בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.
התובע יליד 1968 (בן 51 לערך) נפגע בתאונת עבודה ביום 13.9.12.
תחילה יידון בית המשפט בשאלת החבות והאשם התורם הנטען ורק לאחר מכן בשאלת הנזק.
סיכומי התובע לעניין האחריות והאשם התורם:
התובע נשלח על ידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לטפל בתקלה שהוגדרה לטענתו דחופה בהשחלת כבלים של בזק. עלפי עדות התובע מדובר בעבודה שהיה צריך לבצע אותה בזמן קצר. התובע ביצע עם שני עובדים נוספים את העבודה, כאשר קצה חוט המשיכה של הכבלים נקשר לזחל מחפרון על מנת לספק כוח משיכה חזק לכבל וזאת לאחר שמשיכה ידנית לא צלחה.
בעת משיכת הכבל על ידי המחפרון, נקרע לפתע חבל המשיכה ופגע בעינו השמאלית של התובע, דבר שגרם לו לעיוורון בעין שמאל.
אין חולק, כי עקב התאונה איבד התובע את הראיה בעינו השמאלית וכי נקבעה לו נכות צמיתה רפואית בשיעור 30% בגין עיוורון בעין שמאל דבר שאושר על ידי רופאים מטעם שני הצדדים וכן על ידי וועדת הנכות של המל"ל.
התובע טוען בסיכומיו, כי יש לקבל את התביעה ולייחס רשלנות לנתבעת ואין לפסוק לחובתו כל אשם תורם.
התובע מסביר, כי הוא אדם פשוט, חסר השכלה, לא קיבל כל הסמכה ולא עבר קורס לשם הכשרתו. הוא אולי הוגדר כראש צוות אך בפועל היה עובד פשוט שהיו עמו שני עובדים נוספים והוא ביצע פשוט את המוטל עליו.
התובע עבד על פי שיטת העבודה הנהוגה אצל הנתבעת (שימוש במחפרון למשיכת החבל המחובר לכבלים), זאת בין השאר על מנת לחסוך בעלות רכישת "כננת" שעלותה גבוהה יותר ואשר שימוש בה היה עשוי אולי למנוע את התרחשות התאונה. בוודאי שהתובע לא זה שהגה את שיטת המשיכה באמצעות מחפרון. אף גורם מטעם הנתבעת לא נכח ולא פיקח על עבודת התובע והעובדים הנוספים במקום. רק נציג "בזק" נכח במקום. חיזוק לטענותיו של התובע שהיה עליו לבצע את השחלת הכבל של "בזק" כחלק אינטגרלי של עבודתו ובוודאי שהדבר לא נעשה על דעת עצמו, ניתנה לטענת התובע בחקירתו של מר מנדי סברלוב מנהל העבודה מטעם הנתבעת שציין בחקירתו, כי אם הם נדרשים אז העובדים מבצעים גם השחלה של כבל וזו בקשה לגיטימית ואף מתומחרת על ידי הנתבעת (עמוד 39 לפרוטוקול בית המשפט).
התובע מדגיש, כי עבד ללא ציוד מגן, דהיינו משקפי מגן, אשר אספקתם יכולה הייתה למנוע את התאונה.
התובע לא עבר הדרכה כיצד לבצע את ההשחלות והחתימה על טופס לקוני שכותרתו "טופס הדרכת בטיחות לעובדי קבלן באתרי בזק" לא נעשתה בו כל התייחסות קונקרטית לאופן העבודה בשטח והשחלת צינורות או כבלים.
התובע מפנה לפסיקה רלבנטית בסיכומיו ומאחר ומדובר לטענתו בעבודה דחופה, סבור כי יש לקבל את התביעה ולא לחייבו בכל אשם תורם.
סיכומי הנתבעת בשאלת האחריות והאשם התורם:
הנתבעת מפנה ראשית את בית המשפט לכך, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין.
לעניין אמינותו של התובע - מפנה הנתבעת לחקירתו של התובע בבית המשפט שבמהלכה עומת בין השאר עם סרט המראה אותו מבצע כיום עבודת טפסנות ועבודה על כלי צמ"ה דבר שהוא הכחיש. התובע לא העיד אמת, לא לשאלות ב"כ הנתבעת ולא לשאלת בית המשפט וזאת ביחס לעבודות שהוא מבצע כיום.
משכך טוענת הנתבעת, כי גם לעניין פעולת ההשחלה ביום האירוע אין לקבל את גרסת התובע.
העיד עד מטעם "בזק" מר אלי מלקו שהיה במקום וגרסתו סותרת לחלוטין את גרסת התובע.
עוד טוענת הנתבעת, כי ביחס לטענה בדבר העדר כננת למעשה מדובר בהמצאה של התובע משום שעל פי עדות מר מלקו במקרה שלפנינו לא היה צריך כננת, כי מדובר במרחק קצר בעוד שהכננת מיועדת למרחקים ארוכים. על פי עדותו של מר מלקו היה צריך למשוך ידנית באמצעות 3 אנשים וככל שלא עובר חלק, לתקן את השרוול (קנה) דרכו עובר הכבל.
מר מלקו העיד כי אסור להשתמש במחפר למשיכת הכבל. כך ענה בבית המשפט:
"ש. אם אתה רואה מישהו עובד ככה עם הבגר
ת. אוי ואבוי".
הדרך הנכונה לעבודה הייתה אם כן, להניח כבלים קצרים בין השוחות, לתקן את הצינורות בהם משחילים את הכבלים ולמשוך ביד מרחקים אלה. ככל שהכבל לא היה נמשך היה ניתן למשוך עם יותר אנשים וככל שלא מצליחים חופרים ומתקנים את השרוול. אסור היה למשוך את הכבל עם הבגר ופעולה זו נטען כי התובע עשה על דעת עצמו והייתה אסורה.
זאת ועוד הנתבעת טוענת, כי התובע היה ראש צוות אשר פעל על דעת עצמו ללא כל הנחיה וליפף את הכבל סביב השרשרת וגרם בפעולה זו לקריעת הכבל ופגיעה בעינו.
נציג "בזק" שהיה במקום לא יכול היה למנוע תאונה שכזו ועל כן יש להשית על התובע בין 50-80% רשלנות תורמת.
עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא הביא עדים מטעמו לתמוך בגרסתו המתוארת בכתב התביעה. הוא יכול היה לזמן את אחד העובדים בצוותו ולהביא ראיה על כך שזו הייתה שיטת העבודה. יש לקבוע כי מדובר במקרה חד פעמי בו פעל התובע על דעת עצמו כאשר מתח את כבל הבזק עם שרשרת המחפרון בנגוד לשיטת העבודה במקום שהיתה מבוססת על משיכה ידנית בלבד.
דיון והכרעה (בשאלת החבות-האשם התורם):
התובע היה עובד של הנתבעת ונשלח לטפל בתקלה, אשר לטענתו הוגדרה דחופה בהשחלת כבלים של בזק. התובע מדגיש לכל אורך הדרך, כי מדובר בעבודה שהיה צריך לבצע בזמן קצר, אני נותן אמון בעדותו בהקשר זה וטענה זו שניתן היה לסתור אותה, לא נסתרה במשפט ע"י הנתבעת.
את העבודה ביצע התובע עם שני עובדים נוספים, כאשר קצה חוט המשיכה של הכבלים נקשר לזחל מחפרון על מנת לספק כח משיכה חזק לכבל, לאחר שלטענת התובע לא עלה בידי העובדים לבצע את העבודה באמצעות משיכה ידנית. גם טענהו זו לא נסתרה.
בעת משיכת הכבל על ידי המחפרון, נקרע חבל המשיכה ופגע בעינו השמאלית של התובע, דבר שגרם לו לנזק משמעותי ולעיוורון בעין שמאל המקנה נכות של 30%.
בין הצדדים התגלתה מחלוקת חזיתית הנוגעת לשיטת העבודה.
התובע טוען, כי פשוט ביצע את המוטל עליו ועל פי שיטת עבודה שהיתה נהוגה אצל הנתבעת (שימוש במחפרון ומשיכת החבל המחובר לכבלים). לטענתו שיטת עבודה זו שהיתה מקובלת ובוודאי לא נעשתה באופן חד פעמי נועדה בין השאר על מנת לחסוך בעלות רכישת "כננת".
התובע מכחיש מכל וכל, כי הוא זה שהגה את שיטת המשיכה וטוען, כי לא היה פיקוח כלשהו מצד הנתבעת על עבודה זו וכי במקום היה נציג "בזק" בלבד.
בין השאר התובע מסתמך על חקירתו של מנהל העבודה מטעם הנתבעת עצמה שהעיד, כי כאשר היו נדרשים העובדים, הם היו מבצעים גם השחלה של כבל וזו בקשה לגיטימית המתוגמלת ומתומחרת.
הנתבעת לעומת זאת טוענת תוך שימוש בין השאר בעדותו של נציג "בזק" כאשר התביעה נגד בזק נדחתה, כי מדובר בשיטת עבודה פסולה לחלוטין שמעולם לא הוכשרה על ידי הנתבעת וכי היתה פרי יוזמה נקודתית של התובע שהיה אף ראש צוות ואחראי על העובדים. איש לא הכשיר את שיטת העבודה המסוימת אשר היתה גם מסוכנת ובסופו של דבר היא זו שגרמה לפציעתו של התובע. שיטת העבודה של העברת כבל במרחקים קצרים שכאלה מחייבת משיכה ידנית שניתן היה לבצע אותה באמצעות העובדים שנמצאים במקום ובתוכם התובע ובוודאי שלא בדרך של שימוש בזחל מחפרון בעת המשיכה.
זאת ועוד, כננת כלל לא היתה פותרת את הבעיה, שכן היא לא מיועדת למרחקים שכאלה ולכן מדובר למעשה בטענה בעלמא.
לטענתה של הנתבעת מדובר ביוזמה של התובע עצמו ומשכך ככל שבית המשפט יקבל את התביעה יש להשית עליו רשלנות תורמת גבוהה ביותר.
עברתי על עדויות הצדדים בהקשר זה ואינני נותן אמון בטענה, כי מדובר היה ביוזמה חד פעמית של התובע. בין אם היה התובע מוגדר כראש צוות או לא מוגדר כראש צוות, אינני סבור שהוכח כי התובע לקח על עצמו יוזמה על מנת לבצע שיטת עבודה שכזו ומדובר היה כפי הנראה בשיטת עבודה שהיתה נהוגה במקום. הנתבעת מצידה תמחרה את נושא השחלת הכבלים אשר התובע והעובדים האחרים על פי העדויות ניסו לעשות ידנית ומשלא צלח הדבר, השתמשו בשיטת עבודה שאני נותן אמון שהיתה נהוגה במקום או מכל מקום לא נאסרה, גם לא על ידי נציג "בזק" אשר יכול היה לכאורה בכל שלב למנוע את שיטת העבודה הנוכחית. שיטת העבודה הזו אני סבור היתה בידיעת הנתבעת ואני דוחה את טענות הנתבעת בהקשר זה. אינני סבור שיש רלבנטיות להגדרת התובע ראש צוות לעניין נסיבות התאונה.
לא הוכח, כי הנתבעת סיפקה לתובע אמצעי מגן בסיסי כמו משקפי מגן שהיה בהם כדי למנוע את התאונה המשמעותית שעבר התובע. הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה כלל לעניין אספקת אמצעי זה אשר אספקתו היה בו כדי למנוע את אירוע התאונה.
לגבי ביצוע של פעולות הדרכה – התובע חתם על טופס המתייחס "להדרכת בטיחות לעובדי קבלן באתרי בזק" ואולם הטענה היא, כי לא היה בטופס זה התייחסות קונקרטית לעבודה בשטח של השחלת כבלים. לא נשמעו די עדויות בהקשר זה על מנת שאוכל לתת מסקנה כזו או אחרת באופן חד משמעי המתייחסת לאמצעי הדרכה כאלה או אחרים שהיה בהם כדי למנוע את אירוע התאונה או כדי להטיל אשם תורם על התובע.
בסיכומיה ניסתה הנתבעת לערער את אמינותו של התובע לאור חקירה שבוצעה על ידה בין השאר בנוגע לנכות התפקודית הנטענת על ידי התובע ושאלת הנזק באופן שהראתה שתשובותיו של התובע ביחס לעבודות שהוא מבצע או יכול לבצע כיום וביחס לרישיון הנהיגה שלו, אינן עולות בקנה אחד עם החקירה שבוצעה ביחס לעבודות אותן הוא מבצע בפועל.
לא התרשמתי כי שאלת אמינות זו צריכה להשליך כלל על גרסתו של התובע כפי שנמסרה ביחס לאירוע התאונה וביחס לשיטת העבודה. אני דוחה טענות אלה של הנתבעת.
משכך, דין התביעה להתקבל לאור שיטת העבודה שהיתה נהוגה באתר ואשר היה בה כדי ליצור סביבת עבודה מסוכנת ובשל העדר אמצעי מגן.
אני נותן אמון כי מדובר היה בעבודה דחופה ובזמן קצר ובידיעת המעביד שהינו הנתבעת ומשכך אני מקבל את התביעה ואינני מוצא הצדקה להפחתת רשלנות תורמת כזו או אחרת.
משכך אני עובד לדיון בנושא הנזק:
בסיכומיו טוען התובע, כי אובדן הראיה בעין שמאל באופן מלא צריך להביא למסקנה, כי יש לפצות את התובע לפי נכות תפקודית של 50%.
התובע מפנה בהקשר זה לקביעתו של המומחה בתחום התעסוקתי שהוגשה על ידו ד"ר עוזי נווה, אשר קובע, כי התובע אינו כשיר לעבודה כמפעיל צמ"ה ולעבודות בהן קיים סיכון לפגיעה בעינו היחידה כגון עבודה מול מכונות נעות, חשיפה לאבק, חלקיקים ונתזים כלשהם.
התובע יליד 8.12.1968 ובמועד התאונה מיום 13.9.12 בן כ- 43 שנים.
לטענת התובע בשל המגבלה בעינו קבע משרד הרישוי, כי אינו כשיר לנהיגה בצמ"ה (תעודת עובד ציבור מיום 21.3.17) ונרשמה לו פסילה של המכון לדרגה סי 1 שהינו משא קל. רישיונו של התובע היה פסול לנהיגת צמ"ה במשך שנתיים.
התובע אינו מתכחש לכך, כי בחקירה שהציגה הנתבעת נראה התובע נוהג על רכב צמ"ה (מסוג בובקט) וזאת גם במועדים שלא היה לו רישיון לעשות כן, אך הדבר נבע מכך, בשל הצורך להביא פרנסה לביתו ומשפחתו ואינה צריכה לעמוד לו לרועץ. גם אם רישיון הנהיגה לצמ"ה הוחזר לתובע לתקופה מסוימת, הרי על פי טענתו, אין מניעה שהוא עשוי להישלל שוב וזאת על רקע העובדה ששדה הראיה של התובע פגוע וראיית העומק שלו נפגעה. זאת ועוד, רישיון הנהיגה למכונה ניידת הינו הכרחי לצורך הפעלת בגר ומשנשלל רישיונו של התובע פעם אחת הדבר עשוי לקרות בשנית ואף חברה העוסקת בתחום אינה יכולה להעסיק את התובע בתחום עיסוקו כמפעיל בגר וחמור מכך בתחומים אחרים אשר דורשים שדה ראיה נרחב (בעניין זה מופנה בית המשפט לחוות דעת המומחה התעסוקתי ד"ר עוזי נווה אשר הוגש מטעם התובע).
עובר לתאונה ממוצע שכרו של התובע עמד על סך של 9,306 ₪ ברוטו משוערך ליום הגשת הסיכומים בסך 9,650 ₪. בתום תקופת אי כושר שב התובע לעבודה למשך חודשיים אצל הנתבעת במשרה חלקית בשל מגבלותיו ושכרו היה נמוך משמעותית מהשכר אותו הרוויח עובר לתאונה. בסופו של דבר התובע נאלץ לעזוב את מקום עבודתו זה.
בהמשך עבד התובע בעבודות שונות בחברת ק.ס.מ.ג. במשך שנתיים כמפעיל בגר כאשר ממוצע שכרו עמד על סך של 5,856 ₪ בלבד.
בהמשך (מאמצע חודש 5/15) החל התובע לעבוד בחברת ר.ח. עבודות עפר בתפקיד מפעיל בגר וממוצע שכרו עמד על סך של 7,246 ₪. לאחר שלא נמצא כשיר לנהוג ברכב מסוג סי.1 פוטר מחברה זו בסוף חודש 10/15. רק בסוף חודש 8/16 החל לעבוד בעבודות יונס עבודות עפר בע"מ שם השתכר 5,337 ₪. מחודש 11/17 עובד התובע בחברת אחים פרטוש ומשתכר סך של 5,000 ₪ ברוטו. התובע מפנה את בית המשפט לכך כי שכר זה נמוך משכרו עובר לתאונה בסכום של 4,650 ₪ ומדובר ב- 48% ריאלי ירידה בשכרו.
הנתבעות לעומת זאת רואות את הדברים בצורה שונה לחלוטין.
ראשית לטענתן על פי החקירות שהציגו והעובדה שהתובע ממשיך ועובד על כלי צמ"ה מלמדת, כי הנכות הרפואית לא מגבילה את התובע. זאת ועוד התובע משתכר את אותו שכר שהרוויח לפני התאונה.
שכרו הרבע שנתי של התובע במועד התאונה על פי נתוני המל"ל עמד על סך של 25,974 ₪, דהיינו מדובר בשכר חודשי של 8,660 ₪ לחודש, אשר בהצמדה להיום עומד על סך 8,920 ₪.
התובע נעדר מעבודתו למשך 9 וחצי חודשים ולאחר מכן שב לעבודתו.
לאחר חודשיים עזב את עבודתו אצל הנתבעת ועבד בחברת ק.ס.מ.ג. עד חודש אפריל 2015, לאחר מכן החל לעבוד בחברת ר.ח. עבודות עפר כאשר בפועל התובע צרף תלושים עד חודש 10 2015 בלבד ועל פיהם השתכר התובע שכר ממוצע של כ-8,000 ₪ בלבד.
זאת ועוד, על פי חוות הדעת התעסוקתית והעדויות לא נגרמו הפסדים בעבר כתוצאה ממגבלות.
דיון והכרעה בשאלות הקשורות בנזק:
התובע הינו יליד 1968 ובמועד התאונה מיום 13.9.12 בן כ- 43 שנים.
שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך של כ- 9,000 ₪ ברוטו לחודש, שכר משוערך על פי נתוני המל"ל שהם הנתונים האובייקטיביים ביותר בנסיבות העניין.
התובע איבד ראיה בעין שמאל באופן מלא. נכות רפואית בשיעור של 30%.
ישנה מחלוקת קשה בין הצדדים לגבי המשמעויות התפקודיות של נכות זו.
הנתבעת מצידה טוענת, כי התובע יכול ואף חזר בפועל לשמש בעבודה על כלי צמ"ה שם הוא משמש כמפעיל ואילו התובע טוען, כי הדבר נעשה בצורה לא חוקית דהיינו בניגוד לרישיון נהיגה שנשלל מאת התובע לעבודה על כלי צמ"ה ואך ורק עקב צורך וקושי כלכלי שהצריך ממנו לעשות כן.
התובע טוען, כי יש לראות את נכותו התפקודית כגבוהה מנכותו הרפואית ולהעמידה על 50% וזאת הן על רקע העובדה, כי אינו יכול לחזור לעבוד בעבודות צמ"ה וגם כי יש סיכון אמיתי לפגיעה בעינו היחידה המתפקדת במיוחד כשמדובר בעבודה מן הסוג האמור.
זאת ועוד, רישיון התובע בהפעלה על בגר נשלל פעם אחת וגם אם הוחזר, הדבר עשוי בהחלט להיגרם פעם נוספת לאור הפגיעה בעינו.
לאחר שעברתי על טיעוני הצדדים בהקשר זה, על עדותו של התובע בבית המשפט ועל החקירה שבוצעה על ידי הנתבעת ואשר התובע עומת איתה ואף נתן ביחס אליה הסברים וכן עיינתי בחוות הדעת של המומחים בתחום התעסוקתי שהוגשו על ידי הצדדים וכן במסמכים שנשלחו המתייחסים לרישיונו של התובע, אני סבור שנכותו התפקודית של התובע בנסיבות העניין גבוהה מנכותו הרפואית. התובע בחור צעיר יחסית אשר צריך לתפקד עם עין אחת בעבודות על כלי צמ"ה שהן עבודות בעייתיות, יש חשש אמיתי לפגיעה ברישיונו וגם ביכולתו להמשיך ולעבוד בעבודה זו. גם החשש הלא מופרך מפגיעה בעינו הבריאה צריכה להילקח בחשבון. עוד יש לציין, כי התובע טוען בנוסף כי ניתוח תלושי השכר שלו לאורך השנים עם חזרתו לעבודה מצביע על ירידה של כ- 50% בשכרו. הטענה שהתובע יכול במומו להרוויח את אותם סכומים שהרוויח עובר לתאונה אינה נכונה ואינה עולה מתוך חומר הראיות.
נוכח האמור לעיל אני אפצה את התובע על פי נכות תפקודית הגבוהה מנכות רפואית ואעמיד אותה על 45% בנסיבות העניין.
כלומר לאור גילו, מינו ומקצועו של התובע אני מעריך את הנכות התפקודית בהתאם ובהתחשב בפגיעתו הקשה והמשמעותית.
לגבי בסיס השכר כאמור – אני אקח בסיס שכר לעבר בשיעור של 9,000 ₪ ובסיס שכר לעתיד בשיעור גבוה יותר וזאת בשיעור של 9,500 ₪ וזאת לאור הנתונים הכלליים שהוצגו לי.
להלן אפוא ראשי הנזק לפיצוי לאחר עיון בתחשיבים מטעם הצדדים כפי שהוגשו בסיכומים:
1. כאב וסבל – התובע מציע בתחשיב הנזק מטעמו ותוך הפניה לפסיקה כאשר הוא מדגיש את פגיעתו של התובע בעין שמאל ואובדן הראיה וכן את ההשלכות על איכות חייו, נכותו, סבלו והצורך בטיפולים, אשפוזים ובניתוחים מורכבים שעבר וכן את תקופת ההחלמה בסכום של 400,000 ₪.
הנתבעות לעומת זאת סבורות כי כפל פלת"ד על פי נכותו של התובע בשיעור של 30% צריכה להביא לפיצוי של 105,000 ₪ בלבד.
כידוע בתביעות נזיקין מן הסוג האמור בית המשפט אינו כפוף למגבלות חוק הפלת"ד והשימוש בחוק הפלת"ד הוא לצורך אינדיקציה בלבד.
לאחר שעברתי על מלוא הנתונים בתיק זה ובמיוחד מורכבות הפגיעה והניתוחים הרבים וכן תקופת אי הכושר הארוכה והטיפולים הרפואיים שעבר התובע, אני סבור שמן הראוי לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום ההולם את הנזקים המשמעותיים שנגרמו לו כתוצאה מאובדן העין ואני מעמיד את הסכום על סך של 300,000 ₪.
2. הפסד השתכרות בעבר – מיום התאונה מתאריך 13.9.12 ועד היום חלפו כ- 87 חודשים. במהלך 9.5 חודשים ואין על כך מחלוקת היה התובע באי כושר עבודה מלא והפסדו על כן במשך פרק זמן זה הינו בשיעור של 85,500 ₪. בהמשך אני אפצה את התובע בגין כושר עבודה חלקי בשיעור של 45% מתוך בסיס השכר וזאת ביחס לחודשי העבר וזאת גם לאחר שעיינתי בבסיס השתכרותו במקומות העבודה השונים כפי שהוצגו על ידי התובע.
מדובר בסכום של 4050 ₪ כפול 77.5 חודשים. מדובר בסכום של 313,875 ₪.
סך הכל הפסד ההשתכרות בעבר – מדובר אפוא בסכום של 399,375 ₪ ובעיגול 400,00 ₪. ניתן לראות, כי עמדתי בעניין זה מתקרבת מאוד לחישוב הנזק של התובע בסיכומיו כאשר התובע בחר לבצע את תחשיבו תוך התייחסות ספציפית למקומות העבודה השונים בהם עבד התובע במשך השנים תוך ירידה ניכרת בשכרו והגיע פחות או יותר לאותו סכום אשר הגעתי אליו על פי התחשיב האמור. גם אם ניקח את נתוני השכר כפי שהוצגו ונחשב את הפסד השכר לעבר כאשר הדרך בה בחר התובע בסעיפים 46-53 בסיכומיו בהחלט אפשרית ומקובלת עלי בנסיבות העניין.
3. הפסד השתכרות לעתיד – על פי שכר של 9,500 ₪ לעתיד עד גיל 67, 17 שנה, לפי 45% נכות תפקודית ובהיוון של 3%, לתובע נותרו 16 שנות עבודה מקדם ההיוון הינו 152.3383. אשר על כן הפסד ההשתכרות לעתיד הינה 4,275 ₪ במכפלה של מקדם ההיוון – סך כל 651,246 ₪.
4. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים – 12.5% מתוך הסך האמור מדובר בסכום של 81,405 ₪.
5. עזרת הזולת בעבר ובעתיד – ביחס לעבר נטען כי התובע נזקק לעזרה מוגברת של בני משפחתו כאשר העזרה ניתנה במהלך 4 ניתוחים באשפוזים בבית חולים וכן בתקופת ההחלמה והתובע מעריך את עזרת צד ג' בעבר בסך של 50,000 ₪. ביחס לעתיד טוען התובע כי יש לפצותו בסכום נוסף של 265,159 ₪.
הנתבעות מצידן, טוענות כי לא הובאו ראיות בהקשר וכן גם חוות הדעת לא מלמדת על מגבלה המצריכה עזרה ומציעות סכום גלובלי בסך 10,000 ₪. לאחר שעברתי על נתוני התיק אני מפצה את התובע ביחס לעבר בסכום של 35,000 ₪ וביחס לעתיד בשים לב לגילו הצעיר של התובע ועד סוף תוחלת חייו ובהתחשב בנכות התפקודית הגבוהה שקבעתי, סך של 110,000 ₪ לעתיד. סה"כ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 145,000 ₪.
6. הוצאות רפואיות וניידות – התובע מעריך ראש נזק זה בסכום של 35,000 ₪. הנתבעות טוענות כי אין פצוי בראש נזק זה כלל. אני אפצה את התובע בראש נזק זה בסך של 10,000 ₪ כסכום גלובלי.
7. סך כל ראשי הנזק לפצוי הם על כן כדלקמן:
א. כאב וסבל – 300,000 ₪.
ב. הפסד השתכרות בעבר – 400,000 ₪.
ג. הפסד השתכרות בעתיד- 651,246 ₪.
ד. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים - 81,405 ₪
ה. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד – 145,000 ₪.
ו. הוצאות רפואיות וניידות – 10,000 ₪.
סך הכל ראשי הנזק – 1,587,651 ₪. מתוך הסכום אמור יש לנכות את תגמולי המל"ל בשיעור של 780,956 ₪ שזה הוא הסכום על פי חוות הדעת האקטוארית של האקטואר מר אברהם שמעיה ממשרדו של האקטואר גד שפירא וזאת ביחס ל3% היוון בלבד. לא מצאתי הצדקה להפחית לפי 2% היוון במיוחד לאור העובדה שנזקיו של התובע חושבו לפי 3% היוון בלבד דבר שהיה יוצר למעשה חוסר צדק מבחינתו של התובע.
הסכום שנותר לפיצוי הוא על כן – 806,695 ₪.
לסכום האמור יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ בתוספת הוצאות משפט הכוללים 8,000 ₪ עלות חוות הדעת מטעם התובעים (3,500 ₪ חוות דעת ד"ר היימס בתחום העיניים ו- 4,500 ₪ חוות הדעת ד"ר עוזי נווה בתחום הרפואה התעסוקתית) וכן את אגרת בית המשפט ששילם התובע בסך של 700 ₪.
סכום זה ישלמו הנתבעות לתובע באמצעות ב"כ תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ביתרת האגרה החלה בתיק זה תישאנה הנתבעות.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ד' טבת תש"פ, 01 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.
