פיצוי נזקי נגד עיריית בת ים בגין אי העברת חוזה של עובד בכיר לאישור הממונה על השכר באוצר

 פסק דין

בפניי מונחת תביעה לפיצוי כספי על סך 749,179 ₪ אותה הגיש מר גיל וינפלד (להלן: "התובע") כנגד החברה לתרבות פנאי וספורט בת ים בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") וכנגד עריית בת ים (להלן: "הנתבעת 2"), בגין נזקים ממוניים ונזקים לא ממוניים שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מהתרשלותן של הנתבעות באי הצגת חוזה העסקתו בפני הממונה על השכר באוצר (להלן : "הממונה") במשך תקופה של שלוש וחצי שנים. הנתבעות מצדן הגישו הודעת צד ג' לחברת איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המקבלת") לשיפוי מטעמה על כל פיצוי אם ייפסק.

רקע והשתלשלות ההליך

התובע הוא ­­­­­­­­­­­­­­­­מומחה בהקמת וניהול מוסדות תרבות ואומנות. בעבר מילא התובע תפקידי מפתח במערכות ממשלתיות וציבוריות, לרבות במוסדות תרבות ואומנות.

חוזה ההתקשרות הראשוני בין התובע לנתבעת נחתם ביום 01.09.97 ונעשה באמצעות חברת "קו שירותי הנדסה בע"מ" אשר הייתה בבעלות אחיו של התובע בתקופה הרלוונטית, כאשר במסגרת החוזה החברה הנ"ל התחייבה לספק לנתבעת 1 שירותי ייעוץ באמצעות התובע בלבד. ביום 01.07.00 נחתם חוזה העסקה אישי בין התובע לנתבעת 1 במסגרתו פורטו תנאי העסקתו, כגון שיעור משכורתו החודשית על סך 25,733 ש"ח, הוצאות טלפון, רכב, וכיוצא בזה. כמו כן הוסכם כי כל אחד מהצדדים יכול להודיע על סיום יחסי העבודה בהודעה מוקדמת של שישה חודשים. בשנת 2004 נבחר ראש עירייה חדש לנתבעת 2, שהתווה מדיניות חדשה וביום 14.03.04 קיבל התובע מכתב שיש כוונה לפטרו משיקולי תקציב, ושינויים מבניים וארגוניים שעורכת העירייה.

בד בבד עם הליך פיטוריו של התובע החל הממונה לבחון את חוקיותו של החוזה שנחתם בין הנתבעת 1 לתובע. ביום 15.03.14 נשלחה לתובע הודעה מטעמו של שמואל נחמני, סגן הממונה (להלן: "מר נחמני"), במסגרתה הובהר לתובע כי הממונה מצא שחוזה העסקתו לא קיבל את אישורו בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב (להלן: "סעיף 29") ועל כן הוא מוזמן להציג עמדתו בפני הממונה בטרם תתקבל החלטה בעניינו. מר נחמני הודיע לנתבעת לא להעביר לתובע שום תשלום עד לקבלת החלטת הממונה בעניינו.

החלטת הממונה נתקבלה ביום 10.06.04 ולפיה, מאחר וחוזה העסקתו של התובע לא הובא לאישורו של הממונה כנדרש בס' 29(א) הנ"ל, ועל כן דינו להיבטל בהתאם לסעיף 29(ב). לפנים משורת הדין הורה הממונה לחשב את שכרו של התובע לפי שיעור של 70% משכר בכירים דרגה 9 בהתאם לחוזר המשותף למנכ"ל משרד הפנים ולממונה על השכר מיום 23.03.93.

מר אהרון סוחמי המשנה למנכ"ל עריית בת ים (להלן: "מר סוחמי") הכין תחשיב הסכומים אותם חייב התובע להשיב, בהתאם להנחיית הממונה הנ"ל.

בשנת 2005 הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית הדין האזורי לענייני עבודה במחוז תל אביב אשר נדונו בתע"א 3885-05 , כאשר התובע טוען לאכיפת הסכם העסקה המקורי, ואילו הנתבעת טענה להשבת כספים ששולמו לתובע ביתר לאור החלטת הממונה בהתבסס על התחשיב שנערך על ידי מר סומחי.

ביום 13.12.10 ניתן פסק דין בתיק הנ"ל מאת כב' הש' עליה פוגל, במסגרתו הועמדו הכספים אשר התובע היה זכאי להם על סך 135,216 ₪ כאשר סכום זה כולל פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, החזר ביטוחי רכב ורשיון נהיגה, וחלף הודעה מוקדמת של שלושה חודשים, בנוסף נפסקו לזכותו של התובע פיצויי פיטורין בשיעור 77,178 ₪.

מאידך נפסקו לחובתו של התובע, בהתאם לתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת 1, סך של 275,487 ₪ כסכומים שקיבל התובע ביתר, בהתאם לתחשיב שהגיש מר סוחמי.

כך שלמעשה התובע נותר חייב לנתבעת 1 את הפרשי הסכומים בין הסכום לו היה זכאי לסכום שנותר חייב, לאמור 63,084 ₪.

ביום 26.07.12 הגיש התובע את התביעה דנן בטענה כי המצג הרשלני אותו הציגה הנתבעת 1 בפניו בכריתת החוזה ובקיומו משך שלוש וחצי שנים, יצר אצלו הסתמכות, ומשכך על הנתבעת 1 לספוג את הפרשי השכר בין הסכומים שאותם אישר הממונה לבין הסכומים עליהם הסכימו הצדדים במסגרת חוזה העסקה.

דיון ההוכחות הראשון התקיים ביום 05.12.13 במסגרתו עלה להעיד מטעם התביעה התובע בעצמו, ומטעם ההגנה עלו להעיד מר סוחמי, מר קונה עובד אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל הנתבעת 2 וחבר הוועד המנהל אצל הנתבעת 1 (להלן: "מר עובד"), וכן עו"ד חנה כהן אשר משמשת החל משנת 2010 כיועצת המשפטית של עריית בת ים (להלן: "עו"ד כהן"). דיון הוכחות נוסף התקיים ביום 14.01.14 במסגרתו נגשה להעיד הגב' אינה לויטס המשמשת כחתמת בכירה אצל המקבלת (להלן: "גב' לויטס").

 דיון והכרעה

טענות סף

שאלת הסמכות העניינית

ב"כ הנתבעות המלומד טען במסגרת סיכומיו (ס' 12-21 לסיכומי הנתבעות) כי הסמכות העניינית לדון בתביעה דנן מסורה לבית הדין לענייני עבודה, בהתאם לרציונאל העומד בבסיס ס' 24(א) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט- 1969 (להלן: "החוק") הקובע :

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון

(1)      בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

(1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;

(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;

לטענתו, מאחר ובסיס התובענה דנן בחוזה העסקה שנכרת בין הצדדים הרי שיש להתייחס את התביעה לס'1(א) אשר דן ביחסים החוזיים שבין העובד למעבידו. לדבריו מסקנה זו מתיישבת עם דברי ההסבר להצעת חוק (הצעת חוק 965 מיום 25.10.71 בעמ' 68) המציינים כי מטרת ס' 24(א)(1) להחריג עילות הנובעות מרשלנות במקרה של תאונות עבודה וכיוצ"ב.

בבוא בית המשפט לבחון את זהות המותב שידון בתובענה מהסוג שבפנינו, עליו לשקול היכן טמונה עיקרה של העילה שנטענה, לאמור, האם מדובר בעילה חוזית המצויה בבסיס התובענה כגון טעות, הטעיה וכדו' והתובע הוא שעטף את תביעתו באצטלה של תביעה נזיקית על מנת להסב את זהות הערכאה, או שמא מדובר בתביעה שעיקרה היא העילה הנזיקית ומשכך חוסה היא תחת החריג המצוי בסיפא של ס' 24(א)(1) הנ"ל הקובע כי הסמכות איננה מסורה לבית הדין לעבודה. בענייננו משבחנתי את זוויות התביעה והמעשים והמחדלים שהביאו להגשתה אני סבור כי אין מדובר בתביעה חוזית כלל אלא בתביעה לרשלנות מצד הנתבעות שהציגו בפני התובע כאילו החוזה ביניהם בר תוקף בשעה שלא פעלו כפי שנדרשו היו לפעול על מנת לעשותו ככזה, ומשכך אני סבור כי כדין הגיש התובע את תביעתו בפני בית משפט זה (וראה החלטתי מיום 07.10.13).

סבורני כי מסקנתי זו מתיישבת עם הפרשנות המצמצמת הנהוגה במתן סמכות ייחודית לבתי דין (ראו ע"א 64/72‏ ‏ ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' ד"ר בועז מואב, ו-12 אח'‏, פ''ד כז(1) 260).

מעשה בית דין

הנתבעות הוסיפו לטעון כי מאחר ובית הדין האזורי לעבודה דן ופסק בטענותיהם של הצדדים בכול הנוגע לחוזה הנזכר, יש לראות בכך כמעשה בי"ד בהתאם לס' 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984.

לטענתן במידה ויחליט בית המשפט שכן לדון בתובענה דנן, הרי שהוא שם עצמו למעשה כערכאת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. כן נטען כי במסגרת פס"ד עצמו הוער כי  "טרם סיום הדיון בתביעתו הכספית של התובע, נציין כי דחינו תביעתו לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין מצג שווא, מחמת העובדה שטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים באופן לאקוני וסתמי, מבלי שכומתה, וממילא לא הוכחה ע"י התובע". (פס' 60).

מאידך טען ב"כ התובע המלומד כי במסגרת התביעות ההדדיות שהוגשו לבי"ד נדונה רק חוקיות חוזה העסקה של התובע והסכומים להם הוא זכאי מכוח החוזה שנכרת בין הצדדים או מכח דיני העבודה, אולם התביעה הנזיקית לא נדונה לגופה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק הדין הנזכר, אני סבור כי דין טענת ההגנה להידחות ואין לראות בפסק הדין משום מעשה בית דין גם לעילה הנזיקית. כפי שאבחנתי לעיל העילה הנזיקית מצויה מחוץ לפרדיגמה החוזית שבין הצדדים. בית הדין לעבודה נדרש להכריע בכול הקשור לעילה החוזית ובהתאם לסמכות הממונה לקבוע אחרת מן המוסכם בין הצדדים לאור ס' 29 הנ"ל, אולם אין בכך כדי למצות ולסתום את הגולל על התביעה הנזיקית המוגשת כלפי הנתבעות. סבורני כי הערת בית הדין הנכבד בפס"ד הנ"ל כי הטענה הועלתה באופן לקוני ולראשונה במסגרת הסיכומים, יש בה רק כדי לחזק את האבחנה בין העילה החוזית לבין העילה הנזיקית הבוחנת את התנהלות הנתבעות כפי שיפורט להלן.

היעדר היריבות מטעם הנתבעת 2

ב"כ הנתבעות טען כי מאחר והנתבעת 1 היא שהעסיקה את התובע, והיא שהציגה בפניו את המצג הנטען, ומאחר ולה אישיות משפטית נפרדת הרי שתביעתו מופנית כלפי הנתבעת 1 בלבד (ס' 37-39 לסיכומי הנתבעות).

סבורני כי מאחר וחובת הזהירות כלפי התובע חלה הן על הנתבעת 1 והן על הנתבעת 2, וכן לאור העובדה כי מלכתחילה נדרשה הנתבעת 1 להגיש את הסכם השכר לאישור ממונה,  מכוח היותה חברה השייכת לרשות ציבורית הכפופה לחוק יסודות השכר ובעלי תפקידים בזיקה בין שתי הנתבעות הם אלו שבעקבות מחדליהן נגרם הנזק, אינני מוצא מקום להפריד בין הנתבעות, וחובתם לפצות את התובע תיעשה יחד ולחוד.

שאלת ההתיישנות

הנתבעות הוסיפו לטעון כי התובענה דנן הוגשה באיחור ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק, וזאת מאחר שלטענתן מועד תחילת "מרוץ ההתיישנות" החל לכול היותר ב- 10.06.04 המועד בו נמסרה החלטת הממונה על השכר בדבר בטלות ההסכם.

מאידך טען התובע כי את מניין ההתיישנות יש למנות רק מרגע קבלת פסק הדין, במסגרתו נקבעו הסכומים המדויקים אותם חוייב התובע להחזיר לנתבעות ורק ממועד זה למעשה נתגבש הנזק.

בהתחשב בנסיבות התובענה שבפנינו אני סבור כי אכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מרגע קבלת פסק הדין, אשר למעשה הציב בפני התובע את הנזק אשר נגרם לו כתוצאה ממחדלי הנתבעות.

סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח- 1968 קובע:

" לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1)   מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2)   מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

בענייננו אני סבור כי אי ידיעתו של היקף הנזק על אף ידיעת קיומו עולה כדי "לא נתגלה הנזק". סבורני כי פרשנות זו בהתחשב בנסיבות העניין מאזנת בין דרישת עשיית הצדק לבין עשיית המשפט. עמד על כך הש' ג. בך עא 148/89  שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ''ד מט(5) 485, 513  בדונו בפרשנות חוק  הנוגע לשאלת ההתיישנות באומרו:

" ער אני לכך כי לא בכל מקרה יכולים אנו לפסוק בדרך אשר נותנת סיפוק מלא לרגש הצדק. החיים מגוונים מדיי, והחוקים אינם יכולים לקחת בחשבון את כל המצבים המתעוררים בחיי היום-יום. על-כן לפעמים אין מנוס, אם אין ברצוננו לעקם באופן מלאכותי את נוסח החיקוק, מלתת פסקי-דין אשר אינם משביעים את רצוננו מההיבט של עשיית הצדק. אלא שעלינו לעשות כל מאמץ כדי לצמצם, ככל שהדבר ניתן, את הפער בין עשיית משפט לעשיית צדק ואת מספרם של המקרים שבהם התוצאה הצודקת לא תושג."

למעלה מן הצורך אציין כי מסקנתי זו עולה בקנה אחד גם עם הטעמים העומדים בבסיס עקרון ההתיישנות כפי שמנה אותם הש' י. עמית בע"א 2919/07 ‏ ‏ מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, באומרו:

"הפסיקה ומלומדי המשפט עמדו על מספר טעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, ואעמוד עליהם בתמצית:

 א.      טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.

ב.      אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.

 ג.      ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.

 ד.      מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.

ה.      להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה.

בענייננו מאחר והצדדים ממילא עסקו בשנים שלאחר פיטורי התובע בכימות הכספים אשר הצדדים חייבים זה לזה כתוצאה מהעסקתו של התובע בתקופה הרלוונטית, וכן עמדו על טענותיהם וראיותיהם במשך ההליך הנזכר, ואין חולק כי השיהוי בהגשת התביעה דנן נעשה מאחר והתובע המתין לתוצאות ההליך הנזכר (ראו סעיף 15 לחוק ההתיישנות) משכך אינני סבור כי מתקיים אפילו אחד מהטעמים שנזכרו לעיל לפי דוקטרינת ההתיישנות.

שאלת החבות

העוולה הרלוונטית לענייננו וכפי שנטענה ע"י התובע, הינה עוולת הרשלנות, ובתת הקטגוריה שלה- מצג שווא רשלני. סבורני כי בענייננו ניטיב לעשות אם נבחן את התקיימותם של יסודות העוולה בסדר בו הוצגו בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, ובהתאם למודל "ההתרשלות תחילה", דהיינו כי בראשית הדיון נכריע האם התקיימה התרשלות מצדן של הנתבעות, והאם התרשלות זו היא שגרמה לנזקים שפורטו בכתב הטענות של התובע, וככול שהתשובה לשאלות הנ"ל תהיה בחיוב נמשיך ונבחן האם קיימים שיקולים שבמדיניות משפטית המורים לנו שלא להחיל את החובה להיזהר בין הנתבעות לתובע דנן.

התרשלות

התובע הוכיח שלפני תחילת העסקתו אצל הנתבעת 1 התקבלה אצל הנתבעות הנחייה מטעמו של מר נחמני להעברת הסכמי השכר, אישורי משרד הפנים, ותלושי השכר של מנהלי החברות העירוניות לממונה. מר סוחמי ובכירים נוספים בנתבעות ידעו על קיום הסכם העסקה של התובע אולם לא טרחו להעבירו למר נחמני כפי שנדרשו או ששלחו ההסכם ולא וידאו שהוא הגיע לייעודו וקיבל אישור כנדרש, שכן אין מחלוקת על כך שבפועל ההסכם לא קיבל את אישור הממונה ולא היה תקף. מאידך הצדדים המשיכו לנהוג על פי ההסכם כאילו היה בר תוקף, ומשכך לטענתו יש לראות את המצג שהוצג בפניו במשך תקופת העסקתו כמצג רשלני מטעם הנתבעות.

מר סוחמי העיד (עמ' 23-24 שורות 28-2 לפרוטוקול מיום 05.12.13) בעניין זה כך :

" ש.    למעשה ראש העיר מקבל בקשה להעביר הנתונים ומה אתה עושה?

ת.     פונה לגורמים בחברה הכלכלית שאני סבור שיש להם את הנתונים ואז אני מעביר למשרד האוצר. זה היה בסמוך לקבלת הנתונים.

ש.     מתי?

ת.     (העד מעיין במסמכיו) בסוף חודש 8/00 העברתי הנתונים למר נחמני הדיווחים של בעלי תפקידים ."

ובהמשך דבריו (עמ' 25 ש' 4-6):

"ש.      אתה אומר שאין לכם אחריות לגבי העובדה שהעובד חתם על חוזה לא חוקי?

ת.        עשינו מה שנדרש מאיתנו. שלחנו חוזה לאישור ולא התקבלה תגובה. או שבדקו את זה העיד מר נחמני שיכול להיות שקיבלו החוזה ולא בדקו אותו."

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי בעיון את טענותיהם, אני סבור כי התקיימה התרשלות מצדן של הנתבעות. בבוא בית המשפט לבחון את יסודות ההתרשלות עליו להכריע תחילה איך הייתה נוהגת רשות סבירה באותן נסיבות העניין, ובשלב שני עליו להציב את הכרעתו בדבר הרשות הסבירה אל מול התנהגותן של הנתבעות, ככול שמתקיימים "פערים שליליים" בין ההתנהגות הרצויה (הסבירה), לבין ההתנהגות המצויה, אזי ניתן להכריע שיסוד ההתרשלות מתקיים. בענייננו אין חולק כי במשך תקופת העסקתו של התובע ועד ליום פיטוריו, לאמור תקופה של שלוש וחצי שנים, שחוזה העסקתו לא קיבל את אישור הממונה על השכר, האפשרויות הניצבות בפנינו הן כדלהלן: או שהנתבעות לא העבירו לעיון הממונה את הסכם השכר, ולמצער לא העבירו באופן תקין, או שהעבירו והממונה לא טרח לעיין בהסכם השכר ולאשרו.

סבורני כי בכול אחת מן החלופות הנ"ל האשם רובץ לפתחן של הנתבעות: במידה וההסכם לא הועבר כלל, פשיטא שיש בכך משום חריגה מהתנהגות מנהלית תקינה, אולם גם במידה והממונה קיבל לידיו את ההסכם, והוא שהשתהה מלאשרו, הרי שבכך שהנתבעות "עצמו עיניהן" מלהמשיך ולפקח על חוקיותו של ההסכם ומבלי שטרחו לפנות לממונה פעם נוספת על מנת לוודא שההסכם אכן נתקבל והוא אושר על ידו במשך תקופה של למעלה משלוש שנים, ועל אף ידיעתן כי הסכם שאיננו מאושר אינו בר תוקף, הרי שבכך לבד ישנה משום חריגה מהתנהלות מנהלתית סבירה. אינני מקבל את הטענה כי חובתן של הנתבעות מוצתה בשליחת ההסכם לממונה. על הנתבעות החובה לוודא כי הסכמי השכר עליהם הן חתומות ועל פיהם הן נוהגות, הם אכן ברי תוקף בכפוף לכול דין.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אילו לא הייתי רואה בהיעדר הפיקוח של הנתבעות לכשירות ההסכם משום התרשלות והייתי תולה את העיכוב באשרור ההסכם במחדלי הממונה, מכל מקום לא היה בכך כדי להפחית מחובתן כלפי התובע, מאחר והוכח כי נחתם הסכם בין הצדדים והצדדים פעלו על פיו תקופה ארוכה ולתובע קמה הזכות להסתמך על פרטי ההסכם. ככול שיתברר בהמשך שהחוזה אינו בר תוקף מחמת השתהות הממונה ובכפוף לדינים החלים על הנתבעות, היה על הנתבעות להתכבד ולהגיש הודעת צד ג' לקבלת שיפוי מצד משרד האוצר ובהתאם לסדרי הדין הנוהגים. משלא הוגשה הודעה כאמור, לא תישמע טענה כי  מקור ההתרשלות לא מצוי ברשות הנתבעות.)

הקשר הסיבתי

בענייננו טענו הנתבעות כי לא מתקיימת דרישת הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין התרשלותן של הנתבעות. לדידן, התובע למעשה עותר לקבלת התנאים המצויים בהסכם, אולם בתביעה נזיקית מטרת הפיצוי היא להשיב את מצבו של התובע כאילו לא הופרה החובה כלפיו, ומאחר והוברר כי החוזה לא היה חוקי לא ניתן להסתמך על האמור בו כדי לאמוד את היקף נזקיו של התובע. על התובע הנטל להוכיח כי אילו לא היה מועסק אצל הנתבעות מה היה שיעור רווחיו אז.

מאידך טען התובע כי אילו היה יודע עובר למועד ההתקשרות עם הנתבעת 1 כי ההסכם לא אושר, היה התובע ממשיך לעבוד כקבלן אצל הנתבעת 1 או לחילופין מקבל את ההצעה לשמש כסמנכ"ל המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. כמוכן נטען כי תיחום היקף הפיצויים, בהתאם לס' 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970 נעשה בהתאם למבחני סיבתיות וצפיות הצדדים, ובענייננו צפיות התובע נגזרת מתנאי ההסכם.

מקובלת עלי עמדת הנתבעות כי מטרת הפיצוי הנזיקי הוא השבת המצב לקדמותו אילולא הופרה חובת הזהירות, ומאחר וההסכם כפי שנחתם בין הצדדים לא היה מקבל את אישור הממונה גם אם היה נבדק על ידו ביום ההתקשרות, לא ניתן "לגזור" את היקף הפיצוי מתנאי ההסכם מאחר שתנאים אלו גם אם לא הייתה מופרת החובה לא היו מושגים. אינני מקבל את עמדת התביעה כי הפיצוי נגזר מצפיות התובע כתוצאה מההסכם, מאחר שמישור התביעה בהפרה החוזית שונה בתכלית ממישור הפרת החובה הנזיקית. בעוד שבהפרת החוזה המטרה היא להשיב את הצדדים למצב כאילו לא הופר החוזה, במישור הנזיקי המטרה היא להשיב את הנפגע למצב כאילו לא הופרה החובה כלפיו, ובענייננו אילו לא הופרה החובה כלפיו, לאמור אשרור הממונה היה מתבקש בזמן, התובע היה מקבל הסכם המחיל את התנאים כפי שהיה רואה הממונה לנכון, ולא כפי שהסכימו הצדדים.

בענייננו אני סבור כי אכן מתקיים יסוד הקשר הסיבתי בין הסכומים שהסכימו הצדדים לבין היקף הפיצויים וזאת מכוח "הודאת בעל דין". לדידי, בעצם הסכמת הנתבעת 1 לתנאי ההסכם כפי שנחתם, למעשה הצהירה הנתבעת 1 כי עבודתו של התובע בהתאם לכישוריו וניסיונו שווה את הסכומים והתנאים הסוציאליים שנכתבו בהסכם. אילו הייתה סבורה הנתבעת כי עבודתו שווה פחות מכך לא היה לה להסכים לתנאי ההסכם כפי שנחתם על ידי הצדדים. למעשה בחתימתה ביצעה הנתבעת 1 הודאת בעל דין כי זוהי התמורה הראויה עבור עבודתו של התובע, ומעתה לא תישמע טענה כי שווי עבודתו הייתה נמוכה יותר. סבורני שמעתה אין לנו יותר הצורך לתור אחר מקומות עבודה חלופיים שיאמדו הם את התמורה עבור עבודתו של התובע, בשעה שהנתבעת 1 כבר אמדה זאת והעלתה את מסקנותיה עלי חוזה. לאור האמור אני סבור כי אכן מתקיים הקשר הסיבתי בין התנאים שנחתמו בהסכם לשיעור הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתרשלותן של הנתבעות.

גם אין לי ספק כי לנתבעות הייתה היכולת לצפות את הנזק אשר נגרם לתובע כתוצאה מכך שהסכם העסקה לא הובא לידיעת הממונה ומשכך הוא חסר תוקף. אולם בכך לא תמה מלאכתנו. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש") מתוקף סמכותו המעוגנת בס' 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], הביע את עמדתו עלי כתב, מאחר ומצא כי בהליך דנן יש בכדי להשפיע על זכות ציבורית או עניין ציבורי, ומהנימוקים שיפורטו להלן בתמצית.

היועמ"ש ציין כי מאחר וההסכם לא קיבל את אשרור הממונה הרי שהוא בטל מכוח סע' 29 לחוק יסודות התקציב הקובע:

" 29.   (א)  גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר

       (ב)  על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)."

 נטען כי אם המותב דנן יקבל את התביעה הנזיקית התוצאה המעשית תהיה "אכיפה" של ההסכם בין הצדדים. הדבר יהווה למעשה "מסלול עוקף" לס' 29 הנ"ל, אשר מטרתו הייתה לשמור על הקופה הציבורית מפני חריגות שכר ולהבטיח את השמירה על כספי הציבור. חיוב הרשות הציבורית במישור הנזיקי תרוקן מתוכן את תחולת החוק (ס'21 ,19 ,14 לעמדת היועמ"ש).

כמוכן נטען כי "אכיפת" ההסכם במישור הנזיקי, תפגע גם בעקרונות שלטון החוק (ס' 57,60 לעמדה) תוך הוצאת כספים מקופת הרשות הציבורית שלא כדין, והטלת נטל השכר החורג על כתפי הציבור (ס' 67-70).

התובע בתגובתו לעמדת היועמ"ש טען שאין להעמיד את האינטרס הציבורי כ"אינטרס על" הדורס את שאר האינטרסים המתנגשים בו. לא יתכן כי רשות ציבורית תשכור את שירותיו של האזרח עבור שכר מסוים ולאחר שקיבלה את התמורה תשנה את שכרו לנמוך יותר, ותדרוש החזר כספים כשרשלנותה באי העברת ההסכם לממונה היא שהביאה למצב זה. לטענתו אין בס' 29 כדי מיצוי טענות המועסק, והיותו מקים הסדר שלילי למישור אחר של תביעות.

כמו כן נטען כי ס"ק ג' לסעיף 29 מאפשר את קיזוז השכר ששולם ביתר מקופת אותו הגוף המתוקצב על מנת להרתיע את אותו הגוף. כמו כן קיים כלי נוסף בדמות "חיוב אישי" על כתפי נושאי התפקידים ברשויות המקומיות בגין הוצאה כספית מקופת הרשות שלא כדין.

כמוכן נטען כי בשונה מהפסיקה שצוינה במסגרת עמדת היועמ"ש הרי שבנדוננו מדובר על בסיס השכר של התובע אותו הוא נדרש להשיב ולא לתנאי פרישה וכיוצא בזה.

לאחר שעיינתי בעמדת היועמ"ש ובתגובת התובע לעמדתו ובסימוכין שהובאו ע"י הצדדים, אני סבור כי יש לקבל את עמדת התביעה בכול הנוגע לכספים ששולמו לו כשכר עבור עבודתו ואשר אותם הוא נדרש להשיב, ולקבל את עמדת היועמ"ש והתחשיב שהוגש וקיבל את אישור בית הדין לעבודה בכל הנוגע לתשלומי הפרישה וכיוצ"ב, והכול מהנימוקים שלהלן.

עמדת היועמ"ש היטיבה לבאר את מידת חשיבותו של האינטרס הציבורי העומד בבסיס ס' 29 הנזכר, אולם על בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים העומדים בתביעה דנן. מחד קיים האינטרס הציבורי להימנע מחריגות שכר על חשבון משלמי המיסים והארנונות, ולהתוות נוהג שכר קבוע על מנת לסגל "ריסון תקציבי" ברשויות, ומניעת היווצרות מצבים של פגיעה בטוהר המידות ובמנהל תקין, אולם מאידך קיימת זכותו הקניינית של האזרח אשר קיבל התחייבות חוזית מאת הרשות ובענייננו אף התנהגו הצדדים בהתאם לחוזה תקופה ארוכה מה שיצר הסתמכות מן המעלה הראשונה על המוסכם. מיום שהזכות הקניינית הפכה לזכות חוקתית (ראו עא 6821/93  בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ''ד מט(4) 221 ), אזי על בית המשפט לסייג את הפגיעה בזכות זו ובכפוף לפסקת ההגבלה המצויה בס' 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, (ראו ע"ע 1381/01 אורפז – עיריית בת ים, פ''ד מ(2005) 577).

בענייננו אני סבור כי האיזון הראוי בין האינטרסים עליהם עמדתי לעיל, מורה שבכול הקשור לכספים שקיבל התובע כחלק משכרו החודשי בתקופה של למעלה משלוש שנים בה עבד אצל הנתבעת 1 הרי שיד האינטרס של התובע על העליונה ואין בכוחם של שיקולי המדיניות הנ"ל כדי לאיין את חובתן של הנתבעות כלפי התובע, אולם באשר לשאר תנאי הפרישה והסכמי ההודעה המוקדמת שהופיעו בחוזה (לרבות "מצנחי זהב" למיניהם), הרי שהאינטרס הציבורי כפי שהופיע בס' 29 וכפי שהוצג בעמדתו של היועמ"ש יש בו כדי לאיין את תחולתה של חובת הזהירות בין הצדדים, ולא מפני שלגביהם לא מתקיימת הרשלנות שנדונה, אלא שבכוח השיקולים הנ"ל להקנות מעין "חסינות" לתביעות מסוימות מתוך ראיה כללית ורחבה יותר של האינטרסים המתנגשים.

עיון בפסיקה שהוצגה בעמדת היועמ"ש חיזקה את עמדתי הנ"ל.

בע"ע (ארצי) 359/07 מדינת ישראל - הממונה על השכר באוצר נ' עירית פנקס, דובר על תקופת ההודעה המוקדמת ו3 חודשי הסתגלות, ולא על בסיס השכר החודשי, ובע"ע 1381/01 אורפז – עיריית בת ים, פ''ד מ(2005) 577, דובר בהסכמי פרישה כאשר עמדתו של הממונה נפרשה בפני הצדדים תיכף לאחר ההסכם כפי שצויין:

" כמבואר לעיל, הכרזת הממונה על אודות בטלותם של הסכמי הפרישה ויישומה כלפי המערערים והעירייה לא באה להם בהפתעה. סמוך מאד להנהגת ההסכמים ועוד לפני שנחקק תיקון 24 הובאו לידיעת המערערים התרעותיו של הממונה כנגד חוקיות ההסכמים והכרזתו על בטלותם, מתוקף הוראתו המהותית של סעיף 29 לחוק. למרות כן לא שעו המערערים והעירייה לאזהרות אלה ופעלו ליישום ההסכמים ולביצוע מלוא התשלומים לפיהם. במצב דברים זה, אין לקבל טענתם של המערערים בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם, או כי שינו מצבם לרעה מתוך שהסתמכו על זכות שהוקנתה להם כדין".

מן האמור ניתן להיווכח כי אילו פעלו הצדדים מתוך הסתמכות כנה הרי שייתכן כי שוב הפגיעה בזכות הקניין לא הייתה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.

בע"ע (ארצי) 683/06 ישראל אבן ספיר ו- 138 אחרים נ' עיריית תל אביב – יפו, המדובר היה בהסדר לתוספת גמול ממושך אשר בוטל ע"י הממונה ונתגבש במתכונת מאוחרת יותר וככל הנראה בניסיון לעקוף את החלטת הממונה ופסיקת בית הדין.

בעב' (חי') 2436/00 פרוזר אליעזר נ' עירית חיפה, (אשר אושר בע"ע 1198/04 פרוזר אליעזר נ' עירית חיפה), דובר על תוספות שכר אשר לא עוגנו עלי חוזה בין הצדדים וכפי שצויין בס' 24:

"אשר לדעתנו: לא הובהר בפנינו מה מקור תוספות שכר אלה ששולמו לתובע. בין אם מדובר בנוהג או בהסדר/הסכם אחר, התובע לא הצביע על כל מקור המזכה אותו בהמשך תשלומם של תוספות אלה".

יתרה מזאת, במסגרת פס"ד הנ"ל כב' השופט רמי כהן נתן את ליבו לאפשרות כי חריגה מסמכות מטעם הרשות במקרים המתאימים אכן תזכה את המסתמך בפיצוי כספי, באומרו:

"נציין, עם זאת, כי אין בדברים האמורים כדי לשלול אפשרות שהרשות אשר פעלה בחוסר סמכות תחויב, במקרים המתאימים, בתשלום פיצויים לפרט שהסתמך על פעולתה."

לסיכומם של דברים אני סבור כי ככול שבשכרו החודשי של התובע אשר הגיע לידיו עסקינן הרי שמידת ההסתמכות מורה כי האינטרס הקנייני של התובע גובר על האינטרס הציבורי הנזכר ומשכך לא יחולו שיקולי המדיניות המקנים "חסינות" מפני התביעה הנזיקית, והנתבעות יחויבו להשיב ו/או לא לגבות מהתובע את הסכום ששולם לו ביתר, דהיינו סך 275,487 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום גביית התשלום או חלק ממנו בהתאמה. באשר להסכמי הפרישה וההודעה המוקדמת וכיוצא בזה סבורני כי האינטרס הציבורי גובר, ומשכך הפיצוי בגין כך נותר כפי שנישום ע"י הממונה ואושרר בפס"ד, לאמור סך 212,394 ₪, ובענייננו מאחר והתובע קיבל את שכרו אלא שהפך לבעל חוב כלפי הנתבעות, ישלמו הנתבעות רק את סכומי הפרישה שלעיל, אשר קוזזו מהחוב, ככול שהתובע החל לשלם את חובו, הנתבעות יוסיפו לסכום הפרישה את הסכומים ששילם התובע.

הודעת צד ג'

בין הנתבעות למקבלת התקיימה חלופת מכתבים בגין התובענה דנן. ביום 13.08.12 העבירו הנתבעות את כתב התביעה למקבלת בבקשת שיפוי מלא לכול סכום שיושת עליהן ומכוח פוליסות הביטוח אותן רכשו מהמקבלת. לנתבעות היו קיימות שתי פוליסות אשר מכוחם נתבע השיפוי, פוליסת צד ג' ופוליסת "אחריות מקצועית". ביום 20.08.12 שלחה המקבלת מכתב דחייה לנתבעות שצורף כנ' 2 לתצהיר עו"ד כהן (להלן: "המכתב הראשון"). במסגרתו נמסר כי "...מאחר ואין מדובר "במקרה ביטוח" על כל המשתמע מכך מוחזרת התביעה לטיפולכם". מכתב נוסף שלחה המקבלת לנתבעות ביום 11.09.12 (להלן: "המכתב השני"). מכתב זה מנומק יותר, במסגרתו הועלו נימוקי הדחייה הבאים: הפוליסה לביטוח אחריות מקצועית הסתיימה ביום 28.02.09 והתביעה הוגשה ביום 26.07.12 ומאחר והפוליסה היא מסוג "claims made"  הרי שבעת התביעה הפוליסה לא הייתה ברת תוקף. כן נטען כי בהתאם לסייג 2 לפוליסה מוחרגת האחריות הביטוחית בחובה הנובעת מכוח חוזה שאלמלא החוזה לא הייתה המבוטחת חבה באחריות זו.

לטענת הנתבעות צד ג' פעל בניגוד להנחיית המפקח על חברות הביטוח מיום 09.12.98 (להלן: "הנחיית המפקח") הקובעת כדלהלן:

" כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה."

משכך נטען כי המכתב הראשון למעשה יצר "השתק עילה" לנימוקים נוספים שלא הוזכרו במכתב הראשון, והמקבלת איננה רשאית לעלות כל נימוק נוסף מעבר לנימוק שהוזכר במכתב הראשון. עוד נטען כי גם אם נקבל את הנימוקים שנטענו במכתב השני הרי שהנימוקים תקפים רק בהתייחס לפוליסת האחריות המקצועית ולא לצד ג' כפי שנטען במסגרת כתב ההגנה.

מאידך טענה המקבלת כי הטענה בדבר "השתק" מכוח המכתב הראשון מהווה הרחבת חזית אסורה מאחר שלא נטענה בשום שלב של המשפט עד לשלב הסיכומים, משכך המקבלת גם לא מצאה לנכון לזמן את העובדות אשר חתמו על מכתבי הדחייה.

עוד נטען כי מכתב הדחייה הראשון מספק ליצירת תשתית הדחייה והמכתב השני לכול היותר מפרש את שנאמר בו.

לגופו של עניין נטען כי פוליסת צד ג' איננה רלוונטית לתובענה דנן, והנטל להוכחת הכיסוי הביטוחי מוטל על הטוען לקיומו וזה לא הוכח, ואין בכוח הנחיית המפקח להכשיר עילות ביטוחיות אשר אינן כלולות בפוליסת הביטוח.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחלופת המכתבים שביניהן ובעדויות עו"ד כהן וגב' לויטס, אני סבור כי דינה של הודעת צד ג' להידחות מהנימוקים הבאים:

ראשית מקובלת עליי טענת המקבלת כי יצירת ההשתק מכוח הנחיית המפקח מהווה הרחבת חזית אסורה. במסגרת הודעת צד ג' הנתבעות לא הזכירו את עילת ההשתק וטענו לגופם של דברים כי האירוע המתואר אכן מהווה "מקרה ביטוח" מזכה. לו היו רוצות הנתבעות להיסמך על כך היה עליהן לטעון זאת מפורשות. יתרה מזאת ההיצמדות הדווקנית של הנתבעות למכתב הראשון כאילו סתם את הגולל על טענות המקבלת, למרות שבהפרש זמנים לא רב נתקבל לידם מכתב נוסף ומנומק יותר, איננה מתיישבת עם הרציונאל שעמד בבסיס הנחיית המפקח (כפי שפורש ברע"א 10642/05 הפניקס ישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין) בין היתר על מנת שיוכל המבוטח להעריך את סיכויי תביעתו כנגד החברה המבטחת. "יחסי הכוחות" שבין הצדדים בענייננו אינם מצדיקים את ההיצמדות הנ"ל. יתירה מזו, הנתבעות לא הוכיחו הסתמכות מיוחדת כתוצאה מהמכתב הראשון שנתגבשה עד לשליחת המכתב השני אשר בכוחה היה להצדיק את ההתעלמות מהמכתב השני.

סבורני כי עקרון תום הלב האופף את הצדדים לחוזה מחייב לראות את המכתב הראשון והשני כמשלימים זה את זה ולא כחוסמים האחד את רעהו. משכך מקובלת עליי טענת המקבלת כי בכול הנוגע לפוליסת הביטוח האחריות המקצועית הרי שהיא לא הייתה ברת תוקף במועדים הרלוונטים. באשר לפוליסת צד ג' הנתבעות לא הניחו בפניי תשתית עובדתית מספקת כי המקרה שבפנינו אכן נופל למסגרת הפוליסה הנטענת, ומשכך אני דוחה את ההודעה.

סוף דבר

התובענה שבפנינו הוגשה לאחר שנתקבל פס"ד בבית הדין לעבודה בקשר לחוקיות חוזה העסקה של התובע וזכויותיו לפי דיני העבודה. עילת התביעה הנזיקית שעמדה בבסיס התובענה דנן שונה היא מהעילה החוזית שנדונה בפס"ד הנ"ל, ומשכך מצאתי לנכון לדחות את טענות הסף של ההגנה.

לגופו של עניין מצאתי לקבל את עדותו של התובע שהיתה קוהרנטית ואמינה בעיני ולקבוע כי הנתבעות אכן התרשלו בהציגן לתובע מצג כאילו החוזה ביניהם בר תוקף כאשר למעשה בבירור סביר אשר היה מוטל על שכמם יכלו לדעת כי לא כן הדבר.

אולם בסופו של יום ומשקולי מדיניות ולאחר שהחלטתי להתחשב חלקית בעמדת היועמ"ש שהוצגה בפניי ולאור האינטרס הציבורי העומד על הפרק החלטתי להכיר בתביעה דנן רק באשר לכספים שקיבל התובע לידו כתוצאה מחוזה העסקה עת עבד בפועל והסתמך על האמור בחוזה ולא ביחס לתנאים הנוספים שפורטו בחוזה, כגון פיצויי הפרישה, שהוסדרו בהתאם לקביעת הממונה על השכר באוצר.

 באשר לחובת השיפוי מצד צד שלישי פירטתי עמדתי כי מאחר ובפן המהותי לא קיימת פוליסה המעגנת בחובה אחריות ביטוחית למקרה שבפנינו, ובהתאם לנימוקים שנרשמו לעיל, הנני דוחה את הודעת צד ג', ועל הנתבעות לשאת בנטל הפיצוי יחד ולחוד.

בנוסף, הנתבעות ישלמו הן לתובע והן לצד ג' את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ לכל אחד.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פס"ד זה

ניתן היום,  כ' אב תשע"ד, 16 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.