פלוני נ' ראוף סואעד ואח'

ביום 16.11.2013 מצא המנוח, יליד xx.xx.1984, א.ח. ז"ל (להלן: "המנוח") את מותו עת רכב על אופנוע שמספרו 5343464 על כביש מס' 784 בסמיכות ליישוב כאוכב. על פי הנטען בתביעה אשר מבוססת על פקודת הנזיקין, רכב צד שלישי שמספרו 4796014 שהנתבע מס' 1 (להלן: "ראוף" או "הנתבע") נהג בו סטה מנתיבו, התנגש באופנוע עליו רכב המנוח ובכך גרם להריגתו (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה באמצעות הורי המנוח (אביו ואמו) שהינם יורשיו החוקיים, כנגד הנתבע 1 (נהג ובעלי הרכב) ונגד "איילון חברה לביטוח בע"מ", הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") אשר ביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים בביטוח חובה, על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970.

בשלבים מקדמיים של ההליך טענה הנתבעת 2 כי לתובעים עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 וביקשה לדחות את התביעה על הסף בשל כלל "ייחוד העילה" הקבוע בסעיף 8 לחוק הנ"ל. בעקבות צווים שניתנו לבקשת הצדדים, התברר כי לא היה ביטוח שכיסה את נהיגתו של המנוח וכי הפוליסה הנקובה שמספרה 711301713813 של חברת "הפול" הוחלפה ביום 10.3.13 לאופנוע אחר. בהתאם, ומשלא הוגשה תשובה מטעם הנתבעת למסמכים שהגישו התובעים, ניתנה ביום 09.06.2017 החלטה במסגרתה נקבע כי הבקשה לסילוק על הסף נדחית. משלא הוכח ואף לא נטען כי קיימת עילת תביעה נגד קרנית, התביעה התנהלה כתביעה לפי פקודת הנזיקין ובסוגיה זו לא נותרה עוד מחלוקת בין הצדדים (ראו: סעיף 8 ו- 9 לסיכומי הנתבעת).

כנגד הנתבע 1 הוגש כתב האישום בשל אירוע התאונה וביום 26.03.2017 הוא הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טעון בבית-המשפט לתעבורה (חיפה) בהליך גמ"ר 1491-06-15 מדינת ישראל נ' סואעד וביום 26.09.2017 נגזר דינו ל-6 חודשי מאסר בפועל לביצוע בעבודות שירות על פי חוות דעת ממונה שהתקבלה לצד עונשים נלווים.

סעיף 42 ג. לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") מורה כדלקמן:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א., לא יהיה המורשע או חליפו, או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית-המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

הנתבעים לא ביקשו ולא הביאו ראיות לסתור את הכרעת הדין וגזר הדין לעיל. יצוין עוד כי לישיבת ההוכחות שהתקיימה לפני ביום 05.03.2019 התייצב בוחן התנועה מטעם משטרת ישראל – מר ערן אביטל ובפתח הישיבה הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירתו: "אני וחברי מסכימים שאין טענה לאשם תורם מאחר ויש הכרעה בעניין, אז אנחנו מוותרים על חקירתו" (ראו: עמ' 8 לפרוטוקול, בשו' 11-12). אף שהתובעים הרחיבו בסיכומיהם בשאלת החבות (פסקאות 4-17) מסיכומי הנתבעים עולה כי הם זנחו כל טענה בהקשר זה משטענותיהם התמקדו במישור הנזק. אף לאחר סיכומי תשובה מטעם התובעים בהם צוין כי טוב עשו הנתבעים שזנחו את טענותיהם במישור החבות (סעיף 1) ללא כל מחאה מצד הנתבעים בסיכומי תשובה לתשובה שהוגשו ביום 23.06.2019. יצוין, כי במסגרת זו טענו הנתבעים כי סיכומי התשובה מטעם התובעים הוגשו בלא רשות, ואולם התובעים פנו בבקשה מתאימה ביום 30.05.2019 ובנסיבות העניין, אני נעתרת לה.

בנסיבות אלה יש לראות את הנתבעים כמי שאחראים לתשלום פיצויים זאת לאור הקביעות בהליך גמ"ר 1491-06-15 מדינת ישראל נ' סואעד והחלטת בית המשפט מיום 9.6.2017 לפיה המנוח נהג באפונוע ללא ביטוח בתוקף.

הסוגיה שבמחלוקת לפני היא גובה הפיצויים המגיעים לתובעים ובכלל זה סוגיית בסיס השכר של המנוח, כאשר קיימת הסכמה לכך כי אין אשם תורם.

הפיצוי וקביעת בסיס השכר:

המנוח, יליד xx.x.1984, רווק, בן כ-29 שנים ביום פטירתו. בעקבות הלכת "פינץ" (ע"א 10990/05, דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, סא (1) 325 (מפורסם בנבו, 11.04.2006)), ומאחר והמנוח היה חסר תלויים במותו, הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בשנים אבודות יהא בשיעור 30% (יד רווחה או חיסכון). השאלה שבמחלוקת הנה מהו בסיס השכר שיש לקבוע לצורך חישוב ראש נזק זה.

התובעים טענו כי המנוח רכש השכלה בהנדסאות מכונות רכב, קיבל תעודת קצין בטיחות תעבורה והיה בעל מרץ ותושייה להתפתח כלכלית ולשם כך עובר למותו פתח עסק עצמאי בגיל צעיר לממכר חלקי חילוף לאופנועים. לתמיכה בדברים האמורים הוגש תצהירו של אבי התובע – י. ח. (להלן: "אבי התובע" או "ח.").

לתצהירו של מר ח. צורפו דוחות אשר נחתמו בידי יועץ מס מוסמך בנוגע להכנסותיו של המנוח לשנים 2012-2013. בשנת 2013, כך נטען, הכנסתו השנתית של המנוח הייתה בסך 310,580 ₪. מאחר ומרבית הוצאותיו נרשמו על שם העסק ובהתחשב בכך שאותה שנה היא שנת התאונה שהתרחשה בחודש נובמבר, טען מר ח. שיש להתחשב בשנה מלאה ובאופן המקנה למנוח בסיס שכר חודשי של 30,000 ₪. עוד ביקשו התובעים להסתמך על דוחות משנת 2012 המלמדים על הכנסה שנתית של 247,540 ₪, באופן המצביע על עליה בהכנסות המנוח, עליה אשר על פי הנטען הייתה צפויה להפוך מתמדת אלמלא התאונה.

הנתבעים טענו כי בסיס השכר הנטען לא בוסס בראיות קבילות. לטענתם, בשנים 2010 ועד לחודש נובמבר 2013 שהוא חודש פטירתו של המנוח, הוא לא דיווח לרשויות המס על הכנסות כלשהן, כאשר הוא היה רשום כעוסק פטור.

הנתבעים הפנו למסמך תעודת עובד ציבור מאת המוסד לביטוח לאומי במסגרתו נרשם כי המנוח "חויב במוסד לביטוח לאומי כעצמאי בתקופה מ-07/09 ועד 11/13 ושילם דמי ביטוח עפ"י דוח שומה לשנת 2009 שהוגש למס הכנסה, ונתקבל בביטוח לאומי ב-06/10/10. יצוין, שלא נקלטו שומות לשנים 10, 11, 12, 13, ברשומתו של המנוח ממס הכנסה, ועל כן המנוח חויב בתשלום דמי בטוח לשנים 10, 11, 12, 13 עפ"י דוח שומה לשנת 2009, והכנסתו בדוח שומה 2009 הייתה ע"ס 6,855 ₪".

הנתבעות ביקשו וקיבלו צו המופנה לפקיד שומה נצרת (א/1) שם נרשם: "...הרי בשנים המבוקשות קרי 2010-2013, המנוח לא הגיש דוחות לפקיד השומה ולא מסר דיווח לאותן השנים".

כן הפנו הנתבעים למסמך מאת הפרקליטות; בעקבות צו שניתן על ידי בית-המשפט לבקשת התובעים המופנה למע"מ והתשובה לו (מכתב מיום 06.05.2018) בו נרשם כי: "העוסק המוזכר בצו היה עוסק פטור אשר לא מסר דיווחים לתקופה המוזכרת בצו" (סעיף 3). לגרסתם, המנוח שנפטר בגיל 29 היה 11 שנים במעגל התעסוקה, כשהנתון היחיד הינו משנת 2009 המלמד על הכנסה של 6,855 ₪.

בבואו של בית המשפט לבחון את בסיס השכר של פלוני, המנהל עסק עצמאי, הוא בוחן את ההכנסות אשר דווחו לרשויות המס כפי שזה הצהיר עליה. בהקשר זה נפסק: "לא אחת הבהרנו בפסיקתנו כי אדם המדווח על הכנסותיו לשלטונות המס מוחזק כמי שמדווח אמת ולא כמי שמוליך שולל את שלטונות המס בזדון ובמרמה. בתביעת נזיקין, כאשר נדרשים לחשב הפסד השתכרות של תובע הנזק, ראוי לבסס את החישוב על השתכרות שהתובע עצמו הצהיר עליה לשלטונות המס. אכן, מטרת הפיצוי בתביעת נזיקין היא להעמיד את התובע במצב כלכלי, שהיה, לפי ההערכה, מצוי בו אלמלא התאונה, אולם חישוב הנזק הזה אינו יכול להעשות על פי הערכות והשערות, או על פי תחושות, אלא הישוב זה צריך להתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות, ככל שניתן, מיצוי האמת. ולענין זה הודאת בעל דין שבהצהרתו לשלטונות המס משקל רב לה, אם לא מכריע" (ראו: ע"א 5149/94‏ ‎ ‎"הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ‎ ‎נ' אלברט לוי, פסקה 7 (1995)).

במקרה דנן ף זולת הדוחות שצורפו על ידי התובעים, ואשר נוכח הנתונים מטעם הרשויות, אמינותם מוטלת בספק, לא הובאה לפני כל ראיה התומכת בטענות התובעים לעניין הכנסות המנוח בפועל. יועץ המס החתום על המסמכים, לא הובא לעדות ולא ניתן ללמוד על בסיס מה הוכנו הדוחות אשר על פי הנתונים לא הוגשו לרשויות. נוסף על האמור עולה מעדות אבי התובע, מר ח., דוחות אלו נחתמו על ידו בדיעבד לאחר פטירת המנוח, והוגשו לרשויות לגרסתו. בחוסר וודאות מעין זה, כאשר הנתונים הנטענים על ידי התובעים אינם נתמכים במסמכים אובייקטיביים מטעם הרשויות, וכאשר הדוחות הוכנו בדיעבד, היה על התובעים להוכיח את בסיס השכר בדרך חלופית, למשל על דרך הצגת כרטסת או חשבוניות על הכנסות מטעם גורמים שונים אשר קיבלו שירות מעסקו של המנוח. ככל שניתן היה להשיג מן העסק את הדוחות שצורפו, ניתן גם ניתן היה לקבל את הנתונים הגולמיים עליהם מבוססים הדוחות, אם קיימים כאלה. בעניין זה ראוי להחיל את הכלל ולפיו "...מעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו". (ע"א 548/78 ‏ פלונית נ' פלוני, פ''ד לה(1) 736 (1980)). להלן ארחיב.

כנגד המסמכים שהוגשו על ידי התובעים, ואשר חתומים על ידי יועץ המס מטעמם ואבי התובע, על פי תעודת עובד ציבור מיום 7.5.2018 של פקיד שומה נצרת (סומן כמוצג א/2), בשנים הנטענות לא הוגשו דיווחים למס הכנסה על ידי המנוח. עוד עולה מאסופת מסמכים של המוסד לביטוח לאומי (אשר סומנה כמוצג א/2) הכנסת המנוח כעובד עצמאי בשנים 2009 עד 2010 עמדה על סך 3,868 -5,946 ₪ ובגין סכומים אלה שילם דמי ביטוח בהתאם; כן הוצג מסמך נוסף המלמד שבחודשים הסמוכים למועד התאונה, קרי 10/2013 – 12/2013 דמי הביטוח התבססו על הכנסה בסך 2,207 ₪. הנתונים כולם מתבססים על הנתון משנת 2009 שעניינו שומה בסך 6,855 ₪ כעובד עצמאי לשנת 2009.

אבי המנוח העיד לפניי כי עם סיום לימודי המנוח הוא עבד ולמד כל העת (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 15-16, ושורה 18), ואף על פי כן לא הוצגו לפני בית-המשפט תלושי שכר רלוונטיים המלמדים על גובה השכר באותה תקופה.

זאת ועוד, אבי התובע נשאל האם נכון שהמנוח לא הגיש דוחות לשנים 2010-2012 ולא ידע להשיב: "אני לא יודע, זה מה שמצאתי" (ראו: עמ' 12, שורות 21-22). העד אישר כי למעשה הוא אשר חתם על הדוחות שהוגשו למס הכנסה ביום 12.04.2016 (ראו: שם, שורות 23-25) והוסיף "כן, זו חתימתי, רו"ח טיפל אני לא מבין בזה" (שם; ראו גם: עמ' 13 שורות 26-27), אלא שמסמכים אלו הוכנו זמן ניכר לאחר קרות התאונה שהתרחשה בשנת 2013.

התובעים לא הביאו לפני בית המשפט את המסמכים אשר על פניו הוכנו אותם דוחות. אבי המנוח, מר ח., נשאל לעניין הרכישות שביצע התובע בשנת 2013, שהשאירו את הכנסתו הנטענות, אשר על פי הדוחות עומדים על סך 84,720 ₪ ולא הצליח להציג מסמכים וכאשר נשאל אם בעקבות הדברים בכוונתו לחזור בו והשיב: "אני לא חוזר בשום דבר. הדוחות האלה אני לא מבין בהם ולא מתמצה בכל הדברים. כל הכתוב בדו"ח זה נכון" (ראו: שם, שורות 28-32).

לעניין ההכנסות הנ"ל העיד כי הם היו בעסק ואלה מבוססות על הכנסות בפועל: "לפי המכירות שהוא עשה עם הרו"ח, הגענו לסכום הזה. זה לא רווח עד כמה שהבנתי זה מה שהוא מכר באותו חודש. התכוונתי להכניסה שלו ולא לרווח" (ראו: עמ' 13 שורות 20-21).

התובעים לא הציגו לפני בית המשפט את המסמכים אשר על בסיסם הוכנו הדוחות, וכאשר נשאל אבי המנוח על היכן השוברים/הקבלות/החשבוניות בגינן נקבעו הכנסות המנוח לשנים 2012-2013 , כך השיב:

"ש.אני אומר לך שלפי הדו"ח, גם של 2012 וגם של 2013, התובע ניהל שוברים של קבלות וחשבוניות, האם זה נכון?

ת. בטוח שכן. יש מן מחברות כאלה שמצאנו אחרי שהוא נפטר.

(ראו: עמ' 12 שורות 21-22)

....

"ש.עכשיו, כשאנחנו ביקשנו גילוי מסמכים וביקשנו לקבל את פנקסי החשבוניות והקבלות והכל, אתם טענתם שאין לכם שום דבר. שאלתי היא – איפה המסמכים האלה? למה הם לא גולו בגילוי מסמכים ולמה הם לא צורפו לתצהירך?

ת.אני לא מבין בחשבוניות. לאחר שביהמ"ש מחדד את השאלה, אני משיב שעד כמה שידוע לי רק העברנו את זה להנהלת החשבונות של א.. אני לא זוכר מתי העברנו את זה. המסמכים כבר לא ברשותי.

ש.לפי פקודת מס הכנסה צריך לשמור על המסמכים האלה לפחות 7 שנים אחרי שנת השומה. איך אתה הגשת דו"ח למס הכנסה, איך אתה מאשר את הסכומים שאתה מאשר בדו"ח, כאשר אתה בכל ללא יודע כלום?

ת.הלכתי לרו"ח, מסרתי לו את כל המסמכים שיש ברשותי, כולל הקבלות החשבוניות והמחברות, הוא הכין מה שהוא הכין".

(ראו: עמ' 13, שורות 1-11 ).

העד טען שוב ושוב כי הוא אינו מתמצא בדברים והפנה ליועץ המס אשר הכין את הדוחות: "ש. אתה כיום לא יכול להסביר לי איך הגעת לסכומים האלה, אתה אומר שאת כל זה עשה הרו"ח. ת. זה עבודה שלו" (ראו למשל: בעמ' 14, שורות 1-3; ראו גם שורה 31; עמ' 13 שורות 31-32 ) , אותו יועץ מס אשר לא הובא לעדות.

כאן אדגיש כי עדותו של אבי המנוח, מר ח., הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט, כמשמעות הדבר בסעיף 54 לפקודת הראיות על ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך.

התובעים לא זימנו עדים נוספים דוגמת לקוחות המנוח או ספקים אשר עבדו עמו, לא צירפו מסמכים המלמדים על הכנסות המנוח או הוצאותיו בפועל, ובכלל זה קבלות או חשבוניות זאת על אף כי טענו כי מסמכים אלה קיימים ונמסרו לידי יועץ המס. כן לא צורפו לעיוני תדפיסי חשבונות בנק אשר צירופם היה יכול להשליך אור על נתוני השכר של המנוח. לאור המקובץ, ובעדר נתונים התומכים בדוחות אשר הוגשו לעיוני ללא שהוגשו ואושרו על ידי רשויות המס, אין בידי לקבל את טענות התובעים לעניין בסיס השכר אשר עליו מבקשים להסתמך לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובע.

לצורך קביעת בסיס השכר בחנתי את המסמכים אשר הוגשו לעיוני ואת נתוני המנוח כפי שאלה הוכחו לפניי. המנוח נהרג בתאונה בהיותו בן 29 שנים בלבד, והיה אדם בריא במועד התאונה. את זאת אני למידה מכך שלא הוגשו לפניי ממצאים אודות בעיות רפואיות מיוחדות מהן סבל במועד פטירתו ואשר היו מונעות מבעדו להשתכר באופן ההולם את כישוריו ויכולותיו.

התובעים הגישו לעיוני את תוצאות בחינות הבגרות של המנוח, המלמדים כי נבחן בבגרות בפיסיקה ובמחשבים. הוצג אישור סיום קורס בנושא "אסרטיביות" בהיקף 40 שעות מטעם המכללה להכשרה מקצועית אינטלקט אקדמון (2012); אישור סיום קורס "עבודת צוות" בהיקף 50 שעות מאותו גורם (2012); כתב הסכמה כקצין בטיחות בתעבורה ; תעודת מקצוע במכונאות רכב, סוג 2, מטעם המשרד למסחר ותעסוקה (מיום 8.1.13); ודיפלומה/תואר הנדסאי במגמת הנדסת מכונות ובמגמת משנה: רכב (2006). התובעים הגישו אישור פטור לעסק שנרשם ביום 1.7.2009.

כאן אציין כי הנתבעים טענו בסיכומיהם כי אין לקבל את מסמכים ללא העדת עורכיהם. אני מקבלת את טענת הנתבעים לעניין הדוחות אשר נערכו על ידי רואה החשבון אשר לא נחקר לפניי אך אין בידי לקבלה לעניין המסמכים המפורטים בסעיף 27 לעיל, שכן מדובר במסמכים שהם בבחינת "תעודות ציבורית" כמשמעות הדבר לפי סעיף 34 לפקודת הראיות, והן מוחזקות כאמינות ומהימנות משלא הוצגה כל ראשית ראיה הסותרת אותן. הנתבעים אף לא העלו טיעונים כנגד הגשת המסמכים הנ"ל במועדים אשר נקבעו בהחלטתי מיום 7.5.2018 ובמסגרת המועדים הקבועים במסגרתה.

נוסף לנתונים הנ"ל - המנוח היה צעיר, בתחילת דרכו המקצועית במותו וככזה חזקה עליו כי השתכרותו הינה קרובה לשכר הממוצע במשק. כאמור: "אכן, חישוב אובדן השתכרות בעתיד הוא לעתים - ובמידה רבה - מבוסס על השערות או על נתונים סטטיסטיים לא ודאיים. בעיקר נכון הדבר לגבי צעירים, שדרכם בחיים טרם נסללה, ואין לדעת עתידם ודרכי התפתחותם. בגלל אותם אי-ודאות וחוסר אפשרות לנחש פני העתיד לגבי צעיר, יש שבמקרים מתאימים משמש השכר הממוצע במשק נקודת מוצא" (ראו: ע"א 327/81‏ ‎אלימלך ברמלי‎ ‎נ' גאבלי עבדול חפוז, פ''ד לח(3) 580, פסקה 7 (1984)).

הצדדים הפנו את אור הזרקורים במסגרת סיכומיהם אל עבר הדיווחים לרשויות אך לא הביאו נתונים לחישוב אלטרנטיבי. בנסיבות העניין, בהעדר נתונים המלמדים על שכרו בפועל של המנוח, בהתחשב בגילו במועד הפטירה והכשרתו המקצועית ראיתי לנכון להעמיד את בסיס השכר לעתיד בסכום שהינו בין השכר הממוצע במשק לבין שכר המינימום, ועל בסיס יתר הנתונים האובייקטיביים שהונחו לפני בנוגע לפוטנציאל השתכרותו ולאחר בחינת נסיבות העניין, אני מעמידה את בסיס השכר על 7,500.

פיצוי בגין השנים האבודות:

התובעים עותרים לפיצוי בגין 3 תקופות: התקופה מיום התאונה ועד יום הגשת הסיכומים (65 חודשים) לפי בסיס השכר של 17,592 ₪ שהינה הכנסתו הנטענת של התובע ביום התאונה, לפי 30% מהשכר (הלכת פינץ) שהם 343,044 ₪ בתוספת ריבית ממחצית התקופה; התקופה מיום הגשת הסיכומים ו-10 שנים קדימה, לפי אותו בסיס שכר, שהם 266,280 ₪; תקופה נוספת מדצמבר 2023 ועד הגיעו של המנוח עד גיל 70, בהיותו עצמאי, לפי מקדם ההיוון הרלוונטי ולפי בסיס שכר של 20,000 ₪ נוכח הטענה ששכרו צפוי היה לעלות, ובסה"כ 1,233,885 ₪. התובעים גם ביקשו כי בית-המשפט יפסוק סך של 230,401 ₪ בגין ראש הנזק של פנסיה ותנאים סוציאליים, שהם 12.5% מהפסדי השתכרותו של התובע.

לטענת הנתבעים אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין הפסדי השכר בשנים האבודות ממועד התאונה ועד היום, שכן לא הוכח שהמנוח השתכר בארבע השנים עובר התאונה. לפיכך טוענת הנתבעת שיש להתבסס בהקשר זה על שכר המינימום. עוד טענו כי על פי ההלכה, אין לפסוק לתובעים פיצויים בגין תנאים סוציאליים, שכן על פיה, עצמאי מפריש לעצמו זכויות אלו באופן עצמאי. לפיכך מציעים הנתבעים פיצוי בשיעור של 406,369 ₪, המבוסס 30% מבסיס שכר המינימום, ומקדם ההיוון של 34 שנים.

אין מחלוקת בין הצדדים כעולה מסיכומיהם שהתובעים זכאים לפיצוי לעתיד לפי פוטנציאל השתכרותו של המנוח, עד גיל 70 בלבד, בהיותו עצמאי.

בהתאם להלכת פינץ לעיל, "חישוב התבסס על 30% משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה". (ההדגשה אינה במקור). דברים אלו שנאמרו לגבי קטין, נכונים גם לגבי המנוח במקרה שלפניי, כאמור "... שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו "היסטוריה" אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית" (שם בפסקה 11).

החישוב ייערך לפי הלכת פינץ (כולל את הפסדי הפנסיה וכו) לפי שתי תקופות:

א.הפסד שכר לעבר: מיום התאונה 16.11.2013, עד מועד מתן פסק הדין 20.2.2020 (75 חודשים) לפי בסיס השכר של 7,500 ₪ ( 75 * 7,500 ₪ * 30%) = 168,750 ₪.

ב. הפסד שכר בשנים האבודות לעתיד: ממועד מתן פסק הדין ועד מועד יציאת המנוח לגמלאות כעצמאי בגיל 70 לפי בסיס השכר של 7,500 ₪, (7,500 ₪ * 30%) x (מקדם היוון של 409 חודשים) 255.93753 = 575,859 ₪.

נזק לא ממוני:

התובעים עותרים לפיצוי של 800,000 ₪ בשל כאב וסבל ולו בשל העובדה שהמנוח חזה את מותו לנגד עיניו בתאונה מחרידה. כן עותרים הם לפיצוי בגין ראש הנזק של קיצור תוחלת חיים, קרי הנאות חיים אשר על פי הנטען המנוח היה צפוי להן (נישואין, הרחבת התא המשפחה, קריירה ועוד), אלמלא התאונה . כבר עתה אומר כי דין טענה זו להדחות, שכן במסגרת הלכת פינץ לעיל דחה ביהמ"ש את עקרון "המשפחה הרעיונית" [שם, בפסקה 9]. הנתבעת ביקשה כי בית-המשפט יתבסס על האמור במסגרת ע"א 2591/09 אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל (מפורסם בנבו, 22.02.2011) (להלן: "עניין שליסל"), שם אמנם בית-המשפט קבע שלפי חוק אין להגביל נתבע בנזיקין בפיצויים הנפסקים ברכיב זה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אולם גם הביע אי נוחות ממצב זה בעטיו זוכה אדם או מי שבא בנעליו משום שבחר שלא לבטח את רכבו. בנסיבות העניין, מציעים הנתבעים כי הפיצוי יעמוד לפי עקרונות חוק הפיצויים ולהעמידו על סך 46,346 ₪. בסיכומי התשובה מטעם התובעים הדגישו כי הנתבעים מסתמכים על דעת המיעוט של כבוד השופט הנדל שלא הפכה להלכה.

בהקשר זה נפסק: "השאלה אם יש להגביל את גובה הפיצויים בתביעה על פי פקודת הנזיקין, בהתאם למגבלות ולתקרות הקבועות בחוק הפלת"ד והתקנות שהותקנו מכוחו,  הוכרעה לאחרונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2591/09 ורע"א 9143/09 אנואר אלנסארה נ' שליסל ([פורסם בנבו], 22.2.2011) (להלן: עניין אלנסארה). משכך, דין ערעור המערערים להתקבל בנקודה זו, ויש לערוך את חישוב הפיצויים על פי בסיס השכר ברוטו, כפי שמקובל בתביעות על פי פקודת הנזיקין" (ע"א 8552/09 ‏ ‏ עז' המנוח עמאר אחמד ז"ל נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול", פסקה 4 (פורסם בנבו, 11.09.2011)).

ועוד חזר בית-המשפט העליון על הדברים רק לאחרונה ופסק כי : "אשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני, ההלכה היא כי תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפלת"ד – לא חלה בתביעות מכוח פקודת הנזיקין (ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל, [פורסם בנבו] פסקה 13 (22.2.2011), ראו גם: ע"א 7099/16 ‏ ‏פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר, פסקה 24 (פורסם בנבו, 08.08.2019)).

מעיון בכתב האישום שהוגש לעיוני עולה כי המנוח נפצע אנושות בעקבות התאונה ומותו נקבע במקום; באותם מסמכים צורף גם דוח "טופס הכרזה על חוות ע"י פאראמדיק מד"א" בו נרשם, בין היתר: "אופנוען שנפגע בתאונת דרכים, נבדק בשטח התאונה, ע"י אט"ן מרחב אשר ועקב נוכחות פצוע קשה הועבר אלינו ע"י אמבולנס רגיל לצורך הכרזת מוות, פצוע עם חבלת ראש חודרת, חשד לשבר במפרקת, דפורמציות בגפיים, דם מהאוזניים, אסיסטולה ב-3...". נתונים אלה מלמדים כי המנוח סבל עד פרק זמן וצפה את מותו בשניות הסמוכות להתנגשות.

הבאתי בשיקולי את העובדה כי עניינינו במנוח צעיר לו היו צפויות שנים ארוכות עד למיצוי תוחלת חייו אל צד נסיבות התיק שלפניי. לפיכך, אעמיד את גובה הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים על 300,000 ₪.

הוצאות לוויה, קבורה, מצבה ואבל:

התובעים עותרים לפיצוי בשיעור 50,000 ₪ בהתבסס על עדות האב לפיה נדרשו לקיום הלוויה גדולה, השכרת אולם לקבלת תנחומים ועוד. הנתבעים טענו כי אין מקום לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה, מאחר ומדובר בנזק מיוחד המצריך הוכחה בראיות, אשר לא הובאו בנידון, בפרט לעניין קבורה ומצבה. האב נשאל אם יש לו סימוכין וקבלות על ההוצאות הנ"ל וכך השיב: "אני נוצרי, אז מבחינת דת עולה לנו קבורה, ויש אוכל בזמן השבעה זה הרבה כסף... במקרה שלנו, היו הוצאות על האולם שמשכירים לצורך קבלת תנחומים. כל דבר עולה כסף" (עמ' 14, שורות 8-10).

סעיף 19 (ב) לפקודת הנזיקין מורה: "היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה". כן אפנה לסעיף 81 לפקודה ולדברים שנפסקו כדלקמן: "כך, לדוגמה, טענו המערערים כי בנוסף להוצאות המצבה והקבורה היה על בית המשפט לפסוק גם סכומים שהוצאו על ידם עבור אזכרה למנוחה, שיעורי נשים ושיעורי גברים לעילוי נשמתה והנצחתה של המנוחה, והוצאות אירוח בחודשים הראשונים לאחר הפטירה. לעניין זה אפנה לסעיף 81(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כי בסכום הפיצויים לא יובאו בחשבון "סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת". (ראו: ע"א 9603/10 ‏‏ עזבון המנוחה יסמין אפרת גולן ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 6 (מפורסם בנבו, 21.06.2011)).

לאחר שבחנתי את נסיבות העניין, ובהיעדר קבלות ו/או ראיות המלמדות על ההוצאות הנטענות בגין קבורה ולוויה, אעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 15,000 ₪.

סוף דבר:

התובעים ביקשו כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגין הליך קודם שהתנהל בבית-משפט השלום בירושלים, אשר נמחק עקב אי הגשת תחשיבים מטעם הנתבעים. הנתבעת מתנגדת לפסיקת פיצוי בגין תביעה שנמחקה. בנסיבות העניין, לא ראיתי מקום לדון במסגרת ההליך שלפניי בהוצאות הקשורות בהליך אחר ודינה של הבקשה לתשלום הוצאות בהקשר זה להידחות.

לסיכום נזקי התובע כפי שהובאו לעיל הם כדלקמן:

א.       פיצוי בגין "השנים האבודות":744,609 ₪

ג.        כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 300,000 ₪

ה.       הוצאות קבורה ולוויה: 15,000 ₪

_____________________________________________________

סה"כ:1,059,609₪.

אשר על כן, הנתבעים, ביחד ולחוד – באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעים באמצעות בא כוחם סך של 1,059,609 ₪. לסכום האמור יתווספו הוצאות האגרה ששולמה (בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל), ושכר טרחת עו"ד כולל על סך 250,000 ₪.

זכות להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי במועדים הקבועים בדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו שבט תש"פ, 21 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.