פלונית נ' עיריית ירושלים ואח'

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מנפילתה ברחוב יפו ביום 6.4.2010. התביעה הוגשה כנגד עירית ירושלים (להלן "העיריה") כמי שאחראית על תחזוקת הרחוב והמדרכות; ונגד סיטיפס בע"מ (להלן "סיטיפס") שביצעה את עבודות הרכבת הקלה בירושלים בעת הרלוונטית. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

חבות

בסוגית החבות נשמעו עדויותיהם של התובעת וכן שני עדי ראיה לתאונה. התובעת הצהירה כי ביום 6.4.10 בשעות הצהריים חצתה במעבר חציה בכיכר ציון ברחוב יפו בירושלים. לאחר שסיימה לחצות את הכביש עלתה למדרכה, צעדה מספר צעדים, ואז צנחה רגלה לתוך מהמורה במדרכה, מעדה ונפלה. בהתאם לתצהירה, באותה העת בוצעו עבודות הקמת הרכבת הקלה והמדרכה המדוברת היתה מדרכה זמנית שנוצקה לצורך ביצוע העבודות, כאשר מצד אחד של המדרכה היה שטח מרוצף למעבר הולכי רגל ומצד שני היה כביש.

לתצהירה של התובעת צורפו תמונות אשר התובעת טענה כי הן צולמו על ידי בעלה לאחר שחזרה איתו למקום האירוע מספר ימים לאחר התאונה. עם זאת יש לציין כי בדיון ההוכחות האחרון טענה התובעת כי שתיים מהתמונות צולמו על ידה ביום האירוע עצמו באמצעות טלפון נייד.

לאחר שמיעת הראיות שוכנעתי כי האירוע עליו העידה התובעת אכן אירע, וכי התובעת נפלה באותו היום בגין המפגע המופיע בתמונות שצורפו. זאת, מאחר שעדותה של התובעת על התאונה נתמכת בעדויות נוספות, ובעיקר בעדותו של מר אליעזר מנוח, קצין משטרה שהיה עד לנפילה. מר מנוח לא הגיש תצהיר והעיד בבית המשפט כי כשהלך לכיוון כיכר ציון, שלא במסגרת תפקידו, וביקש לחצות את הכביש, הבחין באישה שבאה מולו ומעדה לתוך איזשהו בור. הוא סייע לה לקום ונתן לה פתק עם פרטיו למקרה שתצטרך את עדותו לאירוע זה. לאחר מספר שנים התקשרה אליו התובעת והוא הסכים לבוא ולהעיד על המקרה.

עדותו מתיישבת עם מקום האירוע עליו העידה התובעת, במעבר החציה ברחוב יפו באזור של חנות כלי הכתיבה "חנן" (ראו עדותו של מר מנוח בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 25 ועדותה של התובעת בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 16).

מר מנוח לא זכר בדיוק את המפגע ולא ידע לזהותו בתמונות שהוצגו לו, אך ידע לומר כי היה במקום בור או גומחה שהתובעת נפלה אליהם.

עדותו של מר מנוח היתה מהימנה וזהירה וברי כי אין לו כל אינטרס בעדות זו. לכן יש להסתמך עליה כתומכת באירוע התאונה ובמפגע שהיה במקום.

עדות נוספת היא של גב' מירב מעוז שאף היא היתה עדה לתאונה. עם זאת, קשה להסתמך על עדות זו, שכן העדה לא זכרה את האירוע עצמו אלא במעומעם בלבד, וכל שזכרה היא שהיתה אישה שנפלה והיא עזרה לה לקום. היא העידה שהיא נותנת לאנשים שנפלו בגין מפגע את מספר הטלפון שלה כדי לסייע להם במשפט, אך היא אינה זוכרת את פרטי המקרה הספציפי.

תמיכה נוספת לאירוע ניתן למצוא במכתב ששלחה התובעת לעיריה באמצעות עורכי דינה עוד ביום 30.12.2010, בו נטען לנפילתה ברחוב יפו 42 ביום 6.4.2010 עקב מהמורה שיצרה מכשול להולכי רגל. יש לציין כי על אף מכתב זה לא הובאה כל ראיה מטעם העיריה כי העניין נבדק על ידה.

לאור האמור יש לקבוע כי התובעת אכן נפלה במועד הנטען במכשול אותו היא הציגה בתצלומים שצורפו לתצהירה. בניגוד לטענת הנתבעות, עדותה של התובעת בעניין זה בבית המשפט היתה עקבית לפיה היא חצתה את מעבר החציה, עלתה על המדרכה ואז נפלה (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 16-17, ש' 30).

כמו כן אין לקבל את טענת הנתבעות כי יתכן והתובעת נפלה בגלל מחלת האפליפסיה ממנה היא סובלת. לא הובאה כל ראיה שתתמוך בכך ואף לא חוות דעת רפואית בעניין. כך גם לא מצאתי כי יש חוסר היגיון בכך שהתובעת ירדה מהמדרכה סמוך לקובית בטון ועמוד, כפי שניסו לטעון הנתבעות. בנוסף, העובדה שהתובעת חצתה את הכביש לאחר שקודם לכן באותו היום חצתה את הכביש מהצד השני אינה מעידה, כפי שטענו הנתבעות, כי היא ראתה את המפגע כשחצתה את הכביש בהלוך.

לאור קביעות אלו אין לקבל את טענת הנתבעות כי לא הוכחה התרשלות. מהתמונות עולה כי מדובר במפגע ברור במדרכה שאכן נראית זמנית ושיש בקצה שלה שבר משמעותי שמהווה מפגע להולכי הרגל.

לעניין אשם תורם, על התובעת היה להיזהר בהליכתה ברחוב, במיוחד כאשר ניתן לראות בתצלום מטעמה כי אין מדובר במדרכה מסודרת, ולכל אורכה קיימים הפרשי גבהים המצריכים הליכה זהירה יותר. עם זאת, השבר במדרכה נמצא בקצה שלה באופן שיתכן בהחלט כי הולך רגל לא יבחין בו. לפיכך יש להעמיד את האשם התורם על 20%.

באשר לחלוקת אחריות בין סיטיפס לעיריה. סיטיפס לא הכחישה בסיכומיה כי מדובר היה במדרכה זמנית שנבנתה על ידה במסגרת העבודות להקמת הרכבת הקלה (וכך גם הודתה במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה), ואף לא הביאה כל ראיה בעניין זה. לפיכך, האחריות העיקרית צריכה להיות מוטלת על כתפיה. עם זאת, העיריה אינה יכולה להתנער כליל מאחריותה החוקית לדאוג להסרת מכשולם בדרכים שבשטחה (ראו למשל ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983)). על העיריה חובה לפקח גם על המבצעים עבודות מטעמה, וזאת על מנת להבטיח את שלום תושביה. בנסיבות אלו מצאתי כי יש להטיל עת סיטיפס אחריות של 75% ועל העיריה אחריות של 25%.

גובה הנזק

אומר כבר כעת כי במסגרת פסק דין זה לא ניתן לטעמי לקבוע ממצאים עובדתיים המסתמכים על עדותה היחידה של התובעת ללא תמיכה של ראיות נוספות, וזאת לאחר שעדותה של התובעת היתה רצופה בסתירות ואי דיוקים בסוגיית גובה הנזק.

כך למשל לא ידעה התובעת להסביר למה לא גילתה למומחה בית המשפט שבדק אותה שהיתה לה תאונה נוספת רלוונטית בשנת 2015 (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 2-7); כמו כן התגלה בחקירתה כי התובעת הגישה תביעה לביטוח הלאומי בגין התאונה מושא הליך זה בטענה שמדובר בתאונת עבודה ותוך סיפור עובדות שונות מאלו שהוזכרו בתצהירה, אך לאחר מכן ולאחר שנקבעו לה אפס אחוזי נכות, חזרה בה וטענה כי לא מדובר בתאונת עבודה בטענה שהתבלבלה, וזאת ככל הנראה לצורך קבלת חישוב מיטיב עימה בגין תאונה אחרת. התובעת נחקרה בעקבות כך באזהרה על ידי הביטוח הלאומי בחשד למסירת פרטים כוזבים (עמ' 15-16, 18, 30 לפרוטוקול; נ/2, נ/3, נ/5); עוד טענה התובעת כי התבלבלה כשדיווחה לביטוח הלאומי שהפסיקה לעבוד בשנת 2008, למרות שבהליך זה טוענת שעבדה עד שנת 2013 (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 14), וכו'.

אני מוכנה להניח לטובתה של התובעת כי היא אכן מבולבלת בין כל פרטי התאונות שעברה ושלל הבעיות הרפואיות איתן היא מתמודדת במהלך השנים, אך גם אם אכן כך הדבר הרי שלא ניתן להסתמך על עדות שפרטיה מבולבלים ונסתרים על ידי מסמכים אחרים.

בהתאם לתיעוד הרפואי שהוגש, נפגעה התובעת כתוצאה מנפילתה בברך ימין ובכתף ימין. לאחר שהוגשו חוות דעת מטעם הצדדים מונה ד"ר שי קאופמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. ד"ר קאופמן קבע בחוות דעתו נכות צמיתה בברך ימין של 10%. עם זאת ייחס המומחה 30% מנכות זו לשינויים שחיקתיים שאינם קשורים לתאונה. דהיינו, הנכות הקשורה לתאונה הינה 7%.

לאחר הגשת חוות הדעת נשלחו למומחה שאלות הבהרה בהן הועמד המומחה על חומרים שלא היו בפניו בעת כתיבת חוות הדעת ועניינם בתאונה נוספת בה נפגעה התובעת ביום 29.12.2015. על בסיס חומרים אלו קבע המומחה כי יש לייחס לשתי התאונות מחצית מהנכות שנקבעה, כך שהנכות הצמיתה בגין התאונה מושא הליך זה עומדת על 3.5% בלבד.

קביעה זו היא נקודת המוצא לקביעת גובה הנזק. המומחה לא זומן להיחקר על חוות דעתו, ולפיכך אין לקבל את טענות הצדדים לנכות רפואית קטנה או גדולה מנכות זו שנקבעה על ידי המומחה.

התובעת עבדה כמתווכת דירות עצמאית. בתצהירה היא טוענת כי לאחר התאונה לא עבדה במשך שלושה חודשים ולאחר מכן הפחיתה את היקף העבודה בהדרגה עד שנת 2013 ואז הפסיקה לעבוד. כאמור לעיל, יש קושי להסתמך על עדותה של התובעת ויש לבחון את הראיות האובייקטיביות שהוגשו.

באשר לאובדן השתכרות סמוך לתאונה לא הובאה ראיה אובייקטיבית, ולפיכך אין לקבל את עדותה של התובעת בעניין זה. על אף שהתובעת העידה כי יש לה רישומי עסקאות של הזמן הרלוונטי לא הוגשו רישומים אלו (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 25-26). יש להוסיף כי בעדותה נתגלו סתירות בנושא זה. כאשר היא עומתה עם עדותה בביטוח הלאומי חזרה בה וטענה שכן עבדה בחודשים אלו לפי יכולתה (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 30), ולא ידעה להסביר מדוע אמרה בביטוח הלאומי שלא נעדרה מהעבודה בעקבות התאונה (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 15-16). כך גם טענה תחילה כי קיבלה תעודת מחלה למספר ימים אך לאחר שעומתה עם עדותה בביטוח הלאומי הודתה כי לא קיבלה תעודת מחלה בכתב אלא המלצה מהרופא לנוח כמה ימים (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 5-9). לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן השתכרות עבור חודשים אלו.

התובעת צירפה לתצהירה דוחות שומה שאכן מלמדים על ירידה חדה בשכר החל משנת 2010 עד להפסקת עבודתה בשנת 2013. על פי דוח השומה השתכרה התובעת בשנת 2009 סך של 260,047 ₪; בשנת 2010 סך של 71,487 ₪; בשנת 2011 סך של 72,226 ₪; בשנת 2012 סך של 34,148 ₪; ובשנת 2013 סך של 58,522 ₪.

על אף האמור איני סבורה כי יש לקשור את מלוא הירידה בהכנסות ואת הפסקת העבודה דווקא לתאונה מושא הליך זה.

ראשית, מעדותה של התובעת התברר כי היא סובלת משלל בעיות רפואיות שאינן קשורות להליך זה, ובהן אפילפסיה שגורמת לה לנפילות רבות ואשר החמירה בשנת 2017, אסטמה ופיברומיאלגיה (עמ' 17, 23 לפרוטוקול). בתיעוד רפואי שהוצג משנת 2017 נאמר כי התובעת לא עובדת שנים רבות בשל מחלת האפילפסיה (נ/8). כך גם העידה התובעת כי בנובמבר 2010, מספר חודשים לאחר התאונה מושא הליך זה, נפלה ונפגעה באופן קשה ברגל שמאל ונקבעו לה 10 אחוזי נכות בביטוח לאומי בגין תאונה זו, תאונה שלא הוזכרה בתצהירה. תאונה נוספת שלא הוזכרה היא תאונה משנת 2003 שבה נותרה עם אצבע בלתי מתפקדת (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 4) ותאונת דרכים שעברה התובעת בשנת 2016 (נ/9). עוד ניתן למצוא בתיעוד הרפואי שהוגש מעברה של התובעת תלונות על כאבי ברכיים, צוואר וגב (ראו למשל נ/12, נ/14 וכן מסמכים שהוגשו בתיק המוצגים מטעם הנתבעות).

כך גם עולה מחוות דעת המומחה כי לתובעת ישנה נכות בברך בשל שינויים שחיקתיים, וכן נכות דומה לנכות בגין התאונה דנן כתוצאה מתאונה נוספת שאירעה לה בשנת 2015. דהיינו, גם אם אראה את תוספת הנכות בגין התאונה דנן כקש ששבר את גב הגמל, הרי שאותו קש ניתן לראות בתאונה של שנת 2015, כך שממילא בעקבות אותה תאונה התובעת היתה מפסיקה לעבוד.

יצוין עוד כי התובעת מקבלת קצבת זקנה מוגדלת לנכה מהביטוח הלאומי (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 14).

שנית, התובעת הסתירה בתצהירה כי העסקתה כמתווכת בפרויקט דירות גדול הופסקה בתחילת שנת 2010 (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 23-24; עמ' 19 לפרוטוקול ש' 9-10), דבר שעשוי להסביר את הירידה החדה בשכרה בין שנת 2009 ל-2010.

מנגד, איני סבורה כי יש לשלול כל פיצוי בגין הפסד השתכרות, שכן גם לנכות של 3.5% בברך יש משמעות מבחינתה של מי שעובדת בעבודה המצריכה הליכה מרובה, טיפוס במדרגות וכו'. לפיכך מצאתי לפסוק אובדן השתכרות גלובאלי לעבר ולעתיד של 30,000 ₪ (לעניין זה ראו רע"א 7798/18 ‏פלונית נ' עדי (22.11.2018)).

לפיצוי האמור יש להוסיף פיצוי בגין כאב וסבל. מדובר בנכות נמוכה, התובעת לא התאשפזה והתיעוד הרפואי בעניין זה דל. כאמור, אין לקבל את עדות התובעת כי לא עבדה בשל התאונה במשך שלושה חודשים, ולכל היותר יש לקבל כי נעדרה מהעבודה מספר ימים. לפיכך אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על 15,000 ₪ (ראו והשוו למשל ת.א. (שלום י-ם) 267-02-14‏ ‏אמריליו נ' פנינה חפר בע"מ (25.12.2016) שם נפסקו פיצויים של 30,000 ₪ עבור נכות כפולה; ת.א. (ת"א) 11918-03-14 אלבז נ' עירית ראשון לציון (15.12.2015) שם נפסקו 20,000 ₪ בגין נכות אורתופדית צמיתה של 5%).

ראש הנזק האחרון הוא בגין הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'. לא הוגשו בעניין זה ראיות כלשהן מלבד תצהירה של התובעת, אשר כאמור יש קושי להסתמך עליו. כמו כן, ניתן להניח שהעזרה עליה מצהירה התובעת כי היא נזקקת לה, נדרשת לה ממילא בשל בעיותיה הרפואיות הנוספות. לפיכך, יש להעמיד סכום פיצוי בגין ראשי נזק אלו (לעבר ולעתיד) על סך של 5,000 ₪.

התוצאה

סך כל הפיצוי עומד, אם כן, על 50,000 ₪. בהפחתת 20% אשם תורם עומד הפיצוי על סך של 40,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט הכוללות אגרות, הוצאות עדים ושכר טרחת מומחים. סיטיפס תישא ב-75% מסכומים אלו והעיריה ב-25%. כלל הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, ח' אדר תש"פ, 04 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.