פ. נ' חסארמה(אסיר) ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בגין פציעתו מירי אקדח.

פתח דבר

1.התובע, יליד 1966, נשוי ואב לשלושה ילדים, נפגע בידו השמאלית כתוצאה מירי מאקדח. על פי קביעת מומחה מטעם ביהמ"ש, לתובע נותרה נכות אורתופדית בידו, בשיעור של 10.5%, וכן נכות אסתטית של 3%.

2.הדבר היה, על פי גרסת התובע, עת הגיע להתארח בחתונה שהתקיימה באולם "ארמון אלבאשא" במתחם קניון דבאח בדיר אל אסד.

לאחר חצות, בתאריך 9.10.11, הגיעו למתחם החנייה של הקניון הנתבעים מס' 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים"), ברכב שבו נהג הנתבע מס' 1, נהגו בפראות במתחם החנייה של הקניון, ועל כן התבקשו על ידי האורחים במקום לעזוב. במהלך הנהיגה הפרועה נדרסו שניים מהנוכחים במקום.

בחלוף פרק זמן קצר, של 10 או 20 דקות, שבו הנתבעים לאותו מקום, כשהנתבע מס' 1 חמוש באקדח והנתבע מס' 2 מצויד באלה.

התובע, לטענתו, הבחין שהנתבע מס' 1 דורך את האקדח, התקרב אל הרכב וניסה להוציא את האקדח מידו של הנתבע מס' 1 כדי למנוע פגיעות בנפש, אולם האחרון ירה כדור אחד, אשר פגע בידו השמאלית של התובע. התובע נפל ונפגע גם בידו הימנית.

3.בגין שני האירועים, אירוע הדריסה ואירוע הירי, הוגש נגד הנתבעים כתב אישום בתיק פלילי 30751-10-11 בביהמ"ש המחוזי בחיפה (להלן: "ההליך הפלילי"), במסגרתו הורשעו הנתבעים בכל המיוחס להם.

4.כאמור, עניינה של תביעה זו בנזקי הגוף שנגרמו לתובע באירוע הנ"ל.

התובע הגיש את תביעתו נגד הנתבעים, הנתבע מס' 1 שאחז באקדח וירה בו, והנתבע מס' 2, אשר הורשע כאמור בסיוע, ונתבע כמעוול במשותף.

התובע הגיש תביעתו גם נגד הנתבעות מס' 3 ומס' 4 (להלן: "הנתבעות"), הבעלים של המקרקעין והמחזיקות באולם החתונות, בקניון הסמוך ובמתחם החניה. לטענת התובע, הנתבעות חבות כלפיו, כמחזיקות במקרקעין, אשר נושאות אף הן באחריות לאירוע שהביא לפציעתו.

הצדדים חלוקים בסוגיית האחריות ובשאלת גובה הנזק.

נסיבות אירוע הירי ומקום התרחשותו

5.כאמור, בגין האירועים המתוארים לעיל הוגש נגד הנתבעים כתב אישום, והם הורשעו במיוחס להם.

כתב האישום כולל שני אישומים, הראשון עניינו אירועי הדריסה והשני עניינו הירי והפגיעה בתובע. בשל סמיכות הזמנים של שני האירועים והקשר ביניהם, אביא להלן את פרטי האירועים, מתוך גזר הדין שניתן בעניינם של הנתבעים (27.3.12), לאחר תיקון שנעשה בכתב האישום והודאת הנתבעים בכתב האישום המתוקן:

"באישום הראשון נטען, כי בתאריך 9.10.11, לאחר חצות, הנאשמים הגיעו במכונית פרטית למתחם החנייה של "קניון דבאח" שבישוב דיר אל אסד. הנאשם מס' 1 נהג במכונית, והנאשם מס' 2 ישב לידו. מתחם החניה אליו הגיעו הנאשמים הוא כביש אספלט רחב, שבמרכזו חונים כלי רכב, ומסביבו כביש ובו נוסעים כלי רכב. בצדדים מצויים עסקים שונים והקניון.

בהגיעם למתחם החניה האמור, החלו הנאשמים לנסוע במכונית במהירות ובפראות, וכלשון כתב האישום עשו "חראקות". באותה עת התקיימה באולם אירועים סמוך חתונה, ואורחי החתונה ביקשו מהנאשמים לעזוב את המקום "ולא לגרום לבעיות". הנאשם מס' 2 ירד מהמכונית ובידו בקבוק בירה, וביקש לתקוף את אורחי החתונה, ואלה, על פי הנטען בכתב האישום "החזירו אותו לרכב".

לאחר דברים אלה, הנאשם מס' 1 החל לנהוג במכונית במהירות ובצורה המסכנת את בטיחות המשתמשים בדרך, בעוד הנאשם מס' 2 יושב לצדו. במהלך הנהיגה הפרועה פגעה המכונית הנהוגה על ידי הנאשם מס' 1 בהאדי שקור, אשר נפל על גבו, ונדרס על ידי שני גלגליה הצדיים של המכונית. כמו כן נפגע עלואן איהאב ברגלו, ונפל אל הקרקע.

...

האישום השני בכתב האישום מתייחס לאירועים שאירעו כ-10 או 20 דקות לאחר האירועים המתוארים באישום הראשון. נטען, כי הנאשמים חזרו למתחם החנייה הנזכר כשהם מצוידים באקדח ובאלות, וזאת מתוך כוונה לפגוע באורחי החתונה.

בהגיעם למתחם החניה, הנאשם מס' 1, אשר ישב ליד הגה המכונית דרך את האקדח, והנאשם מס' 2 יצא מהמכונית ובידו אלה. מר ר.פ. התקרב למכונית וניסה לתפוס את ידו של הנאשם מס' 1, אך הנאשם מס' 1 ירה כדור אחד ופגע בידו השמאלית של מר פ.. מר פלאח. נפל אל הקרקע, ועקב כך נפגע אף בידו הימנית. הנאשם מס' 1 יצא מהמכונית, והחל לירות באקדח מעל לראשי האנשים, וזאת עד אשר אדם בשם אוסמה הצליח להוציא את האקדח מידו".

אלו, כאמור, פרטי כתב האישום (המתוקן) שבו הורשעו הנתבעים, על פי הודאתם.

ביחס לאישום השני הורשע הנתבע מס' 1 בעבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. הנתבע מס' 2 הורשע אף הוא בעבירות בנשק לפי סעיף 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין, ובסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, בנסיבות המפורטות בסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, ובצירוף סעיף 31 לחוק העונשין (דין המסייע).

6.בגזר הדין הוסיף ביהמ"ש וציין, כי במהלך האירועים הללו הוכו הנתבעים נמרצות על ידי אורחי החתונה. שניהם נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי, וביחס לנתבע מס' 1 צוין כי פגיעתו הייתה קשה מאוד, עד כי נשקפה סכנה לחייו.

בעקבות ההרשעה האמורה הוטלו על הנתבעים עונשי מאסר ממושכים.

7.סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע לגבי קבילות של פסק דין מרשיע בהליך פלילי כך :

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

עסקינן, אם כך, בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42א לפקודת הראיות. אמנם נאמר רק ראיה "לכאורה", אך הלכה למעשה, לא כך הם פני הדברים, הואיל והמורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור את ממצאי פסק הדין, אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל מנת למנוע עיוות דין, בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות.

בענייננו, הנתבעים לא הגישו בקשה למתן רשות להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין, ולפיכך – העובדות שנקבעו בהכרעת הדין שעליה מסתמך התובע, הינן בגדר עובדות מוכחות בתביעה שלפניי.

שאלת האחריות – טענות הצדדים

8.התובע טוען, כי הנתבעים ביצעו כלפיו עוולות של תקיפה ורשלנות, ואילו הנתבעות התרשלו כלפיו. לטענתו, כל הנתבעים הם מעוולים במשותף, ולפיכך הם חייבים לפצות אותו, ביחד ולחוד, בגין מלוא נזקיו.

לטענת התובע:

א. נתבע מס' 1 אחראי כלפיו, מאחר שהוא זה שירה בו.

ב. אחריותו של נתבע מס' 2 שהורשע בהליך הפלילי בסיוע, זהה לזו של הנתבע מס' 1, מכוח סעיפים 11 ו-12 לפקודת הנזיקין, הדנים ב"מעוולים יחד" ובאחריות המשתף, המסייע והמשדל.

ג. הנתבעות אחראיות כלפיו בהיותן הבעלים של מתחם החנייה או המחזיקים בו. ככאלו, הפרו הנתבעות את חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, כלפיו, בהיותו מבקר במקרקעין שבחזקתן, בכך שלא דאגו להציב במקום שומר או סדרן מטעמן במועד הרלבנטי לאירוע, דבר שיכול היה למנוע את קרות הנזק.

9.לנתבע מס' 1, מי שירה בתובע, אין טענות של ממש כנגד אחריותו לנזקיו של התובע, זולת טענה של אשם תורם, וטענה כי יש להטיל אחריות גם על הנתבע מס' 2 וגם על הנתבעות, כבעלות המקרקעין.

10.נתבע מס' 2 טוען, כי את מלוא האחריות יש להטיל על נתבע מס' 1, אשר הוא לבדו ירה באקדח. לטענתו של הנתבע מס' 2, מאחר שלא הוא זה שירה, הרי שאין קשר סיבתי בין מעשיו שעליהם הורשע לבין נזקי התובע.

11.הנתבעות טוענות, כי אין להשית עליהן אחריות כל שהיא לנזקי התובע.

לטענתן, מדובר בסיכון נדיר, שלא ניתן היה לצפותו מראש או למנוע אותו. הנדירות של האירוע מתבטאת בכך שלא ניתן היה לצפות כי הנתבעים יחזרו למקום האירוע לאחר שאירוע הדריסה הסתיים.

עוד טוענות הנתבעות כי בפסק הדין בהליך הפלילי נאמר ע"י ביהמ"ש כי מקום האירוע הוא כביש אספלט ציבורי, ללמדך שאין מדובר בשטח שבשליטתן ו/או באחריותן. מעבר לכך טוענות הנתבעות כי גם אם מדובר במתחם פרטי, הרי שלאור נדירות האירוע והיותו בלתי צפוי כתוצאה מהתנהגות חריגה של הנתבעים, אין להשית עליהן אחריות כלל.

בנוסף, לטענת הנתבעות, לא הוכח כי הצבתו של שומר, הנעדר כל סמכות לבצע חיפוש על גופם של אנשים, הייתה מונעת את האירוע.

הנתבעות טוענות עוד, כי בהתנהגותו של התובע הוא הסתכן מרצון, בכך שהלך לעבר הנתבע מס' 1 ותפס בידו. משכך, לטענתן, מתנתק הקשר הסיבתי בין האירוע לבין כל התרשלות שניתן לייחס להן.

שאלת האחריות – דיון והכרעה

14.סעיף 23 לפקודת הנזיקין מגדיר את עוולת התקיפה כך:

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק".

התובע מייחס לנתבעים מס' 1 ו-2 ביצעו עוולת תקיפה כלפיו.

כאמור, לנתבעות מס' 3 ו-4 מייחס התובע אחריות על פי עוולת הרשלנות, ולעניין זה אדרש בהמשך.

אחריות הנתבע מס' 1

15.אחריותו של נתבע מס' 1 ברורה.

לאור הקביעות העובדתיות האמורות לעיל, ניתן לקבוע כי מעשה הירי שבוצע ע"י נתבע מס' 1 מהווה תקיפה, כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, כאשר המעשה שהוכח מקיים אחר כל תנאי העוולה (שימוש בכוח; במתכוון; נגד גופו של אדם; ושלא בהסכמת האדם).

בתצהירו העלה נתבע מס' 1 טענות שונות שלא הועלו בכתב ההגנה, ושהן בבחינת הרחבת חזית אסורה. כך טען, כי במועד האירוע הוא עבד כשומר במתחם מטעם נתבעת מס' 4 וכי הבחין בקטטה בין צדדי ג' לבין נתבע מס' 2, שהוא בן דודו, והתקרב על מנת להפריד בין הניצים (סעיפים 3-5 לתצהיר).

הטענה כי הנתבע מס' 1 עבד כשומר במקום לא נתמכה בראיה כל שהיא, ואף נסתרה בעדויותיהם של העדים מטעם הנתבעות מס' 3 ו-4. ואילו הטענה בדבר השתלשלות האירועים שהובילה למעורבותו של הנתבע מס' 1 בקטטה עומדת בסתירה לפסק הדין בהליך הפלילי. בסופו של דבר כל הטענות הללו נזנחו בסיכומיו של הנתבע מס' 1, וטוב שכך.

למעשה, אין בפי הנתבע מס' 1 טענה של ממש כנגד אחריותו לנזקיו של התובע. אחריות זו ברורה היא מאליה מעצם הרשעתו בפלילים בביצוע הירי שפגע בידו של התובע.

אחריות הנתבע מס' 2

16.קביעת אחריותו של נתבע מס' 2 מתבקשת אף היא, לנוכח פסק הדין שהרשיע אותו והטיל עליו אחריות פלילית לכל מסכת האירועים ולחבלות שנגרמו לתובע, כמסייע.

על פי כתב האישום שבו הודו הנתבעים, הרי ששניהם הגיעו יחד למתחם החניה, כשהם מצוידים בכלי נשק. למרות שהירי בפועל בוצע ע"י הנתבע מס' 1, הרי שהנתבע מס' 2 היה שותף לאירוע מתחילתו ועד סופו ואף היה מודע לכך שברשותו של הנתבע מס' 1 אקדח (על כך ניתן ללמוד גם מהודעתו של הנתבע מס' 2 במשטרה, ת/8, שורות 16-23).

המסקנה המתבקשת היא כי עובר לחזרתם למתחם החניה גמלה בלבם של הנתבעים ההחלטה לבוא חשבון עם האנשים ששהו במתחם החניה במהלך אירוע הדריסה וגירשו אותם ממנו. בשום שלב משלבי האירוע, לא נטען כי הנתבע מס' 2 ניסה להרגיע או למנוע מהנתבע מס' 1 לבצע את הירי. נהפוך הוא, על פי עובדות כתב האישום, הנתבע מס' 2 יצא מהרכב כשהוא אוחז באלה.

מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעים ביצעו יחדיו פעולה אלימה, שמטרתה אחת.

17.בנסיבות דנן, יש לראות בנתבע מס' 1 ובנתבע מס' 2 משום מעוולים במשותף, אשר חבים כלפי התובע יחד ולחוד. בע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן ואח', פ"ד ל(1) 701, 707, חילק כב' השופט (כתוארו אז) שמגר את המעוולים במשותף למספר קטגוריות משנה כדלקמן:

"מזיקים במשותף הם, בעיקרם, המזיקים הבאים:

א. מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת...

ב. שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעשה העוולה, על ידי הפרה של החובה האמורה.

ג. המעוול ומי שנושא באחריות שילוחית לעוולתו או המעוול ומי שאחראי למעשהו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה..."

מתבקשת מאליה המסקנה, כי בנסיבות המתוארות כאן, אשר בהן הנתבעים היו יחד בכל האירוע, החל מאירועי הדריסה והוויכוחים עם אורחי החתונה, דרך עזיבתם את המקום וחזרתם למקום כשהם מצוידים באקדח ובאלה, ועד לרגע הירי ממש, כשבידו של הנתבע מס' 1 האקדח ובידו של הנתבע מס' 2 האלה, משתייכים הנתבעים לקטגוריה הראשונה מבין אלו המנויות לעיל, קרי – מזיקים המבצעים עוולה במסגרת פעולה משותפת ומתואמת, למען מטרה אחת.

18.לעניין ה"מטרה המשותפת" במקרים כגון דא, ניתן ללמוד גם מפסק הדין שניתן בע"א 269/82 דוד כרמי ואח' נ' רחל הילמן ואח', פ"ד מא (4) 1. באותו במקרה נטל נער אקדח שהיה שייך לאביו, קרא לחברו והם החלו לירות בו לסירוגין. במהלך הירי של אחד מהם נפגעה עוברת אורח. לעניין זה נקבע כך:

"... הממצא כי המשיב לא אחז באקדח בעת שנפלט ממנו הכדור הפוגע אין בו כדי לפטור אותו מאחריות כלפי הנפגעת.... בהצטרפו למעשה הירי של הבן, הפך עצמו המשיב שותף להרפתקה זו, וכל אחד נושא באחריות למעשי רעהו במסגרתה. לפיכך, אין זה משנה כלל בידיו של מי נמצא האקדח ברגע בו נפלט הכדור הפוגע, ואין זה משנה שבאותו רגע עסק אחד מהם בהדרכתה של אחות המשיב. הירי התבצע מעצם טבעו בהפוגות, בהן טענו את האקדח, או חיפשו מטרות ירי או העבירו את האקדח איש לרעהו. אותה הפוגה, שבה אחד מהם הדריך את אחות המשיב, אינה שונה מהאחרות, וכל עוד לא הוכח ניתוק השותפות, יש לראותה כנמשכת... לפנינו איפוא שותפות במטרה המביאה לשותפות בחובה, כולל חובת הזהירות כלפי הנפגעת. משהופרה חובה זו על ידי מי מהם, יש לראות את שניהם כמעוולים במשותף במובן סעיף 11 לפקודת הנזיקין....".

בפסק דין זה הפנה ביהמ"ש לדין הפלילי לעניין אחריות שותף למעשי שותפו לדבר עבירה, כתמיכה למסקנה הנ"ל (שם, 6). בהתאם למבחנים שנקבעו במשפט הפלילי, נהוג לראות כמבצע בצוותא במי שפעל, יחד עם שאר המבצעים, במסגרת תכנית משותפת (לעניין המבחנים שנקבעו במישור הפלילי ראה ע"פ 4205/14 בן יצחק נ' מדינת ישראל, 29.5.16, פסקה 55 ואילך), הן במקרה שבו תכננו המבצעים בצוותא את התכנית המשותפת מראש, והן במקרה שבו התגבשה שותפות ספונטנית בין המבצעים, ללא תכנון מראש. כך, למשל, בע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 584, נקבע כי:

"הצטרפות אל חבורה – אפילו היא ספונטנית וללא תכנון מוקדם – כאשר כל אחד מבני החבורה נוטל חלק בביצוע עבירה ואינו מונע את התנהגות הקבוצתית, די בה כדי לקבוע שהיה ביצוע בצוותא מצדו של המצטרף..."

וכך נקבע בע"פ 8407/05 אביכזר ואח' נ' מדינת ישראל, (5.7.2007):

"...כאשר מדובר באלימות שבה נוטלים חלק מספר אנשים, כמו במקרה שבפנינו, אין כל משמעות לעניין ביצוע העבירה לכך שבידי פלוני כלי נשק מסוג מסוים, בידי פלמוֹני, נשק מסוג אחר ואילו אלמוני נעזר בידיו החשופות בלבד. אין גם כל רבותא בכך שפלוני נפנה "לטפל" רק באחד מבני קבוצת הנפגעים ולא תרם תרומה פיזית לפגיעה ביתר הנפגעים (לרבות הפגיעה הקטלנית)" (פסקה 5 לפסק הדין).

בכך אושרה, באותו עניין, הרשעתם של כל המשתתפים באלימות הקבוצתית בגרימת מותו של אדם, בין אם אחזו בנשק שגרם לתוצאה הקטלנית ובין אם לאו.

19.לאור האמור לעיל, הרי שיש לראות את הנתבע מס' 2 כמבצע בצוותא וכמעוול במשותף כלפי התובע, יחד עם הנתבע מס' 1, אשר ירה באקדח ופצע את התובע, וזאת לנוכח כל העובדות כפי שפורטו בהליך הפלילי, והרשעת הנתבעים בכל המיוחס להם.

20.לאותה תוצאה ניתן להגיע גם מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, אשר קובע:

"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או עומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם".

סעיף זה מהווה מקור עצמאי להטלת אחריות אישית בנזיקין, בין היתר – על מי שסייע למעשה שעשה זולתו.

בפסיקה נקבעו מספר תנאים קפדניים לתחולתו של סעיף 12, תוך צמצום תחולתו של הסעיף ותיחומו למקרים המתאימים לכך, ותוך קביעה כי הטלת אחריות מכוחו תיעשה באופן זהיר ומבוקר (ע"א 3024/10 ויינר נ' מויאל (2.4.13)). כך נקבע, כי הטלת אחריות כזו "מותנית בכך שתרומתו או השתתפותו של הנתבע במעשים הייתה לביצוע העוולה, ואין די בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר" (שם, פסקה 26). על כן נקבע בפסיקה כי קיומו של יסוד נפשי מסוג מודעות למעשה העוולה הוא תנאי לתחולתו של סעיף 12:

"אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך..." (ע"א 6871/99 רינת נ' רום , פ"ד נו(4) 72, 84 (2002) ).

גם בעניין הילמן שנזכר לעיל ציין ביהמ"ש, כי ניתן להשית את החיוב על מי שלא אחז באקדח בזמן הירי גם על סעיף 12 לפקודת הנזיקין, משום שהוא "שיתף עצמו בהרפתקה אשר הביאה בסופו של דבר לתוצאה הקטלנית" (שם, 6).

בענייננו, חלקו של נתבע מס' 2 באירוע הירי היה ממשי ומהותי. העובדה שהנתבעים בחרו לחזור למתחם יחדיו, לאחר שגורשו ממנו בעקבות אירוע הדריסה, כשהם מצוידים באקדח ובאלה, מעידה על כך שכוונתם לא הייתה טובה, ושהם שיתפו פעולה זה עם זה על מנת לחזור למקום האירוע חמושים, ולבוא חשבון עם אורחי החתונה, אשר פגעו קודם לכן בכבודם של הנתבעים.

הנתבע מס' 2 היה מודע לכך שהנתבע מס' 1 הצטייד באקדח ובאלה, והצטרף אליו לנסיעה בחזרה למקום האירוע. נוכחותו של הנתבע מס' 2 היא בבחינת שיתוף פעולה של ממש עם הנתבע מס' 1, אשר עליו ניתן ללמוד גם מכך שהנתבע מס' 2 ירד מהרכב במתחם החנייה, כשהוא מחזיק באלה.

גם בשים לב לתנאים המצמצמים את תחולתו של סעיף 12 לפקודת הנזיקין, הרי שבנסיבות דנן אין קושי לקבוע, כי הוא חל ביחס לנתבע מס' 2. כזכור, הנתבע מס' 2 הורשע בסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

בהתאם ניתן לקבוע, כי הנתבע מס' 2 נושא באחריות הן כמי שפעל יחד עם הנתבע מס' 1 בצוותא חדא למען מטרה משותפת, והן כמי שסייע בידי הנתבע מס' 1 בביצוע מעשה העוולה, קרי – עוולת התקיפה.

21.ביחס לשני הנתבעים ניתן לקבוע, כי אחריותם בנזיקין כלפי התובע נובעת גם מעוולת התקיפה וגם מעוולת הרשלנות.

ציינתי לעיל, כי התקיימו במעשים יסודותיה של עוולת התקיפה. כך גם ניתן לקבוע בנקל, כי הפגיעה בתובע, מקימה חבות גם מכוחה של עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, ודורשת התקיימותם של ארבעה יסודות: חובת הזהירות, הפרת חובת הזהירות, נזק וקשר סיבתי. בנסיבות המקרה שלפניי, הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, והפרה זו גרמה לנזק בגופו של התובע.

אין ממש בטענת הנתבע מס' 2, כי פעולת הירי שבוצעה על ידי הנתבע מס' 1 מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע מס' 2 לבין הנזק, לאור ידיעתו הברורה של הנתבע מס' 2 על היות חברו מצויד באקדח, וסיועו לדבר העבירה, לא רק בכך שהתלווה אליו, אלא גם בכך שיצא מהרכב ובידו, כאמור, אלה.

אחריות הנתבעות מס' 3 ו-4

22.שאלה קשה יותר להכרעה היא שאלת אחריותן של הנתבעות לנזקי התובע.

התובע מבקש לבסס טענתו לאחריות הנתבעות כלפיו על עוולת הרשלנות, ועל כך שנתבעות אלו הן בעלות המקרקעין, הן המחזיקות במקרקעין, הן המנהלות במקום עסקים ואירועים, ועל כן חבות בחובת זהירות כלפי המבקרים במקום, גם ביחס לאירועי אלימות כגון זה שאירע כאן.

על פי טענת התובע, חובת הזהירות הופרה בכך שלא הוצב שומר בכניסה למתחם החנייה, שכן אילו היה במקום שומר, כניסתם של הנתבעים למתחם בשובם אליו בפעם השנייה, לאחר אירועי הדריסה ולפני אירוע הירי – הייתה נמנעת.

הנתבעות טוענות, כי מדובר במתחם ציבורי ובכביש פתוח לציבור. לנתבעות אין יכולת ואף אין חובה למנוע מעשי אלימות במרחב הציבורי, לטענתן, והתביעה נגדן הוגשה כדי למצוא "כיס עמוק" אשר ישלם את הפיצוי שייפסק. מעבר לכך, לטענתן, אף אם מדובר במתחם פרטי, אין הן נושאות באחריות בגין אירוע כה נדיר של תקיפה במתחם החנייה, אירוע שלא היה דוגמתו במקום מעולם. לטענתן, האירוע היה בלתי נמנע מבחינתן, שכן גם אם היה במקום שומר מטעמן, לא הייתה לו סמכות לערוך חיפוש על גופם של באי המתחם, ולכן לא יכול היה למנוע כניסתם של הנתבעים למקום, כשהם מצוידים בכלי נשק.

עוד טוענות הנתבעות, כי אפילו אם ייקבע שהן הפרו חובה כל שהיא, כגון החובה להעמיד שומר בכניסה לחניון, הרי שאין קשר סיבתי בין הפרה שכזו לבין הפגיעה בתובע.

23.הנושא הראשון שיש להידרש אליו הוא נושא הבעלות במקרקעין, לאור טענת הנתבעות, כי מדובר בכביש ציבורי.

מהראיות שבתיק עולה בבירור, כי מדובר במקרקעין בבעלות פרטית של הנתבעת מס' 4, אשר היא הבעלים והמחזיקה של כל המתחם, לרבות בתי העסק שמסביב לחנייה (מבנים שבחלקם מושכרים לעסקים אחרים) ולרבות החנייה עצמה. אולם האירועים הוא בבעלותה ובניהולה של הנתבעת מס' 3. הקניון הוא בבעלות הנתבעת מס' 4 ובניהולה. שתי החברות בבעלות דבאח סאלח ודבאח בהיג'ה (לכל אלו - שאלון ותשובות לשאלון – ת/3, ת/4, ת/5; עדותה של עורכת הדין בהיג'ה דבאח, יועצת משפטית של הנתבעת מס' 4, עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 23-24).

מתחם החנייה שבו אירעו האירועים הרלבנטיים שורטט באופן סכמטי, לא מדויק, אך ברור, במוצג נ/3 (מתוך תיק המשטרה). ניתן להתרשם משרטוט זה כי מדובר במתחם חנייה מוקף בתי עסק, כאשר מלבד עסקיהן של הנתבעות ישנם במקום בתי עסק נוספים (מסעדה, חנות לאביזרי רכב ועוד). בכניסה למתחם החנייה מותקן שער.

השער בכניסה למתחם החנייה הוצב ע"י הנתבעת מס' 3 או הנתבעת מס' 4, כפי שעולה מעדותה של עו"ד דבאח (עמ' 36 לפרוטוקול, שורה 3). עוד היא העידה, כי השער הוצב במקום על מנת להגן על נכסי הנתבעת מס' 4, הוא פתוח כל היום, ונסגר בלילה, אחרי שמסתיים אירוע חתונה (שם, שורה 8). השער נסגר ע"י מי מעובדי הנתבעת מס' 3 או הנתבעת מס' 4 (שם, שורה 15), ונפתח בבוקר ע"י עובדי הנתבעת מס' 4 (שם, שורה 17).

לאור כל אלו, יש לדחות את טענת הנתבעות לפיהן מדובר בכביש ציבורי. אמנם, המקום פתוח לציבור וכלי רכב יכולים לנסוע במתחם החנייה, אך הוא בבעלות פרטית של הנתבעות, ולהן שליטה מלאה על המתחם כולו, לרבות זכות להצבת שער בכניסה, לפתיחתו ולסגירתו על פי ראות עיניהן וצרכיהן העסקיים.

24.העובדה שמדובר במקרקעין פרטיים של הנתבעות אינה מספיקה, כמובן, להטלת אחריות בנזיקין, בגין אירוע שנגרם על ידי צד שלישי, שהם הנתבעים.

על התובע להצביע על עוולה שביצעו כלפיו הנתבעות, כמחזיקות במקרקעין, ושבעטיה נגרם לו נזק הגוף.

25.ככלל, כדי שתוכר חבות בעוולת רשלנות, בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות בין מזיק לבין ניזוק, הפרתה של חובה זו, קיומו של נזק, שנגרם כתוצאה מהפרתה של אותה חבות, וקשר סיבתי בין השניים (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113).

לעניין חובת הזהירות, מקובל להבחין בין חובת זהירות מושגית, היא החובה החלה על סוג מסוים של מזיקים כלפי סוג מסוים של ניזוקים, לבין חובת זהירות קונקרטית, היא החובה החלה על מזיק מסוים כלפי ניזוק מסוים בנסיבות מסוימות. חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נבחנת על פי מבחן הצפיות, כלומר – אם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק.

בפסיקה נקבע לא אחת, כי בעלות במקרקעין והחזקתם מטילה חובת זהירות מושגית של הבעלים והמחזיק כלפי המבקרים במקרקעין (פס"ד ועקנין הנזכר לעיל; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111; ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141).

26.שאלת האחריות בנזיקין של בעל מקרקעין, כלפי מבקר במקרקעין שניזוק בשל מעשה עבריינות שנעשה כלפיו על ידי צד שלישי, בשל אי נקיטת אמצעי זהירות למניעת נזק זה, נוגעת למישור חובת הזהירות הקונקרטית.

שאלה זו נבחנה, ברמה העקרונית, בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה ישראל, פ"ד נה(5), 826, שם נדון מקרה שבו הותקף אדם בזמן שהמתין לאוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים. בית המשפט קבע, כי גם אם ניתן לקבל שאירוע עברייני יכול להתרחש כמעט בכל מקום ובכל זמן, הרי שבנסיבות מסוימות אפשר שתוטל אחריות גם על בעל המקרקעין, בהתאם למבחני הצפיות (הטכנית והנורמטיבית) הנדרשים לשם קביעת חובת זהירות קונקרטית. בית המשפט העליון סיכם את ההלכה בעניין זה כך:

"כללו של דבר: בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על ידי צד שלישי כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני – אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה.

סקירת הפסיקה של בתי המשפט, בארץ ובארצות הברית מלמדת על נטייה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים שבהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים שבהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע (ראו, Englard supra at p.176,[30])" (שם, 840).

בהמשך ציין ביהמ"ש, כי בחינת קיומה של חובה קונקרטית ייעשה על פי מבחנים שונים, כגון:

"האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים ...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" (שם, 842).

27.בת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמר ברז ז"ל ואח' נ' ביתילי בע"מ ואח' (7.4.10), נבחנה אחריות בעלי עסק לאירוע רצח מזעזע של לקוחה בחנות רהיטים, שאירע בגג החנות. בית המשפט פסק כי על בעל בית העסק, המחזיק במקרקעין, מוטלת החובה לפקח על הנעשה במקרקעין, כדי למנוע אסונות. נפסק כי :

"החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם... חובה זו קיימת בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין, ובין אם נגרם כתוצאה מהתממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם... או בכל דרך אחרת. קיומה של חובת זהירות מושגית בין מחזיק מקרקעין לבין המבקרים בהם מבטאת את העיקרון לפיו המחזיק במקרקעין הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין, ולפעול למניעתם.

כמו כן, פעמים רבות המחזיק הינו בעל היכולת הטובה ביותר לפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות עסקית המתקיימת בהם, ולפקח על המפעילים העסקיים, ובענייננו – ביתילי היתה בעלת היכולת הטובה ביותר לפעול להקטנת הסיכונים שנבעו מפעילותה של קלאסי גן במבנה" (פסקה 9 לפסק הדין).

ובהמשך:

"חובתו של מחזיק במקרקעין המפעיל במקרקעין עסק מסחרי, ומזמין לקוחות למקום עסקו הינה חובת זהירות מוגברת. חובה מוגברת זו נובעת מהעובדה שרק בידי מחזיק המקרקעין קיימים אמצעי פיקוח המוחלטים על הנעשה בשטחו, לרבות על התנהלות עובדיו, וכפועל יוצא – הוא היחיד המסוגל למנוע אסונות באמצעות הפעלה יעילה ואפקטיבית של אותם אמצעי פיקוח" (פסקה 11 לפסק הדין).

לאור אלו, מצא ביהמ"ש המחוזי באותו עניין לחייב את בעל העסק בנזקי עזבון המנוחה, בשל הימנעותו מפיקוח על הנעשה בגג החנות, שם הוצגו רהיטי גן ללקוחות, ושם מצא הרוצח של המנוחה שעת כושר לבצע את זממו.

לא למותר לציין, כי על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 3917/10). בביהמ"ש העליון הגיעו הצדדים להסכמה, כי הערעור יוכרע על דרך הפשרה, ובפסק הדין שניתן ציין ביהמ"ש העליון, כי נוכח הקשיים שמעוררת קביעת האחריות בנזיקין בתיק זה, ישולם רק הסכום שהופקד לשם עיכוב ביצוע פסק הדין (מחצית החוב הפסוק).

28.אכן, שאלת אחריותו של בעל מקרקעין כלפי אורח במקרקעין שניזוק ממעשה תקיפה שבוצע כלפיו על ידי צד שלישי כל שהוא, מעוררת קושי.

אף על פי כן, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות האירוע שלפניי תרמו הנתבעות במחדליהן להיווצרות התנאים אשר איפשרו את מעשה התקיפה במקום, וכי הפעלת מבחני הצפיות, הטכנית והנורמטיבית, מביאה לתוצאה כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי התובע.

למסקנה זו הגעתי על יסוד שילובן של עובדות שהוכחו בפניי לעניין הנסיבות הקונקרטיות של האירוע הנדון:

א. הוכח, כי בפתח מתחם החנייה יש שער, וכי הנתבעות הן אלו שפותחות את השער וסוגרות אותו על פי שיקוליהן.

ב. הוכח, כי בחלק משעות היום יש שומר בכניסה לחניה. ביום האירוע היה שומר, או סדרן, מטעם הנתבעות, בכניסה לחניה, ועל כך העיד התובע:

"יש לך סדרנים כשאתה נכנס, סדרנים לרכבים שאומרים לך איפה לחנות בחניון... כשנכנסו היה פתוח והיה שם שומר ליד השער.

ש: ובשעה 12:30? (הכוונה לשעה 00:30 – ד.ע.)

ת: לא היה שומר" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 13-21).

ג. ניתן לקבוע, עובדתית, כי לא היה שומר או סדרן בחנייה בשעת אירוע הירי. קביעה זו מתבקשת לא רק על יסוד עדותו של התובע, אלא גם מעצם העובדה שהנתבעות לא הביאו כל ראיה אחרת, ולא העידו אדם ששמר מטעמן בכניסה לחנייה בשעת האירוע.

ד. הנתבעות עצמן אישרו, כי התבקשו על ידי המשטרה לדאוג לנוכחות של שומר במקום בשעה שמתקיים אירוע (עדותו של מר ג'אד דבאח, עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 35). לטענתו, השומר נדרש באולם עצמו, ולא בחנייה.

הנתבעות לא הביאו ראיות לעניין דרישת המשטרה בעניין השמירה במקום, האם נדרשה שמירה רק באולם, או שמא נדרשה שמירה גם בחניון, אולם הן מודות, למעשה, כי נדרשו על ידי המשטרה לשמירה בשעה שמתקיים במקום אירוע.

ה. מהעדויות של עדי הנתבעות ניתן להבין, כי יש סדרן במתחם החנייה, אולם נוכחותו שם נפסקת, משום מה, בשעה שנסגר הקניון (22:00), גם אם טרם הסתיים האירוע שמתקיים באולם האירועים.

ו. לאירוע הירי היה אירוע מקדים, שהתרחש בין 10 ל-20 דקות קודם לכן. דווקא משום כך, האירוע האלים השני, אשר התרחש לאחר שהנתבעים עזבו את המקום "בסערה", ושבו אליו בחלוף זמן קצר, היה אירוע שניתן לצפות אותו.

בניגוד לטענת הנתבעים, לפיה לא ניתן היה להעלות על הדעת שהנתבעים, שדרסו שני אנשים ברכבם, ישובו לזירה, הרי שניסיון החיים מלמד, לטעמי, דווקא את ההפך. כפי שעולה מגזר הדין שניתן בעניינם של הנתבעים, הנתבעים אולצו לעזוב את המקום, ואף הופעלה כלפיהם אלימות מצד אורחי החתונה שהיו בחנייה. שובם של הנתבעים למקום בחלוף זמן קצר, על מנת לנקום את עלבונם, היה צפוי.

ז. גם אם לא היה מקום להניח בוודאות, כי הנתבעים ישובו למקום בכוונה לתקוף מאן דהוא, הרי משחזרו הנתבעים למקום, ניתן היה להבין, כי פניהם אינן לשלום. בשל כך, אילו היה במקום שומר, הוא ודאי היה מודע לאירועי הדריסה, מזהה את הסכנה עם שובם של הנתבעים למקום, ומונע את כניסתם.

נוכח עובדות אלו, אני סבורה, כי הימצאות שומר במקום, מעבר להיותה גורם מרתיע כלפי מי שמתכנן לבצע פעילות עבריינית, יכולה הייתה בפועל למנוע, לכל הפחות, את אירוע הירי, משום ששומר יכול היה לסגור את השער, ולא לאפשר כניסתם של הנתבעים למתחם לאחר התנהגותם הפרועה במקום, זמן קצר קודם לכן.

לא היה צורך בהפעלת סמכות חיפוש דווקא, כטענת הנתבעות, על מנת למנוע את הירי. די היה בזיהוי הנתבעים כמי שפגעו כבר באורחי החתונה זמן קצר קודם לכן (והרי הם חזרו באותו רכב שעמו השתוללו קודם לכן), על מנת ששומר מטעם הנתבעות לא היה מאפשר את כניסתם החוזרת למתחם החנייה.

כך גם, הטענה כי מדובר באירוע חריג ונדיר אינה יכולה להועיל לנתבעות, בנסיבות דנן. אף בהנחה כי מעולם קודם לכן לא היו אירועי אלימות במתחם זה, הרי שבמקרה הנוכחי התרחש בפועל אירוע אלים, זמן קצר לפני אירוע הירי, במעורבותם של אותם עבריינים. כאמור, נוכחות של שומר יכולה הייתה גם להרתיע וגם למנוע כניסה חוזרת של אותם עבריינים למקום.

29.עולה כי הנתבעות לא עשו די על מנת לדאוג לשלום אורחיהן.

אמנם (על פי הנטען) היה שומר באולם האירועים עצמו, אולם לא היה שומר בחנייה. הסדרן (או הסדרנים) שהיה במתחם החנייה בתחילת הערב עזב את המקום, עוד לפני שהסתיים האירוע באולם האירועים.

בפועל, לא היה מי מטעם הנתבעות במתחם החנייה בשעה שבה התרחש אירוע הירי, אף שלקוחות אולם האירועים עדיין נכחו במקום.

ברור, כי האפשרות להתרחשות אירועים אלימים גדלה כאשר מתקיים אירוע באולם, ואנשים רבים מגיעים למתחם, בשעות לילה. אין לי אלא להניח כי מטעם זה דרשה המשטרה כי תהיה נוכחות של שומר במקום, כאשר מתקיים אירוע.

אירוע ירי אמנם אינו דבר שכיח במרכז מסחרי, ברם כאשר מתקיים אירוע באולם האירועים, ומאות אנשים פוקדים את המקום, אין להסתפק בהצבת שומר רק עד לשעת סגירת הקניון, אלא סביר יותר כי תהיה שמירה במקום, לרבות מתחם החנייה, עד שאחרון האורחים עוזב את המתחם.

30.לאור כל האמור לעיל, אני רואה לנכון לקבוע, כי הנתבעות 3 ו-4 (ללא הבחנה ביניהן, מאחר ואף הן לא טענו להבחנה שכזו) אחראיות אף הן לנזקי התובע, משום שהפרו כלפיו את חובת הזהירות שיש לבעל מקרקעין כלפיו מבקריו, בכך שלא דאגו לשמירה נאותה במקום; שמירה שיכולה הייתה למנוע את קרות הנזק, כך שמתקיים קשר סיבתי בין מחדליהן של הנתבעות לבין קרות הנזק.

הסתכנות מרצון

31.הנתבעות טענו להתקיימות ההגנה של "ההסתכנות מרצון", הקבועה בסעיף 5 לפקודת הנזיקין. סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין קובע כך:

"בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".

על פי הפסיקה, שלילת אחריותו של המזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים, שהם: ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן; חשיפת הניזוק לסיכון; ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק (ע"א 971/03 בגא נ' מלול, 10.11.05, וכן פס"ד ועקנין, 147). הנטל להוכיח את התקיימות התנאים מוטל על הטוען לתחולת ההגנה. עוד נפסק, כי הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן, ואם לא הוכחו תנאיה המצטברים של ההגנה, יש להניח כי אדם סביר לא ימחל על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק (שם, פסקה 14 לפסק הדין).

במקרה דנן, לא הוכח כי התובע חשף עצמו מרצון לסיכון כי ייפגע מירי של האקדח, זאת לאור עדותו לפיה הבין שהנתבע מס' 1 דרך את נשקו ורצה להרגיע אותו, שלא יירה באיש (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 6 ואילך). ודאי שאין בסיס עובדתי לקיומו של התנאי לפיו התובע ביקש מרצונו החופשי לחשוף את עצמו לאפשרות של פגיעה ללא קבלת פיצוי מהמזיק.

לאור האמור, ובשים לב לכלל נסיבות האירוע, אין לי אלא לדחות את הטענה בדבר הסתכנות מרצון.

אשם תורם 

32.לטענות הנתבעים כולם, יש להטיל על התובע אשם תורם בכך שניגש מרצונו אל הנתבע מס' 1 שישב ברכב, וניסה לתפוס את האקדח. לטענת הנתבעות, כבר בהודעתו הספונטנית במשטרה, הודה התובע כי הוא חיכה למי שדרס את בן אחותו, על מנת לנקום בו.

ראשית, אציין, כי מבחינה עובדתית אני דוחה את הטענה כאילו התובע "המתין" לשובם של הנתבעים על מנת להשיב להם כגמולם. לא מצאתי לכך בסיס בכל חומר הראיות, לא בהודעותיו של התובע במשטרה (נ/1 ו-נ/2) ולא בעדותו בפניי.

מה שעלה מהעדויות הוא, כי התובע פעל במהירות על מנת למנוע ירי ופגיעה קשה בחיי אדם, לאחר שהבחין כי הנתבע מס' 1 דורך את האקדח שבידו. כאן המקום לציין, כי עדותו של התובע הייתה מהימנה עלי, ושלא כטענת הנתבעות, אינני סבורה כי התובע "התפתל" במתן תשובותיו או התחמק משאלה כל שהיא.

33.הנתבעות הפנו בסיכומיהן לפסק הדין שניתן בת"א(ת"א) 1351/03 אברהם שמואל נ' הקרן הקיימת לישראל (20.9.2007), שם נדון מקרה בו התובע קפץ קפיצת ראש לבריכת מים באתר הסטף, אותו החזיקה והפעילה הקרן הקיימת לישראל, וכתוצאה מכך נותר משותק בארבעת גפיו. טענתה של קק"ל להסתכנותו מרצון של התובע נדחתה ע"י ביהמ"ש, ומנגד טענתה בדבר אשם תורם מצדו של התובע, התקבלה באופן שנקבע כי לתובע אשם תורם בשיעור של 65% (אגב, באותו עניין הוטלה אחריות על קק"ל, כמחזיקת המקרקעין, בשל העדר שילוט המזהיר מפני קפיצה לבריכה, שכלל לא הייתה בריכת רחצה). אשמו התורם של התובע נקבע לאור העובדה שהוא בחר לקפוץ ראש לבריכה שלא הייתה בריכת שחיה מוכרזת, מבלי שבדק את עומק המים קודם לכן, ולאור כך שכאדם בוגר היה עליו להיות מודע לסכנה שבקפיצה למים בבריכה שכזו.

לא ניתן להקיש מאותו מקרה לענייננו. אין כל דמיון בין החלטתו של אדם לקפוץ קפיצת ראש לבריכה באתר טיולים (בריכה שאינה מיועדת לרחצה כלל), לבין ניסיונו של התובע למנוע מהנתבע מס' 1 ירי באקדח ופגיעה בנפש.

34.בהתאם לסעיף 68 לפקודת הנזיקין, בנסיבות שבהן נמצא כי הנפגע תרם להתרחשות הנזק באשמו, יופחת שיעור הפיצוי שישולם לו, בהתאם לשיעור אשמו התורם.

בבואנו לקבוע את האשם התורם, המבחן המנחה הוא "מידת האשמה", לפיו יציב ביהמ"ש זה מול זה את מעשי הרשלנות של המזיק ושל הניזוק, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 316/75 אלן שור ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לא(1) 299, 305; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343, 350).

כאשר מדובר באירוע פלילי, במקרה דנן ירי, ראוי להימנע מהטלת אשם על התובע, אם אין מדובר בתובע אשר השתתף באופן פעיל בהתפרעות שקדמה לירי, או עסק בפעילות עבריינית אחרת אשר בעקבותיה נורה.

ראה למשל ע"א 667/77 דדון נ' אטיאס, פ"ד לב(2) 169, שם הושת על התובעת אשם תורם של 50%, מאחר שלפני שהותקפה התבקשה ע"י סדרן לעזוב את המקום, הגיבה בצעקות ואיומים ואף סטרה לו.

בדרך כלל, כאמור, יימנע ביהמ"ש מלהשית אשם תורם כלשהו על תובע שהותקף. כך, בת"א (חי') 15518-05-10 סער נ' סעד (18.11.12) קבע ביהמ"ש כי "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהי ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (ראה גם: ת"א (ת"א) 8417-10-09 פדל נ' עמבר (18.7.13); ת"א (צפת) 21877-08-14 קאופמן נ' שטרן (20.12.15) ).

בענייננו, אירוע הירי התרחש במתחם החניה, עת שהו בו אנשים נוספים, והתובע ניסה למנוע מהנתבע מס' 1 לירות לעברם ולפגוע בהם. כאשר חזרו הנתבעים למתחם, בהמשך לאירועי הדריסה, לא היה ספק לגבי כוונותיהם, קל וחומר לאחר שהתובע הבחין באקדח בידו של הנתבע מס' 1 ולאחר שהבחין התובע כי הנתבע מס' 1 דורך את האקדח והבין את גדול הסכנה הנשקפת לאנשים. למעשי הנתבע מס' 1 לא קדמה שום פרובוקציה או התגרות כלשהי מצדו של התובע. התובע ניגש לרכב של הנתבעים בידיים חשופות, לא היווה איום כלפי הנתבעים, וכל מטרתו הייתה למנוע ירי ונזק לאחרים.

בהציבי זה מול זה את התנהגות התובע ואת התנהגות הנתבעים, בהתאם למבחן מידת האשמה, מתבקשת מאליה המסקנה, כי אין להשית על התובע אשם תורם כל שהוא.

חלוקת האחריות – בין הנתבעים לבין עצמם

35.המסקנה מהאמור לעיל היא, כי החבות לנזקי התובע מוטלת על כל ארבעת הנתבעים. בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין, המעוולים חבים בפיצוי הניזוק על נזקיו יחד ולחוד. משמעות הדבר, כי התובע זכאי להיפרע מכל אחד מהמעוולים, עד כדי 100% מנזקו (ובלבד שלא יקבל יותר מסך הנזק).

לעניין שיעור אחריותו של כל אחד מהמעוולים, בינם לבין עצמם, אני רואה לנכון להידרש לסוגיה זו, אשר עלתה (אם כי באופן כללי ביותר ואף בעקיפין) לפחות בסיכומיהם של חלק מהנתבעים.

36.סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין קובע –

"בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא".

במקרה הנוכחי, אין ספק כי נזק הגוף נגרם, למעשה, ישירות ממעשיו של הנתבע מס' 1, הוא אשר אחז באקדח וירה בו. "תרומתו" של הנתבע מס' 2 להתרחשות הייתה בעצם נוכחותו במקום, מתן "רוח גבית" ותמיכה לחברו, כאשר הוא מהווה איום על הנוכחים בכך שירד מהרכב ואלה בידו. אמנם האקדח שבידי הנתבע מס' 1 הוא שירה, אולם סיועו של הנתבע מס' 2 היה הכרחי מבחינת הנתבע מס' 1, אשר סביר להניח שלא היה חוזר למקום בגפו (יוזכר, כי על פי הראיות, הנתבע מס' 1 נסע לבדו למקום כל שהוא, כשהנתבע מס' 2 ממתין לו בתחנת דלק, חזר לאסוף אותו לאחר שהצטייד באקדח ובאלה, ויחדיו חזרו השניים לזירת ההתרחשויות). בשל כך, יש לראות את שני הנתבעים כמעוולים יחד, אשר כל אחד מהם חב כלפי התובע במלוא הנזק.

האחריות המיוחסת לנתבעות היא בשל מחדליהן בהסדרת סדרי החנייה והשמירה על המבקרים באולם האירועים. התנהגות הנתבעות אף היא תרמה לנזק, כפי שפורט בהרחבה לעיל, אולם בהשוואה בין מעשיהן ומחדליהן לבין מעשי הנתבעים, ברור כי מידת אחריותם של הנתבעים רבה יותר.

הנזק שנגרם לתובע הוא נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. חבות הנתבעים כלפיו היא, כאמור, יחד ולחוד. אולם בינם לבין עצמם, אין מקום לחלוקה שיוויונית, אלא יש להטיל על כל אחד מהמעוולים את חלקו, על פי מידת האשמה המוסרית.

37. לאור כלל הנסיבות אני קובעת, כי החלוקה ה"פנימית" בין הנתבעים לבין עצמם תהא כזו: הנתבע מס' 1 – 50%;

הנתבע מס' 2 – 30%;

הנתבעות מס' 3-4 יחד – 20%.

מכאן אעבור לבחינת נזקיו של התובע.

גובה הנזק

38.מהות הפגיעה והנכות הרפואית -

בעקבות אירוע הירי פונה התובע לבית החולים בנהריה, שם אובחן כי נגרם לו שבר מרוסק עם תזוזה בזרת יד שמאל (כתוצאה מהירי) ושבר ביד ימין (כתוצאה מהנפילה לאחר הירי). על פי התיעוד הרפואי, בבית החולים בוצעה בהרדמה כללית הטרייה של הפצע בכף היד, הסרת רסיסים וקיבוע של השבר ע"י מקבע חיצוני.

התובע שוחרר מבית החולים ביום 14.10.11, לאחר שהיה מאושפז שישה ימים, עם המלצה למנוחה עם יד מורמת, החלפת חבישות, המשך טיפול תרופתי ומעקב רופא. בהמשך לכך שהה התובע באי כושר, עד ליום 31.1.12 – שלושה חודשים וחצי.

39.מומחה מטעם התובע, ד"ר מאזן פלאח, קבע כי לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור של 19%, בגין קשיון לא נוח של אצבע מס' 5 ביד שמאל (10%), קשיון נוח של אצבע מס' 4 באותה יד (5%) וצלקת (5%).

מומחה מטעם הנתבע מס' 1, ד"ר דרור פוקס, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 8%, בגין קשיון לא נוח של אצבע מס' 5.

לאור הפער בין קביעות המומחים מונה פרופ' שטהל כמומחה מטעם ביהמ"ש. פרופ' שטהל קבע, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10.5% בגין ההגבלה בתנועות הזרת ביד שמאל יחד עם פגיעה עצבית, וכן נכות אסתטית שאותה העמיד על 3%.

הצדדים לא ביקשו לחקור את פרופ' שטהל על חוות דעתו, לפיכך אפסוק בהתאם לקביעת הנכות הרפואית שנקבעה בחוות דעתו.

40.הפסדי שכר בעבר ובעתיד -

הנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית, ושתי אלה אינן זהות בהכרח לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הנכות הרפואית נקבעת על ידי גורמים רפואיים בגין הפגימה הגופנית שנותרה לנפגע. הנכות התפקודית היא מידת ההשפעה שיש לנכות הרפואית על תפקודו הכללי של הנפגע, בחיי היומיום. אובדן כושר ההשתכרות הוא שיעור הגריעה משכרו של הנפגע, כתוצאה מנכותו התפקודית.

כאמור, לא תמיד יש התאמה מלאה בין המושגים השונים. לעתים נכות רפואית מסוג מסוים תשפיע באופן משמעותי על כושר השתכרותו של אחד, ולא תשפיע כלל, או תשפיע מעט מאד, על כושר השתכרותו של אחר. הדבר תלי במשלח ידו של הנפגע, בנסיבותיו האישיות, בגורמים הקשורים בשוק העובדה וכיוצא בזאת. שיעור הנכות הרפואית יכול לשמש נקודת מוצא לקביעת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, אך אין זו נקודת הסיום (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792).

41.במקרה הנוכחי, עסקינן בתובע שעובד כפועל במפעל וולקן תעשיות רכב. על פי עדותו, הוא חזר לאותה עבודה בחלוף שלושה חודשים וחצי. מתלושי השכר שהציג התובע עולה, כי הוא עובד במפעל זה מאז 1998, והוא המשיך לעבוד באותו מקום ובאותו תפקיד עד למועד שמיעת עדותו בפניי (ראה עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 28).

שכרו של התובע בחודש יולי 2011 עמד על 10,045 ₪ ברוטו. בחודש אוגוסט 2011 עמד שכרו על 8,538 ₪ ברוטו, ובחודש ספטמבר 2011 – 11,044 ₪. ממוצע השכר בשלושת החודשים שקדמו לתאונה – 9,876 ₪.

בחודשי אי הכושר קיבל התובע ממעבידו שכר על חשבון ימי מחלה: בחודש אוקטובר 2011 שולם לתובע סך 5,929 ₪, בחודש נובמבר – 5,130 ₪, בחודש דצמבר – לא הוצג תלוש, בחודש ינואר 2012 – 5,070 ₪, בחודש פברואר – 7,377 ₪.

התובע לא הגיש כראייה תלושי שכר נוספים. בחקירתו הנגדית הוא אישר, כי לאחר ששב לעבודתו, לאותו מפעל ולאותו תפקיד, המשיך לקבל אותו שכר, אם כי בחודשים הראשונים לא יכול היה לבצע שעות נוספות כקודם. התובע אף אישר, כי לאחר מכן שכרו עלה במהלך השנים, אולם הוא טוען כי אלמלא הטענה יכול היה לעבוד גם בעבודה אחרת, דבר שאינו יכול לעשות בשל הפגיעה בידו (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 15-34).

42.לאור כל אלו, ניתן לקבוע כי התובע הוכיח הפסדי שכר בתקופת אי הכושר ובסמוך לאחר חזרתו לעבודה, בהתאם לפער בין השכר הממוצע לפני התאונה לבין השכר ששולם בפועל בחודשים שלאחר התאונה ושלגביהם הובאו תלושי שכר. בנסיבות העניין אניח כי גם בחודש דצמבר 2011 היה הפסד דומה לזה שהיה בחודש נובמבר, אף של הוצג תלוש שכר.

בהתאם לנתונים שהוצגו, אני רואה לנכון לפסוק לתובע הפסדי שכר בעבר בסכום של 20,744 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, בחישוב מאמצע תקופת אי הכושר – 23,400 ₪ (במעוגל).

הפסדי שכר בעבר מאז מרץ 2012 ועד היום – לא הוכחו. מאחר ומדובר בנזק מיוחד, הטעון הוכחה, איני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין תקופה זו.

43.מהאמור לעיל אין להסיק כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד. אף שהתובע אישר כי עד היום שכרו הוסיף לעלות בפועל, אין בכך כדי להביא למסקנה כי אין כל פגיעה בכושר ההשתכרות.

לתובע נותרה נכות בכף היד, ונכות זו מתבטאת בהגבלה בתנועות כף היד. התובע הוא פועל כפיים, כך שפגיעה כזו היא בעלת השפעה מסוימת על תפקודו ועל כושר השתכרותו.

עם זאת, מכיוון שהוכח כי בפועל שכרו של התובע מאז התאונה ועד היום לא נפגע, ואף עלה לאור צבירת ותק במפעל, וגם בשים לב לעובדה שאין מדובר בידו הדומיננטית של התובע, הרי שאין מקום לערוך, בנסיבות אלו, חישוב אקטוארי של הפסדי השכר כנגזרת של הנכות הרפואית ומקדם ההיוון המתאים, אלא לפסוק את הפיצוי באופן גלובאלי.

חישוב אקטוארי של הפסדי השכר לעתיד (מקדם היוון ל-13 שנה - 129.04), על פי נכות של 10.5% (נכות אורתופדית-נוירולוגית בלבד, ללא הרכיב האסתטי) משכר של 10,240 ₪ (שכרו של התובע ערב התאונה, משוערך להיום) נותן סכום של כ-139,000 ₪.

לאור האמור לעיל, אני רואה לנכון להעמיד את הפסדיו של התובע לעתיד על סכום גלובאלי של 85,000 ₪, כולל התייחסות לרכיב הפסד הפנסיה הנלווה להפסד השכר, בהתאם לפסיקה בעניין זה (לפיה יש להוסיף 12.5% להפסד השכר לעתיד בגין הפסד פנסיה – ראה ת.א. (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, אשר אושר בפסיקת ביהמ"ש העליון ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן, 27.1.14).

44.כאב וסבל – 

התובע עותר לפסיקת פיצוי בסך 200,000 ₪, ואילו הנתבעים טוענים, כי אין לפסוק סכום העולה על 25,000 ₪ (הנתבע מס' 1 אף טען כי הפיצוי הראוי עומד על 15,000 ₪).

ראש נזק זה נתון להערכת ביהמ"ש, בשים לב למהות הפגיעה, תקופת האשפוז, הטיפולים הרפואיים ושיעור הנכות הצמיתה שנותרה. בהערכת הפיצוי בראש נזק זה אף יש לתת ביטוי לנכות האסתטית (3%), נוסף לנכות האורתופדית.

בשים לב לאלו, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל ונזק בלתי ממוני על סכום של 45,000 ₪.

45.עזרת הזולת – 

התובע עותר לפיצוי בגין עזרת הזולת, אשר ניתנה לו על ידי בני משפחתו, בסך 20,000 ₪. לטענתו הנתבעים, אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה, שלא הוכח, ואף לא הובאו בעניינו עדים.

הדעת נותנת, כי במצב שבו היה התובע נתון בסמוך לאחר פציעתו, הן בתקופת אשפוזו בבית החולים, והן בחודשים שלאחר מכן, נזקק לסיוע מוגבר מבני משפחתו. לעניין זה העיד התובע, כי במצב שבו היה, עם פציעת הירי ביד שמאל והשבר ביד ימין, לא יכול היה לעשות, למעשה, דבר בכוחות עצמו, ונזקק לעזרת אשתו וילדיו (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 23).

אף שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר, אין בכך כדי לשלול את זכותו לפיצוי בגין עזרת הזולת אשר ניתנה לו על ידי בני משפחתו (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277). לפיכך, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין עזרת בני המשפחה, בנסיבות העניין, על סכום של 5,000 ₪. אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד.

46.הוצאות רפואיות ונסיעות – 

לטענת התובע, נגרמו לו הוצאות רפואיות, בגין הטיפולים והמעקב הרפואי להם נזקק לאחר הפציעה. בהעדר קבלות להוכחת טענותיו, מבקש התובע כי ייפסק לו פיצוי על דרך האומדנה, בסכום כולל של 20,000 ₪.

לטענת הנתבעים, בהעדר ראיות על ההוצאות שנגרמו לו, אין לפסוק לו פיצוי, וממילא זכאי התובע לקבל את כל הטיפולים חינם במסגרת קופת חולים.

מעיון בתצהירו של התובע ובנספחיו עולה, כי התובע לא פירט הוצאות מיוחדות שהיו לו בעקבות פגיעתו, ולא צרף קבלות כל שהן. אף על פי כן, לאור תקופת האשפוז ואי הכושר בהמשך לכך, וכן לאור המעקב הרפואי לו נזקק התובע, ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדנה בגין הוצאות מסוימות, בעיקר הוצאות נסיעה, שהיו לו בסמוך לאחר פגיעתו. סכום זה אני מעמידה על 3,000 ₪.

47.סך כל נזקיו של התובע עומד על הסכומים הבאים:

א. הפסדי שכר בעבר - 23,400 ₪;

ב. הפסדי שכר בעתיד - 85,000 ₪;

ג. כאב וסבל - 45,000 ₪;

ד. עזרת הזולת - 5,000 ₪;

ה. הוצאות - 3,000 ₪;

ו. סך הכל - 161,400 ₪

מהסכום האמור יש לנכות סכומים ששולמו (ככל ששולמו) במסגרת ההליך הפלילי, בהתאם לגזר הדין שחייב את הנתבעים 1 ו-2 בתשלום פיצוי לתובע.

לסכום שנפסק כאמור לעיל יש להוסיף הוצאות משפט (אגרת ההליך, תשלומים עבור חוות דעת מומחים) בסך של 4,500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 32,000 ₪.

סוף דבר

48.אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 161,400 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 4,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 32,000 ₪.

כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב טבת תש"פ, 19 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.