פלוני ואח' נ' עיריית ירושלים

לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן "התובע") על פי הטענה מנפילה בשל מפגע במדרכה. לתביעה הצטרף המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל") בתביעת שיבוב עבור התגמולים ששילם לתובע. הנתבעת היא עירית ירושלים.

התובע, יליד x.x.1956, טוען כי ביום 16.6.2009 הלך ברחוב הסדנא בירושלים לכיוון רכבו ורגלו נתקלה בבור במדרכה בו היה גוף מתכתי המכוסה בעלים. התובע נפל ופונה לבית החולים שם אובחן אצלו שבר בקרסול ימין. התובע היה מאושפז בבית החולים במשך 10 ימים במהלכם עבר ניתוח לקיבוע השבר. לאחר הורדת הגבס נזקק לטיפולי פיזיותרפיה ולשימוש בקביים.

התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ונכותו הצמיתה של התובע הועמדה על 28% ואף הופעלה תקנה 15 כך ששולמו לתובע תגמולים על בסיס 42% נכות.

אחריות ואשם תורם

הנתבעת כופרת בתיאור נסיבות התאונה כפי שטוען להן התובע ובקיומו של מפגע במקום. עוד טוענת הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה.

על בסיס הראיות שנשמעו יש לקבוע כי התובע הוכיח את האירוע במאזן ההסתברויות והנתבעת לא הצליחה להפריך את גרסתו.

התובע סיפר בתצהירו כי בשעות הצהריים יצא מחנות "נגב קרמיקה" ברחוב הסדנא, שם שהה לצרכי עבודתו, והלך לכיוון רכבו שהיה במוסך "גדעון לוי". הוא נפל ברחוב הסדנא, ליד "דינמומטר", בשל בור במדרכה בו היה גוף מתכתי דמוי צינור חתוך מכוסה בעלים. התובע הצהיר כי רק לאחר שנפל הבחין במפגע. התובע צירף לתצהירו תמונות של המפגע אשר צולמו לטענתו על ידי אשתו, לאחר שהוא הראה לה את מקום המפגע, מספר שבועות אחרי התאונה.

גם בעדותו חזר התובע על פרטים אלו וסיפר כי יצא מ"נגב קרמיקה", חצה את הכביש למדרכה בצד השני, הלך תוך כדי דיבור בטלפון ונפל כתוצאה מבור במדרכה. לאחר שהתעורר מעלפונו הסתבר לו כי היה בבור ברזל (עמ' 13, עמ' 15 לפרוטוקול). באשר לצילום התמונות התקשה התובע לזכור פרטים, אך זכר כי אשתו צילמה את התמונות כחודש חודשיים לאחר המקרה. הוא לא זכר אם היה איתה או לא, ואמר שיתכן והראה לה לפני כן איפה מקום הנפילה (עמ' 14 לפרוטוקול).

אשתו של התובע העידה אף היא ונשאלה על התמונות שצורפו לתצהיר התובע. היא אישרה כי היא צילמה אותן וסיפרה כי הסיעה את התובע לבית החולים הדסה הר הצופים לטיפולי פיזיותרפיה והוא הצביע לה על מקום המפגע ועל הבור. היא ציינה כי התובע היה עדיין עם גבס. לאחר כשבוע היא נסעה עם בתה והן הלכו לצלם את המפגע (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 12 ואילך; עמ' 26 לפרוטוקול ש' 14). היא הוסיפה כי צילמה את התמונות במצלמה ולא בטלפון, וכי לא הייתה לה מטרה כלשהי בצילום. היא אוהבת מאוד לצלם ומצלמת הרבה פרטים (התמונות המקוריות סומנו נ/3).

ישנה חשיבות לא מועטה לתיעוד שנעשה במסמכים שונים בסמוך לתאונה, בייחוד כאשר התביעה הוגשה זמן כה רב לאחר התאונה. בתיעוד מבית החולים מצוין באופן לקוני כי התובע נפל בדרך לעבודה. בדוח מד"א מצוין "חשד לשבר מעל קרסול ימין לאחר מעידה ברחוב ונפילה" (נספח ג לתצהיר התובע).

בהודעה שנגבתה מהתובע על ידי חוקר המל"ל ביום 5.8.2009, פחות מחודשיים לאחר התאונה, מספר התובע כי יצא מחנות "נגב קרמיקה" והלך ברגל לכיוון מוסך "גדעון לוי" שם שהה רכבו. לדבריו היה יום חם ולכן חצה את הכביש למדרכה ממול חנות "נגב קרמיקה" מאחר ששם היה צל. כשהגיע לאזור מאחורי "דינמומטר" היה בור במדרכה, הרגל שלו נתקעה בבור והוא נפל על הרצפה ליד איזה עץ (נספח ד' לתצהיר התובע). תיאורים אלו תואמים סך הכל את עדותו של התובע באשר לנפילה.

הנתבעת הגישה דיווח מוקדם יותר של התובע למל"ל מיום 1.7.2009 שם כותב התובע כי "תוך כדי הליכה נפלתי ושברתי את הרגל" (נ/2). איני סבורה כי יש בכך כדי להפריך את גרסתו בדבר קיומו של מפגע. מדובר בתיאור לקוני וקצר של האירוע, ולכן אין בהיעדרותו של פירוט באשר לסיבת הנפילה כדי ללמד על כך שלא היה מפגע במקום.

הנתבעת עומדת על כך שהימצאותו של גוף ברזל בבור לא הופיע באף אחת מגרסאותיו המוקדמות של התובע. אכן כך הדבר אך מאחר שהבור מופיע בגרסאותיו המוקדמות לא מצאתי כי חסרון זה מעיד על גרסה שקרית. יש לזכור כי במסגרת הטיפול הרפואי בתובע אין כל חשיבות למהות המפגע, וכך גם בנוגע למל"ל, שם הדגש הוא על מטרת ההליכה לצרכי עבודה ולא על מהות המפגע. העובדה שהתובע סיפר כי נפל ברחוב בשל בור מספיקה לצורך תמיכה בעדותו בעניין.

אוסיף כי יתכן שהתובע אכן נפל כתוצאה מהשקע במדרכה ולא נתקל בברזל כלל. כזכור, התובע לא שם לב למפגע, ורק לאחר שהתעורר מעלפונו הבחין בברזל. אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה כי בזמן אמת סבר התובע כי נפל כתוצאה מהבור ולא מהברזל וכי הנפילה כתוצאה מהברזל לא הוכחה. גם כך נותרת הנפילה ממפגע הבור שבמדרכה.

לסיכום ראיות התובע, אם כן, יש להסתמך על עדותו של התובע הנתמכת בדברים שאמר גם סמוך לאירוע במל"ל ובעדותה של אשתו של התובע באשר למפגע שצילמה לאחר שהתובע הצביע לה עליו במועד סמוך לאירוע.

הנתבעת הגישה דוח של חוקר פרטי מטעמה (נ/5) בו נטען כי בחקירתו של התובע הוא אמר כי נפל באתר עבודה שלו. בסיכומיה הפנתה הנתבעת לתמליל שיחה שערכה החוקרת עם התובע. עם זאת, לבית המשפט לא הוגש כל תמליל או הקלטה של שיחה זו, אלא של שיחה אחרת עם החוקרת, אליה אתייחס בסוגיית הנזק, ולכן לא מצאתי כי ניתן להסתמך על ראיה זו כראיה מפריכה. יש להוסיף כי באותו דוח מוזכרת גם חקירה סמויה של אימו של התובע שסיפרה לחוקר כי התובע נפל בעיר באיזשהו בור שלא הבחין בו.

הנתבעת אף הגישה מטעמה את תצהירו של מר אלינור סילוק, ממונה על האחזקה בעירית ירושלים. עיקר תצהירו של מר סילוק עוסק בשיהוי בהגשת התביעה, באי ידיעתה של העיריה על האירוע עד להגשת התביעה, ובקושי של העיריה לברר את עובדות המקרה לאחר זמן כה רב. אעיר כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המפגע הנטען אינו קיים היום במקום.

אכן, מדובר בתביעה שהוגשה כמעט 7 שנים לאחר האירוע. עם זאת, איני סבורה כי די בכך על מנת לבסס טענת שיהוי שמשמעותה דחיית התביעה על הסף, בייחוד שטענות הנתבעת לנזק הראייתי שנגרם לה מתמקדות בעיקר ביכולת לבדוק נתונים במערכות הממוחשבות של הנתבעת, מערכות שממילא יש להניח כי עליהן לשמר בהן נתונים למצער 7 שנים לאחור.

מר סילוק הצהיר כי לא ניתן היה לבדוק במוקד העירוני האם התקבלה תלונה על המפגע במועד התאונה או לאחריה (סעיף 9 לתצהירו). הוא העיד כי הסיבה לכך היא כי המערכת הממוחשבת של העיריה הוחלפה, אך הוא לא ידע להגיד מתי הוחלפה המערכת והאם הדבר אירע לפני הגשת התביעה או אחריה (עמ' 35 לפרוטוקול). מכל מקום, התובע העיד כי לא הגיש כל תלונה לעירייה בדבר המפגע וכך גם העידה אשתו, כך שספק אם הייתה לבדיקה זו משמעות. כמו כן, החלפת מערכת ממוחשבת אין משמעה בהכרח אובדן כל המידע הקודם לכך.

מר סילוק מעלה בתצהירו השערה שגוף הברזל במפגע שצולם הוא שארית של תמרור כלשהו (סעיף 18 לתצהירו). בעדותו טען כי בתיאוריה ניתן לבדוק מתי התמרור הותקן, אך זו בדיקה לא פשוטה. כמו כן העיד כי ניתן להניח שהמדרכה באזור שופצה מספר פעמים בין השנים 2009 ל-2019 (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 17-18). לא ברור, אם כן, מדוע לא נעשה ניסיון לערוך בדיקה שהיה לה פוטנציאל לשפוך אור על קיומו או העדרו של מפגע. כמו כן לא ברור מדוע גוף ציבורי גדול בדומה לנתבעת אינו יכול לשמור על המידע במשך 7 שנים במקביל לתקופת ההתיישנות, ולבדוק האם היה תיקון של מפגע כלשהו באותו מיקום מדויק שנמסר על ידי התובע.

העולה מן האמור כי יש לקבל את גרסת התובע לנפילתו בגין המפגע שצולם במדרכה. מעיון בתמונות עולה כי מדובר במפגע חמור: המדרכה שקועה ושבורה וכן בקצה ישנו גוף ברזל נמוך שנראה כשארית של עמוד של תמרור. גם אם אניח, כאמור לעיל, כי התובע נפל כתוצאה מהבור ולא מהברזל, ברור שמדובר במפגע שאינו בולט לעין אך יכול לגרום לנפילתו של אדם שהולך במקום. עם זאת יש לציין כי המפגע אינו נסתר, וכי התובע העיד כי הלך ברחוב עם טלפון וכלל לא שם לב לבור או לגוף הברזל. בנסיבות אלו יש להעמיד את אשמו התורם של התובע על 20%.

נכות רפואית

במהלך ההליך הוגשו חוות דעת בתחום הנוירולוגי ובתחום האורתופדי. בתחום הנוירולוגי הגיש התובע את חוות דעתו של ד"ר אנטולי ליברמן שהעמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 10%. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר אוריאל איתן שקבעה כי לתובע לא נותרה נכות נוירולוגית.

בתחום האורתופדי הגיש התובע את חוות דעתו של ד"ר יחזקאל טיטיון שסבר כי נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע מגיעה ל-48%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר מתתיהו נוף אשר העמיד את נכותו של התובע על 5% נכות צמיתה בגין הגבלה קלה עד בינונית בתנועות הקרסול.

הצדדים הסכימו על העמדת הנכות הנוירולוגית של התובע על 5%. בתחום האורתופדי מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר אמיר הזה. המומחה קבע נכויות זמניות של 100% למשך חודש וחצי ו-50% למשך חצי שנה נוספת. כמו כן העמיד המומחה את נכותו הצמיתה של התובע על 10% עבור הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול, ועוד 10% עבור הגבלת תנועות במפרק כף הרגל. בנוסף נקבעו 5% נכות בגין צלקת רגישה למגע.

סך הנכות המשוקללת עומדת על 26.9%.

הנתבעת ביקשה לחקור את ד"ר הזה על חוות דעתו. למרות זאת, בסיכומיה הסכימה הנתבעת לקבל את הנכות הרפואית שקבע המומחה ובחרה להתמקד בשאלת הנכות התפקודית, ולפיכך יש להותיר את הנכות הרפואית האמורה על כנה.

נכות תפקודית

התובע מבקש כי נכותו התפקודית תועמד על 50% לכל הפחות. הנתבעת סבורה כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה משמעותית מנכותו הרפואית.

מומחה בית המשפט העיד כי נכותו של התובע גורמת להגבלה תפקודית המתבטאת בצליעה וקושי בהליכה במקומות לא יציבים.

התובע כתב בתצהירו כי עבד משנת 1979 ועד למועד התאונה, משך 30 שנה, באותו מקום עבודה – בחברה משפחתית בשם מ.א. ירושלים בע"מ שעיסוקה בתחום הבניה, השיפוצים והתחזוקה, שם הועסק כמנהל עבודה. הוא ממשיך וטוען כי בעקבות התאונה לא יכול היה להמשיך בעבודתו כמנהל עבודה בחברה, מאחר שזו מצריכה הליכה רבה, ריצות לסידורים, עמידה ממושכת, הרמת משאות, עליה וירידה במדרגות ועבודה בסביבה קשה של אתרי בניה. כפועל יוצא מכך, לטענתו, הפסיקה החברה לפעול ביום 20.9.2009.

שכרו לפני התאונה עמד על 6,850 ₪ לחודש, אך לאחר התאונה עבד בעבודות מזדמנות שונות בשכר נמוך משמעותית. ביום 9.12.2013 הוכרז התובע כפושט רגל ונאלץ להיעזר כלכלית בבתו ובעלה.

על אף האמור, מחקירתו הנגדית של התובע הצטיירה תמונה שונה. עדותו של התובע הייתה תוקפנית ומתגוננת ונראה כי הוא מבקש להסתיר נתונים על החברה. למעשה, התובע לא צירף כל ראיה שהיא על מצבה הכלכלי של החברה עובר לתאונה ועל פעילותה, ואף לא צירף תלושי משכורת או כל מידע אחר אודות הכנסותיו מלבד דוח רציפות מהביטוח הלאומי. כך גם לא צורפו דוחות המעידים על סגירת החברה. במהלך חקירתו טען כי פנה לרואה החשבון שלו לקבלת דוחות החברה אך זה סירב לתת לו אותם בגלל סכסוך ביניהם, וכי לא ביקש את הדוחות ממס הכנסה כי זה עולה כסף (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 1-3). קשה לקבל הסבר זה.

בחקירתו התברר כי החברה בה עבד הייתה בבעלותו הבלעדית של התובע. הוא התחמק מלהשיב לשאלה כמה עובדים היו בחברה עובר לתאונה. תחילה טען שאינו זוכר, אולי 3 או 4, אך בהמשך כשנשאל האם יתכן והיה לו רק עובד אחד באותה תקופה ענה שאינו זוכר (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 19-22).

התובע הודה כי יכול להיות שהחברה הייתה בהפסדים עובר לתאונה, וכי היו לו חובות עוד לפני התאונה והוא נטל הלוואות הן לחברה והן הלוואות פרטיות (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 9-11). הוא אישר כי הוא נעזר כלכלית בבתו ובעלה גם לפני התאונה (עמ' 19 לפרוטוקול 30). הוא טען כי בשנת 2009 היו פרויקטים לחברה אך מנגד טען כי אינו זוכר מה היה מצבה הכלכלי של החברה באותה העת (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 3). הוא אף אישר כי לחברה לא היה רכב בבעלותה.

אמנם ניתן לקבל את הטענה כי זכרונו של התובע שנים רבות לאחר האירוע אינו מדויק, אך לשם כך היה על התובע להביא ראיות ומסמכים שבוודאי קיימים בנוגע לחברה. לא ניתן בעניין זה להפריד בין התובע לחברה מאחר שהתובע היה בעליה של החברה והכנסתו היחידה באה ממנה. לפיכך אם החברה הייתה ממילא בדרך לקריסה, ברי כי יש לכך משמעות לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק בהליך זה.

באשר לאופי עבודתו של התובע כמנהל עבודה נשאל התובע האם הוא מבצע את העבודה בפועל. הוא ענה כי רוב הזמן לא, שכן הוא המנהל (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 24). כמו כן אישר כי החברה נעזרת גם בקבלני משנה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שעבודתו של מנהל עבודה כרוכה בהגעה לאתרי עבודה, שהקושי בהליכה בהם הוא ברור, ובהתרוצצויות רבות שמצריכות הליכה לא מועטה. נכותו האורתופדית של התובע וודאי יש בה להשפיע על יכולתו לבצע עבודה זו באופן מלא ולהקשות עליו במציאת עבודה חדשה בתחום זה, גם בהנחה שהחברה ממילא הייתה קורסת והוא היה נדרש למצוא עבודה חדשה. גילו של התובע בעת התאונה, שעמד על 53, הקשה אף הוא, יש להניח, על מציאת עבודה חדשה, אך הגיל היה מהווה מכשול בכל מקרה בהנחה שגם לולא התאונה היה נאלץ התובע למצוא עבודה חדשה.

באשר לעבודותיו של התובע לאחר התאונה נראה כי התובע התקשה להתמיד בעבודה אחת, לטענתו בשל מגבלותיו מהתאונה. עם זאת, התובע לא הביא כל ראיה גם בעניין זה. יש לציין כי בחלק מהעבודות בהן עבד הרוויח יותר מאשר שכרו כמנהל עבודה עובר לתאונה.

כך, בשנת 2007 הרוויח כמנהל עבודה שכר ממוצע של 5,966 ₪. בשנת 2008 הרוויח שכר ממוצע של 4,493 ₪ לחודש. בשנת 2009 עד לתאונה הרוויח שכר ממוצע של 6,736 ₪ לחודש.

לאחר התאונה, בשנת 2011, עבד כחצי שנה כעוזר חשמלאי בשכר ממוצע של 5,274 ₪ לחודש. לטענתו לא המשיך לעבוד שם בשל מגבלותיו הרפואיות. החל מחודש יולי שנת 2013 ועד לחודש יולי 2015 עבד כנהג ב"אלבר ציי רכב". בתקופה זו הרוויח כ-8,000 ₪ בממוצע לחודש. לטענתו פוטר מעבודה זו בשל מגבלותיו הרפואיות. גם בעניין זה לא הובאה כל ראיה. מאחר שהתובע עבד שם תקופה משמעותית היה מקום להביא ראיות למצער בעניין זה. בהמשך עבד כאב בית וכמנהל עבודה. את שתי עבודות אלו נאלץ לטענתו לעזוב לאור מגבלותיו הרפואיות. כאמור, גם בעניין זה לא הובאה כל עדות או ראיה נוספת מלבד עדותו של התובע.

נתון נוסף שיש להביאו בחשבון הוא השיחה המתומללת שהוגשה מטעם חוקרת של הנתבעת. החוקרת הציגה עצמה בפני התובע כעובדת בחברת כח אדם המציעה לו משרה של מנהל עבודה. התובע מתעניין במהלך השיחה בעבודה ואינו שולל את ההצעה על הסף. הוא אף טוען כי אינו סובל מכל בעיה פיזית.

בישיבת ההוכחות נטען כי התובע שלח לאחר השיחה מסרון לחוקרת ובו הודיע כי לא יוכל לקבל את העבודה בשל מגבלותיו הפיזיות, כמו שציין בפניה. מאחר שבשיחה לא עולה כל מגבלה פיזית, ואף ההיפך מכך, עולה ספק האם מדובר במסרון אותנטי או כזה שנשלח לאחר שהבין התובע את מהות תפקידה של החוקרת. כמו כן יש לציין כי החוקרת העידה כי מכשיר הטלפון בו היא מבצעת את החקירות אינו מקבל מסרונים כלל.

אמנם יש להניח כי הסתרת המגבלות הפיזיות נובעת בחלקה מרצון של מועמד לעבודה להתקבל לעבודה הנשמעת רווחית בעיניו, אך נכונותו של התובע לשמוע הצעה לעבוד כמנהל עבודה מבלי לדחות אותה על הסף מלמדת אף היא מעט על יכולותיו הפיזיות כיום.

בשקלול כל האמור, מצאתי לנכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על נכותו הרפואית, ללא הנכות בגין הצלקת (שאמנם רגישה למגע אך לא הוכח כי מדובר בנכות תפקודית). דהיינו, מדובר על נכות של 23%. בהתאם לנכות זו יש לחשב גם את הגריעה מהשכר.

הפסדי השתכרות

כזכור, מומחה בית המשפט העמיד את נכותו הזמנית של התובע על 100% למשך חודש וחצי ועוד 50% למשך חצי שנה נוספת. בשל הנכויות הגבוהות יש לפסוק עד 1.2.2010 הפסדי שכר באופן מלא. שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על 6,736 ₪ בממוצע, ולפיכך הפסדי השכר, כולל הפסדי פנסיה, עבור תקופה זו עומדים על 71,000 ₪ במעוגל.

החל ממועד זה יש לחשב את הגריעה מהשכר לפי 23% נכות, הן לעבר והן לעתיד. באשר לבסיס השכר יש להעמידו, בהתחשב בשכרו של התובע עובר לתאונה ובהתחשב בשערוך, על ממוצע של 8,000 ₪ לעבר ועל 8,500 לעתיד. אכן, התובע הוא זה שקבע את שכרו עובר לתאונה בהיותו הבעלים של החברה, אך יש להניח כי זהו הסכום שנכנס לכיסו מכספי החברה, ולא הוכח אחרת, ולכן בניגוד לטענת הנתבעת יש להתחשב בו. עוד יש להוסיף כי גם בהנחה שהחברה הייתה קורסת ממילא בתקופה של התאונה, עדיין נותר כושר השתכרותו של התובע כמנהל עבודה שכיר, ויש להניח כי לולא התאונה היו סיכוייו למצוא עבודה בתחום זה גבוהים יותר.

עם זאת, בחישוב הפסדי ההשתכרות לעבר יש להתעלם מתקופה בת כשנה וחצי החל מתחילת שנת 2014 ו-7 חודשים ראשונים של שנת 2015 במהלכן לא היו לתובע הפסדי שכר שכן שכרו הגיע לממוצע של 8,000 ₪ לחודש. לפי חישוב זה עומדים הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר, כולל הפסדי פנסיה, על סך כולל של 236,000 ₪. ההפסדים לעתיד כולל הפסדי פנסיה עומדים על 82,000 ₪.

סך כל הפסדי ההשתכרות עומדים על 389,000 ₪.

כאב וסבל

התובע סובל מ-26.9% נכות רפואית שהצריכה טיפול רפואי ממושך והגבלה משמעותית על תפקודו. יש להעמיד את הפיצוי הבלתי ממוני על 100,000 ₪ (ראו והשוו ע"א (מחוזי חי') 41082-10-17‏ ‏חד אסף מתכות בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (11.6.2018); ת"א 26724-08-12 פלוני נ' שאול אסרף ובניו, חברה לבניה בע"מ (19.11.2019)).

עזרת צד ג' והוצאות

התובע לא צירף קבלות לראיותיו. כמו כן יש להניח כי הוצאותיו הרפואיות, בייחוד כאשר מדובר בתאונת עבודה, אמורות להיות מכוסות על ידי קופות החולים וביטוח לאומי. עם זאת יש להניח כי התובע נזקק להוצאות נסיעה מוגברות.

באשר לעזרת צד ג' הן התובע והן אשתו הצהירו על העזרה הרבה לה נזקק מבני המשפחה לאחר התאונה. עם זאת, נראה כי כיום מתפקד התובע ככלל באופן עצמאי. תצהירה של אשתו לגבי הקשיים בהווה התמקד בחוסר יכולתו של התובע לסייע במשק הבית בלבד. כך גם טען התובע כי אינו יכול לסייע לאשתו כיום בקניות, סידורים או שאר עבודות הבית. עם זאת, הן בתצהירו של התובע והן בתצהירה של אשתו אין פירוט באשר לטיב העזרה שהושיט התובע במשק הבית עובר לתאונה.

לאור האמור, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' והוצאות שונות לעבר ולעתיד על סך של 40,000 ₪ (ראו והשוו לשם הדוגמא ת.א. (שלום ת"א) 40788-12-15‏ ‏פלוני נ' א. א. צנרת בע"מ (31.3.2019); ת.א. (שלום חי') 31275-10-13‏ ‏ ש. ז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")‏ (10.6.2016)).

סיכום הנזק ותגמולי מל"ל

הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד עומדים על 389,000 ₪; כאב וסבל – 100,000 ₪; עזרת צד ג' והוצאות – 40,000 ₪. סך כל הנזק עומד על 529,000 ₪. בניכוי 20% אשם תורם עומד גובה הפיצוי על סך של 423,200 ₪.

באשר לריבית ההיוון של תגמולי המל"ל. על פי ההלכה המנחה הקיימת כיום, במקרה בו מתעקש המל"ל בתביעת השיבוב על ריבית היוון של 2% ישא המזיק בפער שייווצר בין סכום הניכוי מהפיצוי לניזוק שיעשה בהתאם לריבית היוון של 3%, לסכום השיבוב שיחושב לפי ריבית היוון של 2% (ת.א. (מחוזי חי') 3380-01-17‏פלוני נ' ע.מ.א. יזמות ובנייה בע"מ (23.12.2019)).

המל"ל הגיש בסיכומיו חישוב שאף אחד מהצדדים לא חלק עליו, לפיו גובה הגמלאות המהוונות בשיעור של 2% מגיע לסך של 611,791 ₪.

לאחר הגשת סיכומי הצדדים ביקשתי מהם להגיש חישוב של תגמולי המל"ל בריבית היוון של 3%. הצדדים הגישו שלושה חישובים שונים באשר להיוון הקצבה לעתיד, בעוד שמוסכם על כולם כי סך הקצבאות עד למועד ההיוון עומד על 338,131 ₪.

האקטואר מטעם התובע העמיד את היוון הקבצאות לעתיד על סך 82,278 ₪. המל"ל טען כי היוון הקצבה עומד על סך של 188,220 ₪. עם זאת, מהתייחסות האקטואר מטעם התובע עולה כי הפער נובע מכך שהמל"ל ביצע ניכוי מהניכוי של קצבת הזקנה ללא התחשבות בתוספת הוותק שתגיע לתובע, וזאת בניגוד להלכה שנפסקה בע"א 2278/16 ‏‏פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 25-27 (12.3.2018)). לפיכך אין מקום להסתמך על חישוב המל"ל.

גם הנתבעת הגישה חישוב אקטוארי מטעמה בו טענה כי חישובו של האקטואר מטעם התובע מדויק, אך אם נתחשב בכדאיות שיש לתובע להוון את הקצבה אותה הוא מקבל בגיל הפרישה ולקבל מענק חד פעמי, יעמוד סכום הניכוי על 155,471 ₪. לא מצאתי לקבל חישוב זה בהתחשב בכך שהיוון קצבאות אינו זכות המוקנית לניזוק והיא כפופה לשיקול דעתו של המל"ל (סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995; ע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם, פ''ד סז(1) 519, פסקה 33 (2014)).

יש לאמץ, אם כן, את חוות דעתו של האקטואר מטעם התובע המעמיד את סך הקצבאות שיש לנכות על 420,409 ₪. מכל מקום, גם לפי חישוב זה התביעה כמעט ונבלעת כולה בתגמולי המל"ל, גם כאשר הם מהוונים לפי ריבית של 3%. לפיכך יהיה זכאי התובע ל-25% מהנזק, דהיינו לסך של 105,800 ₪. המל"ל בהתאם לזאת יהיה זכאי לתשלום של 317,400 ₪.

סיכום

הנתבעת תשלם לתובע 1 פיצוי בסך של 105,800 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ ובהוצאות משפט.

הנתבעת תשלם לתובע 2 סך של 317,400 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ ובהוצאות משפט.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, ז' אלול תש"פ, 27 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.