פס"ד בהתנגדות לצוואה, בין היתר בעילה של השפעה בלתי הוגנת

א' – העובדות הצריכות לעניין:

1. התובעת היא אלמנתו של המנוח שנפטר ביום 28.1.22 (להלן: המנוח), בעוד שהנתבעים הם ילדיו מנישואיו הראשונים. בשנת 1984, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, נישא המנוח לתובעת ונולדה להם ביתם המשותפת (להלן: הבת). לאחר פטירתו של המנוח, פנתה התובעת לרשם הירושה בבקשה לקיים אחר צוואת המנוח בעדים מיום 11.12.97 (להלן: הצוואה). הצוואה היא צוואה 'פשוטה' המחזיקה עמוד בודד ובו סעיף הורשה בודד, בזו הלשון:

    

   "3. לאחר פטירתי, לאחר התשלומים וההוצאות המפורטות בסעיף 2 דלעיל, הנני מצווה את כל רכושי הן מקרקעין אחרים הן מיטלטלין, הן כספים, הן זכויות, הן תביעות והן כל רכוש אחר מכל מין וסוג שהוא בכל מקום שיימצא השייך לי כיום ושיהיה שייך לי בעתיד הנני מצווה לאשתי [התובעת] במידה ואשתי תקדם אותי במיתה, הנני מצווה את כל רכושי [לבת]. לרבות חלקי בדירה".

    

   לשלמות התמונה יצויין כי שלוש המילים "לרבות חלקי בדירה" נכתבו בכתב יד ובסמוך לכך חתימת לגביה נטען כי היא חתימת המנוח.

    

2. בין לבין, וביחד עם התנגדותם לצוואה, הגישו הנתבעים בקשה לקיים אחר "צוואת המנוח" מיום 17.4.2016 בכתב ידו, שזוהי לשונה:

    

   הצהרה

   אני הח"מ [המנוח]

   אמור לשנות את הצוואה בדבר הרכוש המשותף

   גם לטובת 2 הילדים שלי:

   [הנתבע 2]

   [הנתבעת 1]

   (חתימה)17.4.16

    

3. התובעת התנגדה לבקשה התובעים וטענה כי המסמך דלעיל איננו בגדר צוואה כלל. בפסק דיני מיום 30.5.24 בת"ע 35723-05-22 (פורסם במאגרים – להלן: פסק הדין) קיבלתי את טענות התובעת וקבעתי, בין היתר, כי אין מדובר בצוואה כלל ועיקר ועל כן לא ניתן לקיימה. הנתבעים לא השלימו עם פסק דיני זה והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה ביום 25.2.24 בעמ"ש 26843-07-23 (פורסם במאגרים).

    

4. במסגרת בירור התובענה, ולבקשת הנתבעים, מונתה הגב' קרן רווה כמומחית מטעם בית המשפט על מנת לבחון האם החתימות שנחזות להיות חתימות המנוח על גבי הצוואה הן אכן חתימותיו, ובחוות דעתה מיום 14.11.23 נרשמה מסקנתה: "החתימות בשם [המנוח] ז"ל על המסמכים לבדיקה אשר סומנו א'-ב', הן אותנטיות ונכתבו על ידו, אין כאן כל זיוף".

    

5. להשלמת הרקע העובדתי יצויין כי במהלך נישואיהם רכשו המנוח והתובעת דירת מגורים בתל אביב, אשר בשנת 2009 הועברו זכויותיהם בה לבת. עורך הדין שטיפל בהעברת הזכויות, עו"ד חנן עמית, היה גם אחד משני עדי הצוואה.

    

6. הצדדים ועדיהם נשמעו ומשהוגשו סיכומים בכתב, בשלה העת ליתן פסק דין זה.

    

   ב' – עיקר טענות הצדדים:

    

7. להלן עיקר טענות הנתבעים (המתנגדים):

    

   1. משך כל נישואיו של המנוח לתובעת, סבל המנוח מנחת זרועה, מאיומים ומהתעללות. המנוח היה כ-"בובה על חוט" וכ-"חומר ביד היוצר", כאשר התובעת גורמת לו לאבד את "כושר התנגדותו". כפועל יוצא, מעשה הצוואה לא היה מעשה אישי של המנוח ולכן דינה להתבטל.

   2. התובעת ערכה בעצמה את הצוואה ואף הייתה עדה לה ומשכך, דינה להתבטל.

   3. הצוואה ערוכה ומנוסחת באופן לא סטנדרטי וכן: "... המנוח לא חתם כלל על הצוואה ולכן דינה להתבטל!!!" (ר' בסעיף 108 להתנגדות).

   4. התובעת עשקה את המנוח וכפתה את רצונה עליו כך שיעשה צוואה לפי דרישתה, כך שהצוואה היא תולדה של השפעה בלתי הוגנת ולכן דינה להתבטל.

   5. יש לפסול את הצוואה ולקיים אחר 'צוואת 2016' שהיא: "... אינדיקציה ברורה לכך שהמנוח ז"ל לא הבין על מה הוא חותם בשנת 1997 וכאשר התפכח והבין כמה חמורה המשמעות של המסמך משנת 1997 בחר המנוח ז"ל לתקן את העוול שנוצר למתנגדים וליצור צוואה חדשה אשר מביאה לידי ביטוי את רצונו האמיתי וההגיוני" (ר' בסעיף 104 להתנגדות).

       

       

8. להלן עיקר טענות התובעת במענה להתנגדות:

    

   1. כל טענות המתנגדים הן טענות סרק שאך מלמדות כי הם לא משלימים עם רצונו הברור של המנוח, אשר ערך את צוואתו 25 שנים טרם פטירתו וכאשר הוא כשיר לחלוטין.

   2. המנוח והתובעת ניהלו מערכת יחסים טובה ומכבדת וטענות המתנגדים בניגוד לכך אינן אלא בגדר השמצות חסרות בסיס ומשוללות כל אחיזה במציאות.

   3. המנוח והתובעת ערכו צוואות הדדיות, כאשר כל צוואה היא תמונת מראה לצוואה האחרת. מאחר ועסקינן בצוואות הדדיות בין בעל לאשה, אין לומר כי התובעת השפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת.

   4. לדברי הנתבעים, המנוח היה כשיר לערוך צוואה בשנת 2016 ומשכך, דבר לא מנע ממנו לשנות או לבטל את הצוואה, ככל שאכן היה תחת השפעה בלתי הוגנת, כפייה או עושק. הצוואה נערכה בפני עדים והיא משקפת לחלוטין את רצונו של המנוח.

   5. מערכת היחסים של המנוח עם הנתבעים לא הייתה מיטבית והם הושפעו מאימם, אשר מיררה למנוח את חייו באמצעות תביעות רבות והליכים משפטיים לא מעטים, וזו הייתה גם הסיבה שבחרו, לאחר קבלת ייעוץ משפטי, להעביר לבת את זכויותיהם בדירה כדי למנוע הליכי התנגדות לצוואה, בדיוק כפי שמתקיים הלכה למעשה.

       

      ג' – דיון:

       

9. בטרם אפנה לבחינת טענות הצדדים והחלתן על הדין, אני רואה חובה לומר כבר עתה ובקול ברור וצלול כי ההתנגדות שהוגשה היא דוגמא ומופת להליך סרק, להליך חסר כל סיכוי ותוחלת זולת כילוי זמן ומשאבים.

    

10. ראשון וראשית, לא ניתן להתעלם מהעובדה הברורה כי חלק מטענות הנתבעים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, בהתנגדות אחת לצוואה אחת. בכל הכבוד, כיצד ניתן לטעון לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (כלומר, החתימה היא חתימת המצווה) ובאותה נשימה לטעון לזיוף?! וישאל השואל, מדוע שאדם ישפיע על מצווה לערוך צוואה כרצונו של אותו אדם ולאחר כל זאת ידאג שאחר, שאיננו המצווה, יחתום במקום המצווה?!

     

11. אמנם, לעיתים למתנגדים לצוואה לא ידוע בדיוק מהן נסיבות עריכת הצוואה, במקרה הטוב או לא ידוע להם מאומה, במקרה הפחות טוב, ואולם אין בכך כדי להתיר למתנגדים לטעון טענות התנגדות מן היקב ומן הגורן. הרוצה להתנגד לצוואה, ישאל עצמו ראשית מהן העובדות הידועות לו וכיצד ניתן "להלבישן" על הוראות הדין ולא יעשה את ההיפך, קרי: יסרוק את הוראות הדין ואת עילות ההתנגדות ורק אז "ילבישן" על טענות עובדתיות כאלה ואחרות, מבלי משים לסתירות העובדתיות הנגלות מהטיעון.

     

     

     

12. לאחר תום שמיעת הראיות ובטרם ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, נרשמו ביני לבין ב"כ הנתבעים חילופי הדברים הבאים:

     

    "ביהמ"ש: למעשה מה עילת ההתנגדות אדוני מלבד הטענה שאתם טוענים שהייתה צוואה מאוחרת?

    ב"כ הנתבעים: אז אני אענה לכבודו,

    ביהמ"ש: בראשי פרקים.

    ב"כ הנתבעים:מלבד הצוואה של 2016 שעדיין נמצאת בערעור ישנם עוד כמה פרמטרים, אחד זה עניין של השפעה בלתי הוגנת כמו שציינתי בפני כבודו,

    ביהמ"ש: השפעה בלתי הוגנת על צוואה הדדית בין בעל לאישה, אני לא מכיר אפילו פסק דין אחד שקיבל את הטענה.

    ב"כ הנתבעים:שאל אדוני מה הטענות, העניין שנערכה, חרף העובדה שנערכה צוואה הדדית היא למעשה בוטלה בהעברה ללא תמורה,

    בימה"ש: צוואה הדדית לא יכולה להיות מבוטלת בהעברה ללא תמורה, צוואה זה דבר שמתייחס לאחר פטירה, פעולות משפטיות מתייחסות שאדם בחיים, זו טענה שהיא לא יכולה להישמע.

    ב"כ הנתבעים:אז אדוני רוצה שאני אפרוט את כל הטענות שלי?

    ....

    ביהמ"ש: שמעתי את הכל, עכשיו אני אגיד בזהירות המתחייבת, סיכויי ההתנגדות קלושים... השפעה בלתי הוגנת, אני לא מכיר אפילו פסק דין אחד (של) השפעה בלתי הוגנת בצוואה הדדית בין בעל לאישה כאשר אני מזכיר לכולכם את מה שכולנו יודעים, ההשפעה היא מותרת, השפעה בלתי הוגנת אסורה. האדון בשנת 97' לא היה נכה לא היה נוטל כדורים מצילי חיים שהגברת האכילה אותו בהם, הוא היה חופשי הוא עבד הוא היה פנוי הוא יכול היה לעשות מה שהוא רוצה. כל המבחנים של הפסיקה אני לא חושב שמבחן אחד מתקיים בהם... אין השפעה בלתי הוגנת, מה עוד יש?" (עמ' 77, ש' 18).

     

13. ב"כ הנתבעים, בשם הנתבעים, עמד על ההתנגדות, וכמובן שזו זכותם המלאה, וכעת אגש לבחון את טענות התנגדות.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    ג.1. - האם צוואת המנוח היא צוואה הדדית/משותפת לצוואת התובעת?

     

14. בספרו של כב' השופט שאול שוחט "פגמים בצוואות" נרשם: "המבחן לסיווגם של מסמכי צוואה כצוואות הדדיות אינו צורני אלא מהותי... צוואות הדדיות הן צוואות שערכו בני זוג "מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר". יסוד ההסתמכות הוא העמוד בבסיס ההכרה הסוג זה של צוואות. לפיכך מסמכי צוואה יוכרו "צוואות הדדיות" רק אם תוכניהם של ההסדרים שקבע המצווה האחר ולא היו נערכים ללא הסדרים אלה... לעומת זאת, אם נערכו הציוויים ההדדיים בשני מסמכים, מקשה הדבר את בחינת קיומו של יסוד זה ואת סיווגם של שני המסמכים כ"צוואות הדדיות" (שם, עמ' 48-49).

     

15. במקרה דנן, בחינת המהות מובילה למסקנה ברורה כי עסקינן בשני מצווים שערכו את צוואותיהם האחד על בסיס צוואתו של משנהו, שכן בשתיהן כל אחד מוריש למשנהו ולאחר פטירתו של בן הזוג, לבת. אשר על כן, וחרף כי מדובר בשתי צוואות, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי מדובר בצוואות הדדיות/משותפות משלושה טעמים עיקריים:

     

    1. הצוואות הן 'צוואות מראה';

    2. הצוואות נערכו על ידי אותו עו"ד;

    3. הצוואות נחתמו באותו המועד.

        

16. אשר על כן, אני קובע כי מדובר בצוואות הדדיות/משותפות.

     

    ג.2. - מעורבות התובעת בעריכת צוואת המנוח:

     

17. אין כל מחלוקת כי במועד בו נערכה צוואת המנוח, נערכה צוואת התובעת אשר זהה לצוואת המנוח (צוואת תעתיק), כאשר העדים הם אותם עדים, הנוסח הוא אותו הנוסח וברור לחלוטין כי שתי הצוואות נערכו בעבור בני הזוג כצוואות הדדיות.

     

18. יוער כי למרות הזהות בצוואות, בצוואת התובעת הוספה פסקה: "הנני מצווה כי חלקי בדירה וברכושי, יועבר לאחר מות בעלי, [לבת] ואסור יהיה לעשות בחלקי בדירה וברכושי כל דיספוזיציה אחרת".

     

19. סעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן: החוק), מורה כי: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

     

20. בע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו (נבו, 4.1.00) סיכמה כב' השופטת שטרסברג כהן את ההלכה, לאמור: "לאור תוצאתו הקשה של סעיף 35, עלינו לתת דעתנו לשאלה, מהי מידת הגמישות האפשרית והראויה בפרשנות ההוראות שבו, שיש בה כדי להשיג את תכליתן. ככל שהדבר נוגע לעריכת הצוואה על-ידי הנהנה או לחתימת הנהנה על הצוואה כעד, דומה שאין מקום לפרשנות המרככת את הגזרה. משנתקיים אחד מאלה, אין מנוס מלפסול את ההוראה המזכה את עורך הצוואה או מי שהיה עד לה" (שם, עמ' 36; הדגשה לא במקור).

     

21. בעניינו אנו, הנתבעים כלל לא הוכיחו כי התובעת ערכה את צוואת המנוח ואיש (לרבות התובעת) לא נשאל על כך ולו שאלה אחת. עו"ד עמית, הוא עורך הדין שאליו הגיעו בני הזוג לשם עריכת הצוואה ואין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הצוואה נערכה על ידו ו/או על ידי מי מצוות משרדו.

     

22. עוד ובהמשך נטען כי מאחר והתובעת הייתה עדה לצוואה, הרי שהיא פסולה מלרשת באמצעותה. עו"ד עמית נשאל לעצם נוכחותה הפיזית במעמד חתימתו של המנוח על הצוואה והשיב:

     

    "ב"כ הנתבעים: או-קיי אז ערכו שתי צוואות חתמו עליהם ביחד באותו חדר את זה אתה יכול לאשר לי?

    עו"ד עמית:עד כמה שאני זוכר אני חושב שכן, יכול להיות שהיו יחד יכול להיות שאחד יצא,

    ב"כ הנתבעים: או-קיי לא ניכנס כרגע למונחים" (עמ' 14, ש' 1).

     

    ואילו התובעת נשאלה והשיבה:

     

    "ב"כ הנתבעים:ישבתם באותו חדר? ערכתם ביחד את אותה צוואה?

    התובעת:הכל כמו שעמית סיפר" (עמ' 61, ש' 4).

     

23. ייתכן ביודעו שאין לשאלה הזו רלוונטיות בדין, לא הוסיף ב"כ הנתבעים לשאול שאלות נוספות ("...לא ניכנס כרגע למונחים") ולמרות העמימות המסוימת שנותרה בעניין, אף אם תאמר כי המנוח והתובעת שהו באותו החדר, אין בכך כדי להפוך את התובעת לעדת הצוואה, כמשמעות הביטוי בסעיף 35 לחוק, כפי שנקבע בע"א 681/77 צבי גבריאל נ' אורסולה שאבי (נבו, 7.12.1978): "הביטוי "עד לעשייתה", כוונתו לעדי הצוואה במשמעות סעיף 20 לחוק... המשיבה אמנם נכחה בשעת עריכת הצוואה והחתימה עליה (חתימת המצווה – י' ש'), אך היא לא הייתה "עד לעשייתה", כמשמעות ביטוי זה בסעיף 35 לחוק" (שם, בעמ' 5).

     

24. אשר על כן, אני דוחה את הטענה למעורבות התובעת. למען הסר ספק, מסקנתי הייתה נותרת זהה אף אם לא היה מדובר בצוואות הדדיות/משותפות.

     

     

     

     

    ג.3. – זיוף:

     

25. לדברי הנתבעים, החתימה על הצוואה איננה חתימת המצווה. טענה זו הוכחה כטענת סרק שאפסותה נגלית למרחוק. יוזכר כי המומחית שמונתה הגיעה למסקנה חד משמעית כי אין מדובר בזיוף, מה גם שהנתבעים ויתרו על חקירתה ובכך חיזקו עוד יותר את חוו"ד הברורה (ר' בע"מ 6308/12 פלונית נ' פלונית (30.4.2013)).

     

26. למותר לציין כי, שוב, איש מבין עדי הצוואה או אפילו התובעת לא נשאל ולו שאלה אחת בעניין, ולא ברור על מה ולמה היא נטענה מלכתחילה.

     

27. אשר על כן, אני דוחה את הטענה לזיוף.

     

    ג.4. – השפעה בלתי הוגנת:

     

28. בסיכומי התשובה של הנתבעים, ניכר כי אלו נערכו לסיכומים ראשיים שכן הם העלו את עניין ההשפעה הבלתי הוגנת תוך שהם טוענים כי נתמלאו כל התנאים הקבועים בפסיקה להוכחת אותה השפעה אסורה.

     

29. סעיף 30(א) לחוק מורה כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

     

30. ברגיל, היה עלי כעת לפרט ולהביא מתוך הפסיקה על אודות השפעה בלתי הוגנת, על ההבדל בין השפעה שגרתית לבין השפעה בלתי הוגנת, על נטל הבאת הראיה, על נטל השכנוע, על המבחנים לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת וכו'. עוד ברגיל, היה עלי לנתח את עדויות הצדדים, לבחון היטב את טענותיהם, את ראיותיהם וכיצד המארג העובדתי המוכח משפיע עלה דין החל ומכוון לקביעה משפטית.

     

31. כתבתי "ברגיל" שכן במקרה מאד מיוחד זה, אינני רואה כל צורך להכביר מילים ולהשחית מלל לריק, שכן מיד לאחר הוראת סעיף 30 הנ"ל לחוק, אנו מוצאים את הוראת סעיף 31 לחוק ולפיה: "עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה... והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה".

     

32. ונשוב לאחת מטענות היסוד של הנתבעים; בסעיף 104 להתנגדות מביעים הנתבעים את דעתם על אודות "צוואת 2016", ובלשונם:"... אינדיקציה ברורה לכך שהמנוח ז"ל לא הבין על מה הוא חותם בשנת 1997 וכאשר התפכח והבין כמה חמורה המשמעות של המסמך משנת 1997 בחר המנוח ז"ל לתקן את העוול שנוצר למתנגדים וליצור צוואה חדשה אשר מביאה לידי ביטוי את רצונו האמיתי וההגיוני" (הדגשות לא במקור).

     

     

     

33. ייתכן כי מבלי משים, הודו הנתבעים 'הודאה משפטית' מלאה וגמורה בעובדות הבאות:

     

    1. בשנת 2016 – לאחר כ 19 שנים ולא רק לאחר שנה אחת – המנוח הבין היטב את תוכנה של הצוואה (נזכיר, הצוואה משנת 1997);

    2. באותה העת בחר המנוח לתקן את הצוואה וליצור צוואה חדשה;

    3. באותה העת היה המנוח כשיר מכל הבחינות להבין טיבה של צוואה;

    4. באותה העת היה המנוח משוחרר מכל כבל או מעצור ויכול היה להביע את רצונו האמיתי וההגיוני.

        

34. בע"א 728/81 חיר נמר חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי (פורסם בנבו, 9.5.83), הוסבר מהי 'הודאה משפטית' ומשמעותה, לאמור: "...הידועה בשם "הודאה משפטית" או "הודאה שיפוטית", שנועדה לפטור את הצד שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסוימת כדוגמת הודאות הנמסרות בכתבי הטענות... [ההודאה] אינה ראיה כלל, אלא היא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת ומשחררת מן הצורך להוכיחה"" (סעיף 10 לפסק הדין; הדגשה לא במקור).

     

35. אמור מעתה, אף אם היו מוכיחים הנתבעים השפעה בלתי הוגנת, אונס, כפייה, לחץ פסול וכו' – מכח הצהרתם ובהתאם לסעיף 31 לחוק, דין טענותיהם להידחות שכן לא רק שחלפה שנה ממועד אותה "השפעה בלתי הוגנת" (שכלל לא הוכחה), אלא חלפו להן כ 19 שנים לכל הפחות! במקרה אחר בו הנסיבות היו פעוטות מזה באופן ניכר (שנתיים ולא 19 שנים) קבע בית המשפט העליון בע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין (נבו, 12.6.89): "מיום שהופעלה אותה השפעה בלתי הוגנת, כטענת המערערת, חלפו כשנתיים עד יום פטירתה. כל אותה תקופה יכולה הייתה המנוחה לבטל את צוואתה ועל-ידי כך לבטל את תוצאות אותה השפעה. מאחר שכך, חלות כאן הוראות סעיף 31 לחוק הירושה, לפיהן די בשנה אחת כזו כדי לבטל את תוצאות ההשפעה הבלתי הוגנת, אם הייתה כזו. לפיכך הייתי דוחה טענה זו" (שם בפסקה 6(ב) לפסק הדין).

     

    במקום אחר נקבעו דברים דומים, לאמור: "למעלה מן הצורך אוסיף, שגם אם הייתי קובע ששרון השפיע במועד עריכת הצוואה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, סבורני שהשפעה זו חלפה שנים רבות לפני פטירת המנוחה, ועל כן, לפי סעיף 31 לחוק הירושה אין עוד מקום לבטל את הצוואה מכוחה" (ר' עמ"ש (חיפה) 34987-10-16 (31.12.19), פסקה 77 לפסק הדין).

     

36. במאמר מוסגר ומטעמים אקדמאיים בלבד, אציין כי הנתבעים לא הוכיחו קיומו ולו של מבחן אחד בעניין השפעה בלתי הוגנת בהתאם למבחני דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש (נבו, 22.6.1998) ור' בהרחבה בסעיפים 27-36 לסיכומי התובעת.

     

37. אם לא די בכל זאת, נזכיר כי מדובר בצוואות הדדיות/משותפות של בני הזוג, בהן כל אחד הוריש למשנהו את מלוא רכושו ובמקומו, לבת. נזכיר שוב כי הנתבעים התנגדו לצוואה ההדדית/המשותפת בטענה להשפעה בלתי הוגנת, ואם לא היה די בכל הוראות הדין שמכוחן הטענה נדחית, נוסיף לכך את הנאמר בע"א 510/90 מרים כצנשטיין נ' חינה סידרנסקי (נבו, 7.2.1991): "כלל גדול הוא, כי המתנגד לקיום צוואה, בשל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, עליו הראיה שהיא נערכה כאמור... זאת ועוד, גם מקום בו קיימת הנחה לכאורה, כי הענקה או עיסקה במסגרת יחסי אמון נגועות בהשפעה בלתי הוגנת - אין ההנחה האמורה חלה על יחסיהם של בני-זוג. בע"א 133/84 בעמ' 774, אמרתי בהקשר זה את הדברים הבאים: "יש היגיון פנימי רב בתיזה, השוללת את קיומה של הנחה לכאורה בדבר השפעה בלתי הוגנת ביחסים בין הבעל לאשתו. יתרה מזאת, ביחסיהם של בני-זוג בינם לבין עצמם רגילה ומקובלת עריכתה של צוואה לפי עיקרון ההוותרות בחיים. הדבר נעשה בהסכמה הדדית ומבטא את מציאות החיים" (פסקה 5 לפסק הדין; הדגשות לא במקור).

     

38. אשר על כן, הטענה כי הצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת שדינה להיפסל, נדחית מכל וכל. למען הסר ספק, מסקנתי הייתה זהה אף אם לא היה מדובר בצוואות הדדיות/משותפות.

     

    ג.5. – כמה הערות טרם נעילה:

     

39. פסק דיני זה לא יהיה שלם מבלי שאתן דעתי להתנהלות. לצערי הרב, חלקים נרחבים מחקירות התובעת ועדיה התמקדו בעניינים שאין ולא יכולה להיות להם כל רלוונטיות לסוגיות שעל הפרק. הנתבעים ניסו לשכנע בנראטיב משל המנוח היה גבר מוכה, חבול ואנוס לעשות את דבריה של התובעת, ואולם לא עלה בידם להביא ולו ראיה טובה אחת להוכחת טענתם. כך לדוגמא, העידו שני ילדיו של המנוח (הנתבעים) ואימם כי לא קלטו בחושיהם כל אלימות מצד התובעת כלפי אביהם, אלא הסתפקו בלומר כי כך שמעו מפי אביהם.

     

    וכך העידה הנתבעת: "אני לא חייתי איתם באותו בית אז איך אני אראה?" (עמ' 23, ש' 10), וכך העיד הנתבע: "שמעתי מעדות פי של אבי זכרונו לברכה" (עמ' 25, ש' 6) וכך העידה אימם של הנתבעים: "אני לא ראיתי אני רק שמעתי" (עמ' 28, ש' 18).

     

40. הנתבעים סברו כי אולם בית המשפט וההליך הם בבחינת אולפן "חיים שכאלה", תוך שעדי התובעת נשאלו שאלות שהקשר שלהם להליך מקרי או נכון יותר, לא קיים. כך לדוגמא, נשאלה הבת שאלות כאלה ואחרות על יחסי הוריה, תוך שמטיחים בה אירועים שמצאתי אותם מופרכים או למצער, מוגזמים ובלתי רלוונטיים, עד אשר הפרעתי את החקירה הנגדית בשאלה:

     

    "בימ"ש: תגידי את יודעת משהו על צוואת 97'?

    הבת:אני הייתי אז בת 10.

    בימ"ש: אנחנו דנים על צוואת 97' אני מזכיר לך" (עמ' 57, ש' 25).

     

41. הנתבעים היו 'המומים' מכך שהמנוח לא הוריש להם דבר והם שבו ושאלו את העדים בעניין זה שוב ושוב, עד אשר השיבה לו התובעת בקצרה:

     

    "ב"כ הנתבעים:אז אני שואל אותך למה הוא ניכר אותם? למה הוא לא רשם אפילו את שמם בצוואה?

    התובעת: מה זה ענייני?" (עמ' 63 ש' 15).

     

42. עוד ובנוסף, העלו הנתבעים תיאוריות איומות וקשות משל התובעת היא שהביא למותו של המנוח שלכך השיבה התובעת בנחרצות: "כמו עלילת הדם שאני הפלתי את האבא שלהם, כמו עלילת הדם שאני בזבזתי את הכסף לאבא שלהם" (עמ' 67 ש' 31). אציין כי עדותה של התובעת הייתה אמינה בעיני מתחילתה ועד סופה, היא השיבה על כל מה שנשאלה ולחלוטין לא התרשמתי כי אין היא דוברת אמת, לא כל שכן באומרה את המצוטט בסעיף זה.

     

43. מיותר לציין כי אם היה בטענות הנתבעים ולו גרם בודד של אמת, חזקה שהיה מתנהל הליך מקביל ונוסף להליך האזרחי שבפני. עדי התובעות כולם, לרבות התובעת, העידו בפה מלא ובגאון כי אין כל שחר לטענות לאלימות התובעת כלפי המנוח ומצאתי ליתן בעדותם אמון מלא.

     

44. הנתבעים הוסיפו וטענו טענות מבישות בעניין יחסיהם הזוגיים של המנוח והתובעת, עד אשר התובעת נשאלה על ענייני בגידות וכו', שכאמור, כולם חסרי רלוונטיות להליך שבפני. להתרשמותי, איבתם של הנתבעים לתובעת הביאה אותם לנסות ולבייש אותה, לנסות ולהביך אותה והכל תוך שהם מהינים לטעון כנגדה טענות שנמצאו כחסרות שחר.

     

45. בפסק הדין בעניין 'צוואת 2016' נרשם על ידי:

     

    "לטענת הילדים (הנתבעים – י' ש'), יש לקרוא את המסמך ביחד עם צוואת 97 ולקבוע כי אף הם יורשים את המנוח. לטענתם, יש להשלים את צוואת 97 עם ההוראות שבמסמך ומתוך שני המסמכים לקבוע כי אף הילדים יורשים את המנוח. בכל הכבוד, טענה זו נופלת מדבריהם של הילדים עצמם, שכן אם וככל שהמסמך משלים את צוואת 1997 ולמעשה יונק את חיותו (ככל שיש לו) מצוואת 97, כיצד זה שהילדים עצמם ביקשו לפסול את צוואת 97 בטענה שהיא לא משקפת את רצונו החופשי של המנוח?! וכיצד זה שהילדים מבקשים ביד אחת לפסול את צוואת 97 – שאם היא נופלת, פשיטא כי כל מה שנכרך בה (המסמך), נופל יחד עמה – וביד השנייה מבקשים, הלכה למעשה, לקיים את צוואת 97 ביחד עם המסמך?!" (שם, בסעיף 13, הדגשות לא במקור).

     

     

     

     

     

     

46. הינה כי כן, בהליך הקודם ביקשו הנתבעים להסתמך על הצוואה ולקיימה ביחד עם 'צוואת 2016', ואילו בהליך שבפני הם עותרים להורות על בטלות הצוואה, מעשה, שעליו נאמר על ידי כב' הנשיא א' גרוניס ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (נבו, 8.3.2005): "ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי-המשפט" (שם, פסקה 15 לפסק הדין).

     

47. וכל המוסיף, גורע.

     

    ד' – סיכומם של דברים:

     

48. אשר על כן ומכול המקובץ, הריני להורות כי:

     

    1. התנגדות הנתבעים לבקשה לקיום הצוואה – נדחית.

    2. ניתן צו לקיום הצוואה.

    3. לא מונה מנהל עיזבון.

    4. בשים לב לתוצאה ולהתנהלות, מצאתי לחייב את הנתבעים בשכ"ט ב"כ התובעים בסך כולל של 50,000 ₪. הסך ישולם בתוך 30 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. לפנים משורת הדין אינני מחייב גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

    5. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

        

       ניתן היום, כ"ב אדר ב' תשפ"ד, 01 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.