעותרים שהקימו תא משפחתי משל עצמם, גבר ואישה נשואים ובנם הפעוט, אשר בחרו, מסיבותיהם האישיות, להתגורר יחד עם הורי העותר. כמו כן, במקרה כאן ישנה ראיה פוזיטיבית, חד משמעית, מפי המחזיק עצמו, שניתנה מרצונו החופשי, המעידה על כך שהוא מחזיק בבלעדיות ב - 4 מתוך 7 החדרים בדירה.
בשכלול כלל הנסיבות כאן, משנמצא כי אין מנוס חוקי אלא מלהכיר בעותרים כמחזיקים כהגדרתם בחוק, ולאחר איזון שבין טובת הציבור הנהנה בכספי הארנונה, ומנגד נפגע כאשר אלה אינם מספיקים לצרכי העיר, אל מול המקרה הפרטי של המעורבים בפרשה כאן, אשר אינם נושאים בתשלום הארנונה מאז שנת 2001, אני סבורה כי יש להעדיף את אינטרס הציבור.
נכונה הטענה כי אישור כאמור עלול להוביל אל גביית ארנונה מדיירים אחרים בכל דירת מגורים, אך אין הדבר עומד בניגוד להוראות החוק בנוגע למחזיק. ככל שהחלטה כאמור נעשית באופן חוקי וסביר, היא נסמכת על המציאות ועל מידע אמין בדבר החזקה ספציפית בחלק מן הנכס, אין מניעה מלעשות כן, וזאת בכפוף להוראות כל דין והכללים בדבר הנחות ופטורים הקבועים בחוק.
תחולה רטרואקטיבית:
12.טענה נוספת בפי העותרים והיא כי החלת ההחלטה בדבר פיצול הדירה בין 4 מחזיקים שונים, שלוש שנים אחורה, היא בגדר חיוב רטרואקטיבי אסור ועל כן יש לבטלה. המשיבה טוענת מנגד במקרים חריגים, מתירה ההלכה לחייב נישום בחיוב רטרואקטיבי, מקום בו מדובר בתיקון טעות שטעתה הרשות, כשהנישום הוא שהוביל לטעות זה.
ואולם במקרה כאן דעתי כדעת העותרים, ואני סבורה שאין להתיר חיוב רטרואקטיבי כפי שמבקשת המשיבה לעשות.
אכן, ההלכה התירה גביית רטרואקטיבית במקרים חריגים, אלה שמקרים אלה צומצמו בהלכה מאוחרת לזו שציטטה המשיבה. בעעמ 4551/08, עירית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, מיום 1.12.2011, (פורסם בנבו) (להלן:"עע"מ עיריית גבעת שמואל") נקבע כי יש להבחין בין תיקון טעות, שטעתה המשיבה, כלומר חיוב אחורנית בגין מצב דברים אשר התקיים בפועל, אך המשיבה סברה לחשוב שמדובר במצב דברים שונה, החלטה חדשה של המשיבה.
כל החלטה חדשה, כך נקבע בסעיף 54 בעעמ עיריית גבעת שמואל מאת השופט א' רבלין, דינה לחול ממועד ההחלטה והלאה, ואין להחילה אחורנית:
"54.עם זאת, בכך לא די. עד כה נבחנה הרטרואקטיביוּת מנקודת מבט צרה המסתכלת רק על עצם החיוב. אף-על-פי-כן, לעיתים, לפעולה של הפקת שומת ארנונה לשנה מסוימת – פעולה אשר יש בה כאמור כדי להשלים את תהליך החיוב, קודמת החלטה מנהלית המשנה מציאות כלשהי; רוצה לומר: לעיתים, טרם הפקת השומה, מחליטה הרשות המקומית להשית על הנישום חיוב חדש, אשר לא היה כלול בשומות שהופקו לו בשנים הקודמות. כך הוא הדבר למשל כאשר הרשות המקומית מחליטה לבטל פטור שניתן לנישום עד לאותה עת או כאשר הרשות המקומית מבקשת להרחיב את השטח מושא החיוב, לאור מדידות חדשות שבוצעו. החלטה זו כרוכה אמנם, במידה מסוימת, בחיוב עצמו, אולם, יחד עם זאת, היא מהווה החלטה עצמאית אשר עומדת בזכות עצמה. ככזו, צריכה היא, ככלל, לחול מכאן ולהבא, ולא למפרע".
מכאן כי החלטת המשיבה לפצל את הדירה בה מתגוררים העותרים כך שהעותרים יחובו ב-117 מ"ר מתוכה והורי העותר יחובו ב- 88 מ"ר, תחול מיום ההחלטה לעשות כן, קרי מיום 29.10.2012 והלאה בלבד.
סוף דבר:
13.דין העתירה להידחות בחלקה.
טענת העותרים כי אין להתיר פיצול הדירה לארבעה מחזיקים שונים דינה להידחות. ההחלטה בדין יסודה והיא סבירה בנסיבות העניין.
טענת העותרים כי אין להחיל את ההחלטה בדבר הפיצול רטרואקטיבית מתקבלת. פיצול הדירה ל-4 מחזיקים יחול ממועד ההחלטה והלאה בלבד.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ה, 11 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
