פלוני נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ואח'

עסקינן בתאונת עבודה שארעה במהלך החלקה על גרם מדרגות בחצרים של המעסיק. האם מקימה חבות?

רקע כללי

לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע יליד 8/5/1951, בתאונת עבודה מיום 18/10/2011. נתבעת 1 הייתה מעסיקתו של התובע במועד התאונה ואילו הנתבעת 2 ביטחה בביטוח מעבידים את הנתבעת 1 בזמנים הרלוונטיים לתאונה.

על פי הנטען, התאונה ארעה במסגרת עבודתו של התובע, עת שהה בחניון המשמש גם כמוסך לאוטובוסים השייך לנתבעת 1, כאשר במהלך ירידתו של התובע בגרם מדרגות עשוי ברזל המוביל לחדר בוחנים, החליק לפתע ונפל ארצה. בשל נפילתו נפגע התובע בכתפו השמאלית. בירור רפואי שעבר התובע, מצא כי לתובע נגרם קרע בגיד הסופרספינטוס (להלן: "התאונה", "המוסך", "גרם המדרגות").

כבר בפתח הדברים יובהר כי אין חולק בין הצדדים לגבי עצם קרות התאונה וכי התובע נפגע במהלכה. המחלוקת נסובה סביב נסיבות התאונה והאם מהן מתבקשת המסקנה לקיומה של התרשלות והפרת חובת הזהירות מצד נתבעת 1 כלפי התובע כמעסיקתו במועדים הרלוונטיים לתאונה. מלבד סוגיית החבות חלוקים הצדדים ביניהם גם על סוגיית הנזק. ואולם נפתח הדיון, מטבע הדברים, בפרק החבות.

סוגיית החבות

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, במועד התאונה ירד בגרם המדרגות במוסך המקורה לכיוון משרד בוחני הרכב כאשר לפתע החליק עקב רטיבות, שמנוניות ולכלוך שהיו על גרם המדרגות. לטענת התובע הרטיבות בגרם המדרגות נעוצה, בין היתר, במי גשמים שחדרו מהגג הפרוץ שקירה אותה עת את המוסך. משכך, טוען התובע כי התאונה ארעה כתוצאה מהתרשלות נתבעת 1 שהתבטאה באי הקפדה על הוראות החוק והתקנות בכל הנוגע להספקת סביבת עבודה בטוחה לעובדים, עת לא דאגה לתקינות גג המוסך ממנו חדרו מי גשמים לשטח המוסך, לא דאגה לניקיון גרם המדרגות מושא התובענה, לא תחזקה את המוסך ואת גרם המדרגות בצורה מספקת, ובכך אפשרה סביבת עבודה לא בטוחה אשר סיכנה את עובדיה. עוד נטען כי הנתבעת לא נהגה כמעביד סביר כאשר לא הזהירה את התובע מפני הסכנות הטמונות בהליכה במקום בו היה המפגע, ומשכך לא עשתה כל שיכלה וצריכה הייתה לעשות על מנת למנוע את קרות התאונה ותוצאותיה. עוד טוען התובע, כי בנסיבות הענין יש להכיל את הכלל - "הדבר מדבר בעדו" כמצוות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ואף יש לראות בגרם מדרגות רטוב, מלוכלך ושמנוני כ"דבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

    

2. כאמור, הנתבעות אינן מכחישות את עצם קרות התאונה, בה הודו בסעיף 5 לכתב ההגנה. עם זאת, לטענתן מדובר בתאונה עצמית של התובע אשר מעד במהלך ירידה במדרגות ללא כל סיבה או פגם הנעוץ בהן ועל כן אין להטיל בגינה כל חבות כלפי מאן דהוא. לגרסתן, אין להשתית על עדותו של התובע ממצא עובדתי כלשהו, שכן התובע בעצמו לא ידע להצביע על סיבת ההחלקה, לא הוכיח קיומו של מפגע בגרם המדרגות, לא הוכיח כי לתוך המוסך חדרו מי גשמים וכי גרם המדרגות היה רטוב ממי גשמים או משמנוניות כלשהי. לגרסתן, לא היה כל פגם או מכשול בגרם המדרגות בו נפל התובע במועד בו ארעה התאונה. לשיטתן, התאונה אירעה בשל מעידה עצמית שהינה תוצאת רשלנותו של התובע שלא שם לב לדרכו והיכן מניח רגליו ולא נעזר במעקה הבטיחות שהיה מותקן במקום. כפועל יוצא, לדידן של הנתבעות התאונה היתה בלתי צפויה, בלתי נמנעת בנסיבות הענין, ואין להטיל עליהן כל אחריות או אשם בקשר אליה.

    

    

    

   דיון והכרעה

   המסגרת הנורמטיבית במערך היחסים בין מעסיק-עובד

3. הלכה פסוקה, כי במערכת היחסים שבין המעסיק לעובד, ככלל, קיימת חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית במרבית המקרים. על פי הפסיקה שומה על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא אינה ניתנת להעברה (ראה מ' ויסמן, "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 429-439 והאסמכתאות המובאות שם). הרציונל לכך הוא בהנחה, שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד (ראה ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). היקף האחריות המוטלת על המעביד הינה רחבה למדי. על המעביד מוטלת חובה פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות (ראה מ' ויסמן, הנ"ל, עמ' 440-469 והאסמכתאות המובאות שם).

    

4. עם זאת, בכל תביעה בגין תאונת עבודה יש לבחון את נסיבותיו של המקרה על מנת לבחון האם התקיים יסוד ההתרשלות מצד המעסיק, דהיינו, הפרת חובת הזהירות. לשון אחר, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפי, היה מדובר בסיכון בלתי סביר שהתממש וגרם לנזק והאם הייתה אפשרות בידי המעסיק לצפות מבעוד מועד את קרות הנזק או את הליך הגרימה, להבדיל ממצב בו המעביד התעלם ביודעין או מתוך עצימת עיניים מסיכון בלתי סביר הכרוך בביצוע העבודה. ראה בעניין זה ע"א 663/88 יהודה שריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ מז(3)225 בעמ' 229-230:

   " אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון אם אכן יתממש. ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו ובכל מקרה תישאל שאלת הציפיות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

5. ראה גם ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) עמ' 345, (להלן: " הלכת סובחי"), שם החליק התובע על בוץ במהלך עבודתו בחפירת מסילת ברזל. וכך ציין כב' השופט חשין בפסק דינו בעמ' 349:

   " מעביד חב חובת זהירות לעובדיו...ובהן החובה להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש, תימנע מהעובד סכנות מיותרות ותזהירו מפני סכנות קיימות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

    

6. בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני מיום 15/7/2013 (להלן: "הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות כפי שנקבעה בהלכת ועקנין, כאשר עיקרו של מודל זה הוא:

   "...לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות..." (הלכת פלוני עמ' 11).

7. וראה הדברים בעמ' 16-17 לפסק הדין:

   "... בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

8. בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. מנגד, התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר או סיכון לא צפוי ולא סביר, הינה התנהגות שאינה עוולתית. ראה סעיף 21 עמ' 17 להלכת פלוני.

   "...נסכם את הדברים בהצגת האפשרויות השונות:

   התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר = התנהגות לא עוולתית.

   התנהגות היוצרת סיכון צפוי ולא סביר = התנהגות עוולתית.

   התנהגות היוצרת סיכון לא צפוי וסביר = התנהגות לא עוולתית.

   התנהגות היוצרת סיכון לא צפוי ולא סביר = התנהגות לא עוולתית.

   ובקיצור, נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון..." (הדגשה אינה במקור- א.ב.)

    

9. ומן הכלל אל הפרט; כפי שהצבענו לעיל, דומה כי אין צורך להכביר מילים בקיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין מעסיק לעובד. חובה זו כחובה מושגית נקבעה בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שהרי יחסי השכנות של מעסיק-עובד, נמצאים בליבת דיני הנזיקין. הוא הדין לגבי קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין בעלי הדין מושא תביעה זו, שהרי אותו הרציונל חל גם לגביהם.

    

10. משכך, השאלה הנשאלת ואשר סביבה ייסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמד התובע בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית של הנתבעת ביחס לתובע? בשאלה זו יעסוק הפרק הבא;

     

    האם התובע צלח להוכיח קיומה של רטיבות על גבי גרם המדרגות שגרמה להחלקה?

11. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם קרות התאונה, כאשר המחלוקת מתמקדת בקשר לנסיבותיה קרי: האם הוכיח התובע כי ההחלקה במדרגות ארעה בשל מפגע במדרגות, בין אם באמצעות רטיבות של מי גשמים שחדרו מהגג הפרוץ או בין אם בשל שמנוניות של המדרגות, או שמא מדובר בתאונה עצמית ללא קשר למצב המדרגות כפי שגורסת הנתבעת. ככל שהתובע יצלח להוכיח קיומו של המפגע הנטען, האם הינו עולה כדי "סיכון צפוי ובלתי סביר" אשר יש בכוחו להקים חבות לפתחה של הנתבעת. אלו השאלות הדורשות הכרעה בענייננו;

     

12. בסעיף 5 לכתב התביעה מתאר התובע את הסיבה בעטיה החליק בגרם המדרגות באופן הבא: "רטיבות, שמנוניות, ולכלוך שהיו על המדרגות". בתצהירו טוען התובע: " הגעתי למוסך כדי להביא אוטובוס ... לתיקון המזגן....בעודי יורד בגרם המדרגות, שעשוי מברזל לפתע החלקתי עקב רטיבות, שמנוניות ולכלוך שהיו על המדרגות. ... אציין כי גג המבנה היה פרוץ ופתוח, ומי הגשמים חדרו דרכו והרטיבו את המדרגות. בנוסף, המדרגות היו מלוכלכות ושמנוניות וכתוצאה מעבודות מכונאות שבוצעו במוסך. ... לאחר התאונה ביקרתי במוסך וראיתי בעיני כי ישנם פועלים אשר מתקנים את הגגות הפרוצים". (סעיפים 3-5, לתצהיר התובע). כאשר נשאל האם יודע ממה נפל: האם ממי גשמים או משמנוניות השיב: " אולי בגלל שמנוניות המוסך עצמו...כן ראיתי שמנוני גם החולצה והמכנסים שלי היו עם שמן...שמן ומים זה נהיה כמו דייסה". ובהמשך לגבי מיקומו של השבר בגג ביחס למיקום גרם המדרגות הנדון השיב: " במדרגות שאני עולה בין משרד הבוחנים למעלה המדרגות בחלק הזה הגגות היו שלמים, לא היו שברים באסבסט. באזור הצבעי והמזגנים כל הגגות היו פרוצים. החלונות הצדדים היו פרוצים" (עמ' 19 לפרוטוקול).

     

13. עוד ניתן ללמוד מחקירתו של התובע כי מדובר בגרם מדרגות המוביל לבור בו נמצאים הבוחנים אשר בודקים את חלקם התחתון והפנימי של הרכבים. תיאור כללי לגבי מיקומו של גרם המדרגות ניתן למצוא גם בתצהירו של מר מוטי שמעון, עד ראיה מטעמו של התובע אשר היה נכח במקום בעת קרות התאונה, ואשר שימש במועדים הרלוונטים כבוחן רכב במוסך הנתבעת. העד מתאר בסעיף 5 לתצהירו כי מדובר בגרם עשוי ברזל המובילות מרמפת התיקונים לכוון חדר הבוחנים. עוד העיד בחקירתו כי הוא היה מי שהבחין בתובע מוטל על המדרגות מיד לאחר התאונה והגיש לו עזרה:" ש. ראית בעינך את רגע התאונה? ת. את הרגע שהיה ברצפה אחרי שנפל... ש. אחרי שנפל נגשת אליו? ת. כן ש. מה עשית? ת. הרמתי אותו, הושבנו אותו ולקחנו אותו לבת ימון למרפאה. ש. מתי? ת. סמוך כנראה למועד שזה קרה. אני לקחתי אותו". (עמ' 15-16 לפרוטוקול).

     

14. דא עקא, התובע לא השכיל להגיש ראיות בלתי אמצעיות להוכחת קיומו של המפגע הנטען, או למצער, לא טרח אפילו להמציא צילום המתאר את חצרי המוסך, בכלל זה את התקרה הפרוצה וגרם המדרגות עשוי הברזל מושא התאונה. ודוק, הרישום שנעשה בידי בא כוחו במהלך שמיעת העדויות (ת/2) אין בכוחו לרפא פגם זה ואין ללמוד ממנו דבר וחצי דבר על מבנה המוסך בכלל ועל מיקום גרם המדרגות בפרט. כאשר נשאל על כך ע"י בית המשפט השיב: " אף אחד לא אמר לי לצלם את המדרגות. לא חשבתי על זה" (עמ' 20 לפרוטוקול). אין אלא להצטער על כך. עם זאת, סיוע ותימוכין בדבר קיומו של מכשול או פגם בגרם המדרגות, אשר עלול היה להביא להחלקתו, ניתן למצוא דווקא בעדותו של עד ההגנה מטעם הנתבעת. ובמה הדברים אמורים?

     

15. מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר גיל וינשטיין, אשר שימש מנהל המוסך במועדים הרלוונטים לתאונה. בסעיף 7 לתצהירו, מאשר העד כי מספר ימים לפני קרות תאונה התרחשה סערה מלווה בגשם חזק שחדר למוסך. כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית, אישר הלה כי מספר ימים עובר לתאונה חדרו מי גשמים למוסך בעקבות מזג אוויר סוער וסופה אשר הייתה כה עזה בעוצמתה, עד כדי ששברה 13 פלטות מהן בנוי גג המוסך. פלטות אלו תוקנו רק לאחר האירוע. ראה דבריו בעמ' 35 לפרוטוקול:

    "ש. אתה מאשר כמנהל המוסך שראית שחדרו מים כתוצאה?

    ת. מהגשם.

    ש. היתה סופה?

    ת. סופת גשם.

    ש. כמה ימים קודם?

    ת. לא יודע כמה ימים קודם . הייתה סופה עם נזק לגג.

    ש. כתוצאה מזה ראית במו עינייך שחדרו מים?

    ת. כן... התיקון שנעשה בגג זה החלפת כמה פלטות בגג. כ 13".

     

16. כאשר נשאל וינשטיין על המיקום המדויק ממנו חדרו מי הגשמים, השיב בעמ' 38 לפרוטוקול:

    " ש. אתה יודע לומר שבמשטח העליון בין האוטובוסים היו מים שחדרו ממי הגשמים?

    ת. כן. בכמה עמדות. לא בכולם. ביותר מאחד או שני מקומות". (הדגשה אינה במקור)

     

17. כאן המקום לציין כי בשלב הגשת הראיות מטעם הצדדים, התברר כי מר וינשטיין חתם על טיוטת תצהיר מטעם התובע עוד לפני שהתבקש לעשות כן מטעם הנתבעות. טיוטת תצהיר זו, אשר אינה מאומתת בפני עו"ד ואינה נושאת תאריך, (סומנה ת/1) לא הוגשה כראיה מטעם התובע, דבר שהכשיר הקרקע להגיש תצהירו של העד כעד מטעם הנתבעות. הדבר ארע לאחר שהוברר לעד כי הינו מחוייב לשתף פעולה עם הנתבעת ולהעיד מטעמה בהיותו עובד שלה ולא מטעמו של התובע. כאשר נשאל וינשטיין בחקירתו אודות פשר הדברים, לא ידע להסביר כיצד הדבר ארע והסביר: " אני לא בקיא ברזי המשפט, אני לא בא ממערכת המשפט, אני לא חושב שיש הבדל בתצהירים שנתתי". (עמ' 33 לפרוטוקול). הסבר זה מקובל עליי שכן העד הינו מנהל מוסך בהכשרתו ולא איש משפט הבקיא בסדרי דין ודיני ראיות. בכל מקרה, בשני התצהירים גם יחד מאשר מנהל המוסך, אשר בחצריו ארעה התאונה, כי חדרו למוסך מי גשמים בשל הסופה, ומבהיר כי בשל כך נדרש תיקונו של הגג, תיקון שנעשה שבוע לאחר התאונה.

     

18. עסקינן, אפוא, בעדותו של עד מטעם הנתבעות המאשר, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי מספר ימים עובר לתאונה חדרו מים למוסך בשל סופת גשמים. עוד מאשר ויינשטיין בעדותו כי הגג לא תוקן ביום שנשברו הפלטות, מה שלא מנע את המשך העבודה במוסך באותו היום וביום שלמחרת, אלא תוקן רק כעבור שבוע ימים לערך מיום שארעה סופת הגשמים. כאשר נשאל מדוע הגג לא תוקן מיידית ומדוע היה צורך להמתין שבוע הסביר: " יש הליך. החוק אומר כשאתה חברה אתה מחויב במכרזים. מביא הצעות מחיר... זה הנוהל... בגלל ההליך המסורבל" (פרוטוקול, עמ' 40). יתרה מזאת, וינשטיין העיד כי ראה במו עיניו את המים חודרים למוסך. אם לא די בכך, וינשטיין אף סיפר, בהגינותו, כי עובד אחר החליק במוסך, וגם זאת כתוצאה ממי גשמים שנקוו על רצפת המוסך במועדים הרלוונטיים. אין זאת אלא כי עדותו של ויינשטין מהווה עדות מסייעת המהווה תימוכין לגרסת התובע בדבר הימצאותם של מי גשמים בשטחים נרחבים של המוסך, ביניהם גם על גרם המדרגות, מה שעלול היה להביא להחלקתו של התובע עליהן.

     

19. לנוכח דברים אלו, מתבקשת מאליה המסקנה כי הנתבעות לא יכולות להישמע עוד בטענה כי התובע לא הוכיח כי ירד גשם במועד התאונה, טענה עליה עמדו, משום מה, גם בסיכומיהן חרף הודאתו המפורשת של העד מטעמן בדבר קיומם של שמים עזים. למעלה מן הצורך יצויין כי טענתן זו ביססו הנתבעות על המסמך מטרולוגי מיום 12.6.18 הנושא כותרת :"משקעים באזור בת ים בתאריכים 17-18.10.2011" מאת חברת "מטאו-טק" (מוצג 3 בתיק מוצגי הנתבעות). בסעיף 2 במסמך מצוין: "מזג אוויר מעונן חלקית שרר מעל אזור בת ים בתאריכים 17-18.10.2011, ובכלל לא ירדו משקעים". מלבד העובדה כי המסמך מתייחס אך ורק ליום האירוע הנטען ולזה שלפניו, ואין בו התייחסות למזג האוויר ששרר במהלך כל השבוע עובר לתאונה, הרי שבכל מקרה, וינשטיין עצמו בהיותו עד הגנה, העיד על מזג האוויר הסוער ששרר במקום מספר ימים עובר לתאונה. משכך, ומאחר ועד מטעם הנתבעות הודה בחדירתם של מי גשמים לשטח המוסך, טענה זו אינה יכולה להיות עוד שנויה במחלוקת והנתבעות מנועות מלכפור בה.

     

20. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע לא הציג גרסה פוזיטיבית ברורה לסיבת ההחלקה. לשיטתה, העובדה כי התובע עצמו לא יודע לומר בדיוק ממה נפל, שומטת הקרקע תחת גרסתו. איני שותפה לטענה זו של הנתבעת. בנסיבות המקרה דנן, היעדר הצבעה על הסיבה המדויקת בעטיה החליק, בין אם זה ממים ובין אם זה משמנוניות, אינה מחלישה גרסתו. סבורתני כי לאבחנה המדויקת בין שמן למים אין חשיבות במקרה דנן. די לי בכך שהתובע, בהיותו עובד של הנתבעת המבקר במוסך שנמצא בבעלותה ובהחזקתה, החליק מנוזל כלשהו, אשר נמצא בשטחים נרחבים של המפלס העליון, לא מן הנמנע כי גם על גבי גרם המדרגות, כאשר האפשרות כי נוזל זה מקורו במי גשמים שנקוו במוסך, מסתברת כאפשרות ברמת וודאות גבוהה למדי, בהינתן העובדה כי היא מוצאת תימוכין בעדות וינשטיין, עד הגנה. אדרבא, אפילו ויינשטיין עצמו ומיוזמתו העיד כי הוא חושב שהינו יודע ממה נפל התובע באומרו בעמ' 34 לפרוטוקול:

    "... (אני) חושב שכן עבר על מים שהיו באמת על המשטח כתוצאה מהמקום בו חדרו מים מהגג. כתוצאה מזה שהנעל שלו הייתה רטובה החליק במדרגות. אני לא מקבל שהיה שם שמן על המדרגות...".

     

21. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי התובע עמד בנטל השכנוע להוכיח כי החלקתו על גרם מדרגות מוסך הנתבעת ארעה כתוצאה מרטיבות שהייתה במקום, אשר מקורה במי הגשמים שנקוו מהגג הפרוץ של המוסך אותה עת.

     

    האם המפגע האמור (מי גשמים בשטח המוסך) מהווה סיכון צפוי ובלתי סביר ששומה על הנתבעת לחוב בגינו?

22. האם נסיבות התאונה כפי שהוצג לעיל, מקימות בהכרח חבות לפתחן של הנתבעות? לשיטתן של הנתבעות, אף אם יצלח התובע לעבור את המשוכה הראשונה ולהוכיח כי החליק בשל רטיבות על גרם המדרגות, אזי שמדובר באירוע בודד וחד פעמי שלא ניתן היה לצפותו מראש ולמנוע אותו. עם כל הכבוד, לא ניתן לקבל טענת זו של הנתבעת, על רקע המסד הראייתי שהונח לפניי; כאמור, חרף סופת הגשמים שפקדה את המקום עובר לתאונה ואשר וודאי הייתה ידועה לנתבעת שכן הסופה גרמה לשבר בגג ולחדירת מים לשטח המוסך, הנתבעת לא מנעה המשך עבודה במוסך עם גג דולף מה שיצר סביבת עבודה שאינה בטוחה לעובדים. כך גם לא מצאה הנתבעת לנכון להציב שילוט במקום או אזהרה כזו או אחרת בדבר סכנת החלקה, דבר שהיה מתבקש בנסיבות העניין. כאשר נשאל וינשטיין מדוע לא מצא לנכון לעשות כן השיב: " אין לי תשובה". כל שהשיב בעניין זה הוא כי עובדי הנתבעת ניסו כמיטב יכולתם לספוג את המים בעזרת מכונות שטיפה, מה שמעיד יותר מכל על כמויות המים שהיו על גבי משטחי העבודה של המפלס העליון במוסך. (פרוטוקול עמ' 40). בנוסף, אישר ויינשטיין כי מדובר במבנה ישן וכי לקראת החורף של שנת התאונה, לא נעשתה בדיקה לגג לחדירת מים (עמ' 36 לפרוטוקול).

     

23. בשים לב למשך הזמן בו נותר הגג פרוץ, יותר משבוע ימים, מן הראוי היה למנוע המשך עבודה עד לתיקונו או למצער, להציב שלטי אזהרה, ולהתריע לפני העובדים והעוברים במוסך בדבר סכנת החלקה. אדרבא, וינשטיין עצמו הסביר עד כמה כמנהל מוסך הינו מחויב לניקיון ובטיחות המוסך ועושה כמיטב יכולתו על מנת למנוע מקרים מעין אלו. לדבריו, הוא אף עלול להיענש על ידי המשרד לאיכות הסביבה במידה וימצא מפגע כגון שמן מכונות על רצפת המוסך החורגת משטח הטיפול הייעודי המצוי מתחת לאוטובוסים. (פרוטוקול, עמ' 34, 37). מכאן פשיטא כי חדירת מי גשמים על משטחי העבודה בשטח המוסך, בכלל זה על גרמי המדרגות, הינו סיכון צפוי מבחינת הנתבעת, ובשים לב לטיבה וטבעה של העבודה המתבצעת במוסך, ניתן לקבוע כי הינו סיכון אשר אין זה סביר לחשוף את העובדים אליו.

24. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, לאור עדותו של וינשטיין אשר אישר, בהגינותו, כי היה מקרה נוסף עובד אחר של הנתבעת אשר החליק במוסך כתוצאה ממי הגשמים בזמנים הרלוונטיים. ראה דבריו בעמ' 40 לפרוטוקול: " נכון. ירד בדיוק גשם. קורה". מכאן נשמטת הקרקע תחת טענה כי התאונה הנדונה הייתה אירוע בודד וחד פעמי ועל כן בלתי צפוי, כביכול. כאמור, המסד הראייתי מצביע כי ההיפך הוא הנכון.

     

25. לא זו אף זו, בחקירתו של וינשטיין אישר הלה כי בעקבות התאונה הוא עצמו בצוותא עם נאמן הבטיחות, ערכו תחקיר בטיחות בקשר נסיבות התאונה, תחקיר אותו היו אמורים לדווח למשרד העבודה ואולם תחקיר כאמור לא צורף לראיות הנתבעות. כאשר נשאל לפשר הדבר השיב: "לא התבקשנו" ובהמשך השיב כי כלל לא ידוע לו האם התאונה דווחה למשרד העבודה (עמ' 38 לפרוטוקול). הלכה פסוקה שאינה צריכה ראיה כי הימנעות מהמצאת ראיה שנמצאת בחזקתו של בעל דין והרלוונטית לסוגיה שבמחלוקת, מקימה חזקה לפיה אילו הייתה מוגשת, הייתה פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מהמצאתה. גם דברים אלו פועלים, מטבע הדברים, לחובת הנתבעת במערך היחסים שבין מעסיק לעובד ומחזקים את המסקנות שפורטו לעיל.

     

26. לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי המפגע הנטען שהוכח לפניי במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, מהווה סיכון צפוי ובלתי סביר וכי הנתבעות לא נקטו בזהירות המצופה מהן והמתבקשת בנסיבות העניין. בנסיבות אלו, וכפועל יוצא מקביעתי לעיל, הרי שהאחריות לפגיעתו של התובע רובצת לפתחן של הנתבעות.

     

27. עם זאת, דומני כי גם לתובע תרומה לקרות התאונה. התובע אישר כי המוסך לרבות המדרגות בהן מעד, היו מוכרים לו שכן עבד במוסך מעת לעת, במשך תקופה בלתי מבוטלת, משנת 2008 (לאחר ניתוח המעקפים שעבר) ועד לתאונה דנן (עמ' 19-20 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הודה כי: "לא שמתי לב. ירדתי והחלקתי" (עמ' 18 לפרוטוקול). בהמשך, כאשר נשאל התובע בחקירתו האם נעזר במעקה הבטיחות בעת הירידה במדרגות השיב: "לא החזקתי במעקה, אולי לא הספקתי אפילו". (פרוטוקול, עמ' 20). דומני כי בנסיבות דנן התובע לא יכול לצאת "פטור בלא כלום", שכן שומה היה גם עליו לנקוט משנה זהירות בעת הירידה במדרגות אותן הכיר, לא כל שכן כאשר בהתאם לגרסתו, היה מודע לכך כי חדרו מי גשמים לשטח המוסך, כאשר אחיזה במעקה הבטיחות המיועד לשם כך, הייתה עשויה למנוע את קרות התאונה. בהתחשב בנסיבות המקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי אשמו התורם של התובע בנסיבות המקרה דנן, יועמד על 10%.

    סוגיית הנזק

    טיב הפגיעה והנכות הרפואית

28. כאמור, בתאונה התובע נחבל בכתף שמאל. בבדיקת הדמיה שבוצעה לתובע אובחן קרע חלקי בגיד SSP בכתף השמאלית. התובע נותח התובע בבית החולים "וולפסון", נעשה קיבוע של הגיד אל העצם ותפירה של הקרע.

     

29. התובע צירף חוות דעת מומחה מטעמו בתחום האורטופדי, ד"ר מתתיהו נוף, אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור -15% בגין הגבלת התנועות בכתף שמאל עד גובה השכם. הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, ד"ר יעקב פעילן, שקבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בשתי הכתפיים גם יחד בגין מצב תחלואתי קודם, ועל כן קבע כי אין לקשור את הנכות בכתף שמאל לתאונה דנן. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, ועדה רפואית מטעם המל"ל העמידה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 15% בקשר סיבתי רפואי לתאונה.

     

30. לאור הפערים בין חוות הדעת, מונה לבדיקת התובע מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר משה פריטש (להלן: "המומחה"), אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע קרע כמעט מלא של הגיד בכתף השמאלית. המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בקשר סיבתי לתאונה. עוד ציין המומחה כי התובע מתקשה בעבודה הקשורה בפעילות מאומצת עם הידיים פשוטות לפנים או מעל גובה הכתפיים. אשר לתקופת אי הכושר, הכיר המומחה בנכויות זמניות כדלקמן: 100% למשך שבועיים מיום התאונה, 50% למשך שבועיים נוספים , 25% עד למועד הניתוח (14.12.11), 100% ממועד הניתוח ל-3 שבועות נוספים, 35% לשנה נוספת, ו 25% למשך חצי שנה נוספת. לשון אחר, תקופת הנכויות הזמניות מתפרשת על פני תקופה של שנה וחצי (שנת 2012 ומחצית ראשונה של שנת 2013 ). החל מ- 1/8/13 הועמדה נכותו הצמיתה על שיעור 10%.

     

    חקירתו של מומחה בהמ"ש על חוות דעתו

31. הנתבעות זימנו את מומחה בית המשפט לחקירה על חוות דעתו, בעיקר בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה הנדונה. לטענת הנתבעות, המומחה התעלם מתיעוד רפואי שנשלח לעיונו בקשר לעברו הרפואי של התובע. כך למשל, טוענות הנתבעות כי נעלם מעיני המומחה מסמך מיום 11.2.2008 המעיד על כאבים באותה כתף שנפגעה. עם זאת, כבר בפתח חקירתו ציין המומחה מיוזמתו: " לקראת הדיון היום עברתי על המסמכים וחווה"ד מטעם הצדדים, ראיתי שאצל ד"ר פעילן מטעם הנתבעת מופיע מסמך בו מצוין שב-11.2.08 הוא סובל מכאבים בכתף השמאלית, מתקשה להרים את היד. מסמך זה לא היה בפני , אך הופיע בחוו"ד ד"ר פעילן. חשבתי אם אני צריך לנכות בגין העבר. מכיוון שאין בדיקה של הכתף והמשך תלונות על כאבים אחרי 08, אני סבור שאין להוריד מהנכות שקבעתי בחווה"ד בגין התאונה הנדונה". ( עמ' 8 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור).

     

32. כאשר נשאל המומחה כיצד ניתן לדעת כי אכן עיין בכל המסמכים שנשלחו אליו, ציין: " כתבתי שהם עמדו בפני, זאת אומרת שעיינתי בהם. שנית, כתבתי את הביקורים האורתופדיים לאורך כל השנים ללא עבר אורתופדי רלבנטי". (עמ' 8 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור). הנתבעות הפנו את המומחה לממצאי חוות הדעת של ד"ר פעילן אשר מצא פתולוגיה קודמת בגיד כתף שמאל שאינה קשורה לתאונה, ובקשו התייחסותו. המומחה התייחס לטענות אלו כבר בחוות הדעת שם קבע: " אומנם בגילו של מר י' ז' יכולים להיות קרעים ב R.C גם ללא סיפור טראומטי, אך גם אם היה קרע כזה הוא היה אסימפטומטי והחבלה מ-18.10.11 גרמה להרחבה של הקרע ו/או הפכה מצב אסימפטומטי לסימפטומטי". על דברים אלו חזר המומחה גם בחקירתו הנגדית והוסיף כי אין לפניו כל ממצא אחר כדי להעריך סיכוי לקרע בגין תחלואה קודמת או תחלואה טבעית, שאינו קשור לתאונה מושא התובענה. (פרוטוקול עמ' 9, חוות דעת המומחה בעמ' 5).

     

33. בית המשפט הדגיש לא פעם כי מומחה בית המשפט משמש כזרועו הארוכה ולא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה. (ראו ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' הרישנו ( 28.11.2007)). ראה גם ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח המגן מיום 23/8/07 (סעיף 7). בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו) בנוגע למומחה בית משפט:

    "... משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." (הדגשה אינה במקור-א.ב).

     

34. הנה כי כן, המומחה הרפואי ענה בצורה מפורטת על כל השאלות עליהן נשאל בחקירתו, נשאר איתן בדעתו ולא שינה קביעתו אשר לנכות הצמיתה ולתקופת האי כושר אותם קבע לתובע כתוצאה ובקשר לתאונת העבודה מושא התובענה. עדותו של המומחה הייתה קוהרנטית, סדורה, בהירה, עקבית ומצאתי לאמצה במלואה.

    נכות תפקודית- על רקע עברו הרפואי של התובע

35. התובע יליד 8.5.1951, בן 68.5 כיום, בן 60.5 במועד התאונה. התובע החל עבודתו אצל נתבעת 1 כנהג אוטובוס ביום 29.1.1979, ופרש לגמלאות בגיל 63 ב-31.12.2013 לאחר 35 שנות עבודה. החל מינואר 2014 מקבל התובע תשלומי פנסיה בסך של 8,065 ₪ בחודש.

     

36. מהראיות שהגישו הנתבעות, עולה כי לתובע עבר רפואי עשיר שקדם לתאונה הנדונה ואשר לטענתן השפיע על תפקודו ותוחלת חיי עבודתו ללא קשר לתאונה. לטענת הנתבעות, בשל מצבו הרפואי והתאונות מעברו הפסיק התובע הלכה למעשה לעבוד כנהג אוטובוס עוד עובר לתאונה הנדונה וללא קשר אליה ועל כן אין להתייחס לפוטנציאל השתכרותו כשל נהג קו אוטובוס כפי שהיה התובע בעבר; מצב רפואי זה כולל תחלואה קרדיאלית משנת 2008 בעטיה הוכר כנכה במסגרת נכות כללית במל"ל וכן מספר בלתי מבוטל של תאונות עבודה מעברו של התובע. בקשר לתאונות מעברו, מבססת הנתבעת טענתה, בין היתר, על תיקיו הרפואיים של התובע במל"ל מחלקת נכות עבודה (מוצגים 16-22 לתיק מוצגיה) וכן על מסמך מיום 20.12.18 המרכז את מועדי התאונות הנ"ל. מסמך זה (סומן נ/2), החתום על ידי מר פרידמן , ס. ראש חטיבת משאבי אנוש אצל הנתבעת, שאף הובא לעדות מטעם הנתבעות בקשר אליו. במסמך זה מפורטות חמש תאונות עבודה נוספות במהלך השנים 2003-2011 בהן נפגע התובע עובר לתאונה דנן.

     

37. אחת מתוך חמש התאונות הנ"ל, הינה תאונה שארעה 7 חודשים לפני התאונה הנדונה בעטיה נעדר התובע מספר חודשים מעבודתו. הכוונה לתאונה מיום 16.3.2011, בה עבר התובע "חיבוק דב" חזק מידי מחברו לעבודה, אשר גרם לו, שלא במתכוון, לאובדן הכרה, עצירת נשימה וכמעט לחנק. (ראה דברי התובע בעמ' 31 לפרוטוקול וכן מוצג 22 למוצגי הנתבעות (להלן: " התאונה הקודמת"). החל מיום 30.6.2011, בתום אי הכושר בעקבות התאונה הקודמת וכ- 4.5 חודשים עובר לתאונה הנדונה, שובץ לעבודות אדמיניסטרציה ולמעשה החל מנקודת זמן זו, לא חזר לעבוד בתפקידו כנהג אוטובוס.

     

38. מעבר לחמש התאונות מעברו, מוכר התובע בנכות כללית במל"ל עוד משנת 2008, בשיעור של 52% נכות רפואית משוקללת בהצטרף לאי כושר בשיעור של 65%, וזאת על רקע מחלת לב איסכמית ומצב לאחר אוטם, סכרת, ובעיות לחץ דם וללא כל קשר לתאונה מושא התובענה. במסגרת זו יצויין כי התובע עבר ניתוח מעקפים בשנת 2008 ונמצא במעקב קרדיולוגי מאז (תיק נכות כללית מהמל"ל צורף מוצג 15 לתיק מוצגי הנתבעת). אדרבא, בחקירתו התובע עצמו מעיד כי לאחר ניתוח המעקפים בשנת 2008 שב לעבודתו כנהג רק בצורה חלקית בהיקף של 5 שעות ליום ובהמשך הועבר לתפקיד של מוביל אוטובוסים ריקים למוסך או לטסטים (עמ' 21 לפרוטוקול). בעמ' 24 לפרוטוקול מאשר כי לאחר התקף הלב שעבר בשנת 2008, ניסה לחזור למשרה מלאה כנהג וכדבריו: "השתדלתי לעבוד יותר אך לא נתנו לי". עינינו הרואות, אפוא, כי כבר משנת 2008 ועד לתאונה הקודמת (3/2011) ירד התובע למחצית היקף משרה כנהג אוטובוס פעיל ואילו לאחר התאונה הקודמת ועד לתאונה בה עסקינן וגם לאחריה, מעולם לא כבר שב לעבודתו כנהג אוטובוס.

     

39. חרף האמור לעיל, מייחס התובע לתאונה דנן את הסיבה בעטיה פרש לגמלאות מוקדם מהמתוכנן. כאמור לעיל, מהמסד הראייתי שהונח לפניי עולה תמונה הפוכה ושונה בתכלית שכן מסתבר כי לתובע עבר רפואי עשיר על רקע תחלואתי קודם ומשמעותי שאינו קשור כלל ועיקר לתאונה דנן, ואיני סבורה כי ניתן לתלות בתאונה שלפנינו, בגינה כזכור נקבעה נכות בשיעור 10% בלבד, את מלוא הסיבה בעטיה פרש התובע לגמלאות. מסקנה זו מקבלת תימוכין לנוכח תשובת התובע, עת נשאל אודות הסיבות לפרישתו בעמ' 23-24 לפרוטוקול:

    " ש. היית זכאי לפרוש פרישה מוקדמת בגלל הגיל והוותק בדן?

    ת. כן. מגיל 62 ניתן לצאת לפנסיה מוקדמת או לאחר 25 שנות עבודה. גם אם זה לא גיל 62, יש כאלו אחרי 25 שנים יצאו. רציתי לחזור אבל מאחר ורופא תעסוקתי לא נתן לי לחזור להגה העדפתי לצאת ולקבל את הפנסיה היותר גבוהה ב-1,000 ₪ לפחות. ... העדפתי לצאת לפנסיה ולקבל את המניה שלי. קנו את המניה שלי. כל מי שיוצא לפנסיה מקבל את המניה חזרה". (ההדגשה אינה במקור).

     

40. יתרה מזאת, לא ניתן להימנע מהרושם כי התובע עשה כל שלאל ידו במטרה לגמד את מצבו הרפואי בגין תחלואת הלב בעקבות אירוע אוטם, ניתוח מעקפים ואשר הוכר במל"ל בנכות בשיעור 52%, "כבטל בשישים" וחלף זאת להאדיר את הנכות בגין הכתף בשיעור 10%, כסיבה בלעדית בעטיה נאלץ לפרוש לפנסיה מוקדמת (עדותו בעמ' 24-25 לפרוטוקול). לכך מצטרפת הסתרת התמונה המלאה של שלל התאונות מעברו כמפורט בנ/2 וכעולה מתיק מוצגי הנתבעת: חיבוק הדב, כתף ימין וניתוח שעבר בקשר אליה, נקע קרסול שמאל, ואף התקף הלב שהוכר כתאונת עבודה במל"ל, אשר אושרו על ידו, ואף זאת בחצי פה ובצורה מסוייגת, רק בחקירתו הנגדית. אין זאת אלא כי התנהלות זו של התובע במהלך המשפט ובעת מתן עדותו, גובלת בחוסר תום לב.

     

41. משכך, הריני לקבוע כי התובע החליט לפרוש לפנסיה מוקדמת, משני טעמים מרכזיים: על רקע מצבו הרפואי הכולל כעולה מתיקו הרפואי עב הכרס ובהמלצתו של רופא תעסוקתי והן בשל כדאיות כלכלית טהורה הטמונה במהלך זה. לשני טעמים אלו גם יחד, אין ולא כלום עם תאונה הנדונה, אשר יוזכר כי ארעה למעלה משנתיים עובר לפרישתו, במהלכן אף שב התובע לעבודה רציפה אצל הנתבעת.

     

42. עם זאת, לא מן הנמנע כי לתאונה הנדונה והשפעתה על מצבו הרפואי הכולל, יש תרומה מסויימת אשר הטתה את הכף לטובת הפרישה. תימוכין לכך ניתן למצוא בעדותו של פרידמן אשר אישר כי לתובע היה מוסר עבודה גבוה וכי נהג לעבוד שעות נוספות רבות, דבר המתיישב עם עדותו של התובע עצמו בדבר המוטיבציה הרבה להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת. לדברים אלו יש להוסיף את שנקבע בחוות דעת מומחה בית המשפט בדבר המוגבלות הקשורה לפעילות מאומצת עם הידיים ולא מן הנמנע שעלולה להשפיע גם על פעולת נהיגה, גם בתפקידו כמוביל אוטובוסים ריקים. בשים לב לאמור לעיל, תועמד נכותו התפקודית בקשר סיבתי לתאונה בשיעור 10% בכל הנוגע לתקופה שבין הפרישה המוקדמת (1/14) לפנסיה ועד סוף תוחלת חיי העבודה המלאה (5/18).

     

    נתוני שכרו עובר לתאונה ואחריה

43. נתוני השתכרותו של התובע עובר לתאונה ולאחריה כעולה מתלושי השכר וטופסי 106 לשנים 2010-2013 כפי שצורפו לתצהירי הצדדים, והוגשו לתיק בית המשפט (חלקם בדיון ההוכחות) מעלים את תמונת השכר המוצגת בטבלה הבאה:

     

    שנת עבודה	שכר שנתי מצטבר (נומינלי)	הכנסה חודשית נומינלית
    2010 (12 ח'- טופס 106)	206,413 ₪.	17,201 ₪.
    2011 (ח' 1-9 עד לתאונה לפי תלוש ספטמבר 2011) שכר לכל 12 ח' שנת 2011 (דו"ח רציפות ביטוח)	76,726 ₪     101,235 ש"ח	8,525 ₪     8,436 ₪.
    2012 ( 12 ח'- טופס 106)	65,002 ₪	5,417 ₪
    2013 (תלוש נובמבר-שכר בלבד בלי הפרשי חופשה ופיצויי פרישה	147,887 ₪	13,444 ₪

     

44. ממסמך נ/2 ומחקירתו של פרידמן עולה, כי לאחר התאונה המשיך התובע לעבוד למשך חודשיים ורק לאחר ובעקבות הניתוח שעבר בכתפו ב- 14/12/11 יצא לתקופת אי כושר ארוכה בת 9 חודשים ושב לעבודה אצל הנתבעת רק ביום 2.9.2012 לתפקיד של קופאי. עוד צויין בנ/2 כי מיום 24.11.2011 עבד התובע כמוביל אוטובוסים. ככל הנראה הכוונה עד ליציאתו לאי כושר בעקבות ניתוח הכתף, דהיינו למשך פחות מחודש ימים.

     

45. התובע טוען בסיכומיו כי יש לראות בשכרו הממוצע בשנת 2010 בסך של 17,500 ₪ כבסיס השכר בתפקיד של נהג קו וזאת עד פרישה בגיל 67. מנגד, טוענות הנתבעות כי יש לחשב את בסיס השכר על פי שלושת החודשים הקודמים לתאונה בשנת 2011 בשיעור 7,034 ש"ח בממוצע. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, אין בידי לקבל אף אחת מהטענות הללו ואסביר: מחד גיסא, וכמסקנת הניתוח לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה היה שב לעבוד כנהג דן "מקסימליסט" מן השורה כפי שעבד עד להתקף הלב בשנת 2008. מאידך גיסא, גם שכרו לשנת 2011 המשקף מצב זמני בו היה נתון אותה עת בשל התאונה הקודמת, אינו משקף נכונה את פוטנציאל השתכרותו לעתיד עד סוף תחולת חיי העבודה המלאים. משכך, הינני סבורה כי יש לקחת בחשבון את בסיס השכר כמשתקף נכונה לשנת 2013, שנה המבטאת את פוטנציאל ההשתכרות בהתאם למלוא מצבו הרפואי הכולל של התובע, עת עבד במשרה כפקיד/קופאי באדמיניסטרציה של הנתבעת, תפקיד עימו יכול היה לפרוש בגיל 67.

     

    ראשי הנזק:

46. הפסד השתכרות לעבר- עד פרישתו לפנסיה (12/13)- כאמור, לתובע הוכרו נכויות זמניות לתקופה ארוכה מיום התאונה ועד אוגוסט 2013, כפי שקבע המומחה בחוות דעתו. ברם, בחודשיים שעד לניתוח בכתף (14/12/11), שב התובע לעבודתו במוסך במשרה מלאה וללא כל הפסדים. עובדה זו אישר התובע בעדותו בעמ' 20-22 לפרוטוקול ("עד שעברתי את הניתוח עבדתי"), והיא אף עולה בקנה אחד הן עם אישור המעביד נ/2, והן עם דו"ח רציפות ביטוח שם צויין כי קיבל שכר על מלוא 12 חודשים לשנת 2011. לפיכך אינו זכאי להפסד כלשהו לשנה זו. ראה גם הטבלא לעיל.

     

47. משכך, יחושבו הפסדי השכר עד פרישתו לפנסיה מוקדמת רק ביחס לשנת 2012 כהפרש בין ממוצע שכרו לשנת 2011, לבין ממוצע שכרו לשנת 2012 באופן הבא: (8,525-5,426) X 12=37,000 ₪ במעוגל. ודוק, חרף מסקנתי בסעיף 45 לעיל, ביחס לתקופה זו אין לבסס את ההפרש האריתמטי מול בסיס השכר של שנת 2013 אלא מול שכרו בשנת 2011, שכן אותה עת (שנת 2011) שהה התובע בתקופה בה לא היה באי כושר מלא עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה ובשל כך הועבר בין תפקידים שונים. החל משנת 2013 שב שכרו והשביח אף ביחס לזה של שנת 2011 עובר לתאונה ועל כן לא זכאי בגין שנה זו להפסדים כלשהם.

     

48. הפסד שכר לעבר -מיום הפרישה לפנסיה ועד הגיעו של התובע לגיל 67- התובע טוען כי זכאי לסכום נוסף ממועד פרישתו בפועל (1/14) ועד לגיל הפרישה בו היה אמור לפרוש בגיל 67, ועותר להפרש בין סכום הפנסיה אותה מקבל כעת לבסיס השכר לו טוען. הנחה המוצא המעוגנת באופן חישוב זה היא כי פרישתו המוקדמת לפנסיה ב- 1/14, למעלה משנתיים לאחר התאונה הנדונה, קשורה בקשר ישיר ובלעדי לתאונה. עם כל הכבוד ולנוכח הניתוח המפורט לעיל, אין בידי לקבל טענה זו כלל ועיקר. לפיכך, מצאתי לפצות התובע לתקופה זו ( 52 חודשים ) לפי 10% נכותו התפקודית במכפלת בסיס שכרו: ₪13,444 ×52×10%= 70,000 ₪ (במעוגל). סך הפסד השכר מסתכם, אפוא, ב- 107,000 ₪.

     

49. עזרת צד ג' - הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 :

    "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015).

50. במסגרת זו, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551). ולענייננו, התובע לא זימן מטעמו מי מבני משפחתו להעיד על העזרה והסיעוד שהוגשו לו, וכאשר נשאל על כך, השיב בהגינותו כי נזקק לעזרת בני משפחתו בסמוך לאחר הניתוח, אך כיום כבר אינו זקוק לעזרת בני משפחתו או לעזרה בשכר (פרוטוקול, עמ' 31). לאור עדותו של התובע, מצאתי לקבל טענתו כי נזקק לתקופת החלמה ועזרה בעיקר לאחר הניתוח אותו עבר, כאשר דברים אלו נתמכים בתקופת הנכות הזמנית שאושרה לתובע. לאור כל האמור, מצאתי להעמיד ראש נזק זה בסך כולל של 15,000 ₪.

     

51. הוצאות רפואיות ונסיעה- התובע צירף למוצגיו קבלות בסך של 400 ₪. יש לציין כי התובע צירף קבלה נוספת על סך של 2,360 ₪, אך כלל לא ברור מהו טיבה והקשר שלה לתאונה דנן. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92).

     

52. אין חולק כי התאונה הינה תאונת עבודה המוכרת ע"י המל"ל ולפיכך התובע זכאי להטבות מן המוסד לרבות טיפולי פיזיוטרפיה. בנוסף, בהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, ומכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968, זכאי התובע לתבוע ולקבל מהמל"ל הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים והוצאות הטיפולים הרפואיים. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות בהן נשא מעבר לזכאותו במסגרת סל הבריאות בקשר לתאונה לרבות נסיעות לקבלת טיפולים ככל שיזדקק להם בעתיד, בסך כולל של 5,000 ₪.

     

53. כאב וסבל- בשים לב לשיעור הנכות הצמיתה, תקופות אי הכושר המלא והחלקי, הניתוח שעבר התובע והאשפוז הכרוך בכך (יומיים), הריני מעמידה ראש נזק זה על סך 35,000 ₪.

     

     

     

     

     

54. סיכום לפי ראשי הנזק:

    1. הפסדי שכר לעבר עד גיל פרישה107,000 ₪

       1. עזרת הזולת15,000 ₪.

       2. הוצאות רפואיות ונסיעה (מעבר למל"ל)5,000 ₪ .

       3. כאב וסבל35,000 ₪ .

       4. סה"כ:162,000 ₪.

       5. לאחר ניכוי רשלנות תורמת 10%146,000 ₪.

       6. בניכוי גמלאות מל"ל 100,000 ₪-

       7. סה"כ:46,000 ₪.

           

          סוף דבר

55. לאור כל המקובץ לעיל, הריני מעמידה את נזקיו של התובע על סכום כולל של 46,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% , אגרה והוצאות משפט.

     

56. סכום פסק הדין ישולם לתובע על ידי הנתבעות בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

     

    ניתן היום, כ"א כסלו תש"פ, 19 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.