עת"מ 4947-12-14 דורון קרמר ואח' נ' עיריית רמת השרון

מבוא

1. לפני עתירת העותרים בה התבקש ביהמ"ש להצהיר, כי החלטת המשיבה להציב תמרור האוסר חניה באופן גורף ברח' סמטת יואב (להלן: "הרחוב") הנמצא בתחומי העיר רמת השרון, בטלה, וכי יש להורות למשיבה להסיר התמרור. מעבר לכך, התבקש ביהמ"ש להצהיר כי כל דוחות החניה אותם השיתה המשיבה על רכבי העותרים שחנו בניגוד לתמרור, בטלים, תוך הוריה למשיבה להימנע מהפעלת סנקציות בשל אי תשלום הדוחות.

טענות העותרים

2. העותרים הינם תושבי רמת השרון ומתגוררים ברח' סמטת יואב בבית השייך למשפחת דורון מזה כ- 30 שנה. בתאריך 23.5.12 החליטה המשיבה להציב תמרור ד- 432 האוסר חניה ברחוב וזאת לבקשת אחת מתושבות הרחוב. לטענת העותרים, ההחלטה בדבר הצבת התמרור ניתנה ללא תשתית עובדתית, ללא מתן זכות טיעון לדיירי הרחוב המתגוררים בשישה בתים פרטיים באותו רחוב בסה"כ, והיא אינה מצויה במתחם הסבירות.

העותרים הוסיפו, כי הנימוק למתן ההחלטה היה דבר היות החניה ברחוב חוסמת את הכניסה לחניית הבתים ברחוב, מה שלא הפריע למשיבה ולתושבי הסמטה לאורך 30 שנה בהן החניה היתה מותרת מה גם שביתם הינו האחרון ברחוב שהינו סמטה ללא מוצא והחניה למול ביתם אינה מפריעה לאיש, ובוודאי שאינה חוסמת את חניית השכנים ואף לא נשמעה טרוניה מהם בנושא זה.

העותרים הדגישו, כי איסור חניה למשך 24 שעות ביממה הינו גורף, בלתי סביר ובלתי מידתי, מקום בו היו חלופות סבירות ומידתיות יותר שהוצעו למשיבה. העותרים הפנו לכך, כי מפקד משטרת רמת השרון ביקר במקום והסכים עם העותרים כי איסור חניה מול הכניסה לביתם הינו מגוחך.

3. בסמוך לאחר קבלת ההחלטה על איסור החניה והצבת התמרור, החלו פקחי המשיבה רושמים דוחות חניה לעותרים משך תקופה ארוכה. העותרים פנו למשיבה פעמים רבות, הציעו חלופות מידתיות יותר כמו מחסום חשמלי, תמרור האוסר חניה פרט לרכב מסוים, הציגו דוגמאות לסמטאות נוספות בעיר, בהן לא הוצב תמרור האוסר חניה באופן גורף, אך המשיבה לא נקטה כל צעד אופרטיבי, המשיכה בהליכי הגביה למרות סיכומים אחרים שאליהם הגיעו הצדדים, ולפיכך העותרים נאלצו להגיש עתירתם זו.

4. העותרים ציינו, כי ההחלטה על הצבת תמרור ניתנה ללא פירוט מינימלי של נימוקים רלוונטיים, מקום בו קיימת חשיבות להנמקה. מכל מקום, המשיבה נתנה נימוקים שונים לסיבה בשלה הוצב תמרור האוסר חניה כאמור, האחד כי החניה חוסמת כניסה לחניות בתים אחרים, השני כי ההחלטה מבוססת על חוות דעת מקצועית ועל היתר בניה שניתן ברחוב האוסר חניה בו והשלישי, כי עסקינן בשטח ציבורי המהווה "דרך" ומשכך נאסרת בו חניה על מנת לאפשר כניסה ויציאה של רכבים, לרבות רכבי שירות וביטחון.

מעבר לחובת ההנמקה החסרה בנסיבות, לא עמדה המשיבה לטענת העותרים בחובת ההיוועצות. חובה זו להיוועץ מחייבת היוועצות ממשית ולא רק למראית עין. עצם חתימת הגוף המייעץ - משטרת ישראל - על ההחלטה, אינה מצביעה על היוועצות ממשית עם הגורם המייעץ באשר אין כל רישום בפרוטוקול מיהו הגורם המייעץ וחתימתו אינה יותר מחותמת גומי. מכאן, שבהעדר היוועצות כדין, יש לבטל את ההחלטה בהיותה חורגת מסמכות.

מעבר לאלה טענו העותרים, כי המשיבה הפרה את זכות הטיעון של המבקשים, הנפגעים עתה בקניינם באשר נהגו להחנות סמוך לשער ביתם ועתה נאסר עליהם הדבר, מה גם, שהתמרור פוגע בקניינם באשר החניה בה נהגו להחנות הינה שטחם הפרטי.

לבסוף טענו, כי ההחלטה על איסור החניה התקבלה בשל תלונת תושבת אחת וללא תשתית עובדתית מתאימה. ההחלטה ניתנה בחופזה מבלי שנשקלו השיקולים העניינים לרבות פגיעה בעותרים ויתר דיירי הרחוב, המתגוררים למעשה בבית משותף אחד, אין פירוט בדבר המלצת ועדת התחבורה המקומית והנימוקים שהביאו להחלטה, ומכאן שדינה להתבטל. כך גם לא נבחנו פתרונות חלופיים להחלפת התמרור: הצבת תמרור 820 (שרטוט על הכביש בסמוך לכל בית האוסר חניה); הצבת תמרור בסמוך לבית העותרים המבטל את תמרור 432; הצבת תמרור אין כניסה פרט לדיירי הרחוב והצבת שער חשמלי בכניסה לרחוב.

טיעוני המשיבה

7. המשיבה מצידה עתרה לדחיית העתירה על הסף מחמת העדר עילה ו/או שיהוי ו/או אי מיצוי הליכים לרבות חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, כמו גם עשיית דין עצמי ושימוש לרעה בהליכים. לחלופין עתרה לדחיית העתירה לגופה.