פלוני נ' משרד הפנים – האגף לרישוי כלי נשק ואח'

לפניי עתירה מנהלית המופנית נגד ביטול רשיון הנשק בו החזיק העותר.

רקע

1. העותר, בן 36, בעל רקע בשירותי הביטחון, החזיק מיום 1.1.2021 ברישיון לנשיאת כלי נשק פרטי, רשיון שניתן לו בתבחין "שירות בכוחות הביטחון".

    

2. ביום 13.1.2023 התקבלה קריאה במשטרת ישראל על אירוע אלימות בין העותר לבין בת זוגו לשעבר. בני הזוג, הורים לשני פעוטות, היו באותה עת בהליכי גירושין. בעקבות התלונה העותר נחקר במשטרה בחשד לתקיפה סתם של בת זוג ואיומים. נשקו של העותר נתפס על ידי המשטרה והופקד בתחנת המשטרה. העותר מצידו התלונן על אלימות מצד בת זוגו, וגם היא נחקרה באזהרה.

    

3. ביום 18.1.2023 הגישה בת הזוג לשעבר בקשה לצו הגנה כנגד העותר, בבית המשפט לענייני משפחה. לבקשתה, ניתן צו במעמד צד אחד, הכולל איסור על נשיאת נשק. עקב כך, בוטל רישיונו של העותר לנשיאת נשק, כאשר עילת הביטול היא "צו ביהמ"ש מתאריך 18.1.2023".

   למחרת, ביום 19.1.2023, הוגשה בקשה משותפת מטעם העותר ובת הזוג לשעבר, לפיה השניים מסכימים כי צו ההגנה נגד העותר יבוטל לאלתר, והעותר התחייב שלא לשוב לדירת המגורים אלא בתיאום מראש. הצדדים גם הסכימו כי נשקו של העותר יושב לו. בית המשפט לעניני משפחה נתן להסכמות אלה תוקף של פסק דין.

    

4. ביום 5.2.2023 התקבלה חוות דעת של משטרת ישראל לביטול רישיונו של העותר בנימוק "בידי משטרת ישראל מידע בדבר מעורבותו של המחזיק ברישיון לכלי ירייה באירוע אלימות/איומים".

    

5. ביום 24.3.2023 הגיש העותר בקשה למשטרה לגניזת תיק החקירה שנפתח כנגדו. בעקבות זאת, החליטה המשטרה לגנוז את תיק החקירה בעניינו של העותר בעילת "היעדר ראיות".

    

6. ביום 14.4.2023 בשעה 20:11 פנתה גרושתו של העותר למשטרה, והתלוננה על כך שהעותר היה צריך להחזיר את הילדים עד השעה 20:00, אך הוא נמצא עם הילדים אצל הוריו באשקלון. בעקבות הפנייה, שוטרי משטרת אשקלון הגיעו לבית הסבים, שם מסר להם העותר כי הוא לוקח את הילדים לאמם. על פי חומר החקירה שהוצג לי, העותר לא נחקר על האירוע.

    

7. ביום 27.8.2023 (בהתאם להנחיות שקיבל העותר מלשכת המשרד לביטחון לאומי במחוז דרום) הגיש העותר בקשה לחידוש רישיון לכלי ירייה. במסגרת בקשה זו, ביום 18.10.2023 קבע קצין משטרה מוסמך כי אין מניעה למתן רישיון נשק לעותר. בעקבות זאת, הונפק לעותר אישור מותנה לחידוש כלי ירייה ואישור להחזרת כלי ירייה מופקד. על אף שהעותר שחרר את כלי הירייה מהמשטרה, העותר לא סיים את הליך חידוש הרישיון.

    

   בהמשך, מסיבה שאינה ידועה למשיבים (כך על פי תגובתם), האגף לרישוי כלי ירייה דרש מהעותר להפקיד את נשקו במשטרה. העותר פעל בהתאם לכך והגיש בקשה נוספת לחידוש רישיונו ביום 25.12.2023.

    

8. ביום 13.2.2024 בקשתו של העותר סורבה לאור התנגדות משטרת ישראל בנימוק כי "למבקש מספר תיקים פליליים בתחום האלימות בשנים האחרונות המצביעים על מסוכנות".

    

   ביום 14.2.2024 פנה העותר בבקשה למשטרת ישראל כדי שעילת הגניזה של תיק החקירה בעניינו תשונה מ"היעדר ראיות" ל"היעדר אשמה" לצורך חידוש רישיונו.

    

   ביום 26.2.2024 קיבלה המשטרה את בקשתו של העותר וגנזה את תיק החקירה בעילה של "אין אשמה פלילית".

    

9. העותר הגיש ערר, בו טען בין היתר כי סיבת סגירת תיק החקירה שנפתח נגדו שונתה ל"היעדר אשמה".

   במסגרת הטיפול בערר, ביום 13.8.2024 התקבלה תגובת קצין משטרה מוסמך לפיה "יש להמשיך ולהתנגד למתן רישיון לעורר בגין מידע מצוי בידי המשטרה על מספר אירועים משנת 2023 בגין סכסוך בין העורר לבת זוגו הכוללים אירועי אלימות המעידים על מסוכנות להחזקת כלי ירייה. בתיקים לא הוגש כתב אישום. אי לכך, יש לדחות את הערר, מטעמי שלום הציבור וביטחונו".

    

10. ביום 21.8.2024 ועדת הערר דחתה את הערר על סמך עמדתה של המשטרה. וזו לשון ההחלטה:

     

    "הוחלט לדחות את הערר – העורר החזיק ברישיון לכלי ירייה מסוג אקדח הרישיון תקף, ובתבחין שירות בכוחות הביטחון. רישיונו של העורר בוטל על פי דרישת משטרת ישראל גוף הקובע מסוכנותו של אדם. כלי הירייה הופקד במשטרה.

    כנדרש בחוק, הועבר הערר לתגובת הקצין הממונה במשטרה. 1בתגובתו מיום 13.8.2024 קבע הקצין הממונה כי יש להמשיך ולהתנגד למתן רישיון לעורר בגין מידע המצוי בידי המשטרה על מספר אירועים משנת 2023 בגין סכסוך בין העורר לבת זוגו הכוללים אירועי אלימות המעידים על מסוכנות להחזקת כלי ירייה. בתיקים לא הוגשו כתב אישום. לנוכח האמור ציין הקצין הממונה, יש לדחות את הערר, מטעמי שלום הציבור וביטחונו.

    החלטת ממונה –

    לאחר עיון בטענות העורר ובא כוחו מחד גיסא וכן תגובת הקצין הממונה במשטרת ישראל ובנימוקיו מאידך גיסא, קיבלתי קביעת משטרת ישראל ואני דוחה את הערר מטעמי שלום הציבור וביטחונו".

     

    העתירה

11. נגד החלטתה של ועדת הערר מופנית העתירה.

    העותר סבור כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר מיום 21.8.2024 ולהורות לאגף לרישוי כלי ירייה להשיב לו את רישיונו.

     

    לטענת העותר, ההחלטה פוגעת קשות בביטחונו האישי וביכולתו להגן על עצמו. בהקשר זה צוין כי העותר עבר פיגוע שהותיר צלקות קשות בגופו ובנפשו. העותר טוען כי המשיבים התעלמו מכך שמדובר בשלילת רישיון בו החזיק במשך 3 שנים ולאחר הפיגוע שעבר. העותר גם עומד על כך שמאז תחילתה של מלחמת חרבות ברזל הוא שירת כלוחם במילואים פרק זמן ממושך. בנסיבות אלו, העותר אוחז כדין ברובה סער באופן תדיר.

     

12. נטען בעתירה כי המלצת משטרת ישראל להתנגד למתן רישיון לעותר אינה עולה בקנה אחד עם החלטתה לשנות את עילת הגניזה של תיק החקירה להיעדר אשמה פלילית. העותר הדגיש כי הבקשה לשינוי העילה הוגשה במהותה לצורך חידוש הרישיון. נטען כי בהתאם לפסיקה יש לראות במידע מתוך חקירה שנסגר מחוסר אשמה כראיה מנהלית חריגה שיש להשתמש בה רק במקרים חריגים תוך הנמקת ההחלטה להשתמש בראיה זו [עת"מ (מינהליים י-ם) 20533-07-21 כהן נ' משרד הפנים (ניתן ביום 29.11.2021)]. העותר טען כי במקרה דנן ועדת הערר לא נימקה את החלטתה להסתמך על המלצת משטרת ישראל כאשר מדובר בתיק חקירה שנסגר בעילת "אין אשמה פלילית".

     

13. עוד נטען כי ועדת הערר לא הבחינה כנדרש בין ביטול רישיון קיים לבין סירוב ליתן רישיון חדש, ופעלה בעניינו של העותר בהתאם להנחה שגם במקרה של ביטול רישיון קיים, די בעצם קיומה של המלצה של משטרת ישראל. אולם, העותר הדגיש כי ביטול רישיון לא יעשה ללא בדיקה וחקירה ועל הרשות לבסס החלטתה על תשתית ראייתית מספקת [עע"מ 3326/18 פלוני נ' מנהל רישוי כלי ירייה מחוז דרום המשרד לביטחון פנים (ניתן ביום 26.2.2019)].

     

14. לבסוף, טען העותר כי ועדת הערר אימצה את המלצת משטרת ישראל מבלי שבחנה שיקולים משל עצמה והפעילה שיקול דעת עצמאי. נטען כי דחיית הערר נעשתה באופן לקוני ובלתי מנומק, ומבלי להידרש לטענות שהעלה העותר בערר. לפיכך, העותר סבור כי ועדת הערר כלל לא נדרשה לנימוקי הערר ובייחוד לשינוי עילת גניזת תיק החקירה בעניינו של העותר.

     

    נוכח האמור, טען העותר כי ההחלטה שלא להשיב לו את רישיון נשיאת כלי הירייה היא החלטה בלתי סבירה ובלתי מידתית ועל כן יש לבטלה.

     

    התשובה לעתירה

15. המשיבים סבורים כי יש לדחות את העתירה.

    לטענת המשיבים, הראיות המצויות בתיק החקירה עומדות ברף הנדרש של ראיות מנהליות, לקבלת החלטה על שלילת רשיון. בהתאם לכך, טוענים המשיבים כי ההחלטה בעניינו של העותר היא סבירה ומידתית ואין בה פגם המצדיק התערבות של בית המשפט.

     

16. המדינה עמדה על הסמכות של הרשות המנהלית לתת רישיון, לסרב לתתו ולבטל רישיון במהלך תקופת תוקפו, לפי שיקול דעתה בהתאם לסעיף 12 לחוק כלי הירייה. המדינה ציינה כי בעקבות תיקון מס' 24 לחוק כלי הירייה, על פי סעיף 11(2) חוות הדעת של משטרת ישראל היא בגדר קביעה מחייבת בעניין שלום הציבור וביטחונו ביחס לכלל הרישיונות הניתנים מכוח חוק. סעיף 2 לתקנות כלי הירייה (תנאי סף ותבחינים לקבלת רישיון פרטי לכלי ירייה והוראות נוספות), תשפ"ד-2023, קובע תנאי סף לפיו לא יינתן רישיון פרטי, אלא אם קצין משטרה קבע כי אין מניעה למתן הרישיון. לפיכך, טענה המדינה כי העותר לא עמד בתנאי סף זה מאחר שקצין משטרה קבע כי ישנה מניעה למתן רישיון לעותר.

     

17. ביחס למבחן הראיה המנהלית, טענה המדינה כי המידע שעמד לרשות המשטרה ביחס לעותר מהווה ראיה מנהלית מספקת, וזאת מבלי לחרוג ממתחם הסבירות. המדינה הדגישה כי העובדה שאדם מוחזק כחף מפשע ולא הוגש נגדו כתב אישום אינה מעידה על היעדר סיכון לצורך מתן רישיון לנשק או אי-שלילתו.

     

18. לשיטת המשיבים, בחינת המסוכנות תוך התבססות על עילת סגירת התיק, היא שגויה. לטענת המשיבים, נסיבות האירועים שבעקבותיהם בוטל רישיונו של העותר נבחנו בנפרד מעילת סגירת התיק. נטען כי בין העותר לפרודתו התרחשו מספר אירועי אלימות ואיומים, אשר הובילו להחלטה על ביטול הרישיון ולדחיית הערר שהוגש מטעמו. בהקשר זה מפנה המדינה להלכה הפסוקה לפיה אף אם התשתית העובדתית ביחס למעשי העותר לא הבשילה לכדי כתב אישום, רמת ההוכחה הנדרשת לצורך ביטול רישיון לנשיאת כלי ירייה אינה צריכה לעמוד ברף של המשפט הפלילי. די בכך שממצאי החקירה מעוררים חשש למסוכנות, כדי שההחלטה המנהלית תהיה סבירה [עת"מ (מינהליים חי') 56193-06-16 סלמה נ' משרד הפנים/האגף לרישוי כלי נשק (נבו 29.12.2016)].

     

    המדינה הדגישה כי עיון בתיקי המשטרה מאשש את המסוכנות הנשקפת מהתנהלותו של העותר וכי הראיות מחומר החקירה עומדות ברף הנדרש לראיה מנהלית.

     

19. לטענת המשיבים, אין דין החזקת נשק צבאי בשירות מילואים כדין החזקת נשק בחיים האזרחיים. המשיבים גם אינם סבורים כי העובדה שבשלב מסוים הוסרה התנגדות המשטרה ונשקו של העותר הוחזר לו, מצדיקה את קבלת העתירה. המדינה עומדת על כך שלרשות שמורה הזכות לתקן את עמדתה בעת הצורך.

    עמדת המדינה היא כי האינטרס הציבורי וזכותו של הציבור לשלום ולביטחון גוברים על זכותו של העותר בנסיבות העניין להחזיק נשק.

     

    דיון והכרעה

20. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל.

    כידוע, אין לאזרח זכות קנויה להחזיק ולשאת כלי ירייה. החזקת כלי ירייה מותנית בקבלת רישיון. הרשות המוסמכת בחוק – פקיד הרישוי - רשאית, לפי שיקול דעתה, לתת רישיון או לסרב לתתו וכן לבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו (סעיף 12 לחוק כלי ירייה) ובלבד שלא יינתן רישיון אם קצין משטרה בכיר קבע כי יש מניעה למתן רישיון כאמור מטעמים של שלום הציבור וביטחונו (סעיף 11(2) לחוק כלי ירייה).

     

21. על החלטת פקיד הרישוי ניתן להגיש ערר לממונה. כאשר מוגש ערר על החלטת פקיד הרישוי, על הממונה להעבירו לתגובתו של קצין המשטרה שמונה לשם כך. סעיף 12(ג1) לחוק כלי ירייה מסדיר את אופן הגשת ערר והטיפול בו, באופן הבא:

     

    "(1) הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2) (להלן – ההחלטה), רשאי להגיש עליה ערר בכתב, תוך 45 ימים ממועד קבלתה, בפני מי שהשר ימנה לענין זה (להלן – הממונה);

    (2) התקבלה ההחלטה על פי קביעת קצין משטרה, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לענין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל...

    (3) הממונה יחליט בערר תוך 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו".

     

     

22. החוק אינו מפרט באופן ישיר את השיקולים העומדים בבסיס שיקול הדעת של הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או ביטולו. ניתן ללמוד על השיקולים מסעיף 11(2), שעניינו מניעה מטעמים של שלום הציבור וביטחונו. השיקולים נלמדים גם מהמטרה הספציפית לשמה נדרש הרישיון, כשמולם הצורך הכללי לשמור על שלום הציבור ובטחונו. ההסדר הנורמטיבי מבקש לאזן בין האינטרס להחזיק בכלי ירייה למטרות חוקיות שונות, לבין שלום הציבור ובטחונו (ר' עע"מ 3326/18 פלוני נ' מנהל רישוי לכלי ירייה מחוז דרום (ניתן ביום 14.1.2019) פסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן והאסמכתאות שם). לא פעם גם נפסק כי אין דופי בגישה זהירה ומחמירה מטעם הרשויות בעניין מתן רישיון לכלי ירייה (עע"מ 3792/14 עובד רופל נ' המשרד לביטחון פנים (ניתן ביום 23.3.2015)).

     

23. לצד זאת, נפסק כי ביטול רישיון או אי-חידושו דורשים תשתית מוצקה יותר לנימוקי הסירוב מאשר זו הנדרשת בדחיית בקשה למתן רישיון. לפיכך, ביטול רישיון לא יעשה על בסיס חשד גרידא, ללא בדיקה וחקירה. ניתן לבטל רישיון מקום שבו השתנו הנסיבות, ואירוע חדש שהתרחש משנה את ההנחה שעמדה בבסיס מתן הרישיון ויכול להעיד על מסוכנות. על הרשות לבסס החלטתה על תשתית ראייתית מספקת, ומקום שבו היא מחליטה על ביטול רישיון יש להקפיד על כך ביתר שאת (עע"מ 3326/18 שלעיל, פסקה 21).

     

24. במקרה שלפניי, לא מצאתי כי התשתית הראייתית שעל בסיסה ניתנה ההחלטה של ועדת הערר בעניינו של העותר מספיקה, ולו ברמה המנהלית, כדי לבסס מסוכנות של העותר וזאת בשים לב למכלול הנסיבות ולעיתוי ההחלטה (לאחר סגירת תיק החקירה, כ-20 חודשים לאחר הגשת התלונה של בת הזוג לשעבר).

     

25. יצוין כי לטעמי, אין דופי בכך שעם הגשת התלונה והבקשה לצו הגנה, הוחלט לאסור על העותר לשאת נשק והוא נדרש להפקיד את כלי הירייה. תלונה בדבר אלימות, ואלימות בין בני זוג בפרט, מחייבת בירור, ועד להשלמתו, ככלל, יש להבטיח כי לא יישקף שום איום לשלומו של מאן דהו ושל הציבור בכללותו.

     

    ההחלטה נשוא העתירה התקבלה בשלב מאוחר הרבה יותר. מדובר בהחלטה מאוגוסט 2024, זמן רב לאחר אותה תלונה, בעקבותיה לא התקבלו תלונות נוספות המייחסות לעותר אלימות, לא כלפי בת הזוג ולא בכלל. דברי העותר, כי בני הזוג נפרדו ואין ביניהם חיכוך לא נסתרו. נגד העותר לא הוגש כתב אישום ותיק החקירה נסגר, לאחר בחינה של הגורם המוסמך, בעילה של "העדר אשמה". נוכח כל האמור, בעת קבלת ההחלטה באוגוסט 2024, הרשות המוסמכת צריכה להרחיב את המבט מעבר לתלונה ולבחון את מכלול הנסיבות הקשורות בעותר.

     

26. העותר החזיק ברשיון לנשיאת נשק מיום 1.1.2021 תחת תבחין "שירות בכוחות הביטחון". לעותר אין עבר פלילי, ו"ההסתבכות" היחידה שלו עם תלונות למשטרה היא התלונות נשוא העתירה.

     

27. על פי תיק החקירה, בתקופה בה התנהל הליך פרידה וגירושין, הוגשו תלונות הדדיות מצד העותר ובת הזוג לשעבר, בנוגע לתקיפה סתם ואיומים. מחומר החקירה עולה כי בין השניים פרץ ויכוח לאחר שהעותר חזר מבילוי, וכעס על בת הזוג שאינה מתייחסת לבתם התינוקת. בשעה שהיה עם התינוקת, בת הזוג צילמה אותו במכשיר הטלפון ועל פי תלונתה הוא הכה את ידה כדי להפיל את מכשיר הטלפון שהחזיקה. העותר מצידו טען כי לא הכה את בת הזוג, אלא הזיז את ידה ואת הטלפון. בחומר החקירה מצויים סרטונים אשר תועדו על ידי העותר ובת הזוג. הסרטונים מציגים התקוטטות הדדית בין השניים כאשר בת הזוג נשמעה מגדפת את העותר ואף ניסתה להכותו. העותר מצידו הגיב בקללות, איים על בת הזוג כי "הפעם אני לא ארחם עלייך" וירק לכיוונה.

     

28. מדובר בתקרית נקודתית, שחייבה בשעתו חקירה ובדיקה, כאשר האלימות שיוחסה לעותר הייתה ברף נמוך, וללא שום נגיעה לכלי הנשק שהיה ברשותו. גם האיום הנטען אינו קשור לנשקו של העותר. מדובר בחילופי דברים שנאמרו במהלכו של ויכוח בין בני זוג, אשר ספק אם הם מגיעים כדי עבירה פלילית של איומים. לא ניתן גם להתעלם מכך שמדובר בהתנהגות הדדית של הצדדים, אשר בסופה לא הועמד לדין איש מהם. מלבד אותה תלונה, הגישה בת הזוג תלונה באפריל 2023 על איחור של דקות ספורות במעבר הקטינים מהעותר לבת הזוג, על פי זמני השהות שנקבעו. תוכן התלונה אינו מצביע על אלימות או מסוכנות כלשהי מצד העותר. נוכח האמור, לא ברור הבסיס לקביעה, בהחלטת ועדת הערר, על מספר אירועי אלימות משנת 2023.

     

29. כיום, בחלוף זמן ממושך, יש לייחס משקל לנסיבות נוספות, אשר לא באו לידי ביטוי בהחלטה של ועדת הערר.

     

    ראשית, יש חשיבות לפרק הזמן שחלף מאז הוגשה התלונה ועד למועד קבלת ההחלטה. על רקע חלוף הזמן, יש לקחת בחשבון שמדובר בתלונה בודדת ויחידה בקשר לאלימות.

    שנית, תיק החקירה שנפתח כנגד העותר נסגר בעילה של "היעדר אשמה".

    שלישית, העותר משרת שירות פעיל וממושך כלוחם במילואים ובמסגרת תפקידו הוא נושא נשק באופן תדיר. הגורמים המוסמכים לא סברו כי יש מניעה כי ישא נשק מסוג רובה סער. לא נטען גם כי העותר עשה חלילה שימוש בלתי ראוי בנשק זה.

     

30. בחינת האירוע ומכלול הנסיבות שפורטו לעיל מלמדים כי המסוכנות הנשקפת מצידו של המערער לציבור ולבת הזוג בפרט, בשל חשש שיעשה שימוש לרעה בנשק, נמוכה מאוד. אל מולה ניצב האינטרס של העותר להמשיך להחזיק בכלי הירייה בו החזיק ברישיון. במקרה דנן, אני סבורה כי החשש למסוכנות הנשקפת מצד העותר הוא נמוך מאוד, ואינו מצדיק לעת הזו את ביטול הרישיון.

     

     

    סוף דבר, העתירה מתקבלת, במובן זה שההחלטה מיום 21.8.2024 מבוטלת ורשיון הנשק של העותר מושב על כנו.

     

    המשיבים ישלמו לעותר הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ"ז טבת תשפ"ה, 27 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.