פלוני ואח' נ' פלונית ואח'

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 27.3.2023, בעמ"ש 32033-07-22, עמ"ש 32237-07-22 ועמ"ש 32619-11-22, שניתן על-ידי כבוד השופטים: ש' שוחט – סג"נ, ע' רביד ונ' שילה

השופט נ' סולברג:

1. בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 27.3.2023, בעמ"ש 32033-07-22 (השופט ש' שוחט – סג"נ, השופטת ע' רביד והשופט נ' שילה), שבגדרו נדחה ערעור המבקשים, והתקבל ערעור המשיבים על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, מיום 18.8.2022, בתמ"ש 52530-00 (השופט ל' ברינגר).

רקע והליכים קודמים

2. א', אביהם המנוח של המבקשים, ו-צ', אמם המנוחה של המשיבים, נישאו זל"ז בשנת 1975. השניים לא הביאו ילדים משותפים במהלך נישואיהם, שהיו נישואין שניים לגבי שניהם. בשנים 1971-1970, עוד בטרם הכירו השניים, העביר א' לילדיו את מניותיו בשתי חברות – אמן חברה לקבלנות בע"מ (להלן: חברת אמן), ומרצף תעשיות מוצרי מלט בע"מ (להלן: חברת מרצף). בשנת 2000, הגישה צ' לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד א', שבגדרה ביקשה להצהיר שהיא זכאית למחצית מכל הנכסים שנצברו בחברות; שהיא זכאית לחצי מהזכויות בבית מגוריהם המשותף; ושכל ההעברות שביצע א' לילדיו במהלך הנישואין – בטלות (תמ"ש 52530-00). כבר בשלב זה אציין, כי עיקר המחלוקת בעניין דנן, נסוב סביב שני נכסים: 'בית קורקס', בניין בהרצליה פיתוח שנבנה בשנת 1990 בשותפות של חברת מרצף עם חברה נוספת, על מגרש שנקנה על-ידי חברת מרצף בשנת 1981; ובית המגורים שבו חיו בני הזוג, שנמצא גם הוא בהרצליה פיתוח, ואשר נבנה גם הוא במהלך הנישואין, על מגרש שנרכש על-ידי חברת אמן וחברה נוספת בשנת 1972.

3. ביום 20.12.2012, לאחר שנות התדיינות ארוכות, שבמהלכן נפטר א', ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (להלן: פסק הדין הראשון). התביעה – נדחתה. בפסק הדין נקבע, כי המניות בחברות האמורות הועברו מ-א' לילדיו עוד לפני שהכיר את צ', ומשכך – אין לה כל זכות בהן, בפירותיהן, או בנכסי החברות. כמו כן נקבע, כי הבית אינו שייך ל-א', אלא לילדיו, כך שגם לגביו אין ל-צ' כל זכות; מה גם, שהיא ביקשה (וקיבלה) מילדיו של א' התחייבות, שלפיה תוכל להתגורר בבית למשך כל ימי חייה, מה שמעיד על כך שאף היא לא סברה כי יש לה זכויות בבית.

4. צ' הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בכתב הערעור, זנחה צ' את טענתה לזכאות במניות החברות, ומיקדה את טענותיה בזכויות ש-א' "יצר והרוויח [מהחברות] במהלך שנות הנישואין". צ' טענה, כי הלכה למעשה, במהלך שנות הנישואין הגיעו ההכנסות מהחברות לידי א', ועל כן היא זכאית למחצית מן הנכסים שנצברו כתוצאה מהשקעות שנעשו באמצעות כספים אלה, במהלך תקופת הנישואין. כמו כן נטען, כי סירוב המבקשים לאפשר ל-צ' לעיין בתיקי מס ההכנסה של א', מחזק את טענתה כי חרף העובדה שהמניות נרשמו על שם ילדיו, הרי שההכנסות מהחברות הגיעו לכיסו הפרטי. ביום 23.11.2014, התקבל הערעור באופן חלקי (עמ"ש 25736-02-13; להלן: פסק הדין בערעור הראשון). נקבע, כי בית המשפט לענייני משפחה "נמנע מלבחון את הראיות שהונחו לפניו המלמדות לטענת [צ'] – כי על אף שהמניות המקנות זכויות לא היו בידי [א'], בפועל הכספים והזכויות שהופקדו במהלך חיי הנישואין מהמניות שהועברו היו שלו. אם אכן כך הם פני הדברים, כל הניתוח המשפטי שערך בית המשפט קמא צריך להיות שונה". זאת, שכן "בהינתן ש-[צ'] ו-[א'] כפופים למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג", הרי ש-צ' זכאית "למחצית הזכויות של כלל נכסי בני הזוג, ובכלל זה הכספים והזכויות שהופקו מהחברות להבדיל מהחברות עצמן"; מה גם, ש"הנטל להחריג כספים וזכויות שהופקו מהחברות במהלך החיים המשותפים מגדר הנכסים בני האיזון מוטל על [א'] וה[מבקשים] שנכנסו בנעליו עקב מותו". בית המשפט המחוזי הורה אפוא על החזרת התיק לבית המשפט לענייני משפחה לטובת דיון בטענות האמורות, "תוך מתן צו המתיר למערערת לעיין בתיקי מס הכנסה של [א']", כאשר לאחר העיון, יוזמנו הצדדים להשלמת טיעון.

5. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין, וזו נדחתה בהחלטה תמציתית, תוך שנקבע כי החזרת התיק לבית המשפט לענייני משפחה תאפשר "להשלים את התשתית הראייתית הנדרשת לשם הכרעה מושכלת בשאלות שהוצגו" (בע"מ 277/15 פלוני נ' פלונית (7.5.2015)). התיק הוחזר אפוא לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 23.8.2018, לאחר דיון בראיות הרלבנטיות מתיקי המס של א', שבמהלכו נפטרה גם צ', דחה בית המשפט לענייני משפחה בשנית את התביעה. נקבע, כי "מבחינה ראייתית לא שונה המצב טרם הערעור לאחריו [...] בפועל לא הונחה כל ראייה ממנה ניתן ללמוד על הוכחת הטענה להעברה למראית עין של מניות החברות מהמנוח לילדיו". כל זאת, על רקע קביעה שלפיה המסגרת הדיונית שהתווה בית המשפט המחוזי, מצמצמת את הדיון לשאלה אם יש בראיות שהובאו מתיקי מס ההכנסה של א', כדי להשפיע על קביעתו הקודמת של בית המשפט לענייני משפחה.

6. המשיבים, שבאו בנעליה של צ', לא השלימו עם פסק הדין, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 15.12.2019, התקבל הערעור, תוך שנקבע כי בית המשפט לענייני משפחה פירש באופן שגוי את פסק הדין בערעור הראשון, שכן "משהורה בית המשפט [המחוזי] על עיון בתיקי מס הכנסה כיוון הוא לכך שאלה ישמשו כראיות נוספות לראיות שהיו כבר לפני המותב שנתן את פסק הדין הראשון, וכל אלה יחד, לאחר שהצדדים יזומנו להשלמת טיעון לפניו, ישמשו את בית המשפט [לענייני משפחה] למתן פסק דין חדש בטענה של [צ'] שלא נדונה" (עמ"ש 56541-18-18). זאת, בדגש על כך, שהטענה האמורה לא נדונה, חרף "הראיות הרבות והסותרות שהציגו הצדדים [...] בקשר אליה". בקשות רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין – נדחו (בע"מ 361/20 פלוני נ' פלונית (2.2.2020)).

7. התיק הושב אפוא לבית המשפט לענייני משפחה, אשר ביום 18.5.2022, קיבל חלקית את תביעת המשיבים. בפסק הדין נקבע, כי מכלול העדויות והראיות מלמד על כך שאמנם, הבעלות על המניות הועברה לילדיו של א', אולם האחרון הוא שניהל בפועל את החברות, וקיבל את מלוא ההכנסות מהן. כמו כן נקבע, כי א' עצמו התייחס במקרים שונים, ואף על גבי מסמכים שונים, אל המניות כרכושו הפרטי; וכי הן א' עצמו, הן ילדיו, התייחסו להעברת המניות, הלכה למעשה, כפיקטיבית. זאת ועוד, בשני הסכמי ממון שנחתמו על-ידי הצדדים בשנים 1988 ו-1989 – אולם לא אושרו – נכתב, כי חלק מהמניות נרכשו מאת שותפו של א' "במימון שבחלקו היה משותף לשני הצדדים". נקבע אפוא, כי "העברת המניות מ-[א'] לילדיו היתה פורמלית בלבד", שכן א' "היה ונשאר הבעלים בפועל של החברות", על "מלוא נכסיהן ורווחיהן". משכך, נפסק כי "רווחים, זכויות ונכסים שהתקבלו אצל החברות בתקופת הנישואים, משותפים לשני הצדדים ו-[צ'] זכאית למחציתם". באשר לבית המגורים, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המגרש שעליו נבנה הבית, נרכש בשנת 1972 על-ידי חברת אמן וחברה נוספת; וכי לאחר מכן, פוצל המגרש, נבנו עליו שני בתים שנמכרו, ובאמצעות התמורה שהתקבלה ממכירה זו, נבנו על המגרש בתים נוספים, לרבות בית המגורים. הבית נותר בבעלות חברת אמן עד שנת 1985, אז הועבר ל-א', ומיד לאחר מכן לילדיו. נקבע אפוא, כי בהתחשב בכך שהמגרש נקנה לפני הנישואין; בהינתן שבניית הבית מומנה על-ידי מכירות שבוצעו לפני הנישואין, ומשכנתה שניטלה, אף היא, לפני הנישואין; ובשים לב לכך ש-צ' ביקשה מילדיו של א' התחייבות לכך שיתאפשר לה לגור בבית כל ימי חייה, מה שמלמד כי צ' היתה מודעת לכך שאין לה זכויות בבית – הרי ש-צ' אינה זכאית למחצית מן הזכויות בבית.