עתירה זו עניינה דרישה לתשלום תוספת ארנונה מיום 04/09/11 (להלן: הדרישה לתשלום מספטמבר) שנשלחה לשלמה זבידה נכסים (1999) בע"מ (להלן: "העותרת") על ידי עיריית בת ים (להלן: "המשיבה" או "העירייה").
לטענת העותרת הדרישה לתשלום מספטמבר נוגדת הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין.
רקע עובדתי
נשוא העתירה - נכס בבעלות העותרת ברחוב שמעון הבורסקאי 6 בבת ים (להלן: "הנכס"), שבתחום שיפוטה של המשיבה. במהלך השנים נתגלעו מספר מחלוקות בין העותרת למשיבה בעניין חיוב הארנונה של הנכס, כמפורט להלן.
ביום 13/11/05, הוציאה המשיבה דרישה לתשלום תוספת ארנונה (להלן: "הדרישה לתשלום משנת 2005"), בה נדרשה העותרת לשלם מעל ל- 11 מיליון ש"ח. דרישה זו התייחסה לתקופה שבין השנים 1998-2005. על פי האמור בדרישת התשלום, תוספת התשלום נבעה מתיקון שטח הנכס ומשינוי סיווגו מנכס המוגדר כ"תעשיה" לנכס שיוגדר "מסחר", שינוי סיווג זה מייקר את תעריף הארנונה החל על הנכס. בעקבות דרישה זו התגלעה מחלוקת בין העותרת למשיבה, שהגיעה לפתחו של בית המשפט בעת"מ 1073/06 שר יבוא ושיווק אביזרים לרכב בע"מ נ' עיריית בת ים. במסגרת דיון זה הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 27/07/06 (להלן: "הסכם הפשרה"). הוראותיו העיקריות של הסכם הפשרה הן כדלקמן:
"לאחר שנערכו מספר ביקורים בנכס לרבות ע"י באי כח הצדדים ובעקבות פגישה שהתקיימה עם גזבר העירייה בניסיון ליישב את המחלוקות בין הצדדים:
1. ...
2. לצורך סילוק סופי ומוחלט של כל חובות הארנונה הכללית של העותרת... לעיריית בת-ים, בגין הנכס, עד וכלל יום 31.12.2006. העותרות ישלמו לעירייה סכום סופי... של 2,000,000 ₪ (שני מיליון ₪)... (הדגשה במקור).
3. ...
4. מתחילת שנת הכספים 2007 ואילך, תחויב חברת שלמה זביידה נכסים (1999) בע"מ, בתשלום ארנונה כללית בגין כל הנכס, בהתאם לשטחים, לסיווגים ולתעריפים המפורטים להלן...:
|
סיווג
|
תיאור
|
שטח במ"ר
|
תעריף למ"ר
|
סה"כ כללי
|
|
201
|
מבנה לתעשיה
|
6,119
|
129.48
|
792,288.12
|
|
421
|
חנות
|
100
|
275.45
|
27,545
|
|
501
|
קרקע תפוסה
|
1,687
|
29.09
|
49,074.83
|
סה"כ 868,907.86
5. אופן החיוב האמור בסעיף 4 לעיל (שטחים, סיווגים ותעריפים), יחול ויחייב את הצדדים מתחילת שנת 2007 ואילך, ביחס לנכס בכפוף לשינויים עובדתיים בנכס כגון: תוספות או גריעת שטחים ושינויי שימושים, בהשוואה למצב הקיים במועד חתימתו של הסכם זה, כאשר הטוען לשינוי - עליו נטל ההוכחה. (הדגשות שלי, ש.ד.).
6. ..."
ביום 20/06/11 הוציאה המשיבה דרישה לתשלום תוספת ארנונה (להלן: הדרישה לתשלום מיוני), בה נדרשה העותרת לשלם מעל ל- 7 מיליון ש"ח. וזאת בהמשך לבדיקה ע"י בחינה חיצונית, שנערכה בשל חוסר תיאום בין הצדדים. המשיבה פנתה אל העותרת כדי לתאם ולבצע מדידה בנכס, בתגובה הפנה בא כח העותרת את תשומת ליבה של המשיבה להסכם הפשרה בין השתיים דבר אשר נתפס בעיני המשיבה כסירוב מצד העותרת למדידה. לאחר קבלת הדרישה לתשלום מיוני הודיעה העותרת למשיבה שהיא מסכימה למדידה. ביום 16/08/11 ביקר בנכס נציג המשיבה ומדד את הנכס. בעקבות המדידה, הוציאה המשיבה לעותרת ביום 04/09/11 את דרישת התשלום מספטמבר, בה נתבעה העותרת לשלם מעל ל- 2 מיליון ש"ח, בשל תוספת לשטח הנכס ושינוי סיווגו מ"תעשיה" ל"מסחר", ובשל הפרשים בגין התקופה שבין השנים 2007-2011. מכאן העתירה שלפני.
טענות הצדדים
לטענת העותרת, דרישת התשלום מספטמבר נוגדת את הסכם הפשרה, המהווה מעשה בית דין, ולכן העירייה מושתקת מלדרוש את התוספת. עוד טוענת העותרת, כי אין הצדקה להשתחררות העירייה מהסכם הפשרה, מכיוון שלא נפלה כל טעות בפסק הדין. בנוסף, לא חל שינוי בנכס, בשטחו ובשימושו, ולא חל שינוי קיצוני בנסיבות, ולראיה - הדרישה לתשלום מספטמבר והדרישה לתשלום משנת 2005 מתבססות על אותם טיעונים, מה גם, שהדרישה מחודש ספטמבר הוצאה בעקבות מדידה שביצע נציג המשיבה, שאינו מודד מוסמך, על פי הנטען. זאת ועוד, מכיוון שהעירייה היא זו הטוענת לשינוי, עליה הנטל להוכיחו - כפי שנקבע בהסכם הפשרה. על פי הנטען, העירייה לא הוכיחה כי חל שינוי בשימוש בנכס המצדיק לשנות את סיווגו מ"תעשיה" ל"מסחר", ואין זה סביר כי נכס בחצר אחורית באזור התעשייה יחויב בתעריף זהה לחנות במרכז העיר. עוד נטען, כי העירייה לא הצליחה להוכיח תוספת של שטח בנוי. בהקשר זה אציין, כי התייחסותה הראשונה של המשיבה לסוגיה זו הייתה בדיון שהתקיים לפני ביום 12/11/13:
"לשאלת בית המשפט – זאת אומרת שהטענה שלכם איננה שחל שינוי בנכס, אלא בגלל שמדובר בהסכם לא טוב זכותכם להשתחרר ממנו. אני משיב: חל שינוי בנכס, במובן זה שהמטראז' שלו השתנה. השומה יצאה באוגוסט 2011, ולא טענתי לשינוי, כי הסכמתי שהם ידחו את הגשת העתירה לכל מועד שהוא...
לשאלת בית המשפט – לגבי השינוי הדבר הזה לא מופיע בכתב התגובה שלכם, אין תצהיר התומך בטענה זו. אני משיב: אז אני מבקש לתקן".
לטענת המשיבה, שימושו וסיווגו של הנכס השתנו, ובסיכומים אף הוסיפה כי גם שטחו של הנכס השתנה. לפיכך, הדרישה לתשלום מחודש ספטמבר הינה כדין, משום שבעקבות השינויים בנכס העירייה רשאית - ואף חייבת - להשתחרר מהסכם הפשרה. לגרסתה, קומה שלמה בנכס לא חויבה בארנונה, מאחר שהוצגה ע"י העותרת כקומת מידוף. ברם, בסיור שנערך בנכס התגלה כי קומה זו אינה משמשת רק למידוף, אלא גם לאחסון ולמשלוח סחורות, והעובדים מתהלכים בה. על כן, יש לחייב קומה זו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הסיווג כ"תעשיה" אינו תואם את אופי העסק, שהוא ייבוא ושיווק ואינו כולל ייצור. בשל כך, יש לסווג את הנכס כ"מסחר", ולא לאפשר לעותרת להנות מהתעריף הנמוך שקבע המחוקק לנכסים המשמשים למלאכה ותעשיה בלבד. בדיון שהתקיים ביום 12/11/13 ובסיכומיה העלתה המשיבה את הטענה – שכאמור לעיל, לא נזכרה בכתב התגובה - כי שטח הנכס השתנה, טענה אשר לא עלתה מכתב התגובה. לבסוף, בסיכומיה, בעקבות דברים שנאמרו בדיון, העלתה המשיבה, לראשונה, את הטענה לפיה גם אם לא הוכחו השינויים בנכס, היא רשאית להשתחרר מהסכם הפשרה.
מחלוקות נוספות שעלו בכתבי הטענות לא נזכרו בסיכומי הצדדים. כך למשל, בכתב העתירה טענה העותרת כי השגה שהגישה נענתה באיחור, ועל כן יש לקבלה. עוד העלתה טענות ביחס לחוקיות השינויים שנעשו בצווי הארנונה של העירייה ובקשר לבקשה לפי חוק חופש המידע. משנראה כי טענות אלה נזנחו, אינני נדרשת להן.
המשיבה בכתב התגובה לעתירה העלתה טענה כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בטענות וזאת מכיוון שלא מוצו ההליכים, שכן, ועדת הערר דנה בערר אותו הגישה העותרת בסוגיות זהות ולכן יש לדחות את העתירה או לחילופין להתלות את ההליכים עד לקבלת ההחלטה של ועדת הערר. בדיון מיום 12/11/13 הבהרתי לצדדים כי הדיון בועדת הערר הוא דיון מקביל שאיני מתערבת בו ובמידה ותתקבל החלטה בועדת הערר יוכל אחד מהצדדים להגישה. עד כתיבת שורות אלו אף לא אחד מן הצדדים סבר כי יש להגיש את החלטתה של ועדת הערר אם ניתנה, אך הוצג דו"ח ביקור בנכס שאינו שופך אור על מצב הנכס קודם להסכם הפשרה, ואין באמור בו כדי לשפוך אור על הסוגיות שבמחלוקת.
צמצום נוסף ביריעת המחלוקת חל בעקבות הצהרתו של ב"כ המשיבה בדיון מיום 12/11/13, לפיה הוא מוותר על חלקו של החיוב המתייחס לשנים עברו.
העותרת מצידה ויתרה על זימון עדים בדיון שהתקיים ביום 24/12/13 והצדדים הגיעו להסכמה כי פסק הדין יינתן על סמך החומר שהוגש והסיכומים.
טענות מקדמיות
הרחבת חזית אסורה והגנבת ראיות לסיכומים
בע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ (פסק הדין מיום 08/11/09, פורסם ב"נבו") נקבע:
"כלל ידוע שבית משפט לא ייתן פסק דין על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, אלא אם קיימת הסכמה לכך מצד בעלי הדין ... כפי שציין בית משפט זה:
'האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא' (...)
... אם רצתה המערערת לשנות את עילת התביעה או להוסיף עילה חדשה היה עליה לפעול בהתאם לסדרי הדין ... משלא עשתה כן, יקשה עלי לראות כיצד ניתן להעניק לה את האפשרות לעלות טענות אלו" (פסקה 33).
בדומה, אין לאפשר צירופן של ראיות חדשות בשלב הסיכומים, שכן יש בכך כדי להתיר את רצועת ההליך כולו.
בדיון מיום 12/11/13 העלתה המשיבה, לראשונה, את הטענה בדבר תוספת של שטח בנוי, שלא היה לה זכר בכתב התגובה. בא כח המשיבה גם ביקש במהלך הדיון לתקן את כתב התגובה אך לא עשה כן. בסיכומים, העלתה המשיבה טענה זו בשנית. לחיזוקה, צירפה ראיות כדוגמת תצפית, החלטה של מנהל הארנונה ובקשה למתן היתר לתוספת בניה של העותרת. העותרת התנגדה להעלאתה של הטענה וכן לצירופם של המסמכים, בנימוק שמדובר בהרחבת חזית אסורה.
הדין עם העותרת
המסמכים אותם צירפה המשיבה לסיכומים, מבלי שהגישה בקשה וללא קבלת אישור בית המשפט, היו בהישג ידה כל העת. מסמכים אלו נועדו לתמוך בטענה חדשה, בדבר תוספת שטח בנוי, שהיא כשלעצמה אינה יכולה להתקבל בהיותה הרחבת חזית.
אפילו נדרשתי לטענה זו ולראיות שצורפו, אין בהן כדי להוכיח את טענת המשיבה. בדיון מיום 12/11/13 הודה בא כח המשיבה כי היתר בניה שניתן לא מומש. משכך, הבקשה להיתר הבניה אינה מוכיחה דבר. זאת ועוד, לאחר בחינה של דרישת התשלום משנת 2005 (נספח ג' לכתב העתירה), בה חויבה העותרת לשלם עבור 7,404 מ"ר של משרדים ועסקים, אל מול הדרישה מחודש ספטמבר (נספח א' לכתב העתירה), בה חויבה העותרת בגין 7,440 מ"ר של משרדים ועסקים, ניתן לראות כי ההפרש בין הדרישות לתשלום הוא 36 מ"ר בלבד, ומדובר בהפרש זניח, בנסיבות העניין שאף הוא לא הוכח. לפיכך, טענת המשיבה לתוספת שטח בנוי נסתרה לחלוטין, גם לגופו של עניין.
דיון והכרעה
שתיים הן הסוגיות הטעונות הכרעה בעניינו: האם חלו שינויים בנכס לאחר הסכם הפשרה, ובהנחה שלא חלו שינויים כאלה, האם רשאית העירייה לחזור בה מהסכם הפשרה או לשנותו.
האם חלו שינויים בנכס
אין חולק כי דרישת התשלום מחודש ספטמבר נוגדת את הסכם הפשרה (נספח ב' לכתב העתירה). לטענת המשיבה, שטחו של הנכס השתנה, ואחת הקומות אינה מחויבת בארנונה למרות שאינה משמשת כקומת מידוף, וכי הפעילות והשימוש בעסק אינם תואמים את סיווגו כתעשיה.
על פי הסכם הפשרה הקובע כי הטוען לשינוי עליו הראיה. היה על המשיבה להוכיח כי אכן חלו שינויים בנכס.
לעניין השטח. כאמור לעיל, אין כל הוכחה לשינוי הנטען, נהפוך הוא, הראיות תומכות בכך שהשטח זהה (ראה הדיון בטענה בעניין הרחבת חזית אסורה).
לעניין הקומה אשר אינה מחויבת בארנונה. משלא נמצא הבדל בשטח, המסקנה היא שקומה זו לא נבנתה לאחר שנכרת הסכם הפשרה. על מנת לבסס את עמדתה, לפיה יש לחייב קומה זו בארנונה, הוסיפה המשיבה תצלומים של הקומה, הממחישים שהקומה אינה קומת מידוף (נספח ב' לכתב תגובה). דא עקא, אין בתצלומים אלו כדי להוכיח שנעשה שינוי באופן השימוש בקומה, ושעובר להסכם הפשרה היה השימוש בקומה זו שונה מהשימוש בה כיום.
הוא הדין בעניין הפעילות המתבצעת בנכס. לטענת המשיבה, יש לסווגה כ"מסחר" ולא כ"תעשיה", משום שמדובר רק בייצוא של מוצרים ולא ייצור. אלא, שגם בסוגיה זו לא הציגה המשיבה ראיה באשר לשימוש שנעשה בנכס עובר להסכם פשרה, ולא הוכח כי פעילותה של העותרת קודם לכן הייתה שונה באופן שהצדיק את סיווגה כ"תעשיה".
על פי הסכם הפשרה שצוטט לעיל, שטח הנכס ואופן השימוש בו נקבעו בהתאם למצב בנכס, בהמשך לבחינת הנושאים שבמחלוקת. ומשכך, אף הוסכם על ידי הצדדים כי שינוי בחיוב הארנונה מותנה בשינוי בשימוש או בשטח. לא נטען על ידי המשיבה כי הסכם הפשרה לא שיקף את המצב העובדתי בעת כריתתו.
האם התקיימו התנאים המתירים למשיבה לחזור בה מהסכם הפשרה
כאמור בין הצדדים נכרת הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. העותרת טוענת כי העירייה מושתקת מלדרוש תוספת ארנונה כאמור בדרישת התשלום מספטמבר, ואילו המשיבה גורסת כי היא רשאית להשתחרר מההסכמות.
בעע"מ 8183/03 חברת חשמל נ' מועצה אזורית גולן (ניתן ביום 22/08/10, פורסם ב"נבו";להלן: "עניין חברת החשמל"), נקבע כי רשות מנהלית רשאית להשתחרר מחוזה שהיא צד לו כאשר קיים אינטרס ציבורי כגון שינוי נסיבות או צורך ציבורי חיוני (פסקה 18 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). עוד נקבע בעניין חברת חשמל, כי ביחס להסכמי ארנונה, שינוי קיצוני בנסיבות שארע לאחר כריתת ההסכם יצדיק השתחררות ממנו:
"צידוק חוקי להשתחרר מהבטחה שלטונית בתחום הפיסקלי עשוי להתקיים במקום שארע שינוי נסיבות קיצוני שהתרחש לאחר ההתקשרות ההסכמית, במצב שבו המשך קיום ההתחייבות החוזית, על רקע הנסיבות החדשות, סותר באופן מהותי את דרישות הצדק, ואינו מתיישב עם אחריותה הבסיסית של הרשות הציבורית כלפי הציבור" (פסקה 21 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
בעניין חברת החשמל הוחלט ברוב דעות כי הרשות רשאית להשתחרר מהסכם לעניין ארנונה, בין יתר השיקולים ששימשו בסיס לקביעה זו היה שינוי חקיקה בתחום הארנונה לאחר כריתת ההסכם (פסקה 32 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). דעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור (כתוארה אז) סברה כי אין הצדקה להשתחררות הרשות מההסכם.
בבואו לבחון טענה של רשות כי היא רשאית להשתחרר מהסכם לעניין ארנונה, על בית המשפט לאזן בין האינטרסים של מיסוי אמת, כיבוד הסכמים והגינות - הן כלפי הצד השני בהסכם והן כלפי קופת הציבור. עמד על כך כב' השופט רובינשטיין (כתארו אז) בעע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון (ניתן ביום 21/08/11, פורסם ב"נבו"; להלן: "עניין תשתיות נפט ואנרגיה"):
"עינינו הרואות כי משימתו של בית המשפט בכגון דא היא לערוך את האיזון בין 'אינטרס מס האמת' ל'אינטרס כיבודם של הסכמים', ואוסיף לכך גם את אינטרס ההגינות – הגינות כלפי המתקשר בהסכם, אך גם הגינות כלפי קופת הציבור" (פסקה כ"ה לפסק דינו של השופט רובינשטיין).
כלומר, קיימים מקרים בהם רשאית רשות מנהלית לחזור בה מהסכם שהיא צד לו. מנגד, ההשתחררות מההסכם אינה מובנת מאליה, ויש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לשיקולים שפורטו לעיל בעניין חברת החשמל ובעניין תשתיות נפט ואנרגיה.
בבחינת השאלה האם התקיימו בעניינו התנאים המאפשרים למשיבה לחזור בה מהסכם הפשרה, יש לבדוק, בין היתר, האם אירע שינוי קיצוני בנסיבות. כאמור לעיל, המשיבה לא הוכיחה שחלו שינויים בנכס, בשטחו או בשימושו, ולא הוצגה כל ראיה שהעידה על שינוי כלשהו, ושינוי קיצוני – לא כל שכן.
משלא נמצא כל שינוי בנסיבות, יש לבחון את האינטרס בדבר מיסוי אמת, לו טוענת המשיבה ושבשלו נשלחה על פי הנטען דרישת התשלום מספטמבר.
בע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר (ניתן ביום 19/08/14, פורסם באתר "נבו"; להלן: "עניין אלוני") קובע הנשיא ברק כי מס אמת אינו יכול לעמוד לבדו כצידוק להשתחררות מהסכם:
"המשיבה מנמקת את כוחה להשתחרר מההסכמה בכך שאין לכבול את הרשות לשומת ארנונה שמקורה במחדליה או בטעויות העבר שלה. רצונה הוא לגבות מס אמת. אכן, גביית מס אמת היא עקרון בסיסי של דיני המס, היא 'נשמת החוק ותכליתו'... אך אין בשיקול זה לבדו כדי להצדיק, בכל מקרה ומקרה, את השתחררותה מההסכמה" (פסקה 9 לפסק דינו של הנשיא ברק).
עוד מוסיף הנשיא ברק בעניין אלוני:
"לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהווה פשרה בין הצדדים. לא הרי הסכמה על שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות הצדדים" (שם).
יפים דברים אלו לעניינו, שכן לא נטען, וממילא לא הוכח, שפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה מנוגד לחוק, או שיסודו בטעות עובדתית או משפטית. נהפוך הוא. על פניו, נראה שהסכם הפשרה נכרת בהמשך למשא ומתן שניהלו הצדדים מרצונם, בכדי להגיע לעמק השווה, כפי שנכתב בהסכם הפשרה עצמו: "לאחר שנערכו מספר ביקורים בנכס לרבות ע"י באי כוח הצדדים ובעקבות פגישה שהתקיימה עם גזבר העירייה בניסיון ליישב את המחלוקות בין הצדדים" (נספח ב' לכתב העתירה). מדברים אלו עולה כי המצב המשפטי והמצב העובדתי נבדקו ע"י העירייה בטרם כריתת ההסכם הפשרה וכי בדיקות חוזרות ונשנות שנערכו בנכס שימשו בסיס להסכם הפשרה.
בעניין תשתיות נפט ואנרגיה נקבע כי הסכם פשרה המאפשר להנות מתעריף מוזל של ארנונה ע"פ סיווג שאינו מתאים לא ימשך לעולמי עד (פסקאות ל"א ול"ג לפסק דינו של השופט רובינשטיין), אולם יש לאבחן בין הסכם פשרה המנוגד לחוק לבין פשרה אליה הגיעו הצדדים לאחר בחינה עניינית ועובדתית. כפי שנפסק בעניין אלוני, שם נקבע כי הרשות לא הייתה רשאית להשתחרר מההסכם. "ההסכם מהווה מעין פשרה בין עמדות נוגדות בשאלה עובדתית ומשפטית ואין הוא הסכם למתן פטור או הנחה מארנונה" (פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא ברק). ואילו בעניין חברת החשמל, נקבע כי ההסכם נוגד את החוק, מעניק הנחה חריגה ומסווג את השטח בניגוד לחוק:
"נסיבות אלה, של רפורמה מהותית כוללת בדיני הארנונה, ויצירת סולם תעריפים, הכולל סכומי מינימום לגבייה מתושב הרשות המקומית, הגדילו באופן משמעותי את הפער שהיה קיים בין משטר מיסוי הארנונה המחייב על פי חוק, לבין משטר הארנונה החוזי, כעולה מהסכם הפשרה..."
(פסקה 32 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
ובנוסף,
"שנית, אין להוציא מכלל אפשרות כי יתכן נימוק אפשרי נוסף להשתחררות המועצה מההסכם, הנעוץ בכך שהחוזה השלטוני מלכתחילה היה נגוע בחריגה מסמכות הרשות, בהגדירו את המתחם כולו כ'קרקע' תפוסה' בעוד שהיו עליו מבנים שחייבו סיווג שונה. לא רק שההסכם הסדיר תעריפים מוזלים לארנונה, אלא סיווגו את הקרקע היה שגוי."
(פסקה 33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
כאמור, בעניינו לא הוכח כי ההסכם לא תאם את המציאות מבחינת השטח וסיווגו. לא נטען ע"י המשיבה כי בעת שנכרת ההסכם הוא נגד את החוק או היה נגוע בחריגה מסמכות. תגובת המשיבה מאופיינת בציטוטים של סיסמאות כלליות המתייחסות להשתחררות מהסכם שלטוני אך נמנעת מלהיכנס בעובי הקורה על המצב העובדתי והמשפטי בנכס נשוא הדיון.
על המשיבה כרשות מנהלית חלה חובת הגינות הנגזרת מהמשפט הציבורי. כאמור לעיל, יש לבחון את הגינותה של הרשות הן כלפי המתקשר בהסכם והן כלפי קופת הציבור. בהסכם הפשרה נקבע, כי העותרת תשלם למשיבה שני מיליון ש"ח, וכך עשתה. כעת, בחלוף חמש שנים שבה המשיבה ודורשת שני מיליון ש"ח נוספים, בגין אותו הנכס. בהתנהלות זו יש משום חוסר הגינות כלפי העותרת. העותרת עמדה בהתחייבותה על פי ההסכם וממשיכה לשלם ארנונה על פיו. ומאידך גיסא לא הוכח כי קופת הציבור נפגעה מההסדר.
סוף דבר
לאחר בחינה של כלל האינטרסים המתנגשים ואיזון ביניהם, לא נמצא טעם של ממש המצדיק לשחרר את המשיבה מהסכם הפשרה, שכן לא חל כל שינוי קיצוני בנסיבות לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם, ההסכם התגבש לאחר בחינה משפטית ועובדתית של הנכס. מס האמת אינו עומד לבדו כצידוק, וממילא לא הוכח כי דרישת התשלום מחודש ספטמבר היא אכן "מס האמת". יפים לעניין זה דבריו של השופט ריבלין (כתארו אז) בעניין אלוני: "לא ברור כי דווקא שומתה של המשיבה הינה 'שומת אמת'". כידוע, על רשות מנהלית לכבד הסכמים להם היא צד ולהשתחרר מקיומם רק כמוצא אחרון. בעניינו, התנהלות המשיבה מעלה חשש כי לא פעלה בהגינות כלפי העותרת, ומנגד- לא הוכח כי כיבוד ההסדר יפגע בקופת הציבור.
סיכומם של דברים הוא, שאין לאפשר למשיבה להשתחרר מהסכם הפשרה, והוא נותר בעינו. הדרישה לתשלום מחודש ספטמבר מבוטלת בזה.
המשיבה תישא בהוצאות העותרת ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח, שישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. ממועד זה ואילך יישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ז אייר תשע"ו, 25 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
