פלוני נ' שלמה חברה לביטוח

התובע, יליד x.xx.85, נפצע באירוע תאונתי ביום 28.1.15 עת נפל ממובילית. לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור 9.75% ונכויות זמניות, כפי שנקבע ע"י המל"ל.

האם אירוע זה נחשב כ"תאונת דרכים" בהתאם להגדרה המופיעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- החוק).

נפתח בשאלת החבות.

וכך תיאר התובע את האירוע בתצהירו (סעיף 4 ):

"א. בתאריך 28.1.15 בסביבות השעה 07:00 הגעתי לתחנת דלק על מנת שאוכל לדלק (כך במקור- י"ב) את המובילית עליה נסעתי, שאוכל להמשיך את יום העבודה כמתוכנן.

ב. הריני מציין כי מובילית איננה בנויה בצורה דומה לרכב פרטי, ועלי לטפס על החלק האחורי של המובילית, לצורך פתיחת תא התדלוק, וכן לטפס פעם נוספת על מנת שאוכל לסגור אותו.

ג. לאחר סיום תדלוק המובילית ולפני שעליתי למובילית לצורך נסיעה, עליתי על החלק האחורי של המובילית לצורך סגירת תא התדלוק.

ד. מכיוון שהמשאית הייתה מועמסת, היה רווח צר להליכה ואני החלקתי ונפלתי בחוזקה על גבי- הכל כפי שניתן לראות בדיסק ממקום התאונה- נספח 7.

ה. לאחר הנפילה הגיע למקום אדם אשר עזר לי לקום, התאוששתי כמה דקות, עליתי לסגור את תא התדלוק ונסעתי להמשך יום עבודה...".

התובע לא נחקר על האירוע ע"י ב"כ הנתבעת.

התובע צירף לראיותיו דיסק שצולם ע"י מצלמת אבטחה. בסרטון (שאיכותו בינונית למדי, אך ניתן להבחין בעיקרי הדברים) נראה התובע, כשהוא הולך על צידה של המובילית, ולפתע הוא נופל ונחבט במדרכה ובכביש. התובע נראה נאנק מכאבים. בסמוך לנפילתו הגיע אליו אדם שסייע בידו לקום. התובע נראה שקם על רגליו.

קשה להבחין מהסרטון אם המקום בו הלך התובע על המובילית בטרם הנפילה, היה מקום צר כטענת התובע.

ואולם, גרסתו של התובע על כל פרטיה לא נסתרה כלל ע"י הנתבעת, כך שמצאתי לקבל את כל גרסת התשתית של התובע לקרות התאונה.

במסגרת זו אני קובע, כי התובע עצר לתדלק את המובילית, לצורך התדלוק הוא עלה על החלק האחורי של המובילית לפתוח את תא התדלוק. התובע ירד מהמובילית לבצע את התדלוק, ועלה שוב בכדי לסגור את תא התדלוק, בכדי שלאחר מכן הוא יעלה על המובילית לצורך הנסיעה.

בשל מעבר צר בחלק האחורי של המובילית, התובע איבד שיווי משקל ונפל ארצה ונחבט בגבו במדרכה שהייתה במקום.

הנפילה הייתה בדרכו של התובע לסגור את תא התדלוק.

האם ארוע זה עולה כדי "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק?

 נעיין בהגדרות הרלבנטיות המופיעות בחוק.

ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" היא:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". 

המונח "שימוש ברכב מנועי" בהגדרה הבסיסית מוגדר כך:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

התובע טוען כי האירוע נשוא התובענה מהווה "שימוש ברכב מנועי", בהתאם לחלופה של "כניסה לתוכו או ירידה ממנו" (להלן- עליה וירידה מהרכב), או בהתאם לחלופה של "טיפול דרך, או תיקון דרך ברכב".

נבדוק טענות אלו.

עליה וירידה מהרכב

התובע טוען כי בשל המגע הפיזי שהיה לו עם המובילית, ולאור העובדה כי עלייתו לרכב הייתה במטרה לסגור את תא הדלק, הרי שהפעולות שביצע הינן חלק מ"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

לטענתו, לסגירת תא מכסה המנוע יש משמעות ותכלית תחבורתית גבוהה, מכיוון שנסיעה במובילית ללא סגירת תא התדלוק, עלול ליצור סיכון תחבורתי ותעבורתי חמור, כגון התלקחות של הרכב.

לשיטת התובע, סגירת מכסה תא הדלק לפני התחלת נסיעה, הינו בגדר פעולת לוואי חיונית לנסיעה במובילית, ואף חלק אינטגרלי ממנה.

לסיכום טוען התובע כי "העליה לכלי הרכב הייתה למטרות תחבורה, ונסיעה בטיחותית עם מכסה תא דלק סגור, וכי יש לראות בכך כחלק משימוש ברכב לבטח למטרות תחבורה".

הנתבעת טוענת בין היתר, כי עמדת התובע הינה בניגוד למגמת תיקון 8 לחוק לצמצם את תחולתו של החוק, רק למקרים המנויים ברשימה הסגורה, ולשלול שימושי לוואי שאינם מנויים בסעיף.

הנתבעת טוענת שאין לראות בפעולות התובע משום תיקון או טיפול דרך, שכן לא עסקינן באירוע "פתאומי".

כן אין לראות בפעולות התובע משום "כניסה לרכב".

הנתבעת הפנתה לפסיקה רבה ומגוונת המצמצמת את המונח "שימוש", ושוללת ממנו את שימושי הלוואי שאינם מנויים בהוראות סעיף 1 לחוק.

אף התובע הפנה לפסיקה מגוונת לתמיכה בטענותיו.

דיון והכרעה

בטרם ניגש לפתרון העניין שבפנינו, אבקש לערוך סקירה קצרה בענייני פרשנות ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", בעיקר הדיבר "שימוש ברכב מנועי", לאורך השנים.

כידוע ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, על הדיבר "שימוש ברכב מנועי", הייתה בעבר הגדרה רחבה, ובעקבות תיקון 8 לחוק משנת 1990 (שבא לאחר שניתן פסק הדין בעניין ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, פד"י מ"ב (2), 844 שהרחיב את תחולת החוק), שנקב ברשימה סגורה של שימושים מוכרים, מגמת חקיקת התיקון לחוק הייתה בכיוון צמצום מצודתו של החוק.

בית המשפט בעניין רע"א 9136/17 וע"א 9139/17 פלוני ומגדל נ' פלוני איילון ואח' [פורסם בנבו], 4.3.18 (להלן עניין- פלוני ומגדל), ציין כי על אף מטרת החוק לצמצם את תחולת ההגדרה, בתי המשפט בפסיקות השונות המשיכו להכיר בשימושי לוואי כבאים בגדר המונח "שימוש", ובכך למעשה פירשו את המונח "שימוש" בדרך רחבה.

בית המשפט הפנה למספר פסקי דין, אשר הכירו באירועים כ"תאונת דרכים", על אף שהתובע היה מחוץ לרכב , כגון: ת.א (שלום ירושלים) 12558/02 בן משה נ' אי.איי.גי' [פורסם בנבו], 10.7.05, שם הוכרה תביעתה של תובעת שיצאה מרכבה לאמוד נזק שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים, וכאשר באה לשוב לרכבה, בכדי להוציא רישיונות ולהחליף פרטים, נפגעה מרכב חולף, או במקרה של ת.א (שלום ירושלים) 3735/05 מזרחי נ' פרץ [פורסם בנבו], 29.7.07, שם התובע ירד מרכבו לאחר שהתנגש בגדר הפרדה, ביקש לאמוד את ניזקו, התקשר למשטרה ואז נפגע מרכב חולף.

ואולם פסיקת בית המשפט העליון בעניין פלוני ומגדל, ביקשה "לעצור" מגמה זו. 

כב' הש' יעל וילנר בעניין פלוני ומגדל (כב' הש' עמית החזיק בעמדה שונה- ועל כך להלן) ראתה בפסק הדין בעניין רע"א 9084/05 אגד נ' ינטל [פורסם בנבו], 29.10.07 (להלן- עניין ינטל) כפסק דין חשוב במגמת הצמצום של תחולת החוק, שכן נקבע בעניין ינטל, שאין לכלול שימושי לוואי שאינם מנויים בסעיף 1 לחוק, ולהכלילם בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". 

בנדון בעניין ינטל, התובע ביצע סריקה ביטחונית באוטובוס שלו, סריקה המחוייבת על פי דין. התובע טיפס במהלך סריקה זו על מדרגה בתוך האוטובוס כדי להגיע למדפים העליונים, ובעת שירד, מעד ונפגע בברכו. בבית משפט השלום נקבע כי סריקה ביטחונית, לא נכללת בחלופות השונות של "שימוש ברכב מנועי". הסריקה היא חובה עצמאית, שאין לה כל קשר לשימוש התחבורתי ברכב. בבית המשפט המחוזי התוצאה התהפכה. בבית המשפט המחוזי נקבע כי סריקה ביטחונית היא חלק מהליך הנסיעה, ואשר אילולי הסריקה לא יכולה להתבצע נסיעה. נקבע במחוזי כי הסריקה הביטחונית היא חלק מהדיבר "נסיעה ברכב" ולא חלק מ"כניסה" או "טיפול דרך".

בבית המשפט העליון שונתה שוב תוצאת פסק הדין.

נקבע כי:

"אין לקבל מבחן טכני של נוכחות ברכב לצורך קביעה שמתקיים "שימוש ברכב" מסוג "נסיעה". זוהי פרשנות שיש בה הרחבה שאינה מתבקשת מלשון החוק, ומנוגדת לתכליתו של תיקון מס' 8. כאמור לעיל, הקירבה בהשתלשלות העובדתית, כמו גם קיום החובה בדין, לא מחייבים ולא מצדיקים התמזגות של הפעולה (שלפי תקנות התעבורה מבוצעת 'לפני הנסיעה') עם ה"נסיעה" עצמה."

נשוב לנלמד מעניין ינטל להלן.

ואולם גם לאחר פסק הדין בעניין ינטל, התקבלו תביעות, על אף שהפעולה שנעשתה ובגינה התרחש הנזק, הייתה פעולת לוואי שלא מנויה ברשימה של הגדרת "שימוש ברכב מנועי".

כך לדוגמא, בעניין ת.א (רמלה) 4761/05 לביא נ' מנורה [פורסם בנבו], 4.2.08 (להלן- עניין לביא. נסיבות פסק דין זה דומות לענייננו. פסק דין זה מזכיר מפורשות את עניין ינטל) נסע התובע עם מיכלית דלק ובה מטען של סולר, לצורך פריקתו ביעד אחר. בשלב מסויים עלה התובע על המיכלית בכדי לבדוק את חמשת תאי מיכל הדלק ולסגור אותם במידת הצורך, לקראת הנסיעה ליעד הבא. בסיום הבדיקה וכשרצה להמשיך בנסיעה, החליק בעת הירידה מהסולם.

בית המשפט קבע כי סגירת תאי הסולר לאחר פריקת המשאית, מהווה חלק אינטגרלי ומתחייב מהמטרה התעבורתית של המשך הנסיעה, גם אם אין המדובר בפעולה פיזית המתחייבת להפעלת הרכב עצמו. נסיעה עם תאי דלק פתוחים מסכנת את הציבור, ולכן יש צורך בסגירה בטרם הנסיעה. בית המשפט הפנה לתקנות תעבורה שונות המחייבות את סגירת מכסי הרכב השונים, ומכאן הסיק כי לסגירת המכסים השונים יש תכלית תעבורתית (אשוב להלן לפסק דין זה).

לסיכום מגמת הפרשנות של הוראת סעיף 1 לחוק, נקבע בעניין פלוני ומגדל כי:

"פרשנות מצמצמת זו, לפיה אין עוד מקום לכלול בגדר המונח שימוש גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק, היא הפרשנות המקובלת בפסיקת בתי המשפט בעת הזו, והיא אף עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח "שימוש" ברכב."

בעניין 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, [פורסם בנבו], 12.5.19 (להלן- עניין פלוני) נקבע בעניין דיבר ה"נסיעה" כי הוא כולל שני תנאים: הראשון הפעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לביצועה של הנסיעה והשני הפעולות שהן חלק טיבעי ואינטגרלי מהנסיעה, כאשר הימנעות מפעולות אלו, תיצור חסם בתהליך הנסיעה.

בית המשפט נתן דוגמאות לפעולות אלו: התנעת הרכב, שחרור הבלם, שילוב הילוך, וכיוצא באלה, הן פעולות חיוניות בפעולת ה"נסיעה", לעומת זאת הליכה אל עבר הרכב לקראת הנסיעה, פתיחת שער מוסך, או הסרתו של מכשול מן הדרך על מנת לאפשר את המשך הנסיעה, הינן פעולות חיוניות לנסיעה, אך לא אינטגרליות לנסיעה, ולכן לא יחשבו כחלק מה"נסיעה".

 בעניין "כניסה ויציאה מהרכב", הציע בית המשפט לאמץ מבחנים דומים מעניין ינטל כדלקמן:

"לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו".

הנה כי כן, קבע בית המשפט כי המתחם שייכלל בחוק מתחיל בכניסה ובמגע הפיזי של התובע ברכב, ויסתיים עם הירידה מהרכב והתייצבות מחוץ לרכב. הפעולות בתוך טווח הזה, יחשבו פעולות במתחם השימוש ברכב, והן צריכות להיות חיוניות באופן פיזי לנסיעה ברכב, לכניסה לתוכו או לירידה ממנו, וגם להיות חלק טיבעי ואינטגרלי מהנסיעה ברכב, הכניסה לתוכו או הירידה ממנו.

כאמור כב' הש' וילנר בעניין פלוני ומגדל ובעניין פלוני קבעה כי בשלב ההתפתחותי של החוק, אנו מצויים במגמת צמצום של הדיבר "שימוש ברכב מנועי" שהתחילה בעניין ינטל. האם יש ללמוד מכך, גם למקרים אחרים, כגון לנדון שבפנינו, כי יש לתת פרשנות מצמצמת למקרי קצה?

לטעמי התשובה לכך תלויה בנסיבות, והיא אינה באופן גורף חיובית.

פסקי הדין בעניין פלוני ומגדל ובעניין פלוני שבהם קבע בית המשפט כי תכלית תיקון 8 הינה לצמצמם את הדיבר "שימוש ברכב מנועי" הינם מקרים "קלים" יחסית להכרעה.

בעניין פלוני ומגדל התובע ביקש לרדת מאוטובוס, הנהג סירב לאפשר לו. התפתח עימות בין התובע והנהג, במהלך עימות זה פתח התובע את דלת האוטובוס, ירד מהאוטובוס, והתייצב באופן מלא מחוץ לאוטובוס, היינו השלים את ירידתו מהאוטובוס, והחל לרוץ בכביש, כעבור כשניה הוא נפגע מרכב חולף.

מכיוון שהוא השלים את הירידה מהאוטובוס והתייצב מחוץ לאוטובוס, על אף שנפגע מהרכב החולף כעבור שניה, נקבע כי התובע נחשב הולך רגל ולא "משתמש" באוטובוס, ולכן רק הרכב החולף צריך לפצות את התובע.

בעניין פלוני התובע הגיע לנתב"ג בכדי לטוס לחו"ל, הוא החנה את רכבו, יצא ממושב הנהג וניגש לפתוח את הדלת האחורית, בכדי להוציא מטען אישי שהיה מונח על מושב זה, בשלב זה נסגרה דלת המושב האחורי על ידו של התובע. מכיוון שהתובע התייצב מחוץ לרכב, הרי שהוא היה מחוץ למתחם השימוש ברכב. 

כך ששני פסקי דין אלו, אכן יכולים לאמץ פרשנות מצמצמת, כי הנדון שבהם מתאים לפרשנות מצמצמת.

האם פסק הדין בעניין ינטל מהווה "קו פרשת המים" בעניין הפרשנות המצמצמת?

כב' הש' י' וילנר סבורה שכן. היא רואה בפסק הדין בעניין ינטל "תפנית חדה בפסיקה בפרשנות המונח "שימוש" " והשתרשות מגמת הפרשנות המצמצמת, כך ש"מקרים אשר בנסיבות דומות הוכרו בעבר כבאים בגדר המונח "שימוש ברכב" חרף הימצאות הניזוק מחוץ לרכבו, שוב לא הוכרו ככאלה". (עניין פלוני ומגדל עמודים 10-11 ועניין פלוני פיסקה 19 בפסק דינה של כב' הש' וילנר ).

לעומתה, כב' הש' י. עמית בעניין פלוני סבור שלא כך הדבר. 

הש' עמית סקר פסיקה מאוחרת לינטל, שהכירה בתאונת דרכים גם במקרי קצה, כגון, רוכבת אופנוע ש"הניחה את הקסדה על כידון, התניעה את האופנוע, ולאחר מכן קשרה תיק גב לחלקו האחורי של האופנוע, באמצעות רשת קשירה שבקצותיה קרסי ברזל. במהלך קשירת התיק קפץ ממקומו אחד מקרסי הברזל ופגע בעינה". נקבע כי מקרה זה הוא "תאונת דרכים", שכן "קשירת המטען האישי לבל יישמט היא בגדר 'פעולת לוואי חיונית' לרכיבה על הקטנוע, וראוי להחיל את הוראות חוק הפיצויים על פעולות מכגון דא..." (רע"א 455/16 המאגר נ' אלמישיאלי [פורסם בנבו] (10.3.16 ), בעקבות כך קבע כב' הש' עמית כי פסיקה זו ואחרת ממחישה "כי פסק הדין בעניין ינטל אינו מעין 'קו פרשת המים', ואין בו כדי  לשרטט קו חד בשאלה החוזרת ונשנית במקומותינו- תאונת דרכים או לא תאונת דרכים" (פיסקה 2 בפסק דינו של הש' עמית).

היינו, אין לומר כי מאז עניין ינטל ובעקבות הפסיקה העדכנית בעניין פלוני ומגדל ובעניין פלוני, גורל כל "מקרה קצה", יהיה דחיית התביעה.

מהפרט אל הכלל 

סקירת הפסיקה מורה כי אכן ישנה מגמה לצמצם את הגדרת המונח "שימוש", ולהוציא ממנו מקרים שהתרחשו מחוץ לרכב, עת אין קשר בין הנפגע לבין הרכב (ינטל, עניין פלוני ומגדל ועניין פלוני).

שימושי לוואי לנסיעה, גם כן הוחרגו.

יחד עם זאת, לא כל פעולה שהתרחשה מחוץ לרכב, תוחרג מהגדרת החוק.

נקבע כי יש לבחון האם הפעולה הנבדקת חיונית לנסיעה והיא גם חלק אינטגרלי שלה. בעניין אלמישיאלי, נכון היה בית המשפט להכיר בקשירת מטען אישי לרכב לבל ייפול "פעולת לוואי חיונית" לרכיבה על אופנוע.

יש צורך כי הנזק שאירע יהיה במסגרת הסיכון שיצר השימוש ברכב (רע"א 4620/04 דלק נ' איילון, פס"ד מיום 30.8.04 ).  

ומה בענייננו?

התובע ביצע שלל פעולות שנועדו לגרום לכך שניתן יהיה לעשות שימוש ברכב למטרות תחבורה. התובע תדלק את רכבו. הפעולה האחרונה בטרם נפצע התובע הייתה עליה על המשאית, לשם סגירת תא הדלת, התובע נפל בעודו על המשאית. תכלית העליה הייתה לצורך המשך הנסיעה, היינו מטרה תעבורתית. סגירת תא הדלק הוא חיוני להתחלת הנסיעה.

בעניין פלוני ומגדל ובעניין פלוני נדחתה התביעה מכיוון שהתובע לא היה בקשר פיזי עם הרכב, הוא "התייצב" באופן מלא מחוץ לרכב, כך שהוא יצא "ממתחם" השימוש ברכב. בנדון שבפנינו התובע נפל בעודו על המשאית, ובדרכו על המשאית לבצע פעולה שנועדה להפעלת המשאית ונסיעתה- סגירת תא הדלק לקראת נסיעה, כך שהוא נמצא עדיין בתום "מתחם" השימוש.

המדובר בפעולת לוואי חיונית לשם הנסיעה, ואינטגרלית לנסיעה (אי אפשר לנסוע בלי דלק. ואי אפשר לנסוע עם מכסה תא דלק פתוח).  

בעניין לביא לעיל הפנה בית המשפט לתקנות שונות בתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, המחייבות נהג לבצע פעולות שונות לשם זהירות ובטיחות הנסיעה.

כך, תקנה 79 (ב) אוסרת על נוהג ברכב לנסוע ברכבו אם דלתות הרכב אינן סגורות, ועליו לנקוט ב"כל שאר אמצעי הזהירות" להבטחת שלום הנוסעים. תקנה 155 אוסרת על אדם לנהוג ברכב, אם הוא מפריש, בין היתר, "חומר דלק", במידה שיכולה לגרום הטרדה לעוברי דרך או לפגוע בבטיחות. תקנה 160 אוסרת להסיר את מכסה פתח מיכל הדלק, כל עוד הרכב פועל. תקנה 317 (א) לתקנות התעבורה קובעת כי מיכל דלק וכל חלק אחר ממערכת הדלק לא יבלטו מצידי הרכב. עוד מצויין כי מיכל הדלק (וכל חלק אחר ממערכת הדלק) יהיה בנוי בצורה המבטיחה עמידה בפני תנודות, כך שתנועת הרכב לא תשפיע על יציבותו "ולא תגרום לדליפת הדלק".

סקירת תקנות אלו, מוכיחה כי לסגירת תא מיכל הדלק, יש משמעות תעבורתית ראשונה במעלה. המדובר בפעולה החיונית לנסיעה ולבטיחותה, גם אם היא לא חלק פיזי מההליך המיכני של הנסיעה.

פעולה זו שונה מפעולת הסריקה הביטחונית שנדונה בעניין ינטל, הפעולה הביטחונית בעניין ינטל, נועדה למלא חובה חוקית, שאינה חלק מההליך התעבורתי של הנסיעה, אלא דרישה חיצונית. בנדון שבפנינו סגירת תא מיכל הדלק, הוא חלק אינטגרלי של השימוש התעבורתי, גם אם לא של ההפעלה הפיזית של הפעולה המיכנית של הנהיגה. גם עצם מילוי הדלק, פעולה בה עסק התובע, וטרם הסתיימה, היא חלק מפעולה אינטגרלית של הנסיעה.

וגם (צויין בעניין לביא): סגירת מכסה המנוע היא לצורך הנסיעה עצמה, והיא תמיד תהיה קיימת, הסריקה הביטחונית בעניין ינטל, נועדה למצב של טרום נסיעה, והיא אינה קבועה כגון, במצבי רגיעה אין צורך בסריקה הביטחונית.

לסיכום: ניתן לראות בפעולת סגירת מכסה תא הדלק, חלק מ"נסיעה ברכב" או אף לראות את העליה על המשאית לשם סגירת התא, חלק מ"כניסה לרכב" לצורך שימוש תעבורתי. התובע נמצא בתוך המתחם של ה"שימוש ברכב מנועי", בין הכניסה לרכב (הוא עמד פיזית על המובילית בטרם נפל) לקראת ביצוע פעולה חיונית ואינטגרלית לנסיעה, לבין היציאה מהרכב שטרם התרחשה, כך שהאירוע נשוא התובענה חוסה תחת כנפיו של החוק.

לאור הכרעה זו, לא מצאתי צורך להתייחס לשאלה האם פעולות התובע יכולות להיכנס גם לתוך "טיפול דרך" או "תיקון דרך".

לסיום אציין כי המקרה שבפנינו שונה מאדם שממלא דלק בתחנת דלק, ובדרכו להוציא את המשאבה וכיו"ב מחליק בכתם שמן בתחנה או במפגע אחר, מכיוון שבמקרה זה, יש נתק מלא בינו ובין הרכב, מה שאין כן בנדון שבפנינו, התובע טיפס על הרכב ונפל בעודו מחובר פיזית לרכב (יעויין בסקירת הפסיקה שנדונה ע"י חברתי כב' הש' אורלי מור אל בעניין ת.א (ש' ת"א) פלוני נ' אפיקים [פורסם בנבו], 11.11.17, בנושא זה).  

גובה הנזק

להלן נתוני עזר לשאלת גובה הנזק.

 מועד התאונה: 28.1.15 סביבות השעה 7:00 בבוקר (עמוד 5 ש' 24 ).

תאריך לידה: x.x.85.

נכויות על פי המל"ל (נכויות על פי דין, סעיף 6ב לחוק):

נכויות זמניות:

29.4.15-30.4.15- 40%.

1.5.15-31.5.15- 100% (חודש).

1.6.15-30.9.15 – 40% (4 חודשים).

1.10.15-28.2.16- 25% (5 חודשים).

1.3.16-30.6.16- 25% (4 חודשים)

החל מ- 1.7.16 נכות צמיתה בשיעור 9.75% בגין מגבלה בעמ"ש.

עבודתו של התובע והשתכרותו

התובע עבד עובר לתאונה כנהג ב"א.". בין החודשים 10-12/14 (על פי תלושים) השתכר התובע בממוצע סך של 8,028 ₪ משוערך להיום: 8,060 ₪. סך ההשתכרות החודשי בהתאם לרישומי המל"ל בסך נונינלי הוא: 8,075 ₪, משוערך במעוגל 8,100 ₪.  

בכל שנת 2014 (על פי מסמך טופס "מידע על ההכנסות" של רשות המיסים ) השתכר התובע סך ממוצע של 8,784 ₪ משוערך להיום: 8,853 ₪.

שעות העבודה של התובע בא. היו משעה 6 בבוקר עד לסיום קו החלוקה. ביום התאונה המשיך התובע לעבוד בצפון.

התובע שהה בתקופת אי כושר למשך 3 חודשים וקיבל 3 חודשי דמ"פ ממל"ל (עמוד 6 ש' 25 וש' 32).

ביום 11.5.15 התובע פוטר מ"א.". לטענתו נאמר לו ע"י מעבידיו שהוא מפוטר כי הוא לא יחזור להיות מה שהוא היה, "הוא אמר לי לא תמשיך פה בעבודה הזאת" (עמוד 7 ש' 12-14).

ב- 6/15 התובע החל לעבוד בחברת "מ.ג.  בע"מ", כנהג משאית בתנאים הדומים לאלו שהיו ב"א." (עמוד 8 ש' 14 ), שם עבד עד ל- 8/15 כולל (ישנם תלושי שכר לחודשים, יוני, יולי ואוגוסט 2015 )שלושה חודשים, ממוצע השתכרות- 4,977 ₪, משוערך להיום 5,031 ₪.

התובע סיים את עבודתו אצל ג., כי לא יכול היה לעבוד פיזית והיה לו קשה (שם, ש' 16 ).

מ- 9/15 החל לעבוד בתור איש מכירות ונהג בחברת "ח.י" (L.G . להלן- ח.י). לטענת התובע בתצהירו, המדובר בעבודה פיזית המצריכה הרמת משאות. בשל כך, הוצמד לתובע עוזר אישי שיסייע בעבודות הפיזיות (סעיף 11 וסעיף 19 ה לתצהיר).

התובע חושש כי הפציעה שלו תגרום לפגיעה בעבודתו ובכושרו למכור (סעיף 19 ה).

ממוצע ההשתכרות של התובע בח.י (לפי תלושי שכר. נטו) בחודשים 10-12/15 היה 14,543 ₪, משוערך להיום: 14,716 ₪ (בחודשים 10-11/15 לא הייתה הורדת מס. בחודש 11/15 הייתה עמלת מכירה ותוספת יעדים בסך של 13,525 ₪).

ממוצע השתכרות בשנת 2016 בח.י (לפי תלושי שכר) נטו היה 15,701 ₪, משוערך להיום 16,050 ₪.

ממוצע השתכרות נטו בח.י בין החודשים 1-6/17 היה 18,736 ₪, משוערך להיום:

19,132 ₪.

השתכרות בח.י בכל שנת 2017 ברוטו על פי דו"ח רציפות מל"ל 212,739 ₪, ממוצע חודשי: 17,728 ₪.

מצויין בדו"ח רציפות מל"ל כי התובע השתכר בח.י בין החודשים 1-4/18 סך של 212,739 ₪, אך לא אתייחס לשורה זו. נראה שהמדובר בסכום שהועתק משורה קודמת, וזאת לאור הסכום הזהה לכל שנת 2017 . גם התובע לא מצא לטעון כי התובע השתכר סךחודשי של כ- 53,000 ₪.

כיום עובד התובע באלקטרוניקס היבואן הרישמי של סמסונג. הוא פוטר מח.י. ( עמוד 9 ש' 12 ).

השתכרות ברוטו באלקטרוניקס בין החודשים 5-12/18 לפי דו"ח רציפות של מל"ל: 239,515 ₪, ממוצע חודשי: 29,939 ₪. נטו סך של כ- 23,600 ₪.

התובע מודע לכך שמשכורתו עלתה מהתקופה שעבד ב"א." אך לטענתו, העבודה עתה היא עבודת מכירות והיא מאוד שוחקת, ואילו ב"א." הוא היה אוהב את מקום העבודה "במכירות יש יעדים אם לא מגיעים ליעד אתה לא מקבל כלום". (שם, ש' , 26-29 וש' 31-32).

הפסדי השתכרות בעבר

התובע נעדר 3 חודשים מעבודתו הא. (אישורי אי כושר עד ליום 28.4.15. מסמכים 14, 20, 24, ו- 30 למוצגי התובע).

הפסד התובע בתקופה זו:

24,300 ₪ = 8,100 X 3

(נלקח הסכום של החודשים הסמוכים לתאונה, כפי שכר רבע שנתי במל"ל, ולא לכל שנת 2014 ).

בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 25,525 ₪.

התובע הציג אישור אי כושר להיעדרות נוספת ל- 3 ימים בתאריך 13.6.15, ואולם לא הוכחו הפסדים לתקופה זו.

התובע עבד בחברת מ.ג. גופשטיין בע"מ במשך 3 חודשים (בין החודשים 6-8/15 כולל ). ממוצע השתכרותו בתקופה זו היה 5,031 ₪, סך זה נמוך ממוצע השתכרותו ב"א." עובר לתאונה (8,100 ₪). בין החודשים 6-9/15 היה התובע בנכות זמנית על פי המל"ל של 40%. אעריך את הנכות התפקודית בתקופה זו בגובה הנכות הרפואית הזמנית שנקבעה לו: 40%.

סך ההפסד החודשי של התובע בתקופה זו הינו: 2,012 ₪ = 5,031X 40%

למשך 3 חודשים: 6,037 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 6,320 ₪.

בחודש ספטמבר 2015 החל התובע לעבוד ב- ח.י והשתכר 1,330 ₪. בחודש זה היה התובע בתקופת נכות זמנית של 40%. נראה כי מדובר בחודש חלקי בו עבד התובע (שכר הבסיס היה 830 ₪ לעומת 4,500 ₪ שכר בסיס במשך שאר החודשים ). אם ניקח כבסיס את שכרו בחודש 10/15 ללא תוספות- 4,500 ₪ ונשווה עם שכר הבסיס של חודש ספטמבר, נראה כי אכן התובע עבד כחמישית חודש בחודש ספטמבר, כך שלא נראה כי יש הפסד בחודש זה, וגם אם קיים הפסד הוא זניח ביותר.

בין החודשים 10-12/15 היה התובע ב- 25% נכות תפקודית זמנית על פי המל"ל. התובע בסיכומיו דורש הפסד רק בגין חודש אוקטובר 2015. התובע השתכר בחודש זה 5,500 ₪, מכאן שסך ההפסד בחודש זה הינו: 1,375 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה- 1,435 ₪.

מעבר לכך, התובע לא דורש הפסדי השתכרות בעבר.

סך הפסד השתכרות בעבר הינו: 33,280 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

לתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 9.75% כדלקמן:

5% לפי סעיף 37 (8) (א) שבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת, ובלי הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת חוליה זו.

5% מחצית סעיף 37 (7) (א) הגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני בצורה קלה.

משכורתו של התובע עלתה בעת עבודתו בח.י באופן משמעותי לעומת משכורתו עובר לתאונה, ובחודשים שלאחר התאונה. המשכורת השתפרה עוד יותר בעת עבודתו באלקטרוניקס, והגיע כדי 23,600 ₪ נטו לחודש.

למרות שיפור במשכורתו, חושש התובע כי הוא ייפלט לשוק העבודה בשל נכותו. עוד העיד התובע כי עתה הוא עובד כאיש מכירות ועבודה זו קשה עליו. התובע ציין כי בח.י הצמידו לו עוזר אישי בשל הקושי שלו להרים משאות.

מאידך, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובע במומו, משתכר סכומי כסף גבוהים באופן ניכר ממשכורתו עובר לתאונה ולאחר התאונה.

עובדות אלו מעידות על חזרתו הטובה של התובע לתפקוד למרות מומו, אך מאידך אין להקל ראש באפשרות שבעתיד התובע ישנה את מקום עבודתו בשים לב לסוג העבודה של התובע נהג/איש מכירות, והוא יהיה נתון לתנודות בשכרו.

במקרה של מעבר בין מקומות עבודה, לא מן הנמנע כי משכורתו של התובע תקטן.

כך שמחד ניתן לומר כי התובע השתקם היטב מפציעתו, אך מאידך אין לומר כי התובע פילס את דרכו בשוק העבודה, והוא נמצא במקום עבודה קבוע ומסודר, שבו אין לנכותו כל השפעה.

לאור נתונים אלו, גילו של התובע, שיעור נכותו (נכות שבאופן יחסי אינה גבוהה), טיב העבודות בהם עובד התובע, והעובדה כי קיים חשש שבעתיד הוא ייאלץ לשנות מקום עבודה, ייערך החישוב לעתיד באופן גלובאלי בהתאם לבסיס שכר של 23,600 ₪ עד לגיל 67 ובסביבות 55% מהחישוב האקטוארי. סך זה הינו: 320,000 ₪.

הפסד פנסיה   

הפסד עבר- 33,280 ₪.

הפסדי עתיד: 320,000 ₪

סך הכל: 353,280 ₪.

12.5% פנסיה – 44,000 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת לעבר ולעתיד 

התובע בתצהירו טען כי הוא סובל כיום מהגבלות תנועה המקשות עליו לעבוד ולחיות (סעיף 5 לתצהיר ).

התובע העיד בתצהירו כי הוא מתקשה בפעולות יומיומיות הקשורות בניהול משק הבית, וכל פעילות אחרת יומיומית פשוטה (סעיף 10 לתצהיר).

התובע העיד בתצהירו כי הוא נזקק לעזרה רבה בביתו, וכי הוא השתנה מאז התאונה. התובע טען כי הוא היה מבצע את כל מטלות הבית: מרים דברים, מזיז ארונות, מתקין תמונות, מחליף נורות, משפץ ועוזר בקניות (סעיף 21 א-ב לתצהיר). עתה העיד התובע, כי הוא מתקשה בפעולות אלו, בשל כאביו, על אף שחלק מהפעולות הוא כן מבצע (עמוד 11 ש' 22-32 וכן עמוד 12 ש' 1-3 ).

התובע העיד כי הוא מבצע מטלות רבות בבית בישיבה כגון רחיצת הילדים (שם, ש' 15-16 ). לתובע ולאשתו 3 ילדים (עמוד 13 ש' 16 ).

מאז התאונה סובל התובע מכאבים. התובע נעזר בכל תקופת ההחלמה ועד היום בעזרת בני משפחה בעיקר אשתו (סעיף 21 ג-ד).

התובע העיד כי מאז התאונה ובמשך 5 חודשים, הוא היה במצב כמעט סיעודי, ונטל תרופות לשיכוך כאבים. בתקופה זו מטלות הבית נעשו ע"י אשתו וחברים (סעיף 21 ה).

התובע מטעמי חסרון כיס, לא העסיק עוזרת בית בשכר (סעיף 21 ו ).

אשתו של התובע גב' לינור כהן (להלן- לינור), הגישה תצהיר לתיק בית המשפט.

לינור תמכה בטענות התובע כי בטרם התאונה, הוא היה מבצע עבודות משק בית רבות, כגון תיקוני מכשירים, הזזת ארונות וריהוט כבד, החלפת נורות ועוד (סעיף 4 לתצהיר).

כמו כן, התובע היה גם עוזר עם הילדים בהכנת אוכל עבורם ועבור כל משק הבית (סעיף 5 לתצהיר).

ואולם בעקבות התאונה, התובע מתקשה לבצע את הפעולות הנ"ל, והוא מבצע פעולות פשוטות כגון הפעלת מכונה או מייבש, או מטלות שניתן לבצען רק בישיבה (קיפול כביסה, רחצת הילדים אבל בתדירות נמוכה). לפעולות הקשות יש צורך בעזרת חברים ובני משפחה (סעיף 7 לתצהיר).

לינור העידה כי מאז התאונה התובע הפך לחסר סבלנות ועצבני, הוא מתקשה בשינה וסובל מכאבים (סעיף 9 לתצהיר). לינור עצמה העידה על קשייה בעקבות התאונה, שכן מעתה מטלות רבות בבית נופלות על שכמה (סעיף 8 לתצהיר).

לינור חזרה על עיקרי הדברים בחקירתה בבית המשפט.

עדות התובע שלא נסתרה נשמעה אמינה בעיני, ואף נתמכה בעדות לינור שאף היא לא נסתרה, ולפיכך מצאתי לקבלה.

התובע דורש בסיכומיו בגין פריט העזרה, סך של 30,000 ₪ לעבר, ו- 50,000 ₪ לעתיד.

הנתבעת סבורה כי כל העזרה הניתנת היא במסגרת העזרה הרגילה של בני משפחה, ולפיכך אין מקום לפצות בגין פריט זה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לפסוק סך כולל של עזרת הזולת לעבר ולעתיד בשיעור של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

התובע דורש פיצוי בגין הצורך ברכישת משככי כאבים, סך של 5,000 ₪. וכן סך נוסף של 10,000 ₪ בגין נסיעות לטיפולים בעבר ובעתיד.

הנתבעת סבורה כי כל טיפוליו של התובע יכוסו ע"י המל"ל או שנכללים בסל הבריאות. כמו כן, לעניין פיצוי על העבר, הרי שהתובע לא צירף כל אסמכתאות להוצאות כלשהן, ולפיכך אין כל מקום לפצותו בגין כך.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובכל החומר שהוגש, ולאור העדר אסמכתאות להוצאות כלשהן, ובתחשב בעובדה כי בסמוך לתאונה נזקק התובע לטיפולים שהצריכו נסיעות וקניית תרופות, ובהתחשב כי בעתיד, לאור נכותו של התובע, הוא יזקק לנטילת תרופות שונות, אותם הוא ייאלץ לשלם מכיסו, אך מאידך, עיקר ההוצאות הרפואיות מכוסות בסל הבריאות ובמל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה, מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי בגין פריט זה, לעבר ולעתיד בסך של 6,000 ₪.

נזק שאינו ממוני  

נכות 9.75%. בהתאם לתקנות סך של 18,000 ₪ (במעוגל).

סיכום פריטי הנזק

א. הפסד השתכרות לעבר33,280 ₪

ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד320,000 ₪

ג. פנסיה44,000 ₪

ד. עזרת הזולת לעבר ולעתיד15,000 ₪

ה. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד 6,000 ₪

ו. נזק שאינו ממוני18,000 ₪

סך הכל:436,280 ₪

הוצאות בגין ההליך במל"ל

התובע דורש כי מסך ניכוי תגמולי המל"ל שיש לבצע מהפיצוי לו הוא זכאי, יש לנכות "ניכוי מן הניכוי", היינו את שכר הטרחה אותו שילם התובע לב"כ בהליכי המל"ל, ובכך להפחית את גובה הניכוי. הנתבעת כופרת בחבותה לשלם שכ"ט עו"ד בגין הליכי המל"ל.

קיימת מחלוקת בסוגיה זו.

בעניין ת.א (ש' ת"א) כצוביץ' נ' כלל, [פורסם בנבו], 7.3.07, פורטו הטעמים בעד חיוב הנתבעת בשכ"ט התובע בהליכי המל"ל.

עיקר הטעמים היו:

א. יש לעודד תובעים לפנות למל"ל, ברגע שתתגבש נכות התובע במל"ל, יש סיכוי שההליך מול המבטחת/המזיק יסתיים במהירות, ויש בכך תועלת לכל הצדדים לרבות למבטחת.

ב. מזיק- נתבע נהנה מכך שהתובע ממצה את זכויותיו במל"ל, שכן כל תשלום המשולם במל"ל נגרע מסך הפיצוי שאותו הוא מחוייב לשלם לתובע, ובכך הוא יוצא נשכר. לו עסקינן בתאונה כנגד המעביד, הרי שהמל"ל לא יחזור בתביעת השבה למזיק- מעביד, ונמצא כי בזכות פועלו של התובע, המזיק- נתבע יוצא נשכר, על "שירות" זה עליו לשלם לתובע את שכר טרחתו.

ג. אין סיבה שהתובע הפונה למל"ל במסגרת חובתו להקטנת הנזק, יישא בעצמו את עלות שכ"ט עו"ד בהליך במל"ל, ויש מקום שהנתבעת תשלם לו חלק משכר הטרחה.

אם רק חלק מהתביעה "נבלע" התובע יהיה זכאי לשכ"ט חלקי, ואם כל התביעה "נבלעת", הוא יהיה זכאי לשכ"ט מלא.

מנגד, ישנם שיקולים נוגדים כנגד חיוב נתבעת בשכ"ט עו"ד מההליכים במל"ל.

א. ההליכים במל"ל הינם הליכים נפרדים ושונים, עם כללים שונים, ועם תמחור שונה של הטיפול המשפטי. אין ל"ייבא" דרישה לתמחור שכ"ט עו"ד מהליך אחר לנדון שבפנינו.

ב. על התובע חלה חובת הקטנת הנזק ולפנות למל"ל, ככל שהתובע נעזר בעורך דין בשביל לשפר את מצבו במסגרת הנטל המוטל עליו, יתכבד הוא ויישא בעלות שכר הטרחה של בא כוחו, ואין לגלגל עלות זו על הנתבעת.

ג. ניתן לפנות למל"ל ולקבל את מלוא הזכויות אף ללא עורך דין. אין חובה להיעזר בעורך דין בהליכים במל"ל. התובע בוחר להיעזר בשירותי עו"ד, שישא הוא בשכרו.

ד. אין לחייב נתבעת לשלם על "זכות" שהיא מקבלת מבלי שהיא דרשה אותה. נתבעת יכולה לטעון, שהיא מעוניינת לנהל את ענייניה בעצמה לרבות את הסיכונים הכספיים שלה, מכיוון שעל כך יש לה שליטה. אין לחייבה לשלם בגין סכומים שאין לה כל נגיעה בהליך שבו הם נוהלו.

ה. שכרי הטרחה הנהוגים במל"ל, אינם אחידים ומושפעים מסוג הטיפול שניתן, גובה הקצבה ועוד. קיים חשש כי יתנהל דיון סביב סוג טיפול שניתן וטיבו (היה ייצוג בוועדות או לא היה, הוגש ערר, היה דיון בבית דין לעבודה ועוד), מה שעלול לסרבל את הדיון הראשי, ואולי אף יצריך לשמוע ראיות באשר להתנהלות ההליך במל"ל, לרבות אפשרות להעיד את עורך הדין המייצג. זהו כמובן לא רצוי ויש להימנע מכך.

דעתי היא כעמדה המתנגדת ואני מאמץ את הטעמים המפורטים.

אוסיף כי בנדון שבפנינו, התובע לא צירף חשבונית על סך שכר הטרחה של בא כוחו.

ניכויי מל"ל

על פי סיכומי הנתבעת סך דמי הפגיעה שקיבל התובע היו 18,180 ₪, וגובה מענק הנכות היה: 54,965 ₪, סך הכל: 73,145 ₪. התובע נקב בסיכומיו סכומים מעט שונים: 72,330 ₪. מכיוון שבסיכומי התשובה של התובע הוא לא טען במפורש כנגד הסכום אותו נקבה הנתבעת, הרי שסך הניכוי יהיה 73,145 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סוף דבר, על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 436,280 ₪ בניכוי הסך המשוערך של תגמולי המל"ל. לסך שיתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%, מע"מ, ואגרה.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, י"ח שבט תש"פ, 13 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.