מהם נזקיה של התובעת בגין התאונה?
פסק דין זה יהיה תמציתי בהתאםלתקנה 129לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט2018-ויתייחס אך לסוגיות הנדרשות לצורך ההכרעה בתביעה.
התאונה:
התובעת, ילידת 3.9.1970, סייעת ב"גן סיגלית" בתחומי המועצה האזורית גדרה, מעסיקתה הנתבעת 1, טוענת בכתב התביעה כי "בתאריך 1.8.2016 במסגרת סידור גן הילדים לקראת שנת הלימודים החדשה" נדרשה "להרמה ונשיאה של פח כבד, (כ)שלפתע הרגישה מתיחה במרפק ובזרוע ימין. התובעת אשר לא ייחסה לכך חשיבות בהתחלה, המשיכה בעבודתה תוך כדי שהיא מאמצת את היד השנייה, יד שמאל, ולאחר פרק זמן גם יד שמאל ניזוקה". לטענת התובעת בכתב התביעה מדובר היה ב"פח כבד אשר הכיל המון חפצים ויצירות מהשנה הקודמת". עוד עולה מכתב התביעה שהתובעת נדרשה לשנע חפצים רבים וכבדים ממקום למקום ולהרים משאות כבדים של פסולת ולזרוק אותה. ביום המקרה נאלצה התובעת להמשיך ולסדר את הגן לבדה, היות והגננת טסה לחו"ל.
על אתר אציין כי אירוע התאונה נחקר על ידי המוסד לביטוח לאומי אשר דחה את תביעתה של התובעת. בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב התהפכה הקערה על פיה ובית הדין הכיר בתאונה, מצא את עדותה של התובעת אמינה ופסק לזכותה. עוד על כך, בהמשך.
ראשית הוגשה התביעה כנגד מעבידתה של התובעת, היא הנתבעת 1. לאחר שהנתבעת 1 הגישה כתב הגנה והודעה לצד שלישי כנגד מדינת ישראל, היא מעבידתה של הגננת, נתבקש תיקון כתב התביעה על ידי הוספתה של המדינה כנתבעת עיקרית נוספת. התביעה תוקנה.
בקדם המשפט שהתקיים ביום 21.2.2023 תיארה התובעת את שאירע באותו יום באריכות ומעדותה עולה כי את הפח משכה בשתי ידיים ובתוכו "אבני חצץ שקופות לבניית חנוכיות". התובעת הסבירה כי הגם שבחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט נכתב לכאורה מפיה כי משכה את הפח העמוס ביד ימין בלבד, הרי שמשכה בשתי ידיים אולם הכאב תקף אותה מיד ביד ימין. כחודש לאחר מכן החלו הכאבים גם ביד שמאל. עברה הדרכה על ידי הקב"ט שלא כללה הסבר בדבר הרמת משאות כבדים. בחקירתה הראשית במועד שמיעת העדויות הכבירה לתאר את שאירע. לדבריה, וכחלק מהכנת הגן לקראת השנה החדשה, הוצמדה לגננת זהבית והשתיים ביקשו לסדר את הגן. "הגן היה עמוס בציוד, באמת המון ציוד...המחסן היה עמוס עם הרבה חומרי יצירה...חומרי גלם שנאספים ממפעלים...היו כל מיני פחים...של כל מיני חומרי יצירה". ביום המקרה ולאחר חמישה ימי עבודה בצוותא, לרבות "דברים כבדים שהיינו צריכים למשוך אז ביחד, לא משכתי לבד" שהתה התובעת בגן לבדה שכן זהבית נסעה לחו"ל. התובעת נצטוותה "לפנות את המחסן...הייתי צריכה למיין ולהוציא החוצה ולנקות כמובן את הגן ולארגן אותו לפתיחת השנה". בחקירתה הנגדית הסבירה כי לא פנתה לקבלת עזרה טרם התאונה כי "הייתי חדשה במערכת...ולא ידעתי שאפשר לבקש וכן נוכח העובדה שהגננת נלוותה אליה בימים שקודם התאונה. ברגע שנפצעתי וראיתי שאני לא מסוגלת אז התקשרתי וביקשתי". המדובר היה לטענתה, בפח "בין 90 (ס"מ) למטר ...בגובה פחות או יותר של פח אשפה...ניסיתי לגרור את זה החוצה...ואז הרגשתי את המתיחה". התובעת ידעה את תוכן הפח אולם "חשבתי שאני מסוגלת למשוך את זה וראיתי שלא. ראיתי שכאבה לי היד אז נעצרתי וזהו...לא חשבתי על זה שכאילו זה משהו שיכול לפגוע בי. ברגע שהתחלתי למשוך וראיתי שזה פגע באותו רגע נעצרתי". הסבירה כי הגם שהזיזה ארונות וארגזים, הגורם לנזק היה אותו פח עמוס חומרי יצירה. "לא פיניתי אף פעם כמות כזאת של אשפה, היה מעבר לחריג" הסבירה התובעת. הכחישה את האמור בתצהירה של הגננת אשר סברה שהתובעת הרימה "קרטונים ופחים עגולים". כך גם הכחישה את תיאורי התאונה כפי שהופיעו במסמכים שונים כמו טופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי, טופס ב.ל. 250 , ואף תצהירה כפי שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה, אשר מדברים בעיקרם על "הרמה" ולא על משיכה. התובעת הסבירה עוד כי ביום התאונה פנתה לאביטל מזכירת המועצה ואמרה לה "משכתי פח כבד וכואבת לי היד ואני מבקשת עזרה שתשלחי לי, אני לא מסוגלת להמשיך את הגן...". התובעת המשיכה לעבוד גם לאחר יום התאונה "עם הכאב שהיה לי" והפסיקה לעבוד רק בחודש נובמבר לאחר שביקרה אצל אורתופד "במשך 3 חודשים עבדתי עם יד כואבת והפעלתי את כל הלחץ על יד שמאל. כל העבודה שלי עברה פיזית לעבוד ביד שמאל...אני הייתי בטוחה שזה יעבור, עוד שבוע, עוד שבועיים, נתפס שריר יעבור. אבל הכאב רק החמיר והחמיר ובגלכהאמתל זה גם ביקשתי עזרה...".
הגננת זהבית ברוך, העידה כי "ביקשתי כן להוציא את כל הפינות כדי שנראה מה יש בגן שנוכל אחר כך לסדר, כן אני הצעתי את עצמי לחזור לסדר אותו יחד איתה כדי באמת לראות איך הגן מסודר". התובעת היא זו שהייתה אמונה על סידור הגן "זה לא התפקיד שלי. הסייעת אמורה לעשות את זה. זה לא תפקידי". עם זאת אישרה כי הושיטה יד לתובעת, כאמור בתצהיר שהגישה לבית הדין האזורי לעבודה, וכך גם אישרה את תוכן התצהיר ככזה לרבות העובדה כי התובעת הראתה לה את המרפק הפגוע עם חזרתה מחו"ל. ציינה כי "במידה וסייעת נמצאת ויש איזשהו קושי או משהו היא לא צריכה לפנות אלי, יש 106 אצלנו, יש מוקד שהם אמורים להתקשר ולהגיד אם רוצים לתלות, יש גברים שמגיעים לגן". הכבירה לספר שהתובעת "דיברה איתי לספר לי שזה קרה, שהיא הרגישה כאבים ביד...". עוד הסבירה כי מי שאחראי על הסייעת היא המועצה אולם היא עצמה נותנת הוראות "איך לפעול בגן..". לשאלת ב"כ התובעת אישרה העדה כי היה זה ברור שהתובעת תישאר ותעבוד לבד בגן "זה תפקידה בכל אוגוסט".
הארכתי קמעה בתיאור התאונה על ידי התובעת, נוכח הכחשת התאונה על ידי הנתבעות וטענתן כי גרסת התובעת לתאונה לא הוכחה ולו במאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי.
אכן, ממסמכי הביטוח הלאומי עולה כי התובעת לא דייקה בנסיבות התאונה. בטופס ההודעה על התאונה כתבה כי "הרמתי ציוד כבד בזמן ארגון וניקיון הגן לתחילת שנת הלימודים" וכי דיווחה באותו היום למזכירת המחלקה. הערת המעביד לתיאור התאונה הייתה כי לטענת התובעת "בתחילת חודש אוגוסט, בתקופה זו החלו ניקיונות והכנה לפתיחת שנת הלימודים, הזיזה ארונות והרימה ארגזים שלדבריה גרמו לפגיעה". בטופס ב.ל. 250 נכתב כי "בחודש אוגוסט לטענת העובדת הרימה ארגזים ...לכלוך שהצטבר...". עוד נכתב בטופס הנלווה לטופס התביעה כי התובעת "נפגעה בתחילת החודש, המשיכה לעבוד ולנקות כדי להכין את הגן לקראת שנת הלימודים מה שהוביל לפגיעה בידיים".
תמיהתן של הנתבעות עולה גם נוכח גיליונה הרפואי של התובעת, ממנו לא ניתן ללמוד על התאונה בסמוך לאחר שקרתה. ביום 18.9.2016 נכתב כי לתובעת "חודש כאבים במרפקים דוצ" וביום 16.10.2016 שלתובעת "כאבים במרפק ימין ושמאל כמו כן בכפות הידיים". הלכה למעשה ביום 27/11/2016 נכתב כי התובעת "הרימה ב-8/16 דברים כבדים בגן..." וביום 21.12.2016 נכתב בתיקה כי "לאחר הרמת משא כבד בעבודה. מאז כאבים חזקים שהחמירו לאחרונה במרפק ימין יותר משמאל".
לאחר שנתתי דעתי לטענות הנתבעות והאזנתי שוב לחקירות, מצאתי לקבוע כי התובעת הוכיחה את התאונה כנטען על ידה. אני, כעמיתי כבוד השופט ספיבק בבית הדין האזורי לעבודה, התרשמתי לחיוב מעדותה של התובעת. מקום בו עומתה עם טענות ו/או עובדות שסתרו את עדותה בעל פה, ידעה להסבירן ולחדדן כדבעי. אמינותה לא נפגעה כהוא זה רק בשל העובדה שתיארה את פעולתה בעת הפגיעה כ"הרמה" ולא "משיכה" בכל המסמכים. הגם שהתביעה לביטוח לאומי הוגשה באיחור מה, בשל התפתחות הכאבים בידיה של התובעת בשלב מאוחר יחסית, הרי שלא מצאתי בה כל סתירה לעדותה. אדרבה, גם נציגי המועצה לא סתרו את עדותה במסמכים אלה. בעוד לפניי לא העידה המזכירה אביטל, שהעידה בבית הדין האזורי לעבודה ועדותה נמצאה כתומכת בעדות התובעת, הרי ששמעתי את עדותה של הגננת זהבית. האחרונה ניסתה אמנם להמעיט מתפקידה בכל הנוגע להכנת הגן לקראת פתיחת שנת הלימודים (ועל כך בהמשך), אולם בכל הנוגע לקרות המקרה לא מצאתי כי ביקשה לרחוק מן האמת. בבית הדין האזורי לעבודה ציין כבוד השופט ספיבק את חקירתה של האחרונה בביטוח לאומי והתמיכה שעלתה ממנה בגרסת התובעת. אכן גם המסמכים הרפואיים תומכים בגרסתה של התובעת, אם כי תיאור התאונה מופיע בהם בשלב מאוחר יחסית. רמז לתאונה מצאתי, כעמיתי השופט ספיבק, במסמך הרפואי מחודש ספטמבר שם נכתב כי התלוננה על "כאבים מלפני חודש" ולא מצאתי, אף כמוהו, גורם אחר לכאבים אלה שעלה מן המסמכים.
הנתבעת 1 טוענת כי התביעה הוגשה בשיהוי שהביא לנזק ראייתי. דעתי שונה. התביעה אמנם הוגשה כעבור 5 שנים לאחר התאונה אולם יש לזכור כי התובעת ניהלה הליך מול ביטוח לאומי כבר בינואר 2018 ובמסגרת ההוכחות שנוהלו לפני מותב בית הדין העידה עדה מטעם הנתבעת 1. לא מצאתי כל נזק ראייתי שנגרם לנתבעת 1 בגין הגשת התביעה במועד בו הוגשה, נוכח ריבוי הראיות והתיעוד מזמן אמת.
עוד טוענות הנתבעות כי מדובר בעדות יחידה של בעלת דין המעוניין בתוצאת התביעה, שאין לה תמיכה והיא אף כבושה ומלאת סתירות. גם לעניין זה דעתי שונה. אכן, רצה הגורל והתובעת חוותה את התאונה בעודה מסדרת לבדה את הגן. עם זאת, תמיכה לגרסתה נמצאה, כמוסבר לעיל, כבר בסמוך לאחר התאונה, לפחות בכל הנוגע למנגנון הפגיעה, הן בעדותה של הגננת (והמזכירה בבית הדין לעבודה) והן במסמכים רפואיים.
הנה כי כן הוכיחה התובעת את אירוע התאונה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.
האחריות:
לעת התאונה הועסקה התובעת על ידי הנתבעת 1 -המועצה, אשר בבעלותה גם הגן בו אירעה התאונה. הגננת זהבית הועסקה על ידי הנתבעת 3- המדינה. כאן המקום לציין כי הגן היה מוכר לתובעת. מעדותה עולה כי עבדה בגן זה במהלך שנת השבתון של הגננת זהבית. עם זאת, את זירת התאונה לא הכירה מן הסיבה הפשוטה שהמחסן היה "מחוץ לתחום".
הנתבעות טוענות כי אין זכר בכתב התביעה המקורי או המתוקן לטענה בדבר היעדר הדרכה. עיון בכתבי בי הדין מעלה כי הצדק עם הנתבעות. טענה דומה נטענה בת.א. (חי') 44538-09-16 פלונית נגד עירית יקנעם עלית, אליו הפנו הנתבעות בסיכומיהן. בית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי די היה בטענה שהועלתה בכתב התביעה שהנתבעת לא נקטה בצעדים הנדרשים ולא עשתה די למניעת התאונה וכי "ברור מאליו כי בעניין של הרמת חלונות אחד האמצעים למניעת תאונות כדי אלו הוא על ידי מתן הדרכה באשר לאופן ביצוע העבודה או אזהרה מפני הסיכונים הכרוכים בה...". מסעיף 20 לכתב התביעה המתוקן עולה כי התובעת טענה שהנתבעות " לא עשו...לשם מניעת תאונות...". הוסף לכך את העובדה (שלה אני מייחס חשיבות משנית, ובכל זאת) שנשמעה רק התנגדות הנתבעות לעדויות שמועה וסברה ומומחיות, ונמצאת מגיעה למסקנה כי לא הורחבה החזית על ידי התובעת.
מעדותה של התובעת עולה כי הגם שעברה הדרכה מסודרת במהלך שנות עבודתה על ידי קב"ט העיריה, לא עברה כל הדרכה לעניין משאות כבדים. על התובעת הייתה אחראית הגננת זהבית. התרשמתי שהאחרונה ניסתה להרחיק עצמה מאחריות בכל הנוגע לתובעת בשבוע שקדם לתאונה. הלכה למעשה התרשמתי שהגננת זהבית היא שהכווינה את התובעת בימים בהם עבדו יחד בסידור מחסן הגן "ביקשתי כן להוציא את כל הפינות כדי שנראה מה יש בגן שנוכל אחר כך לסדר...". אכן, כגננת "בעלת הבית" אל מול הסייעת, הייתה נתונה האחרונה למרותה של הראשונה. סידור הגן והמחסן נעשה על פי הכוונתה של הגננת זהבית ולא על פי שיקול דעתה של התובעת, שכל תפקידה באותו שבוע היה לעזור בסידור הגן והכנתו לקראת פתיחת שנת הלימודים. הדבר מתקבל על הדעת שהרי סידור הגן נעשה לטעמה של הגננת ולא לטעמה של הסייעת. מעדותה של התובעת עלה, ואני מאמין לה, שחומרי היצירה במחסן הושמו שם על ידי הגננת זהבית, האמונה על הגן. השתיים עבדו יחד ומקום בו דובר במשאות כבדים, הושיטו יד האחת לשנייה "אם היו דברים כבדים שהיינו צריכים למשוך אז ביחד. לא משכתי לבד". הנתבעות היו יכולות אף צריכות לצפות כי הותרת התובעת לבדה בגן לשם ניקוי וסידור המחסן, ללא הדרכה מתאימה ומקדימה (הכוללת בתוכה גם הסבר על סיכונים), עלולה להביא עליה את הנזק אשר התממש בסופו של יום. הנתבעת 1, המועצה, כמי שמעסיקה את התובעת ואילו הנתבעת 3- המדינה כמי שמעסיקה את הגננת האחראית על התובעת. הנתבעות קובלות על כי התובעת לא קראה לעזרה קודם שהמשיכה בסידור המחסן לבדה. אלא שהתובעת העידה, ועדות זו לא נסתרה, כי כאשר פנתה לאביטל, מזכירת המועצה, ודיווחה על התאונה "אמרה שכולם, הרבה סייעות נסעו לחו"ל ואין לה עזרה לשלוח לי...". אכן, המדובר היה בשיחה בדיעבד ולאחר התאונה אולם התשובה לא הייתה משתנה בבוקר המקרה לו השיחה הייתה מתקיימת אז. כך או אחרת הייתה התובעת נותרת לבדה בגן. זאת ועוד, מעדות התובעת עולה כי כובדו של הפח התברר לה רק בדיעבד, קרי, בעת משיכתו, וקודם לא הייתה מודעת לעובדה שהוא כה כבד.
הנתבעות טוענות כי התובעת לא הוכיחה את גודל הפח או את משקלו, לא טרחה לצרף תמונות של זירת התאונה והגורם המעורב בה וממילא מדובר בפעולה טריוויאלית יומיומית שאין להטיל בגינה חבות על מי מהנתבעות. הנתבעות מפנות לפסקי דין שונים אשר דחו תביעות בנסיבות דומות. אפתח בפסק הדין שצוין מעלה בעניין יקנעם עילית, אליו הפנתה הנתבעת 3 במטרה להביא לדחיית התביעה כנגדה. בפסק הדין האמור נדון עניינה של סייעת אשר במהלך הכנות הגן לקראת פתיחת שנת הלימודים הרימה חלון שהיה תקוע וכתוצאה מכך נפגעה בגבה. בית המשפט קיבל את התביעה כנגד העיריה ודחה את ההודעה לצד שלישי כנגד המדינה. בית המשפט קבע, מבלי להידרש למשקלו של החלון, כי העיריה התרשלה בכל שלא קיימה את החובה הכללית המוטלת עליה להזהיר את התובעת מפני הסיכונים הכרוכים בסיטואציות כדין אלה, הגם שמדובר בסיכון רגיל ולא חריג: הרמת חלון ממקומו, הצורך בהסתייעות בעובד נוסף על מנת להוציא החלון ממקומו או לחילופין לדווח לעירייה ככל שהיא נתקלת בבעיות מהסוג שנתקלה בה. דומה כי המשל דומה לראיה. כאן המקום להעיר כי גם אם מדובר, לטענת הנתבעות, בפעולה "טריוויאלית" אין הדבר מוביל למסקנה בלתה אין כי דין התביעה להידחות רק משום כך. דומה כי פסקי הדין הבאים מסבירים זאת היטב. בעניינה של התובעת עובדה היא כי התאונה קרתה דווקא כשנותרה לבדה בגן ולא במהלך השבוע בו נלוותה אליה הגננת ועזרה לה בסידור מחסן הגן.
עוד הפנו הנתבעות לפסק הדין בת.א. (ים) 70/94 אבו סבית נגד שוויקה, שם נדון מקרה של תובע אשר היה פועל "ממונה זוטא" על ביצוע פעולות שונות אצל המעביד והתבקש להרים מזגן שהיה מונח באתר ולנקותו. כאשר ניסה להרים את המזגן חש כאבים בגבו. כבוד הנשיא זיילר קבע כי "אפילו היה מורה לו מעבידו לנקות מזגן ולצורך כך להרימו...היה לתובע מרווח של שיקול דעת איך וכיצד לעשות את עבודת הניקוי, והאם להיעזר במאן דהוא לצורך הטיית המזגן הצידה לצורך ניקויו" עוד קבע בית המשפט כי לא היה כל צורך לנתק את המזגן ממשענתו כי אם רק להטותו הצידה. לדידי אין המשל דומה לנמשל. לתובעת בענייננו לא היה כל כוח עזר זמין לסייע בעבודות הניקיון והיא כן נדרשה להזיז את הפח ממקומו. לא הייתה כל דרך פעולה אחרת לפניה.
בע"א (ת"א) 1089/01 אירובוט טכנולוגיות נגד סימון נפגע פועל ייצור בגבו בעת הרמת תבנית במשקל 20 ק"ג שהכילה חומרים שונים. ההרמה נעשתה עם פועל אחר. התביעה נדחתה נוכח הקביעה כי הרמת משקל של 10 ק"ג על ידי פועל אינה חורגת מתחום הסביר. בענייננו נותרה התובעת לבדה בגן ונאלצה לבצע משימות ששבוע קודם לכן בוצעו בצוותא חדה עם הגננת. הדבר מעיד על עצמו. כשלעצמי שוכנעתי שהפח הנדון לא שקל 10 ק"ג ואף ככל הנראה לא קרוב לכך. עוצמת הפגיעה בתובעת כפי שעולה מחוות הדעת של מומחה בית המשפט מעידה גם היא על כובדו של הפח.
בע"א (ים) 1367/96 עטיה נגד עירית ירושלים דחה בית המשפט לערעור את ערעורו של פועל פינוי אשפה אשר נתבקש על ידי מעבידו להעמיס דוד על רכב עם עובד נוסף ובמהלכה נתקף כאב עז בגבו. בית המשפט קמא דחה את התביעה בקובעו כי המדובר היה בסכנה צפויה, המדובר היה במשקל סביר ואם התובע הרים את הדוד שלא כהלכה, המדובר היה בהסתכנות מרצון. בית המשפט לערעור דחה אחת לאחת את קביעות בית המשפט קמא, אם כי דחה את הערעור מנימוק משפטי שידובר להלן. אכן, בית המשפט לערעור קבע כי היווצרות נזק בגב כתוצאה מהרמת משאות הינה חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים והמעבידה לא תחשב לאחראית לנזקו של כל עובד אשר ניזוק בגבו עקב הרמת משא "שמשקלו אינו רב". עם זאת נקבע כי אין דין הרמת דבר מה שמשקלו אינו רב אגב ביצוע עבודה שאינה קשורה להרמת משאות, כדין הרמת משאות כבדים במסגרת עבודה שכל מהותה היא הרמה חוזרת ונשנית של משאות כאמור. עבודה שמהותה היא הרמת משאות כבדים הינה עבודה היוצרת סיכון בלתי רגיל לגבם של העובדים. חרף הקביעות הנ"ל, דחה בית המשפט את הערעור. נקבע כי מקום בו הסיכון הוא קטן יחסית, וההוצאה גדולה, אין מקום לנקוט אמצעים מיוחדים. מקום בו הסיכון לנזק גדול, נאמר כי חובה לנקוט אמצעים מיוחדים ללא קשר להוצאה הכרוכה בכך. נקבע "כי הסכנה לפגיעה בגב, הנובעת מהרמת חפצים כבדים במיוחד, הינה סכנה 'בלתי רגילה' אשר המעבידה, עירית ירושלים, חייבת לנקוט אמצעים סבירים כדי למנעה". בעניינו של אותו פועל קבע בית המשפט לערעור כי בהיעדר סטנדרטים חקוקים לעניין המשקל המותר בהרמה, לא הרים המערער את הנטל להוכיח תביעתו ולו באמצעות חוות דעת מומחה. בענייננו נדרשה התובעת למשוך את הפח בכוחות עצמה, לא היה זה מתפקידה היום יומי לעשות כן, שהרי ברגיל הינה סייעת לגננת וניקיון הגן וסידורו לקראת שנת הלימודים הוא חלק שולי בעבודתה. על המשקל והצורך להוכיחו בהמשך.
בת"א (הרצ) 2183-02-16 יהואלה נגד יעקב אבניאל ובניו (21.9.2019) נדון עניינו מי שבמהלך עבודתו שכללה הרמה וריקון פחי אשפה "במשקלים כבדים" חש כאב חד בגבו עת הרים לטענתו פח אשפה במשקל 40 ק"ג. בית המשפט דחה את התביעה בעיקר נוכח סתירה בגרסאות התובע. לעניין החבות קבע בית המשפט כי כדי שהתובע יוכיח את רשלנות הנתבעת "יהיה עליו להוכיח כי הפח אותו הרים היה פח כה כבד (על התובע להוכיח תחילה מה היה משקל הפח) עד כי היה על הנתבעת 1 לספק לתובע אמצעים שיסייעו בידו להרים את הפח...עליו להוכיח מה נחשב 'פח כבד' ומהם דרישות הדין אם בכלל בהרמת פח מסוג זה. על התובע להוכיח כי הנתבעת התרשלה בכל שלא תדרכה אותו באשר לדרך הנכונה של הרמת הפח, באופן כזה שלא יגרום לו נזק בהרמתו". בית המשפט לא האמין לתובע בכל הנוגע למשקל הפח ונסמך על עדותם של עדי ההגנה שהעידו על משקל נמוך בהרבה וקבע כי התובע יכול היה להביא עובדים שיתמכו בגרסתו בכל הנוגע למשקל הפחים. ממילא נקבע כי התובע הרים תקופה ארוכה את הפחים ללא כל בעיה.
ולענייננו: אכן, התובעת לא שקלה את הפח לאחר האירוע וגם לא צילמה אותו. איננו יודעים כמה שקל הפח ובדיוק איך נראה. ניתן לתאר כי דמה לפח אשפה שחור מקובל. אינני מקבל את הטענה כי על התובעת היה להוכיח- ויכלה לעשות כן- את משקל הפח. בניגוד לפסיקה שהובאה לעיל, בה דובר על עצמים כגון מזגן, דוד, חלון וכיוב' שהינם עצמים שניתן לשקול גם אם אין המדובר בעצם עצמו שגרם לנזק (שהרי הם עצמים נפוצים וגנריים) הרי שבענייננו מדובר היה בפח שבתוכו הושמו חפצי אומנות. הדרישה מהתובעת לשקול את הפח בסמוך לפגיעתה או אפילו לצלמו (המדובר בשנת 2016) נראית בלתי סבירה. שהרי ממה נפשך: התובעת נדרשה לפנות את הפח מתכולתו, והרי הכיצד זה תשקול אותו לאחר שסביר להניח שמאן דהוא אחר השלים את סידור הגן והשלכת תוכנו של הפח לאשפה? ואם לא פונה, היה על הנתבעות המחזיקות הלכה למעשה בחפץ הנדון להביא ראיה על משקלו. כאמור לעיל, בנסיבות ענייננו די לי בתחושתה הסובייקטיבית של התובעת שלא נראית לי אדם חזק במיוחד, שהפח היה כבד מנשוא בצירוף התוצאה הרפואית של המשיכה, כדי להוכיח כי היה כבד ומסוכן. הוסף לכך את העובדה כי הוכח שהתובעת לא עברה כל הדרכה לעניין זה וכי העיריה לא הביאה איש לעדות מטעמה בנושא זה, ונמצאת מגיעה למסקנה כי קמה התרשלות בנדון.
בשולי הדברים אציין כי בהתאם לפסיקה גם הרמת משקלים קלים מצריכה הדרכה, שכן פעולה שגויה ואופן הרמה שאינו בטיחותי עלול לגרום לנזק גם במשקלים אותם מותר להרים (ת"א 21184/01וובצ'וק גריגורי נ' א.ו.ת בע"מ(פורסם בנבו, 22.03.05)). ואין הדבר משנה מבחינתי אם מדובר בהרמה או במשיכה של חפץ כבד.
ההתרשלות מיוחסת הן לנתבעת 1 והן לנתבעת 3- העיריה והמדינה. העיריה- כמעבידה שלא סיפקה לתובעת כוח עזר לסידור הגן ושלא העבירה את התובעת הדרכה בנושא קודם שנשלחה למשימה ממנה שבה נכה. המדינה- כמי שהייתה אחראית הלכה למעשה באמצעות הגננת על התובעת והכווינה את מעשיה בסידור הגן תוך דרישה למשיכה והרמה של משאות שלא התאימו כלל לתובעת. בניגוד לפסק הדין בעניינו יקנעם עילית, שם לא נכחה הגננת, הרי שבענייננו נכחה הגננת ואף שיתפה פעולה עם התובעת משך שבוע תוך הנחייתה לאורך התקופה בכל הנוגע לסידור הגן.
בכל הנוגע להודעת לצד שלישי, הרי שהאמור מעלה מסביר מדוע לא נכון לפטור את העיריה- בעיקר כמעבידה של התובעת- מכל אחריות, על ידי העברתה לכתפיה של המדינה בלבד רק בשל הגשת ההודעה לצד שלישי. ההודעה לצד שלישי נוקבת בעילות נזיקיות ולא חוזיות בין הצדדים ועל כן לא מצאתי כל סיבה לפטור את המעבידה מאחריות לנזקיה של התובעת.
הנתבעות יישאו בנזקיה של התובעת בחלקים שווים.
אשם תורם:
מעדותה של התובעת עולה כי ידעה את תוכנו של הפח, חשבה שמסוגלת למשוך אותו אולם התבדתה. רק בדיעבד צלצלה למזכירה לבקש עזרה ונענתה בשלילה. הגם שאין נוהגים להטיל אשם תורם על עובד שבלהט עבודתו ובשילוב התרשלות מעבידו, נגרם הנזק, הרי שבנסיבות עניינו נוכח ניסיונה של התובעת והמתואר לעיל, מצאתי להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 10%.
הנכות:
ד"ר אלכס ברמנט, אורתופד מומחה מנתח, ניתוחי כף רגל וקרסול, מבית החולים "ברזילי" קבע בחוות דעתו שניתנה לבקשת התובעת כי בגין התאונה מושא כתב התביעה נותרו לה 10% נכות בכל אחת משתי ידייה בגין הגבלה תפקודית ניכרת. סה"כ 19% נכות. כך גם קבעה וועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, החל מיום 2.8.2016. מומחה מטעם הנתבעות, ד"ר משיח אברהם, מומחה לכירורגיה אורתופדית ולכירורגיה של כף היד, קבע בחוות הדעת שהגיש כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מהאירוע מושא כתב התביעה וכי "מנגנון האירוע, כפי שתואר בפני, 'משיכת חפץ כבד', אינו מנגנון סביר כגורם למרפק טניס". ד"ר אורן שריג, מומחה לכירורגיה אורתופדית וכירורגיה של כף היד, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע כי דלקת מהסוג ממנה סובלת התובעת "יכולה להיגרם גם כתוצאה מחבלת משיכה (כפי שאירע ביד ימין) וגם עקב שימוש יתר (כפי שאירע ביד שמאל)". המומחה אימץ את חוות דעתו של עמיתו ד"ר ברמנט וקבע 19% נכות כמתואר לעיל. הכביר לקבוע כי התובעת "תתקשה בעבודות מאומצות עם המרפקים. יכולה לבצע עבודה משרדית". למומחה נשלחו שאלות הבהרה למכביר אולם הוא לא שינה מדעתו ואף לא זומן לחקירה. אציין מהתשובות את מס' 33-34 המדברות על ניתוח שיכולה לעבור התובעת "אשר יכול להואיל (צ"ל "להועיל") לתובעת אך כמו כל טיפול רפואי יכול לא להואיל (צ"ל "להועיל") ואך להחמיר את מצבה או ליצור סיבוכים חדשים...לא ניתן להכריח/לכפות על אף אדם לקבל טיפול אשר יכול לגרום להרעה במצבו או לקיומן של בעיות כתוצאה מסיבוכים...". אני מקבל את חוות דעתו של ד"ר שריג הן לעניין הנכות והן לעניין מנגנון הפגיעה אשר מסביר ותומך גם בקשר הסיבתי בין הפגיעה לנכות, כפי שהבאתי לעיל.
הנזק:
כאב וסבל:
בראי נכותה של התובעת אני סבור כי נכון להעמיד את סכום הפיצוי בראש נזק זה על סך של 110,000 ₪.
הפסדי הכנסה:
מעדותה של התובעת עולה כי בגין התאונה "יש לי קושי ביישור היד או בקיפול היד, יש כאבים לפעמים חלשים יותר, חזקים יותר. אני לא יכולה לסחוב דברים כבדים. אפילו שקית של סופר אם אני צריכה להרים והיד ישרה ברגע שאני צריכה לקפל אז יש כאבים, אפילו לדבר בטלפון. ברגע שאני מיישרת את היד אז יש כאב. זה ב-2 הידיים...בלילה ברגע שאני ישנה והיד ישרה ואני באמצע הלילה מקפלת אותה אז אני קמה מתוך כאב. יש ימים שהם קשים יותר אז אני משתמשת במשככי כאבים...בגן אני לא יכולה להרים שולחנות או להרים ילדים...אני דואגת לאוכל, לסידור וארגון הגן, אבל לא בדברים הקשים והכבדים שאני צריכה לסחוב".
נכון ליום חקירתה עובדת 4 ימים בשבוע במצוות רופאה תעסוקתית, אם כי הועלתה בדרגה בינואר 2018. "יש איתי עוד עובד בגן, אני לא עובדת לבד. גם רופאה תעסוקתית כתבה שאני צריכה לעבוד עם עוד סייעת, ולא לעבוד לבד". שכר הנפגע ולטענתה בראי הרפורמה, במקום שכר של 7200 ₪, מקבלת 5700 ₪, הירידה הינה מחודש אוגוסט 2023 עת הועמדה על 80% משרה.
מדוח נוכחות התובעת עולה כי עד 8/11/2016 פקדה את הגן ומאז נרשמו לחובתה ימי מחלה עד סוף החודש. עוד עולה כי שכרה של התובעת השביח במרוצת השנים ועד הורדת היקף משרתה: בשנת 2016 עמדה הכנסתה השנתית על 70,000 ש"חף בשנת 2017- 76,000 ₪, בשנת 2018- 85,000 ₪ ובשנת 2019 – 93,000 ₪. בשנת 2020 עמדה הכנסתה של התובעת על 95,000 ₪. בשנת 2021 עמדה הכנסתה השנתית של התובעת על סך דומה לזה של 2020 ובשנת 2022 על סך של 98,000 ₪. בגין 8 חודשי עבודה בשנת 2023 זוכתה התובעת בסך של 83,000 ₪. הנתבעות צירפו חוזה מיוחד להעסקת עובד לשנים 2013-2015 אולם ממנו לא ניתן להבין האם זכאית התובעת לפידיון ימי מחלה עם פרישתה מעבודה. מהחוזים עולה כי הם לתקופה קצובה ומכאן כי מתקבל על הדעת שלא הוסכם על פידיון ימי מחלה עם פרישתה מעבודה. מכל מקום הנטל להוכיח כאמור הינו על כתפי התובעת.
עינינו הרואות, לתובעת לא נגרם הפסד הכנסה עד צמצום שעות עבודתה בשנת 2023. מתלושי השכר של שנת 2022 ניתן להעלות כי בסיס הכנסתה של התובעת עמד על סך של 2344 ₪ וזה היה גם בסיס הכנסתה בתחילת שנת 2023 עד פברואר כולל. במרץ ירד בסיס השכר לסך של 1875 ₪ אך באפריל הרקיע כדי 7200 ₪. כך גם במאי, יוני ויולי. בחודש אוגוסט ירד לסך של 6317 ₪. ממכתב המועצה עולה כי חרף הקיצוץ במשרתה המשיכה לקבל שכר מלא ע"ח ימי מחלה עד אמצע אוגוסט ועל כן ניכרת הירידה באוגוסט עם העמדת אחוזי משרתה על 80%. מכאן, והגם שלא הוצגו עוד תלושי המשך למעט תלוש אחד עדכני ממנו עולה תמיכה בטענות התובעת לצמצום משרתה, שבסיס שכרה של התובעת מספטמבר 2023 יעמוד על 5,700 ₪ כפי שהסבירה התובעת בעדותה. הלכה למעשה, מדובר בירידה של 20% בהכנסתה של התובעת.
הנתבעות טוענות כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הירידה בשכרה של התובעת לבין נכותה. דעתי שונה. ראשית, הנתבעות לא הוכיחו כי לתובעת נכות אחרת מגבילה מלבד זו שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט. אכן, בתיקה הרפואי של התובעת אבחנות רפואיות שונות אולם עובדה היא שעבדה עם אותן מגבלות משנת 2013 ועד התאונה. שנית, המגבלה בידיה של התובעת היא אינהרנטית לעבודתה של התובעת. אף המומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובעת מוגבלת לעבודה מאומצת עם מרפקיה. דומה כי אין צורך להכביר על מהות עבודתה של סייעת בגן ילדים, קל וחומר בגן "טרום טרום חובה" בו עבדה/עובדת התובעת. ידיה של התובעת הינם "כלי העבודה" העיקרי שלה: היא צריכה להרים ולהוריד ילדים, לשאת אותם לעיתים למשך זמן לא מבוטל, לסייע במטלות הגן ככאלה (ראה המשימה שהביאה לתאונה) וכיוב' מטלות המצריכות שימוש מלא בידיה.
מכאן ניתן לקבוע כי נכותה התפקודית-תעסוקתית של התובעת והפגיעה בכושר הכנסתה זהים לנכותה הרפואית ובעיגול: 20%.
עד למועד פסק הדין יש לפסוק לתובעת סך של ובתוספת הפסדי פנסיה בסך של:
מאוגוסט 2023 ועד היום: 11 חודשים (במעוגל): לפי חישובה של התובעת בתחשיב הנזק מטעמה:
6770*20%*11= 17,000 ₪ (במעוגל, כולל פנסיה).
התובעת כיום בת 53 שנים ועשרה חודשים בקרוב ונותרו לה עוד 13 שנים עד גיל פרישה. לפי תחשיב הנזק מטעם התובעת יש להעמיד שכרה לעתיד על סך של 8,000 ₪ ולאור הנתונים שהובאו לעיל אני מקבל את בסיס שכר זה.
החישוב יהיה כדלקמן: 127*20%*8000=203,000 ₪ (במעוגל).
בתוספת הפסדי פנסיה: 25,500 ₪ (במעוגל).
עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד:
נכותה של התובעת בידיה הינה תפקודית. ימיה עוד לפניה ואין ספק כי תזדקק לעזרה בשכר בראי נכותה. לעבר לא הוכחה עזרה בכסף או בשווי המצדיקה פיצוי. לעתיד סבורני כי סך של 40,000 ₪ ישקף נכונה את הצורך של התובעת בעזרה שאין החזר עליה מביטוח לאומי.
בכל שאר ראשי הנזק לא ראיתי לפסוק לתובעת דבר משמדובר בתאונת עבודה והתובעת זכאית לכל הוצאותיה (נסיעות ורפואיות) מביטוח לאומי.
סיכום
התביעה מתקבלת.
ההודעה לצד שלישי נדחית.
נזקיה של התובעת:
כאב וסבל:110,000 ₪.
הפסדי שכר:245,500 ₪.
הוצאות:40,000 ₪.
סה"כ:395,500 ₪.
אשם תורם:39,500 (-) ₪.
תגמולי מל"ל:37,926 (-) ₪.
סה"כ:318,075 ₪.
שכ"ט עו"ד:74,500 ₪.
הוצאות משפט:7,500 ₪.
סה"כ לתשלום:400,000 ₪ במעוגל.
הסכום יועבר לתובעת באמצעות בא כוחה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין
ניתן היום, כ"ו סיוון תשפ"ד, 02 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
