פס"ד בנושא זכויות בת זוג בנכסי פרישה

1 .        בית המשפט למשפחה (כב' השופט נתן נחמני) דחה תביעה כספית שהגישה המערערת כנגד משרד הביטחון בגין תשלומי פרישה שהעביר צה"ל לבעלה של המערערת, ועל כך הערעור שלפנינו.

           עיקרי העובדות הרלבנטיות לתביעה. המערערת ובעלה (להלן: "הבעל") נישאו באוק' 72. הבעל שירת בצבא קבע מאוק' 77 ועד לפרישתו לגמלאות בנוב' 93. באוגוסט 92 הגישה המערערת כנגד הבעל תביעה לבית משפט השלום בנתניה ובה ביקשה להצהיר על זכויותיה בזכויות הפרישה של הבעל בצה"ל. באוגוסט 92 ניתן במסגרת התביעה במעמד צד אחד צו מניעה זמני האוסר על משרד הביטחון לעשות כל פעולה במחצית זכויות הפרישה המוחזקות בצה"ל. הבעל לא הגיש כתב הגנה ובפב' 93 ניתן פסק דין בתביעה ובית המשפט הורה לרשום את מחצית זכויות הפרישה בצה"ל ע"ש המערערת. צו המניעה הזמני לא אושר בפסק הדין. משרד הביטחון, שכנגדו ניתן צו המניעה הזמני, לא היה אז נתבע בתביעה.

           על אף ההצהרה וההוראה בפסק הדין, לא נעשה כן. במרץ 95 העבירו שלטונות צה"ל את כספי הפרישה (מענק פרישה וכספי היוון חלק מהפנסיה) לידי הבעל. המערערת הגישה תביעה לבית משפט למשפחה ובתביעה גם עתרה לחייב את המדינה לשלם לה את מחצית כספי הפרישה ששולמו לבעל. עילת תביעתה נסתמכה על עוולת הרשלנות בשל שחרור כספי הפרישה לבעל חרף צו המניעה הזמני וההוראה שבפסק הדין. בית המשפט למשפחה דחה את התביעה תוך הסתמכות על הלכת בע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית ואח' ללא הנמקות נוספות.

           בדיון בערעורים הגיעו בני הזוג להסכמות על העברת כ- 250,000 ש"ח, שטרם שולמו לבעל - לידי המערערת, ועל המצאת נתונים ביחס לכספי פרישה ששולמו ע"י צה"ל לבעל. נותרה להכרעתנו רק שאלת אחריות המדינה בגין עוולת הרשלנות.

2.        סעיף 62 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (נוסח משולב) התשנ"ה - 1985 מורה:

"זכות לגמלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או עיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות, המגיעים מהזכאי לגמלה, לפי פסק דין של בית המשפט או של בית דין מוסמך".

           בבע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית ואח' (דינים עליון פ"ג 880) נדרש בית המשפט העליון לסוגיית השפעת הוראת סעיף 62 לחוק על דרכי מימוש זכויות הפרישה ע"י בן הזוג השני. נפסק, ששלילת עבירותה של הזכות לגמלה מכח סעיף 62 לחוק הגמלאות שוללת מן האשה זכות עצמאית לחלקה בגמלה כלפי רשויות הצבא, אף שעומדת לה זכות כזו ביחסים שבינה לבין בעלה, וכל עוד לא קבע המחוקק אחרת - אין לחייב את צה"ל לפעול בניגוד להוראות חוק הגמלאות.

           בקשה לדיון נוסף שהוגשה בדנ"א 6618/07 פלונית נ' צה"ל - מדינת ישראל - נדחתה.

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בבע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני (דינים עליון פ"ח 900). שם נקבע: "נתקבלה גישת צה"ל כי אין לחייבו להעביר ישירות לגרושות חלק מגמלאות גרושיהן".

           נוכח ההסדר החקיקתי המיוחד הנ"ל - לא ניתן לרשום בצה"ל מחצית הזכויות בזכויות הפרישה והפנסיה ע"ש בן הזוג השני, ולא ניתן להעביר מחצית הכספים הנ"ל מצה"ל לבן הזוג השני. ההסדר החקיקתי בישראל טעון תיקון אולם עד כה טרם תוקן החוק.

3.        הלכת בע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית חלה על מענק פרישה ודמי היוון לאור הגדרת גימלה בחוק שירות הקבע (גמלאות). היוון חלק מהקצבה הוא תשלום חד פעמי וחליפו של שיעור מסוים מן הקצבאות שלעתיד לבוא.

           ראו: בג"צ 4157/98 צוות נ' שר האוצר פ"ד נ"ח(2) 769.

4.        סוגיה זו עמדה לדיון גם בבית המשפט האמריקאי בהלכת מק -קארתי.

. Mc . Carty V. Mc. Carty , 453 U.S. 210 (1981 ) בית המשפט בארה"ב קיבל את ערעור הבעל וקבע שהפנסיה היא רכושו של החייל ואינה נכנסת לקטגורית הרכוש העומד לחלוקה בין בני הזוג. בעקבות פסק הדין החוק האמריקאי תוקן ונקבעו בארה"ב הסדרים לחלוקת הפנסיה הצבאית בין בני הזוג.

5.        ומכאן לדיון בעוולת הרשלנות. לצורך חיוב המדינה בעוולת הרשלנות יש להוכיח כי הניזוק סבל נזק בעטיה, קרי מבחן הסיבתיות. עפ"י מבחן זה דרישת הקשר הסיבתי מתקיימת כל אימת שהסיכון שהתממש בפועל הוא אותו סיכון שמפניו באה העוולה המסוימת להגן. דיני הרשלנות אינם מטילים אחריות מוחלטת ויש צורך בהוכחת קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

           הוראת סעיף 62 לחוק שירות צבא קבע (גמלאות) מנתקת את הקשר הסיבתי הנדרש לצורך חיוב כספי בעוולת הנזיקין. במקרה דנן - צו המניעה הזמני לא יכול היה "לעקוף" את הוראות סעיף 62 לחוק, ולאור הוראת חוק זו לא ניתן היה להעביר את כספי הפרישה מצה"ל לידי המערערת או לרשום בצה"ל את מחצית זכויות הפרישה ע"ש המערערת. במיוחד הדברים כאשר צו המניעה פקע, בעת מתן פסק הדין, כפי שיפורט בהמשך.

6.        צו המניעה הזמני ניתן במעמד צד אחד כנגד המדינה, בה בעת שהמדינה לא היתה נתבעת בתביעה, וחרף הוראת סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי דין (המדינה כבעל דין תשי"ח - 1958) שקבעה: "לא יתן בית משפט זה סעד כנגד המדינה בדרך צו מניעה או צו ביצוע בעין...". הוראה זו בוטלה ב- 98 אולם היתה תקפה באוג' 92 - במועד מתן הצו הזמני, ובפב' 93 - מועד מתן פסק הדין.

           לענין אי מתן צו מניעה נגד המדינה ורשויותיה, ראו: ע"א 181/75 אלון נ' מדינת ישראל פ"ד כט(2) 124.

           המערערת לא הבחינה בין הסעד של מתן צו מניעה כנגד הבעל לבין הסעד של מתן צו מניעה כנגד המדינה, שנשללה נתינתו בחוק, ובבקשתה במעמד צד אחד עתרה לשני הסעדים.