השופטת א' פרוקצ'יה:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) לפיו יש להיעתר לבקשת המדינה להכריז על המערער בר-הסגרה לארצות-הברית, וזאת לשם העמדתו לדין פלילי שם בגין עבירות מין חמורות בקטינים, אשר בוצעו על-ידיו, על-פי הנטען, בשנות ה-80 למאה הקודמת.
הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים
1. המערער, יליד שנת 1947 ופסיכולוג בהכשרתו המקצועית, היה עד לשנת 1984 תושב ואזרח ארצות-הברית. בחודש נובמבר 1984 הגיע המערער לישראל; בשנת 1996 הוא קיבל אזרחות ישראלית; מאז הגיעו לארץ ועד היום הוא מתגורר בישראל, ולא עזב את גבולותיה.
2. במהלך חודש נובמבר 1984 פתחה משטרת ניו-יורק בחקירה פלילית נגד המערער בחשד כי ביצע עבירות מין שונות בקטינים. בחודש דצמבר 1984 הוצא נגדו צו מעצר, וזמן קצר לאחר מכן נודע למשטרת ניו-יורק כי הוא נמלט לישראל. בחודש פברואר 1985 הוגש נגד המערער כתב אישום בבית משפט בניו-יורק. בכתב אישום זה, העומד בעינו עד היום, יוחסו למערער חמישה אישומים בגין עבירות של מעשי סדום מדרגה ראשונה לפי סעיף 130.50 של החוק הפלילי של מדינת ניו-יורק; שמונה אישומים בגין עבירות של התעללות מינית מדרגה ראשונה לפי סעיף 130.65 לחוק זה; ואישום נוסף בגין עבירה של סיכון רווחתו של קטין לפי סעיף 260.10 לחוק האמור. על-פי הנטען, העבירות האמורות בוצעו על-ידי המערער בביתו בין השנים 1980-1984, וקרבנותיו הם חמישה בנים, קטינים אותה עת, בגילאים תשע עד חמש-עשרה שנים.
3. על יסוד כתב האישום שהוגש, הוציא בית משפט בניו-יורק בחודש פברואר 1985 צו מעצר נגד המערער, העומד בתוקפו עד היום. צו מעצר נוסף הוצא נגדו על-ידי בית משפט פדראלי, בשל החשד כי הוא נמלט באופן בלתי-חוקי מארצות-הברית כדי להתחמק מן הדין. צו זה עמד בתוקפו במשך 10 שנים, עד שבוטל בחודש פברואר 1995.
4. בחודש מרץ 1985 העביר משרד המשפטים האמריקאי למדינת ישראל בקשה לעצור את המערער, על יסוד כתב האישום שהוגש נגדו, וזאת עד להגשת בקשת הסגרה רשמית בעניינו. בחודש מאי 1985 השיב משרד החוץ הישראלי כי לא יוכל להיענות לבקשת המעצר שהוגשה על-ידי ארצות-הברית, מן הטעם שהעבירות המיוחסות למערער אינן "עבירות הסגרה" בהתאם לאמנת ההסגרה הקיימת בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית, אשר נחתמה בוושינגטון ביום 10.12.62, ונכנסה לתוקף ביום 5.12.63 (אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כתבי אמנה 505, כרך 13, בעמ' 795; להלן: אמנת ההסגרה או האמנה). בעת מתן תשובת ישראל לבקשת ארצות-הברית לעצור את המערער, כללה האמנה בסעיף 2 פירוט של כ-30 עבירות שהוגדרו כ"עבירות הסגרה". ביניהן, נכללה גם עבירת האינוס. עם זאת, העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום - מעשי סדום, התעללות מינית וסיכון רווחת קטין - לא נכללו בפירוט "עבירות ההסגרה" באמנה. כפי שיובהר להלן, העבירות נשוא האישום כנגד המערער תאמו כל העת את הגדרת "עבירת הסגרה" על-פי חוק ההסגרה הישראלי, על תיקוניה. המחסום להסגרה התמקד בהגדרת "עבירת הסגרה" באמנה בין ישראל לארצות-הברית, שלא כללה את עבירות האישום בגדר "עבירות הסגרה" על-פי האמנה. על רקע זה, הודיעה ישראל לארצות-הברית כי לא תוכל להיענות לבקשתה לעצור את המערער, ולאפשר בכך פתיחת הליכי הסגרה.
5. בחודש יולי 1987 הוציא האינטרפול, לבקשת ה-FBI, "הודעה אדומה" ("Red Notice") בעניינו של המערער. במסגרת הודעה זו הופץ צו מעצר לאומי שנלווית לו בקשה כי אם המערער יאותר, יש לעוצרו לאלתר כמועמד להסגרה (להלן: "ההודעה האדומה").
6. בשנת 1988 התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) אשר במסגרתו, בין היתר, שונתה הגדרת העבירה של מעשה סדום, ונקבע, כי "העושה מעשה סדום באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחוייבים, דינו כדין אונס"(סעיף 347(ב) לחוק העונשין; חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988, ס"ח תשמ"ח 1246, בעמ' 62; הצעת החוק ודברי ההסבר פורסמו בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 26), התשמ"ו-1986, 303). למחרת התיקון לחוק, הביאו הרשויות הישראליות לידיעת הרשויות האמריקאיות כי הדין הישראלי בהקשר הנדון תוקן, וכי על-פי התיקון, דינו של מעשה סדום בנסיבות של עבירת אינוס כדין אונס. הודעה זו לא הביאה לבקשת הסגרה מטעם שלטונות ארצות-הברית. עמדתם היתה כי התיקון האמור בדין הישראלי לא שינה את המצב המשפטי, אשר מנע בעבר את הסגרתו של המערער לארצות-הברית, וכי רק באמצעות תיקון מתאים לאמנה, ניתן יהיה להתגבר על המחסום המשפטי ולהביא להסגרתו. כעולה מן המכתב ע/1, משכשלה הבקשה למעצרו של המערער בשנת 1985, הגיעו הגורמים המוסמכים בארצות-הברית למסקנה כי רק תיקון מתאים בהגדרת "עבירות הסגרה" באמנה עשוי להביא למימוש הסגרתו.
7. משנוכחו הרשויות המוסמכות בארצות-הברית כי במצב הקיים לא ניתן לקדם את הסגרתו ואת העמדתו לדין של המערער, החלו בהדרגה לסגור את התיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו: כך, בחודש יולי 1993, החזירה מחלקת המדינה האמריקאית את מסמכי ההסגרה בעניינו של המערער לידי המחלקה הבין-לאומית במשרד המשפטים; בחודש ספטמבר 1993 הודיעו רשויות התביעה במחוז Kings כי הן אינן ממשיכות לטפל בעניינו, כל עוד לא יוחזר לארצות-הברית או ייעצר במקום אחר; בהמשך לכך, סגרה המחלקה הבין-לאומית את התיק באופן מינהלי; בחודש ינואר 1995 סגרה משטרת ניו-יורק את התיק שנפתח אצלה; בחודש פברואר 1995 בוטל צו המעצר הפדראלי; בחודש אפריל 1995 הודיע ה-FBI לאינטרפול על סגירת התיק נגד המערער; ובחודש יוני 1995 ביטל האינטרפול את "ההודעה האדומה". עם זאת, כתב האישום וצו המעצר המקורי נותרו תלויים ועומדים כל העת.
8. לצד כל אלה, החלו להתקיים מגעים רשמיים בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות-הברית לתיקון האמנה. מגעים אלה נשאו פרי רק בחודש יולי 2005, מועד בו חתמו הצדדים על פרוטוקול לתיקון האמנה, בו נקבע כי רשימת "עבירות ההסגרה" שנכללה בסעיף 2 לאמנה עד אותה עת תוחלף בהוראה כללית לפיה כל עבירה שהעונש המירבי הקבוע בצידה הינו שנת מאסר אחת ומעלה, תיחשב "עבירת הסגרה". תיקון זה בפרוטוקול נכנס לתוקף בחודש ינואר 2007 (להלן: התיקון לאמנה או הפרוטוקול המתקן).
עוד יש לציין, כי עד לשנת 2001, חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק) הגדיר "עבירת הסגרה" בהתאם לסעיף 2 לחוק, תוך הפנייה לתוספת לחוק. תוספת זו כללה פירוט עבירות שונות, אשר העבירות נשוא האישום כנגד המערער נכללו בהן. בתיקון משנת 2001 לחוק נקבע כי "עבירת הסגרה" היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל היה דינה שנת מאסר אחת או עונש חמור מזה. התיקון באמנה שבוצע בשנת 2005 לצורך הגדרת "עבירות הסגרה" הלך בנוסחו בעקבות התיקון לחוק ההסגרה משנת 2001.
9. על רקע התיקון להגדרת "עבירות הסגרה" באמנה, הגישה ממשלת ארצות-הברית בחודש ספטמבר 2007 בקשה לישראל להסגיר את המערער לידיה בגין העבירות הפליליות המיוחסות לו. בחודש נובמבר 2007 נעצר המערער בישראל על-ידי משטרת ישראל מכוח סעיף 6 לחוק ההסגרה. זמן קצר לאחר מכן, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזת המערער בר-הסגרה לארצות-הברית, ומעצרו הוארך עד לסיום הליכי ההסגרה.
10. בבית המשפט המחוזי טען המערער כי לא ניתן להסגירו לארצות-הברית בשל התקיימותם של שלושה סייגים להסגרה, המנויים בחוק ההסגרה: ראשית, נטען כי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום האמריקאי התיישנו לפי דיני מדינת ישראל, ועל כן מתקיים סייג ההתיישנות להסגרה הקבוע בסעיף 2ב.(א)(6) לחוק ההסגרה. שנית, נטען כי מעשי העבירות נמחלו לו בארצות-הברית, ועל כן מתקיים הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב.(א)(7) לחוק ההסגרה; ושלישית, נטען כי הסגרתו תפגע ב"תקנת הציבור" בישראל, ועל כן, מתקיים הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב.(א)(8) לחוק ההסגרה. עוד נטען, כי עומדת למערער "הגנה מן הצדק" בשל הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות המיוחסות לו, ונוכח השיהוי הניכר שחל בהגשת הבקשה להסגרתו.
בפסק דין מפורט ומנומק, דחה בית המשפט המחוזי טענות אלה אחת לאחת, והכריז על המערער בר-הסגרה לארצות-הברית. על הכרזה זו נסוב הערעור שלפנינו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
11. בסוגיית ההתיישנות, נשען בית המשפט המחוזי על סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982(להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החסד"פ)אשר מכוחו ההתיישנות בעבירה מסוג פשע היא עשר שנים מיום ביצוע העבירה. נקבע, כי הוראה זו חלה על המערער, אלא שעל-פי סעיף 9(ג) לחוק זה, ישנם אירועים המנתקים את מירוץ ההתיישנות, ומביאים לתחילת מניינו מחדש. אירועים מנתקים אלה חלים גם על הליכי הסגרה. בית המשפט הציב לצורך הכרעה שלוש שאלות: האחת - האם ניתן היה להסגיר את המערער לארצות-הברית החל משנת 1988, עת תוקן חוק העונשין הישראלי; ולחלופין, האם ניתן היה לשפוט אותו בישראל על-פי סעיף 15 לחוק העונשין; השנייה - אם היתה מניעה להסגרת המערער, האם יש לכך השלכה על ההתיישנות, ועל עיכוב מירוצה; והשלישית- האם סעיף 94א לחסד"פ עשוי לשמש עוגן לעיכוב מירוץ ההתיישנות, אם במניעת ההסגרה עצמה אין כדי לעכבו.
12. בית המשפט הכריע בשאלות אלה כדלקמן: ראשית, הוא דחה את הטענה לפיה ניתן היה להסגיר את המערער כבר בשנת 1988, לאור התיקון לחוק העונשין בו נקבע כי דין עבירה של מעשה סדום בנסיבות של אינוס כדין עבירת אינוס. הוא קבע, כי עד לתיקון האמנה בשנת 2007, לא ניתן היה להסגיר את המערער לארצות-הברית, מאחר שהתיקון האמור לחוק העונשין לא יצר חפיפה מלאה בין עבירת מעשה הסדום לבין עבירת האינוס, ולא ביטל את מעמדן העצמאי של כל אחת מן העבירות האמורות. מכאן, כי גם לאחר התיקון לחוק העונשין נותר המצב המשפטי ביחס לעבירות ההסגרה כשהיה, והעבירות בהן הואשם המערער לא היוו "עבירות הסגרה". לדברי בית המשפט, גם אם הדין הפנימי בישראל שונה, לא היה בכך כדי להשפיע על הוראות האמנה, מהן עולה כי עד לתיקונה בשנת 2007 נותרה העבירה של מעשה סדום, כיתר העבירות המיוחסות למערער, בגדר עבירות שאינן מוגדרות "עבירות הסגרה", ולא ניתן היה להסגירו בגינן.
שנית, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיה לא היתה מניעה למצות עמו את הדין בישראל, ומאחר שהרשויות בישראל נמנעו מלעשות כן, חלה התיישנות על המעשים המיוחסים לו. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי אמנם, דיני העונשין של ישראל חלים על עבירות חוץ מסוג פשע ועוון שבוצעו בידי מי שהיה אזרח או תושב ישראל בעת ביצוע העבירה או לאחר מכן, ועל כן, במישור התיאורטי, ניתן היה להורות על העמדתו לדין של המערער בישראל. ואולם, בפועל, מאחר שקרבנות ההתעללות המינית המיוחסת למערער הם כולם אזרחים ותושבי ארצות-הברית, וכולם היו קטינים בעת ביצוע העבירות, אין להניח כי במישור המעשי יכלו מתלוננים אלה לעזוב את בתיהם ולבוא לישראל לשם מתן עדות. במצב זה, בהעדר כוח כפייה כלפי העדים, ונוכח הקושי המעשי לערוך את המשפט בישראל ולעמוד בנטל הוכחת אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, היתה התביעה הישראלית מנועה, למעשה, מניהול משפט פלילי נגד המערער בישראל. מכאן, כי גם אם ניתן היה, בתיאוריה, להורות על העמדתו של המערער לדין בישראל, לא היתה לבית משפט בארץ היכולת האפקטיבית למצות עמו את הדין.