פס"ד בבקשה למתן סעד הצהרתי לילדי מנוחה בדבר נכסים

הליך זה עניינו סעד בדבר הצהרת זכויותיה של המנוחה, הגב' ח' ז"ל, מכוח נישואיה לנתבע 1; מתוך כך, עותרים התובעים, בשם המנוחה, בגדרי הליך זה, לקבלת שני סעדים הצהרתיים קונקרטיים: האחד, הצהרה בדבר זכאות המנוחה למחצית בזכויות הנתבעים שבבית המגורים שבו התגוררו המנוחה והנתבע 1 כבני זוג, והשני הצהרה בדבר מחצית זכויות המנוחה בחשבון הבנק שעל שמו של הנתבע.

ההליך נפתח לכתחילה ע"י התובעים 1-2, מכוח מינוים כאפוטרופסיים על גופה ורכושה של המנוחה. ברם, למרבה הצער, סמוך לפתיחתו הלכה המנוחה לבית עולמה. בנסיבות אלה נוהל בפועל ההליך במישרין ע"י התובעים 1-2 בצירוף התובעת 3, נכדת המנוחה, כיורשיה.

רקע נדרש

1. בשנת 1979, בהיות המנוחה כבת 50 שנים ובהיות הנתבע 1 כבן 55 שנים, נישאו בנישואים שניים שלא נרשמו במשרד הפנים (להלן: "המנוחה" ו"הנתבע" וביחד "בני הזוג", בהתאמה); לעת מועד נישואיהם, היו לכל אחד מהם ילדים מנישואים קודמים (התובעים 1-2 והנתבעים 1-2); לבני הזוג לא היו ילדים משותפים.

    

2. לאחר נישואי בני הזוג עברה המנוחה להתגורר עם הנתבע בבית שבו התגורר ברחוב xxx; הוא הנכס העיקרי העומד בלב המחלוקת (להלן: "הבית" או "בית המגורים").

    

    

3. הבית נרכש ע"י הנתבע ואביו בשנת 1947 ונרשם על שם שניהם בחלקים שווים.

    

4. לאחר מות הורי הנתבע, בהיותו יחד עם אחותו יורשיהם, החזיק הנתבע ב-7/8 מהזכויות הרשומות ואחותו ב-1/8 מהן; בבית זה התגוררו המנוחה והנתבע עד לפטירתה המצערת של האחרונה ביום 7.2.18.

    

5. בשנת 2016 העביר הנתבע את מלוא זכויותיו בבית המגורים לילדיו, הם הנתבעים 2-3.

    

6. ביום 22.11.15, מונו התובעים 1-2 כאפוטרופוסים לגופה ורכושה של המנוחה, שעה שזו לקתה באלצהיימר ודמנציה ובכך נבצר ממנה לטפל בעניינה.

    

7. ביום 10.05.17 הוגשה התביעה שלפני, ע"י התובעים 1-2 כאפוטרופסיים לגוף ורכוש של המנוחה, אמם. זאת כאשר במרוצת ניהולו ומחמת פטירת המנוחה, כאמור, צורפה התובעת 3, נכדתה של המנוחה, אשר אמה (בת המנוחה) הלכה לעולמה קודם לפטירת המנוחה. 

    

   השתלשלות דיונית

8. התביעה, כמו גם התביעה המתוקנת שהוגשה ע"י התובעים, נשאו כותרת בדבר היותן או מי מהן "תביעה הצהרתית", שמירת זכויות מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון תשל"ג 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"); ברם עיון בסעדים שנתבעו מכוחה העלה, כאמור ברישא לעיל, כי המדובר בשני סעדים קונקרטיים המתייחסים במישרין לזכויותיה של המנוחה ואלו בלבד בשני נכסים של הנתבע – הבית שבו התגוררה עם הנתבע וחשבון הבנק של הנתבע.

    

9. יותר מכך, הגם שעוד לעת פתיחת ההליך, כבר ביום 03.09.17 ניתנה החלטתי בדבר מינוי רו"ח כמומחה מוסכם לבחינת זכויות וחובות בני הזוג שניהם והכנת חוות-דעת בנדון; אזי ועד למועד מתן פסק-הדין, בהעדר שיתוף פעולה מצד התובעים, לא הוגשה חוות-הדעת, זאת הגם שניתנו לתובעים ארכות חוזרות ונשנות להגשת המסמכים (ר' בנדון, בין השאר, דיווח המומחה מיום 04.02.18; הודעת הנתבעים מיום 30.07.20 והודעת המומחה לב"כ הנתבעים מיום 30.07.20).

    

10. כך שנכון למועד פסק-הדין לא מצויה בתיק כל חוות-דעת בדבר זכויות וחובות בני הזוג; חוות דעת שדומה לכאורה שהיה בה כדי להציג תמונת מצב רכושית הדדית; בכך מתחדדים ביתר שאת הסעדים הקונקרטיים להם עתרו התובעים בגדרי הליך זה.

     

11. למען הסדר הטוב, תוזכר החלטת כב' השופט נאמן (המותב הקודם שטיפל בתיק) שניתנה ביום 12.06.17, המעוררת תהיה בדבר העילה עליה מסתמכת התובעת לקבלת סעדיה, זולת טענה אודות "רוח הפסיקה החדשה" בראי בע"מ 1398/11, שאף אליה אין התייחסות קונקרטית; משכך הורה כב' השופט נאמן לתובעים לשקול הגשת תביעתם במתכונת שבה הוגשה לכתחילה.

     

12. ביום 22.06.17 הוגש כתב תביעה מתוקן. כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 30.07.17.

     

13. ביום 12.6.17 הוגש כתב הגנה ועמו בקשת הנתבעים לשמיעת מוקדמת של הראיות, לחלופין שמיעה מוקדמת של עדות הנתבע, בהיותו כבן 93 שנים במועד הגשתה.

     

14. ביום 26.02.18 הודיעו התובעים 2-3 על הגשת בקשתם לרשם הירושות לקיום צו צוואת אימם, אשר העתקה צורף אף הוא.

     

15. צוואתה האחרונה של המנוחה שהוגשה לקיום התייחסה, בין היתר, לנכסים ספציפיים, ביניהם לא נכלל בית המגורים השנוי במחלוקת בהליך דכאן. כן התייחסה צוואתה של המנוחה לסכום חד פעמי אותו הורישה לנתבע.

     

16. ביום 18.3.18 נשמעה עדותו המוקדמת של הנתבע; עוד התקיימו שני מועדים לשמיעת ראיות, כאשר ביום 26.11.18 במהלך דיון הוכחות ועל יסוד הסכמת בני הזוג, ניתנה החלטתי לגילוי מסמכים הדדי (פרוטוקול הדיון עמ' 33, ש' 18-25).

     

17. הצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני, בדבר הכנת סרטון על ידי צלם מקצועי אובייקטיבי מטעמם, אשר יגיע לבית המגורים ויתעדו בסרטון, זאת, בין היתר, לעניין טענות בדבר שיפוצו של הנכס (ר' פרוט' הדיון בעמ' 54 ש' 16-23).

     

    טענות בני הזוג בעיקרן

    התובעים

    • המנוחה הגישה בקשה לישוב סכסוך בבית הדין הרבני; ההליך הסתיים ללא הסכמות ומכאן מוגשת התביעה דנן. בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י ביום zz.zz.79 . נכון למועד הגשת התביעה בני הזוג עדיין היו נשואים. במעמד הגשת התביעה הייתה המנוחה כבת 87, כאשר היא סובלת מאלצהיימר ודמנציה תלותית, חרשות ומצבה הבריאות קשה מאוד. משום כך, מונו התובעים 2-3, ילדיה מנישואיה הראשונים, כאפוט' לגופה ולרכושה של המנוחה וזאת ביום 22.11.15.

       

    • הנתבע, נכון למועד הגשת התביעה, היה כבן 92 שנים ולו שני ילדים מנישואיו הראשונים, הם הנתבעים 2-3. הנתבעים פעלו לפגיעה בזכויותיה של המנוחה שעה שהנתבע העביר את מלוא זכויותיו בבית המגורים שלו ושל המנוחה, ללא תמורה, לנתבעים 2-3 (ילדיו). כן גבה הנתבע סכומים ביתר מהמנוחה, לכאורה לצורך כלכלת הבית, ובכך הצליח לחסוך כספים לרוב על חשבונה. מחצית מכספים אלו לשיטת התובעים, שייכים להם.

       

    • בהליך קודם בבית הדין הרבני, הנתבע התכחש לעצם היותו נשוי לתובעת; טען כי לא היו קידושין ובני הזוג ידועים בציבור בלבד. כך גם לא התייצב הנתבע לדיון, שכן לשיטתו, בית הדין הרבני נעדר סמכות, שעה שאינו נשוי כדת משה וישראל. לאחר ניהול הליך והצגת ראיות, ניתן ביום 07.12.16 פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, לפיו בני הזוג נשואים כדין מיום 28.03.79. מאז הנישואין, משך כ- 40 שנים התגוררו בני הזוג יחד בבית המגורים (כאמור המנוחה נפטרה במרוצת ההליך). הבית האמור, בנוי על שטח של דונם והוערך ע"י הנתבע בסך של מיליונים.

       

    • בני הזוג התגוררו יחד בבית (עד למועד פטירת המנוחה במהלך ההליך), כאשר לכל אחד מהם מטפלת. בעוד המטפלת של הנתבע מגיעה לשעות ספורות בלבד, המטפלת של המנוחה צמודה אליה וזו אף נדרשת לא פעם, לטפל גם בנתבע שעה שהמטפלת שלו אינה בנמצא.

       

    • הסכסוך בין המנוחה לנתבע החל לפני כשנה, כאשר הנתבעים 2-3 ניסו לסלק את המנוחה מביתה, תוך ניצול מצבה הרפואי הקשה וללא שמודעת לנעשה סביבה. משכך פנו ילדיה, התובעים 2-3, בהליך י"ס לבית הדין הרבני האזורי, במסגרתו, הגישה המנוחה בקשות להטלת עיקולים זמניים ברישום על בית המגורים הנטען כמשותף ועל חשבון הבנק של הנתבע וכן הוגשה בקשה למדור ספציפי בבית המגורים. בית הדין הרבני האזורי נעתר לכל הבקשות האמורות.

       

    • או אז, פעל הנתבע להעברת מלוא זכויותיו בבית המגורים, ללא תמורה, לנתבעים 2-3 הלוא הם ילדיו מנישואיו הראשונים. זאת לשיטת התובעים, בניגוד לדין תוך פגיעה בזכויותיה של המנוחה. ויוער, הבית האמור היה בבעלותו של הנתבע עוד בטרם נישואיו לתובעת. המדובר בנישואים שניים, ללא ילדים, אך אין בכך משום הצדקת התעלמות ממשך נישואין ארוך, משך 40 שנים.

       

    • המנוחה והנתבע הכירו ונישאו בעשור השישי לחייהם (גיל 50 לערך). המנוחה עבדה כאחות בבית החולים ונהנתה מהכנסות גבוהות יחסית; המנוחה השתכרה יותר מהנתבע במשך השנים שהשתכר סך חודשי של כ – 2,000 ₪ מעבודתו כשומר במפעל. הנתבע יצא לגמלאות טרם הגעה לגיל פרישה עפ"י חוק, משמע, המנוחה הייתה המפרנס העיקרי וכמעט יחידי בבית; מרגע שהחלו בני הזוג בחייהם המשותפים ועד לפרוץ הסכסוך, מימנה המנוחה את הנתבע ללא יוצא מן הכלל.

       

    • המנוחה והנתבע השתתפו בהוצאות התא המשפחתי, לרבות כלכלה מזון וטיולים בארץ ובחו"ל (מספר פעמים בשנה), ללא יוצא מן הכלל. הנתבע היה קובע את הסכום הדרוש להוצאות הבית והמנוחה הייתה מעבירה את הסכום הנדרש ללא שאלות או הטלת צל של ספק בבעלה. דבר זה התברר כטעות שכן הנתבע היה דורש סכומים מעבר לנדרש ואת הרווחים שומר לעצמו או מעביר לילדיו, הנתבעים 2-3. כך, חסך הנתבע קרוב לסך של 400,000 ₪ על חשבונה של המנוחה. הנתבע הודה בכך אף בעצמו, כי המנוחה הייתה מעבירה לידיו סכומי כסף, חודש בחודשו, משך 35 שנים. כן הנתבע מימן לעצמו רכישת קולנועית חדשה, מכספיה של המנוחה.

       

    • הגם שהמנוחה והנתבע התנהלו בחשבונות נפרדים, אין הדבר בא ללמד על העדר שיתוף בבית המגורים. ודאי כאשר המנוחה דאגה ביחד עם הנתבע לכלכלת הבית ולמשק בית משותף וקל וחומר שעה שהייתה המפרנסת העיקרית בבית בכלל ובפרט לאחר פרישתו ממעגל העבודה בסמוך לנישואין.

       

    • הכספים שהעניק הנתבע לנתבעים 2-3 מקורם בכספי המנוחה. הנתבע ציין בפני המנוחה הוצאות אחזקת הבית בסכום גבוה מהנדרש באמת, ובכך חסך על גבה כספים שהועברו בין היתר, לנתבעים 2-3. כן הנתבע השמיע באוזני המנוחה 2 (בת המנוחה), כי ילדיו "מרוקנים אותו" וכי אין לו כסף להעביר להם.

       

    • הבית האמור היה במצב רעוע שעה שהמנוחה והנתבע עברו להתגורר בו שכן עמד על תילו משך כ – 50 שנים נכון לאז. משכך בוצעו שיפוצים, השבחות ותיקונים בבית המגורים, שכולם מומנו על ידי המנוחה מכספה; עם כניסתה, החליפה המנוחה את כל חדרי האמבטיות לרבות קרמיקה, בנתה מטבח חדש, החליפה את מערכת החשמל שהייתה רקובה, רכשה רהיטים חדשים וכן ביצעה השבחות ותיקונים נוספים וכל זאת כאמור – מכספה. בנה של המנוחה, התובע 3, הינו קבלן שיפוצים אשר ביצע את מרבית התיקונים בבית המגורים.

       

    • המנוחה הוציאה מכספה את כל הנדרש על ידי הנתבע, לרבות מותרות דוגמת טיולים, שכן נחה דעתה כי המדובר בשיתוף מלא בין בני זוג, לרבות בית המגורים וחשבונו של הנתבע אשר רוב הכספים בו הינם ממקור המנוחה. אווירת השיתוף הייתה ברורה בבית בני הזוג וניהול חשבונות בנק נפרדים אינו גורע מכך.

       

    • כאמור, הנתבע חסך כ – 400,000 ₪ על חשבונה של המנוחה שעה שהעביר לה מידע שגוי בדבר הסכומים הנדרשים לכלכלת הבית, וזו סומכת עליו מבלי לבדוק או לחקור בדברים. התובעים עותרים למחצית מהסכום הנ"ל. הנתבע לא יכול היה להגיע לחסכון סכום כזה ממשכורתו הזעומה וברי כי מקור הכספים הינו מהמנוחה.

       

    • מאז צו המינוי על גופה ורכושה של המנוחה בידי ילדיה, התובעים 2-3, המשיכו בני הזוג להתנהל כתמול שלשום תוך שהמנוחה מעבירה לנתבע כספים מידי חודש; התובעים דאגו לאימם ורכשו עבורה אוכל, שהנתבע לקח לעצמו; המטפלת אשר מומנה לתובעת, נדרשת לטפל אף בנתבע וזה האחרון גוזל את זמן הטיפול הנדרש לתובעת נוכח מצבה הרפואי. זאת, לאחר שהתובעים 2-3 מימנו אימם המנוחה מטפלת נפרדת, שכן המטפלת המשותפת לצדדים נדרשה לטיפול יתר בנתבע.

       

    • לשיטתם של התובעים, לתובעת מגיע להירשם כבעלת מחצית מזכויות בית בני הזוג ומחצית מהכספים המצויים בחשבונו של הנתבע, מכוח היותם נשואים.

      הנתבעים

    • טענות התובעים גובלות בחוסר תום לב של ממש והכל לצורך התעשרות שלא כדין על חשבונו של הנתבע. כתב התביעה המתוקן אף מנופח יותר במטרה לספר סיפור שכלל לא קרה. בתביעתם המתוקנת אף טענו התובעים בהתייחס לטענות שהועלו בכתב ההגנה הקודם לכתב ההגנה המתוקן.

       

    • ככל שהמנוחה הייתה מבינה את הלך הדברים סביבה, ודאי שלא הייתה נותנת יד להגשת תביעה מעין זו.

       

    • המנוחה והנתבע חיו בזוגיות נישואים שניים, בגיל מבוגר, כאשר לכל אחד מהם ילדים מנישואין קודמים, ללא ילדים משותפים. בין בני הזוג הייתה קיימת הפרדה רכושית מוחלטת, מבחירה; חשבונות בנק מופרדים; נכסי מקרקעין של המנוחה בהם לנתבע לא היה חלק; הכנסות מנכסי המקרקעין לידה של המנוחה, בהן לנתבע לא היה חלק; בית המגורים אשר היה שייך לנתבע טרם הנישואין בו לתובעת לא היה חלק; ויתרה מכך, המנוחה הייתה מעבירה לנתבע סך חודשי של 3,500 ₪ בגין הוצאות הבית האמור, התנהגות של מעין דיירת.

       

    • בני הזוג החליטו על הפרדה רכושית מוחלטת לטובתם ולטובת ילדיהם, שעה שהיו צלולים בדעתם. להגשמת מטרה זו של חיים שקטים ומסודרים בהם כל אחד מהם יעביר את נכסיו לילדיו, דאגו בני הזוג להפרדה רכושית מלאה, על כל המשתמע מכך.

       

    • התובעים עותרים לשיתוף מכוח חיי זוגיות בלבד, ללא שעונים הם על יתר מבחני הפסיקה להכרעה בעניין הנדון, תוך ניסיון כושל לייפות דברים ומציאות אחרת. יתרה מכך, התובעים עותרים למחצית מזכויות הנתבע בביתו ובחשבונו, מכוח שיתוף לכאורה, תוך שהם עצמם מסתירים רכוש וכספים שהיו לתובעת ושימשו אותה בלבד. טוענים הנתבעים כי הבית האמור הובא ע"י הנתבע טרם הנישואים והיה בבעלותו שנים רבות קודם ליצירת הקשר בינו לבין המנוחה; הבית לא נתקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואין; בבעלות המנוחה דירה אחת או יותר; המנוחה מכרה זה מכבר דירה אחת שהייתה בבעלותה ואת תמורתה העבירה כמתנה לביתה (המנוחה 2); המנוחה רכשה דירה נוספת אותה משכירה ואת פירות השכירות, מפקידה לחשבונה על שמה בלבד.

       

    • לטענת הנתבעים, מתוך 70 השנים בהן הדירה שייכת לנתבע ובבעלותו הרשומה, המנוחה גרה בבית האמור משך 38 שנים בלבד, ואין בכך משום קיום חזקת השיתוף באופן בו תזכה במחצית הזכויות בבית; לא ניטלה כל הלוואה או משכנתא משך תקופת הנישואין; לא בוצעו שיפוץ, הרחבה או תיקונים למיניהם; הקולנועית שנרכשה נרכשה רק לאחרונה מכספי הנתבע וזו במקום ישנה שחדלה לפעול; לא הייתה אווירת שיתוף בבית, נהפוך הוא, המנוחה שילמה סכום חודשי קבוע בגין מגוריה בבית; מעולם לא הוצג מצג בפני המנוחה כאילו ישנו שיתוף בכלל ובפרט לעניין בית המגורים. המנוחה לא הביאה אף לא ראיה "קלה כנוצה" להוכחת כוונת שיתוף.

       

    • לתובעת, כמו לנתבע, היה אינטרס לנישואים בלתי מתועדים. מצד המנוחה, זאת על מנת להמשיך וליהנות מהטבות שקיבלה המנוחה שעה שנרשמה כאלמנה. מצד הנתבע, לקבוע את מצבם כפנויים אשר רכושם מופרד ואין להם זכויות הדדיות הנובעות מקשר הנישואין, בכדי להימנע משיתוף שנוצר עם נישואים על פי הדין.

       

    • המנוחה מעולם לא הגישה תביעה כנגד הנתבע כפי שמציגים הנתבעים והיא מעולם לא הייתה עושה כן. הנתבעים הם אלו שהגישו בשמה וראיה לכך היא העובדה שההליכים החלו עם מינויים של התובעים כאפוט' לגופה ורכוש של אימם, המנוחה.

       

    • הנתבעים מעולם לא ביקשו לסלק את המנוחה מביתה, ראיה לכך שהתגוררה בבית עוד עם קיומם של הליכים (ובעצם עד למועד פטירתה). בין המנוחה לנתבע לא היה כל סכסוך והם חיו בשלום, אחווה, אהבה ורעות, עד להידרדרות במצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה אז נכנסו ילדיה בנעליה והחלו בהליכים אשר הביאו בהכרח לסכסוך. יתרה מכך, התובעים 2-3 הם אלו אשר ניסו למגר את הנתבע מביתו שעה שהיו מגיעים לבית כאוות נפשם, עושים בו שימוש כבשלהם ואף החלו לחטט ולעשות שימוש בחפציו של הנתבע, אז פנו הנתבעים 2-3 בבקשה למתן צו הרחקה כנגד התובעים 2-3, שכן אביהם, הנתבע כאן, לא יכול היה לעמוד מולם נוכח גילו המופלג.

       

    • אין במשך זמן הנישואין משום כוונת שיתוף. בנוסף, הרי שבני הזוג התנהלו בהפרדה מוחלטת לרבות חשבונות בנק והפרדת נכסים ופירותיהם. התובעים מנסים לייצר לעצמם זכות עתידית אשר אינה עומדת להם. דרישתם למחצית זכויות הנתבע שעה שכל חייה שמרה המנוחה את זכויותיה ונכסיה לעצמה – גובלת בחוסר תום לב של ממש.

       

    • המנוחה מעולם לא פרנסה את הנתבע ומלבד הסכום הקבוע שהעבירה לו מידי חודש לכיסוי חלקה בהוצאות הבית בסך של כ – 3,500 ₪, לא שילמה דבר. התובעים מנסים לבנות שיתוף כלכלי יש מאין. כל צד מימן את הוצאותיו.

       

    • בעבר אומנם סייעה המנוחה לנתבע לרכוש קולנועית חדשה, אך הדברים היו עוד בטרם התדרדר מצבה תוך שהיא עוזרת בסך של 5,000 ₪ בלבד עבור רכישת קולנועית שעלותה הייתה 25,000 ₪.

       

    • הנתבע מעולם לא מימן את ילדיו באופן בו התובעים מבקשים לטעון. המדובר במתנות בסך כ- 100 ₪ עבור ימי הולדת של הנכדים.

       

    • מעולם לא בוצע שיפוץ בבית האמור, המקלחות או המטבח לא הוחלפו מעולם כמו גם חדר האמבטיה. הבית נותר במצבו כימים ימימה. הנתבעים צרפו סרטון המוכיח את טענתם בדבר נראות הבית ומצבו – בדומה לבית בן עשרות שנים בו לא בוצעו שיפוצים או הרחבות.

       

    • התובעים מציגים את אמם המנוחה כאישה משכילה ולא תמימה, הדבר אינו מתיישב עם טענתם לכך שהייתה מעבירה לנתבע כספים בתמימות לב ללא שאלות בדבר. כן הדבר אינו מתיישב עם כוונתה לשיתוף בנכסי הנתבע, שעה שלא התכוונה לשתף את נכסיה שלה.

       

    • טענת התובעים לכך שהנתבע עשה שימוש באוכל אשר רכשו עבורה ילדיה, אינה נכונה בלשון המעטה. הנתבע הוא זה אשר היה רוכש מצטרכים לבית ואילו התובע 2, בנה של המנוחה, יצא ידי חובה עת הביא מידי פעם מאכלים זולים באיכות ירודה, בהם הנתבע כלל לא נוגע.

       

    • ההסדר הכספי הנהוג בין בני הזוג הופסק עם מינויים של התובעים 2-3 כאפוט'. המטפלת של המנוחה מעולם לא טיפלה בנתבע. לנתבע מטפלת משלו המגיעה משך כמה שעות בשבוע והנתבע לא זקוק ליותר מכך שכן הוא עצמאי ומסוגל לדאוג לעניינו, חרף גילו המופלג. המטפלת של המנוחה הוזמנה על ידי התובעים תוך סילוקו של הנתבע מחדרו לסלון, בכדי להתאים את חדרו לחדר אשר ישמש את המטפלת שהובאה לטיפול בתובעת.

       

    • בין בני הזוג כאמור הייתה הפרדה רכושית מוחלטת ומוסכמת. מעולם לא הוצג בפני המנוחה מצג שיתוף וכראיה לכך אף היא התנהלה בנכסיה כבשלה בלבד. כן לא נערך הסכם ממון והמנוחה מעולם לא ביקשה או עתרה למחצית מזכויות הנתבע, ולא בכדי. אורך הנישואין יכול להוות פרמטר לשיתוף כאשר בני הזוג מתנהלים בשיתוף. בני הזוג בענייננו התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת ולצורך שמירת זכויות זו אף נישאו בטקס שלא נרשם, משכך, לאורך הנישואין במקרה זה אין כל השפעה לעניין השיתוף. זולת אורך הנישואין, לא הובאו ראיות נוספות להוכחת כוונת שיתוף.

       

    • הנתבעים עותרים לסילוק התביעה על הסף ולחלופין ככל שזו תתקבל – לקבלת מחצית מזכויותיה של המנוחה.

       

       

       

       

       

       

       

      דיון והכרעה

      אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר עיון בכלל החומרים, שמיעת העדים והצגת הראיות, לא מצאתי, במכלול הנסיבתי והראייתי, להעתר לקבלת שני הסעדים להם עתרו התובעים.

      ואלו טעמיי.

       

      מסגרת נורמטיבית

18. בני הזוג נישאו בחודש מרץ לשנת 1979. משכך חוסים זכויותיהם וחובותיהם תחת הסדרי חוק יחסי ממון.

     

19. כידוע, סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, קובע, תחולתו של "הסדר איזון משאבים", לפיו זכאי מי מבני הזוג במועד סיום הנישואים למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג; בצד הסדר נורמטיבי כללי זה נקבעו בחוק חריגים (סעיף 5(א)(1) לחוק); בין היתר הוחרגו נכסים שהיו לצדדים ערב הנישואין או כאלה שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת נישואיהם.

     

20. ברם, גם לאחר חקיקת חוק יחסי ממון וחרף חריגיו הכירה הפסיקה, בנסיבות מסוימות, בקיומו של שיתוף רכושי גם בנכסים המוגדרים כ"נכסים חיצוניים", זאת על יסוד הדין הכללי וככל ותוכח לגביהם "כוונת שיתוף ספציפית", להבדיל מחזקת השיתוף הכללית (ר' רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו(5) 175 (2002); דעת הרוב בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596 (2005)).

     

    זוהי "הלכת השיתוף הספציפי"; כלי משפטי שתכליתו הכרה בשיתוף בני הזוג בנכס חיצוני נתון; כלי אשר גבולותיו הנורמטיביים צנועים משמעותית, בהשוואה לרעהו, "חזקת השיתוף" הכללית, כהגדרת כב' הנשיאה א' חיות: "במילים אחרות, תכליתה של הלכת השיתוף הספציפי צנועה בהרבה מזו של חזקת השיתוף: היא לא נועדה לשמש "כלל-על" של דיני המשפחה אשר חולש על נכסי בני הזוג. היא כלי משפטי המאפשר הכרה בקיומו של שיתוף בנכס ספציפי, וזאת מכוח הדין הכללי" (דנגץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם במאגרים המשפטיים, 24.6.21), סעיף 29 לפסה"ד של כב' הנשיאה חיות, הדגשות לא במקור- ה.מ.ש; להלן "דנג"ץ 8537/18").

     

21. הלכת השיתוף הספציפי, כמכשיר פסיקתי, התפתחה במרוצת השנים, ונבחנה בעיקרה בהתייחס לבית מגורי הצדדים; בכך צעדה הלכה זו בעקבות הלכת השיתוף הכללי, שבמסגרתה ניתן לבית המגורים מעמד רם ומובחן (ר', למשל ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685 (1990) שם זכה בית המגורים לכינוי "גולת הכותרת של חזקת השיתוף").

     

22. על מנת שלא לרוקן מתוכן את קביעות חוק יחסי ממון, הובהר במרוצת הפסיקה, כי יש להוכיח נסיבות עובדתיות, החורגות מעבר לנישואי הצדדים; אלו הומשגו, ראייתית, כצורך בהוכחת קיומו של "דבר מה נוסף".

     

    נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לשיתוף; נטל זה הופך קל יותר כאשר טענת השיתוף היא כלפי בית המגורים, בהשוואה לנכסים אחרים של בני הזוג; ברם הוא מתחייב.

     

23. השאלה מהו אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחה נדונה בפסק-דינם של כב' השופטים י' דצניגר וי' עמית בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים האלקטרוניים (26.12.12) להלן: "בע"מ 1398/11")). בעוד כב' השופט דנציגר סבר, כי בנסיבות אותו המקרה יש להותיר את פיתוחה הנורמטיבי של חזקת השיתוף הספציפי כמתגלגל ; "בבחינת פיתוח הדין ממקרה למקרה", כלשונו (ר' פסקה 27(א) לעמדתו); פירט כב' השופט עמית, מבלי לקבוע מסמרות, רשימת פרמטרים, בבחינת "מבחני עזר" המסייעים בבחינת תחולת השיתוף הספציפי, בהתייחס לדירת מגורים, בדגש על בחינה נסיבתית של כל מקרה ומקרה, תוך שכב' הש' עמית הדגיש, כי "מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל - ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו" (שם, סעיף 2 לפסה"ד של כב' השופט עמית, הדגשה לא במקור-ה.מ.ש).

     

24. אם כך, נהיר כי המבחנים המקימים את הלכת השיתוף הספציפי אינם בבחינת רשימה סגורה, זאת כפועל יוצא מטיבה וטבעה, המחייבים בירור עובדתי נסיבתי; משום כך אף אופיינה כמי שטבועה בה "עמימות אינהרנטית" (ר' בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם במאגרים האלקטרונים, 26.10.11; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים האלקטרונים, 14.3.07).

     

25. דיון מעמיק וניתוח נרחב בהלכת השיתוף הספציפי נערך בהרכב מורחב, באחרונה, במסגרת דנג"ץ 85371/18, המוזכר כאמור לעיל. בתמצית, ומתוך פסק-דינו של כב' הנשיאה חיות בנדון, וסקירת ההלכות שבנדון, ניתן למנות את מאפייניה של ההלכה ומבחניה; את אלו ניתן לחלק לשתי קטגוריות מרכזיות:

     

    • שיקולים הרלבנטיים ליחסי בני הזוג; תחת קטגוריה זו נבחנו, בין השאר, שאלות כגון, משך נישואי הצדדים; קיומם של ילדים משותפים; אופי וטיב יחסי הצדדים, וקיומה של מידה ולו חלקית של הרמוניה; דבר קיומה של "אווירת שיתוף"; האם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני שנותר רשום על שמו.

       

    • שיקולים הרלבנטיים לנכס; תחת קטגוריה זו ניתן, בין היתר, לבחון את הנכס ומקורו; עיתוי קבלתו על-ידי מי מבני הזוג ביחס למועד הנישואין; אופן קבלת הנכס- בין כמתנה או ירושה, ובין במסגרת רכישה; לעניין רכישה-בחינת מקורות המימון, דבר קיומה של בטוחה לטוען לשיתוף בדמות הערת אזהרה לדוגמא; אופן ההתנהלות הכלכלית של בני הזוג ביחס לנכס, לרבות דבר קיומה של משכנתא משותפת וכיוב'; דבר קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם הטוען לשיתוף; השתתפות בני הזוג בשיפוץ משמעותי שנערך בנכס, תכנונו או בנייתו; דבר קיומם של מצגים אקטיביים או הבטחות מצד בן הזוג הרשום כבעלים כלפי משנהו; ככל והמדובר בבית מגורים – משך מגורי הצדדים בנכס (ר' דנג"ץ 85371/18, לעיל, פסקה 32 לפסק-דינה של כב' הנשיאה חיות, על כלל המובאות שם; ר' שם אף את הערת כב' השופטת י' עמית בסיפא לסעיף 1 לפסק-דינו בדבר תיחום גבולות ההלכה במסגרת דנג"ץ זה: "גם בעניין השיתוף הספציפי, נראה כי שוררת תמימות דעים בקרב חברי ההרכב למעט חברי, השופט א' שטיין, וגם כאן יצא הציבור נשכר מהדיון הנוסף שהבהיר ותחם את גבולותיה של ההלכה בנושא זה").

      מן הדין לנדון

26. בנסיבותינו עיקר המחלוקת סבה סביב הבית שבו התגוררו בני הזוג במשך שנותיהם כבני זוג ובכך עיקר יהבם של התובעים.

     

27. אין חולק, כי בית המגורים בנסיבות דנא הוא נכס חיצוני; ומועד רכישתו בשנת 1949 ע"י הנתבע ומועד נישואי בני הזוג בשנת 1979, בפער בן 32 שנים, מדבר בעד עצמו; ניכר הדבר אף מאופן רישום הזכויות בו; תחילה מחצית ע"ש התובע ומחצית ע"ש אביו ובמרוצת השנים 7/8 מהזכויות בו נרשמו ע"ש הנתבע ו ע"ש אחות הנתבע 1/8, מכוח ירושת הוריהם.

     

28. אכן, הבית הרשום ע"ש הנתבע שימש למגורי בני הזוג במהלך כל שנות נישואיהם עד לפטירתה המצערת של המנוחה בשנת 2018; ברם, כאמור, בהתאם לקביעות הפסיקה כאמור לעיל, לא די בכך, בנסיבותיו של תיק זה והגם שמדובר בפרק זמן ממושך, כדי להקנות למנוחה את הזכויות הנטענות בבית המגורים.

     

29. טוענים התובעים לשיתוף ספציפי, בדגש על משך שנות הנישואין וטיבם של היחסים, בראי מאפייני בית המגורים ככזה בפסיקה.

     

30. ברם, ומבלי להקל ראש בעובדות ובנתונים אלו, לרבות טיב היחסים המיטיב ששרר בין בני הזוג, בחינה נסיבתית מעמיקה של חומרי התיק, כמו גם שמיעת העדים, מעלה כי לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל ההוכחה, אף לא ברף הנמוך, למצער זה המתיישב עם דרישת הפסיקה כ"דבר מה נוסף".

     

    לא הוצגו על ידם כל ראיה או תימוכין לכוונת שיתוף של בני הזוג או מי מהם, למצער בבית המגורים; נהפוך הוא.

     

    עת בוחנים את נישואי בני הזוג, על מגוריהם בבית מושא ההליך, באספקלריה של מכלול יחסיהם ואופן התנהלותם הכלכלי, נמצא, כי אין בנתונים אלה כדי להוות משקל נגד או נתון המטה את כפות המאזניים לקביעת השיתוף הספציפי הנטען; ולהלן אפרט ביתר שאת.

     

31. מסכת הראיות מעלה, כי בני הזוג התנהלו כלכלית, במסגרת נישואיהם השניים, באופן מובחן ונפרד זאת במרוצת כל חיי נישואיהם חרף משכם וטיבם.

     

32. בהלימה, בני הזוג לא החזיקו מעולם בחשבון בנק משותף, וכל אחד מהם פעל בהתאם לרצונו ולשיקול דעתו בכספים שהופקדו ונצברו בחשבונות בנק שבבעלותו הבלעדית, או עם שותפים אחרים.

     

33. מעדות התובעת 2, בתה של המנוחה, עלה ברורות, כי לא זו בלבד שלמנוחה לא היה חשבון בנק משותף עם בעלה הנתבע, אלא שהמנוחה החזיקה במספר חשבונות בנק נפרדים הימנו אך כאלו משותפים לה ולילדיה התובעים 1-2 או מי מהם; במילים אחרות; המנוחה לא נמנעה ככלל מלנהל חשבונות בנק משותפים במהלך שנות נישואיה השניים לנתבע, אלא נמנעה באופן פרטיקולרי מלנהלם במשותף עם הנתבע, בעלה, תוך שהיא בוחרת בילדיה כשותפיה בהיבט כלכלי זה:

    "ש.נכון שלאמך ולי' לא היה חשבון משותף?

    ת.נכון. לא היה צורך.

    ש.היכן היו חשבונות בנק על שם אמך לבד ועם מי כן היה לה חשבונות?

    ת.החשבונות היו רשומים על שמה, על שמי ועל א' בבנקים vvv  ו-aaa. חלק מהחשבונות היו על שמי ועל שמה, חלק על שמה ועל שם אחי.

    ש.היה חשבון שלה לבד?

    ת.לא זוכרת.

    ש.מדובר על איזה סניף?

    ת.yy ב-vvv. היו לה שם שני חשבונות לדעתי. על שמי ועל שם אחי אבל לא זוכרת בדיוק, לא יודעת בדיוק איך זה היה.

    ש.ב- aaa?

    ת.גם שניים.

    ש.גם באותה צורה? אחד איתך ואחד עם אחיך?

    ת.לדעתי כן.

    ש.לכולכם היו פנקסי שיקים וכרטיסי אשראי?

    ת.כרטיסי אשראי לא היה לנו. לה היה. לא הוצאנו בחיים אף שקל מהחשבון. היא הוציאה.

    ש.למי היו פנקסי שיקים וכרטיס אשראי?

    ת.אולי אני ואחי רשומים על פנקס השיקים אבל לא היה לנו פיסית. מעולם לא הוצאנו כספים.

    ש.ממתי החשבונות נפתחו?

    ת.לאורך השנים. לא יודעת מתי כל אחד.

    ש.מתי נפתח החשבון הראשון?

    ת.היא עבדה כל החיים. כשהייתי ילדה היה חשבון. לה ולאבא.

    ש.מתי החשבון שלך היה איתה? מתי צורפתם? בתקופת הנישואין עם י'?

    ת.אולי אפילו לפני. זה היה כל הזמן משתנה. לא יודעת מתי זה היה. פעם היא רשמה ככה, היה עוד חשבון וסגרה. היא קיבלה שילומים.

    ש.כל פעם פתחה איתכם עוד חשבון?

    ת.לא זוכרת.

    ש.היו חשבונות בעוד סניפי בנקים?

    ת.לא יודעת. יודעת על vvv  ו-aaa אם היה עוד? לא יודעת. אולי היה עם אבא כשהייתי קטנה.

    ש.למה היה צורך שאתם תהיו בחשבונות האלה עשרות שנים?

    ת.אין לי מושג למה. מה עבר לה בראש לא יודעת.

    ש.אבל באת איתה לבנק לחתום?

    ת.כן. לא שאלתי אז זה לא עניין אותי." (ר' עמ' 28 ש' 11-עמ' 29 ש' 10).

     

     

34. יותר מכך, שני בני הזוג הגיעו לקשר הנישואין השני בעשור השישי לחייהם, כאשר שניהם מחזיקים בנכסי מקרקעין הרשומים על שמם – הנתבע בבית המגורים, והמנוחה בשתי דירות; האחת כונתה "הדירה ברחוב S" (להלן: "דירתה הראשונה של המנוחה" והנוספת "הדירה בסמטת N" (להלן: "דירתה השנייה של המנוחה").

     

35. המנוחה נהנתה מנכסיה הנפרדים, לרבות מפירותיהם, במהלך כל תקופת הנישואין, ועשתה בהם כרצונה, לרבות בהכנסותיה משכירות, זאת תוך שהיא נוהגת בהם מנהג בעלים.

     

36. דירתה הראשונה של המנוחה נמכרה על-ידה בתחילת נישואיה בני הזוג, בשנת 1980 או 1981, בסמוך לנישואי שניים מילדיה (התובעים 1-2) ומכספי תמורתה נתנה המנוחה כספים לילדיה; טענה זו של הנתבעים קיבלה תימוכין מעדות התובעת 2:

    "ש.חוץ מהדירה ב-S נתנה לך אמא עוד כספים בסכומים גדולים?

    ת.היא לא נתנה לי את הדירה ב-S. היא נתנה לי את החלק כמו לאחים שלי. זה היה חלק קטן של דירה של 50 מ' ב-S. זה היה בשנת 80 , 81. משהו כזה. בלוק של שיכון עובדים ב-S שהביאו לשם עולים חדשים.

    ש.כמה מכרה את הידרה? (צ"ל "הדירה", ה.מ.ש)

    ת.לא יודעת. זה גרוש וחצי." (עמ' 21 לפרוט' ש' 5-10).

     

     

    מהמשך חקירת הנתבעת 2 עלה בנוסף, כי דירה זו היא דירתה הראשונה של המנוחה, אשר נמכרה על ידה בסיועה של התובעת 2, בהיותה דירה שהיתה רשומה גם על שמה של האחרונה, לנוכח פטירת אביהם המנוח של התובעים 1-2 בהיותם קטינים.

     

    התובעת 2 פרטה בעדותה את נסיבות המכירה; ברם, בהתייחס לרכיב אודות מעורבותו של הנתבע במכירה ובמענה לשאלות ביהמ"ש בנדון, השיבה כי זאת אינה זוכרת, הגם שקודם לכן העידה, כי במכירה היו מעורבות אקטיבית היא ואמה המנוחה (ר' עמ' 21 לפרוט' ש' 12-22). העדר הקוהרנטיות באופן תיאור המכירה באופן זה עומד לחובתה של התובעת 2 עת היא נבחנת בראי מהימנותה.

     

37. אשר לדירתה השנייה של המנוחה ולאופן ההתנהלות הרכושי/שיתופי בה, הצטיירה תמונת נתונים בלתי נהירה, ולמצער כזו הנעדרת הלימה בין הצהרות התובעים 1-2, לרבות טענתם בדיעבד בדבר שיתוף רכושי בין אמם המנוחה לבין הנתבע 2; והדברים נאמרים על דרך ההמעטה ומתוך זהירות בכבוד התובעים ומאחר ודומה כי הדברים מדברים בעדם ואין צורך להרחיב.

     

38. בהתאם, עלה מעדות התובעת 2, כי הדירה נרכשה ע"י המנוחה מכספה שלה בלבד ונרשמה על שמה בלבד, הכל במהלך נישואי בני הזוג (ר' עדות התובעת 2 בעמ' 30 ש' 24-27). עדותו של התובע 1, בנה של התובעת חיזקה את בעלותה המובחנת של המנוחה ואת עובדת רכישת הדירה השנייה על ידה, עת העיד בלשונו שלו כי, את הדירה אמו המנוחה "קנתה לעצמה" במהלך נישואיה לנתבע (ר' עמ' 31 לפרוט' ש' 20-24).

     

39. בהמשך, ובמהלך נישואי בני הזוג, בשנת 2015 (21.9.15) נערך שינוי ברישום הזכויות של המנוחה בדירה וזו הועברה על ידה לשמם של התובעים כ"העברה ללא תמורה" (ר' בעמ' 24 לפרוט' ש' 27; כן ר' מסמכי עסקת עסקת המתנה, לרבות תצהירי המתנה של המנוחה והתובעים מיום 21.3.15, שהוגשו לתיק ע"י הנתבעים ביום 30.7.20); לטענת התובעים, הסיבה לכך נעוצה בחששה של המנוחה, כי הנתבע יהיה "לחיץ" על-ידי ילדיו, הנתבעים 2-3, כי הוא אינו יודע מה קורה איתו הרבה זמן.

     

40. התובעת 2 הצהירה בעדותה, כי הגם ש"ברור", לשיטתה וכלשונה, שהדירה השנייה של המנוחה שייכת למנוחה ולנתבע (עמ' 22 ש' 18-19) והיא נרשמה על שם התובעים כ"פקדון", כלשונה, בניגוד לכאורי למסמכי עסקת המתנה שהוצגו, כאמור לעיל, אזי כספי השכירות שהתקבלו בגינה, בהיותה מושכרת לסירוגין, התקבלו רק על-ידי המנוחה (עוד ר' אף עדות התובע 1 בדבר השימוש הבלעדי של המנוחה בכספי השכירות במהלך שנות הנישואין, בעמ' 41 ש' 30-32 ובעמ' 42 ש' 3-4); הוסיפה התובעת 2 והעידה, כי בהמשך ומשהועברה דירה זו לשם התובעים הם אלו שנהנו מכספי השכירות ומעולם לא העבירו לידי הנתבע חלק מהפירות, זאת הגם שלכאורה ולשיטתם הם המדובר ברכוש משותף של בני הזוג (ר' עמ' 22 לפרוט' ש' 8-17).

     

41. התובעת 2 לא ידעה להסביר מדוע גרסה זו עלתה לראשונה במהלך עדותה ולא זכתה לאזכור בכתבי בי דין שהוגשו מטעם התובעים, לרבות כתב תביעה מתוקן ותצהירים (ר' עדותה בעמ' 23 לפרוט' ש' 11-30 וכן בעמ' 25 ש' 30- עמ' 26 ש' 10).

     

42. מעדות התובעים ובהם התובעת 2 עלה בבירור, כי כלל הכנסותיה של המנוחה מכל מקור שהוא, לרבות כספי הפנסיה כאלמנה, כספי הביטוח הלאומי, רנטה שקיבלה ופנסיה לאחר פרישתה הוכנסו תמיד לחשבונותיה שלה שהיו כאמור בבעלות משותפת עם התובעים 1-2 ילדיה (ר' עדותה בעמ' 30 לפרוט' ש' 15-30).

     

43. בני הזוג התנהלו תחת מנגנון כלכלי שוטף מובנה, לפיו המנוחה, שהשתכרה יותר מאת הנתבע, והתגוררה עמו בבית המגורים, העבירה לו מידי חודש סכום בגין הוצאותיה בבית (ר' האמור בסעיפים 11-12 לתצהירי התובעים; פרוטוקול הדיון מיום 18.03.18 עמ' 7 ש' 17-32).

     

44. אף המנגנון שבמסגרתו בחרו להסדיר את נישואיהם בשנת 1979 בטקס נישואים שלא תועדו ברשומות נבחר מתוך ראייה כלכלית ועל מנת להבטיח זכויות רכושיות וביתר שאת את זכויות המנוחה כאלמנה; בני הזוג נישאו בטקס נישואין מעין זה, זאת, בין היתר, בהיות המנוחה אלמנה שלא רצתה לפגוע בזכויות להן היתה זכאית מכוח נישואיה הראשוניים וברצון שניהם לשמר את מעמדם כפנויים שרכושם נפרד (ר' סעיף 5 לכתב ההגנה מתוקן; סעיף 9 לסיכומי הנתבע).

     

     

     

45. התנהלות המנוחה בחייה, בהתאם לתצהירי ועדויות התובעים 1-2 או מי מהם, מלמדת על היות המנוחה אישה דעתנית המודעת למעשיה הכלכליים ומתנהלת בהתאם (לרבות רכישה ומכירת נכסים, השכרתם, ניהול חשבון בנק לרבות חסכונות); בעדותו שפך אור בנה של המנוחה על אמו כמי שהיתה "אישה חזקה. לא יכולת להתערב בעניינים שלה" (עמ' 45 לפרוט' ש' 28-29) ועוד הוסיף "זו אישה קשה. חזקה. לא יכולת להיכנס לענייניים שלה. אישה קשה חיובית כמובן" (עמ' 45 לפרוט' ש' 32 – עמ' 46 ש' 1).

     

46. יצוין כי התביעה דנא הוגשה ע"י התובעים 1-2 מכוח מינויים כאפוטרופסיים על גופה ורכושה של המנוחה, ולא על ידה, זאת כאשר למרבה הצער היא נפטרה במהלכה. המסד העובדתי והמשפטי שעליהם מושתתת התביעה, הוא כאמור דבר קיומו של שיתוף ספציפי. משום כך מפתיעה היתה עדות התובע 1, בנה של המנוחה, כי אמו המנוחה והנתבע לא שיתפו אותם כלל בהסדריהם הרכושיים: "ש. אמא שלך וי' שיתפו אתכם בהסדרים הרכושיים ביניהם? ת. אותנו. לא." (עמ' 47 לפרו' ש' 7-8).

     

47. דומה כי עדויות נוספות על זו של התובע 1 לא הוסיפו דבר בנדון.

     

48. כך, מעדות התובעת 3, נלמד, כי סבתה לא שיתפה אותה בכל ענייניה הרכושיים והכלכליים בהיותה נכדתה (עמ' 36 ש' 6-7). שתי העדות הנוספות שהובאו להעיד כמכרות של המנוחה לא תרמו דבר בסוגיה זו והעידו אף הן, כי המנוחה מעולם לא שיתפה אותן בעניינים הכלכליים שבינה לבין בעלה, הנתבע (ר' עדות הגב' צ' עמ' 17 ש' 1-3; עדות הגב' ר' בעמ' 17 לפרוט', ש' 26-28).

     

49. כך שאת עדות התובעת 2 בדבר מודעותה לקיומו של שיתוף יש לקרוא על רקע המאסה הראייתית המשלימה והשותקת בעניין זה, ולמצער הסותרת כעולה מעדות התובע 1; ומכל מקום לא היה בה כדי לבסס כדבעי את טענתם בדבר השיתוף הרכושי ששרר בין בני הזוג ומקל וחומר כדי להוכיח דבר קיומו של שיתוף ספציפי בנכסים חיצוניים.

     

50. על כך מוסיפות הוראות צוואת המנוחה משנת 2009 שקוימה בידי התובעים; החותרות מהותית תחת טענת התובעים בדבר קיומו של שיתוף רכושי ספציפי בין בני הזוג. וארחיב.

     

51. המנוחה הותירה אחריה צוואה משנת 2009 שהוגשה לקיום ע"י התובעים; עיון בצוואה מראה, כי הצוואה מפורטת ומתייחסת קונקרטית רק לדירתה השנייה לרבות כתובת נקובה; ודוק, בית המגורים כלל לא מוזכר בצוואתה.

     

52. יותר מכך, בהתייחס לנתבע, בעלה של המנוחה, קובעות הוראת הצוואה, הלה יהא זכאי לקבלת סך נקוב של 5,000 ₪; הא ותו לא; זאת כאשר את רכושה ובו דירתה השנייה היא מורישה לתובעים בחלקים שווים.

     

53. הוראות הצוואה, לרבות על הכתוב בה והנעדר הימנה, אינן מתיישבות עם גרסת התובעים כפי שהועלתה במרוצת ניהול ההליך, בדבר היות דירתה השנייה של המנוחה רכוש המשותף לבני הזוג, ולמצער סותרת את תפיסת הבעלות של המנוחה בנכס זה כמו גם בדירת המגורים ובנוסף הן מעוררות סימני שאלה ביחס לטענות שביסוד תביעתם, בדבר קיומו של שיתוף ספציפי של המנוחה בנכסי הנתבע ולהיפך.

     

54. לא יהא זה בלתי מתקבל על הדעת להניח, כי אם הייתה המנוחה סוברת או שמא הוצג לה ע"י הנתבע מצג לפיו היא אוחזת בזכויות בבית המגורים, היתה מוצאת לנכון לאזכרו בצוואתה, כפי שהתייחסה לנכס השני בבעלותה, זאת כאשר בהתייחס אליו היתה קובעת את זכאותו של הנתבע, שהרי הצוואה נכתבה שנים לפני אותן טענות של התובעים מפני חששה של אמם המנוחה מהשפעת ילדי הנתבע עליו מחמת מצבו המנטלי.

     

55. בעדותו, לא נתן התובע 1 כל הסבר המניח את הדעת להעדר אזכור בית המגורים בצוואה כמקנה זכויות למנוחה מחד גיסא, לצד הוראת הורשה של הדירה השנייה במלואה לילדי המנוחה, מבלי להתייחס כלל לזכויותיו של הנתבע, כבעלה של המנוחה בדירה, מאידך גיסא.

     

56. לכאורה עולה, מעדויות התובעים 1-2, כי עצם דבר קיומו של הפער הכלכלי בין שני הנכסים הוא המצדיק את ההבחנה המבדלת שבין זכויותיה של המנוחה בבית המגורים והעדר זכויותיו של הנתבע בדירת מגוריה; משל משמעותו של שיתוף בנכסים חיצוניים של בני זוג שקיים פער בשוויים הוא בבחינת "מה ששלך שלי ומה ששלי שלי".

     

    "לשאלת ביהמ"ש - מה אתה אומר על זה שאמא לא הזכירה את הדירה ב- xxx בצוואה שלה? אני משיב בסדר. שוב פעם. מה שאני יודע מאמא שלי בנושא הזה , שוב פעם אני לא יודע מה היה בנפש שלה, הדבר היחיד שאני יודע שהיא סיפרה שלא היו לה בעיות עם י' אלא היו לה בעיות כנראה עם הילדים. [...] כי הסכום של הדירה הזאת, הערך שלה, כזה נמוך שבכלל לא. ועוד בהתחלה זה היה שווה חצי. סכום מאוד קטן. מקום שלא התפתח. לכן רשמה את זה כדבר של מה בכך. [...] לשאלת ביהמ"ש אבל מדובר בהסדר שלאחר פטירה ולכן לא ברור לביהמ"ש ההסבר שלי, אני משיב (מעלעל בצוואה) – אני לא יכול לדעת למה. מה הנקודה. אני מאמין שהיא ידעה כל הזמן שזה ברור מאליו שזה גם חלק ממנה, ששייך לה. כלומר, אם היא נשואה לו וחיה איתו. היא הבינה שזה ברור מאליו שזה חלק מהרכוש שלה" (עמ' 50 לפרוט' ש' 5-17).

     

57. התובעים טענו אך לא הוכיחו דבר קיומן של השקעות משותפות בנכס ולמצער כאלה שאותן מצאתי כעולות כדי "דבר מה נוסף" להוכחת השיתוף הספציפי בבית המגורים ולמצער לא באספקלריה של כלל נסיבות חיי בני הזוג; התובע 1 העיד כי הוא בעצמו ערך שיפוצים (ר' עמ' 46 לפרוט' ש' 11-12).

     

58. לא הוכחו הרחבות או השבחות בבית מגורים, לרבות דבר קיומם של שיפוצים משמעותיים החורגים מאחזקה שוטפת סבירה של נכס במרוצת השנים; אמנם טען התובע 1 לדבר קיומם של שיפוצים לפחות פעמיים; ברם קונקרטית עלה מעדותו סיווגה של החלפת צנרת ביוב, מחמת קלקולה של הקודמת, כשיפוץ משמעותי שנערך בנכס (ר' בעמ' 46 לפרוט' ש' 16-19); זאת ועוד, עדותו של התובע 1, כביכול נעשו שיפוצים בסלון ובמטבח, בין פרקי הזמן שבהם הגיע לבקר את בני הזוג והוא הבחין בהם "פתאום" כלשונו, לא התיישבה עם המשך עדותו בה הצהיר, כי הוא נהג לבקר רבות בבית המגורים והיה מגיע כ-3 פעמים בשבוע (ר' עמ' 46 לפרוט' ש' 20-30).

     

59. הצדדים הגיעו, כאמור לעיל, לכלל הסדר דיוני בדבר הכנת סרטון על ידי צלם מקצועי אובייקטיבי מטעמם, אשר יגיע לבית המגורים ויתעדו בסרטון (ר' פרוט' הדיון בעמ' 54 ש' 16-23); הוגש דיסק און-קי, המונה כעשרה פריטים (סרטונים באורכים שונים) שנערכו בהתאם להסכמותיהם כאמור. צפייה בסרטונים אלו מעלה, כי המדובר בבית ישן, הן חיצונית והן פנימית.

     

60. צפייה בתוכן המוסרט תחת עינו של צופה סביר, מעלה, כי אין בו כדי להלום את טענות התובעים בדבר שיפוצים ניכרים שנערכו במקום, למצער משמעותיים או כאלה החורגים מאחזקה שוטפת או כאלה שיש בהם כדי לחזק טענה בדבר השקעה יתרה המבססת או מחזקת טענת שיתוף בבית כנכס חיצוני, זאת מבלי להתעלם מהטענה כי חלף זמן מיני אז.

     

61. בתמצית ייאמר, המדובר בבית ישן, בן קומה אחת, המוקף בגינה שאינה מטופלת ובה מצויים, בין היתר, קקטוסים גבוהים, מרצפות המונחות על גבי הקרקע וכן אבנים משתלבות; עוד מונחים בחצר כסאות. על קירותיו החיצוניים של הבית ניכרים, בין היתר, כתמים שחורים, כך גם נצפים על חלק מהקירות מעין בקיעים ("פיצוצים"); גרם המדרגות שבפתח המונה מס' מדרגות מיושן ודומה, כי קיימים שברים בחלק מהריצוף. פנים הבית אף הוא מיושן, והדבר ניכר, למשל, בריצוף שבחלקו סדוק, בארונות המטבח (שווילון משלים חלק מהם החסר), בחלונות המקיפים את הבית, כמו גם בחדרי אמבטיה ושירותים, על אביזריהם הבסיסיים. אין זאת אלא, שתחת עינו של צופה סביר דומה, כי בסרטון שצורף לא עלה כדי לבסס את טענות התובעים באופן שבו נטענו, כאמור לעיל.

     

62. אשר לשיתוף הנטען בחשבון הבנק של הנתבע; עתרו התובעים בשם המנוחה לקבלת סעד הצהרתי בהתייחס לחשבונו הנפרד של הנתבע, אך לצד זאת, בחרו שלא לשתף פעולה עם היבטים של איזון משאבים, חרף מינוי המומחה ע"י ביהמ"ש, כאמור, אלא להתנהל בדווקנות בעניין הסעדים הקונקרטיים להם עתרו בראי זכויות המנוחה בלבד. דומה כי בעצם הגדרת שיתוף גלומה הדדיות, החסרה באופן מובהק מהליך זה וחותרת תחת טענותיהם של התובעים עצמם ומעוררת בזהירות המתחייבת את סוגיית תום הלב.

     

63. בדומה לבית המגורים, לא מצאתי כי הוכח הנדרש בדבר שיתוף המנוחה בכספי חשבון הבנק הרשום ע"ש הנתבע, למצער במתכונתה של מסגרת נורמטיבית שבה התנהלו התובעים בגדרי הליך זה, ועל כן אף ברכיב זה לא מצאתי לקבל התביעה.

     

64. בבחינת למעלה מן הצורך ועל רקע האמור לעיל בדבר אופן התנהלות הצדדים, אוסיף, כי אין מחלוקת כי בני הזוג התנהלו בחשבונות נפרדים במרוצת כלל חייהם המשותפים, באופן שבו לא היה חשבון אחד משותף אף לא לצורכי הבית וכל צד התנהל בחשבונו. יתרה מכך, גם כאשר בחרה המנוחה בשותפים לחשבונות הבנקים שלה לרבות במרוצת חיי הנישואין, היו אלה ילדיה התובעים 1-2 ולא הנתבע בעלה.

     

65. כך גם התקיים מנגנון של הפרדת חשבונות והעברת סך חודשי קבוע ויציב מטעם המנוחה לנתבע כשם שדייר מעביר דמי שכירות לבעל הבית, כאמור לעיל; אופן התנהלות החותר תחת טענת השיתוף הכלכלי הנטען.

     

66. כאמור, תמונת הנתונים העולה בנסיבות ההליך שפורטה לעיל מצביעה, כי המנוחה, שהיתה אשה שידעה לעמוד על דעתה, ניהלה את חייה באופן כלכלי מובחן ושקול, לרבות בהיבט שמירת זכויותיה כאלמנה במסגרת דרך מיסוד הקשר עם הנתבע. עובדות אלה חותרת תחת טענת התובעים, על דרך עדות התובעת 2, לפיה הכספים שהועברו לנתבע ע"י המנוחה נעשו תוך ניצול תמימותה ע"י הנתבע, זאת כאשר באותה הנשימה טוענים התובעים ליחסים זוגיות מיטיבים והרמוניים ששררו בין בני הזוג. כך גם לא מתיישב הדבר עם האמור בעדות התובעת 2 עצמה, בדבר היות אמה אישה נדיבה (ס' תצהיר התובעים 2-3; פרוטוקול הדיון מיום 26.11.18 עמ' 21 ש' 26).

     

67. אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, לא מצאתי להעתר לקבלת הסעדים כפי שנתבעו ע"י התובעים בגדרי הההליך. בנסיבות אלה, יישאו התובעים בהוצאות הנתבעים בסך של 25,000 ₪ וכן ישיבו את הסכום שהוצא ע"י התובעים לצורך הכנת הסרטון (כאמור לעיל); אלו ישולמו על ידם בתוך 30 ימים מהיום.

    תואיל המזכירות להמציא הפסק לצדדים ולסגור את ההליך.

    פסה"ד יהא מותר בפרסום תחת השמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, י"א שבט תשפ"ב, 13 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.