פלוני נ' עיריית רמת גן ואח'

התובעת, ילידת שנת 1936, נתקלה ביום 8.11.18 בענף של עץ בעת שצעדה על מדרכה ברחוב משה דיין בעיר ר"ג ( היא הנתבעת 1 ). כתוצאה מהתקלות זו נפלה ונחבלה.

האם קיימת רשלנות לנתבעת 1? אם כן, האם יש להטיל אשם על התובעת? במקרה שתוטל אחריות, יש לדון בגובה הנזק (יצויין כי הנתבעת 2 היא מבטחתה של הנתבעת 1 בביטוח אחריות רלבנטי).

בשאלות אלו ידון פסק דין זה.

מטעם התביעה העידו התובעת וביתה, מטעם הנתבעים העיד נציג הנתבעת 1.

אפתח בדיון בשאלת האחריות.

שאלת האחריות

עדות התובעת 

וכך תיארה התובעת בתצהירה את האירוע:

" בתאריך 8.11.18 לקראת השעה 10:30 ירדתי בתחנת האוטובוס בדרך משה דיין ברמת גן, וצעדתי על המדרכה לכיוון פח הזבל הסמוך, כדי לזרוק את כרטיס הנסיעה.

לאחר שזרקתי את הכרטיס הסתובבתי חזרה לכיוון המדרכה, אך נתקלתי עם ראשי בענף עץ עבה בגובה כמטר וחצי מגובה המדרכה, אשר בלט לכיוון המדרכה והוסתר מאחורי עמוד חשמל, נפלתי ארצה ונחבלתי" (סעיף 3 לתצהיר).

בעדותה בבית המשפט, העידה התובעת כי מקום הנפילה, קרוב מאוד למקום מגוריה (עמוד 3 ש' 1 ).

התובעת העידה, כי היא מתנדבת 26 שנה במועדון לאזרחים ותיקים, ואולם המקום בו נפלה לא מצוי במסלול ההליכה הקבוע למועדון מביתה, באותו יום, כך התובעת:

"הייתי צריכה להיות בעיריית רמת גן ולקחתי אוטובוס 67 והמקום הכי קרוב לתחנה היה ברחוב משה דיין." (שם, ש' 7-8 ). התובעת העידה כי לאחר שהשליכה את כרטיס הנסיעה לפח, היא פנתה להמשיך ללכת במדרכה, עקפה את עמוד החשמל שהיה במקום, ואז נתקלה בענף העץ (שם, ש' 31, עמוד 4 ש' 1 ).

התובעת העידה כי היא כאשה מבוגרת בת 82, בעת שהיא הולכת ברחוב היא "לא מסתכלת עם הראש למעלה אלא מסתכלת על הרצפה" בכדי "לוודא שהיא לא תיפול כי כל נפילה בגיל הזה זה שבירה של אגן." (שם, ש' 7-8 ).

גובהה של התובעת הוא כ- 1.67 מ' (שם, ש' 16 ).

התמונות שצורפו לתיק מוצגי התובעת ואשר מתארים את המדרכה עם הענף המדובר, צולמו ע"י ביתה של התובעת, גב' ס.פ.ה. (להלן- ס.. עמוד 6 ש' 6).

ס. העידה כי בכיוון הליכתה של התובעת, עמוד החשמל הנמצא במקום, לא מסתיר את הענף ( שם, ש' 12 ).

עדות נציג הנתבעת 

מטעם הנתבעת העיד מר דני אשכנזי (להלן- דני). דני הוא מנהל יחידת בטיחות ומתקנים במחלקת גנים ונוף בעיריית רמת גן (שם, ש' 25 ).

בתצהירו טען דני כי אין במדרכה בה הלכה התובעת כל מפגע להולכי רגל (סעיף 2 לתצהיר).

כן העיד, שלא התקבל במוקד העירוני כל דיווח אודות עץ בולט ומסוכן ברחוב משה דיין, עובר לפגיעת התובעת (סעיף 3 לתצהיר).

העץ המדובר הוא עץ בולט שלא ניתן "לפספס" אותו, כך שאין צורך להזהיר מפניו (סעיף 4 לתצהיר).

במסגרת ראיותיה הציגה התובעת תמונה בו נראה כי הנתבעת 1 סימנה בשילוט אזהרה בצבע אדום- לבן את הענף, לאחר נפילת התובעת, דני העיד כי סימון זה התבצע לפנים משורת הדין, וכך העיד:

" סימנו את העץ לפנים משורת הדין, כששמענו על המקרה של הגברת וזה מאמץ קטן מאוד ואין בכך עלות כספית. סימנו כדי שלא ייתקל עוד מישהו, אנו לא מתכונים לגזום את זה....מכיוון שזה לא משנה את שיווי המשקל של העץ ואין פה עבירה אגרונומית, זה לא פוגע בעץ וזה מאמץ קטן אנו הולכים לקראת האזרחים. אם לא היה המקרה הזה לא היינו מסמנים. העץ הזה הוא בן עשרות רבות של שנים, מעל 20 שנה לפחות ואף אחד מעולם לא נתקל בו. זה מאמץ קטן ולפנים משורת הדין. אני 17 שנים בתחום... זה המקרה הראשון שאדם נתקל בענף שבולט על המדרכה." (שם, ש' 35-36 וכן עמוד 7 ש' 2-5 וש' 7-8 ).

בעניין גובה הענף העיד דני כי "מנקודת היציאה של הענף מהגזע הראשי זה בגובה של כ- 1.4 מ' והוא עולה בצורת בננה. בנקודה האנכית ביותר הגובה הוא כ-1.6 מטר. " (שם, ש' 10-11 ).

עוד העיד דני, כי ממקום הענף עד לסיום שטח המדרכה יש מעל מטר וחצי, המהווים שני שליש של המדרכה "מדרכה צריכה להיות 1.3 מטר אבל אם אני שם ספסל או אשפתון אני יכול לרדת ל-1.10 מטר בקטע של עד 4 מטר. ופה המעבר החופשי היה מעל מטר וחצי." (שם, ש' 13-16 ).

חקיקה ופסיקה בעניין אחריות רשות מקומית

"מדרכה" מוגדרת כך בפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן- הפקודה):

" 'מדרכה' – חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים".

סעיף 235 לפקודה קובע כך:

"בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

(1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

(3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;...

5. תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות."

סעיף 249 (11) לפקודה מסמיך עיריה "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור".

סעיף 249 (29) לפקודה מסמיך את העיריה:

"לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו...".

אלו המקורות החוקיים לחובתה של רשות מקומית לפקח על הנעשה בשטחה, לדאוג לתקינות הרחובות, הכבישים והמדרכות שבשטחה, ולסילוק ולהסרה של כל מפגע, לרווחת ולבטחון הבאים בשעריה.

סקירת הפסיקה בעניין אחריות הרשות המקומית לנזקים המתרחשים לעוברי הדרך ההולכים בשטח שיפוטה כתוצאה ממפגעים, מורה כי קיים מנעד שבצידו האחד קיים פטור של הרשות המקומית מאחריות לליקויים שונים בשטח השיפוט, על אף שנפגע מהם אדם ונגרם לו נזק, ובצידו האחר קיימת חובת זהירות של הרשות המקומית לסילוק מפגעים משטחה, ובהעדר ביצוע חובה זו, תחוייב הרשות המקומית ברשלנות ובפיצוי הנפגע.

בעניין מפגעים הקיימים בכביש או במדרכה אנו מוצאים את הפסיקה הבאה.

בעניין ע"א 1391-08-07 כפיר נ' מ"מ גני תקווה (נבו, 30.12.07), נקבע כי בליטות או שקערוריות בגובה של 1.5-2.5 ס"מ במדרכה, לא יחשבו כרשלנות, ואין לצפות כי הרשות המקומית תשלח פקחים להסיר מכשול מעין זה. "מנגד, רשות מקומית עלולה להימצא רשלנית עת אינה נוקטת צעדים למניעת מפגע בדמותו של בור במדרכה (כפי שהיה למשל בת"א (שלום י-ם) 4542/02 פנחס נ' עיריית ירושלים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 25.10.07) או בור המצוי בשביל בתוככי גן ציבורי (ת"א (שלום ת"א) 87279/96סרי נ' עיריית חולון (פורסם בנבו, 6.12.98 )" (הדגשה במקור. יצויין כי במקרה זה תביעת התובע נדחתה בשתי הערכאות, גם בשל בעיה עם הוכחת מקרה התביעה).

בעניין ת.א (חיפה) 517-94 נפוסי נ' עירית קרית מוצקין (נבו, 9.8.98), שדן בדומה לנדון שבפנינו, בענף דקל נוי שהיה בתוך אדנית שהוצבה ע"י הרשות המקומית על המדרכה. במקרה זה חוייבה העיריה בפיצוי הנפגעת. נכתב שם:

"עצם העובדה שהעיריה החליטה לשתול כעץ נוי דקל דוקרני ושמה אותו באדנית במדרכה המשמשת מעבר להולכי רגל, יש בכך מעשה רשלנות ביצירת סיכון למשתמשים במדרכה.

בהפעלת סמכותה (והחובה העולה מהקניית סמכות זו, לעשות בה שימוש) לשתילת עצי נוי בשטחה, מן הראוי כי העיריה תפעיל שיקול דעת נרחב, על ידי התאמת סוגו של העץ לסביבה בה הוא נשתל, תוך שקילת שיקולים רחבים יותר של טובת אוכלוסיית המשתמשים/נהגים בכללותה והסיכונים המיוחדים לאוכלוסייה זו. אין בעובדה שלמקרה התאונה לא אירוע תאונות דומות בעבר (או יתרחשו בעתיד, שכן האדניות ובהן עצי הנוי הוסרו מהמדרכה האמורה), כדי להוות קנה מידה לרשלנות, כשם שאירוע תקלות ותאונות אין בו כשלעצמו כדי להעיד על קיומה של רשלנות. אין המדובר בסיכון הצפוי ממהות הדרך, אלא ביצירת סיכון חדש, שאינו מתחייב, וניתן למניעה בנקיטת אמצעי זהירות פשוטים יחסית." (יעויין גם בעניין ת.א (ש' ב"ש) 6775/01 מלכה נ' ועד הבית המשותף (פורסם בנבו, 27.3.85), שם חוייבה רשות מקומית בגין אי תחזוקה של ענף עץ ש"פלש" למדרכה שתוחזקה ע"י הרשות המקומית, ואשר גרם לפגיעה בתובע).

הטעם שהובא לאבחנה זו בפסיקה (חובה לסלק מפגעים משמעותיים, העדר חובה לסלק מפגעים קטנים וזניחים), קשור לטיבה המיוחד של הרשות המקומית, שמחוייבת לכלכל את צעדיה ואת הוצאותיה באופן מושכל לרווחת תושביה.

נקבע כי אם נחייב את הרשויות לפצות תובעים בגין כל מפגע בשטח השיפוט, ולו הזניח ביותר, כגון הפרשי גובה בלתי משמעותיים וזניחים, או בגין כל שקערורית ולו הקטנה ביותר, הרשויות המקומיות יאלצו להשקיע משאבים כלכליים גדולים ביותר, בכדי ליצור מרחבי הליכה ישרים ביושר מוחלט, או שטחים עירוניים סטריליים מכל דבר היכול להיחשב כמפגע ולו בדוחק רב.

המדובר יהיה בהשקעה כספית ציבורית ניכרת, שתבוא בהכרח על חשבון צרכים מוניציפליים שונים ונצרכים אחרים. מי שבסופו של דבר ימצאו עצמם ניזוקים כתוצאה מהשקעה נמוכה בצרכי ציבור אחרים, יהיו תושבי הרשות, שמיסיהם ינותבו לסילוק מפגעים זעירים, ולא לפעולות מוניציפאליות חשובות והכרחיות אחרות.

מטעם זה נקבע, כי מפגע משמעותי וברור יש לסלק, ללא כל ספק. מפגע מינורי- מפניו אין צורך להיערך בצורה מיוחדת (יעויין בעניין, ע"א 343/73 גרובנר נ' עירית חיפה, פד"י ל (1) 141, 160, וכן בעניין ת.א (ש' ת"א) 27013/05 בדש נ' עירית פ"ת, נבו, 30.6.06).

לסיום אציין גם, כי על המזיק לצפות באופן כללי את התרחשות הנזק, ולאו דווקא את הנזק המיוחד.

וכך נפסק בע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה פ"ד לח (3) 1:

"המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה".

לאור שיקולים אלו, ניגש לבדוק את הנדון שבפנינו.

מהכלל אל הפרט- הכרעה בשאלת האחריות

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ובכל החומר הראייתי, ולאחר ששמעתי את עדויות התביעה וההגנה, וכן את סיכומיהם המלומדים של ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה, לצד קביעת אשם תורם משמעותי לתובעת. להלן נימוקיי.

ראשית, אציין כי למרות שעדותה של התובעת בעניין נפילתה הייתה עדות יחידה של בעלת דין, מצאתי לקבל את עדותה ולקבוע שאכן ראשה נחבט בענף המדובר, וכתוצאה מחבטה זו היא נפלה ונחבלה בירך שמאל.

לתיק מוצגי התובעת צורף מכתב השחרור של התובעת מבית חולים "שיבא" מיום 13.11.18, במכתב זה צויין כי ביום 8.11.18 התובעת נפלה ונחבלה בירך ימין. עוד נכתב "היום נפלה בעת הליכה ברחוב בדרך לעבודה, לאחר שנחבלה מענף של עץ בראשה". תיאור זה מזמן אמת, תומך בגרסתה של התובעת כפי שנמסרה בכתבי הטענות, בתצהירה ובעדותה בפניי .

התובעת העידה ונחקרה בפניי ועדותה נמצאה סדורה ואמינה ולכן מצאתי לקבלה.

ובעניין האחריות.

אני סבור כי הימצאות הענף על המדרכה המיועדת להולכי רגל, מהווה מפגע, שהיה על הנתבעת 1 למנוע אותו. באי מניעתו הפרה הנתבעת 1 את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלה.

התמונות שצורפו לתיק המוצגים של התובעת בהן נראים המדרכה והעץ המדובר, הינן תמונות ברורות המתארות היטב את המדרכה בה הלכה התובעת מבחינת גודלה, ואף את ענף העץ בו נתקלה וכתוצאה מכך- ניזוקה.

התובעת ירדה מאוטובוס, והלכה עשרות מטרים על מדרכה. כאשר חלפה בסמוך לפח בצבע כתום שהיה מימינה על המדרכה, פנתה אליו והשליכה את כרטיס האוטובוס בו נסעה. מיד לאחר מכן המשיכה בהליכתה.

בצמוד לפח, במרחק של כחצי מטר יש עמוד חשמל, ובצמוד לעמוד החשמל במרחק כחצי מטר נוסף נמצא גזע העץ המדובר, ממנו יוצא ענף המתעקל כלפי מעלה בצורת בננה.

גובה הענף היוצא מהגזע הוא לפי עדות דני כ- 1.40 מ'. הענף מתרומם באופן מתון לגובה 1.60 מ' ואז הוא מתרומם בצורה אנכית כלפי מעלה.

גובהה של התובע הוא 1.67 מ'.

גזע העץ נמצא בסמוך לגדר שבמקום, אך הענף "פולש" לשטח המדרכה. ההולך במדרכה וחולף ליד הענף, וגובהו מעל 1.40 מ' ואף מעל 1.60 מ', צריך להוריד את ראשו, שאם לא כן, הוא ייתקל עם ראשו בענף.

גובהה של התובעת כאמור הוא 1.67 מ' כך שהיא נתקלה עם ראשה בענף, עת צעדה במדרכה.

בנסיבות אלו, אין ספק כי הענף הבולט לשטח המדרכה מהווה מפגע, בוודאי לרוב אוכלוסיית הבוגרים שגובהם מעל 1.40 מ'.

הענף "קוטע" את הצעידה הרצופה על המדרכה, ומצריך שינוי בהתנהלות.

כידוע: "כל המשנה ידו על התחתונה" (משנה, בבא מציעא פרק ו' משנה ב'). הנתבעת 1 הציבה "שינוי" במדרכה בדמות העץ והענף הבולט, לפיכך, עליה לדאוג שהוא לא יפגע בהילוך הרצוף של עוברי הדרך.

אכן, רוחב המדרכה הוא רחב, וצודק דני כי הענף תופס שטח קטן של המדרכה (כשליש), ואולם אדם המשליך פסולת בפח האשפה הנמצא בצמוד לעץ מצד ימין, והוא מבקש לחזור וללכת על המדרכה, הוא לא יצעד עד לצד המרוחק משמאל של המדרכה, אלא הוא ימשיך ישר, במקרה זה, בהיסח דעת ריגעי (נזכור כי יש מרחק קצר ביותר בין פח האשפה לעץ- כמטר בלבד, כך שאין די זמן לתת את הדעת לגובה הענף) הוא עשוי להיתקל בענף הנמצא כמטר מהפח וראשו ייחבט בו. זה מה שקרה לתובעת.

העובדה שגם הנתבעת 1 מצאה בעקבות הארוע, לסמן את הענף בשילוט אזהרה, מוכיחה כי ברור היה גם לה, כי גובהו הנמוך של הענף מהווה מפגע.

טוענים הנתבעים כי השילוט שהוצב על הענף לאחר האירוע הוא מחזיר אור, היינו תכלית הצבתו ("לפנים משורת הדין"- לטענתם) היה להתריע מפני הענף הנמוך להולכים המדרכה בלילה ולא ביום, מכיוון שביום ניתן להבחין בנקל בענף הנמוך. זו טענה שאין להקל בה ראש, ואולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שגם הנתבעת 1 ראתה בגובה העץ בעיה שיש להתריע מפניה. אציין גם, שהשילוט שהוצב מתריע על ענף נמוך גם למי שהולך על המדרכה ביום ויכול לסייע בידו שלא להיתקל בו.

בנסיבות אלו, מצאתי לקבוע את אחריותה של הנתבעת 1, לניזקה של התובעת.

ואולם, מצאתי להטיל אשם תורם משמעותי על התובעת.

אין טענה כי בעת האירוע נשוא התובענה, הראות במקום הייתה לקויה. בנסיבות אלו, אין כל סיבה שהתובעת לא תבחין בגזע העץ הבולט למדרכה. הארוע התרחש לטענת התובעת בשעה 10:30 בבוקר.

איני מקבל את טענת התובעת כי עמוד החשמל הסתיר את הענף מכיוון פח האשפה (סעיף 3 לתצהיר). על אף עמוד החשמל, ניתן להבחין היטב בענף ע"י מי שהולך במדרכה. גם ס. העידה כך (עמוד 6 ש' 12 ).

כמו כן, המדובר במדרכה רחבה, כאמור רוב המדרכה פנויה (כמטר וחצי לפי עדות דני, מעבר למה שנדרש כאשר ישנה חסימה של חלק מהמדרכה). התובעת, שמסוגלת הייתה להבחין בענף, יכולה הייתה ללכת גם מצד שמאל של הענף, בחלק הרחב של המדרכה וזאת ללא כל הפרעה. הענף לא הפריע להליכה בטוחה במדרכה.

התובעת טענה כי בשל גילה היא לא מסתכלת בעת הילוכה הרחוב קדימה, אלא על הרצפה, לבל תיפול ממפגע כלשהוא. על אף טענה זו, אין היא פטורה מלתת דעתה לכל המרחב, והיה עליה להבחין מבעוד מועד (על אף המרחק בין הפח לבין העץ) בענף העץ שהיה כאמור בולט, והראות הייתה תקינה.

אציין כי התובעת מתגוררת בסמוך מאוד למקום האירוע (עמוד 3 ש' 1 ) והיא גרה בדירה זו כמעט כל חייה, כעדותה בסעיף 9 לתצהירה, כך שיש להניח כי היא מכירה היטב מדרכה זו, ואת הענף המדובר.

לאור המתואר מצאתי להטיל על התובעת אשם תורם משמעותי בשיעור של 45%.

נזק התובעת

הנכות

התובעת הגישה חוות דעת מטעמה של האורטופד פרופ' אלי שטייברג, אשר קבע נכות משוקללת בשיעור 24%, אשר חולקה כך:

20% בגין פגיעה במפרק ירך שמאל לפי סעיף 35 (1) (ג)

5% בגין נזק עיצבי בירך שמאל לפי סעיף 32 (3) (א) II .

המומחה מטעם הנתבעת ד"ר גד ביאליק קבע כי נותרה נכות בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועות הסיבוביות של ירך שמאל, לפי סעיף 48 (1) (ו).

הצדדים הסכימו על נכות רפואית בשיעור 20%.

יצויין כי הארוע הוכר ע"י המל"ל כתאונת עבודה, והמל"ל קבע לתובעת נכות בשיעור 24% החל מיום 1.10.19.

התובעת ילידת 1.9.36 .

המצב הרפואי

בעקבות התאונה התובעת אושפזה, וביום 9.11.18 עברה ניתוח בהרדמה כללית להחלפת המפרק, עקב שבר בצוואר עצם ירך שמאל. התובעת בשלב זה התניידה עם כסא גלגלים (סעיף 4 לתצהיר).

התובעת המשיכה בשיקום בבית החולים, עד שמצבה השתפר, התובעת שוחררה מבית החולים ביום 4.12.18 אך היא התניידה עם הליכון (סעיף 5 לתצהיר).

התובעת נזקקה לטיפולי פיזיוטרפיה שנלקחו במסגרת פרטית (סעיף 6 לתצהיר).

התובעת העידה ששלושת החודשים שלאחר התאונה, היו קשים מאוד, היא הייתה מוגבלת בכל הפעולות הבסיסיות, והיא טופלה ע"י ילדיה ובעלה.

בעלה סייע בידה במקלחת, בלבוש בנעילת נעליים ואף בהליכה לשירותים. ילדיה סייעו בהכנת אוכל ובמשק הבית (סעיף 7 לתצהיר).

לאחר תקופה זו טענה התובעת כי מצבה השתפר, ואולם נותרו לה מגבלות. התובעת מדווחת על כאבים לאחר הליכה או עמידה ממושכת, הרגל כואבת ואף מתנפחת (סעיף 8 לתצהיר).

התובעת התגוררה בעת התאונה בקומה חמישית בבניין עם מעלית. בכניסה לבניין היו מדרגות שהקשו עליה לעלות עליהן. כאשר מעלית הבניין הישנה הייתה מתקלקלת, היא נותרה בביתה כי היא לא יכולה לרדת 5 קומות.

בחודש מרץ 2019 נפטר בעלה של התובעת. התובעת העידה שבעלה טיפל בה לאחר פגיעתה, ועם מותו היא נאלצה לעבור מדירתה לדיור מוגן באחוזת צהלה. המעבר התרחש בחודש 10/19 (סעיף 9 לתצהיר).

בדיור המוגן התובעת מתגוררת בדירה קטנה, אך היא מותאמת למצבה הגופני מבחינת מאחזי יד במקלחת ובשירותים. התובעת מקבלת במקום טיפולי פיזיוטרפיה וכן השגחה רפואית צמודה, וכן אוכל, ושירותי ניקיון.

התובעת העידה בתצהירה כי היא מקבלת שכר דירה עבור דירתה בסך של 5,200 ₪ אך היא משלמת בעבור הדיור המוגן סך של כ- 11,000 ₪ (תצהיר שם).

אעבור עתה לדון בראשי הנזק.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד   

התובעת עותרת לפיצוי בגין פריט זה, בהתאם לתקופות השונות שלאחר פגיעתה.

בגין העזרה המוגברת לטענתה, לה היא נזקקה בשלושת החודשים בהם היא שהתה בביתה לאחר התאונה, כפי שפורט לעיל, התובעת דורשת בסיכומיה פיצוי בשיעור של 7,000 ₪ לחודש, סך הכל סך של 21,000 ₪, לתקופה זו.

בגין התקופה שבין מות בעלה (3/19 ) ועד לכניסתה לדיור המוגן (10/19 ), 8 חודשים, עותרת התובעת לפיצוי לפי 4 שעות ליום, 50 ₪ לשעה, 200 ₪ ליום, כפול 30 יום, ולמשך 8 חודשים סך הכל : 48,000 ₪.

עבור התקופה שהתובעת נמצאת בדיור המוגן (23 חודשים), עותרת התובעת לקבל את ההפרש אותו היא נאלצת לשלם בין העלות החודשית של הדיור המוגן והשכירות החודשית ( 5,200 ₪ - 11,000 ₪), מוכפל ב- 23 חודשים, סך הכל: 133,400 ₪.

התובעת טוענת כי המעבר לדיור המוגן נבע מכך שבעלה נפטר ואין מי שיסייע לה בביתה לאור מגבלותיה בעקבות התאונה, ולכן על הנתבעת לשאת בנטל הכספי של סכום היתר אותו היא נאלצת לשלם בעקבות המעבר.

בגין עזרת הזולת לעתיד עותרת התובעת לפצותה עד לתום תוחלת החיים, סך של 348,793 ₪.

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי העזרה שניתנה בתקופה הראשונה לאחר התאונה ניתנה ע"י בני משפחה, וכמקובל אין לפסוק פיצוי בגין עזרת בני משפחה.

לעניין הפיצוי בגין המעבר לדיור המוגן ותוספת התשלום שבגין כך, טוענת הנתבעת כי הדיור המוגן אליו עברה התובעת הוא של עצמאיים, ולא הובאה כל חוות דעת הקובעת כי ישנו צורך רפואי של התובעת למעבר לדיור המוגן, או חוות דעת הקובעת כי לאור היזקקות התובעת לעזרה צמודה, עליה לעבור לדיון המוגן.

הנתבעת ציינה שמדובר בדיור מוגן יקר, כך שבכל מקרה אין חובה לפצות בגין כך.

בעניין הפיצוי בגין המעבר לדיור מוגן, הדין עם הנתבעת.

מעדותה של הנתבעת עלה, כי היא עברה לדיור המוגן לאור השירותים הניתנים שם שמסייעים לה, ולא בשביל הפעילויות החברתיות (עמוד 5 ש' 12). התובעת העידה כי במקום זה יש חדר אוכל והיא לא צריכה לבשל וכן ודואגים לה לניקיון (פעם בשבוע). במקום יש רופא ואחות קבועים והיא מרגישה שם "נעים" (עמוד 5 ש' 1-10 ).

התובעת העידה, כי העדיפה לעבור לדיור המוגן, על פני האפשרות שמטפלת תחיה עימה בדירתה הקודמת (שם, ש' 8-9 ).

ואולם, התובעת גם העידה כי היא יכולה לבשל לעצמה, היא לא סיעודית (אם כי היא מתקשה לעמוד זמן רב על רגליה (שם, ש' 2 ו- ש' 19 )) וכי היא אוכלת רק ארוחה אחת בחדר האוכל- ארוחת צהריים. את ארוחות הבוקר והערב היא אוכלת בחדרה. בחדר יש לה כיריים של גז (שם, ש' 21).

לאור העובדה שהתובעת לא צירפה כל חוות דעת או ראיה אחרת שתתמוך בטענתה שהיה צורך רפואי או סיעודי למעברה לדיור המוגן אליו עברה, ובהתאם לעדותה כי היא עברה לדיור המוגן בכדי לשפר את איכות חייה ונעים לה במקום זה ולאור העובדה שהתובעת אינה סיעודית (הדיור מוגן בו נמצאת התובעת הוא לאנשים עצמאיים- עמוד 4 ש' 32 ), והיא ממשיכה לתפקד ולדאוג לעצמה גם בדיור המוגן (לדוגמא היא מכינה לעצמה ארוחות בוקר וערב), הרי שיש לקבוע כי אין קשר סיבתי משפטי בין התאונה נשוא התובענה למעברה של התובעת לדיור המוגן.

אני מקבל את הטענה כי התובעת נזקקת לעזרה לאור הנכות שנקבעה לה כתוצאה מהתאונה, ואולם יש לקבוע כי המעבר לדיור המוגן התרחש בעקבות מותו של בעלה ורצונה בסיוע בפעולות חיים שונות ובהפגת הבדידות. נזכור כי התובעת עברה לדיור המוגן בגיל 83, שזהו גיל בו אזרחים ותיקים מגיעים למקומות אלו בכדי להקל עליהם את שגרת חייהם לאור השירותים הניתנים שם, כך שאין לקשור בקשר סיבתי משפטי בין התאונה לבין המעבר לדיור המוגן, ולפיכך אין מקום לפיצוי התובעת בגין ההוצאות היתרות שלה הכרוכות במעבר לדיור המוגן.

בעניין העזרה לה נזקקה התובעת בשלושת החודשים הסמוכים לתאונה, העידה ס., כי בתקופה זו אימה הייתה מוגבלת ולא יכולה הייתה לזוז, והיא הייתה עימה כל שעות היום ועזרה לה ביחד עם אביה המנוח להתקלח, להתלבש, לנעול נעליים ואף ללכת לשירותים, כמו כן, היא הייתה מביאה לה אוכל ועשתה לה קניות (סעיף 4 לתצהירה).

ס. לא העידה כי היא עזרה לאימה גם לאחר שלושת החודשים הראשונים שלאחר הפציעה.

התובעת העידה כי מאז התאונה ועד 9/19, כ-10 חודשים, היא קיבלה עזרה סיעודית מהמל"ל פעם אחת בשבוע למשך כשעתיים ושלושה רבעים. כיום המל"ל לא מעניק לה עזרה ( עמוד 5 ש' 29-35 ).

לאחר שקלול כל נתונים אלו, עזרת בני המשפחה שניתנה, הסיוע ממל"ל שניתן, מצבה הנוכחי של התובעת וגילה, הגעתי לכלל מסקנה שיש לפסוק פיצוי בגין פריט זה לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד 

התובעת הציגה קבלות בגין הוצאות רפואיות עבור טיפולי פיזיוטרפיה והתייעצות עם מומחים בשיעור של 8,959 ₪. התובעת עותרת לקבלת סכום זה וכן סכום נוסף עבור ניידות לעבר ולעתיד בשיעור של 50,000 ₪. אין אסמכתאות להוצאות בגין ניידות בעבר.

לאחר עיון בטענות הצדדים, ולאור העובדה כי התובעת יכולה הייתה לקבל טיפולי פיזיוטרפיה גם במסגרת הרפואה הציבורית ללא עלות או בעלות נמוכה (יצויין כי הן מומחה התובעת והן מומחה הנתבעת לא קבעו כי התובעת תיאלץ להיזקק לטיפולי פיזיוטרפיה) וכי עסקינן בתאונת עבודה עם זיקה למל"ל, והתובעת זכאית לטיפולים רפואיים בהתאם לחוק הבריאות הממלכתי, מצאתי לפסוק על דרך האומדנה פיצוי בגין פריט זה בסך של 5,000 ₪.

נזק שאינו ממוני

התובעת ילידת שנת 1936, נכותה המוסכמת היא 20%, היא הייתה מאושפזת 26 ימים. לאחר שקלול כלל הנתונים הרלבנטיים לראש נזק זה מצאתי לפסוק סך של: 70,000 ₪.

אציין כי על פי מסמכי המל"ל השכר הרבע שנתי של התובעת עובר לתאונה היה: 4,674 ₪ (סך של 1,558 ₪ לחודש), ואולם התובעת, על אף שעתרה בכתב תביעתה לפיצוי בגין הפסד השתכרות, זנחה טענה זו בסיכומיה.

סך ניזקי התובעת:

עזרת הזולת לעבר ולעתיד15,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד5,000 ₪

נזק שאינו ממוני70,000 ₪

סך הכל:90,000 ₪

סך הנזק בניכוי אשם תורם (בשיעור 45%): 49,500 ₪ (להלן- סך הנזק).

מסך הנזק יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבלה התובעת (עליהם אין מחלוקת. הנתבעת צירפה אסמכתאות לכך לתיק מוצגיה) בשיעור של 10,240 ₪ (סך זה אינו כולל את סך העזרה שקיבלה התובעת ממל"ל, אשר בו התחשבתי בעת קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת). לסך זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום לתובעת ע"י המל"ל ועד ליום תשלום פסק הדין (להלן- תגמולי המל"ל המשוערכים).

לסך הנזק בניכוי תגמולי המל"ל המשוערכים יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, מע"מ, שכ"ט מומחה התובעת (בהתאם לאסמכתא שצורפה כנספח 9 לתיק מוצגי התובעת) וסך אגרת פתיחת ההליך.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ב, 19 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.