א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' וילנר, ס' ג'יוסי וא' אלון), מיום 2.4.17, בעמ"ש 27565-09-16, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת ש' אייזנברג), מיום 15.8.16, בת"ע 265-05-12, ת"ע 185-05-12 ובת"ע 161-05-12. עניינה של הבקשה – התנגדות לקיום צוואה, בטענה כי נעשתה בשעה שהמצווה לא ידעה להבחין בטיבה.
רקע והליכים קודמים
ב. המבקשת והמשיב הם אחות ואח. אמם, ניצולת שואה, ילידת 1930, הלכה לעולמה ביום 16.1.12, בהיותה אלמנה, והותירה אחריה שני ילדים, הם בעלי הדין (להלן המנוחה). המבקשת, נשואה ולה ילדים; המשיב, רווק שאינו עובד, מוכר כנכה בשיעור של 100% בתחום הנפש, מתגורר בגפו בדירת המנוחה.
ג. המנוחה ערכה בחייה מספר צוואות. בצוואה החמישית במספר, מיום 24.11.08, היא הצוואה מושא הבקשה דנא, העבירה המנוחה את כל רכושה למשיב, למעט התכשיטים והתמונות שהמשיב לא יחפוץ בהם – שניתנו למבקשת (להלן הצוואה). המשיב ביקש לקיים את הצוואה. האפוטרופוס לדין שמונה למשיב הצטרף לבקשה. המבקשת התנגדה לכך, בטענה שהמנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של הצוואה בשל מחלת נפש ממנה סבלה, וגם בשל היותה של הצוואה חריגה ומקפחת, פרי קשר סימביוטי נדיר שהיה בין המנוחה למשיב עד כדי ניתוק מן המציאות.
ד. בית המשפט לענייני משפחה מינה מומחה לבחון האם הבינה המנוחה את משמעות הצוואות שערכה והאם הייתה כשירה לחתום עליהן. בחוות דעת מיום 9.12.2015 קבע המומחה כי סביר יותר להניח מאשר להיפך, כי בשנים הרלבנטיות – בין השנים 2008-1992, בהן נכתבו הצוואות – היתה המנוחה כשירה מנטלית לצוות ולהבין את טיבן של הצוואות עליהן חתמה. בפסק דינו, לא מצא בית המשפט לענייני משפחה כי יש לפסול את חוות הדעת, אך גם לא שוכנע כי ניתן לאמצה; זאת, מאחר שפסק כי המומחה לא הצליח להתחקות אחר מצבה וכשרותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה מושא הדיון. או אז פנה בית המשפט לבחון ראיות אחרות שהן רלבנטיות למועד עריכת הצוואה; נקבע, כי המנוחה הביעה דאגתה למשיב, וכי מצוואה לצוואה גדל חלקו של המשיב על חשבון חלקה של המבקשת, נוכח רצונה של המנוחה, שהודגש בצוואות האחרונות, להבטיח את עתידו ואת עצמאותו הכלכלית של המשיב לאחר מותה, ולא משום העדפת המשיב על פני המבקשת. נפסק, כי הצוואות מלמדות אולי על העדר הוגנות, "אך לא על העדר כשרות", ונקבע, כי המבקשת לא הביאה ראיות לשלול את חזקת הכשירות העומדת למנוחה חרף מחלת הנפש ממנה סבלה. משכך, קבע בית המשפט כי יש לקיים את רצון המת, המהוה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי והמעוגן בכבודו של האדם, והורה על קיום צוואת המנוחה. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.
ה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק דין מפי השופטת א' אלון ובהסכמת השופטים י' וילנר וס' ג'יוסי נפסק, כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות אליהם הגיע בית המשפט לאחר בחינת טענות, ראיות ועדויות, ניתוח יסודי של עדות המומחה ודברי העדים. לא נמצאה עילה להתערב בקביעה שלפיה המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר בטלותה של הצוואה. נקבע, כי מסקנה זו מבוססת, מנומקת ותואמת את הממצאים העובדתיים ואת הדין. בית המשפט המחוזי פסק כי לא נפל כל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה וביישום הדין על ידיו. נאמר, כי בהעדר ראיה ממשית להעדר כשירותה של המנוחה לערוך צוואה, יש לבכר את רצונה. מכאן הבקשה הנוכחית.
טענות המבקשת
ו. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטענות שהעלתה, ובהן, כי החלוקה בצוואה "הזויה על פניה, חריגה ומקפחת", וראוי היה כי תדליק אצל הערכאות הקודמות את כל נוריות האזהרה בנוגע לכשירותה הנפשית של המנוחה. המבקשת טוענת כי במקרה דנא עדיפות באופן מובהק הראיות הרבות שהובאו בדבר מצבה הנפשי של המנוחה, לרבות אינסוף הצוואות והכמעט-צוואות שערכה, על העדויות שנשמעו לרבות עדות המומחה. לדעתה, חוות דעתו של המומחה "מגמתית בעליל ויותר משהיא מסייעת למשיב, תומכת היא בגירסת המבקשת". המבקשת סבורה כי המומחה התעלם מכל אזכור של רישום על אודות תופעות פסיכוטיות אצל המנוחה ומן התרופות נוגדות הפסיכוזה שקיבלה, או שבחר לפרש את אלה באופן שגוי. לדבריה, מחומר הראיות עולה כי המבקשת סבלה מהפרעות פסיכוטיות שפגעו, ככל הנראה, אנושות, בכשירותה לצוות – כולל במועד עריכת הצוואה מושא הדיון, בשנת 2008.
ז. המבקשת שבה וטוענת כי לא יכול להיות הסבר לתוכנה ההזוי של הצוואה אלא בקשר הסימביוטי החולני שבין המנוחה למשיב – של "אי הפרדה בין הישויות", אשר הגיע, לדבריה, עד כדי ביטול עצמי של המנוחה ועיוות תפישת המציאות שלה. קשר זה, לדעת המבקשת, הוא הוא ההפרעה הנפשית הפתולוגית המקיימת את תנאי סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, והוא גם הראיה המובהקת לכך שהמנוחה כלל לא הבינה את טיבה של הצוואה. משהביאה המבקשת את ראיותיה עבר, לטענתה, נטל הראיה לסתור למשיב, שכלל לא ניסה להרימו. לדברי המבקשת, הימנעותו של עורך הצוואה, שהוא גם בא-כוחו של המשיב, לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה, אומר דרשני; מחדל זה, מן ההכרח לדעתה שיהא גורם מכריע בפסילת תוקפה של הצוואה. כך, במיוחד, מאחר שמדובר במנהל עיזבון המנוחה אשר אמור ליהנות מתגמול כספי גדול במיוחד. בנוסף, טוענת המבקשת כי הצוואה מורכבת, מסובכת, מנוסחת בלשון מקצועית ובעברית לא פשוטה. סביר להניח לדעתה, כי המנוחה, אשר התקשתה בשפה העברית, כלל לא הבינה את תוכנה ולא רק בשל בעיותיה הנפשיות. לדברי המבקשת, "נוסח הצוואה פשוט לא תואם את דמותה ואת אישיותה כפי שעולים מחומר הראיות כי אם דווקא את אינטרס עורך הצוואה". לטענת המבקשת, הראיות שהובאו מן ההכרח שיובילו למסקנה שלפיה המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה הנדונה וככזו, דינה להתבטל מכל וכול.
הכרעה
ח. לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982));בית משפט זה נעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אך במשורה, במקרים העונים על דרישות אלה (השוו בע"מ 1801/16 פלוני נ' פלוני, פסקה ט (30.3.16)). במקרה דנא, ענייננו בסכסוך ירושה קונקרטי בין בעלי הדין ובסוגיות עובדתיות במובהק אשר אינם מצדיקים התערבות ערעורית נוספת בהן (השוו בע"מ 7706/16 פלוני נ' פלוני, פסקה ט (11.12.16)). אף טענת הפגיעה בתחושת הצדק אינה מקימה הצדקה לגלגול נוסף. זאת, אף שאת התנגדותה של המבקשת לקיום הצוואה ניתן להבין שכן העדר הסימטריות שבצוואה בולט לעין; ואולם, על פי בחינתם של בתי המשפט הקודמים אין עסקינן בהעדר כשרות לצוות, עילה שעליה מושחתת הבקשה בעיקרה.
ט. אומר מה לגופם של דברים. נקודת המוצא לדיוננו היא העיקרון הבסיסי המונח ביסוד דיני הירושה, לפיו יש לקיים את דבר המת, בעקבות כלל המשפט העברי "מצוה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין י"ד, ע"ב); ראו א' גולאק, יסודי המשפט העברי ג' (מהדורת תשכ"ז), 127-126 וכדבריו: "... שמצאה לקיים דברי המת, בין שהיה בריא בשעה שצוה ובין שהיה שכיב מרע בשעה זו"; ב"צ גרינברגר "'מצוה לקיים דברי המת' – הכלל והשלכותיו", פרשת השבוע בראשית (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים), תשע"ב-2012, 368; מ' ויגודה, "על הצוואה", שם 361; פרופ' ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1915 (חלק ראשון) 229 (תשנ"ב), להלן שילה; להלכה כפי שנפסקה ראו שולחן ערוך חושן משפט רנ"ב ב "מצוה לקיים דברי המת אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו לשליש (לנאמן – א"ר) לשם כך; (הגהת הרמ"א (ר' משה איסרליש)): אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת...". "צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו, הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגנת בכבודו של האדם" (הנשיא ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 823; ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, 223-222 (2000)). זכותו של אדם לצוות על נכסיו לאחר פטירתו הפכה עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו גם לזכות קניין חוקתית (ראו בע"מ 6251/15 הופה נ' עו"ד שמוליק קסוטו, פסקה מא והאסמכתאות שם (7.8.16); בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני, פסקה ו (17.12.15)). עיקרון זה מעניק, איפוא, למצוה ככלל חופש לקבוע את תוכן צוואתו.
י. כאמור, במקרה דנא טוענת המבקשת כי הצוואה מושא הדיון בטלה מאחר שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה. וכך מורה אותנו סעיף 26 לחוק הירושה:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצוה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצוה להבחין בטיבה של צוואה - עליו הנטל להוכיח טענתו (ראו ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 716-715 (1994), להלן פרשת קרן לב"י; ראו גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 328-327 (1995); על פסק דין זה הוגשה בקשה לדיון נוסף שבמסגרתה נדונה סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת בעשיית צוואה, דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998)). התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחנה לא אחת בפסיקת בית משפט זה. נקבע, כי אין די בכך שהמצוה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל, ואף לא כי יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט, אלא "כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו" (פרשת קרן לב"י, עמוד 729, מפי השופט (כתארו אז) מ' חשין). במלים אחרות, רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו. הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" הוא איפוא הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצוה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ואכן, נפסק, כי בהקשר זה ניתן להביא בחשבון את מודעותו של המצוה לכך שערך צוואה, את ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה כלפי יורשיו (ראו ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 191, 105 (1981), להלן עניין בנדל; שילה, עמוד 248).השופט שאול שוחט (פגמים בצוואות, מהדורה שלישית, תשע"ו-2016) 171-170), כותב כי "עקרון החופש לצוות וגם העיקרון 'מצוה לקיים דברי המת' אינם יכולים לעמוד בזכות עצמם כבחלל ריק, שכן שניהם יכולים להתקיים אך ורק מתוך התחקות אחר כוונתו האמיתית של המצוה".
יא. כאמור, נטל השכנוע בדבר העדר כשירותו של המנוח לערוך צוואה מוטל על שכמו של הטוען לכך, ולא די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות (עניין בנדל, עמוד 105; שילה, עמוד 249). ויובהר, מצוה יכול שיהיה שרירותי בחלוקת רכושו, שכן צוואתו מהוה מימוש האוטונומיה של רצונו (ראו פרשת קרן לב"י, עמוד 741). ודוקו, בחינת השאלה אם ידע מצוה – או לא ידע – להבחין בטיבה של צוואה, היא לעולם בחינה עובדתית בנסיבותיו של כל מקרה (שם, בעמוד 734); כדברי המחבר השופט שוחט (עמ' 172-171) "על בית המשפט להשתכנע, כי נכון למועד עשיית הצוואה, מחלת הנפש היא שפגעה בכושרו של המצוה לגבש רצון חופשי ו'להבחין בטיבה של הצוואה'...".
יב. על רקע עקרונות אלה נשוב למקרה דנא. כאמור, בענייננו, קבעו בתי המשפט הקודמים כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר בטלותה של הצוואה. קשה גם להלום את הטענה כי לא נבחן נטל הראיה על כל צדדיו; בית המשפט לענייני משפחה – וגם בית המשפט המחוזי – נדרשו לטענות שהעלתה המבקשת העולות גם כאן. אין עילה משפטית להתערב במסקנותיהם, המבוססות על הממצאים העובדתיים שהובאו ועל יישומם בדין. אכן, הדרתה של המבקשת כמעט לחלוטין מן הצוואה קשה אנושית. ואולם, במתן צו קיום הצוואה נעשה לקיום רצונה של המנוחה כעולה מן הראיות, ואין לו לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות.
יג. כאמור, אינני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום, י"ז בסיון התשע"ז (11.6.2017).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17035390_T01.doc רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il