פלוני ואח' נ' תמר העמקים בע"מ ואח'

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע בתאונה מיום 4.6.13 , במסגרתה הוא נפגע מדלת גלילה אוטומטית. (להלן: "התאונה").

מבוא:

התובע, יליד 18.10.1988, עבד אצל הנתבעת 1 כמנהל רצפת ייצור בזמנים הרלבנטיים לתאונה. התאונה אירעה במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1 .

הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 בהתאם לפוליסת ביטוח מעבידים.

הודעת צד ג' הוגשה על ידי הנתבעות כנגד חברת א. אדירן הנדסה וסוכנויות בע"מ, החברה אשר סיפקה והתקינה את דלת הגלילה. ואולם, הודעה זו נמחקה לבקשת הנתבעות.

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת נוירופסיכולוגית של ד"ר פאני אנדלמן ובהמשך הגיש חוות דעת נוירולוגית של ד"ר בלה גרוס, אשר העריכה את נכותו בשיעור של 25%. הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית של פרופ' ולר ולפיה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%.

נוכח הפערים בין חוות הדעת, מונה פרופ' ירינצקי דוד, כמומחה מטעם בית המשפט, בתחום הנוירולוגי (להלן: "מומחה בית המשפט").

מומחה בית המשפט העריך את נכותו של התובע בשיעור של 25% , ברם מאוחר יותר, ולאחר משלוח שאלות הבהרה מטעם הנתבעות, עדכן את חוות דעתו והפחית את שיעור הנכות של התובע ל- 20%.

הנתבעות הגישו בקשה לפסילת המומחה או מינוי מומחה נוסף, אולם בקשה זו נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 23.6.19.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אולם לא נקבעו לתובע אחוזי נכות כלשהם, למעט נכויות זמניות.

ביחס לדלת הגלילה נשוא התאונה (להלן: "הדלת" או "דלת הגלילה"), התובע הגיש חוות דעת של מומחה הבטיחות, ד"ר אייל ביקליס ואילו הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית של מר פטר מגנוס.

הצדדים בתיק זה חלוקים הן באשר לנסיבות התאונה ולאחריות הנתבעת 1 לתאונה והן באשר לנכותו של התובע ולנזקים שנגרמו לו.

נסיבות התאונה

טענות התובע

ביום 4.6.13, עובד הנתבעת 1, מר אסף סויסה, ביקש מהתובע להיכנס עמו למחסן, במטרה לסייע לו לאתר דוגמאות של פרי. מר סויסה נכנס למחסן כשהוא רכוב על מלגזה והתובע התלווה אליו רגלית. השניים נכנסו לאחד מתאי הקירור הפנימיים במחסן, נטלו את הדוגמאות הנדרשות ופנו לצאת. התובע התקרב לדלת ולחץ על כפתור ההפעלה לשם פתיחתה. בעודם ממתינים להתרוממות הדלת, התובע שם לב ששכחו לסגור את תא הקירור הפנימי ממנו הוציאו את דוגמאות הפרי. התובע לא זוכר אם הוא זה אשר הסתובב וסגר את תא הקירור הפנימי או שהיה זה אסף, אבל מכל מקום מדובר ברגעים בודדים בלבד, ולאחריהם, פנה התובע לצאת החוצה דרך דלת הגלילה.

בעודו מצוי על סף מעבר הדלת, היא לפתע החלה לרדת כלפי מטה ולהיסגר במהירות עד אשר פגעה בחוזקה בראשו. כתוצאה מכך, איבד התובע את שיווי המשקל שלו, נפל ונפגע גם באגן וביד שמאל.

יש להעדיף את גרסתו של התובע ולפיה הוא נפגע בחבלה אנכית מהדלת שירדה על ראשו, על פני גרסת הנתבעות ולפיה מדובר בפגיעה חזיתית אשר אירעה כאשר התובע רץ לכיוון היציאה כדי להספיק לצאת לפני סגירת הדלת.

גרסת התובע נתמכת במספר נתונים. הראשון- מיקום הפגיעה. הדלת פגעה בחלק העליון של המצח, בקו השיער, ולא בחזית המצח כפי שסבר מומחה הבטיחות מטעם הנתבעות. לתובע נותרה צלקת עדינה, סמוך לחיבור בין הקרקפת לבין המצח, ממנה התרשם בית המשפט באופן בלתי אמצעי בישיבת ההוכחות. עובדה זו מצוינת גם בתעודת חדר המיון מיום התאונה, בה צוין כי נמצא "חתך במצח עליון באורך 2 ס"מ".

הנתון השני התומך בגרסת התובע הוא גרסתו של העובד, מר סויסה, אשר העיד מטעם התובע ואישר את הגרסה לפיה התובע צעד בקצב הליכה ולא רץ לעבר הדלת.

הנתון השלישי- מסקנתו של ד"ר ביקליס, מומחה התובע, לפיה אילו היה התובע מתנגש בדלת, הוא היה סובל מחבלה חזיתית. מר מגנוס מומחה הנתבעות הבהיר כי לשם עריכת חוות דעתו הוא הניח כי התובע נפגע חזיתית במצח ולא חבלה אנכית, ומשלא כך היה, הרי שגרסתן הופרכה.

טענות הנתבעות

יש קושי בשחזור אמיתי של האירוע על סמך העדויות שאינן מדויקות מספיק. ברם, על נתונים טכניים של הדלת לא ניתן לחלוק ולא ניתן לטעון לעובדות שאינן אפשריות לפי חוקי הפיזיקה.

מומחה התובע טעה בחישוביו באשר לזמן סגירת הדלת עד לראשו של התובע. לפי נתוני היצרן, מהירות סגירת הדלת הינה של 0.75 מטר לשנייה. גובה הפתח הינו 3 מ' ואילו גובהו של התובע הוא 1.98 מ'. לפיכך, המרחק הינו 1.02 מ'. לפי חישוב פשוט, הרי שזמן הירידה עד לראשו של התובע הינו 1.36 שניות ולא 0.77 שניות כטענת מומחה התובע. אם מפחיתים את זמן התגובה של 0.75 שניות שנדרש לדעת מומחה התובע, הרי שנותר זמן של 0.61 שניות. לפי ד"ר ביקליס, זמן הליכה רגיל הוא 6 קמ"ש, שהם 1.7 מטר לשנייה. לכן, לפי נתונים אלו, המרחק שעמד לרשות התובע מתחילת ירידת הדלת הוא 2.31 מ' ומתום זמן התגובה הוא 1.03 מ'.

ד"ר ביקליס לא מדד את מהירות הירידה של הדלת בפועל, אלא הסתמך על נתוני היצרן. לעומתו, מר מגנוס מדד ומצא שמהירות הירידה הינה 0.57 מטר לשנייה ולכן, הזמן הנכון של סגירת הדלת עד לראשו של התובע הינו 1.78 שניות ולאחר הפחתת זמן התגובה נותר זמן של 1.03 שניות. לכן המרחק שנותר לתובע מתחילת ירידת הדלת הינו 3.02 מ' ובתום זמן התגובה נותר מרחק של 1.75 מ'.

ברי כי במרחקים כאלה, לאדם הולך אין שום קושי לעצור כשהדלת מתחילה לרדת, קל וחומר כשמדובר באדם שיודע כי הדלת תיסגר לאחר זמן השהייה של כמה שניות ומצפה לכך.

המצב שונה אם התובע רץ לכיוון הדלת. במצב שכזה אין רלוונטיות לזמן התגובה שכן אינו מופתע שהדלת נסגרת וכן התובע כלל לא היה מעוניין לעצור אלא רצה למהר ולהספיק לעבור מתחת לדלת. במצב כזה אין זה משנה כמה רחוק היה התובע מהדלת עת התחילה לרדת. התובע ראה שהדלת נסגרת, התחיל לרוץ לכיוונה כדי להספיק לעבור אותה, לא העריך נכון את מהירות הירידה ואת הגובה שלו ונחבט במצחו בקצה התחתון של הדלת היורדת. גרסה זו מתיישבת עם הנתונים הטכניים ותואמת את חוקי הפיזיקה וכללי החשבון הפשוט.

תיאור התובע לפיו הדלת לפתע נפלה על ראשו מלמעלה, הינו תיאור מופרך ואינו אפשרי מבחינה מדעית וטכנית. בקו הדלת יש תא פוטואלקטרי ולכן, אם מישהו מצוי מתחת לדלת, היא אינה יורדת ואם כבר התחילה בירידה, היא תעלה בחזרה. ד"ר ביקליס הסביר בעמ' 14 לחוות דעתו, כי התא הפוטואלקטרי לא מנע את התאונה מאחר והתובע הלך לכיוון הדלת ולא עמד מתחתיה.

תיאור התובע גם אינו תואם את מקום הפגיעה בראשו. אילו התיאור היה נכון, הדלת הייתה אמורה לפגוע בחלק העליון של ראשו, אבל היא פגעה במצחו, גם אם בחלק העליון שלו. מעדות התובע עולה כי הוא לא זוכר את הפגיעה ואת השניות שקדמו לה, דבר המסביר מדוע טען בתצהירו לעובדות שאינן אפשריות ולא יכולות להיות אמת.

גם עדות מר סויסה סותרת את תיאור התובע. מתצהירו של מר סויסה עולה כי התובע היה בהליכה בעת נפגע במצחו מהדלת הנופלת. כלומר התובע עדיין לא היה מתחת לדלת אלא בתהליך של הליכה אליה. אין היתכנות לאפשרות הנוספת שהובאה בפני העד ולפיה התובע צועד לכיוון הדלת ולפתע נופלת עליו הדלת כשהוא מתחתיה. הדלת לא יכולה ליפול או לרדת כשהתובע מתחתיה בגלל העין הפוטואלקטרית.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי טענות הצדדים והתרשמתי באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים שבפניי, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובע באשר לנסיבות קרות התאונה. כבר עתה אבהיר, כי אף אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעות ולפיה התובע רץ לכיוון הדלת ופגע בה חזיתית, הדבר לא היה שולל את אחריותה של הנתבעת 1 לתאונה, כפי שאפרט בהמשך.

ראשית, גרסתו של התובע הייתה מהימנה בעיניי. התובע העיד באשר לנסיבות התאונה ולא מצאתי כי בחקירתו הנגדית נמצאו סתירות מהותיות הפוגעות במהימנות העדות.

התובע לא ניסה לטעון לעובדות מקום שלא זכר אותן. כבר בתצהירו הבהיר כי אינו זוכר אם היה הוא זה אשר ניגש בכדי לסגור את דלת חדר הקירור או שמא היה זה אסף. על דברים אלו חזר אף בחקירתו הנגדית. גם כאשר נשאל על הדרך בה נפל לאחר המכה השיב כי אינו זוכר:

"ש.תאר לי את הנפילה שלך.

ת.אני לא זוכר.

ש.אתה לא זוכר שפגעה בך, אתה לא זוכר שנשכבת.

ת.לא זוכר. הייתי מחוסר הכרה.

ש.אתה יודע אם נפלת אחורה לתוך חדר האפס או החוצה.

ת.לא. כשהתעוררתי הייתי מחוץ לחדר 0."

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 28 ש' 15-26).

התובע פירט בתצהירו (סע' 10 ו- 11) כי פנה לצאת החוצה דרך הדלת הראשית ובעודו על סף מעבר, החלה הדלת לרדת במהירות ופגעה בראשו:

"..אינני זוכר אם אני הייתי זה אשר הסתובב וסגר את תא הקירור הפנימי או שהיה זה אסף, אבל מכל מקום מדובר ברגעים בודדים בלבד, ולאחריהם, פניתי לצאת החוצה דרך הדלת הראשית.

11. בעודי מצוי על סף מעבר הדלת הראשית, לפתע היא החלה לרדת כלפי מטה ולהיסגר במהירות עד אשר היא פגעה בחוזקה בראשי..." 

כאשר נשאל התובע ישירות האם רץ לכיוון הדלת, השיב בשלילה:

"ש. אני אומר לך שכדי שתפגע בדלת וימצאו אותך מחוץ לדלת, זה אומר שהגעת מאוד מהר דלת. אני אשאל בצורה פשוטה, האם רצת כדי לצאת מהחדר הזה.

ת.לא."

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 30 ש' 8-10).

מתצהירו של התובע עולה כי הוא היה בתנועה לכיוון היציאה מהדלת וכאשר היה מתחת לדלת היא נסגרה ופגעה בראשו. אין בפי התובע טענה כי עמד מתחת לדלת וזו נסגרה, אלא כי התכוון לצאת מהדלת, משמע, היה בתנועה לכיוון היציאה. לא מצאתי כל סתירה בין עדותו זו של התובע לבין עדות מר סויסה או חוות דעת המומחה מטעם התובע ד"ר ביקליס, כטענת הנתבעות.

מר סויסה טען בתצהירו (סע' 9) כי:

"... לאחר נעילת התא הפנימי, נתי פנה לכיוון היציאה כשהדלת עדיין פתוחה. תוך כדי היציאה שלו החוצה, ובעוד הוא מתקרב לדלת, הדלת ירדה בפתאומיות ובמהירות ופגעה בו במצח...".

גרסה זו של העד לא נסתרה בחקירתו הנגדית והוא חזר עליה הן בתשובות לשאלות ב"כ הנתבעות והן בתשובותיו לשאלות ההבהרה של בית המשפט:

"ש.תתאר לי איך התובע נפל. מה הייתה צורת הנפילה שלו.

ת.הוא היה בהליכה לדלת, שהדלת פגעה בו, הוא המשיך קדימה ונפל לאחורה.

...

ש.התובע הולך, הדלת יורדת ופוגעת בו בחלק של המצח ונופל אחורנית.

ת.כן. הוא בתהליך של הליכה.

...

ש.מה היה קצב ההליכה שלו.

ת.הליכה רגילה.

...

ש.לבית המשפט, אז הוא נזכר ששכח לסגור את הדלת בחדר הקירור.

ת.כן.

ש.לבית המשפט, אז הדלת עדין פתוחה בשלב הזה.

ת.כן.

ש.לבית המשפט, האם עד שחזר הדלת נסגרה מעצמה או נשארה פתוחה.

ת.נשארה פתוחה.

ש.לבית המשפט, אז צועד לכיוון הדלת ולפתע נופלת עליו הדלת שהוא מתחת לדלת.

ת.כן.

ש.לבית המשפט, המנגנון שהדלת נסגרת בחלוף זמן מסוים, זה פעל, אך זה פעל על הראש שלו, שהוא נמצא מתחת לדלת.

ת.כן."

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, החל מעמ' 22 ש' 20 עד עמ' 23 ש' 24).

לא מצאתי כל סתירה בין הגרסאות האמורות. התובע, כמו גם העד מטעמו, מתארים מצב בו התובע היה בתנועה לכיוון היציאה מהדלת ובהיותו מתחת לדלת, זו נסגרה במהירות ופגעה בו.

שנית, התובע הציג בפני בית המשפט את מיקום הפגיעה, שם נותרה צלקת. מדובר בפגיעה בקו השיער בין המצח לראש ולא בחזית המצח. על מנת שגרסת הנתבעות בדבר פגיעה אופקית של הדלת תהיה סבירה, הייתה צריכה להיגרם פגיעה באזור של האף, שהוא החלק הבולט בפנים, או לכל הפחות בכל חזית המצח ולאו דווקא בקו השיער.

שלישית, ד"ר ביקליס הגיע בחוות דעתו למסקנה כי הפגיעה לא הייתה חזיתית לאחר ריצה, אלא פגיעה אנכית של הדלת. גם בחקירתו הנגדית חזר המומחה על מסקנתו זו:

"ש.אתה יודע איפה נפגע בגופו התובע.

ת.כן.

ש.איפה נפגע.

ת.בקו השיער, היינו בקו שמפריד בין השיער למצח. הוא נמצא כאן ואפשר לראות. יש לו מצח לא רגיל. המצח של האדם הזה הוא בזווית של 30 מעלות נסוג, והפגיעה שלו היא בקו השיער של המצח. לפי התיאור שנתקל ולא שהדלת ירדה עליו, הוא היה חייב לרסק את האף לפני שקו השיער של המצח שלו נפגע. יש בערך 8 ס"מ המישור האנכי של קצה האף למישור האנכי של קו השיער במצח. (הערת בית המשפט, התובע עמד והציג את הפרופיל פניו וכן הצביע מיקום הצלקת בקו השיער במצח)."

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 16 ש' 13-21).

גם בחקירתו החוזרת שב ד"ר ביקליס והדגיש את מסקנתו:

"ת.אני לא סבור שהתובע רץ כנגד תריס הגלילה שכבר ירד מול פניו ואז נכנס עם ראשו בתריס.

ש.אלא.

ת.אלא שעבר ותוך כדי זה התריס נפל עליו מלמעלה."

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 18 ש' 29-31).

רביעית, כמצוטט לעיל, מר סויסה נחקר באשר לאופן נפילת התובע והעיד כי התובע שהיה בהליכה לקראת הדלת, נפגע, המשיך קדימה ונפל לאחור אך מחוץ לחדר. גם התובע העיד כי אינו זוכר את הנפילה, אך כאשר שב להכרתו היה מחוץ לחדר. אילו אכן התובע היה רץ לקראת הדלת, ונפגע בחזקה ממנה בזווית אופקית כפי שצוין בחוות דעתו של מומחה הנתבעות, ברי כי התובע היה נופל אחורנית אל תוך החדר ולא מחוץ לחדר. עוצמת המכה החזיתית הייתה בהכרח גורמת לנפילה לכיוון ההפוך מכיוון ריצתו.

חמישית, גרסת הנתבעות באשר לנסיבות קרות התאונה, עולה באופן מפורש מחוות הדעת המומחה מטעמן מגנוס. ודוק, הנתבעות הגישו את חוות הדעת של המומחה מגנוס כראיה מטעמן ובכך אימצו את האמור בה. בעמודים 6-7 לחוות דעת המומחה מגנוס הגיע המומחה למסקנה באשר לאופן קרות התאונה, ולפיה התובע פגע בדלת בפגיעה אופקית, בעת ריצתו של התובע לקראת הדלת, וכי הדלת לא פגעה בו:

"בהתחשב באמור לעיל, אין ספק כי הדלת לא פגעה בתובע, אלא התובע נתקל בדלת בעת ריצתו החוצה מחדר הקירור. 

נמסר לי ע"י עורך דין הוד כי מתוך המסמכים הרפואיים ברור כי התובע נחבל ראשית במצחו ולא בראשו. (לאחר מכן בעת נפילתו נחבל גס כראש).

לאור הניסוי שערכתי, בו הושטת יד מתחת לדלת היורדת גורמת לפתיחת הדלת  חזרה באופן מיידי כתוצאה מהפעלת סרגל הבטיחות, תוך כדי הפעלת כח מזערי על היד, נובע כי אם התובע היה עומד בדיוק במישור תנועת הדלת, הוא היה מקבל מכה קטנה בחלקו העליון של ראשו ותו- לו.

היות והתובע נחבל על המצח, ברור שהוא רץ כלפי פתח הדלת בו-בזמן שהדלת היתה בירידה, ותוך כדי הריצה, מצחו נכנס בחוזקה בדלת וכתוצאה מכך הוא נפל ונחבל. במילים אחרות הוא נכנס עם הראש בדלת כתוצאה מאי-תשומת לב למתרחש מסביבו". 

ואולם, חרף הגרסה הנחרצת באשר לנסיבות קרות התאונה, כפי שפורטה לעיל בחוות דעתו של המומחה מגנוס, ועליה התבססו כאמור הנתבעות בהליך זה, הרי שמסיכומי הנתבעות, ניכר כי הנתבעות אינה עוד נחרצות כבעבר באשר לנסיבות קרות התאונה, ואף טוענות כי "יש קושי בשחזור אמיתי של האירוע על סמך העדויות, שאינן מדויקות מספיק". לכן הנתבעות בסיכומיהן תולות את כל יהבן על חישובים אריתמטיים שחלקם נזכרו בחוות הדעת של המומחה מגנוס וחלקם לא, וכל זאת לא בכדי.

עיון בחוות דעתו של מומחה הנתבעות והשוואתה עם הממצאים הרפואיים נשוא פגיעתו של התובע ועם עדותו בפני בית המשפט, מלמד על כך שחוות דעתו לוקה בכשלים מהותיים שכן ההנחות הפיסיקליות שפורטו בה, אינן תואמות הן את מיקום הפגיעה במצחו של התובע והן את עוצמת הפגיעה ותוצאותיה.

ודוק, מומחה הנתבעות ביסס את מסקנת חוות דעתו על הנחת מוצא ולפיה התובע נפגע בחזית המצח ולכן הפגיעה של דלת הגלילה במצחו הייתה אופקית ולא אנכית. ואולם, רק בחקירתו התברר למומחה לראשונה כי הנחת המוצא שלו הינה שגויה, שכן הפגיעה בפועל הייתה בקו השיער במצחו של התובע ולא בחזית המצח. בעקבות זאת, המומחה תיקן במהלך עדותו את מסקנתו ואישר כי הפגיעה של דלת הגלילה בתובע הייתה אנכית ולא אופקית. למותר לציין כי ככל שהפגיעה היא אנכית, לא ניתן עוד לטעון כי התובע הוא שפגע בדלת אלא שהדלת פגעה בו. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 40 ש' 4-29).

עוד הוסיף מומחה הנתבעות כי במקרה של פגיעה אנכית, הדלת הייתה אמורה לעלות בחזרה לאחר הפגיעה. ואולם, לא הוכח במקרה דנן, אם הדלת עלתה בחזרה בפועל אם לאו. בכל מקרה, גם אם נניח כי הדלת עלתה בחזרה, הרי שהמומחה טען כי במקרה של פגיעה אנכית שכזו, עוצמת הפגיעה הינה קלה ביותר.

למסקנה זו הגיע המומחה לאחר ניסוי שערך בעצמו, עם כף ידו. ברם, ככל שאכן תוצאות הניסוי היו משקפות את המציאות, הרי שהתובע לא היה נפגע באופן כה משמעותי בראשו, כפי שאירע בפועל, לרבות איבוד הכרה, דימום מוחי וצלקת בראשו. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 34-35).

שישית, לא השתכנעתי בניסיון הנתבעות לטעון כי די בחישובים אריתמטיים פשוטים כדי להוביל למסקנה כי התובע רץ לכיוון הדלת, על מנת להספיק לעבור תחתיה בטרם תיסגר.

ודוק, הנתונים הנדרשים לשם ביצוע החישוב של מהירות התנועה של דלת הגלילה, הינם נתונים המצויים במחלוקת בין המומחים. ברי כי כל שוני באחד מהנתונים מוביל לתוצאת תחשיב שונה.

מומחה התובע ציין בחוות דעתו כי גובה הדלת הינה 3 מ' (בהתאם לנתוני היצרן) וכי היה עליה לרדת 1.02 מ', עד לראשו של התובע (גובהו של התובע לרבות בתוספת גובה נעליו- 1.98 מ' (עמ' 10 ו- 13 לחווה"ד)).

לעומת זאת, מומחה הנתבעות ציין בחוות דעתו כי גובה הדלת הינו 2.85 מ' (עמ' 3 לחוות דעתו), מבלי שציין מה גובהו של התובע במועד התאונה (לרבות בתוספת גובה נעליו). התובע העיד בחקירתו כי גובהו הוא 1.96 מ' והוא כלל לא נחקר בנוגע לתוספת הנדרשת עבור גובה נעליו ביום התאונה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 30, ש' 6-7).

ב"כ הנתבעות טוען בסיכומיו כי נפלה טעות בחישוב של זמן הירידה של הדלת, שביצע מומחה התובע. ברם, ב"כ הנתבעות לא טרח לחקור על כך את מומחה התובע, עת שניתנה ההזדמנות לכך במסגרת דיון ההוכחות, ולא מן הנמנע כי המומחה היה מבהיר את אופן חישובו. ברי כי לא ניתן לקבוע חד משמעית, כי נפלה טעות בחישובי מומחה התובע, מבלי לקבל את התייחסותו. זאת בפרט שמדובר בעניין שבמומחיות ושישנה מחלוקת בנוגע לנתונים המהווים בסיס לתחשיב.

לא זו אף זו, אשר למהירות הירידה של דלת הגלילה, הרי שיש לקחת בחשבון כי מחד, מדובר בתנועה אנכית של גוף (אשר לכאורה אמורה להיות מושפעת מכח הכבידה) ומאידך, מדובר בתנועה שאינה חופשית אלא כזו המווסתת באמצעות כוח חשמלי. במצב דברים זה, ישנה חשיבות יתרה להגדרת מהירות ירידת הדלת על ידי היצרן ולחילופין, שינוי הגדרתה על ידי המשתמש בה, נכון ליום התאונה.

לא הובאו נתונים על ידי הנתבעות באשר להגדרת מהירות ירידת הדלת על ידן, נכון ליום התאונה, ולמעשה לבית המשפט אין אפשרות לקבוע באופן חד משמעי את מהירות ירידת הדלת ביום התאונה. בהקשר זה, יש להדגיש כי מהירות הדלת ניתנת לשינוי ומומחה הנתבעות אף אישר זאת (ר' פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 38). חיזוק נוסף לקיומה של אפשרות לשינוי מהירות הדלת, נלמד גם מכך שמומחה התובע ציין בחוות דעתו, כי בהצעת הספק צוין כי מהירות פתיחת הדלת הינה 2 מ' לשנייה, בעוד שממפרט היצרן עולה שמהירות הפתיחה שונה (עמ' 5-6 לחוות דעתו).

שני המומחים ביצעו תחשיביהם על בסיס ההנחה כי מהירות סגירת הדלת הינה 0.75 מטר לשנייה, כמופיע בנתוני היצרן, שעה שכאמור לא בהכרח זו הייתה המהירות בפועל. אם לא די בכך, הרי שבחקירתו של מומחה הנתבעות, הוא טען תחילה כי מהירות סגירת הדלת בעת בדיקתו הייתה זהה למהירות הסגירה של היצרן, ואולם לאחר מכן במהלך חקירתו ביצע חישוב אחר וטען שהמהירות היא 0.57 מטר לשנייה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 38, ש' 19-34). חישובים אלו לא פורטו בחוות דעתו ומכל מקום, מעדותו זו ברי כי ניתן לשנות את מהירות סגירת הדלת וכי המומחה אינו יכול לקבוע את המהירות הספציפית שהייתה בפועל בעת התאונה.

בנסיבות אלו לא ניתן לדעת מה הייתה מהירות הסגירה / הירידה של הדלת בעת התאונה והאם לאחר התאונה ואולי אף בעקבותיה, לא שונתה המהירות על מנת לוודא כי סגירתה תארך זמן רב יותר.

גם הנתון של זמן ההשהיה של הדלת במצב פתיחה עד לסגירתה האוטומטית, הוא נתון שניתן לשנותו. מומחה התובע טוען ל- 12 שנית, מומחה הנתבעות טוען ל- 13 שניות ומכל מקום, לא מדובר בנתון קבוע של היצרן, אלא כזה הניתן לשינוי לבקשת הלקוח. (ראה עדות מומחה הנתבעות בפרוטוקול מיום 17.5.18, עמ' 39, ש' 20-25).

יוער כי התובע טוען בתצהירו כי בוצעה בדיקה של האירוע ע"י הנתבעת 1, לאחר התאונה. לתחשיב הנזק מטעם התובע צורף תצהיר תשובות לשאלון שהוגש מטעם הנתבעת 1. בתשובה 15 לשאלון אישרה הנתבעת 1 כי בינואר 2015 ביקר חוקר ממשרד העבודה אצל הנתבעת 1 וביקש שירכזו עבורו את המידע שבידיה באשר לתאונה. בתצהיר התשובות נרשם כי צורף מכתב מיום 12.1.15 שנערך לכאורה על בסיס מה שהיה זכור למנהלי הנתבעת 1. במכתב זה, שאינו נושא תאריך, ואשר נערך על ידי הגב' לבנת וקנין, צוין כי ניתן היה להקטין את חומרת הפגיעה על ידי הדרכה לצוות העובדים בתדירות יותר גבוהה. במסמך זה לא צוין כי נערכה בדיקה של הדלת, בסמוך לאחר התאונה וככל שבוצעה- על ידי מי בוצעה. כמו כן לא צוין כי נערכה מדידה של גובה הדלת ו/או של מהירות הירידה של הדלת ו/או של זמן ההשהיה של הדלת.

מכאן, כי התקיימה במקרה דנן אחת משתי האפשרויות: האחת, שהנתבעת 1 לא ערכה שום בדיקה מקצועית ורצינית של התאונה בסמוך לאחר קרותה, לרבות בדיקה מכנית של הדלת, בדיקת תקינותה, מהירות ירידתה וכו'. השניה, כי נערכה בדיקה כאמור, ואולם תוצאותיה לא הוצגו בפני התובע ובפני בית המשפט. שתי האפשרויות מובילות לכך שאין בידי בית המשפט ראיות קונקרטיות באשר למהירות הירידה של הדלת וזמן ההשהיה של הדלת, נכון ליום התאונה וכיוצ"ב. למותר לציין כי ביצוע בדיקות אלה היה ביכולתה ובשליטתה של הנתבעת 1, ואי ביצוען ו/או אי הצגת תוצאות הבדיקה, מונעות האפשרות להתחקות אחר הנתונים המדויקים של דלת הגלילה, נכון ליום התאונה.

בנוסף, אין יכולת להוכיח באופן מדויק את מהירות הליכתו (וכנטען על ידי הנתבעות- מהירות ריצתו) של התובע לקראת דלת הגלילה. ודוק, אין שום נתון מדויק אשר יכול ללמד על מהירות הליכתו של התובע. מומחה התובע יצא מתוך נקודת הנחה ולפיה מהירות הליכתו של התובע הינה בהתאם למהירות ההליכה הממוצעת של אדם (6 קמ"ש). באופן דומה, זמן התגובה של התובע חושב על ידי מומחה התובע, בהתאם לזמן תגובה ממוצע ולא לפי זמן התגובה הספציפי של התובע. מומחה הנתבעות לא אישר את זמן התגובה האמור, וטען לזמן תגובה שונה. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, החל מעמ' 15 ש' 17 עד עמ' 16 ש' 12 וכן עמ' 7 לחוו"ד מומחה הנתבעות).

צא ולמד, כי במקרה דנן, ישנם אינספור נתונים שאף אחד מהם אינו מדויק /ואו אינו מוסכם על הצדדים, וגם נתונים שניתן היה בנקל למדוד אותם בסמוך לאחר התאונה (על מנת לא להתבסס על השערות ונתונים ממוצעים), לא נמדדו כאמור על ידי הנתבעות. למותר לציין כי ביום האירוע ובסמוך לאחר מכן התובע נעדר מעבודתו, ולכן לא ניתן היה לצפות ממנו כי במצבו הרפואי יבצע את הבדיקות והמדידות הנדרשות כי אם מהנתבעת 1 שהינה בעלת השליטה בדלת.

בשל האמור, ובפרט בשל העובדה כי כלל התחשיבים השונים שהוצגו בפניי, נבדלו זה מזה בחלקיקי שניות עד שניה בודדת, הרי שלא ניתן לקבוע על בסיס תחשיבים אלו באופן וודאי כי התובע רץ לקראת הדלת על מנת לעבור תחתיה.

מכלל הנימוקים האמורים, הנני קובעת כי גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה לא נסתרה. אקדים את המאוחר ואציין, כפי שיובהר להלן, כי מצאתי שיש להטיל על הנתבעת 1 אחריות לקרות התאונה, אותה ניתן היה למנוע באמצעים סבירים, גם במידה והתובע היה רץ לכיוון הדלת.

האחריות לתאונה

התובע טוען כי יש להטיל את הנטל על הנתבעות להוכיח את היעדר התרשלותה של הנתבעת 1 ואת היעדר קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותה זו לנזק שנגרם לתובע. לחילופין טוען התובע כי הנתבעת 1 התרשלה בשל אי התאמת הדלת לשימוש הולכי רגל וזאת בהעדר התקני בטיחות בדלת אשר היו יכולים למנוע את קרות התאונה. כמו כן טוען התובע להפרת חובה חקוקה בשל אי מתן הדרכה לתובע ולעובדים האחרים בנתבעת 1 אודות דלתות מסוג זה, אשר הותקנו מספר ימים לפני התאונה.

הנתבעות טוענות כי התאונה אירעה באשמת התובע בלבד, אשר ידע כי הדלת נסגרת לאחר זמן השהיה קצר ועדיין בחר לרוץ לכיוון הדלת על מנת לצאת לפני סגירתה, אך טעה בהערכתו. לטענתה, התקני הבטיחות הקיימים בשער מספקים, לא מדובר במכונה כטענת מומחה התובע ומכל מקום, ההתקנים המומלצים ע"י היצרן מהווים המלצות בלבד ואינם מחייבים. אשר להדרכה טוענות הנתבעות, כי אין הגיון לדרוש ממעביד להדריך את עובדיו שלא למהר להספיק לעבור בריצה מתחת לדלת אוטומטית נסגרת.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובחנתי את הראיות שבפניי, לרבות חוות הדעת שהוגשו מטעמם, הגעתי למסקנה כי יש להטיל את האחרית בגין קרות התאונה על הנתבעות.

כפי שיפורט להלן, מסקנתי זו מתקבלת תוך דחיית תחולתו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אך תוך קביעה כי התובע הוכיח שהנתבעת 1 התרשלה במקרה דנן.

נטל ההוכחה

שלושה תנאים מצטברים לתחולתו של סע' 41 לפקודה והם: האחד- לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; השני- הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; השלישי- נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר שהמקרה אירע בהיעדר כל התרשלות מצידו. נטל השכנוע לקיומם של התנאים רובץ על שכם התובע, טוען הטענה, ועליו להרימו עפ"י המבחן של מאזן ההסתברויות. ראה עא 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי (23/11/2017) וכן ע"א 4152/03 חסונה נ' בית החולים ביקור חולים, (3.2.2005), שם נקבע:

"כלל 'הדבר מעיד על עצמו' מהווה חריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית, בכך שהוא מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא – ראיות המלמדות כי במרבית המקרים, נזק מן הסוג שארע נגרם בשל התרשלות כלשהי" 

לא מצאתי כי יש להחיל במקרה זה את סעיף 41 לפקודה. נסיבות התאונה ידועות לתובע והוא אף הגיש תצהיר אודות נסיבות אלה מטעמו, מטעם העד שנכח בעת התאונה, מר אסף סויסה, וכן חוות דעת מקצועית באשר לדלת נשוא התאונה. בנסיבות אלו אין לומר כי לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו לאירוע שגרם לנזק. בנוסף, הגם שדלת הגלילה הייתה בשליטת הנתבעת 1, הרי שלא נמנעה מהתובע הגישה לדלת זו, לרבות באמצעות מומחה מטעמו.

נוכח אי התקיימות שניים מתוך שלושת התנאים המצטברים הנדרשים, מתייתר הצורך לדון בתנאי השלישי, וניתן לקבוע כי אין תחולה במקרה דנן לסעיף 41 לפקודת הנזיקין. לאור האמור, הנטל להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובע ועליו להוכיח את התקיימות יסודותיה של עוולת הרשלנות.

עוולת הרשלנות – סעיף 36 לפקודת הנזיקין

להוכחת התקיימות עוולת הרשלנות יש להוכיח יסודותיה. קרי, יש לקבוע כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, כי החובה הופרה, נגרם נזק וקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו, הוכרה זה מכבר בפסיקה. כך נקבע בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.8.11) (להלן: "פרשת קלינה"):

"ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו... אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות... אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה... בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה... נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה."

במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון האם אדם סביר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, היה יכול וצריך לצפות את הסיכון ואת התרחשות הנזק. חובת זהירות קונקרטית אינה מופרת שעה שהסיכון הנשקף הוא סיכון סביר, טבעי ורגיל לסוג הפעולה אותה מבצעים בני האדם, אלא היא מתגבשת מקום בו הסיכון הנשקף מביצוע אותה פעולה בלתי סביר הוא (וראה לעניין זה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113) (להלן: "הלכת ועקנין").

התובע אינו מתמקד בהליך זה בטענה כי אירעה תקלה בדלת וכי זו גרמה לתאונה, אלא כי לא הותקנו בה אמצעי הגנה נדרשים וכי לא ניתנה הדרכה מספקת לעובדים בנוגע לאופן פעולת הדלת והסכנות הנצפות ממנה. משכך, יש לבחון האם די היה באמצעי המיגון והזהירות אשר הותקנו בפועל בדלת, בכדי לעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על הנתבעת 1 כמעבידתו של התובע, או שמא במקרה זה קיימת חובת זהירות קונקרטית רחבה יותר, אשר הופרה, מאחר והיה מדובר באירוע ובנזק שניתן היה לצפות ולמנוע את התרחשותם.

עסקינן בדלת גלילה אוטומטית, בגובה של 2.85 מ' ורוחב של 2.1 מ' (לפי טענת מומחה הנתבעות). מספר דלתות מסוג זה הותקנו ברחבי מפעל הנתבעת 1 מספר ימים בלבד לפני קרות התאונה. הדלת נפתחת הן כאשר מתקרבת אליה מלגזה והן באמצעות כפתור לחיצה. אין לדלת כל מנגנון המזהה התקרבות של הולך רגל, אלא אך ורק של מלגזה. בדלת קיימים 3 התקני בטיחות: 1. עין פוטואלקטרית בין המשקופים הממוקמת בגובה של 35 ס"מ מהרצפה; 2. סרגל בטיחות המותקן בתחתית הדלת ואשר גורם לעלייה של הדלת הנסגרת במידה ויש מגע בינה לבין עצם כלשהו; 3. חיישן קרבה המזהה מלגזות ממרחק של 5.3 מ'.

שני הצדדים הגישו חוות דעת מקצועית באשר למנגנוני הבטיחות הקיימים בדלת. מומחה הנתבעות מר מגנוס קבע כי די בשלושת המנגנונים הנ"ל כאמצעי בטיחות וכי לולא התנהלותו הרשלנית של התובע, קרות התאונה הייתה נמנעת. מנגד, מומחה התובע טען כי הדלת אינה עונה על דרישות התקן הרלבנטי, על הוראות היצרן ועל הוראות פקודת הבטיחות בעבודה.

לאחר שעיינתי בשתי חוות הדעת והתרשמתי ישירות משני המומחים, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את חוות דעתו של מומחה התובע, כפי שיפורט להלן.

מומחי הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם חל על הדלת נשוא התביעה, התקן הרשמי, ת"י 900 חלק 21.3 שפורסם בילקוט הפרסומים, ביום 29.12.11.

מומחה התובע טוען כי תקן זה חל על דלתות גלילה, כאשר בהערה 104 לתקן נקבע חריג לפיו התקן לא יחול על מערכות הינע "המיועדות בלעדית לשימוש על ידי אנשים מיומנים באתרים מסחריים ותעשייתיים". לטענתו, משלא ניתנו לתובע ולעובדים הנוספים הדרכות בדבר השימוש והסיכונים שבדלת מסוג זה, הרי שלא ניתן לראות בהם כ"עובד מיומן" לצורך הערה זו. לכן יש תחולה לתקן.

מומחה התובע מפרט כי התקן הנ"ל מחייב הפעלת הדלת בהתאם להוראות היצרן וכן מחייב התקנת התקן קירבה המזהה תנועת הולכי רגל, ממרחק של 5 מ' מהדלת. במצב של זיהוי כאמור, הדלת תיעצר והפגיעה בהולך הרגל תימנע.

לטענת מומחה הנתבעות, אין תחולה לתקן זה מאחר ורשום בו כי אינו חל על דלתות שרוחבן פחות מ – 3 מטר ושטחן פחות מ- 6.25 מ"ר.

בכך מתייחס מומחה הנתבעות להערה 104 בתקן שצורף לחוות דעת מומחה התובע, הקובעת כי:

"תקן זה אינו חל על מערכות הינע:

...

-עבור דלתות מעבר נעות אופקית להולכי רגל בעלות פתח שרוחבו 3 מטר לפחות ושטחו 6.25 מ"ר לפחות;

-המיועדות בלעדית לשימוש על ידי אנשים מיומנים באתרים מסחריים ותעשייתיים..."

מומחה הנתבעות נחקר אודות העובדה, כי ההחרגה עליה הסתמך מתייחסת לדלות הנסגרות אופקית בלבד ולא אנכית כבמקרה שלנו. ואכן, מומחה הנתבעות חזר בו מטענה זו:

"ש.אנו מדברים על דלת שהיא ורטיקלית, אנכית.

ת.כן.

ש.אני מפנה אותך לתקן הישראלי ולהראות לך שההערה שאתה מתייחס אליה, הערה 104 של התקן שמחריגה את התקן מכל מיני מערכות הינע כמו המערכת שלנו לכאורה. הערה 104 קובעת מה לא חל. אני מציגה את ההערה בפניך. היא מדברת על דלתות לגבי פתחים שרוחבם 3 מטרים ושטח 6.25.

ת.כן.

ש.הדלתות האלה הן דלתות שנעות אופקית בעוד שהדלת שלנו אנכית. אתה חוזר בך ומתקן את מה שקבעת.

ת.נכון. ההחרגה מתייחסת לדלתות אופקיות. כלומר ההערה 104 לא חלה על הדלת נשוא התביעה."

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 33 ש' 1-11).

אשר להחרגה של שימוש ע"י אנשים מיומנים, הרי שכבר עתה אקדים את המאוחר ואבהיר כי לא הוכח בפניי שהתובע והעובדים במפעל קיבלו הדרכה לשימוש בדלתות אלו ולסיכונים הכרוכים בשימוש זה ולכן, גם מסיבה זו אין להחריג את תחולת התקן והנני קובעת כי יש להחילו על דלת זו.

כמפורט בחוות דעת מומחה התובע ובתקן שצורף אליה, יש להתקין התקן קרבה המזהה תנועת הולכי רגל ממרחק של 5 מטרים מהדלת. אין חולק כי לא מותקן בדלת התקן שכזה.

כמו כן, התקן מפנה להוראות היצרן אשר קובע מספר התקני קרבה המזהים את הולך הרגל או הנוסע, שעה שהוא נמצא באזור שלפני חזיתות הדלת על מנת לוודא כי הדלת תעצור לא רק כאשר הולך הרגל נמצא מתחתיה, אלא גם כאשר הוא נמצא במרחק מה ממנה. התקנים אלו נועדו למנוע מצב של פגיעה במקרה והולך הרגל נמצא בתנועה לכיוון הדלת ולא מספיק להגיב ולעצור. כמו כן, היצרן קובע התקנים אשר נועדו להבטיח כי לא יהיה מגע בין הדלת לבין אדם או חפץ הנמצא על סף הדלת או מתחתיה.

לאמור יש להוסיף, כי לא נסתרה טענת מומחה התובע ולפיה מדובר במכונה שעליה לעמוד בדרישות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל – 1970 ותקנותיה. גם מומחה הנתבעות הודה בכך בחקירתו הנגדית:

"ש.הדלת שאנו מדברים עליה אפשר לבוא ולומר שזה התקן מכני.

ת.כן.

ש.שמופעל על ידי מנוע חשמלי.

ת.כן."

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 32 ש' 23-26).

הפקודה והתקנות קובעות כי מקום שלא ניתן לגדר את המכונה, יש להתקין התקן אשר ימנע באופן אוטומטי את המפעיל מלבוא במגע עם המכונה. כפי שאפרט להלן, ההתקנים שהותקנו בפועל לא מונעים מגע שכזה, וכך אירע גם בעת התאונה.

התובע בסיכומיו טוען כי בהוראות היצרן קיימים מספר התקנים אשר יכולים היו למנוע את התאונה ואשר מזהים תנועה של הולכי רגל, אולם די היה בהתקנת חיישן קרבה, מסך פוטואלקטרי (להבדיל מעין פוטואלקטרית שהותקנה) ופס בטיחות ברצפה, בכדי למנוע את קרות התאונה. הנתבעות כאמור טוענות כי אין תחולה לתקן או לתקנות הבטיחות הנוגעות להתקן מכני וכי כל ההתקנים המוצעים ע"י היצרן מהווים הצעות גרידא ואינם מחייבים את הלקוח. לטענתה, די בהתקנים שהותקנו בדלת בכדי לצאת ידי חובתה.

לדידי, ולמעלה מהנדרש כאמור, גם אם אין תחולה להוראות התקן או התקנות הנ"ל, הרי שהיה מצופה מהנתבעת 1 להתקין התקנים המיועדים לזיהוי הולכי רגל, עוד בטרם הגיעו לסף הדלת ולמנוע כל אפשרות למגע של הדלת עם גופם של הולכי הרגל. תקן ותקנות הבטיחות מהווים אינדיקציה לרמת ההתנהגות הסבירה הנדרשת, אולם בכל מקרה יש לבחון האם האמצעי המצוין בהם, נמנה עם אמצעי הזהירות הסבירים שיש לנקוט בהם לפי מבחן הצפיות (ראה למשל ע"א 704/71 אגבריה נ. המאירי, פ"ד כו (1), 743).

במקרה דנן, מדובר במפעל בו ישנם עובדים רבים. הכניסה לאזורים בהם מותקנות דלתות כגון אלו, לא נועדה למלגזות בלבד (ולפחות לא נטען כך). הדלת נשוא התביעה הינה דלת גלילה ואשר לפי עדותו של מומחה התובע, יורדת במשקל של 16 ק"ג בשנייה, ועשויה לגרום לפגיעות גוף קשות למי שבא עמה במגע, כפי שאירע בפועל. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 17 ש' 2-6). בנסיבות אלו, גם אם ייקבע כי אין תקן או תקנות המחייבים התקנת אמצעי מניעה אשר יזהו הולכי רגל המתקרבים לדלת או הנמצאים על סף הדלת, יש לקבוע כי זהו סטנדרט ההתנהגות ו/או הזהירות הסביר הקונקרטי המצופה מהנתבעת 1, וכי היה עליה מלכתחילה לפעול בהתאם לסטנדרט זה.

אכן אחריות המעביד אינה מוחלטת ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, אולם כאמור, בנסיבות בהן מדובר בדלתות המשמשות הולכי רגל, היה על הנתבעת 1 למנוע מצב בו יהיה מגע בין הדלת להולך הרגל המתקרב אליה או הנמצא מתחתיה. מדובר באמצעים פשוטים, אשר הומלצו ע"י היצרן, ואשר היה בהם בכדי למנוע כל מגע בין התובע לדלת, ולמנוע את פגיעותיו ונזקיו של התובע.

ההתקנים שהותקנו בפועל, היינו, פס המזהה מלגזות בלבד וכן עין פוטואלקטרית בגובה של 35 ס"מ וסרגל בטיחות בתחתית הדלת הפועל רק לאחר מגע עם הולך הרגל או חפץ כלשהו, אין בהם די בנסיבות כגון אלו.

תחילה יובהר כי מומחה הנתבעות נחקר אודות התקן הזיהוי הקיים בדלת והסכים כי מדובר בפס המזהה תנועה של מלגזות בלבד ולא של הולכי רגל. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 35 ש' 12-18).

אשר לסרגל הבטיחות, הרי שלא מדובר בהתקן המונע מגע, אלא כזה המוודא כי רק לאחר שנוצר מגע, הדלת לא תמשיך לרדת אלא תעלה בחזרה. ברי כי אין בכך די.

מומחה הנתבעות טען כי המגע שנוצר הינו מגע קל בלבד וכי לצורך קביעת עוצמת המגע, ביצע בדיקה ידנית. המומחה נחקר אודות שיטת בדיקה זו ומחקירתו עלה, כי קיימים כלים בהם ניתן לבצע בדיקה מדעית, אך לא ביצע אותה מאחר ואין לו מכשיר שכזה .(ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, החל מעמ' 34 ש' 25 עד עמ' 35 ש' 11). מומחה התובע טען כי התקן המחייב לא דורש התקנת סרגל בטיחות, מהטעם שהתקן אוסר לחלוטין מגע בין הדלת לגוף כלשהו. כן העיד כי את עוצמת הפגיעה יש לבצע באמצעות מכשירי בדיקה ייעודיים לכך (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 18 ש' 1-17).

לצורך הוכחת טענה זו של מומחה הנתבעות, בדבר עוצמת הפגיעה של סרגל הבטיחות במצחו של התובע, לא ניתן להסתפק בבדיקה פיזית פשוטה, מקום בו ניתן לבצע בדיקה מקצועית ובכלים מקצועיים. יתירה מזו, וכפי שנקבע כבר לעיל, הרי שמהירות סגירת הדלת בעת התאונה אינה ידועה בוודאות, ולכן, ייתכן מאד כי עוצמת המכה, המושפעת בהכרח ממהירות הסגירה, גם היא השתנתה. העד, מר סויסה, העיד כי אכן הייתה פגיעה של הדלת במצחו של התובע, וכי הוא חושב שזו עלתה לאחר הפגיעה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 22 ש' 5-6). נראה אם כן, כי הסרגל ביצע את הפעולה אותה היה אמור לבצע, אולם המכה הייתה כה חזקה במצחו של התובע, עד שהביאה לנפילתו ולאובדן הכרתו.

אשר לעין הפוטואלקטרית, הרי שזו מותקנת בגובה של 35 ס"מ. מומחה התובע התייחס לכך בחוות דעתו (עמ' 14) והבהיר כי גם כאשר חלקי גוף של הולך הרגל, כגון הראש או יד נמצאים תחת סף הדלת, אך הרגליים טרם חדרו לתחום קרן האור, הדלת ממשיכה לרדת. גם מומחה הנתבעות העיד כי אם חלק של הגוף, כגון כפות הרגליים עובר מתחת לקרן האור או חלק עליון עובר מעליו, העין לא תזהה אותו ותמשיך בירידה. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, החל מעמ' 33 ש' 15 עד עמ' 34 ש' 4).

לעומת זאת, התקנת מסך פוטואלקטרי המכסה את כל שטח הדלת היה מביא לעליית הדלת עם מעבר של כל חלק בגוף בתחום שטח הדלת. כך גם לפי עדותו של מומחה הנתבעות. הנתבעות לא הצביעו על כל קושי בהתקנת מסך שכזה, כלכלי או אחר. ראה פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18, עמ' 34 ש' 5-14).

נוכח האמור לא השתכנעתי כי די היה בהתקנים שהותקנו בדלת ע"י הנתבעת 1, בכדי לקבוע כי זו נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת תאונות, לרבות כאלו הכוללות מגע בין הדלת להולכי רגל. הסתפקות הנתבעת 1 בהתקנים שהותקנו, שהינם אמצעי הגנה מינימליים ו/או שאינם אפקטיביים, אינה עומדת בקנה אחד עם הזהירות המצופה ממנה כלפי עובדיה ובאי תחום המפעל. לא ברור למה בחרה הנתבעת 1 להתקין אמצעים אשר ימנעו מגע במקרים ספציפיים בלבד, כאשר עמדו בפניה אמצעים רבים ויעילים יותר, העומדים בתקן הנדרש, ואשר הוצעו לה ע"י היצרן. אמצעים אלו כאמור נועדו למנוע מגע בין הולכי רגל לבין הדלת, בין בהתקרבם לדלת ובין בהגיעם לסף הדלת.

הימנעות הנתבעת 1 מלהתקין אמצעי זהירות שימנעו כל מגע בין הדלת לבין הולכי הרגל, מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית שלה כלפי התובע. משהנתבעת נמנעה מלהתקין האמצעים הנדרשים כאמור, בניגוד לתקן ולהמלצות היצרן, היה עליה לצפות את הסיכון לקרות התאונה נשוא תביעה זו.

למעלה מהנדרש, אילו פעלה כך הנתבעת 1, הרי שלא הייתה כל משמעות לשאלה האם התובע רץ לכיוון הדלת או הלך לקראתה בהליכה רגילה. שני המצבים הינם מצבים צפויים שהיה על הנתבעת לצפות את התרחשותם ולמנוע את גרימת הנזק, בדרך של התקנת אמצעי הבטיחות הנ"ל.

התובע נפגע מדלת הגלילה שירדה לעבר מצחו, ואשר לא זיהתה את התקרבותו אליה. בהיעדר אמצעי זהירות כאמור, סגירת הדלת והפגיעה בתובע לא נמנעה. נוכח האמור ברי כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת 1 באי התקנת אמצעי בטיחות נדרשים המזהים את התקרבותו של התובע או נוכחותו על סף הדלת, לבין הפגיעה והנזק אשר אירעו לתובע.

אי מתן הדרכה

נוסף על האמור הנני קובעת כי הנתבעת 1 לא דאגה להדרכה של עובדיה אודות השימוש בדלתות מסוג זה והסכנות הכרוכות בכך. מדובר במחדל המהווה הן רשלנות מצידה של הנתבעת 1 והן הפרת חובה חקוקה על ידה.

מומחה התובע מציין בעמ' 11 לחוות דעתו, כי תקנות הבטיחות בעבודה (מכירה והשכרה של מכונות, מתקנים וציוד), תשס"א-2001 מחייבות צירוף הוראות הפעלה, אחזקה ובטיחות בשפה העברית. במקרה זה הספק לא סיפק ספר בעברית אלא רק באנגלית. חובה זו מופיעה גם בספר היצרן אשר מדגיש את החשיבות במתן הדרכה.

התובע מוסיף כי מדובר בהפרה של תקנות 2-4 או 6-10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, או לפי סע' 5א לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות), תשכ"א-1960 או לפי תקנות 3,5 ו- 8 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תוכנית לניהול הבטיחות), תשע"ג-2013. הפרות שהן חמורות שבעתיים מקום שהתובע מונה כממונה בטיחות במפעל.

מומחה הנתבעות טוען כי לא מצא תיעוד באשר לביצוע הדרכה לתובע נוכח סגירת המפעל בו עבד והעובדה כי האנשים המכירים את האירוע כבר לא נמצאים. המומחה מוסיף כי מדובר בדלתות אשר הותקנו כשבוע לפני התאונה וכי הפעולה הבסיסית שלה, היינו סגירה אוטומטית לאחר זמן ההשהיה, ברורה כבר לאחר מחזור אחד בלבד של שימוש בה.

הנתבעות טוענות עוד, כי עדות התובע במהלך חקירתו הנגדית, ולפיה לא ידע כי הדלת נסגרת אוטומטית, הינה עדות שקר. עדות זו נסתרת הן מתצהיר התובע עצמו, שם טען כי לא ידע שהדלת לא נפתחת כאשר הוא מתקרב אליה, והן מעדות מר אסף סויסה, אשר העיד כי הם ידעו שהדלת נסגרת מעצמה. בחקירתו הנגדית התובע אף אישר כי הוא ידע שהדלת לא נפתחת כאשר מתקרבים אליה ובכך גם סתר את טענתו שבתצהיר. לכן אין זה רלוונטי אם הסבירו לו אודות המנגנון והסיכונים אם לאו.

תחילה אבהיר כי לא הוכח בפניי כי בוצעה הדרכה כלשהי לעובדים. הנתבעות לא הגישו תצהיר על כך ולא הוגש כל מסמך המתעד הדרכה שבוצעה. אינני מקבלת את הטענה כי לא ניתן היה למצוא תיעוד בגין ביצוע ההדרכה, בשל סגירת המפעל. מדובר בתאונה אשר אירעה כתוצאה מדלת שהותקנה מספר ימים קודם לתאונה. התאונה נבדקה ע"י הנתבעת 1 בזמן אמת. אילו היה בידיה תיעוד כי התובע עבר הדרכה כלשהי אודות השימוש בדלת וסיכוניה, סביר כי תיעוד שכזה היה נשמר על מנת להוכיח כי התובע פעל בניגוד להנחיות ולהדרכות שקיבל.

לא זו אף זו, כפי שפורט לעיל, הנתבעת 1 אישרה בתשובה 15 לשאלון שהפנה אליה התובע, כי נערך על ידי הגב' לבנת וקנין מטעם הנתבעת 1, מכתב תשובה לפניית חוקר ממשרד העבודה אודות התאונה. במכתב זה, אשר נטען כי הוא מיום 12.1.15, הודתה הנתבעת 1 כי ניתן היה להקטין את חומרת הפגיעה על ידי הדרכה לצוות העובדים בתדירות גבוהה יותר. המדובר בהודאת בעל דין מטעם הנתבעת 1, כשבמקרה דנן לא הובאה אף ראשית ראיה באשר לאיזושהי הדרכה שבוצעה אי פעם בנוגע לדלת הגלילה שהותקנה.

יתירה מזו, עצם הטענה בסיכומי הנתבעות כי לא היה צורך בהדרכה, מלמדת כי לא יוחסה כל חשיבות למתן הדרכה שכזו ולכן גם לא ניתנה, וטענה זו עומדת כאמור בסתירה להודעת בעל דין שניתנה מטעמה.

לא השתכנעתי כי לא היה צורך במתן הדרכה או כי מדובר בפעולה פשוטה שאין צורך להדריך את העובדים אודותיה וכי התובע ידע אודות מנגנון ההפעלה של הדלת. החובה לבצע את ההדרכה קבועה הן בתקנות אליהן הפנה התובע והן בהוראות היצרן. הן התקנות והן הוראות היצרן, העניקו חשיבות רבה להתקנת מנגנוני הבטיחות בדלת ולמתן הדרכה אודות הסיכונים.

התובע והעד מטעמו, מר סויסה, העידו כי לא קיבלו כל הדרכה אודות הדלת. כל אחד מהם העיד אודות ידיעתו האישית. בעוד התובע טען כי לא ידע על סגירתה האוטומטית של הדלת ולא ייחס לכך חשיבות, הרי שמר סויסה העיד כי ידע זאת, אך לא ידע תוך כמה זמן היא נסגרת.

אינני סבורה כי בסתירות אלו יש כדי ללמד על חוסר מהימנות של העדים. דווקא הסתירה הנטענת מחזקת את המסקנה כי לא בוצע תיאום גרסאות בין העדים, וכל אחד העיד אודות הידע האישי שלו. חוסר ההתאמה רק מחזק את המסקנה, כי היה על הנתבעת 1 לספק הדרכה אחידה לכל העובדים. הנתבעות אינן יכולות לפטור עצמן ממתן הדרכה מתאימה, תוך הסתמכות על כך שהעובדים ילמדו לבדם אודות הפעלת הדלת.

אומנם, התובע העיד בחקירתו הנגדית כי ידע שהתקרבותו לדלת לא תפתח את הדלת הסגורה, אולם אין בכך בכדי לסתור את טענתו בתצהיר, כי לא ידע שהתקרבותו לדלת לא מונעת את ירידתה או סגירתה. מדובר בשני מצבים שונים ואין זה מופרך לחשוב כי גם אם הדלת הסגורה לא תיפתח עם התקרבותו אליה, אין זה אומר שאין בדלת מנגנון המזהה את התקרבותו בעודה פתוחה או את היותו מתחת לדלת ועל סף הדלת, ואשר מונע את סגירתה.

מכל מקום, את החשיבות בדבר הצורך במתן הדרכה ניתן למצוא דווקא בחוות דעת מומחה הנתבעות, אשר מפרט מה הן הפעולות שהיה על התובע לבצע בכדי להימנע מתאונות כגון אלו. לשיטתו, במקום הפעולה הפזיזה של לנסות ולצאת דרך פתח הדלת שנפתחה ע"י המלגזה, מבלי לדעת כמה זמן נשאר לו לצאת לפני הסגירה מחדש, היה על התובע לחכות עד אשר מתחילה הסגירה ואז ללחוץ על הלחצן הידני לפתיחה, או לחילופין, ללחוץ על הלחצן כשהדלת עדיין פתוחה, ובכך להאריך את ההשהיה לפני סגירת הדלת מ- 13 שניות ל- 20 שניות בערך, וכל זאת על מנת שיספיק לעבור מבלי להיפצע.

דווקא טענות אלו מלמדות על כך כי אילו דברים אלו היו מוסברים לתובע מלכתחילה, הרי שפגיעתו הייתה נמנעת. היה על הנתבעת 1 להדריך את עובדיה אודות הסגירה האוטומטית, מהירות הסגירה, משך ההשהיה, הדרך להארכת ההשהיה ואודות העובדה כי הדלת לא נשארת פתוחה כאשר מתקרב אליה הולך רגל. כמו כן היה על הנתבעת 1 לספק הדרכה באשר לסיכונים של השימוש בדלת זו, התקני הבטיחות המותקנים בה או העדרם והנזקים אשר עלולים להיווצר ממגע או פגיעה של הדלת.

הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שזמן קצר קודם לתאונה התובע מונה כנאמן בטיחות אצל הנתבעת 1. על אף האמור, מנהל הבטיחות במפעל הנתבעת 1, האחראי על נאמני הבטיחות, לא ראה לנכון להדריך את התובע אודות הדלת שהותקנה ולטענת התובע, רק לאחר התאונה "התחילו לדבר איתנו על הדלת". טענה זו כאמור לא הופרכה ולא הובאה כל ראיה בדבר מתן הדרכה לתובע עובר למועד התאונה. (ראה עדות התובע בפרוטוקול מיום 17.5.18, החל מעמ' 28, ש' 27 עד עמ' 29, ש' 1-7).

מכלל האמור, הנני קובעת כי באי מתן הדרכה לעובדים ולתובע בפרט, אודות אופן תפעולה של דלת הגלילה והסכנות הצפויות ממנה, הפרה הנתבעת 1 את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע. כמו כן, מתקיים קשר סיבתי ישיר בין מחדל זה לבין התאונה והנזק שנגרם לתובע.

הפרת חובה חקוקה

בהלכת ועקנין נותחו יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה ואלה הם: (א) חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; (ב) שהחיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (ג) שהמזיק היפר את החובה המוטלת עליו; (ד) שההפרה גרמה לניזוק לנזק; (ה) שהנזק אשר נגרם הינו מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק (ר' גם ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם ציזיק ז"ל, פ"ד מא (ד) 169, עמ' 181; ע"א 542/87 קופת אשראי נ' עואד, פ"ד מד (1) 422).

אי התקנת התקנים המונעים מגע בין הולך הרגל המתקרב לדלת או הנמצא על סף הדלת ומתחתיה, וכן אי מתן הדרכה לעובדים, מהווים הפרה של הוראות התקן והתקנות שפורטו בהרחבה לעיל, ואשר נועדו להגן על העובד ו/או על המשתמש בדלת. לפיכך, מלבד הרשלנות, הרי שהנתבעת 1 עוולה כלפי התובע אף בהפרת חובה חקוקה.

אשם תורם

משקבעתי כי האחריות לתאונה הינה של הנתבעת 1, נותר לבחון האם יש להטיל במקרה זה אשם תורם על התובע.

מקום שעסקינן בתביעה של עובד כנגד מעבידו, המגמה הינה שלא להחמיר עם העובד בקביעת רשלנות תורמת (ראה: ע"א 655/80 מפעלי קרור צפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', פד לו (2) 592; ע"א1958/97 רפאל בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, דינים עליון כרך נה 823). בלהט העבודה ובלחץ האירועים ובמטרה להרשים את מעבידו ולשמור על מקום עבודתו, עשוי העובד גם לטעות ולפעול באופן הנופל מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר שיש לו הזמן והיכולת לשקול בנחת את מעשיו (ראה: ע"א477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פד מב (1) 415; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פד מה (2) 593; ע"א 6463/95 מדינת ישראל נ' דרעי פד נ(3) 433 וכן ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אלדג' (פרחן), פ"ד מא (4) 524.

דלת הגלילה הינה אחת ממספר דלתות שהותקנו במפעל הנתבעת 1, ימים ספורים לפני התאונה. הנתבעת 1 לא הדריכה כאמור את העובדים בכלל ואת התובע בפרט אודות אופן הפעלת הדלת, לרבות אודות הסכנות הצפויות ממנה והתקני הבטיחות המותקנים בה.

על אף האמור, ומתוך השימוש הקצר שביצע התובע בדלתות מסוגה של הדלת נשוא התביעה, הוא הספיק לדעת כי הדלת נפתחת רק עם התקרבות מלגזה אליה ולא הולך רגל, וכי על מנת שהולך רגל יפתח את הדלת עליו ללחוץ על כפתור הפתיחה. (ר' פרוטוקול מיום 17.5.18, עמ' 26, ש' 19-31).

כמו כן, התובע תיאר בעדותו את נסיבות התאונה, כשהדגיש כי כשהגיע בתחילה, יחד עם מר סויסה, לדלת הגלילה זו נפתחה מאחר וזוהתה התקרבות המלגזה אליה, מבלי שהיה צורך ללחוץ על כפתור הפתיחה. מאוחר יותר כשרצו התובע ומר סויסה לצאת מחדר הקירור, לחץ התובע על כפתור הפתיחה על מנת לפתוח את הדלת. או אז, נזכר כי שכח לסגור את דלת הקירור. לאחר סגירת דלת הקירור, ובעת הליכתו לעבר דלת הגלילה, העיד התובע כי זו הייתה פתוחה, וכי ירידתה של הדלת ופגיעתה במצחו, אירעה בעת שעבר בדיוק מתחתיה. (ר' פרוטוקול מיום 17.5.18, עמ' 27-28).

התובע העיד כי לא קיבל כאמור הדרכה כלשהי באשר לדלת הגלילה, לרבות באשר לזמן ההשהיה של הדלת. על אף האמור, התובע לא בחר לנקוט במשנה זהירות, דווקא בשל חוסר היכרותו עם הדלת וחוסר ידיעתו אודות אופן תפעולה המדויק, ובחר לעבור את הדלת שהייתה פתוחה עת צעד לקראתה. במצב הדברים בו אין לתובע מידע על זמן ההשהיה המדויק של הדלת, ובו מדובר בדלת חדשה שהותקנה רק לפני ימים ספורים אצל הנתבעת 1, היה באפשרותו להמתין בסבלנות עד לסגירתה המלאה של הדלת, ורק לאחר מכן פתיחתה מחדש, אם באמצעות התקרבות המלגזה אליה ואם באמצעות לחיצה על כפתור הפתיחה.

אין נפקא מינה אם התובע מיהר לצאת בעת שראה את דלת הגלילה פתוחה ועשה זאת בהליכה או בריצה (הגם שממילא לא הוכח כי התובע רץ לעבר הדלת). ודוק, בשני המקרים התובע היה יכול להמתין עד לסגירת הדלת במלואה ולאחר מכן לפעול לפתיחתה, בהתאם למידע המצוי בידיו, באשר לאופן תפעולה (הגם שלא קיבל הדרכה כאמור).

בשל ההתנהלות האמורה, ניתן לקבוע בזהירות הנדרשת, כי ישנה תרומה מסוימת של התובע לקרות התאונה. מאידך, בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל, יש לסייג קביעתי זו, שכן עובד הממהר לבצע את משימותיו אף הוא נכנס בגדר הצפיות של המעביד ולא מן הנמנע כי המעביד אף יעודד ויתמרץ עובדים לבצע את עבודתם במהירות.

לאור האמור, ובאיזון הנדרש, בין מכלול השיקולים, אני קובעת כי לתובע אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 20%.

נכותו הרפואית של התובע

לצורך קביעת נכותו הרפואית של התובע ונוכח הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה פרופ' ירינצקי כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע בחוות דעתו מיום 19.11.16 כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 25% לצמיתות בגין פגיעה קוגניטיבית משמעותית. המומחה קבע כי התובע סובל מהפרעה של קשב וריכוז וכן מהפרעה בתפקוד הניהולי.

לאחר שהנתבעות שלחו שאלות הבהרה למומחה בית המשפט, תוך הפנייה לבדיקה פסיכודיאגנוסטית אותה עבר התובע בבית החולים רמב"ם, קבע המומחה כי נוכח ממצאי בדיקה זו יש להפחית את הנכות בשיעור של 5% ולהעמידה על 20% לצמיתות.

מומחה בית המשפט נחקר על ידי הצדדים בפני בית המשפט. לאחר סיום חקירתו, הגישו הנתבעות בקשה לפסילת חוות דעתו או לחילופין, למינוי מומחה נוסף, בעיקר מהטעם שהמומחה לא התייחס בחוות דעתו לסיכום הבדיקה הנ"ל מבית חולים רמב"ם, למרות שצוינה במסמכי הביטוח הלאומי שנשלחו לו ע"י הנתבעות. הבקשה נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 23.6.19. משלא שבו הנתבעות בסיכומיהם על הטענות ביחס לבקשה זו, אין מקום להרחיב בנושא זה.

מן המפורסמות כי הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע מסורה בידיו של בית המשפט, אך לא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעתו של מומחה שמינה:

"הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 24.11.2005) (להלן: עניין נהרי)), ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת "כזה ראה וקדש". יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת".

(ע"א 4681/07 עביר דהוד נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ( 20.7.10).

בשים לב לאמור, אתייחס להלן לטענות הצדדים באשר לנכותו הרפואית של התובע.

טענות התובע

יש להעמיד את נכותו של התובע בשיעור של 25%, כפי שנקבע בחוות הדעת המקורית ואין להפחית את שיעור הנכות, כפי שעשה מומחה בית המשפט בתשובותיו לשאלות ההבהרה. הנכות המקורית שנקבעה מבוססת על בדיקות עזר קליניות ובדיקות הדמיה אובייקטיביות.

המומחה קבע כי הן בחוות הדעת של ד"ר אדלמן מטעם התובע והן בחוות הדעת מרמב"ם נמצאו הפרעות בשניים מתוך שלושת הפרמטרים המזכים בנכות בשיעור של 25%, בהתאם לסעיף הנכות הרלוונטי, הוא סע' 32א(1)(ג) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

בנוסף, בדיקת בית חולים רמב"ם קובעת כי ישנה פגיעה בזיכרון, שהינו הפרמטר השלישי באותו סעיף. הבדיקה שנערכה לתובע בתחום הרגשי בבית החולים רמב"ם, קבעה כי הוא סובל מתגובת הסתגלות עם מרכיבים דיכאוניים. גם מבדיקה זו התעלם המומחה. לכן, הפחתת שיעור הנכות ל- 20% במקום 25% אותם קובע הסעיף הרלוונטי, מקפחת את התובע.

באשר לטענת הנתבעות כי לא התקיים התנאי השני להתקיימות סעיף הנכות, והוא קיומו של תיעוד לקושי של התובע לתפקד ברמה המצופה, הרי שיש לדחותה.

לתצהיר התובע צורפו מסמכים רפואיים המעידים על קשיים אלו (נספח 1). בנוסף הוגש אישור רופא תעסוקה מיום 10.6.15 (נספח 10) אשר המליץ על עבודה ללא מאמץ פיזי וללא הרמה וטלטול משאות כבדים. התובע אף נבדק ע"י ועדה של שירות התעסוקה, שגם היא מצאה מגבלות נוירולוגיות אצל התובע וציינה כי הוא מוגבל בעיסוקים שאינם כרוכים בשינויי תנוחה תכופים או דחופים או מרובים ובעיסוקים שאינם כרוכים במאמץ פיזי או הרמת משאות מעל 5 ק"ג או לעיסוקים שלא באתרים שיש בהם בוהק שמש או תאורה חזקה וללא חשיפה לרעש מזיק.

בחקירתו הנגדית, מומחה בית המשפט ביסס את הקביעה בחוות דעתו ולפיה התובע סובל מפגיעה קוגניטיבית משמעותית בקשב שפה ותפקוד ניהולי. המומחה ביסס אף את הקשר הסיבתי בין החבלה המוחית ממנה סבל התובע באזור המוחי הפרונטלי לבין הנזקים מהם סובל. המומחה הודה בחקירתו כי ההפחתה של 5% משיעור הנכות נבעה מפרשנות אישית שלו לתקנה הרלוונטית ולא עולה בקנה אחד עם לשון התקנה וכי באותה מידה, ניתן היה לקבוע את מלוא אחוזי הנכות של 25% ללא הפחתה.

עוד ביסס מומחה בית המשפט בחקירתו את קיומו של התיעוד הרפואי באשר לקשיי התובע לתפקד. המומחה הפנה לאמור בחוות דעתה של ד"ר גרוס וכן לאישור הרפואי של ד"ר עמירם רשף מיום 25.5.15. המומחה אף סיפק הסבר לפשר התיעוד המאוחר של קשיי התפקוד והבהיר כי הנזק ממנו סבל התובע, יכול לגרום לכך שיהיה פחות מודע לפגיעות אצלו עקב הירידה ביכולת ליזום.

טענות הנתבעות 

הנכות נקבעה לפי תקנה 32א(1) לתקנות המל"ל, הכוללת מספר דרגות חומרה, כאשר הרלוונטיות לענייננו נקבעו בתקנות משנה (ב) הקובעת 10% ו-(ג) הקובעת 20%.

שתי התקנות דורשות קיומו של ליקוי קוגניטיבי וכן קיומה של הפרעה תפקודית קלה וקושי מתועד לתפקד ברמה המצופה.

אין לנתבעות השגות באשר לקיומם של ליקויים קוגניטיביים, כפי שקבע אף המומחה מטעמן וכן המל"ל. אולם, לשיטת הנתבעות, מומחה בית המשפט התעלם לחלוטין מהדרישה השנייה וכלל לא התייחס לקיומה של הפרעה בהתנהגות או להיעדר תיעוד בדבר קשיי תפקוד. מהראיות בתיק עולה כי לתובע אין כל הפרעה שכזו ולא קיים בתיק כל תיעוד על קושי בתפקוד. מאחר ומדובר בדרישות מצטברות לפי התקנה, הרי שיש לקבוע כי לא נותרה כל נכות, כפי שקבע המל"ל וכן פרופ' ולר.

בחקירתו הנגדית המומחה טען כי הקושי היחיד המתועד שיכול לעמוד בפניו היה תלונות התובע בלבד. אולם, התקנות קובעות כי פגיעה התנהגותית הינה פגיעה ביכולת התפקוד בהקשרים חברתיים במסגרת המשפחה או החברה, התנהגות לא הולמת ועוד. התקנות אף דורשות תיעוד, כאשר יש למצוא תיעוד זה בתרשומת הרפואית ולאורך זמן. כמו כן, המומחה היה יכול לבקש את תיק המעביד או לבקש לשוחח עם אשתו ובני משפחתו של התובע כדי לברר אודות בעיות התנהגות כנדרש ולבחון את תפקודו, אך לא עשה זאת.

לא די בהפניה לקושי שנקבע ע"י מומחים בחוות הדעת כגון ד"ר גרוס וד"ר רשף, אליהם הפנה המומחה בחקירתו. אחרת לא היה נרשם "קושי מתועד" אלא רק קושי לתפקד ברמה המצופה. ברי כי דרישת התקנות היא לתיעוד רפואי אובייקטיבי לאורך זמן ולא תלונות של התובע אצל המומחים שלו.

המומחה מסכים בחקירתו, כי במשך שנתיים אחרי התאונה, אין רמז לקושי מתועד לתפקד ברמה המצופה. הסבריו הארוכים לכך, לא מתגברים על העובדה כי לא מתקיימת הדרישה של תיעוד. מחקירתו עולה כי מכיוון שהנזק שנראה בבדיקות ההדמיה היה כבד, הוא החליט להתעלם מלשון התקנה.

התובע חזר לעבודתו, מעסיקיו היו מרוצים ממנו. מנהלו הישיר לא רצה להעיד על מנת שלא לפגוע במרקם יחסי העבודה. מר ניר וילק, שאינו מנהלו הישיר, העיד כי התובע הוא אחד העובדים הטובים שלו, ממלא את תפקידו בהצלחה רבה ללא בעיות תפקודיות. התובע הוא בחור רציני, נאמן, מסור, עושה מה שמבקשים ממנו, עתודה ניהולית להמשך הדרך.

משלא הוכחה בעיית התנהגות כלשהי, בין בעבודה ובין עם משפחתו ובהעדר תיעוד רפואי, הרי שהדרישה השנייה לא מתקיימת ולכן, יש לקבוע כי נכות התובע עומדת על 0%. למרות האמור, הנתבעות מעמידות את נכותו על 5% בהתאם לחוות הדעת מטעמה.

הכרעה

לאחר ששקלתי טענות הצדדים מצאתי כי אין מקום לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט אשר העמיד את נכותו הרפואית של התובע על 20%.

התקנה הרלוונטית לנכותו של התובע הינה תקנה 32א לתקנות המל"ל ובפרט סעיף משנה ג:

"32א. (1) קיהיון (דמנציה) לסוגיו, כולל BPSD  תסמונת שכחה אורגנית שאינה תוצאה של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים; אנצפלופתיה פוסט-טראומטית כתוצאה מפגיעה אורגנית במערכת העצבים המרכזית –

(א) בלא הפרעה מתועדת בתפקודי היום יום, התפקודים הניהוליים שמורים, עם מסוגלות לרמה תפקודית מצופה ותלונות על ליקוי קוגניטיבי או התנהגותי שאינו מודגם בהערכה נוירוקוגניטיבית או נוירופסיכולוגית, או שמודגם במידה גבולית- 0%

(ב) עם ליקוי קוגניטיבי באחד מהתחומים האלה: קשב, זיכרון או תפקודים ניהוליים, שמודגם בצורה קלה בהערכה נוירוקוגניטיבית או נוירופסיכולוגית, ולאחר שנשלל רקע רגשי להפרעה, עם הפרעה תפקודית קלה בהתנהגות, בלא פגיעה בעצמאות ועם קושי מתועד לתפקד ברמה המצופה (הליקוי אינו מגיע לדרגת חומרה של דמנציה) - 10%

(ג)  כאמור בסעיף קטן (ב), עם ליקוי קוגניטיבי בשניים לפחות מהתחומים: קשב, זיכרון או תפקודים ניהוליים - 25%

(ד) עם ליקוי קוגניטיבי בשניים לפחות מהתחומים המפורטים בהגדרה או ליקוי התנהגותי, המפריעים באופן משמעותי לתפקוד בעבודה ולהקשרים החברתיים; הליקוי מודגם בהערכה נוירוקוגניטיבית או נוירופסיכולוגית בדרגה התואמת בחומרתה סיווג אבחנתי של דמנציה קלה ובלא מסוגלות לתפקוד ברמת תפקודו הקודמת -40%"

הצדדים בתיק זה אינם חלוקים באשר להתקיימות הפגיעה הקוגניטיבית בשני תחומים שהינם קשב ותפקוד ניהולי. המחלוקת הינה באשר לקיומה של הפרעה תפקודית קלה בהתנהגות וקיומו של קושי מתועד לתפקד ברמה המצופה.

לאחר שעיינתי בחומר הרפואי ובחוות הדעת שבתיק, מצאתי כי גם דרישות אלו התקיימו.

התובע טען בתצהירו כי בעקבות התאונה הוא סובל מכאבי ראש, סחרחורות, חולשה ועייפות. התובע טען עוד כי הוא סובל מירידה בתפקודים יומיומיים, כגון בריכוז ובזיכרון, עייפות, קושי בהתארגנות ופיזור ביחס למצבו לפני התאונה. מגבלות אלו מחריפות במיוחד כאשר הוא נמצא תחת לחץ או עומס. התובע טען עוד בתצהירו כי הוא מוגבל בהרמת משאות, מקבל סחרחורות ומשתדל להימנע ממפגשים חברתיים גדולים, בשל קושי מהרעש והעומס.

עיון בחומר הרפואי שצורף לתצהיר התובע מעלה, כי התובע התלונן לאורך כל הדרך בעיקר על כאבי ראש, סחרחורות, עייפות ולעיתים טנטון והקאות. התובע עבר סדרה של בדיקות, חזר מספר פעמים לקבלת טיפול רפואי בעקבות תלונות אלו ובשל תלונותיו, הופנה אף למעקב נוירולוגי.

ממכתב הנוירולוג ד"ר רשף עמיקם מיום 2.5.14 עולה, כי התובע התלונן על כך שהינו סובל מסחרחורות חוזרות מספר פעמים בשבוע, קושי במאמץ פיזי, כאבי ראש וחולשה כללית המחייבים מנוחה ושקט כאשר מתחזקים. במכתב נוסף של ד"ר רשף מיום 25.5.15 עולה כי התובע "מתפקד כמנהל מחסן, ההפרעות לא השתנו יש קושי במאמץ ריכוז שכחה, סחרחורת כשמתאמץ וגם לא רק, עם כאבי ראש חזקים כ 2-3 לשבוע שאז מחייב מנוחה ממש, קושי לשינוי תנוחה בגלל סחרחורת תנוחתית שמפריעה, כיום לא לוקח כיום כדורים". הרופא המליץ לאור הנזקים בחבלה הראשונית וההפרעות שחווה עד היום, לבצע בדיקת MRI מוח להסתכלות פרטנית יותר וקבע כי אינו מתאים לעבודה פיזית.

מומחה בית המשפט הפנה למכתבו זה של ד"ר רשף כתיעוד לקושי בתפקוד ובחקירתו אף הסביר כי השתהות התובע בהעלאת תלונות אלו הינה סבירה, נוכח מהות הפגיעה ממנה סבל. זאת, מאחר והפגיעה מממנה סבל התובע, פוגמת, בין היתר, ביכולת הנפגע ליזום:

"ש.האם אתה יכול להפנות אותי איפה ברשומות הרפואיות יש קושי מתועד?

ת.זה מופיע אצל פרופסור גרוס ואצל ד"ר רשף.

ש.ד"ר גרוס זה חוו"ד מטעם התובע?

ת.כן. ולאחר מכן מופיע אצל ד"ר רשף ב25.5.15.

ש.למה זה לא עלה קודם?

ת.אני מסכים איתך שזה קושי מסוים שהנושא הקוגניטיבי לא עלה בתקופת המעקב לאחר התאונה, יותר מוקדם מהמועדים האלה שציינתי. אם לא היו הממצאים ב-CT וב-MRI הייתי נותן יותר משקל יותר לכך שזה לא עלה קודם, בנוכחות של נזק מוכח ובייחוד שהנזק הוא פרונטאלי שיכול לגרום למצב שאנשים פחות מודעים לפגיעה, פחות יוזמים פניות או ניסיונות לשפר את הפגיעה, אפשר לקבל את זה שזה לא עלה קודם.

ש.לבית המשפט, מה ההבדל בין נזק פרונטאלי לבין נזק אחר לעניין המועד שבו מועלות התלונות?

ת.אחת הבעיות בנזק פרונטאלי היא בעיקר בירידה ביזמות, באנרגיה וביכולת ליזום דברים. זה לא נדיר, ואנשים עם נזק פרונטאלי שלא מבטאים מול המערכת הרפואית את מלוא תלונותיהם ואת הנזקים שלהם, וזה חלק מהבעיה.

ש.לבית המשפט, להבדיל ממישהו שאיבד את הזיכרון כליל, אז כבר מהיום הראשון אפשר להבחין בפגיעה הקוגניטיבית?

ת.למה הוא לא יזם לבוא ולהגיד "יש לי פגיעה קוגניטיבית", כשיש פגיעה פרונטאלית קורה שאנשים לא באים ולא מציפים את הבעיה כי יש שינוי באישיות שלהם". (ה.ש. ת.ל.י.)

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.5.19, עמ' 54 ש' 8-26).

נוכח מהות הפגיעה והסבריו של מומחה בית המשפט, הנני מקבלת את השתהותו של התובע בהעלאת התלונות בפני רופאיו, וקובעת כי אין בהשתהות זו כדי לפגום בשיעור הנכות שיש לייחס לו. אומנם התיעוד הראשון עלה בשלב מאוחר יחסית למועד קרות התאונה (למעלה משנתיים), אולם אין בכך בכדי לשלול את העובדה כי תיעוד שכזה אכן קיים בפועל וניתן הסבר רפואי לשיהוי בהעלאת התלונות. לא מצאתי בסיס לטענת הנתבעות כי יש להוכיח תיעוד לאורך זמן וכי היה על המומחה לתחקר את מעבידי התובע או את משפחתו.

לכך יש להוסיף את העובדה כי לאורך זמן רב, התובע התלונן על כאבי ראש, עייפות וסחרחורות. משהופנה לנוירולוג, הוא אף התלונן על קשיים אלו ועל השפעתם על תפקודו בפועל. שהות זו הוסברה ע"י המומחה בעדותו, עת הבהיר כי מדובר בהתנהלות סבירה, נוכח הפגיעה ממנה סבל התובע. די בכך בכדי לענות על דרישות התקנה הרלוונטית.

יתירה מזו, מומחה בית המשפט נחקר ע"י ב"כ התובע אודות הקשר בין התופעות עליהן התלונן התובע כגון כאבי ראש, עייפות ועוד. המומחה לא שלל כי ייתכן ובמצב של מאמץ קוגניטיבי אינטנסיבי, התובע נדרש להשקיע יותר אנרגיה והדבר עלול לגרום לו לכאבי ראש ובעיקר לעייפות:

"ש.וההיפך, אם לתובע יש ליקויים קוגניטיביים בתחום הקשב והריכוז, האם הליקויים הללו מגבירים אצלו כאבי ראש, תחושת חולשה ועייפות, בהינתן בכך שהוא סובל מאותה תסמונת?

ת.לא כל כך משכנע, אני יכול לחשוב שמאמץ קוגניטיבי אינטנסיבי, שנדרש להשקיע יותר אנרגיה יכול לעייף, במטלות יומיומית אני לא סבור.

ש.התובע מנהל חיי משפחה, עובד, לאור העובדה שבכל זאת הוא נמצא תחת הנורמה כרגע, מין הסתם נדרשת ממנו אנרגיה נוספת כדי להביא עצמו לנורמה או קרוב על זה?

ת.זה עלול להצריך יותר אנרגיית חשיבת וריכוז.

ש.בעבודה הזו, כדי להגיע לנורמה, יכול להיות שהוא סובל מכאבי הראש והעייפות?

ת.יכול להיות שכן, בייחוד העייפות.

...

ש.אתה יכול להרחיב מבחינת התעסוקה, מה היא ההשלכה?

ת.כשיש לך הפרעה בריכוז לוקח לך זמן לתפקד, העייפות מתבטאת באי יכולת לשמור על ריכוז לאורך זמן. כל אחד בהקשר העבודה שלו, מה נקרא עומס מטלות וכיצד הוא מתמודד עם זה." (ה.ש. ת.ל.י.)

(ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.5.19, עמ' 58 ש' 22-31 ועמ' 59, ש' 32-35).

ודוק, התיעוד לאורך כל התקופה בנוגע לכאבי ראש, עייפות וכו' הינו למעשה הביטוי לקושי הנוירולוגי ממנו סבל התובע בעקבות התאונה. מאמציו של התובע לתפקד באופן תקין חרף הקושי הנוירולוגי האמור, הובילו לכאבי ראש, עייפות, סחרחורות וכו', מהם הוא סבל.

מדברים אלו ומהסברי המומחה באשר להשתהות התובע בהעלאת תלונותיו הישירות אודות קושי בתפקוד, עד לבדיקתו על ידי ד"ר רשף, ניתן לקבוע כי יש לראות בתלונותיו של התובע על כאבי ראש, עייפות וכו', כתלונות ראשוניות המבטאות את הקושי בתפקוד ואת התלונות בפני ד"ר רשף, כתלונות המשך ספציפיות וישירות יותר אודות הקושי התפקודי.

הנתבעות טענו כי בניגוד לאמור בתצהיר התובע באשר לקושי בתפקוד בעבודתו ובחייו הפרטיים, הרי שהוא חזר לעבודתו ומנהליו היו מרוצים ממנו. טענה זו ניסו הנתבעות להוכיח באמצעות עדותו של מר ניר וילק, עובד החברה. ברם, מחקירתו של וילק עלה כי הוא אינו המנהל ישיר של התובע, אינו מפקח על עבודתו ו/או תפקודו בעבודה ו/או תפוקתו ו/או היעדרויותיו מהעבודה. מר וילק העיד כי אינו מקבל דוחות אודות התנהלות התובע, מאחר ולא נהוג לנהל דוחות כאלה אצל הנתבעת 1.

מכאן, כי עדותו של מר וילק הינה עדות שמיעה בעיקרה, ואין בה כדי להפריך טענתו של התובע בדבר קושי בתפקוד. אין בטענה כי לא רצו לפגוע במרקם העבודה עם מנהל העבודה הישיר של התובע, בכדי להכשיר עדות שמועה זו.

כפי שכבר קבעתי לעיל, עדותו של התובע נמצאה מהימנה, קוהרנטית וכנה והיא נתמכת במכתביו של ד"ר רשף וכן בהסבריו של מומחה בית המשפט באשר לאופי הפגיעה.

אשר לטענות התובע כי לא היה מקום להפחית את הנכות ל- 20% וכי יש להותירה על 25% כפי שנקבע בחוות הדעת, הרי שיש לדחות טענה זו, ואין מקום לסטות מקביעת מומחה בית המשפט.

כפי שפורט בהחלטה מיום 23.6.19, הרי שבעת מתן חוות דעתו, לא עמדה בפני מומחה בית המשפט חוות הדעת הקוגניטיבית מטעם המל"ל, עליה הסתמך מומחה הנתבעות. כפי הנראה, לאחר קבלת חוות הדעת פנו הנתבעות לקבלת העתק של אותה בדיקה ולהעברתה לידי מומחה בית המשפט. מדובר בבדיקה מחודש 11/15, מאוחרת יותר לזו של ד"ר אנדלמן מחודש 9/14 עליה הסתמך מומחה בית המשפט. לדבריו, למרות הדמיון בין שתי חוות הדעת, הרי שהתמונה העולה מהבדיקה המאוחרת יותר (וכפועל יוצא העדכנית יותר), מצדיקה הפחתה של אחוז הנכות.

כך הבהיר המומחה בתשובותיו מיום 11.3.17 לשאלות ההבהרה של ב"כ הנתבעות:

"... הפער בין האבחונים, לכן, איננו גדול. יתכן שההתנסחות של סיכום הממצאים יצרה רושם של פער גדול, מכיון שד"ר אנדלמן סיכמה את הבדיקה שלה כמשקפת ירידה קלה עד בינונית , וטטיאנה בשארה, ברמב"ם, סיכמה את הבדיקה כמשקפת ירידה קלה, כאשר אינני מזכירה במילות הסיכום שלה כלל את הממצאים בתחום הקשב, אלא רק את הממצא בתחום התפקוד הניהולי. ברור שעל פי שני באבחונים יש פגיעה גם במרכיב הקשב וגם במרכיב התפקוד הניהולי, מה שעונה על דרישת תת סעיף ג בסעיף 32א(1) של המל"ל, הדורש הפרעה ב 2 תחומים מתוך 3 – הפרעת קשב, זכרון ואו תפקוד ניהולי.

לכן, פורמלית, הנכות של 25% תקפה מול שני האבחונים. יחד עם זאת, הקריטריונים בהם אני משתמש כאשר אני מחליט על אחוזי נכות בתחום זה, מביאים בחשבון לא רק את קיומה העקרוני של ההפרעה, כלשונו היבשה של הסעיף, אלא גם את מידתה. נראה לי עקרונית לא סביר להחיל את אותה הנכות על נפגע שמראה הפרעה בקשב ובתפקוד הניהולי בצורה קלה, ועל נפגע עם הפרעות באותם התחומים, אך בצורה קשה (זה בדיוק כמו לקבוע נכות עבור חולשת שרירים בפיזור מסוים בגוף, אך להתעלם ממידתה). בהתאם, האבחון של רמב"ם, כמאוחר יותר, ומשקף את ההתפתחות של מצבו של התובע, 'מרכך' קצת את התמונה, בכך שממצאיו קצת יותר קלים, ובהתאם אני חושב שיש מקום להוריד את שיעור הנכות ל 20%. הסעיף המתאים יהיה 32א(1) ב-ג."

בתשובותיו לחקירת ב"כ התובע, שב המומחה והסביר את ההפחתה באחוזי הנכות שבוצעה בהתאם לפרשנות שלו את התקנות (ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.5.19, עמ' 60-61). אין זה חריג כי מומחי בית המשפט קובעים נכות מותאמת למצבו של הנפגע שבפניהם ולא את הנכות המדויקת הקבועה בתקנות. לא הוכח בפני כי במקרה זה שגה המומחה עת ביצע את ההתאמה האמורה, והשתכנעתי כי ההתאמה שבוצעה על ידו מלמדת על התייחסותו בפועל לאמור בחוות הדעת הקוגניטיבית והמאוחרת יותר, שהומצאה לעיונו על ידי הנתבעות .

נוכח כל האמור, הנני מקבלת את חוות דעת מומחה בית המשפט וקובעת כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 20% לצמיתות.

נכותו התפקודית של התובע

הלכה ידועה היא, כי "נכות תיפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתיפקודיות של מי שנפגע גופנית, יכולה, אם כן, להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא גם יכולה להיות שונה ממנה." (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792).

עוד ידוע כי "בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי [ראו: עניין גירוגיסיאן 799; ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ג לפסק הדין ([פורסם בנבו], 13.7.2009)]. (ע"א 4302/08 ד"ר ילנה שלמייב נ' מקסים מדארנה (25.7.2010)).

התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 30%. לטענתו, הפרעותיו הנוירולוגיות לרבות ההפרעות המגוונות בתפקוד הקוגנטיבי ובתפקוד הנפשי, השפיעו על תפקודו היומיומי, הן במישור האישי והן במישור התעסוקתי. הועדה לבדיקת כושר בשירות התעסוקה קבעה כי התובע מנוע לצמיתות מלעבוד בעבודה הכרוכה במעברים רבים, כגון מישיבה לעמידה ולהפך, וכן מנוע מעבודה הכרוכה במאמץ פיזי, עבודה באור שמש או אור חזק ועבודה רועשת. אומנם התובע עובד גם היום בתפקיד ניהולי, אולם מדובר בתפקיד ניהולי זוטר ורמת הכנסה נמוכה יחסית לוותק שהתובע צבר. הוא נקלט בתפקיד זה לאחר תקופת המתנה ארוכה ביותר ויש להניח כי בעתיד יתקשה להתקדם בעבודתו או להתקבל לתפקיד ניהולי בכיר יותר, מפאת מגבלותיו.

הנתבעות טוענות כי התובע חזר לעבודתו לאחר היעדרות של חודשיים, ופעל כאדם בריא לחלוטין ללא בעיית תפקוד או התנהגות. התובע התפטר בחודש 9/14 לטענתו, עקב הרעה משמעותית בתנאי עבודתו, אולם ב"כ התובע הצהיר כי אין להרעה זו כל קשר לתאונה. אם הייתה לתובע ירידת שכר במקום העבודה החלופי שלו, אין לכך קשר לתאונה או לנכותו. לאחר מספר חודשים שב התובע לעבוד אצל הנתבעת 1, אך בעבודה אחרת ובמקום אחר. ברי כי בנסיבות כגון אלו תיתכן ירידה בשכר ללא קשר לתאונה. לפי עדותו של מר אסף סויסה, המפעל בו עבד התובע נסגר כעבור שנה ולכן ממילא התובע עתיד להיות מפוטר מעבודתו והיה צריך לחפש עבודה במקום אחר. שם, סביר כי התובע היה משתכר שכר נמוך יותר, עד לצבירת הותק והניסיון שהיו לו במפעל בו התרחשה התאונה.

הכרעה – כפי שפורט לעיל, בעקבות התאונה, התובע סובל מבעיות של קשב וריכוז והפרעה בתפקוד הניהולי. הפרעה זו פוגעת בזיכרון, במהירות העיבוד של הנתונים וביכולת להתמודד עם עומס קוגניטיבי. הפרעה זו מתבטאת, בין היתר, גם בעייפות וכאבי ראש עקב המאמץ הקוגניטיבי שהתובע נדרש לו. התובע אומנם המשיך לעבוד אצל הנתבעת 1, עד אשר התפטר מעבודתו לכאורה בשל הרעת תנאים וללא קשר לתאונה. אולם אין בכך בכדי ללמד על העדר פגיעה כלל בתפקודו.

מחד, נתוני השכר של התובע, כפי שהובאו בפני ,ביחס לתקופת העבר וההווה, מלמדים כי עם חלוף הזמן, התובע הצליח לשוב למעגל העבודה ולתפקד בו, חרף נכותו ומגבלותיו האמורות.

מאידך, מומחה בית המשפט הסביר כי ההפרעות מהן סובל התובע מאלצות אותו להתאמץ בביצוע העבודה, הרבה יותר מאדם שאינו סובל מהפרעות אלה. העובדה כי התובע הצליח לבסוף ולאחר מאמץ רב, לבצע את עבודתו, אינה מלמדת כי תפקודו לא נפגע. לאחר שעזב את עבודתו החליף התובע עבודות ושכרו השתנה. אין לומר כי יש לייחס את מלוא השינויים לנכותו, אולם גם אין מקום לקבוע כי לנכותו אין כל השפעה על תנודות אלו בהכנסתו במהלך תקופה זו.

נוכח האמור, הנני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 12%.

נזקי התובע

קביעת בסיס השכר

התובע טוען כי עובר לתאונה השתכר בממוצע סך של 9,110 ₪. סכום זה משוערך להיום מסתכם בסך 9,650 ₪ במעוגל ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, השכר עומד על כ- 11,000 ₪ במעוגל.

הנתבעות טוענות כי ערב התאונה שכרו של התובע עמד על 9,110 ₪ שהם 9,272 ₪ בשערוך להיום, ולא כפי שטוען התובע.

הכרעה – מעיון בתלושי השכר עובר לתאונה, אשר צורפו כנספח 12 לתצהיר התובע, עולה כי אכן ממוצע שכרו של התובע עמד על 9,110 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד. הסכום המתקבל הוא 9,273 ₪ (במעוגל).

הפסד שכר בעבר

התובע טוען כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסד השכר לעבר על סך כולל של 122,250 ₪. לטענתו, לאחר היעדרות של חודשיים שב לעבודתו, בגינם יש לפצותו בסך של 19,000 ₪ במעוגל. בנוסף, התובע נאלץ להתפטר כעבור שנה, עקב הרעה בתנאי העסקתו. לאחר מכן התובע החל לעבוד כמנהל מחסן בחברת גבס, שם עבד כ- 8 חודשים והשתכר כ- 6,700 ₪ עד אשר פוטר בשל מגבלותיו. לאחר תקופת אבטלה שנמשכה כשנה וחצי, החל בחודש 2/16 לעבוד כמנהל מרכז לוגיסטי ב"פיתוח בית שאן בע"מ", במחלקה שסיפקה שירותי קירור לנתבעת 1. שכרו הסתכם בממוצע בסך של 8,845 ₪. בחודש 2/17 הועבר התובע לעבוד במחלקה אחרת בחב' פיתוח בית שאן בע"מ ושכרו עמד על 6,300 ₪, אך במהלך שנת 2017 חל שיפור בשכרו וכיום הוא עומד על כ- 8,000 ₪. בגין כל התקופה, מיום שהחל לעבוד בחברת הגבס ועד היום, בניכוי תקופת האבטלה, יש לפצותו בסך של 103,250 ₪ (36 חודשים X 9,560 ₪ X 30%).

הנתבעות טוענות כי יש לפצות את התובע בסך כולל של 37,233 ₪. לטענתן, עד להתפטרותו, התובע חזר לעבודה מלאה ולא הייתה כל ירידה בשכרו. לכן עבור תקופה זו יש לפצותו רק בגין חודשיים של היעדרות מעבודה, בסך של 19,737 ₪. אשר לתקופה החל מחודש 9/14 ועד 8/17, הרי שלאחר התפטרותו (שאינה קשורה לתאונה), עבר התובע לעבוד במקום אחר כמה חודשים ולאחר מכן שב לעבוד אצל הנתבעת 1 אך במקום אחר. ברי כי בנסיבות אלו תיתכן ירידה בשכר שאינה קשורה בתאונה כלל. כמו כן מעדות מר סויסה עולה כי המפעל בו עבדו נסגר כשנה לאחר מכן ולכן ממילא התובע היה נפלט לשוק העבודה. למרות האמור הנתבעות מבצעות חישוב של אובדן השתכרות בהתאם לנכות התפקודית שהעמידה על 5% וזאת לתקופה של 36 חודשים, היינו סך של 16,690 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 17,275 ₪. לאחר תקופה זו עלה שכרו של התובע בשיעור של כ- 15% ולכן, אין לקבוע פיצוי עבור תקופה זו.

הכרעה – אין חולק כי התובע זכאי לפיצוי עבור חודשיים של היעדרות בפועל מעבודתו, בסך של 18,546 ₪:

18,546 ₪ = 2 X 9,273 ₪

לאחר תקופת ההיעדרות הנ"ל, התובע שב לעבודתו ולא הייתה כל ירידה בשכרו ולכן, גם התובע לא ביקש פיצוי כלשהו עבור תקופה זו. התובע התפטר מעבודתו בטענה של הרעת תנאים משמעותית, אולם הובהר כי התפטרות זו אינה קשורה לתאונה ולמגבלות התובע.

בחודש 11/14 החל התובע לעבוד בחברת מוראל תעשיות גבס בע"מ וזאת עד לחודש 6/15, היינו תקופה של 8 חודשים. שכרו בתקופה זו הסתכם בסך של כ- 6,500 ₪ לחודש. מדובר בירידה משמעותית בשכר, הגדולה משיעור הנכות התפקודית שנקבעה על ידי. בשקלול הנתונים ובאיזון הנדרש, אני קובעת כי לא ניתן לייחס את מלוא הירידה בשכר לנכותו של התובע, וכי יש לבצע את החישוב על בסיס הנכות התפקודית שנקבעה בשיעור של 12%. לפיכך, הפסדי השכר עבור תקופה זו יסתכמו בסך של 8,902 ₪:

8,902 ₪ = 12% X 9,273 ₪ X 8

התובע פוטר מעבודתו הנ"ל כעבור 8, כשלטענתו הסיבה לפיטוריו נובעת מהקושי בתפקוד. טענה זו לא הוכחה בראיות, וממילא אינני נדרשת לסוגיה זו שכן התובע שהה בתקופת אבטלה שנמשכה כ- 7 חודשים (מחודש 8/15 עד לחודש 2/16), ואולם לא ביקש פיצוי עבור תקופה זו.

בחודש 2/16 החל התובע לעבוד בחברת בית שאן בע"מ, חברה הקשורה לנתבעת 1 (חברת בת). בהתאם לתלושי השכר אותם צירף התובע לתצהירו, הרי שאת שכרו קיבל התובע מהנתבעת 1 וזאת עד לחודש 2/17 ולאחר מכן, החל לקבל את שכרו ישירות מחב' בית שאן, ככל הנראה בשל מעבר מחלקה כטענתו. מתלושי השכר עולה כי שכרו של התובע השתנה בהתאם לשעות הנוספות שביצע.

מחודש 2/16 ועד לחודש 2/17, התובע השתכר בממוצע סך של כ- 8,413 ₪. היינו, מדובר בהפסד שכר של 860 ₪ לחודש. לכן, יש להעמיד את הפיצוי על סך של 10,320 ₪ וזאת בהתאם להפסד בפועל לתקופה של שנה:

10,320 ₪ = 860 ₪ X 12

החל מחודש 3/17 ועד לסוף שנת 2017, עמד ממוצע שכרו של התובע על סך של 9,005 ₪, היינו, הפסד של 268 ₪ בלבד. לכן יש להעמיד את הפיצוי לתקופה של 10 חודשים על סך של 2,680 ₪:

2,680 ₪ = 268 ₪ X 10

החל מחודש 1/18 ועד היום, לא הוגשו תלושי שכר ולא הוכח כי שכרו של התובע נפגע באותה תקופה. מעיון בתלושי השכר שצורפו עולה כאמור כי חלה עלייה בשכרו של התובע ולא מן הנמנע כי עתה, שב להשתכר כשכר הבסיס ואף יותר. אומנם מדובר בבחור צעיר אשר מתקדם בחייו המקצועיים וזאת על אף מגבלותיו. הדבר עומד לזכותו ולא בעוכריו, אולם עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיח ומשלא הוכחה ירידה בשכר בתקופה זו ואף ניכר כי שכרו היה במגמת עלייה, הרי שאין לקבוע פיצוי בגינה.

נוכח האמור יש לפצות את התובע עבור הפסדי שכר בעבר, סך כולל של 40,448 ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 41,763 ₪.

אובדן כושר השתכרות בעתיד

שני הצדדים סבורים כי את החישוב עבור תקופת העתיד יש לחשב שלא בהתאם לשכר הבסיס, כי אם בהתאם לפוטנציאל השתכרותו של התובע, בשים לב לגילו הצעיר של התובע בעת התאונה. הנתבעות מציעות לבצע את החישוב בהתאם לשכרו בחודשים האחרונים של שנת 2017, היינו סך של 10,500 ₪ ואילו התובע טוען כי יש להעמיד את השכר על סך של 12,000 ₪.

התובע הינו בחור צעיר, בן 31 כיום ובן 24 שנים ו- 7 חודשים בעת התאונה. מעיון בתלושי השכר לאחר התאונה עולה בשנת 2017 חלה עלייה בשכרו וכי גובה השכר תלוי הן בותק בעבודתו והן בשעות העבודה שהוא מבצע. ניכר כי פוטנציאל השתכרותו של התובע גבוה משכר הבסיס ולכן, הנני מעמידה את שכרו הפוטנציאלי על סך של 11,000 ₪.

התובע טוען כי יש לקבוע את הפיצוי בהתאם לנכות תפקודית בשיעור של 30% ואילו הנתבעות טוענות כי יש לבצע חישוב לפי 5% נכות תפקודית ונוכח העובדה כי הוא שב להשתכר שכר מלא ואף שכרו עלה, הרי שיש לקבוע פיצוי בשיעור של 60% מהחישוב האקטוארי.

כמפורט לעיל, עסקינן בהפרעות של קשב וריכוז וקושי בתפקוד הניהולי, התקדמותו המקצועית של התובע הינה על אף מגבלות אלו. מומחה בית המשפט העיד כי לאדם הסובל מהפרעות אלו, דרוש מאמץ יתר לביצוע המטלות. לא מן הנמנע כי עם חלוף הזמן והתקדמות התובע בעבודתו, כך גם תגדל האחריות והמטלות שתוטלנה הנ"ל, ובמקביל הוא יידרש למאמץ רב יותר בשל תפקודו חרף מגבלותיו. העובדה כי התובע נדרש להשקיע מאמצים ניכרים יותר ממי שאינו סובל מההגבלות האמורות, ומהתקדם בעבודתו, אינה שוללת את השפעת נכותו על תפקודו בעבודתו בעתיד. הדברים מקבלים משנה תוקף, במקרה בו הוא ייפלט שוב לשוק העבודה, וייאלץ בגיל מבוגר יותר להשתלב במקום עבודה אחר ולהשקיע מאמצים ניכרים בהשתלבות ו/או בהתקדמות בעבודה אחרת.

נוכח כל האמור, אני קובעת כי הפסד השתכרותו של התובע לעתיד יחושב בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה על ידי, בשיעור של 12% ומעמידה את הפיצוי על סך של 348,003 ₪:

348,003 ₪ = 11,000 ₪ X 12% X 263.63854

הפסד זכויות סוציאליות

התובע טוען כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%. הנתבעות מבצעות את החישוב לפי 12%.

בהתאם להלכה הפסוקה, התובע זכאי להפסד פנסיה בשיעור של 12% מהפסד השכר לעבר ולעתיד ובסך כולל של 46,772 ₪:

(348,003+ 41,763 ₪) X 12% = 46,772 ₪ .

כאב וסבל

התובע מבקש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 100,000 ₪ והנתבעות מעמידות אותו על סך של 20,000 ₪.

נוכח פגיעת הראש הקשה ממנה סבל התובע ונסיבות האירוע, התופעות מהן סבל כגון כאבי ראש, סחרחורות ועייפות וכן מהות נכותו הרפואית, הנני מעמידה את הפיצוי על סך של 55,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע טוען כי נוכח ההפרעות מהן סובל ומגבלותיו, הוא נזקק וייזקק לעזרת הזולת, בעיקר בעבודות תיקונים ותחזוקה בביתו. התובע העריך נזק זה בסך של 40,000 ₪. הנתבעות טוענות כי הסכום הראוי הוא 5,000 ₪ בשל החודשיים הראשונים.

התובע לא הגיש ראיות באשר להוצאות הכרוכות בעזרת הזולת או תצהירים של בני משפחה אשר עזרו לו. מנגד, התובע סבל מפגיעה משמעותית בראשו ונעדר מעבודתו משך חודשיים. נוכח האמור הנני מעמידה את הפיצוי על סך של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התובע טוען כי הבדיקות והטיפולים הצריכו הוצאות רבות לרבות הוצאות נסיעה והעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 ₪ לעבר ו- 30,000 ₪ לעתיד. הנתבעות מעמידות את הפיצוי על סך של 5,000 ₪.

הוצאות מסוג זה, קל וחומר בהיקף הסכום הנדרש, הן נזק מיוחד שיש להוכיחו. מלבד מספר בודד של קבלות אותן צירף התובע לתצהירו, לא מצאתי כל ראיה להוצאות הנטענות. בשל ההנחה כי אכן נדרשו הוצאות נסיעה לטיפולים ובדיקות שהתובע עבר (בהתבסס על החומר הרפואי שבתיק), הנני מעמידה את הפיצוי על סך של 5,000 ₪.

סיכום

סך הפיצוי בגין ראשי הנזק מסתכם בסך של 501,538 ₪:

הפסדי שכר בעבר – 41,763 ₪;

הפסד השתכרות לעתיד – 348,003 ₪;

הפסד זכויות סוציאליות – 46,772 ₪;

כאב וסבל – 55,000 ₪;

עזרת הזולת – 5,000 ₪;

הוצאות רפואיות ונסיעה – 5,000 ₪;

מסך הפיצוי הנ"ל יש לנכות 20% בגין האשם התורם המיוחס לתובע, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

לאור האמור, סך הפיצוי המגיע לתובע, לאחר ניכוי 20% בגין אשם תורם מסתכם בסך של 401,230 ₪.

סוף דבר

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 401,230 ₪.

בנוסף, הנני מחייבת את הנתבעות , ביחד ולחוד, לשלם לתובע:

• שכ"ט עו"ד בשיעור של 15%+מע"מ, המסתכם בסך של 70,416 ₪.

• אגרת בית משפט ששולמה על ידי התובע בסך של 712 ₪, המשוערכת להיום בסך של 752 ₪ וכן שכר העד מטעם התובע בסך של 300 ₪, המשוערך להיום בסך של 308 ₪. סה"כ – 1,060 ₪. כן יישאו הנתבעות ביתרת האגרה שחלה בהתאם לתקנות האגרות.

• עלות שכ"ט המומחים בה נשא התובע כשהיא משוערכת להיום, בסך כולל של 14,239 ₪ (סך של 4,956 ₪ בגין חוות הדעת של ד"ר בלה גרוס, סך של 5,900 ₪ בגין חוות הדעת של ד"ר פאני אנדלמן, וסך של 2,632 ₪ בגין חלקו של התובע בשכ"ט פרופ' דוד ירניצקי, מומחה בית המשפט. ראה העתק החשבוניות שצורפו כנספח 13 לתצהיר התובע).

   

כלל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעות, שאם לא כן הם יישאו תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט' חשוון תש"פ, 07 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.