החלטה
התביעה לתשלום דמי תיווך במקרקעין לתובע הוגשה ב"סדר דין מקוצר" ועניינה של החלטה זו הוא בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן נגד התביעה [ להלן: "הבקשה" ].
הבקשה מפרטת את טענות ההגנה של הנתבעים, לרבות העובדות עליהן ההגנה נסמכת ואלו, כידוע, זקוקות לתצהיר על מנת לתמוך בהן.
שלא כמקובל, תצהירי הנתבעים אינם חוזרים על העובדות המפורטות בבקשה [ ויש לטעמי חזרה מיותרת בפרוט העובדות בבקשה כאשר התצהיר ממילא מפרט אותן ] אלא שהנתבעים מציינים בסעיפים 3 לתצהיריהם דלקמן:
"...קראתי את בקשת הרשות להגן וכל העובדות המופיעות בבקשה זו הינן נכונות וידועות לי מידיעה אישית".
ב"כ התובע נמנע מלחקור את הנתבעים בחקירה נגדית על תצהיריהם ולמעשה גם לא טען דבר באשר לזכות הנתבעים לקבל רשות להתגונן מבחינה מהותית; לטענתו, אין בנמצא תצהיר התומך בבקשה ועל כן אין בפני בית המשפט עובדות שיכולות להקים הגנה ראויה.
הבסיס לטענת התובע הוא בכך שמקובלים לכאורה על הכל דברי כב' השופט זוסמן [ "סדרי הדין האזרחי" מה' 7 פסקה 558 עמ' 717 ] לפיהם:
"..המצהיר חייב בתצהירו להביא כל אותן העובדות שהוא מבקש להוכיחן; אין לערוך תצהיר על ידי אזכור והפניה אל מסמך אחר, כגון 'כל העובדות המפורטת בכתב התביעה הן נכונות'. תצהיר כזה הוא פסול ולא יתקבל".
דברים אלה מצוטטים במשך השנים ולאורכן מפעם לפעם בפסיקת בית המשפט לערכאותיה ונראה כי אף לא אחד מבין המצטטים למיניהם לא נתן דעתו מעולם לשאלת הגיונם.
אבהיר: מעולם לא הוסבר מה פסול יש בתצהיר כאמור, למעט הקביעה שהוא פסול; מה בדיוק שונה מבחינת אמיתות/אמינות התצהיר, אם התצהיר "קורא לתוכו" למשל תוכן של מכתב, ועל תוכן זה המצוטט בתצהיר אומר מוסר התצהיר כי הוא אמת, ממקרה בו מביא המצהיר את אותו המכתב במלואו במצורף לתצהיר או מתייחס אליו כשהוא מונח בפני בית המשפט למשל כמוצג, ואומר כי האמור בו הוא אמת.
ניסיתי לברר לעצמי עניין זה תוך שאני פונה לפסקי הדין שעליהם מסתמך המלומד הנכבד בספרו הנ"ל, [ ראה ה"ש 37 שם ].
תוצאות "מחקרון" זה לא הביאו לשום תבנה נוספת.
פסק הדין הראשון הנזכר שם , לכאורה פסק הדין הבסיסי שממנו צומחת ההלכה [ ע"א 201, 478/60 עזבון המנוח אשר לויצקי ו 2 אח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י ט"ו 491 ] אינו מביא כל הסבר עיוני והגיוני לאיסור החמור והנורא לעשיית ו/או אימות תצהיר על דרך של אזכור אלא מצטט כאסמכתא את ספרו של זוסמן מהדורה שלישית, שם מופיעה הקביעה כמות שהיא מופיעה במהדורה השביעית שהובאה לעיל; נמצא אם כן: זוסמן מצטט את הפסיקה המצטטת את זוסמן המסתמך על זוסמן.
פסק הדין השני הנזכר שם בה"ש 37, רק חוזר על הדברים האמורים בפסק הדין הראשון והאמור במהדורה השלישית של הספר האמור [ ע"א 610/68 הרסטאל בע"מ נ. עטרת הברית חברה רשומה בע"מ ושני אחרים, פד"י כב' 1 עמ' 410 ]; הוא הדין גם לעניין פסק הדין השלישי שהובא שם [ אם כי בנסיבותיו השונות יש הצדקה לפסיקה ] אשר גם הוא חוזר על האמור בספרו של זוסמן במהדורותיו הקודמות [ ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ. החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פד"י מה5 עמ' 735 ].
הנה כי כן, שורה של פסקי דין, זה לאחר זה, חוזרים זה על דברי זה, כולם בעקבות האמור בספרו של זוסמן, כתהלוכה של פינגווינים הצועדים בעקבות הראשון ללא הבנה מדוע, כולם חוזרים על הקביעה שבכל הכבוד, אינה נראית לי כה ברורה ומובנת, שלא ניתן לאמת תצהיר על דרך התייחסות למסמך אחר, גם אם אותו מסמך מונח לפני בית המשפט, כמו כתב תביעה או כתב בקשה או כל מסמך אחר שכבר הוצג או הוגש.
פסיקה זו, תהיה דעתי עליה אשר תהיה, היא לכאורה פסיקה מחייבת לאור הוראות סעיף 20(ב) לחוק יסוד: שפיטה; לא בכדי ציינתי, בכל הכבוד, "לכאורה".
נראה כי מתקין התקנות סבר שאכן אין טעם של ממש בפסיקה הנ"ל שכן בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד – 1984 [ להלן: "תקנות הבג"צ" ], נקבע שתצהיר מגיש העתירה לבג"צ יעשה בדיוק, אבל ממש בדיוק, בדרך שנקבע בפסיקה הנ"ל ועל ידי המחבר המלומד הנ"ל כי היא דרך פסולה [ תקנה 4 וטופס מס 2 המתייחס אליה ].
פורמלית, אלה הן תקנות החלות בבג"צ ולא בהליכים אזרחיים; אולם נראה לי שלא יכול להיות ספק משפטי כי מה שמתקין התקנות חשב כראוי ונכון להליכים סבוכים בעלי חשיבות ציבורית עליונה, ולא רק נכון, אלא הכרחי, עד כדי קביעה ספציפית בתקנות, יהיה פסול בהליכים אזרחים רגילים ב"סדר דין מקוצר" אפילו יהיה ערכם פרוטה שחוקה.
אם צריך בסיס משפטי פורמלי לקבלת התצהיר בדרך זו, הרי יכול אני לעשות שימוש בהוראות תקנות 524 ו 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ולראות את ההליך "הפסול" כהליך שבא על תיקונו [ ראה: ע"א 37/85 ברבלק נ. שביט, פד"י מא1 עמ' 708 בעמ' 712; ע"א 530/78 מיפרומאל ירושלים בע"מ נ. מנהל המכס והבלו, פד"י לה2 עמ' 169 בעמ' 173; ע"א 672/88 רמי לב נ. פקיד השומה חיפה, פד"י מו5 עמ' 410 בעמ' 421; זוסמן, "סדר הדין האזרחי" מה' 7 עמ' 361 פיסקה 291 ].
בהתייחס איפא לכל האמור לעיל אני דוחה את טענותיו של ב"כ התובע לפסלות תצהירי הנתבעים ומתיר להם להתגונן בטענותיהם שבבקשתם.