פלוני נ' יעקב אשל ת.ע.ש. פיתוח בע"מ

מבוא

1. עסקינן בתביעת נזיקין, שהגיש התובע כנגד הנתבעת, לפיצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו לטענתו, בתאונה שארעה תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת. התאונה ארעה ביום 26.01.14, בעת שקיר שהיה בדופן של בור בו ביצע התובע עבודות תשתיות נפל עליו (להלן: "התאונה").

2. נוכח המחלוקת הנטושה בין הצדדים לעניין שאלת החבות, נשמעו ראיות הצדדים ובהסכמתם תידון ותוכרע בשלב זה שאלת האחריות בלבד.

   רקע ועובדות שאינן במחלוקת

3. התובע יליד 1981, נפגע כאמור בתאונה הנ"ל ונגרמו לו נזקי גוף שבעקבותיהם פונה באמבולנס לבית חולים קפלן ובצילום שנערך לו נמצא שבר של עצם הבריח. כשבוע ימים לאחר שחרורו, אושפז התובע במחלקה אורתופדית ועבר טיפול ניתוחי של השבר בעצם הבריח.

4. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וועדה רפואית מטעמו קבעה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה בכתף ימין.

    

    

   טענות הצדדים

   טענות התובע בקליפת האגוז

5. לטענת התובע, במועד התאונה, הוא עבד אצל הנתבעת כפועל מן המניין ונפגע תוך כדי עבודתו. לטענתו, הנתבעת הייתה מעבידתו והעבודות בוצעו באתר עבודה שנמצא באחריותה.

6. התובע טוען כי התאונה ארעה בעת שקיר שהיה בדופן של הבור נפל עליו, ולאחר מכן, חולץ באמצעות טרקטור שפינה את ההריסות מעליו. לטענתו, הוא נפגע בכתפו הימנית ונגרם לו שבר בעצם הבריח.

   טענות הנתבעת בקליפת האגוז

7. הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה וטוענת כי אף אם אירעה תאונה הרי שהיא אירעה בשל רשלנותו הבלעדית של התובע.

8. הנתבעת טוענת כי אין לה כל קשר לאירוע המתואר וכי לא היא ולא מי מטעמה נתנו לתובע הוראות כלשהן ביחס לביצוע העבודה.

9. לטענת הנתבעת היא לא העסיקה את התובע במועד הרלוונטי לתאונה ואף לא ביצעה את העבודות באתר העבודה שבו נפגע.

10. עוד טוענת הנתבעת כי התאונה אינה תאונת עבודה אם כי היא נפלת בגדר הגדרת תאונת דרכים, לאור מעורבותו של כלי הנדסי לטענתה באירוע התאונה.

    העדים 

11. מטעם התובע העידו שניים: התובע בעצמו וג'אסר אל - טחאן, מי שעבד יחד עם התובע באותו אתר עבודה ואף היה עד ראיה לאירוע התאונה (להלן: "הפועל");

12. מטעם הנתבעת העידו שניים: מר יעקב אשל, מנכ"ל מטעם הנתבעת שהינה חברה פרטית העוסקת בעבודות קבלניות (להלן: "המנכ"ל"); והגב' נטלי אומנסקי, מנהלת החשבונות של הנתבעת.

     

     

    השאלות הדרושות הכרעה

13. המחלוקת מתמקדת בשאלת האחריות לאירוע התאונה ובעניין זה שתי שאלות דרושות הכרעה:

    האחת, שאלת היריבות בין התובע לנתבעת. לאמור, האם העבודות באתר העבודה בוצעו מטעם הנתבעת והאם התובע ביצע את העבודות כעובד של הנתבעת. ככל שהתשובה לכך חיובית, השאלה השנייה היא, האם כטענת התובע, התאונה האמורה היא תאונת עבודה גרידא, או האם כטענת הנתבעת, התאונה הינה תאונת דרכים, במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ח- 1975.

    הכרעה בשאלות אלו תקבע את עילת התביעה.

14. ככל שהתשובה לשאלות הנ"ל חיובית, ונגיע למסקנה כי התאונה ארעה תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת, נדרש לשאלה האם בנסיבות אלו יש להטיל על הנתבעת אחריות לנזקים אשר נגרמו לתובע.

    אלה הן השאלות המרכזיות הדרושות הכרעה ואדון בהן כסדרן.

    דיון והכרעה

    יחסי עובד מעביד – האמנם

15. אין מחלוקת כי קודם לתאונה התקיימו יחסי עבודה בין הנתבעת לבין התובע, אלא שהמחלוקת מתמקדת רק בנוגע למועד קרות התאונה. קרי; האם במועד התאונה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

16. בכתב התביעה נטען על ידי התובע כי הוא "עבד אצל הנתבעת כפועל ונפגע תוך כדי עבודתו" (סעיף 1). התובע ציין כי "הנתבעת הייתה...מעבידתו של התובע, וביצעה באותם מועדים עבודות בניה באתר עבודה שבו נפגע התובע" (סעיף 2).

17. בתצהירו מסר התובע כי התאונה התרחשה תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת, כאשר במהלך ותוך כדי עבודתו התמוטט עליו קיר "תאונת העבודה אשר אירעה ביום 26.01.14 תוך כדי עבודתי אצל הנתבעת....כאשר במהלך ותוך כדי עבודתי, התמוטט עלי קיר...." (סעיף 3).

18. התובע נדרש בחקירתו הנגדית להסביר מהו משך הזמן בו היה מועסק אצל הנתבעת. הוא העיד כי התאונה התרחשה באתר עבודה שבוצעו בו "עבודות פיתוח, ניקוז ביוב, צינורות" (עמ' 1, ש' 23 -24), וכי הוא עבד באותו מקום תקופה ארוכה.

19. התובע הסביר בעדותו בבית המשפט את אופן ההעסקה, וציין כי באותו אתר עבודה היה מנהל עבודה מטעם הנתבעת בשם "עלי אבו עראם" (עמ' 1, ש' 25 -26, עמ' 4, ש' 7) (להלן: "עלי אבו עראם"). כך גם אמר הפועל העד מטעמו, כי עלי אבו עראם היה מנהל העבודה מטעם הנתבעת (עמ' 5, ש' 17 -20).

20. עדות התובע שנתמכה בעדותו של הפועל העד מטעמו, שהיה עד להתרחשות התאונה, הותירה עלי רושם אמין ולא מצאתי בגרסתו סתירות היורדות לשורש העניין כפי שטוען ב"כ הנתבעת. ההפך הוא הנכון, גרסת הנתבעת תמוהה בעיניי ויש בגרסתה כדי לחזק את גרסת התובע. השתכנעתי כי הנתבעת עשתה כל שלאל ידה על מנת להרחיק עצמה מאחריות לתאונה.

21. הנתבעת בכתב ההגנה הכחישה כל מעורבות לאירוע התאונה וציינה באופן כללי את הדברים הבאים: "..הנתבע יטען כי לא נטל חלק ולא היה מעורב באירוע המתואר בסעיף 3 לכתב התביעה ואף לא היה במקום בשעת התאונה. הנתבע מכחיש כי הוא או מי מטעמו נתן לתובע הוראות כלשהן..." (סעיף 11 לכתב התביעה).

22. מנכ"ל החברה מסר תחילה בתצהיר כי כלל לא ידוע לו דבר אודות התאונה הנדונה וכי היא לא התרחשה בשום אתר בו פעלה החברה הנתבעת (סעיף 4). לטענתו, בזמנים הרלוונטיים לתביעה היו לו כמה פרויקטים בירושלים ובמעלה אדומים בלבד ולא היה לו כל פרויקט באזור בו נפגע התובע (סעיף 5).

    המנכ"ל מסר כי אמנם החברה העסיקה את התובע לפני קרות התאונה אולם כמה ימים לפני כן הוא עזב והלך לעבוד עם קבלן אחר ( סעיף 7).

    בהמשך תצהירו מסר המנכ"ל כי "כשקרתה התאונה ביקש ממני אחד מהעובדים שעבד איתו באתר בו נפגע כי לצורך קבלת טיפול רפואי אחתום על טופס ב.מ 250 וכך גם עשיתי וכמחווה של רצון טוב.....". המנכ"ל הוסיף וציין כי למיטב ידיעתו "עבד התובע עם קבלן משטחי הרשות הפלסטינאית באתר באזור רחובות או נס ציונה, קבלן בשם עלי אבו ערם, אשר מסר לי טלפונית כי הוא שילם לתובע כספים" (סעיף 9).

23. לאמור, מנכ"ל הנתבעת ציין כי כלל לא ידוע לו דבר על התאונה, והוא התבקש על ידי "אחד מהעובדים", שעבד עם התובע באתר, לחתום על טופס ב.מ 250 ועשה כן לטענתו כמחווה של רצון טוב. עוד הצהיר מנכ"ל הנתבעת כי למיטב ידיעתו התובע עבד באותו אתר עם קבלן בשם עלי אבו עראם, משטחי הרשות הפלסטינית.

    עינינו הרואות כי רב הנסתר על הגלוי בגרסת המנכ"ל כפי שיובהר להלן.

    טופס ב.מ 250

24. אין מחלוקת כי המנכ"ל חתם על טופס ב.מ 250 "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה", שהוגש למוסד לביטוח לאומי (נ/1), שם צוינו פרטי המעסיק וסומן ב- V כי נדרש להגיש עזרה רפואית ל"עובד". המנכ"ל ציין את שמו המלא תוך שהוא מציין "תפקידו במפעל" כ- "מנכ"ל החברה".

25. חתימה על טופס ב.מ 250 מלמדת על קיומם של יחסי עבודה שהיו בין הצדדים. הנתבעת לא הצליחה להביא ראיות לסתור טענה זו ויתרה מזאת, גרסת המנכ"ל לטענה זו תמוהה בעיניי בלשון המעטה ורצופה סתירות המלמדות על המאמצים הרבים שנעשו על מנת להסתיר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, כפי שיפורט להלן.

26. כאמור בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית ציין המנכ"ל כי הוא חתם על הטופס בהתאם לדרישת "אחד העובדים שעבד איתו באתר בו נפגע" ו"כמחווה של רצון טוב" אולם, במהלך חקירתו בבית המשפט התברר כי לא כך היו הדברים. המנכ"ל שינה את גרסתו וטען כי אותו עובד "אלמוני" שדרש ממנו לחתום על טופס זה הוא לא אחר מאשר "עלי אבו עראם" (עמ' 7, ש' 31 -32; עמ' 8, ש' 1); וכאשר התבקש ליתן הסבר מדוע בתצהיר עדותו הוא נמנע מלציין כי עלי אבו עראם הוא אותו עובד אשר פנה אליו וביקש כי יחתום על הטופס ובמקום זאת הסתפק במילים "אחד העובדים", הוא השיב: "כי לא חשבתי" (עמ' 8, ש' 7 -8).

27. לאחר מכן, בהמשך חקירתו, כאשר נדרש המנכ"ל ליתן הסבר לסתירות שבגרסתו, ולעובדה שבתצהירו, הוא מסר כי למיטב ידיעתו התובע עבד באתר בנס ציונה עם קבלן מהרשות הפלסטינאית בשם "עלי אבו עראם"; תחילה הוא הסביר כי עלי אבו עראם הוא "קבלן שעובד באתרים שונים" (עמ' 8, ש' 9 -10); ורק לאחר שנשאל מאיפה הוא מכיר אותו, הוא הודה כי הוא עובד איתו כבר 20 שנה ועד עצם היום הזה. (עמ' 8, ש' 11 -12; ש' 19 -20), ולבסוף הודה כי עלי אבו עראם הינו "עובד, עובד מן המניין" אצל הנתבעת (עמ' 8, ש' 27-28). עוד הודה המנכ"ל בחקירתו כי הוא מוציא לו אישורי כניסה לצורכי עבודה בישראל.

28. בהמשך עדותו בפניי שוב שינה המנכ"ל את גרסתו וכאשר התבקש ליתן הסבר לגבי אותה פניה לחתום על טופס ב.מ 250 שהתברר בתחילת עדותו שנעשתה על ידי עלי אבו עראם, הוא שלל זאת –

    "ש. אתה מצהיר שהוא פנה אליך בעניין טופס ב.ל 250 וסיפר לך ואמר לך שאתה צריך לחתום.

    ת. לא, הוא לא אמר לי, מה שהיה, קיבלתי טלפון ביום של התאונה שהתובע נפצע ולא רוצים לפנות אותו לבית החולים ולא להגיש לו עזרה בלי התערבות שלי, אני בירושלים, הוא ברחובות, כבן אדם אנושי מה היית מצפה שאני אעשה?" (עמ' 9, ש' 2 -5).

29. יתרה מזאת, מעדותו של המנכ"ל התברר כי הנתבעת לא רק חתמה על טופס ב.מ 250 אלא היא גם שילמה עבור התובע בגין הטיפולים הרפואיים להם נזקק כולל תשלום עבור מוניות לצורך נסיעה לטיפולים "אני יודע שהתובע היה 3 פעמים בבית חולים מחוץ לירושלים ואת כל התשלומים הוא לא שילם, אנחנו שילמנו, גם את המוניות" (עמ' 11, ש' 19 -20).

30. לאמור, עינינו הרואות כי המנכ"ל נתפס במערומיו כאשר תחילה הכחיש את התרחשות אירוע התאונה, הכחיש כל קשר של הנתבעת לתובע וטען כי עובד "אלמוני" ביקש ממנו להנפיק עבור התובע טופס ב.מ 250 והוא עשה זאת כמחווה של רצון טוב. אולם מאוחר יותר התברר כי אותו עובד אלמוני אינו אלא עלי אבו עראם שהינו על פי גרסת המנכ"ל מועסק בחברה מזה כ- 20 שנים ועד עצם היום הזה, ואף לא הכחיש כי אותו עובד היה בזמן הרלוונטי לאירוע התאונה במקום התרחשות התאונה.

    נשאלת כאן השאלה מדוע הכחיש המנכ"ל כל קשר לאירוע הנטען, הכחיש כל קשר שלו לתובע ואף טען כי הוא כלל לא מבצע עבודות באזור בו התרחשה התאונה. מצופה היה מהנתבעת בנסיבות שבהן התובע מוסר גרסה אשר יש בה כדי להצביע על חבות של הנתבעת לאירוע התאונה כי לכל הפחות תביא לעדות את אותו עלי אבו עראם על מנת לאשש את טענתה שלא כך היו פני הדברים. אולם עלי אבו עראם לא נקרא לעדות והימנעות הנתבעת להביאו אומרת דרשני.

    יפה ההלכה הנוהגת לפיה "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

31. המנכ"ל לא שלל את הטענה כי התובע אכן עבד אצל הנתבעת תקופה משמעותית וזאת על אף שהתחמק ממתן תשובה לשאלה לגבי משך התקופה "בוותק של שנים, אין לי מושג" וכשנשאל האם מדובר בתקופה משמעותית השיב: "לא יודע, לא זוכר, יש תחלופה של פועלים, אני מניח" (עמ' 10, ש' 9- 14).

32. כאמור, המנכ"ל טען בגרסתו הראשונית כי "כמה ימים לפני התאונה" התובע עזב אותו ו"הלך לעבוד עם קבלן אחר". בעדותו בבית המשפט מסר לראשונה כי הוא התקשר לעלי אבו עראם לברר מדוע התובע לא הגיע לעבודה "לא התקשרתי לתובע, התקשרתי לאבו עראם, שאלתי איפה העובדים שלי? הוא אמר לי חלק עובדים אצלי וחלק אצל קבלן אחר" (עמ' 11, ש' 5 -7).

    מעדותו זו של המנכ"ל לפיה הוא מצא לנכון לכאורה לפנות לעלי אבו עראם על מנת לברר בנוגע להגעתו של התובע לעבודה יש בה בכדי לחזק טענת התובע כי עלי אבו עראם שימש כמנהל עבודה באתר מטעם הנתבעת.

33. לסיכום נקודה זו, אני מגיע למסקנה כי טופס ב.מ 250 ניתן לתובע במהלך עבודתו הרגיל ועקב פגיעתו בתאונה שארעה בשירותי הנתבעת.

    תלושי השכר

34. תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע תומכים בגרסתו לפיה לכל הפחות הוא החל לעבוד בשירותי הנתבעת בהתאם לדיווחים שהתקבלו משירות התעסוקה החל מחודש ספטמבר 2012 וברציפות עד לינואר 2014. יש לזכור כי התאונה ארעה ביום 25.01.14 ובאותו חודש, הפלא ופלא, דווח כי התובע נכח בעבודה 18 ימים כלומר, כמספר ימי העבודה באותו חודש (אם לוקחים בחשבון שהחברה עובדת 5 ימים בשבוע פרט לשישי שבת).

35. במהלך חקירתו הנגדית הוצג למנכ"ל תלוש שכר עבור חודש ינואר 2014 שהונפק לתובע. המנכ"ל אישר כי התובע עבד 5 ימים בשבוע ואף אישר כי על פי אותו תלוש שכר התובע עבד 18 ימים (עמ' 10, ש' 4 -8; ש' 19 -20). הדבר מחזק את גרסת התובע כי עבד אצל הנתבעת עד למועד אירוע התאונה.

36. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור טענה זו על אף שמנהלת החשבונות העידה בפניי כי לכל עובד יש כרטיס עבודה לפיו ניתן ללמוד על משך תקופת העסקתו, והיא ציינה כי לא התבקשה על ידי המנכ"ל לבדוק את כרטיס העבודה של התובע (עמ' 12, ש' 15- 18).

     

    אישור עבודה בישראל

37. כאן המקום לציין כי אישור העבודה אשר הונפק לתובע כעובד הרשות הפלסטינאית, הונפק והוצא במועד הרלוונטי תחת שם הנתבעת כמעסיקה של התובע. הדבר אם כן מוכיח את הקשר בין התובע לנתבעת, קשר שעל פי מהותו הינו קשר עובד ומעביד. תמוהה בעיני טענת המנכ"ל אשר הועלתה לראשונה במהלך הדיון, לפיה אישור ההעסקה לא בוטל לאחר שהתובע עזב את עבודתו אצל הנתבעת. טענתו כי הוא כמעסיק נותן הזדמנות שנייה ושלישית לעובדים לחזור לעבודה לפני שהוא מבטל את אישור העבודה אינה מתיישבת עם השכל הישר (עמ' 11, ש' 1 -4). טענה זו נועדה אך ורק כדי להפריך טענת התובע שרצף ההעסקה שלו בשירותי הנתבעת הוא, בין היתר, נגזרת של רצף אישור העבודה.

38. ניתן לסכם כי התובע נפגע באתר עבודה אשר באחריות הנתבעת, כאשר הוא הועסק כעובד של הנתבעת, אשר חתמה על טופס ב.מ 250, שילמה עבור חלק מהוצאותיו, הנפיקה עבורו תלושי שכר, ודאגה להוציא לו אישור העסקה בישראל.

39. בנסיבות אלו, אני קובע כי התובע הוכיח במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי באותה עת הנתבעת הייתה מעבידתו לכל דבר ועניין וכי התאונה אירעה באתר שנמצא באחריות הנתבעת.

    נסיבות התרחשות התאונה

40. התובע מסתמך לצורך הוכחת גרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה, על עדותו הוא, ועדות הפועל שעבד עמו באותו אתר והיה עד להתרחשות התאונה.

41. אפתח ואומר כי עדותו של התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה מהימנה בעיני. ניכר כי התובע סיפר את אשר אירע במקום ותיאר במפורט כיצד אירעה התאונה.

42. התובע הצהיר כי התאונה ארעה כאשר עבד בתוך בור באתר עבודה ונפל עליו ישירות קיר שהיה בדופן של הבור ולאחר מכן, פינו מעליו את הקיר והחפצים באמצעות טרקטור.

43. העד מסר כי באותה תקופה הוא היה עובד עם התובע, וכי היה נוכח במועד התאונה והיה עד להתרחשותה ואף סייע בחילוץ התובע.

44. העד ציין כי התובע עבד בתוך בור ובמהלך עבודתו בבור נפל עליו קיר ישירות על גופו והוא נטמן מתחת להריסות. העד ציין כי הוא יחד עם עובדים נוספים פינו את ההרס מעל התובע ואף נעזרו במחפרון על מנת לעשות זאת. עוד ציין העד כי מיד לאחר התאונה מנהל העבודה הרחיק את התובע כ- 200 מטר מאתר העבודה ואז הוזמן אמבולנס אשר פינה אותו לקבלת טיפול רפואי.

45. גרסתו זו לא נסתרה. העד שב וציין כי הוא מכיר את מנכ"ל הנתבעת וכי עלי אבו עראם היה עובד איתו והוא היה המנהל מטעם הנתבעת. העד הכחיש כי התובע נפגע מכלי רכב וכי היה במקום כלי רכב כלשהו.

46. איני מקבל את טענת הנתבעת כי גרסתו של התובע בקשר לאופן התרחשות התאונה נסתרת במסמכים הרפואיים כך שלא ניתן לתת אמון בגרסתו. איני סבור כי אלה הם פני הדברים, ואני סבור כי מסמכי מד"א ומסמכי בית החולים לגבי אופן הפגיעה נרשמו בהתאם לדיווח שנמסר על ידי מנהל העבודה אשר ליווה את התובע במהלך הפינוי ע"י מד"א ובבית החולים, ולא מפי התובע עצמו.

47. אכן בטופס, "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה", החתום על ידי המנכ"ל יעקב אשל, שהוגש למוסד לביטוח לאומי נכתב בתיאור התאונה כדלקמן: "נפל לאחר הסעה ממקום העבודה בדרך לבית באזור רחובות. חצה את הכביש ונפל על הכתף (באזור היה שטח עם לכלוך). במדרכה- אבן שפה לא תקינה" (נ/1).

    אין מחלוקת כי טופס זה לא נכתב על ידי התובע אלא על ידי המנכ"ל כך שלא ניתן להתבסס על הגרסה אשר נכתבה בו לגבי אופן התרחשות התאונה. התובע בחקירתו הנגדית שולל כי אלו היו נסיבות התאונה (עמ' 2, ש' 22 -24).

    גם מעדות המנכ"ל עצמו, לא ברור מהיכן הוא שאב גרסה זו שנרשמה על ידו. המנכ"ל עצמו ציין כי לא נכח במקום אלא הדבר נמסר לו בשיחה טלפונית עם עלי אבו עראם. בנסיבות שבהן עלי אבו עראם לא נקרא לעדות לא ברור מקור הגרסה, ולא ניתן כמובן להתבסס עליה שכן המדובר בגרסה מפי השמועה.

48. עוד נשאל התובע על הרישום בטופס הפינוי של מגן דוד אדום "דווח על חולה/ נפגע באמבולנס" נכתב "בהגענו למקום הנ"ל יושב בתוך רכב שלטענתו נפל תוך כדי עבודה במדרכה...." (נ/2).

    גם גרסה זו הכחיש התובע וציין כי "עלי היה בבית החולים והוא זה שסיפר להם הכול" (עמ' 3, ש' 2, ש' 29 -32; עמ' 3, ש' 1). יתרה מזאת, התובע אינו דובר את השפה העברית ונזקק למתורגמנית במהלך הדיונים, כך שגם אם מדובר בגרסה שנמסרה על ידו יתכן והוא לא ידע לבטא עצמו נכון וציין כי נפל תוך כדי עבודה במדרכה.

49. מסמך נוסף אליו מפנה הנתבעת הוא טופס הקבלה לחדר מיון שם נרשם בתלונתו העיקרית "לדבריו נפל ונחבל ביד ימין" וגם לעניין זה השיב התובע בחקירתו הנגדית כי עלי אבו עראם הוא זה אשר מסר את המידע "גם, אותו דבר, עלי היה כשנכנסתי לניתוח" (עמ' 3, ש' 2 -4).

50. לא מצאתי ברישומים אלו בכדי לסתור גרסת התובע. עצם העובדה שהתובע טען שנפל ונחבל ביד ימין ולא ציין כי עבד בתוך בור וקיר נפל עליו אין בהם ממש. הסבריו של התובע בחקירתו הנגדית לאותם רישומים הן במד"א והן בחדר מיון הגיוניים ומהימנים ובכל מקרה לא מצאתי שהם סותרים את גרסתו, כפי שנמסרה באופן עקבי בכתב התביעה, בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית ואף נתמכו בעדותו של עד ראיה לתאונה.

51. התובע ציין כי היה צורך בטרקטור על מנת לפנות מעליו את הקיר מכך ביקשה הנתבעת להסיק שיתכן וכתוצאה מפגיעה של טרקטור התמוטט הקיר ונפל על התובע ולכן מדובר בתאונת דרכים. כלומר, לטענת הנתבעת אותו טרקטור שסייע בחילוץ התובע מתחת להריסות הוא אשר גרם לקריסת הקיר לפני כן.

52. התובע הכחיש זאת במהלך חקירתו הנגדית-

    "ש. יכול להיות שעבר ליד התעלה איזה כלי הנדסי כבד, טרקטור או משאית?

    ת. לא" (עמ' 3, ש' 7 -8).

53. גם העד מטעם התובע הכחיש כי עבר איזה כלי מכני באותו מקום טרם התרחשות התאונה "לא עבר שום דבר" (עמ' 6, ש' 3 -5) וכי הטרקטור שהגיע לחלץ את התובע לא היה במקום התאונה בעת התרחשותה (עמ' 6, ש' 8 -9) אלא מספר מטרים קדימה.

54. עדותם של התובע ושל העד מטעמו מהימנים בעיני, ואני קובע כי התובע נפגע במהלך עבודתו בתוך בור בעת שקיר נפל עליו וגרם לו לפגיעות גופניות.

    סיכום ביניים

55.  לאחר ששקלתי את מכלול הראיות שהובאו בעניין נסיבות התרחשות התאונה, הגעתי למסקנה כי התאונה ארעה כפי שתיאר התובע, דהיינו בעת שנפל עליו קיר שהיה בדופן של הבור בו עבד באתר עבודה שנמצא באחריות הנתבעת.

56. עתה נשאלת השאלה האם ניתן בנסיבות הענין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת להתרחשות התאונה. יאמר מיד כי התשובה לכך היא חיובית.

     

     

    שאלת האחריות

57. על מנת להכריע בשאלת האחריות ולבסס חבות בעוולת הרשלנות יש לבחון האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעת; אם הופרה חובת זהירות זו תבחן השאלה האם הפרת החובה גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113).

    חובת זהירות מושגית

58. כבר נפסק כי ביחסים שבין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית (ראו: ע"א 663/88 שירויאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). בענייננו, כאמור, הגעתי למסקנה כי התובע היה במועד התאונה עובד של הנתבעת קרי: התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד ומעביד, ולכן קיימת חובת זהירות מושגית כלפיו.

59. במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על המעביד חובת זהירות מושגית המחייבת אותו למנוע פגיעות מעובדיו עקב ובמהלך העבודה ולנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה.

60. הפסיקה הכירה באופן גורף בחובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו ונקבע כי על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ראו: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.06.11).

    על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (על אחריותו של מעביד כלפי עובדו ראו: 14/08ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 02.12.09).

    (ראו גם: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות דינים עליון כרך נה, 823; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד  לו(1) 78; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197;ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592).

    המעביד חייב לנקוט בצעדים סבירים כדי להרחיק את עובדיו מאותן הסכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה (רע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345).

    על המעביד חלה חובת מתן אזהרה ומתן הנחיות מתאימות לעובדים, בנוגע לסיכונים הקיימים במקום העבודה (ראו: ע"א 154/88 שמעון נדל נ' פיסובי, דינים עליון, כרך כד', 441).

61. הנה כי כן, לאור הפסיקה שהובאה לעיל קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין מעביד לעובד.

    יחד עם זאת, יש לזכור כי אחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת לכל נזק אפשרי שנגרם לעובד במהלך העבודה ומקום שלא הוכחה כל רשלנות מצד המעביד, או שהעובד היה המתרשל היחיד, אין לחייב את המעביד באחריות.

    חובת זהירות קונקרטית

62. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. במישור המעשי יש לבחון את השאלה האם מעביד סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. אם התשובה לכך חיובית אז יש לבחון האם מתקיים מבחן הצפיות הנורמטיבי, קרי; האם מעביד סביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון שצריך היה לצפות מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ראו: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.10)).

63. חובת הזהירות שבין המעביד לבין העובד מוגברת היא (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם בנבו, 31.08.11)).

    יחד עם זאת, יש לזכור שניים: האחד, שחובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. לאמור, המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת העבודה. והשני, אין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים, ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד. כלומר על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת הרשלנות (ראו: ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פד מז(3) 345; ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פד"י טז 1874;

64. יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז, בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113 (להלן: "פרשת ועקנין") "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".

    כאשר מדובר במישור הנורמטיבי יש לבחון את הנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי שלפנינו. לעניין זה נאמר בפרשת ועקנין: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

65. מעביד איננו אחראי כאמור לתאונה שגרתית שקרתה במהלך העבודה, שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם, באשר הם נובעים מאופי העבודה.

    כך נפסק לגבי עובד שנפגע תוך כדי עבודתו בבור, כאשר דפנות הבור קרסו עליו. נקבע כי המעסיק אחראי לכך שלא דאג לדיפון מתאים המתחייב מן התקנות, לא סיפק את הציוד המתאים הדרוש ולא תידרך את העובדים והזהירם מפני סיכונים אינהרנטיים לעבודה המבוצעת בתוך בור (ת"א 52540-12-11 אסמאעיל נ' חשמל תקשורת ש.א.א בע"מ (פורסם בנבו, מיום 17.07.17).

    עוד נפסק כי כל עוד מדובר בפעולה יום-יומית, שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, אין חובה על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים (בע"א 5379/90 מתתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 167).

66. לפיכך, יש לבחון האם הסכנה לה נחשף התובע, בנסיבות שלפנינו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה". האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מגדר האירועים הרגילים לגבי התובע, או שמא היה זה אירוע שאיננו מן האירועים הרגילים עבורו.

     

     

    האם הופרה החובה

    (התשובה לכך חיובית)

67. מחומר הראיות שהובא בפניי עולה כי מעביד סביר צריך היה לצפות את התרחשות התאונה, שכן כאמור, המדובר היה בביצוע עבודות תשתיות ופיתוח באתר עבודה המצריכה עבודה בתוך בור. בנסיבות אלה, אני סבור כי היה צורך במתן ציוד מתאים וכן במתן הוראות בטיחות מתאימות. ביצוע עבודות מהסוג דנן מצריכות הוראות לביצוע והדרכה מתאימות.

68. התובע העיד בבית המשפט כי לא ניתנה לו כל הדרכה לגבי ביצוע העבודות "לא הביאו לי את המדריך שידריך אותי איך לעבוד ואיך לעשות" (עמ' 5, ש' 1- 2). הפועל שעבד יחד עם התובע באתר העבודה מסר בתצהיר עדות ראשית כי מעולם הם לא קיבלו הדרכה כלשהי על ידי מנהל העבודה או מנציגי החברה ואף עבדו ללא אמצעי מיגון "...מעולם לא קיבלנו הדרכה כלשהי ע"י מנהל העבודה או מי מנציגי החברה, ואף עבדנו מבלי שיינתנו לנו אמצעי מיגון או יספקו לנו כלים ו/או ציוד בטיחותיים מתאימים. מה גם, סביבת העבודה שבה עבדנו, הייתה סביבה מסוכנת ובלתי בטיחותית" (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית).

69. עדותם של עדי התביעה לא נסתרה בחקירתם הנגדית וב"כ הנתבעת נמנע מלחקור אותם בנקודה זו מלבד השאלה מדוע לטענתם מדובר בעבודה מסוכנת. הפועל שהעיד בבית המשפט מטעם התובע הסביר כי עבודה בתוך בור הינה עבודה מסוכנת "שאתה חופר בור ואתה נכנס בתוכו, זה דבר מסוכן" (עמ' 7, ש' 2-3). כאמור, המנכ"ל הכחיש כל קשר לביצוע העבודות ויתרה מזאת, מנהל העבודה, עלי אבו עראם, שהיה נוכח במקום לא נקרא לעדות כך שלא ניתן היה לסתור את גרסת התובע והפועל הנוסף שעבד במקום כי מעולם לא ניתנה להם הדרכה כלשהי בנוגע לביצוע העבודות וכי לא סופקו להם אמצעי המיגון המתאימים. בנסיבות אלה, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שהתובע הודרך ו/או הוזהר מפני הסיכונים הצפויים עובר למתן ההוראה לביצוע העבודה.

70. ככלל, קיימת חובה על המעסיק לצפות התרחשות אירוע מהסוג שארע ולנקוט מראש באמצעים המתאימים כדי להגן על העובד או לפחות להמעיט את הנזק הצפוי ממנו.

71. נפסק כי מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של עובד וזאת אפילו אם נעשה אותו מעשה בניגוד לחובות מפורשות ואף שהעובד מודע לסכנה שבמעשהו (ראו: ע"א 688/79 יזביק נ' קובטי, פד"י לו(1) 485).

72. המגמה בפסיקה היא כי בתאונת עבודה יש להקפיד דווקא עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד, שכן אין כל ספק כי המעביד הוא המופקד על מקום העבודה ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה יהיו בטוחים וכי נוהל העבודה יבוצע הלכה למעשה, וכי העובד יודרך כראוי כיצד לבצע עבודתו (ראו: ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל, פד"י כה(1) 724).

73. בענייננו, העובדה שלא הדריכו את התובע בביצוע העבודות וכן לא סופקו לו אמצעי ההגנה המתאימים אומרת דרשני (ראה בעניין זה תקנות הבטיחות עבודה הדרושות בעבודה בתוך בור).

74. אסכם נקודה זו בכך, שקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית וחובה זו הופרה ע"י הנתבעת.

    אשם תורם

75. הנטל להוכחת טענת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעת. על הנתבעת להראות כי התובע בהתנהגותו תרם לתאונה.

76. הלכה היא כי בית המשפט לא ייחס בנקל רשלנות תורמת לעובד. בבסיס הלכה זו ניצב העיקרון כי מעביד יכול להשליט הסדרים שיביאו מראש בחשבון את רשלנותם הצפויה של העובדים, בעוד שהעובד פועל על פי רוב במסגרת שמגדיר לו המעביד ועל פי הוראותיו.

    "יצוין גם, כי קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

    בהקשר אחר נטען כי:

    "פועל בעבודה חייב לעשות את אשר אומרים לו לעשות וכפי שאומרים לו לעשות, הוא אינו חייב להרהר אחרי שיטת העבודה הנהוגה, לחפש בה מומים, לגלות בה סכנות נסתרות, לחשב חשבונות ולהמציא דרכי מניעה משלו. כל זמן שהוא ממלא את תפקידו בדרך שהסבירו לו, הריהו יוצא ידי חובתו כלפי המעביד וכלפי עצמו ואין למצוא בו אשמת רשלנות" (ראו: ע"א 100/66 בראון נ' פעמון מפעלי מתכת ויצירה, פד"י כ (3) 183, 191).

77. עוד נפסק כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים?...." (ראו: ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פד"י יט 205 ).

78. יפים לענייננו גם דברי בית המשפט העליון בע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724 שם נקבע "מכל מקום, גם אזהרה כללית זו לא נועדה להפוך את הפועל לרובוט, שינוע רק על-פי הוראה מפורשת של הממונה עליו. תחום כלשהו של שיקול-דעת עצמי היה חייב להיות שמור לפועל, כדי שיעשה את עבודתו כיעילות. היקף התחום הזה תלוי במהות העבודה ובצרכיה. בנסיבות המקרה היה זה אך טבעי שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה, בה הוא עסק כאחד מן הצוות, ינסה המערער לסלק בעצמו את המכשול שנוצר, מתוך חוסר הערכה של הסכנה שבדבר, שעליה לא הועמד מעולם. טבעי היה שבפעולה כזאת ביקש להראות את חריצותו....".

79. לאחר שנתתי דעתי לראיות שהובאו מטעם הצדדים, ושקלתי את נסיבות המקרה, ובשים לב לפסיקה הנוהגת, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך כי התובע בהתנהגותו תרם לתאונה.

80. התובע נכנס לתוך הבור על מנת לבצע את העבודה שלשמה הוזמן למקום. לא הוכח כי התובע בחר לבצע עבודה בניגוד להוראות הממונים עליו או בחריגה ממנה. בנסיבות אלה לא מצאתי ליחס לתובע אשם תורם כלשהו.

     

    סיכום שאלת האחריות

81. הנתבעת הפרה חובת הזהירות כלפי התובע, והיא אחראית כלפיו על כל הנזק שנגרם לו עקב התאונה ולא נמצא אשם תורם כלשהו מצד התובע.

     

    סוף דבר

82. הגעתי למסקנה כי התאונה ארעה במהלך עבודתו של התובעת בשירותי הנתבעת, וכי אין מדובר בתאונת דרכים, וכי הנתבעת אחראית לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה.

     

     

     

    ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ט, 25 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.