פלונית נ' ממונה על חדלות פירעון - מחוז תל אביב ואח'

עניינה של בקשה זו באמות המידה שעל בית המשפט לבחון, ובתנאים שעליו לקבוע, בעת שהוא דן בבקשה לשינוי הצו לשיקום כלכלי בדרך של הקדמת תשלום.

רקע כללי

ביום 21.10.20 נקבעה ליחידה חדלת הפירעון תכנית לשיקום כלכלי. במסגרת התכנית נקבע כי היחידה, שסך תביעות החוב המאושרות בעניינה עומד על 198,048 ₪, תשלם סך של 33,600 ₪ ב-48 תשלומים של 700 ₪. בקביעת התכנית ניתן משקל לפוטנציאל ההשתכרות של היחידה, המגדלת בגפה ארבעה קטינים וכן לנסיבות חייה הקשות ומנגד למחדלים מסוימים שצברה בהליך, לרבות אי עמידה בחובת התשלום החודשי שהוטלה עליה. ביום 24.2.22, כארבעה חודשים לאחר שנקבעה ליחידה תכנית הפירעון, הוגשה בקשה מוסכמת מטעם היחידה והנאמן להקדמת תשלום, כך שסך הסכום שנקבע במסגרת הצו לשיקום כלכלי יבוצע בתשלום אחד על-ידי אמה של היחידה. למעשה, דובר בבקשה לאישור בדיעבד של הקדמת התשלום, היות שבאותה עת כבר שולם הסכום האמור על-ידי אמה של היחידה, בלי שהתקבל אישור לכך, וזאת מחמת טעות.

כפי שציינתי בהחלטת הביניים שניתנה בבקשה זו מיום 1.3.22, בקשות להקדמת תשלום המוגשות לפניי בשיעור לא מבוטל של התיקים, זמן לא רב לאחר אישור תכנית הפירעון, אינן נקיות מקשיים. במסגרת החלטה משלימה זו, אשוב ואפרט טעמיי.

בקשות לשינוי הצו לשיקום כלכלי בדרך של הקדמת תשלום – קשיים ואתגרים

במבט ראשון, ניתן לטעון כי הקדמת תשלום משרתת את האינטרסים של כל הצדדים. כך, הדבר עשוי להיות בר תועלת בעבור היחידים, אשר בדרך זו יכולים להשלים את תכנית הפירעון בתוך פרק זמן קצר ולצאת לדרך חדשה. בד בבד, הדבר משרת את האינטרסים של הנושים, שוודאי יעדיפו לקבל ולו את החלק היחסי שנפסק מתוך חובם, בבת אחת, ולמצער בתוך פרק זמן קצר מזה שנקבע, על פני קבלתו לשיעורין, כשהוא מתפרס על פני פרק זמן ממושך (ראו דברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, הצ"ח הממשלה 1027 עמ' 690 (2016) (להלן:דברי ההסבר); עודד מאור ואסף דגניהפטר347-346 (2019) (להלן:מאור ודגני)). אף אין להתעלם מהיתרונות שעשויה לשאת עמה הקדמת התכנית במישור של חיסכון במשאבים מערכתיים ובעלויות הנלוות להעמדתה על פני מספר שנים.

ואולם במבט נוסף, נראה שהתמונה עשויה להיות מורכבת יותר. בהקשר זה, יש לערוך הבחנה בין התבוננות מראש (ex-ante) להתבוננות בדיעבד (ex-post). בהתבוננותex-post – מדובר במהלך יעיל פׇּארֶטוֹ, שכן מצבו של איש מן הצדדים – היחיד והנושים – לכל הפחות, אינו מורע. ואולם בהתבוננותex-ante, אין זה בהכרח המצב.

מצב שבו פרק זמן קצר יחסית לאחר קביעת תכנית פירעון –  שלרוב אינה כוללת אלא פירעון של חלק מוגבל, לעיתים נמוך, מן החוב בתשלומים חודשיים – מבקש היחיד לפרוע את מלוא התשלום שנקבע בעניינו בבת אחת, עלול לייצר לעיתים תחושה לא נוחה מנקודת המבט של הנושים. אלה עשויים לתהות כיצד תשלום שכזה מתיישב עם טענת היחיד שנמסרה אך לא מכבר, כי אין בכוחו לשלם אלא סכום מדוד מדי חודש, שמא יכולתו הכלכלית גבוהה יותר מזו שהשתקפה בדיון בצו השיקום. המחוקק היה ער לקושי זה, ולכן נקבעו מנגנונים להקלתו. כך, בהתאם לסעיף 170(ד)לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון), על היחיד להראות כי מקור הכספים המשמש לפירעון מידי של הסכום שנקבע בתכנית הוא צד שלישי, ולא היחיד עצמו, שכספו ונכסיו מוקנים ממילא לקופת הנשייה –

170.  (ד)  יחיד שנקבעה לו תקופת תשלומים, לא ימירם בתשלום חד-פעמי או בתשלומים גבוהים יותר המשתלמים בתקופה הקצרה מתקופת התשלומים שנקבעה בצו לשיקום כלכלי, אלא בדרך של הגשת בקשה לשינוי הצו לבית המשפט; בית המשפט רשאי לאשר שינוי כאמור רק אם הוכח להנחת דעתו כי המקור לתשלום אינו מנכסי קופת הנשייה.

כפי שצוין בדבר ההסבר, בהתייחס להוראה זו –

"כיום יש פרקטיקה ולפיה לאחר שבית המשפט קובע צו תשלומים חודשי, היחיד מציע להוון אותו ולשלם לנושים את הסכום המהוון בבת אחת כדי לקצר את התקופה שעד למתן ההפטר. הכספים לצורך תשלום בדרך זו חייבים לבוא ממקור חיצוני, שכן נכסיו של היחיד מהווים חלק מכנסי קופת הנשייה העומדים ממילא לפירעון חובותיו. פרקטיקה זו מיטיבה עם החייב מסיבות ברורות, והיא מיטיבה עם הנושים, משום שהם מעדיפים לקבל את התשלום מוקדם יותר ולסיים את ההליכים. ואולם למרות יתרונות אלה, קיים חשש שהמקור לכספים המשמשים לתשלום המהוון אינו חיצוני, אלא בנכסים של החייב שהחייב הסתירם. במטרה להתמודד עם חשש זה, מוצע לקבוע כי היחיד יוכל להוון את הסכום רק בדרך של שינוי הצו לשיקום כלכלי בידי בית המשפט, ורק לאחר ששכנע את בית המשפט כי מקור התשלום אינו נכס מנכסי קופת הנשייה" (עמ' 690)

ואכן, שאלת זהות הגורם המשלם היא לרוב השיקול המרכזי – אם לא היחיד – שבוחן בית המשפט בעת שהוא דן בבקשה להקדמת תשלום. כך, כדי להבטיח שהתשלום אכן יבוצע על-ידי צד שלישי, פעמים רבות מתנה בית המשפט את הקדמת התשלום בכך שתוגש אסמכתא – לרבות תצהיר ומסמכים המפרטים את תנועת הכספים – שתוכיח שמקור הכספים בצד שלישי.

ברם, האמצעים שעומדים בפני בית המשפט כדי לוודא שמקור התשלום אכן בצד שלישי הם, לרוב מוגבלים, שכן ברגיל היוזמה להקדמת תשלום מתעוררת רק לאחר מתן הצו לשיקום כלכלי, ומקור התשלום אינו נבחן על-ידי הנאמן בצורה מדוקדקת. העובדה שהתשלום מבוצע פעמים רבות על-ידי בן משפחה קרוב, עשויה אף היא לטשטש את קו הגבול שבין כספי היחיד עצמו לבין כספו של צד שלישי. זאת ועוד, אפילו הוכח שמקור התשלומים בצד שלישי, הרי שמעצם העובדה שצד שלישי משלם את סכום התשלומים שהתחייב היחיד, במקום היחיד, וזאת מבלי שנטען כי ליחיד אין יכולת לעמוד בחיובו, נובע, מניה וביה, כי בידי היחיד להוסיף סכום גבוה מזה שהתחייב בתכנית. ודוקו: אם למשל נקבע כי היחיד ישלם 50,000 ₪ ב-36 תשלומים, וצד ג' שילם בעבורו 50,000 ₪, משמעות הדבר היא שנותרה בידי היחיד היכולת לשלם 50,000 ₪ נוספים שהרי אלה לא הוצאו מכיסו. במצב שבו גובה החוב הכולל גבוה בהרבה מ-50,000 ש"ח, עשוי מתן הפטר בשעה שיש בידי היחיד לשלם סכום נוסף, לעורר תחושה לא נוחה. כך או כך, הפער בין תכנית התשלום שנקבעה באופן מדוקדק על בסיס דברים ומסמכים שמסר היחיד, במטרה לאפשר לו לקיימה ולעמוד בה מדי חודש, לבין בקשה הבאה זמן קצר אחר כך לשלם את הסכום שנפסק, שלרוב אינו אלא חלק קטן יחסית מסכום החוב הכולל – אף אם באמצעות בן משפחה, אינה נקייה מקשיים.

אמצעי נוסף שננקט בפסיקה כדי להתמודד עם הקושי הכרוך בהקדמת תשלום הוא קביעה כי פרק הזמן שבו נכסי היחיד שאינם מוגנים יוקנו לקופת הנשייה בהתאם לסעיף 164(א) לחוק חדלות פירעון, יישאר פרק הזמן המקורי שנקבע בתכנית הפירעון (לרוב 36 חודשים), חרף הקדמת התשלום (על הבסיס הנורמטיבי לקביעה זו, ראומאור ודגני, בעמ' 348-347). אכן, הקניית נכסי היחיד לקופת הנשייה היא מקור נפרד לפירעון חובותיו, שאינו תלוי בתשלומים השוטפים של היחיד או בפוטנציאל השתכרותו ואינו נובע ממנו. משכך, אף אם בית המשפט מורה על הקדמת התשלומים לפי סעיף 170(ד) לחוק חדלות פירעון, אין משמעות הדבר כי יש מקום לשנות את תקופת התשלומים לעניין הקניית נכסים עתידיים שייכללו בקופת הנשייה בתקופה זו כפי שנקבע בצו השיקום. הותרת התקופה שבה נכסי היחיד שאינם מוגנים יוקנו לקופה על כנה בהתאם לתקופה המקורית, אף עשויה למנוע תשלום חד פעמי "אסטרטגי" מצד היחיד, במטרה להביא לכך שנכסים פיננסיים שעשויים להתקבל או להפוך נזילים בשלב מאוחר יותר, במהלך תקופת התשלומים המקורית, לא יוקנו בסופו של דבר לקופה. ברם, מידת האפקטיביות של צעד זה עשויה לעיתים להיות מוגבלת, בהיעדר מנגנון מסודר שיבטיח שהנאמן אכן יערוך בדיקה של מצבת הנכסים בתום תקופת התשלומים המקורית, לעיתים מספר שנים לאחר שניתן ליחיד הפטר, ולאחר שהוא יצא מההליך ועניינו נשכח. כפי שיובהר להלן, אף בתגובת הממונה שהוגשה בהתייחס לבקשה זו, לא נמסר על קיומו של מנגנון יזום לעריכת בדיקה שכזו באופן אקטיבי, זולת במקרים שבהם מתקבל מידע קונקרטי על קיומם של נכסים במהלך התקופה.

הקושי שבהקדמת התשלום אינו נוגע רק לנושים, אלא משפיע – וזה העיקר, גם על התהליך השיקומי של היחיד עצמו. כידוע, הגישה המקובלת היא שחוק חדלות פירעון ביקש לתת משקל משמעותי ומרכזי, אף יותר מבעבר, לאינטרס בדבר שיקומו הכלכלי של היחיד (ע"א 6892/18 רפאל נ' עו"ד יעקב זיסמן – מנהל מיוחד, פסקה 9 (18.12.19); רע"א 4067/18 פיינשטיין נ' עו"ד אופיר יצחק, פסקה 19 (30.6.2019)). משכך, במהלך הדיון בצו השיקום נעשה ניסיון לאזן ככל הניתן בין מקסום התועלת לנושים – באמצעות העמדת צו התשלומים בגובה המרבי האפשרי בשים לב ליכולתו של היחיד ולרצון להבטיח כי יתקיים בכבוד; לבין שיקומו. שיקומו של היחיד אין משמעותו רק פירעון חלק מהחוב שצבר, הא ותו לא. היחיד נדרש לשלם תשלום חודשי בהתאם ליכולתו, לאזן כראוי בין הכנסותיו והוצאותיו וללמוד התנהלות כלכלית נכונה מהי. במובן זה, צו השיקום הוא מעין סימולציה והכנה לחיי המעשה שיבואו לאחר מכן, וניסיון למנוע יצירת חובות וכניסה מחודשת של היחיד לחדלות פירעון לאחר תום ההליך. על רקע זה, קיימת חשיבות גם לממד הזמן, ולתהליך שעובר היחיד לאורך הדרך. תשלום המבוצע על-ידי צד שלישי בבת אחת עשוי להחמיץ חלק ניכר מיתרונות אלה, שכן הוא עלול להחליש מן האפשרות הניתנת ליחיד במסגרת ההליך לעבור תהליך, לסגל דפוסי התנהגות וליטול אחריות.

על יסוד דברים אלה, נראה ששאלת הקדמת התכנית צריכה להיגזר משורה של שיקולים הנוגעים למאפייני ההליך בנוגע ליחיד, ולא רק משאלת זהות הגורם שמשלם את הסכום שנפסק כפי שהיה עד כה. כך, למשל, נראה כי אין דומה עניינו של יחיד שלא ניצל את תקופת הביניים שקדמה לצו השיקום כדי להתחיל בהליך השיקומי, צבר מחדלים רבים בניהול ההליך, ומבקש להקדים את התשלומים זמן קצר לאחר מתן הצו לשיקום כלכלי, לעניינו של מי שקיים את תנאי ההליך כדבעי, לאורך זמן, קודם להגשת הבקשה. אף אין דומה עניינו של מי שיצר את חובותיו בעצמו, וההליך משמש לו, בין היתר, אמצעי לסגל דפוסי התנהלות כלכליים תקינים, לעניינו של מי שחובותיו נוצרו על-ידי בן משפחה אחר או צד שלישי, מבלי שהייתה לו עצמו השפעה על דרך יצירתם.

נוכח חשיבות הנושא, בהחלטתי מיום 1.3.22 הוריתי לממונה על חדלות פירעון למסור עמדתה המקצועית בנוגע לאמות המידה שיש לטעמה לשקול בטרם יחליט בית המשפט בבקשה להקדמת תשלום. בתגובתה ציינה הממונה כי בעת בחינת הקדמת התשלום יש לוודא כי מקור התשלום הוא בצד שלישי ולא ביחיד עצמו. עוד סברה היא כי אף אם נעתר בית המשפט לבקשה להקדמת תשלומים, יש להותיר את משך התקופה שבה יוקנו נכסי היחיד לקופת הנשייה כפי שהייתה בעת קביעת צו התשלומים, ולא לקצרה בד בבד עם קיצור תקופת התשלומים. לבסוף ציינה הממונה כי בהתקיים שינוי נסיבות לאחר סילוק התשלומים, יש מקום לבחון מחדש את הסכום שנקבע בצו התשלומים.

בהמשך לכך הוריתי ליחידה למסור מדוע יש בהקדמת התשלום בנסיבות המקרה כדי להיטיב עם הנושים. בתגובתה התייחסה היחידה ליתרון הגלום לנושים בקבלת מלוא הסכום באופן מידי ובבת אחת. עוד עמדה היחידה על כך שעיקר החובות שבגינם נכנסה להליך חדלות הפירעון, אינם נובעים מהתנהלות כלכלית פגומה, אלא מכך שחתמה על ערבות לטובת בן זוגה לשעבר. לבסוף הדגישה היחידה את הקשיים הרבים שבהם היא נתקלת עקב הצורך לגדל ארבעה קטינים במסגרת הליך חדלות פירעון, את היזקקותה היומיומית "לכל שקל", את ההזדמנות שנקרתה בדרכה נוכח הצעת אמה לפרוע את מלוא החובה ואת רצונה לצאת לדרך חדשה. לדבריה, היא למדה את הלקח מההליך ואינה צפויה לשוב על המעשים שהביאו לו.

על יסוד דברים אלה, מצאתי להציג בקצרה תנאים ואמות מידה שיש לטעמי להביא בחשבון בעת קבלת החלטה בנוגע להקדמת תשלום. אומר כבר עתה – מדובר ברשימה פתוחה שאינה מתיימרת למצות את כל ההיבטים הנוגעים בדבר, ואף אינה מבקשת לקבוע מסמרות. תחת זאת, נועדה היא לשרטט קריטריונים מוצעים ראשוניים להפעלת שיקול דעת על-ידי בית המשפט בשאלה זו.

תנאי סף לבחינת הקדמת תשלום

• מקור התשלום הוא בצד ג' – תנאי יסוד זה המוזכר, כאמור גם בהוראת החוק, נועד להבטיח כי הבקשה להקדמת התשלום אינה ביטוי לכך שיכולת התשלום של היחיד גדולה משנמצא תחילה, שאז יהיה מקום להגדלת צו התשלומים שנקבע. כדי לוודא כי מקור התשלום אינו כספי היחיד, יש להגיש תצהיר מפורט של היחיד ושל הצד השלישי, שיכלול, בין היתר, התייחסות לזהות הגורם המשלם; לכך שהתשלום נעשה ללא תמורה; לטעמים שבעטיים נטל הצד השלישי את התשלום על עצמו; ולאלה שבעטיים הוגשה הבקשה לעשות כן רק לאחר מתן הצו לשיקום כלכלי. ככל שהדבר נדרש, ניתן במקרים המתאימים לזמן את הצד השלישי לחקירה קצרה בנושא זה בבית המשפט. נוסף על כך, וכתנאי למתן הפטר, יש להציג לבית המשפט אסמכתא לתנועת הכספים מחשבונו של הצד השלישי לחשבון קופת הנשייה שאצל הממונה.

   

• בחינה של מקור התשלום על-ידי הנאמן – הבקשות להקדמת תשלום מוגשות לרוב לאחר שנקבע צו התשלומים. בשלב זה, כבר השלים הנאמן בדיקותיו, אשר לא כללו בחינה של זיקתו של היחיד לצד השלישי שמבקש לפרוע חובותיו, ואף לא של מקור הכספים שמהם מתבצע תשלום זה. סעיף 281 לחוק חדלות פירעון, מאפשר לנאמן לפנות לבית המשפט ולבקש לזמן צד שלישי לחקירה אם קיים יסוד סביר להניח כי ברשותו מידע רלוונטי בנוגע ליחיד, נכסיו או התנהלותו הכלכלית, והדבר דרוש לשם הליכי חדלות הפירעון. על יסוד זה, משעה שמוגשת בקשה להקדמת תשלום וביצועו על-ידי צד שלישי, שומה על הנאמן לבחון דבר קיומו של מידע שלא הובא בפניו בזמן אמת או של שינוי נסיבות ביחס למועד מתן צו השיקום, בין היתר, לפי שיקול דעתו, גם בדרך של עריכת בירור עם הצד השלישי ועם היחיד, קבלת מסמכים, בדיקת מקור הכספים, בחינת האינטראקציה הכלכלית בין היחיד לבין הצד השלישי ומידת ההפרדה הכלכלית ביניהם וכיוצא באלה.

   

• אי יצירת חובות חדשים – לעיתים מבקש היחיד להקדים תשלום בדרך של נטילת הלוואה על מלוא הסכום שנפסק בעניינו – לא אחת אף תוך הוספת משכון על נכס שבבעלותו, כדי שיוכל לפרעו בבת אחת ולהסיר מעליו את מגבלות ההליך. ככלל, יש להימנע מפרקטיקה שכזו, שמשמעותה יצירת חובות חדשים בהליך והחלפת חוב אחד בחוב אחר, ובתור שכזו היא עשויה לשקף אי הפנמה של הצורך לשלוט בהוצאות, הטבוע בבסיס העקרונות השיקומיים של ההליך (ראו למשל פש"ר (מחוזי חיפה) 268/04 סבג נ' הכנ"ר (21.8.2005); מאור ודגני, בעמ' 295).

   

• הצהרה במסגרת הדיון בצו השיקום אם בכוונת היחיד להגיש בקשה להקדמת תשלום – כאמור, הקושי הגלום בהקדמת תשלום נובע, בין היתר, מן הפער שבין נקודת המבט מראש (ex-ante), טרם שניתן פסק דין ובו צו לשיקום כלכלי, לנקודת המבט בדיעבד (ex-post) שבה קיים לנושים אינטרס בכך שתשלום הסכום שנפסק יוקדם. הסמיכות היחסית שקיימת פעמים רבות, בין הדיון בצו השיקום לבין מועד הגשת הבקשות להקדמת תשלום מעלה את הסברה שלמצער בחלק מהמקרים, אפשרות הקדמת התשלום ידועה ליחיד או נשקלת על ידו עוד בעת הדיון, וחרף כך אינה מועלת אלא לאחריו. ברם, היות שהאפשרות של תשלום מלוא הסכום בבת אחת עשויה להיות רלוונטית לצו השיקום ולתוכנו, ולעיתים היא אף עשויה להצדיק מראש, קודם למתן צו השיקום, עריכת בירור נוסף, יש מקום כי היחיד יצהיר בדיון, עוד בטרם ניתן צו השיקום, אם קיימת כוונה להגיש בקשה להקדמת תשלום, כך שבית המשפט יביא נתון זה בחשבון בעת קביעת התכנית.

   

• משך התקופה שבה יועברו נכסיו הבלתי מוגנים של היחיד לקופת הנשייה – כאמור, כדי למנוע שימוש "אסטרטגי" בכלי של הקדמת תשלום, וכן כדי לקיים את הכלל שלפיו נכסיו הבלתי מוגנים של היחיד מוקנים לקופה, נוהגים בתי המשפט, לא אחת, לקבוע כי התקופה שבה יוקנו נכסיו הבלתי מוגנים של היחיד לקופה תיוותר על כנה בהתאם לתקופה המקורית שנקבעה בצו השיקום, וכי אין בהקדמת התשלום כדי לקצר תקופה זו. ברם, פרקטיקה ראויה זו אינה תמיד מלווה במנגנון שיטתי שיבטיח את קיומה ויכלול בדיקה תקופתית של מצבת הנכסים של היחיד לאחר שקיבל הפטר עקב הקדמת התשלום, תוך הבטחה כי גם בהיעדר פיקוח ומגבלות, הנכסים אכן יוקנו לקופה. למעשה, קיים קושי אינהרנטי עם אנומליה זו שבה, מצד אחד מקבל היחיד הפטר מחובותיו, ומצד שני, בכל הנוגע לנכסיו של היחיד, נותר ההליך על כנו. אמנם, הליך חדלות הפירעון הוא מטבעו דינאמי, ומתן פסק דין ובכלל זה מתן הפטר אינם בהכרח בבחינת "סוף פסוק" בכל הנוגע לחובות היחיד (ראו למשל סעיפים 170, 174(ב), 176 לחוק חדלות פירעון), ואולם, בפועל מתן ההפטר והיעדרה של מסגרת דיונית ברורה עלולים להוביל לכך שלא תיערך בחינה בדבר קיומם של נכסים שבבעלות היחיד המוקנים לקופה, וזאת על חשבון הנושים. אי לכך, וכדי להבטיח כי נכסי היחיד המוקנים לקופה על פי דין אכן יוקנו לה, ראוי ככלל להכפיף את הקדמת התשלום להמשך הגשת דוחות, בין אם בתדירות של פעם בחצי שנה (כפי הוראות הדין בתקופת התשלומים) או בתדירות אחרת. עוד ראוי כי הממונה תגבש נוהל מחייב שבמסגרתו יערוך הנאמן בדיקה יזומה ואקטיבית של מצבת הנכסים של היחיד, בין היתר על בסיס הדוחות שיגיש, לקראת תום התקופה. עד להשלמת בדיקה שכזו, יהיה ההפטר שיינתן ליחיד בבחינת הפטר מותנה (לעניין זה, השוו למנגנוני הפיקוח על הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות, שבמסגרתם מתנים לפעמים בתי המשפט את תשלום החלק האחרון של שכר הטרחה המשולם לבא-כוח התובע המייצג במתן דיווח כי הסכם הפשרה אכן בוצע. ראו אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה ייצוגית" משפטים מא(1) 86 (2011); ת"צ 4944-08-07 הירש נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (5.1.2010)).

   

  אמות מידה נוספות שייבחנו בעת בחינת בקשה להקדמת התשלום

   

  • משך הזמן מאז מתן צו פתיחת ההליכים – כפי שהוסבר לעיל, לתשלום חודשי ולעמידה בתנאי הצו לשיקום כלכלי שנקבעו, קיימת חשיבות עצמאית, אף מעבר לאינטרסים של הנושים, כאקט של נטילת אחריות, עמידה בלוחות זמנים, תכנון וניהול כלכלי. ככל שפרק הזמן שחלף מאז מתן צו פתיחת ההליכים ועד לבקשה להקדמת תשלום, קצר יותר, כך נשחק היתרון השיקומי שבצו השיקום והוא הופך לאקט אינסטרומנטלי בעיקרו, של תשלום חלק (לרוב קטן יחסית) מהחובות על-ידי צד שלישי. משכך, למצער ככל שהדברים אמורים בצו לשיקום כלכלי (להבדיל מהסדר נושים שתכליתו העיקרית אינה שיקומית), ישמש פרק הזמן מאז מתן צו פתיחת ההליכים ותחילת התשלום החודשי, שיקול (אחד מיני שיקולים נוספים) שיובא בחשבון בעת בחינת השאלה אם יהיה מקום להתיר הקדמת התשלום.

     

  • משך הזמן מאז צו השיקום – כאמור, בקרב הנושים עשויה להתעורר תחושת חוסר נוחות מכך שבעוד שבמהלך הדיון בצו השיקום טוען היחיד כי אין בכוחו לשלם יותר מסכום חודשי נמוך יחסית, שאין בו לרוב כדי לפרוע במצטבר אלא שיעור מוגבל ביותר מגובה החוב, פרק זמן קצר לאחר מכן מבקש היחיד לפרוע את מלוא הסכום (המופחת) שנקבע, בבת אחת. אמנם, התשלום במצב שכזה מתבצע על ידי צד שלישי, אשר נעדר כל חובה ביחס לפירעון חובות היחיד. ברם, הטענה כי מי שיכול לפרוע את מלוא התשלומים שנקבעו לו בתוך פרק זמן קצר, שבועות לאחר שנקבע לו צו תשלומים, יכול לשלם שיעור גבוה יותר מתוך החוב אם התשלום ייפרס על פני 36 חודשים, אינה בהכרח קלוטה מן האוויר. מעבר לכך, כשמדובר בהליכי חדלות פירעון, יש מקום לתת ביטוי גם לשיקולי נראות. קשה לקבל מצב שבו נושה מקבל רק שיעור קטן יחסית מתוך חובו, כשבבד בבד מקבל היחיד הפטר תוך פרק זמן קצר ביותר, כל זאת בשעה שגם לשיטת היחיד עצמו, בכוחו לשלם במצב שכזה סכום גדול יותר (שהרי כאמור, התשלום המוקדם נעשה על-ידי צד שלישי ושלא מתוך המקורות שהיו אמורים לשמש את היחיד לצורך תכנית הפירעון שנקבעה). ככל שפרק הזמן בין מתן צו השיקום לבקשה להקדמת תשלום, קצר יותר, כך, תומך הדבר באפשרות שלמעשה, פוטנציאל התשלום החודשי של היחיד גבוה יותר, והדבר עשוי לשמש שיקול בשאלת הקדמת התשלום. לחילופין, ובנסיבות מתאימות, עשוי הדבר להצדיק הכפפה של הקדמת התשלום להגדלה מסוימת של היקף התשלום הכולל בצו לשיקום כלכלי.

     

  • התנהלות היחיד מאז מתן צו פתיחת ההליכים – התנהלות היחיד מאז מתן צו פתיחת ההליכים מלמדת על המידה שבה היה בכניסתו להליך חדלות הפירעון כדי לשפר את דרכיו ולהקטין את החשש כי ישוב ויצבור חובות בעתיד. לפיכך, ככל שהיחיד קיים את תנאי ההליך לאורך זמן, קודם לבקשתו להקדמת תשלום, כך יהיה בדבר כדי להגדיל את נכונותו של בית המשפט להיעתר לבקשה. מנגד, ככל שמדובר במי שלא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו ולא עמד בתנאי ההליך, יהיה בדבר כדי להצדיק דחייה של הבקשה להקדמת תשלום – ולחילופין התנייתה בתשלום נוסף. זאת, לא רק בשל העובדה שהתנהלות היחיד מלמדת כי טרם עבר תהליך שיקומי הולם, אלא גם בשל העובדה שיחיד שכזה אינו זכאי ליהנות מהיתרונות הכלכליים הגלומים בהקדמת התשלום ובהסרת המגבלות.

     

     

  • דרך יצירת החוב – לא אחת נושאים יחידים בחובות שנוצרו שלא באחריותם הישירה – בין אם מדובר בחובות שמקורם בבני משפחה אחרים בתוך התא המשפחתי, שנוצרו ללא כל מעורבות של היחיד עצמו; בחובות שמקורם בחתימה על ערבות בתום לב, ושלא מתוך התנהגות רשלנית; או בחובות שמקורם בחשיפה כקורבן למעשי הונאה. לרוב, יחידים מסוג זה זקוקים פחות להליך שיקומי משמעותי שיביא לשיפור בדרכי התנהלותם הכלכלית, שכן חוסר הסולבנטיות שלהם אינו נובע מהתנהלות שכזו. אי לכך, ומשעה שהתכלית השיקומית, הגלומה בתשלום החודשי, אינה ניצבת במקרה שכזה במרכז השיקולים, יש מקום לנכונות מוגברת מצדו של בית המשפט לאפשר הקדמה של התשלום החודשי ויציאה לדרך חדשה.

     

  • היקף החוב ושיעור הפירעון – ככל ששיעור החוב הנפרע במסגרת התכנית גדול יותר, כך החשש להתנהלות מניפולטיבית פוחת והפגיעה באינטרס של הנושים עקב תשלום של רק חלק מהחוב, מצטמצם. בנסיבות שכאלה, תגבר הנטייה לאשר הקדמה של התשלום ומתן הפטר תוך פרק זמן קצר יותר.

     

  • נסיבות חיים המצדיקות הקדמת התשלום – לעיתים יש בנסיבות חייו של היחיד, במבנה התא המשפחתי שלו, במצבו הבריאותי או במצבו הרגשי או הנפשי כדי לספק הצדקה עצמאית לקידום מהיר של ההליך אל עבר סיומו, כחלק ממהלך שיקומי כולל.

     

כאמור מדובר ברשימה פתוחה, שהמשקל שיינתן לכל אחד מרכיביה ייגזר מנסיבות המקרה ומהתמונה הכוללת המאפיינת ומייחדת כל יחיד.

מן הכלל אל הפרט

הבקשה להקדמת תשלום בענייננו הוגשה פרק זמן קצר יחסית ממתן צו השיקום, שבמסגרתו משלמת היחידה סך של 700 ₪ בחודש. נתון זה, כמו גם העובדה שהתשלום המוקדם המבוקש נעשה על-ידי אמה של היחידה, באופן שעשוי לטשטש את קווי הגבול בין כספים המוקנים לקופה לכספי צד שלישי; והעובדה ששיעור מוגבל יחסית מגובה תביעות החוב נפרע במסגרת התכנית, עשויים לשמש שיקול נגד קבלת התכנית כפי שהוגשה.

מנגד, בהתאם לממצאי הנאמן, היחידה בענייננו יצרה חובותיה בתום לב עקב חתימה על ערבות לטובת בן זוגה לשעבר, לטענתה, בלא שהבינה את תוכנה. אין מדובר, אפוא, במי שהתנהלות כלכלית פסולה או אף רשלנית הביא ליצירת חובותיה. בצד זה היחידה מצויה בהליך מיום 30.4.20, פרק זמן של כשנתיים, שבו התאפשר לה להתנסות בהתנהלות כלכלית ראויה תחת פיקוח. אמנם, היחידה לא תמיד עמדה בתנאי ההליך, ולא תמיד שילמה את התשלומים במועד. עם זאת, מרבית הפיגורים הוסרו עוד בשלב הביניים, ובדיון ניכר היה שהיחידה הבינה את משמעות ההליך ואת הצורך לעמוד בו. ממילא, סכום התשלומים שנקבע הביא בחשבון פיגורים אלה. לכך יש להוסיף כי בהתאם לתכנית שנקבעה, צפויה היחידה לעבור קורס להכשרה כלכלית, דבר שעשוי לחזק את ההיבט השיקומי של ההליך, אף אם יקוצר. זאת ועוד, נסיבות חייה של היחידה, ובראשן העובדה כי היא אם חד הורית לארבעה קטינים, מעניקות הקשר ברור לרצונה של היחידה לפתוח פרק חדש בחייה, ולרצון אמה לסייע בידה בכך, ומפחיתות מן החשש כי מדובר במהלך מניפולטיבי. אזכיר בהקשר זה כי מתגובת הנאמן עולה כי הלה השתכנע שמקור הכספים הוא באמה של היחידה, ובקשת היחידה, אשר אינה מיוצגת, להקדמת תשלום, הוגשה למעשה על-ידו ובהסכמתו.

בנסיבות אלה, לאחר שהשתכנעתי כי התשלום שבוצע על-ידי היחידה מקורו בצד שלישי; כי הסכום נקבע בהתחשב ביכולתה האמיתית של היחידה, על יסוד בחינה ראויה; כי אין בהקדמת התשלום כדי לפגוע בנושים; כי אין הצדקה לחייב את היחידה בהוספת סכום מעבר לכך לשם מתן הפטר; וכי גם מנקודת מבט שיקומית, אין רבותא ממשית בהותרת התכנית על כנה; ולאחר שנתתי דעתי לגישה הפסיקתית המקובלת שנהגה, ולכך שמדובר בהחלטה ראשונה המיישמת את הקריטריונים שפורטו בהחלטה זו; ראיתי לקבל את בקשת היחידה, וזאת בכפוף לתנאים הבאים:

• כל הנכסים שיוקנו ליחידה בתוך פרק זמן של 48 חודשים מאז אישור צו השיקום, ושאינם בני הגנה, יוקנו לקופת הנשייה.

• היחידה תגיש דוחות פעם בחצי שנה בדבר הכנסותיה והוצאותיה עד לתום תקופה של 48 חודשים ממועד מתן צו השיקום;

• תבוצע בדיקה יזומה ואקטיבית מטעם הנאמן בפיקוח הממונה בדבר נכסי היחידה, על בסיס הדוחות המוגשים, לכל הפחות לפני תום התקופה בת 48 החודשים מאז ניתן צו השיקום.

   

  סוף דבר

   

   

החלטה זו ניתנת הגם שאף אחד מבין הגורמים הרלוונטיים – היחידה, הנאמן והממונה לא הביע התנגדות להקדמת התשלום בעניינה של היחידה, ואיש מבין הנושים לא התייצב לדיון בצו לשיקום כלכלי שניתן בעניינה ומסר עמדה נוגדת. ברם, בשונה מהליך אזרחי רגיל שבו לרוב ייתן בית המשפט משקל רב ביותר לעמדות הצדדים הישירים להליך, ויאשר הסכמות אליהן הגיעו, כשמדובר בהליך חדלות פירעון, שהוא הליך קולקטיבי שאינו מתמצה רק בפתרון מחלוקת, יש לתת את הדעת ביתר שאת גם לאינטרסים ציבוריים רחבים החורגים מעניינם של הצדדים הישירים להליך. אינטרסים אלה כוללים את שיקומו של היחיד ושילובו מחדש בחברה כגורם יצרני; שימוש ראוי, מדוד ותם לב בהליך חדלות הפירעון; וקידום חיים כלכליים תקינים המתאפיינים ככל הניתן בוודאות ובהגינות. אמות המידה שהוצבו בהחלטה זו מבקשות לקדם תכליות אלה, מתוך רצון לשרת הן את טובת הצדדים, הן את האינטרס הציבורי הכולל.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשפ"ב, 28 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.