זוננשיין נ' עיריית רחובות

עתירה זו נוגעת לחיוב ארנונה בסך של 93,221.30 ₪, המתייחס לתקופה עד שנת 2004, בגין חנותו של העותר ברחוב הרצל ברחובות.

טענות העותר

שתי טענות בפי העותר. הטענה האחת היא טענת "פרעתי". בשנת 2007 הגישה העירייה נגדו, לבימ"ש השלום בפתח תקווה, תביעה כספית לתשלום חוב ארנונה, וטענה בכתב התביעה כי יתרת חובו בהתייחס לנכס, כולל הפרשי הצמדה וריבית לפי החוק, מסתכמת בסך של 9,105 ₪, נכון ליום 20/2/07. לכתב התביעה אף צורף תדפיס, שממנו ניתן לטענת העותר לראות, כי מדובר בחוב ארנונה, שהצטבר עד שנת 2004, בסך של 41,146.80 ₪; כי שולם על חשבון החוב סך של 32,041.60 ₪; וכי הסכום לתשלום הוא 9,105.20 ₪. סכום התביעה נכון ליום הגשתה הסתכם בסך של 9,183.74 ₪, והעותר שילם סכום זה במלואו, סמוך לאחר הגשת התביעה. פנייתה הנוכחית של העירייה, לתשלום חוב ארנונה בסך 93,221.30 ₪, מתייחסת אף היא לתקופה עד שנת 2004, אולם, כאמור, העותר שילם בזמנו את מלוא סכום התביעה שהוגשה נגדו, ואשר התייחסה לחוב הארנונה עד שנת 2004, ולא ייתכן אפוא כי נותר חוב ארנונה כלשהו ביחס לתקופה זו.

הטענה השניה היא טענת התיישנות או שיהוי, שכן, מדובר כאמור בחוב נטען ביחס לתקופה עד שנת 2004, ודרישת התשלום שהופנתה אל העותר (נספח א' לעתירה) היא משנת 2018.

טענות העירייה

בכתב התשובה לעתירה טוענת העירייה כי העתירה הוגשה בשיהוי רב, ו רק לאחר שהעירייה ביצעה מספר רב של הליכים מנהליים, לרבות עיקולים.

בענין התביעה, שהוגשה בזמנו לבית המשפט, טוענת העירייה בתשובתה, כי העותר שילם אמנם את סכום התביעה, אך לא שילם שכ"ט עו"ד בגינה, על פי פסק הדין, וכי העירייה תפתח תיק הוצאה לפועל נפרד בענין זה.

כמו כן טוענת העירייה, כי כתב התביעה הנ"ל כלל חובות מצומצמים, וכי צוין בו מפורשות כי "התובעת שומרת את זכותה להגיש תביעה נוספת, וזאת במידה וקיימים חובות נוספים, הרובצים על הנכס הנ"ל, וזאת במועד שתמצא לנכון".

העירייה מוסיפה וטוענת כי הטילה שעבוד על נכסי מקרקעין של העותר, על פי פקודת המיסים (גבייה), ועל כן לא יכולה לעמוד לו טענת התיישנות.

לטענת העירייה, חובו של העותר עומד היום על למעלה מ-95,000 ₪, לאחר גביית כספים במימושים בהליכי גבייה מנהליים וגביית כספים מבנקים. לטענתה, נקטה הליכים נגד העותר לכל אורך השנים, והיא זכאית לגבות מאת העותר את החוב המגיע לה על פי דין.

העירייה צירפה לכתב התשובה מטעמה הודעות דרישה ומכתבים שנשלחו אל העותר או אל עורכי דינו, ואשר מוכיחים כי העותר ידע על חובו, וכיום הוא מנסה לטענתה לדחות את הקץ ולהימנע מתשלום חובות שהוא חייב בהם עפ"י דין.

העירייה טוענת גם, כי העותר הודה בחוב בסך 17,652 ₪, וזאת בתצהיר שלו מיום 6/11/04, המהווה הודאת בעל דין.

דיון והכרעה

טענת שיהוי בהגשת העתירה

אינני סבור כי חל שיהוי בהגשת העתירה, שהרי העתירה נסבה סביב דרישת תשלום ארנונה מיום 1/2/18 (נספח א' לעתירה), והיא הוגשה לבית המשפט ביום 19/2/18. העירייה טוענת כי נקטה במספר רב של הליכים מנהליים לאורך כל השנים, אולם לא פירטה טענתה ולא צירפה כל מסמכים להוכחתה, כך שלא ידוע מתי ואלו הליכים ננקטו. לא ניתן על יסוד טענה כללית ומעורפלת שכזאת לקבוע מתי צריך היה להגיש את העתירה, והאם חל שיהוי בהגשתה. ומכל מקום, עיקר עניינה ובניינה של עתירה זו נעוץ דווקא בזמן, הרב מאוד, שחלף מאז שנוצר החוב הנטען ועד היום, ואי נקיטת הליכים לגביית החוב במשך הזמן הרב הזה, ולא ראוי לחסום עתירה, שזה עניינה, בנימוק של שיהוי בהגשתה. אדרבה, בעתירה מסוג זה, חלוף הזמן פועל דווקא "לטובת" העותר, ומחזק את טיעונו.

טענת "פרעתי"

טענת העותר כי פרע בשנת 2007 את מלוא החוב המתייחס לתקופה עד שנת 2004 (שזה גם החוב נושא עתירה זו, ראה נספח א' לעתירה) נסמכת על תדפיס שצורף לכתב התביעה שהוגש לבית המשפט בשנת 2007. במהלך הדיון בעתירה הסביר מנהל אגף האכיפה בעירייה מר שרעבי כי לא כך יש להבין את אותו תדפיס שהוגש לביהמ"ש בשנת 2007. לדבריו, מאותו תדפיס "אפשר לראות שסכום החוב כולו נכון לשנת 2007 היה 41,146.80 ₪. הסכום שהופיע בהמשך אותו דף, 32,041.60 ₪ איננו סכום ששולם, אלא זה סכום שהפקידה שערכה את החשבון לצורך הגשת התביעה נגד העותר הפרידה אותו מסכום החוב הכולל, וזאת אך מהטעם שסכום זה חלה עליו התיישנות לצורך הגשת התביעה. לכן הוא הופרד, הופחת מסכום החוב הכולל, והתביעה לביהמ"ש הוגשה רק על ההפרש, היינו על סך 9,105.20 ₪ שכתוב בכתב התביעה".

יש לציין ולהדגיש כי כל ההסבר המפולפל הזה, אין לו זכר ורמז בכתב התשובה לעתירה, שהגישה העירייה, או בעיקרי הטיעון מטעמה. לגופו של ענין, אני מתקשה לראות כיצד אדם סביר היה אמור להבין, כי המלים תשלום ע"ח 32,041.60ש"ח- (כשסימן מינוס בצד הסכום) אינן מבטאות סכום ששולם, אלא סכום שהפקידה שערכה את החשבון הפרידה אותו מסכום החוב הכולל. בכתב התביעה שהוגש ב-2007 נאמר במפורש כי "יתרת החוב של הנתבע בהתייחס לנכס ...... עד ליום 20/2/07 הינה בסך 9,105 ₪ (להלן: "החוב"), ומה אמור היה הנתבע (היום: העותר) להבין מכך, אם לא שסכום זה משקף את כל ומלוא החוב, וכי עם תשלום סכום זה במלואו – סולק החוב?

נכון שבכתב התביעה הנ"ל הוסף משפט כי "התובעת שומרת את זכותה להגיש תביעה נוספת, וזאת במידה וקיימים חובות נוספים הרובצים על הנכס", אולם העירייה איננה מציינת כי אכן קיימים חובות נוספים. מכתב התביעה כפי שנוסח עולה מצג ברור למדי, כי סכום התביעה הוא סכום החוב, ואין בלתו. העותר הסתמך על מצג זה. שנית, מקום שהעירייה תבעה בביהמ"ש בשנת 2007 את חוב הארנונה בגין השנים 2000 – 2007, , אין היא רשאית, במועד מאוחר יותר, להגיש תביעה חדשה, בגין חוב ארנונה לשנים שקדמו לשנת 2000 (תקנה 44(ב) לתקסד"א, ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל פד כ"ג(2) 52). ושלישית, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים במקרה דנן, שבו הסכום שלא נכלל בתביעה, לא נכלל משום שהתיישן, וברור אפוא שאין כל אפשרות להגיש תביעה נוספת בעתיד, בגין אותו חלק מהחוב שחלה עליו התיישנות כבר במועד התביעה הראשונה.

ועם כל האמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת "פרעתי" שהעלה העותר, הואיל ואינני יכול לקבוע כי העותר אכן שילם סך של 32,041.60 ₪ על חשבון החוב (כפי שניתן היה אולי להבין מהתדפיס שצורף לכתב התביעה בשנת 2007). זאת בהעדר טענה – לבטח לא הוכחה – לתשלום כזה, או לסדרת תשלומים שמסתכמים בסכום זה או קרוב אליו. גם עיון בשורה של מכתבים שנשלחו ע"י העותר וע"י עורכי דינו, כמו גם בתצהירו של העותר, לא מעלה כי העותר שילם בזמן מן הזמנים את הסכום הנ"ל.

התיישנות

בעניי ההתיישנות, התברר במהלך הדיון בעתירה (פרו', עמ' 1) כי חוב הארנונה, שהעירייה טוענת לקיומו, מתייחס לתקופה מדצמבר 1990 ועד דצמבר 1999, כלומר, עסקינן בתקופה שתחילתה לפני 29 שנים וסיומה לפני 20 שנה, מעל ומעבר לתקופת ההתיישנות. מר שרעבי בשם העירייה הצהיר לפרוטוקול (עמ' 4) כי סכום החוב, שלא נכלל בתביעה בשנת 2007, לא נכלל משום שחלה עליו התיישנות. לכתב התשובה מטעם העירייה אף צורפו שני מכתבים, שעליהם מופיעה תרשומת פנימית של גורמי העירייה בכתב יד, ולפיה: "בתביעה נתבעו חובות שבע שנים. שאר החוב היה בהתיישנות, ולכן לא נכלל בתביעה". וכן: "החוב שנשאר במערכת לא נתבע בתביעה משפטית כי היה בהתיישנות". דומה כי הדברים אינם יכולים להיות ברורים יותר, וגורמי העירייה עצמם מאשרים כי חלה התיישנות. הלכה פסוקה היא כי דיני ההתיישנות חלים גם על הליכי גבייה מנהליים, והמשמעות היא, שנישום, שהרשות מפעילה כלפיו הליכי גבייה מנהליים, רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן, וזאת בדרך של הגשת עתירה מנהלית נגד הרשות.

מה שעשוי לעצור את מרוץ ההתיישנות הוא נקיטת הליכי גבייה מנהליים ממשיים. בעניין זה, בשורה של פסקי דין נקבע, כי אין די במשלוח הודעות חיוב ו התראות, אלא על העירייה לפעול באופן ממשי לגביית החוב. כך, בעע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט, נקבע (בפיסקה 14) כי – "מסיכומי המערערת עולה כי רק ביום 29/12/04 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גביה מנהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב והתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות, העירייה היתה מנועה מלנקוט בהליכי גביה מנהליים של החוב הקודם לתקופת ההתיישנות".

כמו כן ראה בענין זה עת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה, שם נאמר כי – "על מנת שהליך הגביה המנהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי ...... משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב, הליך רציף וסדיר, וללא שיהוי. כך לדוגמא, אל לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום, שאחריה אין ולא כלום. עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנסיבי לגביית החוב, כמו הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מרוץ ההתיישנות".

כך גם ראה עת"מ 17053-03-12 עזאם נ' עיריית קרית אתא, בפיסקה 33.

ע"א (י-ם) 55698-06-15 עיריית ירושלים נ' פרידמן, בפיסקה 8.

עת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר נ' עיריית נס ציונה, בפיסקה 9.

עת"מ 9453-01-12 עמירה נ' עיריית תל אביב, בעמוד 9.

במקרה דנן, טוענת העירייה בכתב התשובה מטעמה, באופן כללי ביותר, כי היא נקטה מספר רב של הליכים מנהליים, לרבות עיקולים, לאורך כל השנים, אולם לא נתנה כל פירוט מהם ההליכים המנהליים שנקטה בהם לטענתה, ומתי ננקטו, וגם לא צירפה כל מסמכים להוכחת טענתה. רק במהלך הדיון בעתירה הציג ב"כ העירייה מסמך המראה לטענתו כי בוצעו הליכי גבייה מנהליים לאורך כל השנים, אולם ב"כ העותר התנגד להגשת מסמך זה בשלב זה של הדיון (פרו', עמ' 3), ב"כ העירייה לא עמד על הגשתו, והמסמך לא הוגש בסופו של דבר לבית המשפט. ואעיר כי, גם לו הוגש המסמך הנ"ל והיה מונח בפניי, אינני בטוח כלל ועיקר כי היה די בו כדי להוכיח את פעולות הגבייה שביצעה העירייה (וראה בענין זה עת"מ (מרכז) 27008-12-10 אהרונסון נ' עיריית לוד, בפיסקה 9).

טוענת העירייה כי העותר ידע על החוב ו"התכתב" עם העירייה בענין החוב. אולם למותר לציין כי ידיעה על החוב, התכתבות לגבי החוב, ניהול מו"מ ביחס לחוב, כל אלה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. כפי שנאמר למשל בעת"מ (ת"א) 2668/08 סויסה נ' עיריית רחובות, בפיסקה 31: "יש לציין כי משלוח מכתבים לסויסה על ידי העירייה, ומודעותו של סויסה לחוב, אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. כפי שמשלוח מכתבים לנתבע פוטנציאלי אינו עוצר את ההתיישנות בהתאם לחוק ההתיישנות, כך גם משלוח מכתבים על ידי העירייה לנישום איננו יכול לטעמי לעצור את התהליך. לו הייתה העירייה מגישה נגד סויסה תביעה לתשלום חובותיו כלפיה, והוא היה מעלה טענת התיישנות, לא הייתה העירייה יכולה להתגונן כנגד טענה זו בטענה לפיה היא פנתה אליו במכתבי התרעה שונים או כי הוא היה מודע לחובו לעירייה".

הודאת בעל דין, שהעירייה מייחסת לעותר, בתצהירו מיום 6/11/04, אין בה כדי לסייע בידה. שכן, אחרי ההודאה הזאת הוגשה תביעה לביהמ"ש, ושולם מלוא סכום התביעה; ושנית, גם מאז ההודאה הזאת ועד היום חלפו 15 שנה, קרי, מעל ומעבר לתקופת ההתיישנות.

סיכומו של דבר, העירייה אישרה, הן בביהמ"ש והן ברישומיה הפנימיים, כי החוב התיישן. העירייה לא הראתה ולא הוכיחה כי נקטה בהליכי גבייה מנהליים ממשיים ברצף לאורך השנים, באופן שהיה בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. אני קובע כי הוכח במקרה זה בצורה ברורה, שחוב הארנונה הנטען, חוב מהשנים 1990 – 1999, התיישן זה מכבר.

השעבוד לפי פקודת המיסים (גבייה)

בענין ההערות לפי פקודת המיסים (גבייה), שנרשמו על ידי העירייה על מקרקעיו של העותר, בשנת 2002 ובשנת 2005, יש לציין כי לעותר מספר נכסים, וכי עתירה זו נסבה אך סביב חוב ארנונה בגין הנכס שמספרו ברישומי העירייה הוא 4801300036, וברישום בלשכת רישום המקרקעין מופיע כגוש 3703, חלקה 130, תת חלקה 15. השעבודים לפי פקודת המיסים (גבייה) נרשמו על תת חלקה 16 ועל תת חלקה 19. לא נרשם ע"י העירייה שעבוד על תת חלקה 15 (שרק ממנה נובע חוב הארנונה), אולם אין בכך קושי, שכן, אפשר, בגין חוב ארנונה על מקרקעין פלונים, לרשום שעבוד, לפי סעיף 11א'(2) לפקודת המיסים (גבייה), על מקרקעין אחרים של החייב, שלא בגינם צמח חוב הארנונה (עע"מ 4562/15 עיריית ת"א נ' א.ש. נכסים ובנין (1989) בע"מ).

השעבוד על תת חלקה 19 נרשם ביום 6/10/02. מכאן, שבמועד רישום השעבוד, חלה כבר התיישנות על כל חוב הארנונה שצמח לפני יום 7/10/95. רישום השעבוד אין בו כמובן כדי להחיות חוב, שהתיישן טרם רישומו, ואין העירייה זכאית להיפרע משעבוד זה את אותו חלק של החוב, שכאמור, התיישן בטרם נרשם השעבוד.

לעומת זאת, בכל הנוגע לחוב ארנונה שצמח מיום 7/10/95 ואילך, הרי על אף שהחוב התיישן, כפי שקבעתי, אין בכך כדי לפגוע בזכותה של העירייה להיפרע מן השעבוד (סעיף 20 לחוק ההתיישנות). סעיף 20 לחוק ההתיישנות אין פירושו, שטענת ההתיישנות נדחית, אלא, שעל אף שקיימת התיישנות, "לא תוביל התיישנות החוב שבמרכז השעבוד לפגיעה בזכותו של הנושה להיפרע מהשעבוד עצמו" (עע"מ 5854/11 רוסטוביץ נ' עיריית חולון, בפיסקה 39). מכל מקום, לצורך העתירה שבפניי, די בכך שקבעתי, כי החוב התיישן. יחד עם זאת, מכוחו של סעיף 20 לחוק ההתיישנות, וחרף קיומה של התיישנות, תוכל העירייה בכל זאת להיפרע מן השעבוד (מלבד ביחס לחוב שהתיישן טרם רישום השעבוד). ענין זה, של האפשרות להיפרע מן השעבוד, איננו מתעורר בהליך שלפניי, אלא יתעורר אם וכאשר תמצא העירייה לנכון לפתוח בהליך למימוש השעבוד.

סיכום

אני מקבל את העתירה, וקובע כי חוב הארנונה, בסך של 93,221.30 ₪, בגין חנות מס' 15 ברחוב הרצל 208 ברחובות, המזוהה בספרי העירייה כנכס מס' 4801300036, כמפורט בתדפיס יתרות ליום 1/2/18, נספח א' לכתב העתירה, התיישן, וכי העירייה אינה רשאית לגבותו בכל דרך שהיא, זולת בדרך של מימוש השעבוד, ורק ביחס לאותו חלק של החוב שלא התיישן טרם רישום השעבוד.

העירייה תישא בהוצאות המשפט של העותר (האגרה), וכן בשכ"ט עו"ד של העותר בסך 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום הפועל.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ט, 13 יוני 2019, בהעדר הצדדים.