פלוני ופלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים

הערעור שלפניי הוא בעניינם של בני זוג, אזרח ישראלי ואזרחית קולומביה, החיים יחד בישראל ומנסים להסדיר את מעמדה של בת הזוג במהלך שנים. הערעור הינו על פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 31.01.2022 והחלטתו מיום 10.02.2022 (כב' הדיין דותן ברגמן, ערר 3026-21), אשר מחק את הערר שהגישו המערערים בשל הימנעות רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות) ממתן החלטה בבקשתם להסדרת מעמד המערערת מכח "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים לרבות בני אותו מין" (נוהל 5.2.0009 להלן: נוהל ידועים בציבור) בתוך זמן סביר; והורה לה לצאת מהארץ.

המערערים טוענים, כי התנהלות הרשות בעניינם אינה סבירה ביחס למצופה מרשות מנהלית, וכי היה ראוי שבית הדין יתן החלטה המורה לרשות להאריך את אשרת השהייה של המערערת, ולא ימחק את הערר אגב השבת עניינם שוב ושוב לרשות, המשחקת בהם ללא הצדקה ופועלת באופן בלתי סביר. הרשות טוענת כי בצדק נמחק הערר, כי משניתנה החלטה חדשה בעניינם של המערערים ביום 03.02.2022, הערעור התייתר, והמערערים היו רשאים למצות את ההליכים בקשר עם ההחלטה החדשה בנפרד, כדין.

רקע הדברים וההליכים הרלוונטיים

1. בנסיבות המקרה נשוא הערעור יש חשיבות גם להליכים קודמים שהתנהלו בין המערערים לבין הרשות בעררים הקשורים לאי מתן החלטות בבקשות המערערים, ומחיקתם בנימוק שהתייתרו לאור ההחלטות החדשות, וללוחות הזמנים הנוגעים להם. לכן, טרם שאתאר את נסיבות הערעור עצמו, אפרט את ההליכים הקודמים ואת הרקע להם.

    

    

    

   רקע הדברים טרם הערעור הנוכחי

2. המערער הוא אזרח ישראלי, יליד שנת 1984, גרוש מאזרחית קולומביה מיום 08.11.2016, ואב לבן (להלן: המערער). המערערת היא אזרחית קולומביה, ילידת שנת 1994 (להלן: המערערת). ביום 03.11.2015, לאחר שהמערער ביקש להזמינה לישראל, נכנסה המערערת לארץ באשרת תיירת ב/2, שהיתה בתוקף עד ליום 15.12.2015.

    

3. ביום 08.12.2015 פנו המערערים ללשכת הרשות בבקשה להאריך את אשרת השהייה של המערערת. בבקשה ציינו כי נפגשו בקולומביה בחודש מאי, וכי המערער, שהיה נשוי באותה עת, אינו מתגורר עם אשתו ומעוניין לסגור את תיק הנישואין שלו עמה, ולבחון את יחסיו עם המערערת. הרשות דחתה את הבקשה, בנימוק כי לא הוצגו כל ראיות לקיום קשר זוגי בין המערערים, וכי המערער עדיין נשוי לאחרת. המערערים הגישו ערר פנימי על החלטה זו ביום 15.12.2015, ולמחרת הגישו ערר לבית הדין לעררים (ערר 5013-15 – הערר הראשון), אשר נמחק בפסק דין מיום 14.02.2016 לאחר שהמערערת יצאה מישראל, והוא התייתר.

    

4. ביום 22.08.2016 הגיש המערער בקשה לפתיחת תיק חיים משותפים עם המערערת בהתאם לנוהל ידועים בציבור. ביום 12.09.2016 נערך לו ראיון ובו תיאר את תהליך התרת נישואיו שטרם הסתיים, את נסיבות ההכרות עם המערערת ואת יחסיהם הזוגיים והמשפחתיים, לרבות תמיכה כלכלית בה, ואת כוונתו להקים עמה משפחה.

    

5. ביום 28.03.2017 נערך למערערים ראיון מקביל, ובו תיארו את הקשר ביניהם, אשר נמשך באמצעות האינטרנט והטלפון גם לאחר יציאת המערערת את הארץ. ביום 28.05.2017 נשלח אל המערער מכתב שאישר את כניסת המערערת לישראל בכפוף להפקדת ערבות, ולאחר שהופקדה נכנסה המערערת לארץ ביום 13.06.2017, שוב באשרת תייר מסוג ב/2, וביום 14.08.2017 ניתן לה רשיון מסוג ב/1 בהתאם לנוהל, שהיה בתוקף עד 14.08.2018.

    

6. במהלך ספטמבר 2017 נעצרה המערערת עקב תקיפת המערער ופציעתו כך שנזקק לטיפול בבית חולים, ובהמשך הועברה לטיפול פסיכיאטרי באשפוז. נסיבות האירוע קשורות בבשורה קשה שקיבלה המערערת על מות חברתה הטובה בקולומביה, אשר גרמה לה להשתכר ולתקוף את המערער בסכין ובבקבוק, משלא זיהתה אותו וחשבה שהוא אדם זר. לאחר שחרורה מהאישפוז חזרה המערערת למעצר למשך חודשיים, ובחודש מאי 2018 הועברה להליך שיקום בקהילה טיפולית של מכורים בחיפה.

    

7. המערערים המציאו לרשות אישור מהמרכז הטיפולי, לפיו המערערת הופנתה לטיפול ע"י שירות המבחן במסגרת המעצר, ותיארו את שלבי הטיפול שבוצעו ושמתוכננים עבורה לעתיד, תחילה בתנאי פנימייה למשך תשעה חודשים, ולאחר מכן בדירת מעבר למשך ששה חודשים נוספים. בנוסף המציאו מכתב הסבר מטעם המערער, שבו תוארו חייה הקשים של המערערת טרם הכרותה עמו, שכללו בין היתר התמכרויות; את השינוי לטובה בחייה לאחר שהכירו; את שלושת נסיונות ההתאבדות שלה וחזרתה לשתות לאחר העיכוב בקבלת הרשיון; ואת הנסיבות שגרמו ככל הנראה להתקף הפסיכוטי ולתקיפת המערער במהלכו. המכתב הוסיף ותיאר כי המערער שמר על קשר יומיומי עם המערערת במהלך כל התקופה, בביקורים שהתאפשרו לו במעצר ובאישפוז וכן בטלפון, ומימן את שהותה במרכז השיקום.

    

8. ביום 05.08.2018 ביקשו המערערים לחדש את אשרת השהייה של המערערת לשנה נוספת במסגרת ההליך המדורג שהיתה עתידה לפוג ביום 14.08.2018, וביום 09.08.2018 הגישו ערר פנימי כנגד אי מתן החלטה בבקשה זו. ביום 16.08.2018 הגישו המערערים ערר לבית הדין לעררים (ערר 4927-18 – הערר השני) בגין אי מתן מענה לערר הפנימי, ויחד עמו הוגשה בקשה לסעד ביניים שבית הדין נעתר לה. ביום 21.08.2018 שלחה הרשות מכתב למערערים שפירט כי לאור המידע שקיבלה בדבר רישום פלילי הקיים למערערת, נשקלת האפשרות לסרב לבקשה, והיא התבקשה למסור תגובה בכתב. ביום 02.10.2018 הודיעה הרשות לבית הדין כי בכוונתה להותיר בידי המערערת את הרשיון שבידה עד למתן החלטה בעניינה, וביקשה למחוק את הערר מחמת אי מיצוי ההליכים בעניין ומשניתן הרשיון כאמור. ביום 08.10.2018 נערך למערערת ראיון, והיא המציאה לרשות מכתב הסבר שבו גוללה את סיפורה האישי והרפואי. באותו יום הוארך רשיונה מסוג ב/1 למשך חודש, בכל פעם ברציפות עד יום 08.02.2019. בתוך כך נמחק הערר 4927-18 בפסק דין בשל התייתרותו בהינתן למערערת הרשיון עד להחלטת הרשות בעניינה.

    

9. ביום 31.01.2019 הגישו המערערים בלשכת הרשות בקשה להארכת רשיונה של המערערת מסוג ב/1 שעמד לפוג, וביום 07.02.2019 הגישו ערר לבית הדין לעררים בגין אי מתן החלטה בבקשה (ערר 1466-19 – הערר השלישי) ובקשה להותרת הרשיון כבעבר כסעד זמני, אשר בית הדין לעררים נעתר לה. רשיונה של המערערת הוארך במסגרת זו מעת לעת עד יום 18.06.2019. בשל קיום תיק מב"ד למערערת, החליטה הרשות ביום 22.05.2019 לדחות את הבקשה למתן מעמד למערערת מטעמים פליליים, זאת לטענתה לאחר שנבחנה עמדת גורמי המשטרה ולאור הסיכון הפוטנציאלי שנשקף. המערערת נדרשה להתייצב בלשכת הרשות לאלתר לקבלת רשיון ישיבה זמני מסוג 2(א)5 שיוארך עד להשלמת ההליך הפלילי, שלאחריו התבקשה לעזוב את הארץ. משכך, ניתן פסק הדין בערר, שמחק את ההליך בשל קבלת החלטת הרשות הדוחה את בקשת המערערים.

    

10. ביום 18.06.2019 הגישו המערערים לבית הדין לעררים בירושלים ערר על החלטת הרשות מיום 22.05.2019 לדחות את בקשתם (ערר 3044-19 – הערר הרביעי) ובקשה לצו ביניים. ביום 29.07.2019 נתן בית הדין צו המונע הליכי אכיפה נגד המערערת ללא חידוש הרשיון שהיה בידה, בהתחשב בעמדת הרשות שהתנגדה לצו עשה. בתוך כך הוגש נגד המערערת כתב אישום בגין עבירת איומים, היזק לרכוש במזיד, תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג, החזקת אגרופן או סכין שלא כדין ופציעה כשהעבריין מזויין (הכל בשל העבירה מספטמבר 2017), ובקשתה לעיכוב ההליכים נגדה נדחתה ע"י היועמ"ש (נספח 22 לתגובת הרשות מיום 23.05.2022). ביום 03.03.2020 דחה בית הדין לעררים את הערר וקבע שהרשות תנפיק למערערת רשיון מסוג ב/1 שיעמוד בתוקף עד לסיום ההליכים הפליליים נגדה, שאז תידרש לצאת מישראל בתוך 30 יום. על פסק הדין הוגש ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"נ 23106-05-20), שנדחה בפסק דין מיום 21.03.2021, בנימוק שהחלטת הרשות היתה סבירה לשעתה וכמותה גם פסק הדין של בית הדין לעררים. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים רשאים להגיש בקשה חדשה לאור הנסיבות הקשורות בשיקומה של המערערת, והוסיף כי שיקול דעת הרשות בקשר לבקשה חדשה לא יהיה כבול בפסק דינו.

     

11. בתוך כך, ביום 21.02.2021 ניתן גזר הדין נגד המערערת בת"פ 28131-09-17, שבמסגרתו הודתה המערערת בעובדות כתב האישום המתוקן שכלל איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, החזקת סכין שלא למטרה כשרה ופציעה כשהעבריין מזויין. במסגרת זו התבקש שירות המבחן לבחון את שאלת הרשעתה, ואף כי המליץ שלא להרשיעה ולאפשר את המשך שיקומה בארץ בהליך הטיפולי שבו החלה, בית המשפט לא מצא לנכון לאמץ את ההמלצה, והרשיע אותה בשל חומרת העבירות והאינטרס הציבורי. בית המשפט גזר על המערערת מאסר בפועל (שסיימה לרצות עם תקופת מעצרה טרם גזר הדין), מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס. על גזר הדין הוגש ערעור בעפ"ג 13269-04-21, וביום 11.07.21 ניתן בו פסק דין בהסכמת הצדדים, שביטל את עונש המאסר והעמיד את תקופת המבחן על שנה אחת, אך הותיר את הרשעתה על כנה.

     

    ההליכים נשוא הערעור הנוכחי

12. ביום 22.04.2021 הגישו המערערים בקשה חדשה לקבלת מעמד למערערת מכח זוגיותם לפי נוהל ידועים בציבור, בהתבסס על שיקומה של המערערת כפי שציין בית המשפט המחוזי בערעור הקודם. הרשות דרשה כי המערערים ישלימו מסמכי סף שונים וכי יתקיים להם ראיון עדכני שנקבע לאחר מספר דחיות ליום 12.07.2021. ביום 06.07.2021 התייצבו המערערים בלשכת הרשות לצורך הארכת האשרה הזמנית של המערערת שהיתה צפויה לפוג למחרת היום, ולטענתם נמסר להם כי נגד המערער קיים תיק מב"ד ולכן עליו לעבור ראיון בו ביום (נוסף על תיקה של המערערת) והאשרה הזמנית לא הוארכה. המערערים הגישו בהקשר זה בקשה לבזיון לבית המשפט המחוזי בירושלים שקבע כאמור לעיל כי האשרה הזמנית תוארך עד למתן החלטה, והרשות התבקשה להגיב לבקשה. בפועל הראיון התקיים כמתוכנן ביום 12.07.2021. במהלך הראיון נמסר למערער מכתב שלפיו הרשות שוקלת לסרב לבקשה לאור קיום תיק מב"ד שפירט כי הם רשאים להגיב לאמור בו בתוך 30 יום. עם סיום הראיון נמסרה למערערים החלטה הדוחה את הבקשה על הסף בשל אי המצאת מסמכים (ההחלטה – נספח ח' להודעת הערעור). לאחר מכן הוארכה האשרה הזמנית של המערערת בחודש ימים.

     

13. ביום 01.08.2021 הוגש ערר פנימי על החלטת הרשות לדחות את הבקשה. ביום 19.08.2021 הוגש ערר לבית הדין לעררים (ערר 3026-21 – הערר החמישי) בגין אי מתן החלטה בערר הפנימי, ובמסגרתו ניתן צו ארעי שהאריך את הרשיון מסוג ב/1 עד למתן החלטה. למרות זאת נמנעה הרשות מהארכת האשרה הזמנית כשהתבקשה לעשות זאת לכתחילה, והמערערים נדרשו לפנות פעמיים לבית הדין שיורה לה שוב להאריכה בהתאם לצו שנתן, ואף אז הוארכה בכל פעם לחודש ימים בלבד תוך חיוב המערערים באגרה.

     

14. בית הדין לעררים קבע כי על הרשות להגיב לערר עד יום 04.10.2021, אך תחת הגשת התגובה, היא הגישה בקשה למחיקת הערר לאור התייתרותו בשל החלטה חדשה שקיבלה בו ביום בערר הפנימי. לפי החלטה זו, הרשות עומדת על המצאת מסמכי הסף, לרבות תעודה על מצב אישי קודם, והמערערים הוזמנו לראיון נוסף לצורך בחינת כנות הקשר. בית הדין לעררים נמנע ממחיקת הערר וקבע כי רשיונה של המערערת יוארך בשלושה חודשים נוספים, והרשות תמסור עדכון לאחר קיום הראיון, ותבהיר מדוע נדרשים מסמכי הסף מחדש. לפיכך הוארכה האשרה הזמנית עד ליום 04.02.2022.

     

15. ביום 24.10.2021 נערך למערערים ראיון נוסף לבחינת טיב וכנות הקשר. ביום 26.12.2021 ניתנה החלטת הרשות שדרשה, בין היתר, כי לאור העבירות החמורות של המערערת נגד בן זוגה, היא תמציא מסמכים נוספים על אלה שהתבקשו בעבר, לרבות מסמכים עדכניים לגבי השיקום שעברה, פירוט לגבי חלקו של המערער בשיקום, ותסקיר מעו"ס לגבי מצבה ומקצינת מבחן לגבי שהותה בכלא. המערערים הגיבו וביקשו כי בית הדין יכריע בבקשתם לגופה שכן הרשות מבקשת מסמכים טיפין טיפין ואינה מכריעה בבקשה, כל פעם בנימוק אחר.

     

16. ביום 31.01.2022 ניתן פסק הדין בערר, שהורה על מחיקתו בשל התייתרותו לאור קבלת ההחלטה החדשה לגבי המשך בחינת הבקשה לאור נסיבותיה הייחודיות ומשרשיונה של המערערת מסוג ב/1 יוארך ברציפות, בכל פעם לתקופה של 3 חודשים, עד למתן החלטה סופית בעניין. ביום 03.02.2022, ניתנה החלטת הרשות שדחתה את הבקשה בהעדר המסמכים הנוספים שהתבקשו לצורך בחינתה, וקבעה כי על המערערת לעזוב את הארץ בתוך 30 יום. באותו יום הגישו המערערים לבית הדין בקשה לפי פקודת בזיון בית הדין בטענה שפסק דינו קבע כי היה על הרשות להאריך את האשרה הזמנית לתקופה של 3 חודשים, ותחת זאת היא קיבלה 3 ימים בלבד לאחר מכן החלטה מיידית הסוגרת את התיק.

     

17. ביום 10.02.2022 קבע בית הדין כי אין מקום לסעדים נוספים במסגרת הערר, ולאור החלטת הרשות החדשה אין מקום לדון גם בבקשת הבזיון. עוד קבע בית הדין בהחלטתו כי:

    "ככל שחולקים העוררים על ההחלטה מיום 3.2.22 יגישו ערר כפי זכותם, ויבהירו במסגרתו האם ומדוע לא המציאו את המסמכים שנדרשו מהם ביום 26.12.21 והאם ביקשו מהמשיב להאריך להם את המועד להמצאת מסמכים".

     

    נגד פסק הדין מיום 31.01.2022 וכנגד ההחלטה מיום 10.02.2022 הוגש ביום 17.02.2022 הערעור שלפניי.

     

    ההליכים בערעור שלפניי

18. ביום 20.02.22 ניתן סעד ארעי למניעת צעדי אכיפה כנגד המערערת וכן הוארך הרישיון מסוג ב/1 לשלושה חודשים, כן הוריתי על תגובת הרשות לבקשה לסעד זמני בערעור. ביום 23.02.22 עדכנו המערערים כי לא התקבלה החלטת הרשות בדבר הארכת האשרה ולא ניתן מענה בלשכה, ובהתעלם הרשות מהחלטתי - המערערת נמצאת בישראל ללא מעמד. ביום 01.03.23 קבעתי כי לא יתכן שהמדינה תפר את החלטות בית המשפט, וכי ככל שלא תינתן האשרה הזמנית כהוראתי יתקבל הערעור לגופו ללא דיון נוסף. ביום 02.03.23 הודיעה ב"כ המשיבה כי המחדל נבע מתקלה וכי עם היוודע הדבר הוזמנה המערערת לשם הנפקת האשרה.

     

19. ביום 06.03.23 הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת תגובת הרשות לבקשה לסעד זמני בהסכמה, בנימוק של עומס עבודה. ביום 08.03.23 דחיתי את הבקשה, שהעמידה את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת משהוגשה ביום שבו היתה אמורה להיות מוגשת התגובה עצמה ולא מבעוד מועד, וללא נימוק המצדיק ארכה. לפיכך נתתי סעד זמני לתקופת הערעור שלפיו לא ינקטו הליכי אכיפה נגד המערערת עד החלטה אחרת (בהינתן שכבר קיבלה אשרה זמנית והסעד הזמני שנותר נגע לאכיפה בלבד) וקבעתי מועד להגשת תגובת הרשות ומועד לדיון בערעור גופו. ביום 23.05.23 הוגשה תגובת הרשות במועדה.

     

20. דיון בערעור התקיים ביום 21.09.22. בדיון טענה ב"כ הרשות טענה כי "אנחנו דורשים מסמכים שאמורים לאיין את המסוכנות שלה: כגון אישור עובדת סוציאלית, אישור קצינת מבחן וכדומה. אין לנו אפילו תיאור של השתלשלות השיקום שלהם. ביקשנו מסמכים והם לא המציאו" (פרוטוקול עמ' 1 ש' 14-16). המערער הבהיר כי כי קצינת המבחן לא ניאותה למסור לו את המסמכים שהעבירה בשעתו במסגרת ההליך הפלילי. לאחר בירור טלפוני שערכה, במהלך הפסקה שנערכה לשם כך בדיון, הוסיפה ב"כ הרשות כי (עמ' 2 לפר' הדיון, ש' 9-2):

    "מבירור שערכתי לא התקבל כל חומר נוסף מאז ביקור המערערת ברשות האוכלוסין. הם לא קיבלו דבר מקצין מבחן. כדי לקבל חומר מקצין מבחן או עובדת סוציאלית, זה לא משהו שאפשרי, מאחר שהמערערת צריכה לחתום על ויתור סודיות.

    אשר לתהליך השיקום – המסמכים המבוקשים שאם היא בתהליך שיקום שיינתן מסמך; דו"ח ביקורים של המערער אצל המערערת כשהיא היתה בשיקום; פירוט שיחות שלהם; חוזה שכירות דירה; מכתבים מחברים משותפים/שכנים/ מכרים שיכולים להעיד על הקשר ביניהם וכל דבר המעיד על כך שהמערער היה שותף בהליך השיקומי שלה. יכול להיות שאין מסמכים, רק שיגידו שאין מסמכים."

     

     

     

    משכך, החלטתי כי:

    "1.לא ייתכן לקבל החלטה לגופו של עניין בבקשת בני הזוג ולא משנה במסגרת איזה הליך כרגע, מבלי שיש נתונים על הליך השיקום, הנמצאים בידי קצינת המבחן.

    2.קצינת המבחן תמציא לבית המשפט עד ליום 22.11.2022 את כל תסקירי המבחן הקיימים בעניינה של המערערת. המסמכים יומצאו ישירות לבית המשפט.

    3.המערערים יגישו תצהיר בו יפרטו את הביקורים שערך המערער אצל המערערת שעה שהיתה בהליך השיקום מחוץ לבית ולאור דבריו כי לו היה אסור להתקשר אליה באותה תקופה, ככל הניתן ימציאו פירוט שיחות נכנסות.

    4.העובדת הסוציאלית בשם רונית המטפלת במערערת מטעם מחלקת הרווחה בכפר יונה, תמציא גם היא לבית המשפט דוח סיכום של מצב המערערת. גם דוח זה יומצא ישירות לבית המשפט עד לאותו מועד.

    5.המערערים ימציאו עד לאותו מועד מסמכים נוספים כגון: חוזה שכירות, מכתבים ממכרים המעידים על הקשר ביניהם. מסמך אחרון זה לא יהווה תנאי להמשך הטיפול בבקשה.

    כל המסמכים יוגשו עד ליום 22.11.2022.

    לאחר שיתקבלו כל המסמכים, תקבל הרשות את כל המסמכים ותדון מחדש בבקשה. תיק זה יישאר פתוח והצדדים יודיעו לבית המשפט את תוצאות ההחלטה החדשה לא יאוחר מיום 30.12.2022.

    תחודש אשרת ב/1 באופן זמני עד ליום 30.12.2022. האשרה תחודש לא יאוחר מיום 2.10.2022.".

     

    ביום 16.11.22 עדכנה ב"כ המערערים כי כל המסמכים שהתבקשו המערערים להמציא בדיון הומצאו לרשות

     

21. משתסקיר שירות המבחן לא הומצא במועד, ביררה ב"כ הרשות בהתאם להחלטתי וביום 18.12.22 הוגש לתיק בית המשפט מכתב משירות המבחן למבוגרים, שפירט כי מסירת המידע המבוקש אינה עולה בקנה אחד עם כללי החסיון החלים על תסקירי שירות המבחן, הנערכים במסגרת הליך פלילי מסוים, ותוך יצירת אמון בין המופנה לבין קצין המבחן הגורם לשיתוף בפרטים סודיים ורגישים, אשר גילוים עלול לשמוט את הקרקע מיכולת השירות לאסוף מידע ולטפל במופנים, כמו גם תקדים מסוכן בהקשר זה. לפיכך נטען כי לא ניתן להעביר את התסקירים המבוקשים משירות המבחן למבוגרים.

     

22. ביום 19.12.22 הודיעה ב"כ הרשות כי לאור האמור היא אינה עומדת על קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינה של המערערת, אך הוסיפה כי לא ניתן לקבל החלטה בעניינה מבלי שיש נתונים על הליך השיקום ובכלל זה דו"ח סיכום מטעם העובדת הסוציאלית, אשר היא עומדת על קבלתו בטרם מתן החלטה. לפיכך הוריתי להמתין לקבלת דו"ח העו"ס. ביום 20.12.22 הוגש דו"ח מטעם העובדת הסוציאלית רונית ברזילי, מהאגף לשירותים חברתיים בעיריית כפר יונה. הדו"ח פירט כי המערערת עוברת מספר שנים תהליך טיפולי משמעותי שהחל לאחר משבר קשה ושימוש של המערערת באלימות כלפי בן זוגה תחת השפעת אלכוהול, ואשר ממשיך כיום בקהילה. המערערת תוארה בדו"ח כ"אישה חיובית, נבונה וורבלית" והטיפול בה כסובב סביב העצמה מקצועית לרבות סיוע במימון קורס מקצועי. הקשר עם המערער תואר בהסתמך על ההכרות של העו"ס עם המערערת ועל דבריה, כקשר חיובי, חם ואוהב, וכן פורט כי מעמדה הארעי בארץ גורם לה ולבן זוגה לחוסר וודאות ולהוצאות כספיות שיוצרות לחץ כלכלי וחובות. המלצת העו"ס בסיום הדו"ח היתה לבדוק כיצד ניתן לסייע למערערת לקבל מעמד קבוע בארץ. משכך ביקשו המערערים כי הערעור יתקבל, היות שהדו"ח שביקשה הרשות לקבל ניתן ותומך בבקשה. לאור התמשכות יחסיהם הזוגיים משנת 2016 מזה שבע שנים, ביקשו המערערים כי תינתן למערערת אשרת קבע כמי שסיימו את ההליך המדורג לפי הנוהל, ולפחות לאפשר למערערת לקבל אשרת א/5 שתאפשר לה להתחיל בתהליך גיור ולשניהם יחד תיסלל הדרך להבאת ילד משותף לעולם.

     

23. תחת עמדת הרשות שהיתה אמורה להיות מוגשת בהתאם להחלטתי לאור הדו"ח החיובי מטעם העו"ס וויתורה על הגשת תסקיר שירות המבחן, הגישה ביום 04.01.23 בקשה להארכת המועד לכך. על אף ששוב עשתה דין לעצמה והגישה את הבקשה ביום בו היתה אמורה להיות מוגשת התגובה, תוך העמדת בית המשפט בפני עובדה מוגמרת, הארכתי את המועד כמבוקש וציינתי כי עשיתי זאת כדי שתשקול את מתן האשרה בנפש חפצה.

     

24. ביום 09.05.23 הוגשה הודעת עדכון מטעם הרשות, שלפיה המסמכים שהמציאו המערערים הועברו לבחינת הגורמים הרלוונטיים, וביום 05.01.23 הוחלט לזמן את המערערים לראיון עדכני בלשכת הרשות. עוד צוין כי ככל שתאושר תחילת ההליך המדורג בשים לב למניין השנים שבהן שהתה המערערת בישראל ברשיון ב/1, יהיה באפשרות המערערים להגיש בקשה לקיצור ההליך המדורג שתיבחן על ידי הגורמים המקצועיים.

     

25. ביום 12.01.23 הגיבו המערערים להודעת העדכון של הרשות, וטענו כי מטרת ההחלטה החדשה נועד להביא למחיקת הערעור ולשלוח אותם לתקוף את ההחלטה החדשה, שוב בערר פנימי ובערר, תוך גרימת הוצאות וסחבת, ובתקווה להגיע למותב אחר שהיא מייחלת כי עמדתו תהיה נוחה יותר מבחינתה. המערערים טענו כי החלטתי בתום הדיון בערעור פירטה את המסמכים שביקשה ב"כ הרשות לקבל, וביניהם לא התבקש ולא הוזכר צורך בשימוע. עוד טענו כי ממילא לא קיימת מחלוקת בנוגע לכנות הקשר אלא כל שעמד בבסיס ההחלטה לדחות את הבקשה היה השפעת ההליך הפלילי נגד המערערת. לפיכך ביקשו שינתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק. לפיכך הוריתי לרשות להבהיר את הצורך בקיום ראיון נוסף, לאור פרוטוקול הדיון שכל שהתבקש בו מטעמה הועבר אליה לצורך חידוש ההליך המדורג.

     

26. ביום 01.02.23 הוגשה הודעת הבהרה מטעם הרשות, שפירטה כי הראיון האחרון שנערך למערערים התקיים בחודש דצמבר 2021 ומשחלפה למעלה משנה מאז, הם נדרשים לעבור ראיון עדכני לצורך חידוש ההליך. עוד צויין כי אם המערערים מבקשים לערער על ההחלטה העתידית בעניינם תהיה הסמכות המקומית לבית משפט זה לאור מיקום לשכת הרשות בנתניה ומכאן שאין חשש מפני שינוי המותב כטענתם.

27. ביום 02.02.23 הוגשה תגובת המערערים, ולפיה הרשות מתעמרת בהם משך שנים, ואילו היתה פועלת כראוי לא היה חולף הזמן הרב המשמש עתה כנימוק לדרישת הראיון הנוסף. המערערים ציינו כי הערעור עצמו נמשך כשנה וכי הדיון בו לגופו התקיים עוד בחודש ספטמבר 22 שאז בדקה ב"כ הרשות ופירטה בדיוק מה חסר לצורך החלטה בעניינם לגופה וקיבלה את כל המסמכים. לטענתם, החזרת העניין לרשות שוב וקיום ראיון נוסף יגרום לדחית הבקשה שוב, הגשת ערר פנימי שוב, ושוב ראיון וחוזר חלילה, ולחזור בעוד שנתיים שוב למקום שבו אנו עומדים עתה. לפיכך מבקשים המערערים כי תינתן הכרעה בערעור לגופו.

     

28. משכך קבעתי עוד באותו יום כי כיוון שהרשות לא עמדה בהסכמה בפרוטוקול לפרט את המסמכים וליתן מעמד למערערת בהתאם, יינתן פסק דין בערעור בהתעלם מהחלטתה האחרונה שניתנה שלא בהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון. לצורך כך אפשרתי לצדדים להשלים טיעוניהם בכתב וכך עשו. משכך ניתן עתה פסק הדין בערעור.

     

    תמצית טיעוני הצדדים

    טיעוני המערערים

29. המערערים טוענים כי החלו את ההליך המדורג באוגוסט 2017 והמערערת קיבלה אשרה מסוג ב/1 לפי נוהל ידועים בציבור בתוקף לשנה. הם מכירים בחומרת האירוע האלים שבו תקפה המערערת את המערער, אך מוסיפים כי לאחריו שהתה בשיקום מטעם המדינה, שלכל משכו בני הזוג לא נפרדו, והמערער תמך במערערת לכל אורך הדרך. המערערים טוענים כי הרשות גוררת אותם להליכים רבים הלוך וחזור, על אף שמעולם לא היה ספק בכנות הקשר ביניהם וחייהם המשותפים, כפי העולה גם מההליך הפלילי ומהליך השיקום של המערערת אשר המערער לקח בו חלק לכל ארכו.

     

30. המערערים מוסיפים וטוענים כי המדינה תמכה ליוותה ושיקמה את המערערת משך כל ההליך הפלילי בכובע אחד, ובכובעה השני כרשות האוכלוסין היא מאמללת את המערערים בגין אותו הליך פלילי. לטענתם, עמדת הרשות היא חסרת הגיון כי לפיה המדינה משקיעה משאבים, זמן ורצון טוב בשיקום המערערת, רק על מנת להחזירה למולדתה לאחר השיקום.

     

31. המערערים טוענים עוד כי האירוע האלים נשוא ההליך הפלילי שייך לעבר ונתמכים בטענתם גם בתסקירי המבחן השונים שהוגשו בתיק בשלביו השונים. הם טוענים כי חייהם נורמטיביים ככל זוג צעיר אך בקשתם לבנות את חייהם יחד אינה מתאפשרת בשל התנהלות הרשות, ובתוך כך הם אינם יכולים לצאת לחו"ל כדי להתחתן; הם דוחים הבאת ילד משותף לעולם ורכישת בית משותף; הם מפסידים ימי עבודה וסדר יומם משובש ומלא מתחים.

     

32. המערערים מוסיפים כי העילה הבלעדית שעליה נסמכת החלטת הרשות לדחות את בקשת המערערים, חודדה בדיון שהתקיים בערעור ביום 21.09.22 – היא קיום ההליך הפלילי נגד המערערת. הם מזכירים כי בהתאם להחלטה מאותו מועד נקבעו המסמכים שנדרשו לרשות כדי לקבל החלטה וכי אלו הועברו אליה כמבוקש. זאת ועוד, לטענתם ב"כ הרשות ניסתה לגרום לתיק להיסגר, אך זה נותר פתוח ועתה היא מנסה לייתרו בדרך של קבלת החלטה חדשה שוב הפעם ולשלוח אותם להתחיל את הדרך המשפטית מחדש. לטענתם, אף כי אין מחלוקת לגבי זכותה של המדינה לקבוע מי יבוא בשעריה וישהה בה, עליה לעשות זאת במידת הצדק, ברוח החוק ומטרתו ובהתנהלות מנהלית תקינה וראויה של נציגיה האמונים על שירות האזרחים. הם מפרטים הוצאות כספיות עצומות שנגרמו לשכ"ט ב"כ והוצאות אחרות, וטוענים להשפעה קשה גם על בריאותו הנפשית של המערער.

     

33. המערערים מבקשים כי הערעור יתקבל בכך שהוותק שלהם יחושב בהתאם לשנים שנצברו בהליך המדורג מקבלת האשרה מסוג ב/1 למערערת באוגוסט שנת 2017, כך שתחשב כאילו קיבלה אשרה א/5 באוגוסט 2020 ונותרה לה עוד שנה וחצי מעתה ועד סיום ההליך המדורג.

     

    טיעוני הרשות

34. הרשות טוענת כי המערערים לא המציאו מסמכים הנדרשים לצורך בחינת בקשתם, שפורטו בהחלטתה מיום 26.12.2021, ומשכך נדחתה הבקשה. לטענתה, החלטתה לדחות את הבקשה לכתחילה היתה סבירה לאור הראיות בדבר עבירה פלילית שביצעה המערערת, הן לפי הפסיקה הקיימת שהגדירה את מתחם הסבירות במקרים כאלה, הן משום שהמערערת עלולה היתה להוות סכנה לבטחון הציבור ולשלומו. לטענתה, הדרישה להמצאת המסמכים מאזנת כראוי בין זכותה של המערערת לקיים חיי משפחה בישראל לבין האינטרס הציבורי להגן עליו מפני גורמים פליליים העלולים לפגוע בו. בהעדר המסמכים לא ניתן לאיין את מסוכנותה של המערערת ומשכך ההחלטה לדחות את הבקשה היתה סבירה.

     

35. הרשות מוסיפה כי המסמכים הושלמו במסגרת ההליך הנוכחי, וכי לאחר שנבחנו עלה כי לצורך מתן החלטה מבוססת נדרשים המערערים לעבור ראיון עדכני, כחלק משלב איסוף וסיכום הנתונים שיעמדו בפני הגורמים הרלוונטיים עובר לקבלת ההחלטה בעניינם. לטענתה, הצורך בקיום הראיון עלה לאור הזמן הרב שחלף מאז הראיון האחרון שבוצע להם בדצמבר שנת 2021. הרשות טוענת כי בנסיבות אלה אין מקום להתערב בהחלטתה, שנועדה לקדם את הטיפול בבקשה ולאסוף את מירב המידע הרלוונטי עובר לקבלת ההחלטה המנהלית, ויש לאפשר את קיום הראיון לשם קידום הטיפול בבקשה.

     

36. הרשות טוענת כי אין מקום להתערב בהחלטתה לקיים ראיון נוסף למערערים ומוסיפה כי ככל שלאחר הראיון תאושר תחילת ההליך המדורג, בשים לב למניין השנים שבהן שהתה המערערת בישראל ברשיון ב/1, יהיה באפשרות המערערים להגיש בקשה לקיצור ההליך המדורג שתיבחן על ידי הגורמים המקצועיים.

     

    דיון והכרעה

37. לאחר שהתעמקתי בטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, ובחנתי את השתלשלות העניינים ואת לוחות הזמנים שבהם התקבלו ההחלטות בעניין זה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. הטעמים לכך, כפי שאפרט להלן, הם: השתק שיפוטי; חובת הרשות המנהלית להתנהל בהגינות כלפי הפונים אליה; ופעולת המדינה בעקביות וביעילות בתחומי שירות ומומחיות מקבילים של משפט ורווחה, תוך כבוד הדדי והשלמה מקצועית ביניהם.

     

    השתק שיפוטי

38. עניינו של ההשתק השיפוטי נוגע לבעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית בהליך לפני בית המשפט.משנטענה טענה כאמור, מושתק בעל הדין מלטעון - בהליך אחר או בגדרי אותו הליך – טענה הסותרת טענה זו. בית המשפט העליון סקר ויישם את דוקטרינת ההשתק השיפוטי, למשל, בע"א 3561/13מאיר שרגאי נ' פקיד שומה תל אביב 1פס' 30 (נבו 23.10.17) כב' השופט אורי שהם סיכם את ההלכה לעניין זה, שלפיה:

    "הלכה היא כי בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מושתק מלטעון - בהליך אחר או בגדרי אותו הליך – טענה הסותרת טענה זו. כלל זה, המכונה השתק שיפוטי, נגזר מעקרון תום הלב; נועד לשמור על טוהר ההליך השיפוטי; ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט [........] אפנה, בהקשר זה, לדברים שנאמרו על-ידי בעניין מרטינז:

    "הכלל של השתק שיפוטי נועד להתמודד עם מצבים, בהם בעל דין מעלה טענות סותרות בהליכים שונים. על-פי כלל זה, בעל דין הטוען טענה מסוימת מושתק – במצבים מסוימים – מלטעון טענה הפוכה בהליך אחר. זאת, בין אם מופנות הטענות כנגד אותו בעל דין, ובין אם מופנות הטענות כנגד בעלי דין אחרים" [.......]

    תכלית הכלל של השתק שיפוטי היא 'למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט... הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט' (עניין בן ששון, בעמ' 633). לתכלית זו שני היבטים: בהיבט המוסרי, הנגזר מעיקרון תום הלב, מבקש הכלל למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט; בהיבט המעשי, נועד הכלל כדי למנוע קבלת החלטות סותרות בידי טריבונלים שונים [......]."

     

39. בבג"ץ 6781/96 ח"כ אהוד אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ (4), 793,809 (1996), ציין לעניין זה כב' השופט אליעזר גולדברג (בפס' 15 לפסק דינו):

    "לא יכול להיות ספק, כי עקרונות מינהל תקין אינם סובלים מצב שבו מדברת הרשות בשתי לשונות. רשות מינהלית אינה זיקית המשנה עורה לפי נוחיותה."

     

40. נראה כי התנהלות הרשות במקרה שלפניי עונה בדיוק על תיאור זה של כב' השופט גולדברג. בערעור שלפניי, התקיים ביום 21.09.22 דיון, במסגרתו טענה הרשות, כי הנימוק היחיד לסירובה לאפשר למערערים להמשיך בהליך המדורג, הינו שחסר חומר הנוגע להליך השיקומי שעברה המערערת. כיון שבפעמים קודמות בכל פעם דרשה הרשות מסמכים וקיבה, לכאורה, החלטה חדשה, שאילצה את המערערים לעבור הליך מתיש של ערר פנימי וערר לבית הדין לא פחות מחמש פעמים, קבעתי כי המסמכים יומצאו, ועל בסיס אותם מסמכים תתקבל החלטה בבקשת המערערים לגופה. בנוסף קבעתי במפורש כי התיק יישאר פתוח, והצדדים יודיעו לבית המשפט את תוצאות ההחלטה החדשה. זאת, בברור ובכוונה כדי למנוע טענה של התייתרות הערעור בשל ההחלטה החדשה, תהא אשר תהא, ומחיקתו. בעקבות המצאת המסמכים, התומכים בבקשת המערערים, שינתה הרשות את טעמה, וכעת היא מעלה דרישה חדשה – קיון ראיון. זאת אין לאפשר. בעיקר כך שחלק ניכר מחלוף הזמן נובע מהתנהלות הרשות ובקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועדים. הרשות, בעשותה כן, חזרה בה מטיעוניה שלה, דבר המהווה השתק שיפוטי.

     

41. לאחרונה עמדתי בפסק דין אחר על הנוהג הנפסד של הרשות לקבל בניגוד להחלטות בית המשפט ובמהלך התנהלות פעילה של ערעור על החלטה קודמת, החלטה חדשה הכוללת נימוקים שלא נכללו בהחלטותיה הקודמות, ולטעון כי משהתקבלה החלטה חדשה דין הערעור להימחק והמערערים רשאים לתקוף את ההחלטה החדשה בהליך נפרד מחדש, של ערר פנימי, ערר לבית הדין לעררים וערעור נוסף לבית המשפט המנהלי ככל שיבקשו ויצליחו לעמוד בכך (ראו עת"מ (תל אביב-יפו) 9213-01-22אוולין סוריאנו נ' רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (נבו 23.03.23)). כפי שקבעתי שם, יש בהתנהלות רשות מנהלית בדרך זו טעם לפגם, ולא זו בלבד שהיא אינה הוגנת ואינה סבירה, היא גם מבזה את בית המשפט (ראו גם החלטותיי בעת"מ (תל אביב-יפו) 5389-03-21 רחל בבוץ נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 27.11.22) וברע"מ 36957-03-22 Anastasiia ופלוני (קטין) נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 26.03.23 להלן: עניין אנסטסיה) ועמ"נ 389-04-22 Kristina B. נ' רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (נבו 26.03.23 להלן: עניין קריסטינה) שבהן עמדתי בהרחבה על עשיית דין עצמי על ידי הרשות והפרת החלטות ופסקי דין של בית המשפט). על חובת ההגינות ועל השפעת הפרתה במקרה שלפניי אעמוד בהרחבה בהמשך, גם לגופו של עניין, מחוץ לשאלת ההשתק השיפוטי.

     

42. בנסיבות המקרה שלפניי, משנקבע בהחלטתי שניתנה לאחר דיון ובהתאם לדרישות שהעמידה ב"כ הרשות, כי על המערערים להמציא מסמכים ואלו הומצאו (ועל חלקם ויתרה הרשות), מושתקת הרשות מלטעון לנימוקים חדשים ואחרים מאלו שנדונו ושהוחלטו. בנוסף להשתק השיפוטי המונע מהרשות לטעון כי נדרש לה עתה גם ראיון בנוסף למסמכים העדכניים שביקשה ושקיבלה, התנהלות הרשות והחלטת בית הדין שאיפשרה אותה חורגות מההגינות הנדרשת במשפט המנהלי גם לגופו של עניין, ומהוות פגם המצדיק את ביטולן, כפי שאפרט.

     

    חובת ההגינות של הרשות כלפי מבקשי מעמד

43. הנימוק המרכזי בשלו יש לקבל את הערעור שלפניי הוא הפרת חובת ההגינות של הרשות כלפי המערערים. מדובר במערערים שחבו חוויה אישית-זוגית לא פשוטה, ולמרות זאת עמד המערער לצד המערערת, וניכר שהם הצליחו לשים את האירוע מאוחריהם. כל המונע מהם פתיחת דף חדש לעבר כתיבת המשך ספר חייהם המשותפים, הינה התנהלות הרשות, התנהלות המפרה את חובת ההגינות כלפיהם, בעיקר כאשר רשויות אחרות תמכו, ליוו ועמדו על כך שאכן השיקום הצליח.

     

    המסגרת הנורמטיבית להסדרת מעמד בישראל מכח זוגיות עם אזרחים ישראלים

44. כמקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות, נתון למדינת ישראל במסגרת ריבונותה שיקול דעת רחב למנוע מזרים להשתקע בה, ואפילו להיכנס לתחומה כתיירים. משכך, אין לאף אדם שאיננו אזרח או תושב המדינה, זכות קנויה לבוא בשערי מדינת ישראל או לשהות בה, בין כתייר ובין כתושב (בג"ץ 482/71 לאוניה מאה קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972); בג"ץ 740/87 מיכאל בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 443 (1988); בג"ץ 4156/01 מריו דימיטריוב נ' שר הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293 (2002)).

     

45. החוק בישראל קובע כי מי שאינם אזרחי ישראל או בעלי אשרת עולה או תעודת עולה, תוסדר כניסתם לארץ ושהייתם בה מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), והתקנות שהותקנו מכוחו. תכליתו העיקרית של חוק הכניסה לישראל הינה לאפשר לרשות לקבוע מי רשאי לשהות בישראל ובאיזה מעמד, ולשר הפנים לשר הפנים נתון שיקול דעת רחב בהפעלת סמכויותיו על פי החוק, להעניק או שלא להעניק רשיונות כניסה וישיבה בה (ראו בין רבים: בג"ץ 758/88 ריצ'רד קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992); בג"ץ 2355/98 ישראל סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג (2) 728 (1999) (להלן: עניין סטמקה) ובר"מ 8707/19 טינה לופז נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים פס' 22-21 (נבו, 15.10.20)).

     

46. בצד זאת, הפעלת שיקול דעתו של שר הפנים נתונה לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות מינהלית אחרת וזאת בהתאם לעילות הביקורת החלות על הפעלת שיקול דעת מינהלי, ועליו, ככל רשות מינהלית אחרת, ליתן החלטותיו באופן שאיננו שרירותי ולאחר שהפעיל שיקול דעת. את שיקול הדעת יש להפעיל בסבירות, בענייניות, בהגינות, ללא משוא פנים, ללא אפליה אסורה ובתום לב. ככל שהחלטה של שר הפנים תהא נגועה בפגמים מינהליים, יכול בית המשפט להתערב בה (ראו: בג"ץ 3403/97 ורה אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522 (1997); בג"ץ 282/88 מוברק עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424, 434 (1988); עע"מ 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ' שר הפנים, פסקה 8 לפסק הדין (נבו, 07.07.09); עע"מ 471/12 מדינת ישראל נ' אנג'י בוטנג, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט ניל הנדל (נבו 8.7.2012); עע"מ 6147/11 טטיאנה גורובץ נ' משרד הפנים- מינהל האוכלוסין, פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט אורי שוהם (נבו 03.03.13); עע"מ 5417/13 אנגידה דג'יטנו נ' שר הפנים, פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט נעם סולברג (נבו 21.11.13); עע"מ 812/13 ג'ינאלין באוטיסטה נ' שר הפנים (נבו 21.01.2014); בג"ץ 3840/13 פלוני נ' משרד הפנים (נבו 30.11.2015); וראו גם: יגאל מרזל, "על שיקול דעתו (הרחב) של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952", ספר אדמונד לוי (אוהד גורדון עורך,2017)).

47. במסגרת שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בהפעלת סמכויותיו מכוח החוק, נקבעה מדיניות המאפשרת לזרים, אשר הוכיחו כי הם ידועים בציבור של אזרחים ישראלים, לקבל מעמד בישראל מכוח יחסים אלה. מדיניות זו עוגנה במסגרת נוהל ידועים בציבור, אשר קובע הוראות בדבר הסדרת מעמדו של זר שהינו בן-זוג של אזרח ישראל או בעל רישיון לישיבת קבע בישראל, כאשר בני הזוג הינם ידועים בציבור ואינם נשואים, ומכוחו ביקשה גם המערערת בעניין שלפניי לקבל מעמד. נוהל ידועים בציבור קובע מגדיר את מטרותיו כדלקמן (סעיף ב.1 לנוהל):

    "הסדרת מעמד בישראל לבן/ת זוג זר/ה כידוע בציבור של ישראלי בהתאם לנהלי הרשות מטרתה מתן אפשרות לבני הזוג לקיים יחד תא משפחתי כן, אמיתי, בלעדי וייחודי לשהות בישראל לצד בן/ת הזוג. יודגש כי זכותו של הישראלי לחיי משפחה אינה זכות מוחלטת וכי בן הזוג הזר אינו זכאי אוטומטית למעמד בישראל, אלא בכפוף להוראות נוהל זה."

     

48. נוהל נוסף, שלא חל בענייננו, אך אזכירו למען השלמת התמונה, הוא נוהל מס' 5.2.2008 - "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: נוהל הנישואין), שהינו נוהל לבחינת בקשה להתאזרחות, מכוח נישואין לבן זוג בעל אזרחות ישראלית. בהתאם להוראות נוהל זה תינתן אשרת ב/1 רק לאחר הצגת מלוא מסמכי הסף הנדרשים בנוהל (סעיף ג.2 לנוהל). בהקשר זה נקבע בעע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (נבו 16.3.2006), כי "בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמאלי מכונן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף – הגמישים כשלעצמם – בדבר חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף" (שם, פס' 23, וראו גם: עע"מ 4231/12 יהודית בוטובסקי נ' משרד הפנים (נבו 07.07.2013)).

     

49. עולה מכך, כי נוהל ידועים בציבור מושתת גם הוא על זכותו של האזרח הישראלי, אשר הקים משפחה עם בן זוג זר, לחיי משפחה בישראל. הרציונל העומד בבסיס הנוהל הוא שמירה על התא המשפחתי, ומתן אפשרות למי שקשר את גורלו עם בן זוג ישראלי באופן שיבטיח כי לא יצטרך לבחור בין בן הזוג למגוריו בארץ (עע"מ 6147/11 טטיאנה גורובץ נ' משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פס' 14 (נבו 3.3.2013)). רציונל זה מבוסס בתורו על זכותו של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה (ראו להדגמה: בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2), 202 (2006); בג"ץ 2028/05 חסן אמארה נ' שר הפנים (נבו 10.7.2006)).

     

50. בהקשר זה נקבע עוד, כי נוהל ידועים בציבור הוא נוהל "ליברלי" (עע"מ 1644/05 ג'ורג' ניקולאי פרידה נ' משרד הפנים, פס' ח' (נבו 29.6.2005)), המעגן בחובו אפשרות לקבלת מעמד עבור בן זוג של ישראלי, בכפוף להתקיימותם של תנאים שונים ביחס לבני הזוג. הנוהל קובע הליך ששמו "ההליך המדורג". במסגרת זו, כאשר מוגשת בקשה לקבלת מעמד מכוח חיים משותפים עם אזרח ישראלי, בשלב הראשון צריכים המבקשים לעמוד במספר קריטריונים, ביניהם בחינת כנות הקשר, מרכז חייהם, ובדיקת קיומה של מניעה פלילית או ביטחונית לשהייתו של בן הזוג בישראל. בשלב השני שהוא בעיקרו תקופת מבחן מדורגת, נבדקת כל שנה מחדש התקיימות התנאים הראשוניים לעיל (ראו בין רבים, עניין סטמקה). לפני כל הארכת תוקף רישיון בהתאם לנוהל ידועים בציבור, נערך ראיון לשני בני הזוג וכן נערכות בדיקות עדכניות של כנות הקשר הזוגי והמשך קיומו; קיום מרכז חיים משותף בישראל; היעדר מניעה לפי הנוהל (פלילית או ביטחונית) והחזקת דרכון זר תקף ממועד מתן הארכת הרישיון (נוהל ידועים בציבור, סעיף, ד.23).

     

    חובת ההגינות השלטונית כלפי מבקשי מעמד ואזרחים בני זוגם

51. על חובת ההגינות השלטונית של המדינה ורשויותיה ככל בהקשר של הרשות, עמדתי בהרחבה בפסקי דין שעסקו בכניסה לישראל (להדגמה ראו: עניין אנסטסיה, עניין קריסטינה ורע"מ 3-10-22 פבליוק ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים (נבו 11.01.23)). באשר לדרישת מסמכים, עמדתי על חובת ההגינות גם כן בכל הנוגע לרשות (להדגמה ראו: עמ"נ 26443-07-21 דוד דהן וסילביה סקורחדובה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 04.05.22 להלן: עניין דהן); ועמ"נ 22493-02-20 רשידה מסימי נ' רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים (נבו, 26.09.2021 להלן: עניין מסימי)). עוד עמדתי, בהקשר של הרשות, על חובת ההגינות בבחינת כנות הקשר בין בני זוג נשואים או ידועים בציבור (להדגמה ראו: עמנ (ת"א) 9613-08-20 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 13.04.21 להלן: עניין פלוני); עמנ (ת"א) 39323-01-21 דרור וונונו נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 27.09.21)).

     

52. בעניין פלוני, בעניין מסימי ובעניין דהן עמדתי בהרחבה על חובת ההגינות השלטונית של הרשות, במישור הדיוני ובמישור המהותי, ואביא להלן את תמצית הדברים. חובת ההגינות המנהלית נועדה כדי למנוע שרירות, להגן על זכויות אדם, לטפח יחסי אמון בין המינהל הציבורי לבין האזרח, ובסופו של דבר לשפר את ההליך המנהלי ולקדם את המינהל הציבורי (ראו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב – ההליך המנהלי, שער ששי, ההליך המנהלי, פרק 30, הגינות ויעילות, עמ' 998 (2011, להלן: זמיר, ההליך המנהלי). הגינות מנהלית נדרשת, לפיכך, מכל רשות מנהלית, וודאי מרשויות המדינה עצמה, כלפי כל אדם ובכל תחומי פעילותה, זאת בשל פערי הכוחות בינה לבין הנזקקים לשירותיה, ולאור חשיבותן הקריטית של החלטותיה על הגישה למשאבים, על השימוש בהם ועל ההנאה המופקת מהם.

     

53. עמדת הכוח של הרשות ביחס לפרט היא מקיפה וכמעט טוטלית בתחומים מסוימים (ראו לעניין זה: דפנה ברק ארז, "נאמנות, אמון והגינות במשפט המינהלי", בתוך: חובות אמון בדין הישראלי, 171 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב, עורכים, 2016, להלן: ברק ארז, נאמנות אמון והגינות; דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי כרך א' 276 (2010) (להלן: ברק-ארז, משפט מינהלי א'); עוד ראו: איל פלג, "ההליך המינהלי בצילו של שיקול-דעת", עיוני משפט מב, 129, 136 (2019, להלן: פלג, ההליך המינהלי); לחובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשויות המדינה ראו להרחבה בבג"ץ 685/78 עומרי מחמוד נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לג (1) 767, 777, (1979); וראו גם את דברי המשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין בע"א 3036/09 סונול כנען בע"מ נ' עיריית כרמל עמ' 16 (נבו 21.12.2014); ואת דברי כב' השופט, לימים הנשיא, אהרון ברק באשר למעמדה של המדינה כנאמן הציבור, ממנו נגזרת חובת ההגינות, בפס' 7 לפסק דינו בבג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל, ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729 (1980).

     

54. לעניין פערי הכוחות וחשיבותה המיוחדת של ההגינות השלטונית כלפי הפרט הנובעת מהם, יפים דברי כב' המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין בבג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 347 (1998, להלן: עניין קונטרם) בעמ' 367:

    "יתר-על-כן: היחיד והשלטון אין הם שווי-זכויות, אין הם שווי-כוחות ואין הם שווי-מעמד. הם גם אינם ידידים זה לזה. השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה ורוב עושר, עד שהיחיד – יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו – לא ישווה לו ולא ידמה לו.... התופעה שאנו עדים לה יום-יום, שעה-שעה, שהיחיד עומד בתור לפני דלפק-השלטון, והתור משתרך ומתפתל עוד ועוד. יש המכנים תופעה זו "ביורוקרטיה" ויש המכנים אותה אחרת. יהא כינויה של התופעה אשר יהא, התופעה ידועה ומוכרת לכולנו, ולא לטוב. מטעם זה אף נחלצו בתי-המשפט בעבר לעזרו של היחיד בעומדו מול אותה מכונת-ענק – נחלצו בעבר, ממשיכים הם להיחלץ כיום וימשיכו להיחלץ בעתיד. מטעם זה אף קבעו בתי-המשפט את עקרון הנאמנות שהשלטון חב ליחיד. מאותו טעם קבעה ההלכה את חובת ההגינות שהשלטון חב ליחיד. עיקרון וחובה אלה מקורם בסמכותה היתרה של הרשות, בכוחה-היתר, ביכולתה למנוע מן היחיד טובה שלולא נאסרה עליו יכול היה ליהנות ממנה...חובת ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק בו, מעוצמתו של השלטון כי-רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש – בצדם של אמצעים אחרים – בלם לכוח ורסן לעוצמה....הנה הוא גוליבר בארץ הענקים: הענקים מסבים לסעודה וגוליבר עומד על שולחן-האוכל מלוא-קומתו הזעירה וכל עצמותיו רוחפות מיראה. כמִלחיָה היה בעיניהם, כזנב-גזר. נשיפת פה מצויה וגוליבר היה-כלא-היה."

    (הדגשה שלי - מ' א' ג').

     

55. תוכנה של חובת ההגינות משתנה ממקרה למקרה ובהתאם לנסיבות. עקרון ההגינות הוא רחב וחשוב, אך עם זאת עמום. בעניין קונטרם, התייחס כב' השופט זמיר לתוכן חובת ההגינות, המשתנה ממקרה למקרה (ראו בעמ' 321):

    "מה כוללת חובת ההגינות? אין לכך תשובה ממצה אפילו לגבי חובת הרשות כלפי האזרח, אף שחובה זאת הוכרה על-ידי בית משפט זה מזמן. גם אין זה רצוי שתינתן תשובה ממצה. חובת ההגינות היא, על-פי טיבה, מושג עמום שניתן וראוי למלא אותו תוכן מעת לעת לפי הצרכים המשתנים. אין זה רצוי לתחום אותו בהגדרה נוקשה. צריך להשאיר בה קצוות פתוחים כדי שניתן יהיה להוסיף ולגזור ממנה כללים חדשים ככל שיידרש."

     

56. פרופ' זמיר, מנסה להגדיר את תוכנה של חובת ההגינות, דברים היפים גם הם למקרה שלפניי (זמיר, ההליך המנהלי, שם, בעמ' 999):

     

    "הגינות מנהלית היא יחס הנובע מתפיסה ראויה של התפקיד הציבורי. מהי תפיסה זאת? עובד הציבור צריך להיות מודע לכך, שבהיותו נאמן הציבור, הוא חייב, במילוי תפקידו, לשרת את הציבור; שהציבור מורכב מבני אדם ולכן עובד הציבור חייב לשרת את האדם; שלכל אדם מוקנית, מטבע ברייתו, וגם על פי החוק, זכות לכבוד; ומכאן שעובד הציבור חייב, במילוי התפקיד הציבורי בכבוד האדם.... אין צורה אחת להגינות אלא פנים רבות המשתנות לפי נסיבות המקרה, אולם אפשר לומר שקיים מתחם של הגינות... ועובד ציבור אמור להפעיל את סמכותו בתוך מתחם זה."

    (הדגשה שלי – מ' א' ג')

    ומוסיף, בהמשך:

    "ההגינות באה לידי ביטוי בעיקר בתחום ההליך (כלומר הפרוצדורה) המנהלי. בתחום זה היא דורשת מן הרשות המנהלית להתנהל בדרך לקבלת ההחלטה באופן שמכבד את האדם....אולם ההגינות יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתחום שיקול הדעת..... במובן זה קשה להגדיר את ההגינות, אך קל להבחין בה. היא כרוכה במושג של יושר ונוגדת את המושג של עוול, היא דורשת התחשבות וכבוד ודוחה התנשאות וזלזול....".

     

57. עקרון ההגינות הווה יסוד והשראה ליצירת כללי משפט, אם בחקיקה אם בפסיקה. מחובת ההגינות נגזרו כללים רבים, הן במישור הדיוני (זכות הטיעון, חובת התשתית העובדתית, החובה לתת לפרט לעיין במסמכים הנוגעים לו), הן בכללים להפעלת שיקול הדעת (אי שקילת שיקולים זרים, סבירות ועוד). דוגמאות לכללים הנובעים מתוכנה של חובת ההגינות הן למשל הכלל הקבוע בחוק הפרשנות המחייב את הרשויות להפעיל את סמכותה במהירות הראויה (ס' 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). בנסיבות מסוימות תכלול חובת ההגינות את הציפייה כי הרשות תעמוד בהתחייבויותיה, על צורותיהן השונות. בע"א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו (4) 145, 153 (2002), נקבע: "מחובתן הכללית של רשויות הציבור לנהוג בהגינות כלפי האזרח, נגזרת גם חובתן העקרונית לקיים את התחייבויותיהן..." (עוד ראו: דפנה ברק-ארז, "הגנת ההסתמכות במשפט המינהלי" משפטים כז 17, 50-48 (1996)). בעניין מסימי, קבעתי כי חובות מסוימות ספציפיות של הרשות, כגון הפעלת סמכותה במהירות ועמידה בהתחייבויותיה, ממלאות את חובת ההגינות בתוכן קונקרטי, ובכך יוצקות בה תוכן. אולם, כפי שקבעתי שם, החובות הספציפיות הללו אינן ממצות את חובת ההגינות הכללית, וגם לאחריהן נותר מתחם שיורי שבו על הרשות לפעול ב"הגינות", כפי שמציין פלג, ההליך המנהלי, בעמ' 137: "מתחם זה הוא מתחם מובהק של שיקול־דעת מנהלי, שבו מוטלת על הרשות חובה לשאול את עצמה אם במקרה הנוכחי שבו היא מטפלת ההגינות מחייבת אותה להתנהל באופן מסוים".

     

58. בעניין פלוני, בעניין מסימי ובעניין דהן התייחסתי, לפי העניין, לתכני חובת ההגינות הספציפיים הקשורים בחמלה, בראיית האינטרס של הפרט ובמניעת הכבדה מיותרת על תהליכים מורכבים ממילא, וכן על חשיבות עקרון ההגינות כמסייע לפיתוח מנגנונים שצמצמו את הממד הבירוקרטי בפעולת הרשויות (ראו גם: דפנה ברק ארז, נאמנות אמון והגינות, בעמ' 181). בעניין מסימי עמדתי על חובת ההגינות המנהלית של הרשות במישור הדיוני ובמישור המהותי, וקבעתי כי: "הגינות דיונית נבחנת באמצעות דיני ההליך עצמו, כדוגמת: זכות הטיעון, חובת בחינת התשתית העובדתית, זכות העיון וכיו"ב, ואילו ההגינות המהותית נבחנת באמצעות כללים רחבים כדוגמת הפעלת שיקול דעת בעת קבלת החלטות, והימנעות מניגוד עניינים ושקילת שיקולים זרים" (שם, פסקה 5). בעניין דהן התייחסתי גם לשיקול הדעת המנהלי הנתפס גם כאמצעי לקידום צדק אישי, משום שהוא מאפשר לפקיד המנהלי להתייחס לייחודיות המקרה שמונח לפניו (פלג, ההליך המנהלי, בעמ' 145-7), וקבעתי כי בהקשר זה חובת ההגינות כוללת גם את החובה להפעיל שיקול דעת ו"לתפור" ליחיד, לאור הנהלים הרלבנטיים הכלליים, פתרון ראוי שייקח בחשבון את הנסיבות המיוחדות של המקרה, ויימנע מהחלטה שרירותית לצורך שמירה על אמון הציבור במנהל.

     

59. גם בעניין שלפניי, חובת ההגינות מעלה שאלות במישור הדיוני ובמישור המהותי, ובנוסף להשתק השיפוטי, יש להתנהלותה בחוסר הגינות השלכה גם לגופו של עניין. ראשית, לוחות הזמנים של ההחלטות שניתנו במקרה זה מעידים לכל הפחות על דפוס של חוסר הגינות ואף של דווקנות, המתווספת להתנהלות פרוצדורלית בקשיחות פורמליסטית שלא לוקחת בחשבון את הנסיבות המיוחדות הרלוונטיות למקרה זה. ניתן ללמוד זאת, למשל, מלוחות הזמנים של אי קבלת החלטות הרשות בבקשות להארכת האשרה הזמנית של המערערת ולטיפול בבקשתם, שחייבו אותם להגיש את הערר השני ואת הערר השלישי, בין היתר כדי למנוע טענה שלפיה המערערת שוהה בארץ שלא כדין עם תפוגת רשיונה הזמני.

     

60. לעומת לוחות הזמנים הללו, שחייבו את המערערים להגיש הליכים אך לצורך קבלת החלטה, בולטת המהירות שבה התקבלה ההחלטה לדחות את הבקשה לגופה – 3 ימים בלבד לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור, תוך נימוקה בהעדר מסמכי הסף שהתבקשו. התנהלות בהגינות היתה, לכל הפחות, לוקחת בחשבון את לוחות הזמנים כדי לאפשר למערערים להמציא את המסמכים הנדרשים, כפי שנעשה במסגרת הליך הערעור לפניי. בנוסף, ניתן ללמוד על קשיחות פורמליסטית יתרה בהתנהלות מול המערערים גם בהקשר החלטת בית הדין לעררים שניתנה בבקשת הבזיון לאחר פסק הדין, החלטה כזו שולחת את המערערים, שוב, להתחיל מהתחלה את אותו הליך משפטי למיצוי זכויותיהם, וזאת למרות שאין שינוי מהותי במצב שכן החלטות הרשות כולן נסמכו על חסרון אותם מסמכים – הנוגעים להליך השיקום.

     

61. שנית, דרישת הרשות לזמן את המערערים שוב לראיון אינה הוגנת אף היא, וזאת, כאמור לעיל, לא רק בהקשר הדיוני של ההשתק השיפוטי כמפורט לעיל, אלא גם לגופו של עניין. שכן, המידע העדכני הרלוונטי לשיקום המערערת ולכנות הקשר בין בני הזוג, אשר התקבל מהרשויות המומחיות כמו גם מהראיות האחרות שהמציאו המערערים, מניחות את התשתית העובדתית הנדרשת והמספיקה לקבלת ההחלטה. בנוסף, חלק ניכר מחלוף הזמן, בשלו מתבקש הריאיון הנוסף, נבע מבקשות דחייה של הרשות עצמה בהקשרים שונים. ואפרט.

     

    ג. התשתית העובדתית שבפני הרשות מספיקה ומעודכנת

62. עמדת הרשות בעניין שלפניי נסמכת בעיקר על ראיות הנדרשות לה לגבי השיקום שעברה המערערת בקשר עם ההליך הפלילי וכן לגבי כנות הקשר. על פי הכלל, אכן צודקת הרשות בעמידתה על קבלת ראיות לחיזוק העדר מסוכנות המערערת לאור ההליך הפלילי שהתקיים בעניינה, ועל כן קבעתי כי יימסרו לה המסמכים הנדרשיםלה, כפי שפירטה ב"כ בדיון. אלא, שמשב"כ הרשות הגדירה במדויק ובמפורט מהם המסמכים הנדרשים לרשות לצורך ההחלטה, הרי שהראיות שנדרשו הומצאו לה במסגרת ההליך שלפניי – מסמכים ותצהירים מהמערערים עצמם ודו"ח העו"ס שביקשה הרשות לקבל הומצא לה ותוכנו תומך באופן מלא בטענת המערערים (על תסקיר המבחן ויתרה הרשות אך יש להניח כי גם תסקיר זה תמך בענדת המערערים שכן המערערת עברה שיקום במסגרת ההליך הפלילי). משהראיות הנדרשות התבקשו במפורש והתקבלו לשביעות רצונה של הרשות, הדרישה החדשה לקיום ראיון נוסף אינה הוגנת. כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 21.09.22, היה על הרשות לדון בבקשה בהתאם למסמכים שהומצאו לה, ולקבל החלטה בהתאם לתוכנם.

     

63. כפי שקבעתי במקרים רבים בעבר, שעסקו בכנות הקשר בין בני זוג והדרכים להנחת התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת החלטה במקרה ספציפי, על הרשות לבחון את כנות הקשר בין בני הזוג, בהתבסס, בין היתר על הראיונות שהיא עורכת, כמו גם על ראיות מנהליות נוספות (ביקורים, מכתבים והמלצות של הצדדים ועוד). נטל ההוכחה כי אכן מדובר בקשר כן ואמתי רובץ על כתפיהם של הטוענים לכך, והוא עובר לכתפי הרשות, רק לאחר שהמבקשים הכרה הוכיחו את כנות הקשר ביניהם, בראיות מספיקות ברמה הנדרשת בהליך מנהלי, שיש בהן משום שכנוע בדבר כנותו של הקשר הנטען.

     

64. במקרה זה, המערערים הרימו את הנטל הראשוני מעבר לנדרש, ובקשתם נתמכת בחוו"ד העובדת הססוציאלית המטפלת בהם במסגרת הרשות המקומית, לפיה הקשר ביניהן כן ומיטיב, והמערער היה לצידה של המערערת בשער משבר אישי קשה שעברה, על אף שגם הוא עצמו נפגע מכך. השתלשלות העניינים משך כל שנות הקשר הזוגי של המערערים, אשר עברו יחד מסכת זוגית ואישית מורכבת ומאתגרת, מעידה על קשר כן ואמיתי על פניו. בנוסף מעידים על כנות הקשר ביניהם גם מסמכים שהמציאו במסגרת ההליכים בעניינם, אשר למרות האירוע החריג הקיצוני אך החד פעמי של אלימות, ההליכים פליליים שנבעו ממנו והליך השיקום הממושך באישפוז, במאסר ובקהילה – נותרו בזוגיות רציפה ובת קיימא. הישרדות הקשר הזוגי כשהמערערים עצמם וגורמי הרווחה והטיפול המכירים אותם תומכים באופי הקשר החם והאוהב ביניהם מלמדת כשלעצמה על חוזקו וכנותו. במצב זה, קיום ראיון נוסף לא יוסיף מידע מעודכן יותר על כנות הקשר, שנתמך הן בהתנהגות המערערים, הן במסמכים שהמציאו לרשות במסגרת ההליך שלפניי. אני סבורה כי חלוף הזמן, במקרה זה, בניגוד לעמדת הרשות, מלמד דווקא על חוזקו של הקשר הזוגי ולא על צורך לבחון אותו שוב. כל שניתן יהיה ללמוד מראיון נוסף נלמד כבר מהנתונים הקיימים המעודכנים שקיבלה הרשות במהלך ניהול הערעור הנוכחי. ואם מטרת דרישתה הכבדה דווקנית על המערערים - וודאי שאין לאפשר זאת. זאת בעיקר, כשהנימוק העיקרי לצורך בריאיון נוסף הינו הזמן שחלף מאז הריאיון האחרון, שחלק ניכר ממנו חלף בשל בקשות דחייה של הרשות כפי שתואר לעיל. לא ייתכן כי הרשות מחד תשלו בלוחות הזמנים על ידי אי מתן החלטות (כפי שעשתה בעניינם של המערערים), ותבקש בקשות דחייה בהליכים משפטיים, ולאחר מכן תטען שחלוף הזמן מצריך ריאיון נוסף.

65. מסקנתי זו מתחזקת מדרישת הרשות, המוצדקת כשלעצמה, לקבל את המידע לגבי שיקום המערערת מגורמים מוסמכים בשירותי המבחן ובשירותי הרווחה. אזכיר כי שירות המבחן נמנע, משיקולים של פרטיות והאינטרס הציבורי בחסיון כמתואר לעיל, ממתן המידע, והרשות ויתרה על המצאתו. עם זאת, כאמור, עצם העובדה שהמערערת עברה תהליך שיקומי במסגרת ההליך הפלילי מעידה יותר מכל כי הרשויות סברו כי הדבר נדרש ומועיל. בנוסף, מהעו"ס בעירייה התקבל דו"ח מקצועי ומפורט, המסתמך על טיפול מתמשך שלה בעניינה של המערערת ועל הכרות יסודית עם תהליך שיקומה. כשלראיות מקצועיות אלה מפי המומחית לתחומה מתווספות הראיות בדבר הקשר המתמשך בין המערערים והתפקיד המשמעותי שמילא המערער בתהליך השיקום – יהיה בלתי הוגן להוסיף ולדרוש ראיון שלא יוסיף דבר, ואף עלול לסתור את חוות הדעת המקצועית.

     

    פעולת המדינה בעקביות וביעילות בתחומי שירות ומומחיות מקבילים – משפט ורווחה

66. הטעם השלישי לקבלת הערעור נשען על שיקולי עקביות וכבוד הדדי בין רשויות המדינה, הקשורים הן ביעילות כלכלית, הן במשילות וממלכתיות. צודקים המערערים בהקשר זה בטענתם כי המדינה השקיעה מאמצים ניכרים בסיוע למערערת להשתקם, הן כספית, הן בהליכים ובהפעלה של גורמי מקצוע שונים שהשתתפו עמה בתהליך. ההליך הפלילי נגדה היווה תשתית לשיקומה, שהמשיך גם לאחריו באופן מוסדי ובקהילה, ונמשך עד היום כפי שניתן ללמוד מהדו"ח שהוגש מטעם העו"ס ממחלקת הרווחה בעירייה. לא יעיל ולא סביר לבצע השקעה כזו בזרה שבסופו של דבר תעזוב את הארץ, בהחלטה המתעלמת מהמשאבים הרבים שהושקעו בשיקומה.

     

67. בנוסף, העיקרון של כבוד הדדי בין רשויות המדינה, מחייב לכבד את מומחיותם של שירותי הרווחה בשאלות הקשורות לשיקום המערערת, כמו גם להכרות הקרובה עם בני הזוג המאפשרת לעובדת הסוציאלית להסיק מסקנה מדויקת בהרבה מאשר התוספת השולית למידע הקיים לגבי כנות הקשר ביניהם בראיון מהסוג הנדרש על ידי הרשות. ההגינות השלטונית, הן בהקשר העמדת התשתית העובדתית המלאה והמדויקת ביותר, הן בהקשר החמלה והאמון ברשויות הכרוך בשיקול הדעת הפרטני הנדרש בכל מקרה ומקרה, מצדיקה לקבל את הערעור ולחסוך מהמערערים "סיבוב" נוסף, כאשר התשתית העובדתית והמשפטית הושלמה.

     

68. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות המקרה שלפניי מוצדק להסתפק במסמכים שהומצאו על ידי המערערים לאורך ההליכים כולם ולא לדרוש מהם מסמכים או ראיון נוספים שלא יוסיפו לביסוס התשתית העובדתית הנדרשת. בנוסף, לאור התמשכות הקשר בין בני הזוג מאז שנת 2016 ברציפות למרות המשבר הקשה שעברו, שנראה כי אף העמיד אותם במבחן ומעיד על חוזקו של הקשר, אני סבורה כי תוצאה מידתית וסבירה מצדיקה את קיצור משך הזמן של בחינת כנות הקשר לפי נוהל ידועים בציבור, כך שהמערערת תקבל אשרה זמנית א/5 בהתאם לוותק מאז הגשת הבקשה לכתחילה, והתהליך המדורג יימשך לקראת סיומו במהלך שנת 2024.

     

    סוף דבר

    לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

     

    ההליך המדורג יימשך כך שהרשות תראה במערערים כמי שהיו בהליך המדורג ברציפות, ובמערערת כמי ששהתה בישראל באשרות זמניות בהתאם לנוהל ידועים בציבור – אשרת ב/1 מאז 08/2017 עד 08/20 ובאשרת א/5 מאז 08/2020 ועד יום מתן פסק הדין. במסגרת זו הרשות תנפיק למערערת אשרה זמנית מסוג א/5 שתהיה בתוקף ברציפות עד לסיום ההליך המדורג בהתאם לנוהל.

     

    המשך ההליך יבוצע בהתאם לנהלי הרשות, בשים לב לראיות שכבר נצברו בתיק, והמערערים לא יידרשו לשוב ולהמציא מסמכים כלשהם הנוגעים לזמן שקדם למועד מתן פסק דין זה. אשרת א/5 כאמור תינתן למערערת לא יאוחר מיום 1.5.23.

     

    בשים לב להתנהלות הרשות בהליך זה, ובעיקר לאור הצורך של המערערים להגיש הליכים בשתי הזדמנויות אך לשם מתן החלטה, אני פוסקת כי הרשות תשלם למערערים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 שקלים.

     

     

    ניתן היום, ב' אייר תשפ"ג, 23 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.