פלונית, אלמונית נ׳ ד׳

הונחה בפניי צוואת המנוחה ש. ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר הלכה לעולמה ביום 24.12.17.

המתנגדות הן נכדותיה של המנוחה, בנותיו של בנה המנוח ג. ז"ל אשר הלך לעולמו ביום 15.05.94 (להלן: "ג. ז"ל").

התובעת היא בתה של המנוחה, דודתן של המתנגדות.

המשיבים הפורמליים הם ילדיה של התובעת, נכדיה של המנוחה.

בעלה של המנוחה - מר מ.ו ז"ל הלך לעולמו ביום 03.07.2013. המנוח היה אביהם של התובעת וג. ז"ל (להלן: "המנוח").

אין חולק כי ביום 27.10.2013 ניתן ע"י רשם הירושה, צו קיום לצוואת המנוח מיום 21.09.2009.

התובעת הגישה לקיום את צוואת המנוחה מיום 10.05.2012 (להלן: "צוואת 2012" או "הצוואה אחרונה");

תחילה הגישו המתנגדות לקיום את צוואת המנוחה מיום 01.06.96 (להלן: "צוואת 1996") ולקראת תום ההליכים, הגישו לקיום את צוואת המנוחה מיום 21.09.2009 (להלן: "צוואת 2009").

לטענת המתנגדות, הצוואות שערכו המנוחים ב-1996 וב-2009 הינן צוואות הדדיות, שכן המנוחים ערכו, כ"א מהם בנפרד, צוואה הזהה לזו של האחר.

צוואת המנוח מ-2009 קוימה וכאמור לעיל.

טענות המתנגדות

1. ג. ז"ל, אביהן של המתנגדות, הלך לעולמו בנסיבות טראגיות כאשר המתנגדות היו ילדות רכות בשנים. נוכח האמור עברו המנוחים להתגורר ברחוב בו התגוררו המתנגדות ואמן ונוצר בין המנוחים למתנגדות קשר קרוב בהרבה מהמקובל- מדי יום ד' היו המתנגדות אוכלות בבית המנוחים, נהגו לבקרם מדי סופ"ש ולעיתים קרובות אף נשארו ללון בביתם. לאורך כל שנות ילדותן של המתנגדות ועד לפטירתם של המנוחים- היו המתנגדות קרובות אליהם קרבת נפש, אהבו אותם והקפידו לבלות עימם ולסייע להם ככל שיכלו בהתחשב בגילן הצעיר ובנסיבות חייהן הקשות. גם המנוחים אהבו את המתנגדות אהבה עזה והיו קשורים אליהן גם נוכח היותן זכר אחרון לבנם האהוב.

    

2. לטענת המתנגדות, ביום 01.06.1996, כשנתיים לאחר פטירתו של ג. ז"ל, ערכו המנוחים צוואות משותפות והדדיות, במסגרתן ציוו המנוחים את כל רכושם זה לזו, והיה מי מהם לא יהיה בין החיים- לארבעת נכדיהם בחלקים שווים: המתנגדות ושני המשיבים הפורמליים (הם ילדיה של התובעת) (להלן:" צוואת 1996")

   להלן עותק מצוואת המנוחה משנת 1996:

    

    

    

    

   לטענת המתנגדות, צוואת 1996 מבטאת את רצונם המשותף של המנוחים כי המתנגדות יבואו בנעליו של בנם האהוב ג. ז"ל כזוכות בחלק מעזבונם.

    

3. לטענת המתנגדות, ביום 21.09.2009 אישרו המנוחים את רצונם המשותף בצוואות משותפות והדדיות נוספות אשר השוני המהותי היחיד בינן לבין צוואת 1996 נגע לזהות מנהל עזבונם.

   בצוואת 2009 ,אותה ערך עוה"ד אהוד הוברמן, ביטלו המנוחים את מינויו של עוה"ד שלום טובי למנהל עזבונם ומינו את התובעת תחתיו.

   מעבר לשינוי זה הוראות שתי הצוואות דומות ובשתיהן הוראת יורש במקום יורש ולפיה כל אחד מהמנוחים מצווה את עזבונו לבן/בת זוגו, ובמקרה בו לא יהיה בן/בת הזוג בין החיים, מצווים המנוחים את עזבונם לארבעת נכדיהם.

    

   להלן עותק צוואת המנוחה משנת 2009 :

    

    

    

    

4. המנוח הלך לעולמו ביום 03.07.2013; צוואת המנוח מ-2009 האמורה לעיל קוימה ביום 27.10.2023.

    

5. המנוחה, ש. ז"ל, הלכה לעולמה ביום 24.12.2017; לטענת המתנגדות לאחר מספר חודשים פנו הן לעוה"ד אהוד הוברמן אשר ערך את צוואת 2009 וביקשו עותק מצוואת המנוחה. בפגישה שהתקיימה עם התובעת הסתבר כי המנוחה ערכה צוואה מאוחרת יותר בה נקבע כי היא היורשת היחידה.

    

6. לטענת המתנגדות במשך כשנה וחצי התחמקה התובעת בתירוצים שונים ולא מסרה לידיהן עותק מצוואת המנוחה המאוחרת משנת 2012. בנסיבות אלו נאלצו המתנגדות להגיש ביום 11.03.2019 בקשה למתן צו קיום לצוואת המנוחה משנת 1996, היא הצוואה היחידה אשר היתה ברשותן באותה עת.

    

7. או אז, הגישה התובעת לקיום, את הצוואה המאוחרת של המנוחה, אשר נערכה ביום 10.05.2023 (להלן: "צוואת 2012") ובה התובעת היא היורשת היחידה של המנוחה, תוך שנקבע גם כי אם התובעת לא תהא בין החיים- יועבר העזבון לחתנה של המנוחה (בעלה של התובעת) קרי, המנוחה נישלה לחלוטין את המתנגדות (ואת שני נכדיה האחרים) בצוואת 2012 .

    

    

    

   זו לשון צוואת 2012:

    

    

8. לטענת המתנגדות- במהלך חייהם ערכו המנוחים שתי צוואות משותפות והדדיות: צוואת 1996 וצוואת 2009- אשר נערכה לאחר תיקון מס' 12 לחוק הירושה, התשכ"ה -1965 (להלן: "חוק הירושה").

   לטענתן משעה שצוואת 2009 היא צוואה הדדית אשר נערכה כאמור, לאחר תיקון 12 לחוק הירושה, הרי שסעיף 8 (א) לחוק הירושה חל עליה- הן לעניין הגדרת הצוואה והן לעניין אפשרות ביטולה:

   • העובדה שנוסח צוואת המנוח ונוסח צוואת המנוחה משנת 2009 הינו זהה, תוך הורשה הדדית האחר לאחר ושתיהן נערכו באותו יום ועל ידי אותו עו"ד- מלמדת כי בפנינו צוואה הדדית.

   • בסעיף 1 לצוואת 2009 , כתבה המנוחה כדלקמן: "..הצוואה הזאת לכל פרטיה תהיה ותישאר קיימת למן היום הזה ולעולם צוואתי האחרונה והיחידה בעלת תוקף גמור, עפ"י חוק או דין ואין היא יכולה להיפגע בשום תנאי מתנאיה אלא עפ"י צוואה אחרת שתעשה כדין בכתב ובפני עדים, במועד מאוחר יותר מאשר תאריך חותמת צוואה זו"

     לטענת המתנגדות, סעיף זה אינו עוסק בביטול הצוואה ואין בו הצהרה מפורשת בדבר יכולת לשנות את הצוואה בכל עת וללא מגבלה, אלא הסעיף מבהיר כי הצוואה תהיה שרירה וקיימת ולא ניתן יהיה לפגוע בתוקפה בשום דרך אלא באמצעות צוואה אחרת אשר תעמוד בשלוש דרישות: הצוואה תערך בכתב, הצוואה תהיה צוואה בעדים והצוואה תערך כדין. מטבע הדברים כולל בתוכו "הדין" גם את סעיף 8 (א) לחוק הירושה המגדיר את הדרישות לצורך ביטולה של צוואה הדדית.

   • כפי שיובהר להלן, התובעת טענה כי סעיף 1 לצוואת 2009 מהווה 'הוראה אחרת' כמשמעותה בסעיף 8 (א)(ג) לחוק הירושה והקובע: "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה."

     טענה התובעת שסעיף 1 לצוואת 2009 , קובע אחרת מאפשרות הביטול הקבועה בחוק; המתנגדות טענו כי בכתב ההתנגדות המתוקן, זנחה התובעת את הטענה האמורה ובכל מקרה לטענתן, סעיף 1 לצוואת 2009 איננו מהווה 'הוראה אחרת' שכן לא נאמר בו ברחל בתך הקטנה כי המצווה שומרת על זכותה לשנות ולבטל את צוואתה בכל עת, ללא תנאי ובאופן חופשי.

      

9. לטענת המתנגדות וכאמור, לא יכול להיות ספק בדבר היותה של צוואת 2009 צוואה הדדית וזאת לאור עמידתה בכל דרישות סעיף 8 א' לחוק הירושה ומשכך ולאור העובדה שהצוואה נערכה לאחר תיקון 12 לחוק הירושה, עובר נטל הראייה לכתפי התובעת להראות כי אין מקום להחיל על הצוואה את הוראות סעיף 8 א' לחוק הירושה.

   לטענתן, לא עמדה התובעת בנטל זה ולא עלה בידיה להראות כי אין מקום להחיל את הוראות החוק על הצוואה וכאמור.

    

10. עוד טענו המתנגדות כי על מנת שתוכל המנוחה לערוך צוואה חדשה, אשר תחליף את צוואתה ההדדית משנת 2009, היה עליה למסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למנוח, אשר היה בחיים באותה עת (שנת 2012). לא זו בלבד שהודעה כאמור לא נמסרה אלא שגם לו הייתה נמסרת, לא היה המנוח כשיר לקבלה.

     

11. זאת ועוד, חלף התייצבות עורך צוואת 2009 וצוואת 2012, עורך הדין הוברמן, לעדות, צורף מייל קצר ממנו אשר בו כתב כי צוואת 2009 איננה צוואה הדדית (ראה להלן). לטענת המתנגדות אין במייל התייחסות כלשהי לאומד דעתם של המצווים, אלא לאומד דעתו של עוה"ד הוברמן בלבד- אשר מדווח כי קרא את הצוואה ולאור נוסחה, אין המדובר בצוואה הדדית. לטענת המתנגדות, המדובר במסמך מוזמן שנועד להסתיר מפני ביהמ"ש את האמת הפשוטה- המנוחים לא ביקשו לאפשר זה לזו לשנות את הצוואה שלא בהתאם למגבלות סעיף 8 א' לחוק הירושה.

     

12. אשר על כן עתרו המתנגדות לדחות את הבקשה לקיום צוואת 2012 וליתן צו לקיום צוואת 2009, תוך חיוב התובעת בהוצאות לדוגמא.

     

     

    טענות התובעת

     

13. לטענת התובעת, הצוואה משנת 1996 היא צוואה אשר נערכה על ידי המנוחה בלבד וכי המתנגדות לא הציגו עותק מצוואת המנוח מאותו מועד (ועל שום כך טענה התובעת כי אין המדובר בצוואה הדדית); עוד מפנה התובעת להתנהלות המתנגדות אשר עתרו לקיום הצוואה מ-2009 אולם לא היה להם אפילו עותק ממנה.

     

14. א.צוואת 2009 הינה צוואה רגילה ואישית; המנוחה כתבה את הוראותיה בגוף ראשון ואין כל

    מילת פועל ברבים.

    • עורך הדין שערך את צוואת 2009 הינו אותו עורך דין שערך את צוואת 2012 מכאן שאם היה עורך את צוואת 2009 כצוואה הדדית- היה הוא מודע להשלכות המשפטיות ומעדכן בהן את המנוחה.

    • צוואת האב המנוח משנת 2009 קוימה במלואה כצוואה אישית רגילה וללא כל מגבלה והמתנגדות לא התנגדו לכך.

    • גם אם נטען כי צוואות המנוחים משנת 2009 נערכו מתוך הסתמכות להורשה הדדית עצמית, אין זה מעיד כי אלו 'נכנסו למתחם הצוואות ההדדיות'; כותרת הצוואה אינה 'הדדית', אין בשתי הצוואות כל אזכור מפורש לכך כי המדובר בצוואה הדדית.

    • סעיף 1 לצוואות המנוחים משנת 2009 קבע מפורשות את אפשרות השינוי של הצוואה; המנוחים התירו לשנות את הצוואה בעתיד- באמצעות צוואה אחרת בכתב בפני עדים. לא זו אף זו – המנוחים הורישו את עיזבונם אחד לשני ואולם לא הגבילו בצוואה את השימוש של בן הזוג בעיזבון שקיבל ולא הגבילו אותו בהורשתו. לטענת התובעת, סעיף 1 לצוואת המנוחה יצר מעין הסכם נאמנות בינה ובין המנוח- מלוא עיזבון המנוחה יעבור למנוח ואולם הוא רשאי לעשות ברכוש כרצונו.

    • עורך הצוואה, עוה"ד הוברמן, הבהיר במייל ששלח ביולי 2019 כי צוואת 2009 איננה צוואה הדדית. תוך שצוין בה במפורש כי ניתן להחליפה בצוואה מאוחרת יותר; המתנגדות בחרו שלא לזמן את עו"ד הוברמן לחקירה והימנעות זו נזקפת לחובתם. המתנגדות אישרו את קבלת המייל משנת 2019 כתחליף לעדותו של עורך הצוואה וזאת אושר על ידי ביהמ"ש.

    • סעיף 1 לצוואת המנוחה משנת 2009, מהווה 'הוראה אחרת' וכאמור בסעיף 8 (א)(ג) לחוק הירושה; בסעיף זה משמרת המנוחה את זכותה לשנות את צוואתה בעתיד, ללא היזקקות להסדר הקבוע בחוק הירושה ובתיקון מס' 12.

    • בצוואת 2009, ישנו הסדר של 'יורש במקום יורש' וכמפורט בסעיף 3 לצוואת 2009: " באם ברגע פטירתי, לא יהיה בעלי הנ"ל בין החיים, הנני מצווה ומורישה את כל רכושי וזכויותיי בשלמות ובחלקים שווים ל- 4 נכדיי:..".

      אין חולק כי בצוואת 2009 המנוחה ציוותה הרכוש לבעלה (היורש) ובאם לא יהיה בין החיים- לנכדיה קרי, יורש במקום יורש; לטענת התובעת, בצוואות הדדיות מקובל ונהוג לצוות בהסדר של 'יורש אחר יורש' – לאחר פטירת היורש הראשון (בן הזוג במקרה זה) יעבור הרכוש ליורש השני. העובדה כי במקרה דנן אין המדובר בהסדר של יורש אחר יורש, זו ראיה נוספת לכך שצוואת 2009, איננה צוואה הדדית.

      בהינתן כי בצוואת 2009 של המנוח ישנו הסדר של יורש במקום יורש- הרי ההסדר לפיו המתנגדות ירשו בפטירת בן הזוג מוצה, תם ונשלם.

      משעה שהמנוח הלך לעולמו בשנת 2013 וצוואתו קוימה- מלוא רכושו עבר למנוחה ובזאת נשלמה ההורשה- אין למתנגדות כל זכות ירושה (כפי שאפשרי ביורש במקום יורש) והמנוחה יכולה היתה להעביר את הרכוש שקיבלה הן בחייה והן בדרך של הורשה וכך היא עשתה.

       

15. המנוחה ערכה את צוואתה המאוחרת בשנת 2012, כשהיא במצב קוגניטיבי טוב ובחרה לעשות כך בהבנה מלאה וברי כי לא היתה תחת השפעה כלשהי.

    צוואת 2012 משקפת באופן שאינו משתמע לשני פנים את רצונה של המנוחה להוריש את רכושה בהתאם למצב המשפחתי שהתקיים באותה עת. התנהגות בלתי נורמטיבית של המתנגדות והתנכרות שלהן למנוחה הן אשר הניעו המנוחה להוריש את מלוא עזבונה לבתה היחידה.

     

    למנוחה היתה 'תעוקה' וכאב לב נוכח התנכרות המתנגדות כלפיה באותה עת והיא הביעה זאת בפני העו"ס בקהילה:

    במסגרת תיק א"פ 3125-11-11, עתרה התובעת למנותה כאפוטרופוס לגוף אביה (המנוח).

    ביום 07.05.2012 הוגש תסקיר עו"ס ממחלקת הרווחה ברמת גן, בו הומלץ על מינוי התובעת כאפוטרופוס לאביה וכאמור.

    העו"ס אשר ערכה ביקור בית ופגשה את המנוח ואת המנוחה, התייחסה למארג המשפחתי וכדקלמן:

     

     

     

    להזכיר כי הצוואה שהוגשה לקיום הינה מיום 10.05.2012, קרי התסקיר המצוטט לעיל נערך באותו החודש בו נערכה הצוואה ומשכך המדובר בשיקוף המצב המשפחתי בסמוך למועד עריכת צוואת 2012.

     

16. התובעת טענה כי המתנגדות עשו שימוש לרעה בסדרי הדין, לא מילאו אחר החלטות ביהמ"ש והתנהלו בניגוד לתקנות ובהעדר תום לב מובהק (וראה סעיפים 54-103 לסיכומי התובעת).

     

17. התובעת מבקשת להתעלם מטענות המתנגדות בדבר 'שיתוף הפעולה של ילדי התובעת עם המתנגדות' הם המשיבים הפורמאליים. מפנה התובעת לכך שאין המדובר בנתונים רלוונטיים למחלוקת המשפטית. לא זו אף זו מפנה התובעת לעובדה כי אימן של המתנגדות, הורתה בצוואתה כי התובעת היא זו שתקבל על המתנגדות משמורת אם יקרה לה משהו ותדאג להן (ראה הצוואה שצורפה כנספח 10 לסיכומי התובעת).

     

18. אשר על כן עתרה התובעת לקבוע כי צוואת המנוחה משנת 2009, איננה צוואה הדדית ועל כן רשאית היתה המנוחה לשנותה ולערוך צוואה חדשה. כמו כן עתרה ליתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 10.05.2012 ולחייב המתנגדות בהוצאות על הצד הגבוה.

     

    דיון

     

19. תכלית עיקרית בבסיסו של חוק הירושה, היא קיום רצון הנפטר.

    "ביסוד הצוואה עומד רצונו של המצווה, בלא שקיימת ציפייה של היורשים (או של אחרים) שיש להגן עליה. אין הסתמכות שיש להביאה בחשבון. ייחוד זה של הצוואה מוביל למסקנה, כי אם המצווה אמר את דברו וחילק את רכושו, יש לכבד רצון זה ... "יכול אדם לעשות שקר בנפשו בכל ימי חייו: לגנוב, לגזול, לשדוד, לרמות ... אולם משישב לכתוב את צוואתו, מיד הוא משלים עם העולם ועם עצמו. הוא עורך מעין חשבון הנפש בינו לבין עצמו, ובינו לבין קונו והצוואה היא המאזן הסופי, הסיכום הכללי של מעשי חייו, בחומר וברוח".

    אהרון ברק פרשנות במשפט (כרך ה', פרשנות הצוואה) (התשס"א-2001) בעמ' 58; להלן: "א. ברק"; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר [פורסם בנבו] (24.1.1991).

     

20. המצווה לכבד את רצון המת מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית והוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי ונגזרת מזכות הקניין המאפשרת לבעל הזכות לפעול ברכושו כרצונו:

    "אומד דעת המצווה הוא "מלכת הצוואה" ו"כוכב הצפון" המצריך אותנו בהבנתה. לאומד דעתו של המצווה – לכוונתו, לרצונו האמתי יש לתת משקל מכריע בפרשנות הצוואה. הוא "עיקר העיקרים והוא בריח התיכון". הוא "רעיון העל של חוק ירושה", הוא "מצוות על", הוא "ראשון בין נעלים", הוא "קו היסוד" ו"קו מנחה", הוא "מעיקר שיטתנו" בפרשנות והוראה. על כן, במאבק העיוני בין התכלית הסובייקטיבית ("אומד דעתו של המצווה") לבין התכלית האובייקטיבית, יד התכלית הסובייקטיבית על העליונה" [א. ברק עמ' 59-60; ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן [פורסם בנבו] (29.06.1994)].

     

21. צוואה התקינה על פניה מבחינה צורנית, עומדת בחזקת כשרות והנטל לפסול אותה מוטל על המתנגד לה.

    יוצא אפוא כי נטל ההוכחה לקיומה של עילת פסילה לצוואה, מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, [פורסם בנבו] (12.06.89 )) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום.

    כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, [פורסם בנבו] (16.03.00).

     

    יודגש כי במקרה דנן לא נטען שנפל פגם בצוואה שבנדון מיום 10.05.2012 ומשכך הנטל להוכיח את פסלות הצוואה האחרונה של המנוחה, מונח לכתפיי המתנגדות.

     

22. סעיף 8א. לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 אשר כותרתו "צוואות הדדיות", מורה כדלקמן:

     

    "(א)בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

    (ב)לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

    (1)בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;"

     

    סעיף 8א. לחוק הירושה האמור, הוסף במסגרת תיקון מספר 12 לחוק (תיקון מיום 01.08.2005), והוא המסדיר את נושא עריכת צוואות הדדיות על ידי בני זוג, וביטולן של צוואות אלו.

     

    תיקון מספר 12 לחוק הירושה בא לערוך איזון בין עיקרון ההסתמכות ההדדית שבין המצווים העומד בבסיס הצוואה ההדדית, שלפיו אין לבטל באופן חד צדדי את הצוואה לבין העיקרון הבסיסי המוגן בחוק הירושה, הוא החופש לצוות, בשלו ניתן, עד רגע המוות, לשנות את הצוואה (ראה דברי ההסבר להצעת החוק).

     

23. צוואה הדדית היא צוואה של שניים , שהיא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה; כאשר תכני ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על תכני ההסדרים שקבע המצווה השני, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה (עקרון ההסתמכות האמור לעיל).

    וראה ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' סלומון אשכנזי [פורסם בנבו] (17.11.99) ; שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו-2016, בעמ' 18; א. ברק, פרשנות במשפט, בעמ' 69.

     

    כאמור, 'צוואה משותפת' היא 'הדדית' כאשר ההסדרים שקבע אחד מהמצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים ללא הסדרים אלה ואלו דברי כב' השופט צבי ויצמן בת"ע 2990/07:

    "בצוואה הדדית נקשר כל אחד מהמצווים במערכת של התחייבויות המבוססת על ההסדרים שנקבעו בצוואתו ההדדית של המצווה השני, וכדברי כב' הש' ברק בספרו על הפרשנות במשפט – "צוואה הנה משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה.. לנוכח מערכת התחייבויות זו ניתן לומר כי צוואות הדדיות הינן מסמך הקרוב במאפייניו לחוזה, ואם כן אפשר שראוי להחיל על מערכת חוזית זו את עקרונות תום הלב שהינן עקרונות יסוד בהתקשרות חוזית". [ת"ע 2990/07 ד.ש. נ' א.ג.[פורסם בנבו](21.4.10)].

    ראה גם: בע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר [פורסם בנבו] (21.6.2005);

     

24. במקרה דנן- טענו המתנגדות כי צוואת המנוחה מיום 21.09.2009, היא צוואה הדדית ותואמת את צוואת המנוח מאותו היום, אשר קוימה ביום 27.10.2013; אשר על כן טענו המתנגדות כי עריכת הצוואה המאוחרת משנת 2012 צריכה לעמוד בתנאים ובהוראות הדין לעניין צוואה הדדית.

     

25. מבחינה פורמלית, אין חולק כי הן צוואת המנוחה והן צוואת המנוח, נערכו ב'אותה עת' ביום 21.09.2009 בשני מסמכים נפרדים;

    עוד אין חולק כי נוסח הצוואות של המנוחים זהה- כ"א מהמנוחים קבע כי כל רכושו יועבר לבן זוגו (המנוח למנוחה וההיפך) ושניהם קבעו בצוואתם כי אם במועד פטירתו לא יהא בן הזוג בחיים, אזי יעבור כל הרכוש לארבעת הנכדים, בחלקים שווים.

     

26. בהמשך למבחן הפורמלי, יש לבחון את צוואת המנוחה משנת 2009 מבחינה מהותית, ולבדוק האם בבסיסה הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר שכן כאמור אינטרס ההסתמכות בין הצוואה האחת לצוואה האחרת - היא העיקר:

     

    "קיים בצוואה המשותפת וההדדית אינטרס הסתמכות ברור. על פי עצם ההגדרה של ההדדיות, ההוראות של המצווה האחד נקבעות על יסוד הוראותיו של המצווה האחר. הוראותיו של האחד הן התמורה להוראותיו של האחר. על כן בצוואה משותפת והדדית יש להתחשב - שעה שמפרשים את הוראות הצוואה - באומד הדעת המשותף של המצווים כולם. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה יותר משהיא דומה לצוואה"

     בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל [פורסם בנבו] (04.02.07)).

    [ההדגשות אינן במקור – מ.ד.]

     

27. לאחר עיון ובחינה מהותית של צוואת המנוחה הנושאת תאריך 21.09.2009 , לא מצאתי כי ניתן ללמוד ממנה או מלשונה, כי צוואה זו נעשתה מתוך הסתמכות על צוואת המנוח ולא מצאתי כי עסקינן בצוואה הדדית ואסביר;

    • מעיון בצוואת 2009 , עולה כי המנוחה כתבה את הוראותיה בגוף ראשון בלבד: "אני החתומה מטה", "זוהי צוואתי", "את כל רכושי", " אני מצווה", " אני מורישה", "הנני ממנה בזה את בתי" וכיו"ב.

      אין בצוואת המנוחה כל הוראה בלשון רבים, אין התייחסות לציווי משותף עם המנוח ו/או כל התייחסות כלשהי לצוואת המנוח ו/או להוראותיו.

      כותרת צוואת 2009 אינה 'הדדית' ואין באף משתי הצוואות ( של המנוח ושל המנוחה) כל אזכור מפורש לכך כי המדובר בצוואה הדדית.

       

    • עורך הדין שערך את צוואת 2009 הינו עורך הדין א. הוברמן; אותו עורך דין שערך את גם צוואת 2012 . עוה"ד הוברמן ניסח עבור המנוחה את צוואת 2012 בנוסח כמעט זהה לנוסח צוואת 2009- אותן מילים, אותן הנחיות, למעט העובדה כי בצוואת 2009 היורשים היו 4 הנכדים ואילו בצוואת 2012 היורשת הינה התובעת. חזקה על עורך הדין הוברמן כי אילו ניסח את צוואת 2009 כצוואה הדדית- היה מודיע הוא למנוחה כי קיימת נפקות משפטית לעניין וכי ניסוחה של צוואת 2012 הינו בעייתי.

       

    • צוואת האב המנוח משנת 2009 קוימה במלואה כאמור ביום 27.10.2013 על ידי רשם הירושה; צוואת המנוח קוימה כצוואה אישית רגילה וללא כל מגבלה המעידה על כי המדובר בצוואה הדדית ו/או כי ישנן הנחיות מיוחדות ונוכח היות הצוואה הדדית (שכן אין היא כזו). צוואת המנוח משנת 2009 הוגשה לקיום כצוואה אישית והמתנגדות לא התנגדו לכך כאמור.

       

    • סעיף 1 לצוואת המנוחה משנת 2009 קבע מפורשות את כוח השינוי של הצוואה ואלו מילותיה של המנוחה בסעיף 1 לצוואתה:

       

       

      

       

      צא ולמד, המנוחה שמרה לעצמה החירות לשנות את צוואתה בעתיד - באמצעות צוואה אחרת בכתב בפני עדים.

      מן האמור, הרי שהמנוחה לא התייחסה בצוואתה לצוואת המנוח, לא קשרה את אפשרות השינוי של צוואתה בצוואת המנוח ולמעשה קבעה מפורשות כי תוכל לשנות את צוואתה, ע"י צוואה אחרת שתעשה כדין בכתב ובפני עדים במועד מאוחר יותר.

       

      בע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' סלומון אשכנזי ,האמור לעיל, נכללה בצוואת המנוחה הנדונה בפסק הדין, ההוראה הבאה:

      "הנני קובעת במפורש כי אני רשאית בכל עת שארצה, לבטל ו/או לשנות את צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני. כל שינוי כזה יהיה מחייב במידה וייעשה בכתב ובנוכחות עדים כנדרש עפ"י דין".

      הוראה זו קובעת במפורש כי כל מצווה שומר לעצמו את הכוח לבטל בכל עת את צוואתו או לשנותה. דומה שהדיבור "בכל עת" משתרע על פרק הזמן שמעת עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה.

      ביהמ"ש העליון קבע דשם כי כנגד אינטרס ההסתמכות המצוי לכאורה בידי מצווה בצוואה משותפת והדדית ביחסיו עם המצווה האחר, באה הודעה מפורשת בצוואה שלפיה חרף ההדדיות נשמר כוח השינוי. גם אם היה נקבע כי עסקינן בצוואה משותפת והדדית, אשר בה יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים – הרי שהגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה במקום שהמצווים צפו אפשרות של ביטול הצוואה או שינויה, וקבעו לענין זה הוראות בגדרי הצוואה, כדי להסדיר עניין זה.

      אף במקרה דנן, אין חולק כי בסעיף 1 לצוואת 2009, שמרה לעצמה המנוחה את כוח השינוי; המנוחה צפתה את האפשרות של ביטול הצוואה או שינוייה ונקטה צעדים מתאימים, בגדרי הצוואה, כדי להסדיר עניין זה.

      אשר על כן ומאחר ובצוואת 2009 נכללה הוראה מפורשת לפיה נשמר כוחה של המנוחה לשנות מצוואתה (והוראה זהה לחלוטין נכללה בצוואת המנוח משנת 2009 ) , הרי שאין עסקינן בצוואה הדדית כמשמעה בדין והמנוחה הייתה רשאית לשנות את צוואתה.

       

    • כאמור לעיל, בצוואת 2009 הורישו המנוחים את עיזבונם אחד לאחר לאחר פטירת מי מהם ראשון. , כ"א מהם בצוואה נפרדת משלו. ואולם הם לא הגבילו בצוואה את השימוש של בן הזוג בעיזבון שקיבל ולא הגבילו אותו בהורשתו- לא בצוואת המנוח ולא בצוואת המנוחה נכתב כי הרכוש יועבר במלואו לבן הזוג 'ובתנאי' שלא יורישו אחרת ו/או בתנאי כלשהו באשר לשימוש ברכוש. שתי צוואת המנוחים משנת 2009 העניקו חופש מוחלט ליורש- לעשות בעזבון ככל העולה על רוחו- לא כך הוא הבסיס של צוואות הדדיות.

       

28. א. שמתי מול עיניי גם את הודעת המייל של עוה"ד הוברמן אשר ערך את צוואת כ"א

    מהמנוחים מיום 21.09.2009, כמו גם את צוואת המנוחה משנת 2012 ;

     

    להלן המייל ששלח עוה"ד אהוד הוברמן לתובעת, ביום 30.07.2019 (צורף לתצהיר התובעת שהוגש לתיק ביום 27.06.2022 וכן כנספח 4 לסיכומיה):

     

     

     

    ב. יוצא אפוא, כי עורך הצוואה, עוה"ד הוברמן, הבהיר במייל ששלח כי צוואת 2009 איננה

    צוואה הדדית וכי ניתן להחליפה בצוואה מאוחרת יותר.

    המתנגדות בחרו שלא לזמן את עו"ד הוברמן לחקירה והימנעות זו נזקפת לחובתם;

    אין חולק כי עוה"ד הוברמן אשר ערך גם את צוואת 2009 וגם את צוואת 2012, הינו עד חיוני שיכול היה להניח בפני ביהמ"ש את אומד דעתה של המצווה. ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו וראה י' קדמי על הראיות (כרך ג, תשנ"ט) , בעמ' 1391.

     

    הימנעות בעל דין מלהעיד עד מרכזי וחיוני בהליך, כגון עורך הצוואה אשר היא נשוא ההליך, מקימה חזקה לכאורית לפיה המתנגדות חששו מפני העדתו וחשיפתו לחקירה נגדית וראה ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק [פורסם בנבו] (04.11.2001) .

     

    ג. בהמשך לכך, עתרה התובעת לזימונו של עוה"ד הוברמן לעדות;

    ביום 26.12.2022 התקיים דיון הוכחות בתיק, במסגרתו התברר כי אין בכוונת עוה"ד הוברמן להתייצב לעדות וחרף הזמנת התובעת.

    בהסכמת הצדדים נקבע כי המייל האמור ששלח עו"ד הוברמן לצורך הוכחת אומד דעת המצווים , ישמש תחליף לעדותו וכך באו לידי ביטוי הדברים בתרשומת המוסכמת על ידי הצדדים:

     

    

     

    כאמור לעיל, משהודע כי עוה"ד הוברמן לא יתייצב לדיון ההוכחות, אישרו המתנגדות את קבלת המסמך של המייל משנת 2019 כתחליף לעדותו של עורך הצוואה והדברים מדברים בעד עצמם.

     

29. בבחינת למעלה מן הצורך, ייאמר כי גם לו היה מדובר בצוואה הדדית (וכאמור, אין הדבר כך) עדיין הצוואה המאוחרת בזמן (משנת 2012) הייתה בת תוקף, וזאת לנוכח הוראת סעיף 8א. (ג) לחוק הירושה, הקובע כי: "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת...".

    במקרה דנן וכפי שפורט לעיל, אכן ישנה הוראה אחרת- היא הוראת סעיף 1 לצוואת המנוחה, אשר מעניקה למורישה את האפשרות לשנות את הצוואה כל ימי חייה.

    מכוח סעיף 1 לצוואת המנוחה , הרי שהוראות סעיף קטן (ב) לחוק הירושה אינן חלות על ענייננו, ואף אם היה מדובר בצוואה הדדית, הרי שהמנוחה יכולה היתה לערוך צוואה אחרת וכך עשתה בשנת 2012 .

     

30. סוף דבר, אין בפניי צוואות הדדיות, לא מבחינה פורמאלית ולא מבחינה מהותית- כך קוימה צוואת המנוח משנת 2009 כצוואה אישית וכך היא צוואת המנוחה משנת 2009- אישית בלבד.

    אשר על כן אין מקום לטענת המתנגדות כי המנוחה לא רשאית היתה לערוך צוואת 2012 ואין כל מקום לקבוע כי הוראות הדין הפכו את הצוואה המאוחרת כ 'לא תקינה' ו/או 'לא חוקית'.

     

31. באשר להסדר הקבוע בצוואת המנוחה משנת 2009 ובאשר לסדר ההורשה;

    סעיף 41 לחוק הירושה שכותרתו: "יורש במקום יורש" קובע כדלקמן:

    41. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.

    (ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה.

    (ג) על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים".

     

    סעיף 42 לחוק הירושה שכותרתו "יורש אחר יורש" קובע כדלקמן:

    42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

    (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

    (ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

    (ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".

     

    כב' השופטת (כתוארה דאז) מרים נאור עמדה על השוני בין ההסדרים האמורים במסגרת

    בע"מ 10807-03 זמיר נ' גמליאל, [פורסם בנבו] (04.02.07) , באומרה את הדברים הבאים:

    "עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של "יורש אחר יורש", הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א'; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א', יירש את העזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב', ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בעניין מלמד .. "תקופת ביניים", בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42(ב)). יורש ב' יירש רק "מה ששייר" יורש א' (שם). ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו (שם). אילו בענייננו היה ההסדר הקבוע בצוואת אם המבקשים הסדר של "יורש אחר יורש", הרי שהמנוח יכול היה, אמנם, להעביר את הרכוש שירש מאשתו הראשונה לאחר במהלך חייו, אך לא יכל הוא לפגוע ביתרת רכוש זה על ידי שינוי הצוואה (ראו א' בלכר-פריגת "'עד שהמוות יפריד בינינו?' על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי" ספר שאוה (א' ברק וד' פרידמן עורכים, תשס"ו) 497).

    שונה ההסדר של "יורש במקום יורש", הקבוע בסעיף 41 לחוק. לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ (לפירוט בענין ההסדרים השונים, ראו עניין מלמד (בעמ' 711-712); וכן ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (התשנ"ב) 365 ואילך; ש' שוחט, מנחם גולדברג ו-י' פלומין דיני ירושה ועיזבון (תשס"ה) 118)".

     

32. בענייננו, קובע סעיף 3 לצוואת המנוחה משנת 2009 כדלקמן:

    " באם ברגע פטירתי, לא יהיה בעלי הנ"ל בין החיים, הנני מצווה ומורישה את כל רכושי וזכויותיי בשלמות ובחלקים שווים ל- 4 נכדיי:..".

    כך קבע גם המנוח בצוואתו משנת 2009, אשר קויימה כאמור ביום 27.10.2013.

     

    אין חולק כי בצוואת 2009 , ציוותה המנוחה את מלוא עיזבונה לבעלה המנוח (הוא יורש א') ובצוואת המנוח, ציווה הוא את מלוא עיזבונו לרעייתו המנוחה (היא יורשת א').

    המנוחים קבעו בסעיף 3 לצוואת כל אחד מהם, כי אילו יורש א' לא יירש את המוריש, יועבר העיזבון לארבעת הנכדים בחלקים שווים אשר יבואו בנעליו של יורש א'.

     

33. בעניין דנן, עיון בלשון צוואת המנוח משנת 2009, כמו גם צוואת המנוחה משנת 2009 ,מלמד ללא צל של ספק, כי עסקינן בציווי על דרך "יורש במקום יורש", שכן כל אחד מהמנוחים ציווה את עזבונו לבן זוגו (יורש א') ובאם ברגע פטירת כ"א מהמנוחים, לא יהיה בן זוגו בין החיים, הוריש וציווה את עזבונו לנכדים (יורש ב').

    ודוק, בעניין דנן ניתן ללמוד על דרך הציווי מתוך עיון פשוט בלשון הצוואה ולפיכך לא נדרשים התובעת ו/או המתנגדות להוסיף ולהביא ראיות חיצוניות לכוונת המצווה.

    מקום בו הצוואה ברורה לחלוטין וניתן ללמוד באופן החלטתי מלשונה מה היתה כוונת המוריש- אין צורך בראיות חיצוניות וראה פסק דינה של כב' הש' שפרה גליק בעניין ת"ע 101611/08 י.ר.מ נ' עמותת ד.ר (פורסם בנבו) ( 06.08.2009).

     

34. נוכח האמור לעיל, הרי שהמנוח בצוואת 2009 קבע כי הוא מצווה ומוריש את כל רכושו למנוחה, ובהסדר של יורש במקום יורש; קרי המנוחה היא יורש א' -ירשה את מלוא הרכוש, ההסדר מוצה, ותם ונשלם.

    יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ.

    מן המקובץ, משעה שהמנוחה קיבלה את מלוא רכוש וזכויות המנוח אשר הלך לעולמו לפניה, ביום 03.07.13 וצוואתו קוימה כאמור, רשאית היתה המנוחה הן להעביר את הרכוש בחייה לכל דכפין והן רשאית היתה לערוך צוואה חדשה, וכך עשתה בשנת 2012.

     

    סוף דבר

35. נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי צוואת המנוחה משנת 2009, הינה צוואה אישית ולא צוואה הדדית.

     

36. נוכח צו הקיום לצוואת המנוח משנת 2009 ובהינתן קביעתי דלעיל, הרי שהמנוחה קיבלה את עיזבון המנוח עפ"י צוואתו בהסדר של יורש במקום יורש וכאמור לעיל.

     

37. נוכח כך, רשאית המנוחה היתה לערוך צוואה מאוחרת ולעשות בזכויות שירשה מהמנוח, ככל העולה על רוחה.

     

38. אשר על כן, לא מצאתי כל פגם ו/או עילה לפסול או להגביל את צוואת המנוחה משנת 2012.

     

39. מן המקובץ, הריני מורה על מתן צו קיום לצוואת המנוחה מיום 10.05.2012.

     

40. מחייבת המתנגדות בהוצאות התובעת על סך 20,000 ₪.

     

    המזכירות תודיע ותסגור התיק.

     

    ניתן היום, ב' אב תשפ"ג, 20 יולי 2023, בהעדר הצדדים.