1. לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע, בעלה לשעבר, לפיצויי כספי בגין הסבל אשר לטענתה נגרם לה עקב סירובו לתת לה גט, וזאת במשך תשע שנים. בכתב התביעה מפרטת התובעת את מרכיבי הנזק הלא-ממוני הנטען, אותו העמידה על סך 1,400,000 ש"ח, וכן טענה לפיצויים מוגברים בסך 100,000 ש"ח.
2. כאן המקום להעיר שהצדדים ניהלו בבית משפט זה הליכים נוספים שנידונו לפניי. ביום 5.2.01 קבעתי כי הבעל חייב לשאת במזונות הילדים בסך 7,300 ש"ח בחודש ושהילדים יישארו במשמורת האם; ביום 25.4.02 קבעתי שהבעל יכול לחזור לגור בדירת הצדדים; ביום 29.4.02 הגיש הבעל תביעה בעניין תכולת המדור והחזקת הילדים; ביום 6.9.05 קבעתי כי יש לפרק את השיתוף בדירת המגורים של הצדדים; וביום 24.9.08 נתתי החלטה בדבר חלוקת הכספים בין הצדדים.
3. הצדדים נישאו זה לזו כדת משה וישראל ביום 14.8.80, ומנישואים אלה נולדו להם 12 ילדים. החל מיום 3.11.00 חיו בני הזוג בפירוד כלכלי וזוגי, מצב אשר נוצר על רקע יחסים קשים מאוד ששררו ביניהם. בתקופה זו הורחק הבעל מהבית, וחזר אליו רק בשנת 2002, לאחר שבית משפט זה התיר לו זאת; אולם, לאחר הרחקת הבעל מדירת המגורים המשותפת, עזבה התובעת את הדירה יחד עם 12 הילדים. ביום 14.11.00 הגיש הנתבע תביעה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: " בית הדין"), "לשלום בית ולחילופין גירושין וכל הכרוך", וכשנה לאחר מכן, ביום 19.11.01, הגישה האישה תביעת גירושין לבית הדין; וזאת, לאחר כ- 21 שנות נישואין.
4. לאחר דיונים רבים והתייעצויות, קבע בית הדין ביום 12.7.06 כי אין כל סיכוי לשלום בית, ועל כן קבע מועד לסידור גט ליום 31.7.06. הנתבע ערער על פסק הדין, וביום 10.12.06 קיבל בית הדין הרבני הגדול את הערעור, תוך שציין כי בית הדין האזורי ידון בחיוב הבעל בגט. ביום 17.4.07 התקיים דיון נוסף בבית הדין הרבני האזורי, בו טען הבעל כי הוא מוכן לתת גט תמורת וויתור האישה על זכויותיה המגיעות לה לפי פסק דין של בית משפט למשפחה, וכן, לאחר שייקבעו הסדרי ראייה נאותים בינו לבין הילדים בתנאים שייראו לו. לבסוף, ביום 2.4.08 פסק בית הדין כי יש לחייב את הבעל בגט, ונתן לצדדים 30 ימים לגבש ביניהם הסכם גירושין.
5. מפאת חשיבות הדברים להבנת הרקע לתביעה שלפניי, אני מביא להלן את הנימוקים של בית הדין בפסק הדין האמור (נספח ה' לסיכומי התובעת), כדלקמן:
הצדדים כבר שבע שנים חיים בנפרד, הבעל בעצמו בסיכומיו מתאר את עצמו כמי שמסוכסך עם כל מי שהיה עמו בקשר, וכולם רוצים להתנכל לו, ובזה הוא מאשר את טענות האשה שהוא פרנואיד, הסובל ממחלת רדיפה. ומובן שאשה לא יכולה לחיות עם אדם כזה תחת קורת גג אחת בשקט ובשלוה. ובצירוף נימוקים נוספים שהעלה עמיתי לדין, הבעל חייב לגרש את אשתו ...
6. לדעת אחד הדיינים, יש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו, ובין היתר, "באמתלה מבוררת עקב אלימות פיזית נפשית ומילולית", וכלשונו (שם):
האשה מואסת מאיסות מוחלטת בבעלה וכאן באמתלה מבוררת עקב אלימות פיזית, נפשית ומילולית ועלבונות ואינו מפרנס ומחשבות ודמיונות פרנואידיות שקושרות אותה בכל ל"אוייבים" שלו.
זאת מלבד האלימות ומחלת הנפש שהוכיחה האשה בעדויות.
7. ביום 23.6.08 התקיים דיון נוסף בבית הדין במטרה לסדר את הגט, ונקבע כי הצדדים יכינו הסכם גירושין בהתאם להצהרותיהם בבית הדין. נקבע מועד לסידור גט ליום 13.7.08, ברם, במועד האמור לא הופיע הבעל לדיון. לבסוף, ביום 15.10.09 התגרשו הצדדים בהסכמה. בהסכם הגירושין נכתב כי האישה מוותרת על כתובתה, וכי שאר הנושאים נידונים בערכאה אחרת.
8. לטענת התובעת, לאורך כל שנות הנישואין סבל הבעל מפרנויה ומהתקפי חרדה ודיכאון, ונהג כלפיה וכלפי ילדיהם באלימות מילולית ופיזית. לטענתה, מעשיו ומחדליו, עיגונה ומניעת גטה ממנה, מהווים עוולות נזיקיות מסוג הפרת חובה חקוקה ורשלנות. לטענתה, נגרמו לה נזקים רבים, ועיגונה מנע ממנה כל אפשרות לניהול תקין וסביר של חייה, ובין היתר, חוסר האפשרות להינשא ולהקים משפחה.
9. מנגד טוען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה על הסף. לטענתו, מאז לידת בנם, בן הזקונים, אשר הינו נכה מלידה, החלה התובעת לסבול מדיכאון שלאחר לידה, אשר גרם לה להתעמר בו ובהוריו ולהמריד את הילדים נגדו; ברם למרות מעשיה, הוא ניסה בכל מאודו להשכין שלום בביתם, אף תוך ויתור על כבודו וכבוד הוריו. מעולם לא ניתנה כל חוו"ד לפיה הוא חולה במחלה כלשהי, לא כל שכן מדיכאון או פרנויה, וכל העדויות שניתנו בבית הדין ניתנו על בסיס הסתה ותיאום עדויות. לטענת הבעל, באמצעות הגשת התביעה בבית הדין ניסתה התובעת לשבש הליכי משפט, בתקווה שהוא יירתע ויוותר על זכויותיו ודרישותיו לקשר עם ילדיו ולפירעון החובות המשותפים על ידי שני הצדדים; ברם, בית הדין לא מצא לנכון להכריז עליו כסרבן גט, והציע לצדדים לנסח הסדר גירושין. לטענתו, התובעת היא זו שלא הייתה מעוניינת להגיע להסדר, כך שכל מטרתה בהגשת תביעה זו הייתה לסחוט אותו לתת גט תוך שיוותר על דרישותיו הלגיטימיות.
10. ביום 26.3.09 התקיים דיון לפניי בו טען הנתבע כי הוא מעולם לא סירב לתת גט, וכל העיכוב במתן הגט נבע מחוסר הסכמת הצדדים על תנאי הסכם הגירושין; וכפי שהצהיר לפניי, " אני רוצה לתת את הגט ולגמור את הסיפור". לבסוף, ציינה ב"כ התובעת: " אנו מבקשים לקבוע את התיק להוכחות. אם הבעל יתן גט עד למועד ההוכחות, כמובן שנודיע לבית המשפט על כך ולא ננהל את התיק". בעקבות הצהרות אלו, נקבע התיק להוכחות ליום 15.10.09.
11. באותו מועד, 15.10.09, נקבעו למעשה שני דיונים, האחד בבית הדין הרבני והשני בבית משפט זה. הנתבעת הגישה בקשה לדחות את הדיון בבית הדין הרבני ולקיים את דיון ההוכחות שלפניי. לטענת הנתבע, התובעת ביקשה לעשות כן בכדי שתוכל לנהל את הליך ההוכחות מבלי שניתן לה הגט. בפועל, הדיון בבית הדין לא נדחה, והצדדים התגרשו כאמור ביום 15.10.09. בדיון שהתקיים לפניי ביום 28.4.10, טען הנתבע כי לנוכח הבטחת האישה מיום 26.3.09 המפורטת לעיל, שלא תנהל את התיק הנוכחי נגדו אם ייתן לאישה את גטה עד למועד ההוכחות, הרי משנעתר לבקשתה ונתן לה גט ביום 15.10.09, עליה לסלק את תביעתה בבית משפט זה. מנגד טענה ב"כ התובעת, כי ביום סידור הגט, התקשר אליה ב"כ הנתבע, והיא מסרה לו שגם לאחר מתן הגט היא לא תמשוך את תביעתה, שכן " מרשתי חזרה בה... בסופו של דבר אחרי שהלקוחה שלנו לא הסכימה לוותר אז הוא הגיע לבית הדין והסכים לתת גט ללא תנאים. הם ידעו שחזרנו בנו מההחלטה הזו".
12. קביעת מועד החתימה על הגט ליום 15.10.09, שהינו המועד בו אמור היה להתקיים דיון ההוכחות לפניי, אינו, כמובן, צירוף מקרים סתמי. נראה כי הצדדים חתמו על הסכם הגירושין תוך שהנתבע גמר בדעתו לעשות כן לנוכח הבטחת התובעת שתסלק את תביעתה זו. לטענתו, התנהלות התובעת בחזרתה מהצהרה מפורשת בבית המשפט שתמשוך את תביעתה אם יסכים הבעל לתת את הגט, נגועה בחוסר תום לב משווע ובחוסר קולגיאליות. ואכן, אציין כבר עתה כי אני רואה טעם לפגם בכך שהתובעת בחרה להפר הבטחתה המפורשת, שניתנה בפני בית משפט זה, ואשר עליה הסתמך הנתבע בחתימתו על הסכם הגירושין. אמנם, לתובעת הזכות לחזור בה מהסכמתה, אך לטעמי היה עליה להודיעה על כוונתה זו למצער כמה ימים לפני מועד מתן הגט, ובטח שלא ביום מתן הגט עצמו, בעודם עומדים רגע לפני החתימה על ההסכם. אעיר כי במצב דברים זה, ככל שהתובעת עדכנה את הנתבע בכך שלא תוותר על תביעתה, הנתבע יכול היה לנהוג אחרת, אך בחר שלא לעשות כן, דבר המוכיח לדעתי את רצונו הכן לגרש את האישה, לפחות באותו מועד. ברם, כפי שציינתי בהחלטתי מיום 13.6.10, ברגע שמודיעה התובעת כי היא אינה חוזרת בה מניהול התביעה, הרי שעל בית המשפט לנהל את התיק.