פלוני נ' קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

עובד מוסך דוחף (עם שני אחרים) מכונית שמנועה דומם לצורך ניודה מרחבת החנייה לסדנת החשמל, וזאת לשם בדיקתה ותיקונה. לאחר כמטר וחצי של דחיפה, שנמשכה שניה או שתיים, הוא מחליק על נוזל שנמצא על הקרקע, מאבד את שיווי המשקל, נופל ונחבל. בזמן הדחיפה הוא אחז בידו כוס קפה ואולי גם סיגריה, ונעל נעלי התעמלות שאינן בטיחותיות. האם זו "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ("החוק")? זו השאלה שתתברר בפסק דין חלקי זה.

רקע דיוני

1.בכתב התביעה (המתוקן בשנית) נטען כך: התובע הועסק כנהג אצל הנתבעת 2 ("עמיגל"), חברה בעירבון מוגבל המשמשת אכסניה להפעלת מוסך. ביום 15.7.2014 בשעה 8:00 לערך, במהלך עבודתו, הוא התבקש לדחוף, יחד עם עובד נוסף, רכב מסוג "רנו פלואנס" מספר רישוי 44-760-52 שטופל במקום ולא הניע, לכיוון סדנת החשמל. תוך כדי דחיפת הרכב, החליק התובע על שמן שהיה על הרצפה, נפל על צד ימין ונחבל בכתף. התובע טען שהנסיבות המתוארות באות בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

2.לכתחילה לא עלה בידי התובע לברר את זהות הרכב הנדחף וממילא את זהות חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח רכב מנועי. על כן הוא תבע את קרנית ולחלופין את עמיגל ואת נתבעת 3 ("כלל"), שביטחה אותה בביטוח חבות מעסיקים, בעילת רשלנות. לימים עלה בידו לברר את זהות בעלת הרכב ואת המבטחת, וכתב התביעה תוקן בהתאם: כעת התביעה מכוונת גם נגד נתבע 5 ("לוי"), מנהל סדנת החשמל שישב במושב נהג הרכב בעת שהתובע דחף אותו, ונתבעת 4 ("שלמה"), הבעלים של הרכב הנדחף שחלה עליה חובה לבטחו בביטוח חובה. מאחר ששלמה טענה שלא עלה בידי התובע להוכיח את זהות הרכב הנדחף, קרנית נותרה בתמונה.

3.בית המשפט הורה על הגשת ראיות בתצהירי עדות ראשית בשאלות החבות (סיווג האירוע – אם תאונת דרכים הוא אם לאו) ולחלופין בשאלת האחריות. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. עמיגל וכלל הגישו תצהיר של מר רפאל אלבז, מנכ"ל עמיגל; שלמה ולוי הגישו תצהירי עדות ראשית של לוי עצמו ושל מר אנטון אברמוב, עובד במוסך שהיה נוכח באירוע. העדים נחקרו על תצהיריהם. כמו כן העידו גב' מירי נחמיאס, שהייתה מנהלת חשבונות בעמיגל בתקופה הרלוונטית; ומר יוסף מעוז, מנהל טכני בקבוצת שלמה. הצדדים סיכמו טענות בכתב.

דיון והכרעה

4.יש להכריע בשלוש (או ארבע) פלוגתות עיקריות: הראשונה נוגעת לנסיבות האירוע – אם עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו, ולחלופין איזו גרסה הוכחה. הפלוגתה השנייה – אם עלה בידי התובע להוכיח את זהות הרכב הנדחף, ובאופן קונקרטי אם עלה בידו להוכיח שמדובר ברנו פלואנס שמספרה לעיל, כשאין חולק ששלמה ביטחה אותה בביטוח חובה (או למצער הייתה צריכה לבטח אותה ולכן דינה כדין מבטחת). הפלוגתה השלישית היא משפטית – האם עובדות המקרה שהוכחו באות בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. פלוגתה רביעית, שתתברר רק אם יימצא שאין זו תאונת דרכים, עניינה בשאלה אם עמיגל חבה כלפי התובע בעוולת הרשלנות (לרבות פלוגתת-משנה בעניין אשם תורם). אדון בפלוגתות לפי סדרן.

פלוגתה ראשונה: נסיבות האירוע

5.הפתיח לפסק הדין החלקי מקדים את המאוחר בעניינה של פלוגתה זו: אני סבור שעלה בידי התובע להוכיח את לוז גרסתו לתאונה, והיא התרחשה כפי שתוארה לעיל. כך טען התובע בתצהירו:

במוסך יש כמה מחלקות ואני עבדתי בתור נהג והתבקשתי באותו יום בבוקר, עוד לפני שעשיתי נסיעה אחת, לעזור לדחוף את הרכב לכיוון החשמליה.

הרכב לא הניע ולכן היינו צריכים לדחוף אותו לכיוון החשמליה.

כאמור, משה ישב ליד ההגה ואנטון דחף ביחד איתי מאחור ותוך כדי דחיפה של הרכב החלקתי על כתם שמן שהיה על הרצפה בצד שלי, הייתי זרוק על הרצפה, היד השניה הייתה זרוקה לצד השני ולא יכולתי להרים את היד כי הכתף נפרקה ו'זרוקה' לי לצד השני, הביאו לי מיד נהג ועזרו לי לקום ולקחו אותי לביה"ח.

כתם השמן הוא שגרם לי להחליק ואני בטוח שהיה שם כתם שמן כי כל הבגדים שלי היו מלוכלכים משמן.

6.לוי תיאר את האירוע בתצהירו כדלקמן:

אני עמדתי מחוץ לרכב בצידו השמאלי של הרכב וסייעתי לדחוף אותו, תוך שמדי פעם אני מזיז את ההגה, הכל כשאני עומד מחוץ לרכב. עוד זכור לי כי אנטון, עובד החשמליה, התבקש לעזור לי בדחיפת הרכב והוא דחף את הרכב מאחור.

תוך כדי דחיפת הרכב לכיוון החשמליה, שמעתי לפתע צעקה. בהמשך לכך עצרתי את הדחיפה ופניתי לאזור שמאחורי הרכב ושם ראיתי את התובע יושב על הרצפה בסמוך לרכב.

זכור לי כי על תא המטען היה קפה שנשפך ובידו של התובע סיגריה דולקת. עוד יצוין כי מייד שאלתי את התובע מה קרה והוא מסר לי שהחליק.

לא ידוע לי מה עשה שם התובע ולא זכור לי שעזר בדחיפת הרכב.

7.מר אברמוב הצהיר:

ביום התאונה דחפתי רכב שלא הניע. משה לוי היה מחוץ לרכב ועזר לדחוף וזכור לי כי לידו עמדו מס' עובדים, שאיני זוכר מי הם היו, למעט התובע שזכור לי כי עמד ליד הרכב וביד אחז כוס שתיה.

במהלך הדחיפה של הרכב, שמעתי צעקה וראיתי שהתובע על הרצפה. איני יודע ו/או זוכר מה קרה ואף איני זוכר האם כלל סייע בדחיפות הרכב או רק היה במקום.

8.מר אלבז הצהיר:

משה לוי מסר לי כי הוא ועובד בשם אנטון אברמוב ניגשו לרכב מס' [...] ודחפו אותו לכיוון החשמליה כיוון שהרכב לא הניע. משה אחז בהגה הרכב מחוץ לרכב ואנטון בצד השני ואז התובע ניגש אף הוא לרכב, בלי שנתבקש, לעזור בדחיפת הרכב, וזאת כאשר התובע מחזיק בידו האחת כוס קפה וסיגריה. במהלך דחיפת הרכב החליק התובע על מים/נוזל רדיאטור (שאינו נוזל שמנוני) בחצר החשמליה. [...]

כאשר הגעתי למקום ראיתי את הרטיבות, עיגול בקוטר של 50 ס"מ, שנבע כתוצאה ממים שנזלו מאחד הרכבים.

9.בפתח העדות ביקש התובע לתקן את גרסתו ולהבהיר שלוי לא ישב ליד ההגה בתוך המכונית, אלא כיוון את ההגה מחוצה לה. מאחר שגרסה עובדתית זו שונה מגרסתו שבכתב התביעה ובתצהיר; ומאחר שהצדדים התנגדו לשינוי חזית, הציע בית המשפט שכתב התביעה יתוקן כך שתיטען בו הגרסה החדשה, בלא שיידרש תיקון פורמלי של כתבי הטענות (למעשה הסכמה לשינוי חזית בסוגיה זו בלבד). הצדדים כולם הסכימו להצעה, וניתן לה תוקף של החלטה (עמ' 16 לפרוטוקול).

10.בטופס בל/250 (בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה), שהתקבל בקופה ב-22.7.2014 (שבוע לאחר התאונה) האירוע תואר כך: "בזמן דחיפת רכב שלא הניע, החליק על כביש רטוב משמן" (ת/1). מנהלת החשבונות של המוסך מילאה את הטופס בכתב ידה, לבקשתו של מר אלבז, לאחר ששמעה את הדברים מהתובע (עמ' 6, שו' 13, 31). בטופס בל/211 (תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה) תוארה הפגיעה כך: "דחפתי ביחד עם עוד עובד רכב בתוך המוסך לכיוון החשמליה כי הוא לא הניע ותוך כדי כך החלקתי על שמן במוסך, ונפלתי על הצד הימני").

11.העדויות הראשיות (לאחר השינוי בגרסת התובע בעניינו של לוי) עולות כולן בקנה אחד עם לב גרסתו של התובע. התובע תיאר את האירוע באופן מפורט דיו, ועיקר גרסתו הרלוונטית לענייננו לא נסתר. הוא אישר שהחזיק קפה וסיגריה בעת שסייע בדחיפת הרכב (עמ' 18); הם הוחזקו ביד שמאל והדחיפה נעשתה עם יד ימין (עמ' 24); הוא גרס כי הניח את הסיגריה (עמ' 24, שו' 6); הוא דחף את הרכב כמטר וחצי עד שהחליק (עמ' 24, שו' 11); יחד עמו דחפו עוד שניים: אברמוב ולוי (עמ' 24, שו' 14); אברמוב עמד בצד ימין והתובע דחף מהחלק האחורי שמאלי (עמ' 24, שו' 21); הדחיפה הזיזה את הרכב (שו' 25). "בזמן שאנטון ואני דחפנו את הרכב והרכב התקדם, מהצד שלי בגלל שהייתה את ההחלקה, הרכב התקדם ואני כבר היד שלי הייתה באוויר. איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי" (עמ' 25, שו' 30-29; ראו גם עמ' 26, שו' 23-1).

12.אין חולק שמר אלבז לא ראה את האירוע אלא שמע עליו ממר לוי. אולם הגרסה ששמע ממנו עולה בקנה אחד עם גרסת התובע. מר אלבז גם מאשר שהקרקע הייתה רטובה, באופן שתומך בגרסת התובע שהחליק כתוצאה מנוזל שהיה על הקרקע.

13.מר לוי הצהיר שלא ראה את התובע נופל, אך הוא ראה אותו עם סיגריה ביד לאחר הנפילה וכן ראה שקפה נשפך על המכונית. הוא חזר על גרסה זו בחקירה (עמ' 54, שו' 19-17). התובע אישר שהחזיק קפה ושלכתחילה החזיק גם סיגריה. בהיעדר הסבר אחר כיצד הגיע קפה למכונית, ראיות נסיבתיות אלו מחזקות את גרסת התובע.

14.מר אברמוב הצהיר שלא ראה את התובע דוחף את המכונית אך בחקירה העיד: "זה שהוא הגיע לעזור לנו, אני זוכר. אני גם זוכר שהיה עם כוס ביד, בלי סיגריה. עמדנו כמה אנשים אחורה, הוא עמד איתנו באותה שורה בחלק האחורי" (עמ' 47, שו' 28-27). מר אברמוב נשאל אם התובע החליק במהלך דחיפת הרכב, וענה: "אני לא ראיתי, ראיתי אותו על הרצפה. שמעתי צעקה, הסתכלתי הצדה וראיתי אותו זרוק בצד והיו לו כאבים, איך נפל, מה נפל? לא יודע" (שו' 31-30). מר אברמוב נשאל אם ראה רטיבות, והשיב: "אין לי מושג. לא יודע אם זה היה או לא היה. [מר אלבז] נותן לך תאורים כאלה מדוייקים שאני לא יודע. אם [מר אלבז] אומר את זה, כנראה שהוא ראה" (עמ' 48, שו' 12-11). אנטון העיד: "לא ראיתי אותו בזמן הדחיפה, זה קרה שניות ספורות אחרי שהתחלנו לדחוף את הרכב, ממש בהתחלה, גם לא הסתכלתי הצדה כדי לדעת אם היה עם היד על הרכב. לא יודע להגיד לך. יכול להיות שכן יכול להיות שלא. אבל הוא היה חלק מהחבר'ה, כנראה שבא לעזור" (עמ' 58, שו' 18-15). בהמשך הוא אישר שדחפו את הרכב מטר או שניים עד שהתובע נפל (עמ' 51, שו' 1, 25). גרסתו של מר אברמוב מתיישבת אף היא עם גרסת התובע. הלה מאשר שהתובע בא לעזור לדחוף את הרכב, שהוא (אברמוב) ראה שהתובע החזיק כוס קפה, ומאשר שראה אותו על הקרקע לאחר הנפילה.

15.גרסות העדים כולם מתיישבות עם גרסת התובע, שלא נסתרה. לבטח אין מדובר בעדות יחידה של בעל דין.

16.לא מצאתי בסתירות שהתגלו בגרסת התובע – לרבות בעניינו של מר לוי (התובע שינה גרסתו בנושא בפתח העדות) ובשאלה אם פנה למר אלבז וביקש את פרטי הרכב לאחר התאונה – כדי לפגום במהימנות גרסתו. המדובר בפרטים שוליים שניתן להסביר את הפערים בעניינם בחוסר זיכרון או בהיעדר הקפדה. אין בהם כדי להוביל למסקנה שגרסת התובע לא הוכחה, שעה שהיא נתמכת בעדויות רבות. מטעם זה גם אין לקבל את הטענה שהיה על התובע להביא עד נוסף (אבי, האדם שפינה אותו) לתמיכה בגרסתו, או שהתיעוד הרפואי מזמן אמת אינו מתיישב עם גרסתו. די לומר שהוא לא סותר אותה. התיעוד מביטוח לאומי תומך בגרסתו ללא סייג.

17.העדים חלוקים בשאלה איזה נוזל היה על הקרקע שגרם לתובע להחליק. מר אלבז גרס שמדובר במים; מר לוי גרס שמדובר בנוזל קירור בעל מרקם שמנוני (עמ' 59); ואילו התובע גרס שהיה זה שמן. איני רואה צורך להכריע במחלוקת זו. די בכך ששלושה עדים מאשרים כי היה על הרצפה נוזל כלשהו, והעד הרביעי לא שלל זאת. התובע טען לכל אורך הדרך שהנוזל גרם לו להחליק, ואני מקבל את גרסתו. אין נפקא מינה אם מדובר בנוזל קירור (בעל מרקם שמנוני או לא, שאלה שלא לובנה לפניי), בשמן (אשר ברור שלנוכח מרקמו הוא גורם להחלקה יותר מנוזלים אחרים) או מים. ברי כי נוזל בכמות מספקת מגביר את הסיכון להחלקה, וגרסת התובע שהוא החליק כתוצאה מדריכה על נוזל המשולבת בדחיפת רכב (כשהחזיק קפה וכפי הנראה גם סיגריה, שלבטח תרמו לאובדן שיווי המשקל) הוכחה במידה הנדרשת במשפט האזרחי.

18.סיכום ביניים: עלה בידי התובע להוכיח שהמאורע קרה כפי שהוא תואר בפתיח לפסק הדין.

פלוגתה שנייה: זהות הרכב הנדחף (חזית המחלוקת שבין קרנית לשלמה)

19.אף שלכתחילה זהות הרכב לא הייתה ידועה, בתום הבירור הוכח במידה הנדרשת כי הרכב הנדחף היה מסוג רנו פלואנס שמספרו כאמור. ממצא זה נתמך בראיות הבאות:

א.כארבעים יום לאחר האירוע (ביום 25.8.2014) פנה ב"כ התובע למוסך וביקש את פרטיו של רכב מסוג רנו פלואנס (נ/8). גרסת התובע כשהאירוע היה "טרי" בזיכרונו הייתה אפוא מלכתחילה שמדובר ברנו פלואנס. התובע גם העיד שזכור לו שהרכב היה בצבע לבן, ושדובר ברכב חדש (עמ' 17, שו' 10-7). אין חולק שהרכב המדובר הוא בצבע לבן, שנת ייצור 2013 (כעולה מרישיון הרכב, נ/2), ושבמועד האירוע הוא היה חודשים ספורים על הכביש, קרי: רכב חדש יחסית.

ב.מר אלבז מסר בתצהירו שמר לוי סיפר לו על המקרה בבוקר שבו הוא קרה, ונקב במספר הרכב ובסוגו (סעיף 3 לתצהיר). הוא חזר על גרסה זו בעדותו: "לאחר המקרה הלכתי למח' חשמל ובדקתי את הנושא, בדקתי שזה הרכב, אנו יודעים שהרכב הזה לא הניע והייתה לו בעיה בהנעה, בעקבות זה החליפו לו מצבר על הרכב הזה, אני יודע שזה הרכב כי רשמתי את המקרה באותו יום, ביחד עם מנהל החשמליה, הוא אמר לי שזה הרכב של נטפים, שלמה סיקסט" (עמ' 36, שו' 20-2. ראו גם עמ' 40, שו' 8-5). בשלב החקירה הוגש מסמך ת/2, כרטיס הרכב מכניסתו למוסך עד יציאתו (עמ' 38, שו' 7-6). מר אלבז אישר שהרכב שייך לקבוצת שלמה, וחכור על ידי חברת נטפים. הוא העיד שאין אפשרות אחרת (עמ' 38, שו' 12).

ג.מר יוסף מעוז, מנהל טכני בקבוצת שלמה, העיד שבמועד התאונה (15.7.2014) הרכב היה שכור על ידי חברת נטפים. הוא הציג את מוצג נ/1(1), שכותרתו "היסטוריית חשבוניות אק"י לרכב", שבו צוין כי ביום 15.7.2014 בוצעה לרכב עבודה במוסך עמיגל שתיאורה "תקלות – מנוע – קשיים בהתנעה". התיקון בוצע במסגרת אחריות יצרן ולכן לא הוצאה חשבונית (עמ' 12, שו' 11. ראו גם עמ' 14, שו' 9-7). הוא הסביר מי היה בקשר עם המוסך והזמין את התיקון. נתונים אלה מתיישבים עם גרסת התובע ושאר העדים: הייתה לרכב הזה בעיה בהנעה, והוא נדחף לכיוון סדנת החשמל לצורך בדיקתו. אין חולק שבעיה בהנעה נבדקת ומטופלת בסדנת החשמל.

20.שלמה גורסת כי טענת עמיגל בדבר זהות הרכב נטענה לראשונה זמן רב אחרי האירוע, לאחר שדרישות ב"כ התובע שתגלה את מספר הרכב לא נענו, ורק לאחר שהתריע כלפיו שעמיגל תישא באחריות אם לא יימסר המספר. הדבר מלמד, לשיטתה, שלא עלה בידי התובע להוכיח את זהות הרכב. קרנית מצדה מציגה את הדברים אחרת: שלמה טוענת שבעל מוסך מרכזי גדול של קבוצת רנו "הדביק" את הרכב דנן לתאונה מתוך מטרה להעלים את זהותו האמתית של הרכב הנדחף (או משום שלא ידע אותו), כאשר הסיבה היחידה למעשה כזה היא האפשרות שהרכב הנדחף לא היה מבוטח. טענה זו מייחסת למר אלבז התנהגות חמורה, מרמה של ממש. אכן, כדי להצליח בטענה מסוג זה היה על שלמה להביא ראיות מהימנות הסותרות את הראיות שמר אלבז הציג לתמיכה בגרסתו. בהינתן שהרף ההוכחה לטענה חמורה היא כפי רצינותה (ראו למשל ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פסקות 15-14 (18.4.2012)), אין בידי לקבוע שרף זה הורם.

21.מר אלבז העיד שהוא מסר את פרטי הרכב לחברת הביטוח שלו (הנתבעת 3) כשקיבל את כתב התביעה (עמ' 43, שו' 12, 23-22). יש להצטער על כך שהוא לא מסר את פרטי הרכב קודם לכן על אף שהתבקש. הוא נתן מענה לפניית ב"כ התובע במכתב מיום 30.6.2016, שבו הביע כעס על טענות התובע ועל רשלנותו שגרמה לאירוע (נ/7). ניכר כי המענה מתמקד בכעסו על התנהגותו הרשלנית של התובע, ולכן כנראה לא כלל התייחסות לזהות הרכב. הוא העיד גם שלא סבר שמדובר בתאונת דרכים (עמ' 46, שו' 13), הסבר הגיוני מנקודת מבט של אדם מן היישוב אשר אינו משפטן. אין חולק שמר אלבז לא השיב בשום שלב שזהות הרכב אינה ידועה לו. כשבאה העת לפרט את זהותו, הוא נתן מענה.

22.מר אלבז העיד שרשם את פרטי הרכב לעצמו לאחר האירוע ביומן, אך הוא לא הביא את הרישומים עמו לעדות (עמ' 42, שו' 22-19). בשים לב לזמן שחלף מאז האירוע, אין בידי לקבוע שגרסתו נסתרה. היא מתיישבת עם גרסת התובע שהועלתה על הכתב סמוך לאירוע, וגם עם ראיות נוספות (ובהן שהתובע זכר את סוג הרכב, את צבעו, לרכב המדובר הייתה בעיה בהנעה. לא הוכח שהיה במוסך רכב עם מאפיינים דומים באותו יום, וניתן היה לברר זאת).

23.לא מצאתי שהמעורבות של באי כוח המבטחת של עמיגל בניסוח התצהירים מטה את הכף כאן. אכן יש להיזהר בניסוח תצהיר כך שיכיל רק פרטים שהמצהיר זוכר מזיכרונו, במידת הצורך לאחר ריענון זיכרון בדרך של הצגת מסמכים. אלא שכאן המצהירים הרלוונטיים סירבו לחתום על תצהיר הכולל פרטים שלא זכרו, וטוב עשו. מר אלבז, לעומת זאת, טען בתוקף בחקירתו שזהות הרכב הייתה ידועה לו, ודבק בקו עובדתי זה בנחרצות בחקירה. עדותו לא נסתרה.

24.סיכום ביניים: אף שהעובדה שלא הוצג רישום קונקרטי שקושר את הרכב המדובר לתאונה מעוררת שאלה, אני מוצא שבמאזן ההסתברויות הנטל להוכיח שדובר ברכב שמספרו לעיל הורם. אין חולק ששלמה מבטחת רכב זה. קביעה זו מייתרת את הצורך לדון בטענתה של קרנית בדבר שינוי חזית (סעיפים 17-4 לסיכומיה).

פלוגתה שלישית: האם עסקינן בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק?

המסגרת הנורמטיבית

25.בפתח הדיון נניח נגד עינינו את ההגדרות הרלוונטיות בסעיף 1 לחוק:

26.תאונת דרכים היא אם כן מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה. הקשר הסיבתי בין המאורע לנזק מגולם בדיבור "עקב". המבחן לסיבתיות כפול: מבחן סיבתי עובדתי ומבחן סיבתי משפטי. המבחן הסיבתי העובדתי מתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין. המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי הוא מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 871-864 (1988)). תיקון מס' 8 לא שינה זאת (ע"א 6000/93 עזבון קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 673-671 (1996)). "על-פי מבחן הסיכון, שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי [...]. הסיכון שמתרחש בפועל ייפול למסגרת החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב כרגיל יוצר, והחוק בא לפצות בגינו. לעניין זה אין חשיבות לדרך המיוחדת שבה התרחש הנזק, כלומר לתהליך הגרימה. לא תהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה על כל חוליותיו ופרטיו חייב להיות במיתחם הסיכון, אלא די בכך אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כלליים הוא במיתחם הסיכון" (דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145, 151 (2002)). מבחן השכל הישר בוחן "אם השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלוונטי ממשי לקרות הנזק. רק אם התשובה לכך חיובית נאמר שקיים קשר סיבתי מבחינה משפטית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם" (שם, בעמ' 162).

27.עיון בפסיקה, הקזואיסטית באופייה, מעלה שככלל הקשר הסיבתי ניתק במקרים שבהם הרכב שימש זירה בלבד לקרות הנזק, בלא שהשימוש התעבורתי תרם תרומה ממשית להיגרמו, ובמקרים שבהם הנזק נגרם כתוצאה ממעשה מכוון (עניין מזאוי, עמ' 162-156; ע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן, פסקות י"ב-כ"ב (9.11.2006)). לא אחת נפסק כי "אין די בהתערבות אחרת של גורם זר – התערבות רשלנית או בלתי צפויה – כדי לנתק את הקשר הסיבתי-המשפטי לעניין חוק הפיצויים" (ע"א 4204/98‏ המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג(4) 867, 879 (1999)). "מקום ש'הסיכון' הוא 'כפול' באופן שקיימים גם סיכון מהשימוש בכלי רכב וגם סיכון אחר, אין כל מניעה להחלת החוק" (עניין שולמן, בעמ' 858). "השימוש ברכב איננו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע. די בכך אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו [...] בהצטרף מספר גורמים המביאים לאירוע, אין חשיבות לכך שאחד מהם [...] נגרם במזיד, ובלבד שהגורם האחר, השימוש ברכב, היה אף הוא גורם ממשי לתאונה (רע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ נ' שמחון, פ"ד נב(5) 70, 76 (1998)). אשר לטענה שיש בנמצא צד ג' שהתרשל ושראוי להטיל עליו אחריות ולא על המבטחת בביטוח חובה נפסק כי "גם העובדה שהטלת האחריות על מבטחת הרכב עשויה להחצין את תוצאות מעשה הרשלנות של אחרים אינה משנה מן ההסדר המשפטי הקיים. הטלת העלויות הנובעות מנזקים שנגרמו ברשלנות, על-ידי מי שאינם אחראים על-פי חוק הפיצויים, בדרך של השתתפות אותם גורמים במימון הביטוח, מחייבת שינוי חקיקתי" (ע"א 4204/98 הנ"ל, בעמ' 879).

28.ראינו שהמונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר באופן מפורש ככולל פעולת "דחיפה". הדעה הרווחת היא שדחיפת רכב עולה כשלעצמה כדי שימוש תעבורתי ברכב, ובתור שכזו מקיימת את מבחן הסיכון. על כן מאורע שבו נגרם נזק גוף כתוצאה מדחיפת רכב מנועי – קרי: אלמלא הדחיפה הנזק לא היה נגרם – בא בגדר תאונת דרכים. אין צורך לבחון את מטרת הדחיפה ואת שאר נסיבותיה. עמד על כך ריבלין בספרו:

"דחיפת רכב או גרירתו מנויים בין צורות השימוש הכלול[ות] בהגדרת השימוש ברכב מנועי שבחוק. אלו הן צורות של שימוש הנמנות על המקרים בהם מצוי הרכב בתנועה ולפיכך הכללתן בהגדרת השימוש אינה מעוררת קושי. בהתקיים צורות שימוש אלה אין גם צורך להתחקות אחר "מטרות התחבורה" הנלוות לשימוש שכן הסיכון התחבורתי טמון בעצם תנועת הרכב. כיוון שהשימוש במקרה של דחיפה או גרירה נעשה תוך כדי מעורבות פעילה של המשתמש לא ראה המחוקק גם צורך ליתן לצורות שימוש אלה מעמד של חזקה מרבה ולא הזכירן על דרך הריבוי כפי שבחר לעשות עם אירוע ההידרדרות, ההתהפכות וההינתקות המתרחשים תכופות גם בהעדר שימוש של אדם ברכב" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 200-199 (מהדורה רביעית, 2012)).

29.עמדה דומה הביע אנגלרד:

"דחיפה או גרירה של רכב יוצרת סיכון תחבורתי, גם שעה שהיא מבוצעת אגב תיקון במוסך או בבית. לכן, יש לראות תאונה הקורית אגב פעולות כאלה כתאונת דרכים במובן החוק. העובדה כי הפעולה נעשית במסגרת עבודתו של המתקן אינה גורעת מהיותה נתפסת על ידי אחד הריבויים של ההגדרה 'שימוש ברכב מנועי'" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 151 (מהדורה רביעית, 2013)).

30.עמדה זו מצאה ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון. באחד המקרים ילדים נפגעו בעת שהפעילו, לצרכי משחק, כננת לחילוץ עצמי של כלי רכב. הכננת נועדה לאפשר את גרירתו בעת הצורך, אך הילדים לא ביצעו פעולת גרירה כשנפגעו. בית המשפט העליון קבע שזו תאונת דרכים. הנשיא א' ברק הטעים: "נחיצות הגרירה אינה רלוונטית להגדרה, ממש כשם שנחיצות הנסיעה ברכב אינה רלוונטית לשאלה אם הנסיעה מהווה 'שימוש' [...] מטעם זה אין מניעה לראות בשימוש שעשו הילדים בכננת משום 'שימוש ברכב מנועי' כהגדרתו בחוק הפיצויים בהיותו חלק מפעולת הגרירה" (ע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 250, 256 (2000)). בפרשה אחרת הובעה הדעה שנזק שנגרם מהתהפכות של רכב מנועי עונה כשלעצמו למבחן הסיכון, אך בסופו של דבר היא נותרה בצריך עיון (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו, פסקה 23 (17.6.2014)).

31.הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק מורה אותנו כי דינה של דחיפת רכב כדין גרירה (המילים "דחיפתו או גרירתו" נמצאות סמוך זו לזו). בהיקש מעניין כהן נ' הפניקס, כשם שמטרת הגרירה ונחיצותה אינן רלוונטיות לתחולת ההגדרה, גם מטרת הדחיפה ונחיצותה אינן רלוונטיות. דחיפה היא שימוש ברכב מנועי המקיים אינהרנטית את מבחן הסיכון התעבורתי. זאת בדומה להידרדרות של רכב מכננת, בעת שטופל במוסך, וכשהמנוע היה כבוי (רע"א 9332/99‏ קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808 (2002)), אך בשונה מפגיעה שאירעה בעת יציאה מרכב חונה שהכניסה אליו נועדה ליטול מצת סיגריות (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 828-827 (1997)). בעוד גרירה ודחיפה של רכב מנועי (ואולי גם הידרדרות והתהפכות) מקיימות את המבחן התעבורתי באופן מובנה, כניסה או יציאה מרכב אינן מקיימות אותו באופן מובנה, ויש לבחון את מטרתן ונסיבותיהן ולהכריע אם הן עונות למבחן הסיכון. נזק גוף שנגרם בעת כניסה לרכב מנועי או בעת יציאה ממנו יבואו בגדר תאונת דרכים רק אם הכניסה והיציאה נעשו למטרת תחבורה (רע"א 5470/18 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 10 (23.8.2018); ע"א (מחוזי ת"א) 47697-09-17 עיריית נס ציונה נ' ט' ג' ב' (18.11.2018)).

מן הכלל אל הפרט

32.אין חולק שנגרם לתובע נזק גוף, ושהמכונית שאותה הוא דחף היא רכב מנועי. יש לברר אפוא אם הנזק נגרם לתובע עקב שימוש ברכב מנועי. השאלה שעל הפרק היא שאלת הקשר הסיבתי. במישור הקשר הסיבתי העובדתי, הוכח שהנזק נגרם משילוב של שלושה גורמים שכל אחד מהם תרם תרומה ממשית לקרות הנזק בבחינת סיבה-בלעדיה-אין: (1) פעולת הדחיפה שהתבטאה בהפעלת כוח פיזי של התובע (ואחרים) על הרכב, הקלה עליו לאבד את שיווי משקלו כשהחליק, ליפול ולהיפגע; (2) הנוזל (מפגע עצמאי), שדריכה עליו ערערה את שיווי משקלו של התובע וגרמה לו להחליק וליפול; (3) חוסר זהירות שאפיין את פעולת הדחיפה: התובע עשה כן כשאחז בסיגריה, בכוס קפה וכשהוא נועל נעלי התעמלות לא בטיחותיות שאינן מונעות החלקה.

33.במישור הקשר הסיבתי המשפטי, נסיבות המקרה מקיימות את מבחן הסיכון משום שהפגיעה בוצעה במהלך דחיפת הרכב, פעולה אשר כשלעצמה כרוכה בסיכון תעבורתי. כשם שאין נפקא מינה שהשימוש שנעשה בכננת בעניין כהן נ' הפניקס (שימוש למטרת משחק) לא נעשה למטרת גרירת רכב, כך אין נפקא מינה שהרכב נדחף על ידי עובד מוסך במהלך עבודתו במוסך או מכל סיבה אחרת. דחיפה מעצם טבעה היא שימוש תעבורתי ברכב, שהחוק נתכוון לפצות את מי שנפגע ממנו. בכך מתקיים מבחן הסיכון.

34.אין בנוזל שהיה על הקרקע ובחוסר הזהירות שאפיין את התנהגות התובע – סיבות עובדתיות נוספות לקרות הנזק – כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין מאורע הדחיפה (כשלעצמו שימוש ברכב למטרת תחבורה) לנזק. העובדה שגורמים רשלניים נוספים – אשמו של התובע ומפגע בדמות נוזל על הקרקע שגרם להחלקה – תרמו אף הם לקרות הנזק, אינה מעלה ואינה מורידה. מבחן השכל הישר, כפי שפורש בפסיקה, מורה אותנו כי די בעובדה שהשימוש התעבורתי – דחיפת הרכב – תרם תרומה ממשית לקרות הנזק כדי שיתקיים קשר סיבתי משפטי. אין ספק שדחיפת הרכב הרימה תרומה ממשית במישור הסיבתיות העובדתית להחלקה ולגרימת נזק גוף. הואיל והדחיפה עצמה באה בגדר שימוש תעבורתי, הרי שלפנינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

35.שלמה נסמכת על פסק הדין ברע"א 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (30.8.2004) לתמיכה בטענה שאין מדובר בתאונת דרכים. התובע באותו מקרה חנה בתחנת דלק, ירד מהרכב ופסע לכיוון מכסה המנוע כדי למלא מים ברדיאטור. בדרך הוא החליק על כתם שמן. הוא טען שהוא נפגע תוך כדי טיפול דרך ברכב, ועל כן הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק לא ניתק. בית המשפט המחוזי קבע שאין מדובר בתאונת דרכים, ובית המשפט העליון אישר את קביעתו. השופט א' ריבלין היה מוכן להניח שפעולת מילוי מים ברדיאטור בתחנת דלק באה בגדר "טיפול דרך", המוגדר כשימוש ברכב מנועי ובתור שכזה הוא נעשה למטרת תחבורה, אך הוסיף וקבע שהסיכון שממנו נפגע התובע – כתם השמן – אינו סיכון בעל אופי תעבורתי, ובאותו מקרה הוא היה הגורם הבלעדי לנזק. העובדה שהפגיעה נגרמה במהלך טיפול דרך הייתה מקרית ומנותקת ממתחם הסיכון שתיקון הדרך יצר (כגון פגיעה מרכב חולף במהלך התיקון). לכן ניתק הקשר הסיבתי המשפטי. בענייננו פעולת הדחיפה – המסבה סיכון תעבורתי כשלעצמה – תרמה תרומה ממשית לקרות הנזק, במשולב עם כתם השמן. לפנינו שני גורמי סיכון שהתממשו, אחד תעבורתי והשני לא. מקום שהגורם התעבורתי תרם תרומה ממשית לנזק, כבענייננו, הרי שזוהי תאונת דרכים.

סוף דבר

36.המאורע שממנו נפגע התובע הוא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. התובע נפגע מרכב שנתבעת 4 ביטחה אותו בביטוח חובה. התביעה תמשיך להתברר נגדה. הנתבע 5 לא נהג ברכב בעת האירוע, ולכן התביעה נגדו נדחית. הואיל וזהות חברת הביטוח ידועה, אין עילת תביעה נגד קרנית והתביעה נגדה נדחית. התביעה נגד עמיגל ונגד כלל נדחית לנוכח ייחוד העילה הקבוע בחוק.

37.בשים לב שהמסמכים המעידים על זהות הרכב הועברו בשלב מאוחר, ומאחר שהבירור בנושא זהות הרכב היה דרוש לחקר האמת והטענות שהועלו היו ראויות לבירור, החלטתי שיש מקום לעשות צו להוצאות לזכות התובע ולזכות קרנית בלבד. נתבעת 4 תישא בשכר טרחת בא כוח התובע בסכום מתון של 4,000 ש"ח. הסכום מגלם מע"מ. סכום זהה ישולם לקרנית. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

38.כפוף לזכות להשיג על פסק הדין החלקי ועל ההחלטה, יודיעו הצדדים הנותרים אם ברצונם לנהל משא ומתן ישיר על הנזק, שמא ברצונם להגיש תחשיבי נזק, וזאת תוך 30 יום. התביעה תמסור את ההודעה. התיק יובא לעיוני במועד זה.

המזכירות תואיל להמציא לצדדים.

ניתנו היום, כ"ב בטבת התשע"ט, 30 בדצמבר 2018, בהעדר הצדדים.