פלוני נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז חיפה והצפון ואח'

בפניי בקשה למתן צו שיקום כלכלי.

רקע עובדתי :

אקדים ואציין כי נסיבותיו של הליך זה הינן מיוחדות וחריגות, אשר מצדיקות התעמקות רבה בנסיבות פרטניות – ובהן, נסיבות צבירת החובות, וכן, נסיבות מיוחדות הנוגעות למסת נכסי קופת הנשייה והעברות אשר בוצעו על ידי היחיד. ייאמר כי היחיד שימש כיועץ השקעות, במסגרת פעילות של בית השקעות, וחבותו נובעת מפעולותיו כיועץ השקעות, וההכרעה הנדרשת עוסקת בשלושה רכיבים: האם החוב אשר נצבר בנסיבות מיוחדות הינו חוב בר הפטר בהליכי חדלות פירעון, אם לאו; האם ראוי לכלול במסת הנכסים של היחיד חדל הפירעון זכויות במקרקעין; מהו צו השיקום הכלכלי הראוי להינתן בנסיבות אלו;

ההליכים הקודמים שבין היחיד לקבוצת הנשייה העיקרית

בתאריך 6.8.2020 הוגשה על ידי היחיד, יליד 27.2.1971, בקשה לצו פתיחת הליכים שבה נטען כי הינו חב סך של 3,000,000 ₪ לאחר שניתן כנגדו פס"ד שבו נקבע כי עליו לפצות מספר תובעים, אשר לטענתם הולכו שולל על ידי מנהלי חברה בתחום ההשקעות שבה עבד (חברת "אפולו בית השקעות לניהול פיננסי בע"מ").

הנושים, שהינם משקיעים פרטיים אשר השקיעו סכומי כסף ניכרים במניות של חברות פיקטיביות אשר הוצעו על ידי חברת "אפולו" ובעליה, צירפו לתביעתם גם את חברת הביטוח "איי. אי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ", אשר ביטחה את עובדי ובעלי השליטה של חברת ההשקעות במסגרת ביטוח אחריות מקצועי אולם התביעה כנגד חברת הביטוח נדחתה בשל כך שבעל השליטה בחברה, מר אילן מורגן, הסתיר מידיעת חברת הביטוח מידע אשר נוגע לעברו הפלילי.

בגין מעשי התרמית האמורים, מר מורגן הורשע בפלילים ונידון לעונש מאסר ממושך, ובנוסף לכך חויב גם לשלם פיצויים למשקיעים בסך כולל של 1,000,000 ש"ח (תיק מספר ת"פ (מחוזי תל-אביב) מדינת ישראל נ' מורגן מיום 32224-01-15 מיום 1.4.2015.

המשקיעים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כספית בגין נזקיהם שבמסגרתה תבעו את מורגן, את בית ההשקעות, את היחיד אשר שימש מנהל תיקים יחיד בבית ההשקעות, את המנכ"ל מר נתן מלמד, את חברת הביטוח AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את בית ההשקעות וכן גם את היחיד ואת המנכ"ל בביטוח אחריות מקצועי.

בתאריך 11.7.2017 קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת דניה קרת מאיר) במסגרת תיק מספר ת"א 24088-09-13 (ציונה ליבוביץ' נ' אפולו בית השקעות וניהול פיננסי בע"מ) כי על היחיד, אשר שימש כבעל רישיון לייעוץ השקעות ולניהול תיקי השקעות החל מיום 10.11.08, וכן גם על מנהל חברת בית ההשקעות שבו הועסק, לפצות ביחד ולחוד את התובעים בסכום של 2,029,580 ₪.

בכל הנוגע ליחיד נקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי כי הוא התרשל בהתנהלותו כיועץ השקעות, והפר את חובות האמון המוטלות עליו לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995, בשל הימנעותו מהפעלת שיקול דעת עצמאי ראוי לאחר שרכש "מניות קש", בניגוד לחובתו להערכה מקצועית וללא בדיקה מקצועית ראויה של ההשקעות הכספיות.

בתאריך 10.3.2020 קבע בית המשפט העליון (כב' השופטים עמית, קרא וגרוסקופף) במסגרת ערעורים אשר הוגשו על פסיקת בית המשפט המחוזי (ע"א 7058/17 + 8044/17 + 8053/17) כי היחיד התרשל בתפקידו כמנהל תיקי ההשקעות בחברה, ולכן אישר את קביעת ביהמ"ש המחוזי שלפיה יש מקום לחייב את היחיד לפצות את הנושים בסכום כולל של 2,029,585.5 ₪ (בתוספת הוצאות משפט), למרות שהיחיד לא היה מעורב בכריתת חוזה הביטוח ובמצגים אשר הוצגו לחברת הביטוח.

בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבע בסופו של יום כי היחיד התרשל מבחינה מקצועית וכי הינו אחראי ל- 40% מסך הנזק אשר נגרם לנושים, בעוד שמנכ"ל החברה אחראי ל – 60% מהנזק אשר נגרם לנושים, בהינתן העובדה שהמנכ"ל הסכים לשמש כ"איש קש" מטעמו של מר מורגן.

בתאריך 24.6.2020 דחה בית המשפט העליון (כב' השופט פוגלמן) את בקשתו של היחיד לקיום דיון נוסף על פסק הדין מיום 10.3.2020, לאחר שבמסגרת פסה"ד נקבע כי אין להחיל במקרה זה את דוקטרינת ה"מבוטח התמים", לאחר שבפסה"ד נקבע כי חברת הביטוח זכאית לפטור מלא מחבות, משלא ניתנה לה תשובה מלאה וכנה בעניין שבגינו מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים יותר, ועל כך שלצורך החלת הפטור מכח הוראת סעיף 7((ג)(2) לחוק חוזה הביטוח אין הכרח להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח.

בתאריך 26.7.2020 החליטה הרשות לניירות ערך לסגור את תיק החקירה אשר נפתח כנגד היחיד לפי חוק ניירות ערך ולפי חוק העונשין בנימוק של "היעדר אשמה".

הליך חדלות הפירעון

בתאריך 16.12.2020 ניתן על ידי הממונה צו פתיחת הליכים שבו נקבע כי על היחיד לשלם לנושיו בין התאריכים 10.1.2021 ועד 9.4.2021 סך של 150 ₪ לחודש וסך של 700 ₪ לחודש החל מיום 10.4.2021 ואילך. 

על מנת להגדיל את קופת הנשייה הגישה הנאמנת בתאריך 26.5.2021 בקשה לשינוי גובה צו התשלומים לסכום של 2400 ₪ לחודש, ובד בבד, הגישה לבית המשפט בקשה נוספת להורות גם על מינוי שמאי מקרקעין אשר יאמוד את ערכה של דירת מגוריו של היחיד ומשפחתו ברחוב xxx בנהריה - בית משותף בן שתי קומות הידוע כגוש 18209 חלקה 243 תת חלקה 002 ומחצית מהזכויות בו רשומות על שמו של היחיד.

בתאריך 15.8.2021 ובתאריך 14.3.2022 הגישו 41 נושים בקשה להצטרף כצד לתיק זה לאחר שפתחו כנגד היחיד תיק בלשכת ההוצאה לפועל ולאחר שהחוב האמיר לסכום של 3,339,545 ₪ (תיק הוצל"פ מספר 519162-12-17).

בתאריך 12.9.2021 הוגשה על ידי היחיד בקשה לביטול מינויו של שמאי המקרקעין, שבה נטען כי הדירה מצויה בבעלותה של רעייתו, גב' xxx בשל העובדה שבתאריך 7.8.2005 סבתה, גב' xxx, ערכה צוואה שבמסגרתה נקבע כדלקמן :

"7. הבית ברחוב הפלמ"ח 11 :

אני מצווה את חלוקת הבית כדלהלן : הבית יחולק בעין לשתי (2) יחידות דיורוירשם כבית משותף. את הקומה העליונה לרבות הצמדת הגג לקומה העליונה אני מורישה לביתי xxx וכן אני מורישה לענת זכות לחנייה בכניסת הבית עם גישה למדרגות הכניסה לקומה השנייה. 

את קומת המגורים הקרקעית, ע"פ חלוקה בעין, אני מורישה לנכדתי xxx

כן אני מורישה לבתי xxx זכות חנייה בחזית חצר הבית עם גישה לכניסת הבית בקומת הקרקע. 

אני מצווה בזאת את המדרגות הקיימות בבית והמשמשות לקומה העליונה ניתן יהיה לשנות ו/או להזיז רק באמצעות אישור בכתב של xxx. ללא הסכמתה אין בירושה ובזכויות הנלוות לה זכות לשינוי במדרגות. 

kxx זכות מלאה לגבי הקומה אותה אני מורישה לה : להשכיר, לשנות, להרחיב ולמכור וכן לכל דבר ועניין".

חודשיים לאחר מכן (בתאריך 7.10.2008) נערך בין סבתה המנוחה של רעיית היחיד לבין אמה של הסכם מכר ללא תמורה שבמסגרתו צוין כדלקמן :

"והואיל : והאם (המוכרת) מעוניינת להעביר את מלוא הזכויות בדירה לבתה (הקונה)

והואיל : והבת מעוניינת לקבל את הזכויות בדירת האם".

היחיד אף צירף לבקשתו לביטול מינויו של שמאי המקרקעין תצהירים מטעמן של אמה, גב' xxx ושל אחיותיה, xxx, שבהם נטען כי הן החליטו לוותר ללא תמורה על זכויותיהן בדירה לטובת רעייתו של היחיד מאחר והינה סובלת מבעיות רפואיות ייחודיות והדירה מותאמת לצרכיה.

בנוסף לכך, נרשם בלשכת רישום המקרקעין שטר תיקון שמספרו 56746/2008 בצירוף ההערה "קיימת הגבלה בהעברה" "קיימת הגבלה בירושה על כל הבעלים".

בתאריך 16.8.2011 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בחיפה פעולה מסוג "העברת שכירות" במסגרת שטר מספר 40312/2011/1 כאשר מחצית מהזכויות בדירה נרשמו על שם היחיד והמחצית השנייה על שם רעייתו.

חודש ימים לאחר מכן (בתאריך 25.9.2011) נרשמה ברישומי לשכת רישום המקרקעין פעולה מסוג משכנתא בדרגה ראשונה (שטר מספר 47238/2011/1) לטובת בנק "מזרחי טפחות בע"מ" (בעל המשכנתא).

בתאריך 4.7.2013 אישר בית המשפט לענייני משפחה בקריות הסכם ממון אשר נחתם בין היחיד לבין רעייתו בשנת 2010 ושבמסגרתו צוין בכל הנוגע לדירת מגורי היחיד בנהריה כדלקמן:

"ענייני רכוש :

1. דירות ונכסים של האישה :

   ...3.1.2 דירה ברח' xxxx

   ... 3.1.5 הצדדים מצהירים כי במקרה של פירוד יהיו שייכים הנכסים הללו לאישה בלבד וגם כיום הם של האישה בלבד ולשימושה הבלעדי.

   ... 3.1.7 למען הסר ספק מובהר כי אם האישה תמכור את הדירה יהיו כספי התמורה של הדירה שייכים לאישה בלבד. עוד מובהר כי היא והדירה תושכר בעתיד לצדדי ג' יהיו פירות של דמי השכירות שייכים לאיה בלבד ולאיש לא תהא כל דרישה לגביהם".

    

בתאריך 18.5.2022 הגיש היחיד לתיק בית המשפט חוות דעת מיום 16.5.2022, אשר נערכה על ידי שמאי המקרקעין מטעמו (מר גיל בן גלים) , שלפיה שווי דירת מגוריו הינו 1,616,000 ₪. בנוסף לכך, צוין בחווה"ד כי זכויות החכירה בדירת מגוריו בנהריה רשומות ע"ש היחיד ורעייתו (מחצית מהזכויות כ"א) וכי מדובר בדירה בת שתי קומות אשר גודלה 153.63 מ"ר וכן גם מרפסת ששטחה כ – 20 מ"ר כאשר זכויות החכירה בדירה רשומות באופן שווה ע"ש היחיד ורעייתו (מחצית מהחלקים בזכות ע"ש כ"א).

דו"ח המלצת הממונה ודו"ח ממצאי הבדיקה מטעם הנאמנת :

מדו"ח הנאמנת מיום 28.2.22 עולה כי היחיד הינו בעל תואר שני בתחום הוראת המתמטיקה, וכי הינו עובד לפרנסתו כמורה שכיר, כאשר סך הכנסות משק הבית מעבודת היחיד (12,400 ₪ לחודש) ורעייתו (קצבת נכות וקצבת סיוע ממשרד הרווחה בסך של 8064 ₪) הינו 20,464 ₪ בעוד שסך הוצאות ממוצע המחייה החודשי הינו 18,714 ₪.

עוד עולה מהדו"ח כי היחיד ממצה את כושר השתכרותו החודשי (12,500 ₪) אולם אינו עומד במסגרת הוצאות סבירה, משום שעל פי הנחיות הממונה דמי הקיום הבסיסיים לזוג ולבגיר הינו 5200 ₪ בעוד שהיחיד ציין כי סך ההוצאות עומד על 18,714 ₪ כך שאף בהנחה שקצבת הנכות תנוכה מסך הוצאותיו הרי שהוצאות המחייה (11,700 ₪) הינן גבוהות בהרבה מדמי הקיום הבסיסיים.

בדו"ח הנאמנת מצוין כי על היחיד לפדות את חלקו בנכסי הדלא ניידי וכי מתוך סך תביעות החוב בסך של 3,548,370 ₪ (חובות כלליים) אושרו על ידה 38 תביעות בסך כולל של 2,107,257 ₪ כאשר הרציונל בנוגע לצורך בהארכת משך תקופת התשלומים לשישים חודשים הינו פיצוי הנושים בשל חוסר תום ליבו ורשלנותו המקצועית של היחיד.

הנאמנת אף הוסיפה וציינה בסיכום הדו"ח כדלקמן :

"סיכום : מדובר ביחיד שקיבל נגדו פסק דין של שלושה מיליוני ₪ עקב רשלנות מקצועית. היחיד פעל ברשלנות מקצועית – אך נאלץ לשאת במלוא הנזק עקב ביטול הזכות לשיפוי מחברת הביטוח. וזאת, עקב הצהרות שקריות שנתן מנכ"ל החברה טרם התקשרות עם חברת הביטוח. היחיד נאלץ לשאת בנזק של הנושים למרות שלא שבית המשפט העליון קובע מפורשות כי הוא לא היה שותף למעשה המרמה אלא פעל ברשלנות מקצועית – ולמעשה ברשלנותו איפשר את התרמית. במצב רגיל היחיד היה זכאי לשיפוי מחברת הביטוח שביטחה את אחריותו המקצועית – אך חברת הביטוח קיבלה הפטר מחבותה – בית המשפט העליון הדגיש כי למעשה רמיה אלו היחיד אינו שותף. חרף זאת קבע בית המשפט המחוזי ואף העליון חזר על כך - כי היחיד xxxx xxxx אשם בשיעור של 40% מהנזק שנגרם לנושים. מדובר במקרה קשה כאשר הנפגעים האמיתיים הם הנושים שהשקיעו את מיטב כספם וחסכונותיהם והולכו שולל על ידי בעל החברה. היחיד – איפשר את מעשה הרמייה ולכן נאלץ לשאת בנזק. ליחיד שני נכסים – דירת מגורים בה הוא מתגורר היחיד ביחד עם אשתו הנכה. דירת המגורים ניתנה לאשת היחיד וליחיד על ידי סבתה של אשתו כדי שתתגורר בקרבת המשפחה, נוכח מצבה הרפואי. בנוסף ליחיד שליש מדירת ירושה – כאשר לאחותו בת השישים זכות לגור בה עד אחרית ימיה. במסגרת תוכנית הפירעון היחיד יידרש לגלם את זכויותיו בנכסים אלו".

בדו"ח הממונה, אשר הוגש לבית המשפט בתאריך 7.3.2022 כחודשיים לפני עריכת דו"ח שמאי המקרקעין, צוין כי על פניו עולה ליחיד קיימות זיקה קניינית בשלושה נכסי דלא ניידי כדלקמן : נכס בגוש 10858 חלקה 45 תת חלקה 3 ; דירת מגורים בעכו בגודל 49 מ"ר שאותה ירש מאמו, גב' xxx, ביחד עם שני אחיו על פי צוואה מיום 16.7.1997 ואשר שוויה המוערך הינו 490,000 ₪ ; דירת מגוריו הידועה כגוש 18209 חלקה 243 תת חלקה 2 שבה הינו מחזיק ביחד עם רעייתו) ששוויה המוערך נכון ליום 12.12.2021 הינו 1,830,000 ₪ ואשר רובצת עליה הלוואת דיור מ"בנק מזרחי" בסך של 383,424 ₪.

הממונה שב וחזר בדו"ח מטעמו וכן גם במהלך הדיון בבית המשפט על המלצת הנאמנת שלפיה יש להטיל על החייב סך של 4000 ₪ לחודש במשך 60 חודשים ללא חוב הפיגורים ולהוסיף גם את שווי מימוש שווי זכויותיו של היחיד בנכסי הדלא ניידי.

טענות הצדדים :

היחיד, הנושים וכן גם הנאמנת הגישו טיעונים/סיכומים בכתב מטעמם אשר התמקדו בעיקר במימוש נכסי הדלא ניידי הנמצאים בבעלות היחיד.

הנאמנת טוענת בסיכומיה כי מעבר לכך שמנכ"ל החברה שילם לנושים 900,000 ₪ מתוך החוב הכולל הרי שעיון בפסק דינו של בית המשפט העליון וכן בסיכומיו של היחיד מצביעים על כך שהחוב הגבוה אשר נזקף לחובת היחיד אינו פועל יוצא של ביצוע מעשה מרמה/הונאה מצידו של היחיד כלפי המשקיעים/נושים אלא בשל התנהלות רשלנית ואדישות לגורלם.

לדעת הנאמנת, בהינתן העובדה ששופטי בית המחוזי ובית המשפט העליון לא מצאו לנכון לקבוע כי יש להחיל בענייננו את הכיסוי הביטוחי, ולאור הסיוע אשר ניתן על ידו לנושים בתחילת הדרך, הרי שבנסיבות עניין זה קיים הצדק לכך שהיחיד יימצא בהליכי חדלות פירעון.

בכל הנוגע לפוטנציאל ההשתכרות של היחיד שבה הנאמנת על המלצתה להוסיף לקופת הנשייה סך של 240,000 ₪ (4000 ₪ לחודש למשך 60 חודשים).

בכל הנוגע לדירה ברח' הפלמ"ח, טוענת הנאמנת כי יש להעדיף את הערכת שמאי המקרקעין מטעמה מיום 12.12.2021 שלפיה ערך הדירה הינו 1,830,000 ₪ וזאת בניגוד להערכה השמאית אשר בוצעה לבקשת היחיד מיום 16.5.2022 שלפיה שווי הדירה הינו 1,616,000 ₪.

הנאמנת מוסיפה ומציינת בסיכומיה כי לאחר שנועצה בנציגי הממונה הינה חוזרת בה מטענתה הקודמת בנוגע לביטול הענקת דירת המגורים על שם רעייתו, משום שהסכם הממון נחתם בתאריך 4.7.2013 ומשום שהבקשה לפתיחת ההליכים הוגשה בתאריך 6.8.2020, דהיינו, לאחר שחלפו למעלה משבע שנים בין אישור הסכם הממון לבין מועד הגשת הבקשה לפתיחת הליכים.

הנאמנת אף מבהירה בסיכומיה כי בניגוד לעמדת הנושים שלפיה מדובר בחוזה פסול או בהסכם למראית עין שיש לבטלו בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 וככזה יש להורות על בטלותם ללא הגבלת מועדי זמן בהתאם להוראת סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, הרי שאין מדובר בהסכם למראית עין מאחר והיחיד, אשר היה מודע להליכים אשר התנהלו כנגדו, השיב את הדירה לידי רעייתו (שקודם לכן העבירה מחצית מזכויותיה אליו), כך שאין מדובר בהסכם למראית עין.

עם זאת, לדעת הנאמנת העברת הבעלות בדירה נגועה בחוסר תום לב, בשל סמיכות המועדים שבין העברת הבעלות לבין מועד התגלות מעשה הרשלנות, ולכן בנסיבות העניין יש מקום להטיל על היחיד תשלום נוסף, המבטא את שווי הזכויות עליהן ויתר היחיד (כהערכת הסכום אשר הוצא ממצבת הנכסים, גם בהתחשב בשאלת דיור חלופי רעיוני).

בכל הנוגע לפדיון זכותו בדירת אמו המנוחה בעכו, אשר שוויה המוערך הינו 490,000 ₪, נטען כי מדובר בדירה תפוסה ולכן סכום פדיון חלקו של היחיד בדירת הירושה הינו שליש משווי הדירה כדירה תפוסה (50% מערכה הנוכחי) כך שחלקו של היחיד (245,000 ₪) הינו שליש מערך הדירה (81,000 ₪).

הנאמנת אף מציינת בסיכומיה כי בשל מצבה הבריאותי החמור של אחותו בת ה – 61 של היחיד, אשר מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% החל מחודש יולי 2010, הרי שאין ביכולתה לפדות את חלקו היחסי של היחיד בדירת המגורים ואף לפגוע בה אנושות ולכן יש מקום לקבוע בנסיבות העניין פדיון זכויות בגין דירה זו בסכום של 81,000 ₪.

הנאמנת מדגישה בסיפת סיכומיה כי מתוך הסכום הכללי אשר נקבע לטובת הנושים (2,029,580 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש אוגוסט 2013) שולם להם על ידי המנכ"ל סך של 900,000 ₪ (כולל הוצאות משפט), בעוד שהיחיד שילם לנושים במסגרת לשכת ההוצל"פ סך של 60,000 ₪ ו – 44,000 ₪ (104,000 ₪) .

בסיכומים משלימים מטעם הנאמנת מבהירה הנאמנת (על דעת הממונה) כי עקב אי השלמת רישום דירת המגורים של היחיד ורעייתו לאחר אישור הסכם הממון בבית המשפט בשנת 2013. הרי שאין מדובר בפעולת הענקה של הנכס אולם למרות זאת יש לבחון את מהות ההערה אשר נרשמה בחודש אוגוסט 2011. שלפיה "קיימת הגבלה בירושה".

במענה לטענות הללו טוענים הנושים כי התנהלותה של הנאמנת גורמת לעיכוב רב ולעינוי דין כלפיהם, וכי בעניין זה מדובר בהערה סטנדרטית אשר נרשמת על ידי קק"ל בכל הקרקעות אשר נמצאות בבעלותה, מה גם שבענייננו מדובר בהערה אשר נרשמה לפני כשישים שנה, ואשר עודכנה במהלך שנת 2008, זמן רב טרם רישומו של היחיד כבעלים של מחצית מהדירה, כך שאין כל רלוונטיות לנתון זה בשלב זה אלא רק בשלב מימוש הדירה.

היחיד טוען בסיכומיו כי עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון אשר ניתן במסגרת הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 7058/17 + 8044/17 + 8053/1) מיום 10.3.2020) וכן גם במסגרת ההליך הפלילי בתיק מספר ת"פ (מחוזי תל-אביב) 32224-01-15 מדינת ישראל נ' אילן מורגן מיום 1.4.2015), שבמסגרתו הורשע מר מורגן, מעלה כי הוא זה אשר היה הולך שולל על ידי מר מורגן.

עוד נטען על ידי היחיד כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט חאלד כבוב) וכן גם למקרא פסק דינו של בית המשפט העליון עולה כי ההפסד הכספי הכולל של הנושים הינו 1.5 מיליון ₪, וכי הוא לא היה מודע כלל למעשי המרמה שאותם יזם מר מורגן, אולם בסופו של יום למרות שהיה עובד שכיר בחברה אשר השתכר למחייתו כ – 7500 ₪ לחודש, נאלץ לשאת במלוא הנזק אשר נגרם לנושים מצידם של מר מורגן ושל שותפו, מר נתן מלמד.

היחיד מוסיף ומציין כי הוא פנה מיוזמתו אל הנושים ופעל לכך שיקבלו בחזרה את השקעותיהם הכספיות, וכי כתוצאה ממעשי המרמה נפתח כנגדו על ידי נושיו תיק הוצל"פ שבמסגרתו שילם לנושיו סך של 60,000 ₪ (2000 ₪ לחודש במשך תקופה של 30 חודשים) כשלכך יש להוסיף גם סך של 40,000 ₪ שאותם שילם במסגרת הליך זה.

עוד נטען על ידי היחיד כי הנושים קיבלו בפועל למעלה ממיליון ₪ מתוך סך הסכומים שאותם הפסידו (1.5 מיליון ₪) וכי הפסדיהם נובעים כתוצאה מהתנגדותם לפשרה עימו, ולפיכך עיקר דרישתם כלפיו מתמקדת בניסיון לכסות גם את שכר הטרחה הגבוה שאותו שילמו לב"כ.

היחיד מבהיר בסיכומיו כי אמנם הינו בעל שליש מהזכויות הקנייניות בדירת אמו המנוחה ברחוב גיבורי סיני 25/17 בעכו אולם לאור האמור בצוואת אמו המנוחה הדירה הועברה לשימושה של אחותו, גב' xxx xxx, ולכן מדובר בדירה שאינה ברת מימוש.

בכל הנוגע לדירת מגוריו נטען כי מדובר בדירה אשר הזכויות בה הועברו לידי רעייתו על ידי סבתה ודודותיה בעקבות מצבה הבריאותי, וכי העברת הדירה ללא תמורה על שמו במסגרת הסכם הממון אשר אושר בתאריך 4.7.2013 נועדה לאפשר קבלת משכנתא מהבנק לצורך התאמת הבית לצרכיה הפיזיים של היחידה, ולא לצורך העברת מחצית מהזכויות הקנייניות בדירה על שם היחיד.

היחיד טוען בסיכומיו כי בהתאם להוראת סעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי בית המשפט רשאי להורות על ביטול הפעולה באם היא נעשתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה למתן צו פתיחת הליכים, וכאשר מדובר בפעולה אשר נעשתה לטובת קרוב משפחה, עד ארבע שנים, ולתקופה של עד שבע שנים במקרה של ביטול פעולה במקרה של הברחת נכסים.

היחיד טוען כי הוא לא היה מודע ב"זמן אמת" לכך שהוא לא היה מבוטח בביטוח אחריות מקצועית, וכי העובדה שחלפה תקופה של למעלה משבע שנים ממועד העברת הנכס מהיחיד לרעייתו, בשילוב העובדה שהבית נרשם גם על שמו אך ורק על מנת לאפשר קבלת הלוואה בנקאית מגובה במשכנתא לצורך שיפוצו, מצביעה גם כן על כך שאין לקבל את טענת הנושים שלפיה יש לו זכות קניינית בדירה, שאותה רעייתו קיבלה מבני משפחתה ללא תמורה.

היחיד אף צירף לסיכומיו אסמכתאות בכתב בכל הנוגע לחשיבות ההתאמות התכנוניות אשר בוצעו בדירה, על מנת להקל על רעייתו בשל נכותה הקשה, וכן גם לכך שהדירה נמצאת מתחת לביתה של אמה אשר מסייעת בידם בכל צרכיהם, ומשכך לדעת היחיד שומה על בית המשפט להפעיל את סמכותו בהתאם להוראת סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, ולמנוע את מכירת הדירה לצד ג', משום שהנזק אשר צפוי להיגרם לרעייתו במקרה של מכירת הדירה עלול במקרה זה לעלות על התועלת אשר תצמח לנושים.

היחיד טוען בסיכומיו כי בנסיבות הייחודיות של מקרה זה, ובעיקר לאור מצבם הבריאותי הקשה של רעייתו ובנו, הרי שעל בית המשפט לקבוע כי אין מקום להכליל את הבית במסגרת מסת נכסיו הכוללת בהתאם להוראת סעיף 229(ד) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, ובפרט משום שמדובר בבית שאותו רעייתו קיבלה ללא תמורה מבני משפחתה.

עם זאת, היחיד טוען כטענה חלופית כי יש להתייחס לבית כתפוס וכפועל יוצא מכך להפחית 40% משוויו המוערך (1,6000,000 ₪ *0.4) כאשר מתוך הסכום שנותר (960,000 ₪) יש לנכות את סכום המשכנתא אשר רובצת על הבית (400,000 ₪) כך שבפועל חלקו היחסי בדירה הינו 250,000 ₪ ולאחר הוצאות מימוש סך של 200,000 ₪.

בכל הנוגע למתווה התשלומים היחיד מסכים להצעת הנאמנת והממונה שלפיה יש מקום לחייבו בתשלום חודשי בסך של 4000 ₪ אולם לשיטתו משך תקופת החיוב ראוי להיות 36 חודשים בלבד, ולא 60 חודשים כפי שהוצע על ידי הנאמנת והממונה.

במענה לטענות היחיד טוענים הנושים כי יש לחייב את היחיד בתשלום דיור חלוף מקסימלי בסכום של עד 30,000 ₪, למנות את ב"כ הנושים ככונס נכסים על הדירה בנהריה, לחייב את היחיד לפדות את חלקו בדירה בעכו בערך מקסימלי או לחילופין למכור את הדירה כתפוסה, ולחייב את היחיד לשלם לנושיו תשלומים חודשיים בסך של 4000 ₪ במשך 60 חודשים.

הנושים טוענים במענה לטענות היחיד כי היחיד מסרב לקבל אחריות על מעשיו ועל התנהלותו הרשלנית החמורה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי הדין בעניינו, ולכן בנסיבות העניין, יש להורות ליחיד לפדות את חלקו היחסי שאותו ירש בדירת אמו המנוחה (1/3 משווי הדירה) ולהורות ליחיד לממש את הנכס כתפוס או לחילופין לפדות את הנכס בשיעור שליש משווי הבית, קרי, 165,000 ₪ (490,000 ₪ *1/3).

בכל הנוגע לדירת היחיד נטען על ידי הנושים כי רישום הדירה על שמו והשתתפותו בתשלום החזר הלוואת המשכנתא, אשר נלקחה לצורך התאמתה למצבה הבריאותי הקשה של רעייתו, מלמדת בבירור על כך שהיחיד נטל חלק מהותי בתשלום ההלוואה וכי היה שותף לשיפוץ הדירה, וזאת כפי שגם הנאמנת עצמה ציינה במהלך הדיון אשר התקיים בבית המשפט בתאריך 15.3.2022, במהלכו ציינה כי הסתבכותו של היחיד החלה במהלך חודש אוקטובר 2012.

עוד נטען על ידי הנושים כי בהסכם הממון אין כל אזכור למועד עריכתו המדויק (למעט שנת עריכתו בשנת 2010) מה גם שההסכם אושר בבית המשפט בתאריך 4.7.2013, כלומר, כשבע שנים לפני פתיחת הליכי חדלות הפירעון, בעוד שהדירה הועברה אליו ואל רעייתו במתנה כבר במהלך חודש אוגוסט 2011.

הנושים טוענים כי גרסת היחיד בכל הנוגע למועד עריכת הסכם הממון אינה סבירה, וכי מדובר בהסכם פסול אשר נעשה למראית עין לצורך הברחת נכסים, באמצעות רישום הדירה ע"ש אשתו, משום שמתצהירים שאותם צירף וכן גם מעיון בנסח הרישום עולה שההסכם לא יכול היה להיחתם בשנת 2010 מאחר שרישום הדירה התבצע במהלך חודש אוגוסט 2011.

לשיטתם, התכלית אשר עומדת בבסיס טענה זו הינה רצונו של היחיד להתנער מטענה אפשרית להברחת הנכסים, ובפרט לאחר שבמהלך חודש אפריל 2013 נשלח אליו מכתב התראה בצירוף טיוטת כתב תביעה אשר הוגש לבית המשפט המחוזי מספר חודשים לאחר מכן.

לטענת הנושים, הסכם הממון לא מומש בפועל, ולכן גם פעולת ההעברה אשר מיוחסת ליחיד ולרעייתו לא הושלמה, כך שמדובר בהתחייבות אובליגטורית אשר לא מומשה במשך שנים רבות, שמולה עומדת זכות קניינית של נושים ואשר בנסיבות העניין גוברת על זכותם של הנושים.

בכל הנוגע לטענת היחיד שלפיה יש לקבוע דיור חלוף בהינתן מצבה הרפואי של רעייתו טוענים הנושים כי היחיד לא הציג ראיות לכך שהינה מוגבלת בניידות, וכי המכתב של עמותת "מגדל אור", שאותו צירף לסיכומיו, הינו "מכתב מוזמן" שבו נטענות טענות אשר הועלו על ידי רעייתו במהלך הדיון בבית המשפט, ולכן, בהיעדר חוות דעת מומחה הרי שיש לראות בטענות אשר הועלו על ידי מכתב זה בבחינת עדות מפי השמועה.

הנושים מציינים בסיכומיהם כי אף בהנחה שמדובר בטענות נכונות הרי שאין מדובר בהוצאות בלתי סבירות וכי ניתן להתאים גם דירות אחרות לצרכיה של רעייתו.

לדעת הנושים, במקרה זה לא מתקיימים יסודות סעיף 229(ג)(1) לחוק חדלות פירעון מאחר ומדובר בבית מגורים אשר על פי שווי המעודכן עולה על 1,830,000 ₪. הנושים סבורים כי בנסיבות עניין זה רעייתו תוכל לקבל מחצית משווי התקבולים כך שלאחר ניכוי שווי המשכנתא הכולל (380,000 ₪) יהיה באפשרות האשה לממש את יתרת הסכום (725,000 ₪) לצורך השכרת נכס חלופי או לחילופין לצורך מתן אפשרות לקבל דיור חלוף במשך תקופה של עד חצי שנה בעלות של 5000 ₪ לחודש מתוך תקופת ארבע השנים אשר קבועה במסגרת הוראת סעיף 229(ד)(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי) או לחילופי חילופין, לצורך רכישת דירת מגורים אחרת.

בכל הנוגע לטענות הנאמנת טוען היחיד כי הנאמנת שינתה מספר פעמים את עמדותיה ואף התעלמה לחלוטין מטענתם שלפיה סעיפים 220-221 לחוק חדלות פירעון אינם רלוונטיים לענייננו, למרות שלפי טענתה מדובר בפעולת הברחת נכסים אשר טרם הושלמה.

לטענתם, לא רק שנגרם להם עינוי דין מתמשך במשך פרק זמן של תשע שנים אלא שהנאמנת אף התעלמה מעמדתם המרכזית, לפיה מעשי היחיד אמנם אינם מהווים מעשה מרמה, דא עקא, שרשלנותו החמורה ביותר של היחיד כמנהל תיקי חברת ההשקעות שקולה במהותה למעשיו של מר מורגן, ומכאן שיש לראות ביחיד כמי שאחראי לפירעון מלוא נזקיהם ולא רק ל – 40% מהנזק הכללי כפי שנקבע במסגרת סעיף 85 לפסק דינו של בית המשפט העליון.

הנושים טוענים כי במקרה זה מתקיימים יסודותיו של סעיף 221 לחוק חדלות פירעון אשר קובע ארבעה תנאים לצורך הוכחת קיום פעולה אשר גורעת מקופת הנשייה – א. פעולה אשר גורעת נכס מפעולת הנשייה ; ב. הפעולה נועדה להבריח נכס מנושים ; ג. מועד ביצוע הפעולה חל שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה למתן צו פתיחת ההליכים ושסיומה במועד מתן הצו ; ד. הפעולה הסתיימה לפני צו פתיחת ההליכים.

לשיטת הנושים, מדובר בהברחה של נכס משום שהסכם הממון אושר בסמוך למועד הגשת התביעה הכספית –אזרחית אשר הוגשה, כך שהיה על היחיד לקחת בחשבון את האפשרות שלא יינתן לו כיסוי ביטוחי בשל התנהלותו הרשלנית, מה גם שהתנהלות מעין זו מצביעה על כך שביקש מבעוד מועד לבצע פעולת הברחת נכסים לטובת רעייתו, כמעין פעולה הגנתית מפני נושיו.

הנושים חוזרים ומציינים בסיכומיהם כי הנאמנת עצמה ציינה במהלך הדיון בבית המשפט מיום 15.3.2022 כי אין כל תוקף משפטי להסכם הממון משום שמדובר בהסכם למראית עין לצורך הברחת הנכסים, וכי הנאמנת התעלמה מטענתם המהותית שלפיה מדובר בהסכם אשר נחתם ואושר בבית המשפט אולם לא אושר בפועל, קרי, לרעיית היחיד קיימת זכות/התחייבות אובליגטורית לרישום הדירה על שמה בעוד שזכותו הקניינית של היחיד עומדת בעינה.

דיון והכרעה :

במקרה זה קיימת הסכמה בין כלל הצדדים שלפיה לאור פוטנציאל השתכרותו של היחיד גובה צו התשלומים הראוי בנסיבות העניין הינו 4000 ₪, כאשר אליבא דעמדת היחיד יש מקום לחייבו בתשלום זה למשך תקופה של 3 שנים (ראה : סעיף 84 לסיכומי היחיד), בעוד שלפי עמדת הנאמנת והנושים יש מקום להאריך את משך תקופת התשלומים למשך פרק זמן של חמש שנים לפחות, בשל רשלנותו המקצועית החמורה של היחיד (ראה : סעיף 70 לתגובת הנושים לסיכומי היחיד ; סעיפים 11-12 לסיכומי הנאמנת ; סעיף 4 לתגובת הנושים לסיכומי הנאמנת), כך שעיקר המחלוקת מתמקדת בסוגיית מימוש דירת מגוריו של היחיד והשווי שיש לייחס לזכויות שקיבל בירושה מאמו המנוחה.

עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון מעלה כי בית המשפט העליון קיבל את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלפיההיה על היחיד וכן גם על מנכ"ל החברה לפצות את הנושים בסכום של 2,029,580.5 ₪ (סכום קרן ללא הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש אוגוסט 2023 וללא הוצאות משפט).

עם זאת, בית המשפט העליון מצא לנכון להתערב במתווה חלוקת האחריות בכל הנוגע לנזקי הנושים לאחר שחייב את היחיד לפצות את הנושים בשיעור של 40% מהסכום, דהיינו, סך של 811,832 ₪ (בערכי קרן) ובערך מעודכן נכון לחודש אוגוסט 2022 בסך של 1,113,181 ₪ (3,339,545 ₪ * 40%) שמתוכו שולמו לנושים על פי האמור בסיכומי הנאמנת סך של 104,000 ₪ (ראה : סעיף 69 לסיכומים).

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם יש לראות בהעברת הבעלות על דירת המגורים לידי רעיית היחיד, באמצעות הסכם הממון שאושר בביהמ"ש למשפחה כפעולה שיש בה משום פעולת הברחת נכסים, או שמא בנסיבות עניין זה אין מקום להחיל את הוראת הסעיף בשל העובדה שחלפו למעלה משבע שנים בין מועד הגשת הבקשה לצו פתיחת ההליכים לבין אישור הסכם הממון.

סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקם כלכלי, אשר כותרתו "ביטול פעולה להברחת נכסים", קובע כדלקמן :

"בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה שבוצעה במטרה להבריח את הנכס מנושים, גם אם במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פירעון, ובלבד שמועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים ושסיומה במועד מתן הצו (בסימן זה – פעולה להברחת נכס); בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב".

בית המשפט רשאי מכח הוראת חוק זה להורות על ביטול פעולה אשר גורעת נכס מקופת הנשייה ואשר בוצעה במטרה להבריח נכס מנושים במהלך תקופה שתחילתה שבע שנים לפני הליך חדלות הפירעון.

ביטול פעולה לפי סעיף זה דורשת הוכח יסוד נפשי מסוג של כוונת הברחת נכסים, ואין צורך להוכיח חדלות פירעון של היחיד במועד ביצוע הפעולה, ודי בהוכחת כוונה להבריח את הנכס מהנושים באמצעות תכנון מראש של המעשה בעת שהיחיד היה סולבנטי.

סעיף זה נועד לבטל פעולות שהובילו להברחת הנכסים מקופת הנשייה מסוג של מסירת נכס, ויתור על נכס, הסתלקות מירושה וכו' וגם אם הפעולות אינן עונות בהכרח על הקריטריונים של פעולה לגריעת נכס מקופת הנשייה או מסוג של העדפת נושים או במידה ולא ניתן להוכיח מה נעשה בכספי התמורה שהתקבלו מממכר נכס או מהברחת נכס.

הוכחת כוונתו הסובייקטיבית של החייב להברחת הנכסים כרוכה בקשיים ראייתיים לא פשוטים ולכן נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי די בכך שהנאמן ו/או הנושה, שהינם חיצוניים לעובדות, יוכיחו באמצעות ראיות נסיבתיות קיומם של אותות מרמה שבהתקיימם נטל ההוכחה יעבור אל מקבל הנכס (ראה : ע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן מיום 4.8.2014).

בפסיקת בתי המשפט אף נקבעה חזקה מיוחדת במקרה של ביצוע העברת נכסים בתוך המשפחה אשר מהווה אות של מרמה, ומצדיקה את היפוך הנטל על המקבל שהוא בן משפחתו של היחיד, ולכן אף אם הסעיף אינו נוקב במסגרות זמנים שונות בעת ביצוע העברות של נכסים בין בני משפחה לאחרים באמצעות ביצוע העברות ללא תמורה או באמצעות הסכמי הלוואה פיקטיביים, הרי שלעניין נטל הראייה יש משמעות לכך שמקבל ההעברה הוא בן משפחה (ראה : ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5),776 ; ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6), עמ' 841; פש"ר (מחוזי ירושלים) 6403/09 לוין נ' לוין מיום 2.1.11).

ודוק, בית המשפט של חדלות פירעון רשאי להביא בחשבון את תום ליבו של מי שהנכס הועבר אליו כאשר בעסקאות בין בני משפחה או במקרה של קרבה עסקית של מקבל ההענקה קיימת חזקה שלפיה אין תום לב בקבלת הנכס, מאחר והקרבה המשפחתית והעסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק.

לפיכך, כאשר מקבלת ההענקה הינה רעייתו של חדל הפירעון נוצרת חזקה בדבר ידיעתה את מצבו הכלכלי (או הסיכונים הכלכליים העומדים בפניו) עובר למועד ביצוע ההענקה, ולכן הדבר משליך על תום ליבה בעת קבלת ההענקה. החזקה אמנם ניתנת להפרכה אולם הנטל להוכיחה עובר אל כתפי המקבל, כאשר במקרה מעין זה בית המשפט רשאי לבטל באופן חלקי את הפעולה, להתיר קיזוז של מה שהשקיע המקבל בנכס או קבלת פיצויי הסתמכות בשיעורים כפי שיקבע בית המשפט (ראה : ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4), 925,938-939; עודד מאור ואסף דגני, הפטר (כרך ב'), 2019, עמ' 1004-1013).

במקרה נשוא ענייננו הסכם הממון, אשר קובע כי דירת מגורי הצדדים תירשם על שם רעייתו של היחיד, אמנם נחתם בשנת 2010 אולם בפועל קיבל תוקף משפטי רק בתאריך 4.7.2013 לאחר שהנושים שלחו אל היחיד מכתב התראה בצירוף טיוטה של כתב התביעה, אשר באמצעותם היחיד נחשף לאפשרות לכך שתוגש כנגדו תביעה כספית אישית בשל התנהלותו המקצועית, זאת שבע שנים וחודש לפני הגשת הבקשה אשר הוגשה על ידו למתן צו פתיחת ההליכים שאותה פתח בתאריך 6.8.2020.

הנושים אמנם לא נקטו בהליכים המשפטיים המתחייבים לצורך ביטול הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה, דא עקא, שסמיכות הזמנים בין המועד שבו הסכם הממון אושר בבית המשפט (כשלוש שנים לאחר עריכתו) לבין מועד קבלת מכתב ההתראה מהנושים במהלך חודש אפריל 2013 מצביעה על כך שביטול הרישום ההדדי, אשר בוצע בתאריך 16.8.2011, בשילוב חוסר המעש בשל אי השלמת הרישום, מצביעים על כך שהיה בכוונת היחיד לבצע פעולה מסוג של הברחת נכס למקרה שבו בית המשפט יחליט לפצות את נושיו.

הנאמנת אמנם התייחסה בתגובתה מיום 13.11.2022 לרישום אשר מופיע ברישום פנקס הבתים המשותפים שלפיו קיימת הגבלה בירושה, דא עקא, שמדובר בהערת רישום שגרתית אשר תכליתה מניעת אפשרות שבעל זכויות במקרקעין (חוכר או חוכר משנה) יעבירו את הזכויות בנכס לטובת צדדים שלישיים, כך שאין כל צורך בהמשך בירור נוסף כפי שציינה הנאמנת בתגובתה.

זאת ועוד, אף אם יש לראות בהסכם הממון ובאישורו בבית המשפט לענייני משפחה בבחינת הסכם למראית עין אשר מטרתו שונה מהתכלית האמיתית אשר מוצגת כלפי חוץ (ראה : ע"א 4571/22 בועז חביב נ' ניסים חביב ‏19.7.2022) הרי שאין בנתון זה כדי לאיין את מגבלת הזמן של שבע השנים אשר קבועה במסגרת הוראת סעיף 221 לחוק.

הוראת הדין הבסיסית שמכוחה על בתי המשפט של חדלות פירעון לבחון פעולות של הברחת נכסים הינה הוראת סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר נועדה לאפשר לבית המשפט לבטל פעולות להברחת נכסים גם אם אינן עומדות בתנאים לביטול פעולות לגריעת נכסים מקופת הנשייה לפי סעיף 220, וגם אם החייב לא היה חדל פירעון במועד ההעברה.

ביטול פעולות לפי סעיף זה אמנם מוגבל לפעולות אשר בוצעו במהלך התקופה המתחילה שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצו פתיחת ההליכים ומסתיימת במועד מתן הצו (ראה : דברי ההסבר להצעת החוק מספר 1027 מיום 2.3.2016 עמ' 714) אולם בענייננו קיים פער של חודש ימים בין מועד הגשת הבקשה לפתיחת ההליכים (6.8.2020) לבין מועד אישור הסכם הממון (4.7.2013). לכן, לגישתי, אין מקום לקבוע כי עסקת ההעברה הינה ברת ביטול; יחד עם זאת, גם פעולה שאינה ברת ביטול, אינה מתאיינת, וראוי לראותה כמשליכה על שאלת תום הלב; כאשר מדובר ביועץ השקעות אשר מודע לקריסה הכלכלית של חברת ההשקעות כבר משנת 2011, ומביא לאישור הסכם ממון (אשר גם אם נערך בשנת 2010, דומה כי "נשמר במגירה" לעת צרה) אשר מגדר את הסיכון המוטל עליו, כאשר נפגעי בית ההשקעות מאיימים בנקיטת הליך משפטי (ולגישתי אין משמעות לשאלה אם היחיד היה מודע לשאלת כיסוי ביטוחי), הדבר משליך על תום לבו כאשר מצבו הכלכלי החמור אמנם טרם התגבש, אולם החל לקרום עור וגידים.

בכל הנוגע לשאלת החלת ההפטר המותנה, ככל שיינתן, על החוב ללקוחות לשעבר, מאחר ובמקרה זה מדובר בחוב אשר נוצר באופן מרמתי במהלך שלב יצירת החובות (אפנה פעם נוספת לפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנזכר לעיל), הרי שיש לבחון האם ראוי לראות בחוב כלפי הנושים כחוב שאינו בר הפטר לפי הוראת סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (ראה : מאור ודגני, שם, עמ' 282-285). 

אני סבור כי הואיל והיחיד אמנם התרשל, ואפילו רשלנות חמורה, אין מדובר במקרה בו אין להחיל את ההפטר על החובות הללו, הגם שנוצרו בשל מרמה של מר מורגן, שכן היחיד לא הורשע בעבירה פלילית של מרמה, וכאשר היקף האחריות שלו נבחן על ידי בית המשפט העליון, הוא חויב בגין רשלנותו ולא בגין פעולות מרמה. חומרתה של הרשלנות, מצדיקה גם היא, החמרה בתקופת התשלומים, לאור תפקידו של היחיד כיועץ השקעות בבית השקות פרטי אשר רמס את זכויות הלקוחות.

לאור האמור, הגם שאין אפשרות לבטל את עסקת ההעברה, ראוי במקרה זה לקבוע תכנית שיקום אשר תבטא תשלום משמעותי בגין אותה "פעולה הגנתית" של אישור הסכם הממון, שלא הייתה לו כל תכלית, מלבד תכלית אחד – למנוע מהנושים לשים ידם על זכויות היחיד במקרקעין.

יחד עם זאת, תחשיב הסכום שראוי להוסיף לקופת הנשייה בגין פעולה זאת, ראוי להיערך בהתייחס לנתונים המיוחדים של מקרה זה; כאמור מעלה, עסקינן במקרה ייחודי בשל מצבה הבריאותי החמור ביותר של רעיית היחיד ובשל נכותו הקשה של בנו הקטין, ולכן בנסיבותיו החריגות של עניין זה יש לשקול מתן המשקל הראוי לשאלת סידור חלוף בהתאם להוראות סעיפים 229(א) (1) ו - (3) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי בעיקר נוכח ההתאמות המבניות מיוחדות אשר בוצעו במבנה ואשר פורטו באישורים שצורפו לכתבי טענותיו של היחיד וכפי שגם עלה מעדויותיהם של רעיית היחיד ושל בני משפחתה ואשר לא נסתרו על ידי הנושים – כל זאת תוך מתן המעמד הראוי לאינטרס הנושים (ראה גם : מאור ודגני, שם, עמ' 770-783 ; רע"א 5874/22 רוי רוזנפלד נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי ואח' מיום 24.10.2022). 

ובטרם סיום, בכל הנוגע לדירה אשר היחיד קיבל בירושה מאמו, מקובל עליי תחשיב הנאמנת, אשר מכוון לייחוס הסכום לפדיון לגבי שליש מערכה של הדירה כתפוסה, בשים לב לזכות המגורים שיש לאחותו של היחיד באותו נכס; לא ניתן לאמץ את עמדת הנושים אשר סבורים שיש להתעלם מאותה זכות, ולא ברור גם פרק הזמן בו תהיה הדירה תפוסה, כך ששלישי משווי הדירה כתפוסה ראוי להיות משולם על ידי היחיד.

בהתאם אני מורה על מתן צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי לחוק ובהתאם לתנאים כדלקמן : 

חובת התשלומים - על היחיד להוסיף לקופת הנשייה סך של :

• 240,000 ₪ בגין רכיב בהשתכרות (4000 ₪ למשך תקופה מוארכת של 60 חודשים).

   

• 400,000 ₪ כתוספת תשלום בגין העברת הזכויות לפי הסכם הממון (על מהותו עמדתי קודם לכן): אם נאמץ את שווי דירת המגורים לפי חוות דעת השמאי מטעם הנאמנת (1,830,000 ₪) בהפחתת שווי המשכנתא המעודכנת נכון ליום 31.8.2022 (340,888 ₪), שווי מחצית הזכויות של היחיד עומד על 745,000 ₪; הפחתת שווי דיור חלוף מוגבר לאור היות הדירה מותאמת לצרכים מיוחדים, לפי ס' 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, מצדיק תשלום של 400,000 ₪ נוספים.

   

• 81,000 ₪ בגין חלקו היחסי של היחיד בדירת אמו (681,556 ₪ בסה"כ).

   

• סה"כ תכנית הפירעון יועמד כאמור, ע"ס 721,000 ₪, היחיד ישלמם באופן הבא: 84 תשלומים ע"ס 4,000 ₪, ובנוסף 7 תשלומים שנתיים ע"ס 55,000 ש"ח כל אחד, מדי חודש אפריל החל מחודש אפריל 2024. ידוע לבית המשפט כי מדובר בתקופת תשלומים מוארכת, ואולם, מדובר במקרה מיוחד וחריג, המצדיק חריגה מהותית מהכללים הסטנדרטיים החלים במקרים שאינם חריגים, ולא מצאתי לנכון, לאור נסיבות צבירת החוב, למצוא איזון ראוי יותר בין זכות היחיד לשיקום כלכלי, לאינטרס הנושים (ובשולי הדברים אציין, קשה לראות כיצד יכול אדם לצפות כי נושיו שהיו לקוחותיו בתחום ההשקעות ויצאו כשידיהם על ראשם, ולאחר שהוכרע שהוא התרשל הרשלות מהותית בקיום החובות המוטלות עליו, ייוותר עם מסת נכסים משמעותית כאילו דבר לא אירע).

בנוסף יחולו התנאים הבאים על תכנית הפירעון:

• תחולת ההגבלות - ההגבלות אשר הוטלו על היחיד במסגרת הליך זה ימשיכו לחול עד לסיום מילוי הוראות צו זה. במידת הצורך, ניתן לפנות לממונה לביטול הגבלות לפי סעיף 143 לחוק או להתלייתן לפי סעיף 169 לחוק.

   

• בכפוף למילוי ההוראות דלעיל, יההו היחיד, והוא בלבד, פטור מחובות העבר שלא ניתן לפרוע מנכסי קופת הנשייה, בהתאם לסעיף 174 לחוק.

   

• ההפטר לא יחול על חובות המנויים בסעיף 175 לחוק.

   

  ד) הפרת תנאי תכנית הפירעון – במידה והיחיד יפר את הוראות הצו לשיקום כלכלי, יהא חשוף לסנקציות על פי הוראות החוק כדלקמן.

  א.      הארכת תקופת התשלומים – בהתאם להמלצת הממונה והנאמנת, ניתן יהיה להאריך את תקופת התשלומים בכל אחד מן המקרים הבאים –

  1)      היחיד לא קיים תנאי מתנאי הצו לשיקום כלכלי, ובכלל זה אם אינו עומד בחובת התשלומים הקבועה בצו;

  2)      היחיד נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את ההליכים;

  3)      היחיד לא שיתף פעולה עם הנאמנת או הממונה;

  4)      היחיד הפר את ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חדלות הפירעון;

  5)      ליחיד חוב אשר נוצר באחת מן הנסיבות הבאות –

  (א)  מהתחייבות או מהתקשרות בעסקה בהיקף משמעותי שביצע היחיד בעת שידע או שהיה עליו לדעת כי יש סיכוי גבוה שלא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו;

  (ב)   נוצר מהזנחה חמורה בניהול ענייניו הכלכליים של היחיד, שנעשתה בחוסר תום לב;

  (ג)    מקורו בחובת תשלום פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין;

  6)      היחיד ביצע פעולה כאמור בסעיפים 219 עד 221 לחוק הגדלת במטרה להעדיף נושה על פני נושים אחרים, לגרוע נכסים מקופת הנשייה או להבריח נכסים;

  7)      ניתן לגבי היחיד צו לפתיחת הליכים אחר בשבע השנים שקדמו לתחילת הליכי חדלות הפירעון.

  ב.      הגדלת סכומי התשלומים – בית המשפט יהיה רשאי להגדיל את סכומי התשלומים החודשיים, לאור שינוי נסיבות או גילוי עובדות חדשות.

  ג.        הטלת הגבלות – במקרה של הפרת הוראות צו זה, בית המשפט רשאי להטיל מחדש של הגבלה שהוסרה על ידי הממונה בהתאם לסעיף 169 לחוק.

  ד.      ביטול הליך – בית המשפט רשאי לבטל צו זה ו/או הפטר שניתן ליחיד, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 176 לחוק; או לבטל את הצו לפתיחת הליכים בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 183 לחוק. ביטול צו אינו פוגע בתוקפם של מכירה, העברה, תשלום או פעולה משפטית אחרת שנעשו כדין לפני הביטול.

  הסתרת מידע מבית המשפט או מהממונה בנוגע לזכויות היחיד, עלולה להוביל לביטול צו זה וההפטר שניתן או ביטול ההליך. כמו כן, הדבר עלול להוביל להגשת אישום פלילי בהתאם לסעיף 346 לחוק.

  ה.      הקניית נכסים לקופת הנשייה – כל נכס, כספים וזכויות להם זכאי היחיד מכל מקור שהוא ולא דווחו במהלך הליכי חדלות הפירעון, יועברו לקופת הנשייה מיד עם גילויים, בין אם נתגלו לאחר אישור התכנית לשיקום כלכלי, לאחר סיום ביצועה או אף לאחר מתן הפטר חלוט.

   

  ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"ג, 10 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.