פס"ד בהתנגדות לצוואה המדירה את ילדי המנוח מנישואיו הראשונים

מבוא

1. המנוח אלמוני ז"ל, הלך לעולמו ביום 00.4.2016 (להלן – "המנוח") והותיר אחריו צוואה מיום 15.1.2015 (להלן - "הצוואה"). ביום 2.6.16 הגישה אֵם המבקש לרשם לענייני ירושה בקשה למתן צו לקיום הצוואה. בעקבות הגשת ההתנגדות, הועברו הבקשות ההדדיות להכרעת בית המשפט.

    

2. בנו של המנוח, שעודנו קטין והוא המבקש בענייננו, הוא היורש היחיד של המנוח מתוקף צוואתו. אמו של הקטין, היא אלמנתו של המנוח, עותרת בשמו של הקטין למתן צו לקיום הצוואה (להלן – "המבקשת"). המתנגדת מס' 1 היא אשתו לשעבר של המנוח. השניים נפרדו טרם נישואיו השניים של המנוח למבקשת ובטרם ערך את צוואתו. המתנגדים מס' 7-2 הם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים.

    

   הצוואה

3. צוואת המנוח בענייננו היא צוואה בפניי רשות אשר נערכה בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק הירושה"), בפני ועל ידי נוטריון, מר [...] ביום 15.1.2015 (להלן – "הנוטריון"). עותק מקורי של הצוואה הוגש לבית המשפט על ידי הנוטריון וסומן מב/2.

    

4. בצוואה מונה המנוח את חלקות המקרקעין המצויות בבעלותו, או מקרקעין שהוא "זכאי להיות רשום כבעלים", ועומד על ארבע חלקות מקרקעין. את זכויותיו אלה, לרבות כל זכות כספית, סוציאלית או אחרת הנתונה לו, ציווה המנוח באופן בלעדי לבנו הקטין. עוד ציווה המנוח כי עד לבגרותו של הקטין, אמו המבקשת תנהל בשמו ותחזיק עבורו בנאמנות את הרכוש והכספים שהוקנו לו בצוואה.

    

5. להבנת טענות הצדדים, נביא מלשונה של הצוואה:

    

   ב"הואיל" השני לצוואה הצהיר המנוח ש"הנני הבעלים ו/או זכאי להיות רשום כבעלים של חלק מהחלקות במקרקעין המצויים על אדמות [...] וכן [...] כדלקמן [...]"

    

   בסעיף 3 לצוואה מצווה המנוח את רכושו כדלקמן:

    

   "המקרקעין המצווים על שמי ו/או אמורים להיות על שמי כאמור לעיל בהואיל השני למעלה, יהיו בבעלותו הבלעדית של בני [הקטין] [...]

   בנוסף לאמור לעיל כל הכספים המצויים בקופת הגמל ניירות ערך, קופות פנסיה [...] יהיו חלקו של בני [הקטין] הנ"ל

   בנוסף לאמור לעיל, כל החסכונות ו/או הפקדונות [...] יהיו חלקו של בני [הקטין] הנ"ל [...]"

    

   הליכי העבר בין המנוח לבין המתנגדת מס' 1

6. המתנגדת מס' 1 היא אשתו הראשונה של המנוח (להלן – "הגרושה"). בשנת 2006, המנוח והגרושה הסתכסכו, והגרושה הגישה נגד המנוח תביעה בענייני רכוש לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (תמ"ש 0000/06). שני הצדדים היו מיוצגים בהליך האמור, שהתברר בפניי כבוד השופטת הדס גולדקורן (להלן – "הליך העבר").

    

   ההסכם – פסק הדין

7. ביום 15.9.2014 (4 חודשים לפני עריכת הצוואה) התקיים דיון בהליך העבר במעמד הצדדים שם, במהלכו הגיעו המנוח והגרושה להסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין באותו היום ובמעמד הצדדים בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – "ההסכם"). אלה הם עיקרי ההסכם:

   • הצדדים מנו את ארבעת החלקות שבבעלות המנוח, ונקבע שנכסים אלה יחולקו בין המנוח לבין הגרושה ביחס של 40% לטובת הגרושה, ו – 60% לטובת המנוח (למעט דירה אחת מתוך כמה, באחת החלקות, שתהווה רכושו הבלעדי של המנוח);

   • הצדדים הסכימו שחלוקה זו מהווה איזון משאבים מלא ומוחלט;

   • הצדדים הסכימו על זהותו של שמאי מוסכם, שיעריך את שווי נכסי המקרקעין, "והצדדים מתחייבים לקבל עליהם את הערכתו". עוד הוסכם שהשמאי יתייחס למיקום הנכסים ודרכי הגישה אליהם, וככל שיעלה צורך להקצות גישה לאחת החלקות, יכריע השמאי גם בהקשר זה, ויהיה רשאי להשתמש בשירותיו של מודד מוסמך.

   • השמאי יציע תכנית חלוקה של הנכסים לפי יחס של 60:40 כאמור, ורשאי להציע תשלום דמי איזון במידה ומי מהצדדים ישאר בעקבות תכנית החלוקה עם שיעור זכויות העולה על חלקו המוסכם.

      

     טענות המתנגדים

8. בנו של המנוח, הבן ח' (המתנגד מס' 2) טוען בתצהירו (סומן מת/4) שמאחר שבהתאם להסכם, 40% מנכסי המקרקעין מיועדים לגרושה (אמו) ומהווים את חלקהּ באיזון המשאבים בינה לבין המנוח, המנוח לא יכול היה לצוות את מלוא המקרקעין לקטין, ומכאן שהצוואה אינה חוקית, ולפיכך בטלה מתוקף סעיף 34 לחוק הירושה, הואיל וקיומה אינו חוקי ואינו מוסרי.

    

9. במסגרת הליך העבר ובטרם נכרת ההסכם, הצהיר המנוח שהוא שקוע בחובות. מטעם זה ויתרה אמו על 10% מחלקהּ במקרקעין. מהצוואה עולה שלמנוח היו כספים בחסכונות ופקדונות וכן זכויות סוציאליות. עולה שהמנוח הונה את הגרושה, ולכן אין "לאשר" את הצוואה. לטענתו עוד, המנוח צבר את נכסיו וכספיו "בתקופה שבה עבדנו יחד איתו ולא קיבלנו כלום".

    

10. הבת ה' (המתנגדת מס' 6) הוסיפה בתצהירה (סומן מת/3), שבמועד עריכת הצוואה, טרם נערכה השמאות לגביה הוסכם בהסכם. הצוואה נערכה 3 חודשים לאחר ההסכם מבלי שנערכה השמאות וגובשה תכנית לחלוקת המקרקעין, ולפיכך 40% מהמקרקעין לא היו בבחינת רכושו של המנוח.

     

11. הבת ה' הוסיפה בתצהירהּ שהיא וכל אחיה "עבדנו אצל אבינו בשדות ובמטעים עד שנישאו – מצאת החמה ועד הליל בעבודה פיזית מפרכת וקשה ביותר". היא מוסיפה עוד ש"מי מאתנו עבד במקום אחר, כל משכורותיו נמסרו למנוח ואף ממשכורות אלו קנה המנוח את הנכסים הנדונים בצוואה".

    עוד מוסיפה ש"אחת התוצאות של עבודת הפרך שלנו המתנגדים 7-2 היא, כי בהקשר עם נישואינו בנינו את ביתנו על הרכוש הנדון בהתנגדות הנדונה מתגוררים בבתים אלו עם משפחותינו".

    על פי ייעוץ משפטי שקיבלו האחים, הם בעלי הרכוש המנוי בצוואה, הואיל ומקורו מעבודתם.

     

12. במועד עריכת הצוואה המנוח סבל מבעיות רפואיות קשות, ומצבו הנפשי לא אפשר לו להבין את טיבה של הצוואה ומשמעותה. לפי הטענה, באותה עת טופל המנוח בטיפולי דיאליזה 3 פעמים בשבוע. בכך כיוונו המתנגדים לטענה לבטלוּת הצוואה מתוקף סעיף 26 לחוק הירושה.

     

13. הבת ה' הוסיפה בתצהירה שלפי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, היה על הנוטריון לדרוש מהמנוח להציג תעודה רפואית. לשיטתה, משלא עשה כן ונוכח מצבו הרפואי של המנוח, הרי שהצוואה בטלה. בכך מכוונים המתנגדים לפגם צורני שנפל לכאורה בצוואה.

     

14. על המנוח הופעלה השפעה שלילית על ידי המבקשת אשתו, שאף הכתיבה לו ולעורך הדין את תוכן הצוואה. כמו כן, ולמיטב ידיעתה של הבת ה', המבקשת נטלה חלק בעריכת הצוואה. בכך מכוונים המתנגדים לבטלוּת הצוואה מתוקף סעיפים 30 ו - 35 לחוק הירושה.

     

15. לטענת הבן ח' בתצהירו (מת/4), הנוטריון עורך הצוואה, הצהיר בפניו ובפניי חלק מאחיו, שהמנוח הגיע עם אשתו המבקשת למשרדו לשם עריכת הצוואה, ושהיא שהתה עם המנוח בחדר הנוטריון בעת חתימתו על הצוואה. עוד ציין בפניהם שאחיה של המבקשת הגיע למשרדו שבוע ימים לאחר פטירת המנוח, והשניים רבו. לדבריו הנוטריון סירב לספר מה היתה סיבת המריבה.

     

16. הבן ב', המתנגד מס' 4, והבן ל', המתנגד מס' 3, צרפו תצהירים זהים בנוסחם לתצהיר הבת ה' לעיל (סומנו מת/2 ו – מת/1 בהתאמה).

     

    טענות המבקשת

17. המבקשת כופרת בכל טענות המתנגדים. היא נישאה למנוח בשנת 2006 ומנישואיהם נולד הקטין.

    בתצהירה (סומן מב/4) מתארת המבקשת יחסים עכורים בין המנוח לבין הגרושה וילדיו מנישואיו הראשונים. עוד מפנה המבקשת להליך משפטי שהתקיים בין המנוח לבין שלושה מילדיו בין השנים 2004 - 2008. המנוח תבע אז את סילוק ידם של ילדיו מהמקרקעין שבבעלותו. לטענתה, כשם שהמנוח ביקש לנשל את ילדיו מהדירות שנבנו על המקרקעין שבבעלותו, כך ביקש לנשלם מעזבונו.

     

18. לטענתה עוד ידוע לה על הסכסוך שהתקיים בין המנוח לבין הגרושה, ושתוצאת הליך העבר היתה ההסכם, המקנה לגרושה 40% מהמקרקעין.

     

19. המבקשת כופרת בכל טענה למעורבות מצידה בעריכת הצוואה או בכל החלטה אחרת של המנוח.

    דיון והכרעה

    גבולות ההליך והסעד

20. המתנגדים פרשו את התנגדותם לצוואה על מלוא רוחב היריעה, וטוענים להתקיימות כל עילות הבטלוּת שנוגעות לפגמים ברצון המנוח, והן לפגמים צורניים שנפלו בצוואה. בנוסף עומדים המתנגדים על בטלוּת הצוואה מכיוון שקיומה בלתי חוקי ובלתי מוסרי לכאורה. בתוך כך, הרבו המתנגדים בטענות החורגות מגבולות ההליך דנן ומן הסעד עבורו נועד. אפשר לאפיין טענות אלה כטענות הנוגעות להיקף העזבון, שאינו עומד לדיון בהליך דנן - להבדיל מתוקפה של הצוואה וזהות יורשיו של המנוח. במהלך בירור התובענה גלשו המתנגדים לא אחת לטענות מסוג זה, הגם שבית המשפט הקפיד להתוות את בירור ההליך באופן ההולם את הסעד הנתבע, והן לא תעמודנה להכרעה במסגרת פסק הדין.

     

21. שנית, בענייננו תלוי ועומד הסכם בין המנוח לבין הגרושה, המקנה לגרושה 40% מהמקרקעין על דרך חלוקה בעין, ומעגן עוד את הסכמת הצדדים להסכם, לתכנית חלוקה בעין שתיערך על ידי שמאי מקרקעין מוסכם. ההסכם הוא בבחינת עובדה מוגמרת ועומד בתוקפו כפסק דין באופן איתן. אין בהליך דנן, או בכוחו של ההליך דנן, כדי לגרוע כהוא-זה מתוקף ההסכם. ההסכם משליך על היקף עזבונו של המנוח, בעוד ענייננו בתוקף צוואתו וזהות יורשיו כאמור. שתי הסוגיות אינן חופפות, ויורשיו של המנוח בהתאם לתוצאות ההליך דנן, יהיו אשר יהיו, יזכו בעזבונו של המנוח, לרבות זכויותיו במקרקעין, המהוות רק 60% בלתי מסוימים מהמקרקעין מושא הצוואה.

     

    כושרו של המנוח לצוות

22. טענה לפיה לא היה בכוחו של מצווה להבין את טיבה של צוואה, אינה טענה של מה בכך. אף על פי כן המתנגדים הסתפקו בטענות כלליות ולאקוניות - הן בהתנגדותם והן בתצהיריהם. עוד הפגינו המתנגדים היסוס להיתפס לעילה זו, בלשון המעטה, ודומה שביקשו לאחוז בחבל בשני קצותיו. מחד גיסא החזיקו בטענה לפיה המנוח נעדר הכושר המנטלי להבין את מעשה הצוואה, אך מאידך גיסא מיאנו לקדם טענה זו ולהוכיחה. בכך הביאו המתנגדים להתארכות משמעותית של ההליך כשם שיבואר להלן, ולהשחתת זמן שיפוטי יקר.

     

23. בהתנגדותם העמידו המתנגדים טענות דלות ביותר כאמור. בתום דיון קדם-המשפט הראשון בתיק ביום 30.11.17, בית המשפט מצא לנכון להורות למתנגדים, על בסיס טענותיהם, להגיש בקשה לגילוי מסמכים בצירוף פסיקתות לקבלת חומר רפואי הנוגע למנוח. בית המשפט קבע עוד שתוך 30 יום מקבלת המסמכים הרפואיים, יודיעו המתנגדים האם הם עדיין עומדים על עילה זו. המתנגדים לא קיימו הוראה זו.

     

24. חלפו 10 חודשים (!) בחוסר מעש מצד המתנגדים ובדיון קדם-משפט שהתקיים ביום 4.10.18 עמדו לראשונה על הצורך במינוי מומחה רפואי. לטענת באי-כוח המתנגדים יש בידיהם 1,000 מסמכים רפואיים ונדרש מומחה להבין את פשרם. בית המשפט לא ראה בעין יפה את חוסר המעש מצד המתנגדים, אך נמנע מלחסום את דרכם והעניק בידם אורכה בת 30 יום להגיש בקשה למינוי מומחה שנתמכת בשלל הסימוכין שיש בידם, לטענתם. בית המשפט הוסיף ש"באם לא תוגש בקשה כאמור, תוך 30 יום מהיום, לא יוכלו הצדדים לטעון עוד טענות לעניין המצב הרפואי". המתנגדים לא קיימו אף הוראה זו.

     

25. אף על פי כן, חודשיים לאחר מכן ביום 24.12.18, העניק בית המשפט למתנגדים אורכה נוספת בת 15 ימים, לפנים משורת הדין, להגיש בקשה למינוי מומחה על בסיס המסמכים שבידם כאמור. המתנגדים לא הגישו כל בקשה או הודעה אחרת תחתיה.

     

26. לאחר 7 חודשים (!), ביום 27.6.19, המתנגדים מס' 5-1 הגישו בקשה למינוי מומחה - ערב דיון ההוכחות שנקבע ליום 1.7.19. במהלך הדיון נקצב מועד להגשת תגובת המבקשת, כשבתווך התקיים דיון הוכחות נוסף ביום 8.7.19. המתנגדים שבו ובחרו בחוסר מעש במשך 7 חודשים נוספים (!) עד לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 3.2.20, אז מינה בית המשפט בהסכמת הצדדים את ד"ר צבי קירש, פסיכיאטר, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – "המומחה"), שעל חוות דעתו נעמוד בהמשך פסק הדין. הצדדים הורשו להציג למומחה מסמכים רפואיים ללא הגבלה.

     

27. ההתנהלות המתוארת עוררה רושם שלילי בעיני בית המשפט, ואינה הולמת את חובת תום הלב החולשת על כל בעל דין, כל שכן על מי שנושא בנטל ההוכחה. המתנגדים סירבו לבסס את טענותיהם בנוגע לכושרו של המנוח לצוות, ומאידך גיסא הוסיפו לעמוד על טענה זו, בעוד הם מפירים החלטות שיפוטיות.

    יתירה מכך, המתנגדים לא העמידו בפניי בית המשפט צידוק כלשהו לדרישתם, מכללא, שבית המשפט ימנע מלפעול בהתאם להחלטתו מיום 4.10.18 שיש בה כדי להשתיק כל טענה לעניין מצבו של המנוח.

     

28. יחד עם זאת, בית משפט זה נאמן לדרכו, ולחשיבות אותה הוא מייחס להכרעה שיפוטית בכל המחלוקות התלויות ועומדות בין בעלי הדין שלפניו. אף על פי שמן הראוי היה לקבוע שהמתנגדים מושתקים מלטעון להתקיימות עילה זו, בית המשפט יברר את הטענה לשם שלמות ההכרעה, ויסיט את משקלה של הסוגיה אל זירת הוצאות המשפט. בית המשפט סבור עוד שהנזק שבאי-בירור טענה זו עלול לעלות על התועלת שבעמידה על סדרי הדין וקיום החלטות, ועלול להוות אבן נגף בשיתוף הפעולה לו ידרשו הצדדים בעתיד לשם חלוקת המקרקעין בעין, ויש להניח את דעתם של כל הצדדים, שכל הטענות ההדדיות נדונו, הוכרעו, ועברו מן העולם.

     

     

    המסגרת המשפטית

29. סעיף 26 לחוק הירושה מורנו ש"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     

    נקודת המוצא המשפטית והשיפוטית היא, שכל אדם כשר לפעולה משפטית, ועל הטוען אחרת רובץ נטל ההוכחה: "ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עריכת צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו" (בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, "נבו", מיום 11.6.17).

     

30. מתוך נקודת מוצא זו, בית המשפט העליון הניח עקרונות לבחינת עילה זו המונחת בסיפא לסעיף 26, וביקש לתת בה סימנים:

     

    "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו [...] המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3), 101; ר' עוד שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין – "דיני ירושה ועזבון", התשע"ד-2014, סדן, ע' 121-120).

     

    במקרה אחר הטעים בית המשפט העליון:

     

    "במלים אחרות, רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו" (בע"מ 3539/17 ‏פלונית נ' פלוני, לעיל).

     

31. אין המדובר אפוא בטענה של מה בכך ועל כתפי המתנגד מונח נטל הוכחה כבד לסתירת החזקה. לא זו בלבד, אלא שעל טענות המתנגד להתייחס למועד חתימת הצוואה ממש, ולא די בראיות המצביעות על מצבו של המנוח במועדים סמוכים, המאוחרים או מוקדמים למועד החתימה:

     

    "ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי, והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך להיות נכון למועד זה, גם אם לפני כן ו/או לאחר מכן השתנה המצב" [הדגשות שלי, א.מ] (עמ"ש (חי') 27565-09-16 ל.נ. (האחות) נ' ע.ד. (האח), "נבו", מיום 2.4.17; ור' גם ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לעיל; וגם ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, ס' 10 לפס"ד).

     

32. הפסיקה ראתה בהגשת חוות דעת מומחה כדרך המלך להוכחת עילת בטלות זו, או לחילופין, הצגת ראיות חד-משמעיות המתייחסות למועד עריכת הצוואה כאמור. היטיב לנסח את הדברים כבוד השופט שנלר:

     

    "קיים קושי מהותי בקביעות המתייחסות למצבו של מי שהלך לעולמו בכלל ולמי שהיה במועדים הרלוונטיים בגיל מבוגר ואשר סבל מבעיות רפואיות שונות בפרט שאף בגינן יש לבחון את השאלות האמורות. שני מקורות עיקריים עומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בנדרש. המקור האחד, ענייננו בעדויות של מי שהכירו את המנוח במועדים הרלוונטיים ואשר יכולים להאיר את עיני בית המשפט בדבר מצבו ותפקודו של המנוח, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים הרלוונטיים. המקור השני, הינו חוות דעת מומחים אשר יחוו דעתם בשאלה האמורה, לרבות תוך הסתמכות על מסמכים רפואיים שונים וייתכן ואף תוך הסתמכות על אותן ראיות, נשוא המקור הראשון [...]

    אין לקבוע מסמרות מהו המקור בעל המשקל הרב יותר. כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו ובהתאם יגיע בית המשפט להכרעתו. ייתכנו מקרים בהם די יהיה בחומר הרפואי המצוי בפנינו על מנת להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית וללא צורך בעדויות נוספות. אולם, ייתכנו מקרים, בהם נוכח אותן עדויות 'ממראה עיניים' ניתן יהיה להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית ואף בהתעלם מחוות דעת רפואית זאת או אחרת או מבלי צורך בה" [הדגשות לא במקור, א.מ.] (בר"ע (ת"א) 1677/05 פלונית נ' י.ש. מנהל עזבון זמני, "נבו", מיום 14.8.06).

     

    הראיות מטעם המתנגדים

33. על אף הצהרות באי-כוח המתנגדים לפיהן בידיהם 1,000 דפי מסמכים, ואף 1,500 דפי מסמכים (ר' דיון מיום 3.2.20), הסימוכין הרפואיים שהציגו לעיני בית המשפט הם דלים ביותר, ומתרכזים בבדיקה שנערכה למנוח ב"מכון הרפואי לבטיחות בדרכים" (להלן – "המכון"). הבדיקה נערכה בהתאם להפניית משרד הרישוי מתוקף סמכותו לפי דין ועל רקע שינויים במצב הבריאותי של המנוח. המסמכים מושא הבדיקה מטעם המכון צורפו לתצהיר המתנגדת מס' 5 הבת א' (סומן מת/5). המסמכים הונחו עוד על שולחנו של המומחה, שהתייחס אליהם בחוות דעתו. המתנגדים מסתמכים על המלצת המכון שלא לחדש את רישיון הנהיגה של המנוח מסיבת: "ליקוי קוגנטיבי". בטרם יעמוד בית המשפט על מסקנות המומחה, יש מקום לבחון את הסימוכין האמורים, ובחינה זו מובילה למסקנה שאין באלה משום ראיה למצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד עריכת הצוואה ואין בהם ללמד שהמנוח נעדר את הכושר השכלי להבין את טיבה של הצוואה.

     

34. ראשית, הבדיקה נערכה ביום 25.3.2015, כחודשיים וחצי לאחר מועד עריכת הצוואה (שנערכה ביום 15.1.15). כשם שציינו לעיל, נודעת חשיבות לבחינת מצבו הקוגניטיבי של המצווה במועד עריכת הצוואה ממש. מבלי להיכנס לעובי הקורה, חולשה או ליקוי קוגניטיבי נתונים לעיתים לתנודות, לעליות ומורדות ביכולת התפיסה. גם אם היה מקום לקבל את הטענה שבמועד הבדיקה הפגין המנוח חולשה קוגניטיבית, אין בכך ללמד בהכרח, או בכלל, על מצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד עריכת הצוואה כאמור. הואיל והמתנגדים לא הרחיבו בהקשר זה, למותר להוסיף על הדברים.

     

35. שנית, הבדיקה שנערכה למנוח היתה "בדיקה פסיכולוגית" כמצוין בטפסי הבדיקה, והיא נערכה על ידי פסיכולוג. מבלי לזלזל בהכשרתו המקצועית של פסיכולוג, אין המדובר בבדיקה או אבחון שנערכו על ידי פסיכיאטר מומחה. כמו כן, עולה מהנתונים שבמסמכים, שהמנוח נדרש לבדיקה במכון על בסיס מצבו הבריאותי כמצוין במסמכים, ולא על בסיס אבחון או חשד להתדרדרות ביכולות ההתמצאות והחשיבה. לא מוזכר בטופס הבדיקה כל ממצא פסיכיאטרי או נוירולוגי שמצוי בבסיס הדרישה לבדיקה. כפי שמצוין במסמכים, המנוח חווה אירוע מוחי בשנת 2008, ואירוע מוחי חולף נוסף בשנת 2010. בנוסף סבל המנוח מסכרת, ומסיבוכים בכלי דם. המנוח עבר עוד ניתוח מעקף עורקי ברגל שמאל, כפי הנראה על רקע מחלת הסכרת. כמו כן, וכמצוין על גבי טופס הבדיקה, במועד הבדיקה המנוח כבר התנייד בכיסא גלגלים. במעמד עריכת הצוואה נעזר המנוח במקל הליכה בלבד, ולא נטען אחרת. במהלך תיאור הסקירה הכללית שערך הפסיכולוג קיימת התייחסות למצבו הגופני של המנוח בלבד ללא ציון ממצא נפשי-שכלי כלשהו. גם תחת תיאור המצב הנוירולוגי מציין הפסיכולוג בין היתר שהדיבור תקין והקואורדינציה תקינה. מהסימוכין עולה אפוא שחולשתו הגופנית של המנוח וההתדרדרות הגופנית שקדמה לבדיקה, היא שעומדת בבסיס הדרישה. זה המקום לציין בהקשר הנדון שהמנוח היה אדם צעיר יחסית, בן 62 בלבד במועד הבדיקה. קשה לומר שגיל זה מאופיין, בין היתר, בהתדרדרות קוגניטיבית משמעותית שיש בה לשלול את כושרו של אדם להבין את טיבו של מעשה עשיית צוואה. למרבה הצער המנוח הלך לעולמו כשנה לאחר הבדיקה, ביום 00.4.16. בריאותו הלקויה של המנוח הביאה לפטירתו בטרם עת, והיא שעמדה במרכז הבדיקה הפסיכולוגית.

     

36. שלישית, יש להתייחס לממצאי הבדיקה הפסיכולוגית בהתאם לתכליתה. הבדיקה נועדה לשלול את מסוכנות המנוח כנהג, לעצמו או לאחרים, ומבחני-המשנה הנקובים בטופס הבדיקה מעידים על כך. תבחינים אלה הם בבחינת "גורמי סיכון" המתייחסים לנהיגה ברכב ואותם על הפסיכולוג לאמוד במהלך הבדיקה. מבין תבחינים אלה אפשר למנות "ערנות, קשב וריכוז"; "זכרון"; "תפיסה, קליטה ועיבוד מידע ויזואלי"; "זמן תגובה בביצוע פסיכומוטורי"; "תפקודים אקזקוטיביים"; "התמצאות בחוקי התנועה וכללי בטיחות בנהיגה"; "הערכת סיכונים"; "עמדות כלפי בטיחות בנהיגה"; "שיפוט ושיקול דעת"; "בקרת התנהגות"; "מודעות עצמית למגבלות והקשרן לנהיגה". ככלל, תבחינים אלה כמכלול אינם בהכרח חופפים תבחינים שנועדו ללמד על כושרו של המנוח להבין טיבה של צוואה. גם אם נניח שיש במרבית תבחינים אלה ללמד על היבטים שונים של הכושר הקוגניטיבי, הם אינם ממוקדים דיים על מנת להקיש מהם על כושרו של המנוח להבין את טיבה של הצוואה, כל שכן במועד עריכתה. לא נעלם מעיני בית המשפט שחלק מהתבחינים לכאורה רלוונטיים לענייננו וממוקדים דיים. למשל "שיפוט ושיקול דעת", או "תובנה". הפסיכולוג מצא שלגבי אלה, דרגת הליקוי של המנוח היא "ליקוי קשה". אך אלה מצויים במיעוט ואין בהם די תוכן לקביעת ממצא בענייננו. כמו כן, וכאמור, התבחינים מכוונים לתכלית לשמה נועדו, והיא בטיחות בנהיגה. ה"תובנה" אחריה תר הפסיכולוג היא כנקוב בטופס "תובנה, מודעות עצמית למגבלות והקשרן לנהיגה, יכולת הפקת לקחים". יתירה מכך, הפסיכולוג פסל ליקויים, וסימן כ"לא חריג" תבחינים אחרים, שיש בהם לכאורה לעמוד לזכותו של המנוח. למשל "זכרון", "התמצאות בחוקי התנועה וכללי בטיחות בנהיגה", "הקפדה על חוקי התנועה".

     

37. רביעית, על בסיס הבדיקה הפסיכולוגית והחומר הרפואי שהיה בפניי המכון, ניתנה המלצת המכון למשרד הרישוי (ביום 00.4.2015). לשון ההודעה היא שהמכון אינו ממליץ על חידוש הרישיון מסיבה: "אי התאמה אשיותית לנהיגה בטוחה". צוין עוד שהמנוח רשאי להגיש בקשה מחודשת כעבור שנה. המלצת המכון אינה כרוכה בקביעת ממצא לחולשה או התדרדרות קוגניטיבית כי אם בממצא לגבי התאמת המנוח לנהוג בבטחה כאמור. האפשרות הנתונה למנוח לבקש לחדש את רישיון הנהיגה ונכונות המכון לדון מחדש בהמלצתו, מחלישה את האפשרות שבבסיס ההמלצה עמד ממצא להתדרדרות קוגניטיבית, ומחזקת את המסקנה שההחלטה נטועה במצב הרפואי כאמור.

     

38. המסקנה העולה מן הדברים היא שאין בתוצאות בדיקת המכון על מנת להוות ראיה לכך שבמעמד עריכת הצוואה היה המנוח נעדר היכולת הקוגניטיבית להבין את טיבה של הצוואה. כאמור לעיל, הרשויות פעלו על פי דין ודרשו מהמנוח להיבדק במכון, שמא הוא מהווה סכנה לעצמו או לאחרים, כנהג המשתמש בדרך. מהסימוכין עולה, שהיה זה מצבו הבריאותי של המנוח שהוליד את הדרישה, ואין כל ראיה שדרישה זו נולדה מתוך פגיעה או התדרדרות קוגניטיבית.

     

39. מסקנה זו נתמכת בראיה נוספת, והיא בדיקת רופא המשפחה של המנוח. לצורך המלצת המכון וכחלק מהבחינה הסטטוטורית בה הועמד המנוח, נדרש המנוח למסור לרופא המשפחה או הרופא המטפל טופס למילוי, אותו היה על המנוח להשיב למכון כשהוא מלא. כמצוין בטופס, "לשם סיום הטיפול בתיקך, הינך מתבקש/ת להעביר את הטופס המצ"ב לרופא שלך לצורך מילוי".

    לידיעת הרופא צוין על גבי הטופס – "הנ"ל נשלח לבדיקות במכון לצורך מתן המלצה על כשירות רפואית לנהיגה. נודה לך אם תאות למלא את הטופס המצורף". עוד התבקש הרופא "לצרף סיכום מידע רפואי ממוחשב".

     

40. הטופס מולא ע"י ד"ר ע', רופא מומחה לרפואת משפחה, ביום 23.2.15 – כחודש ימים לאחר מועד עריכת הצוואה, וכחודש ימים טרם הבדיקה הפסיכולוגית. עיון בטופס מלמד שאין כל התייחסות מצד הרופא לקשיים קוגניטיביים, גם לא באופן עקיף. תחת ליקויי הבריאות, סוקר הרופא את מצבו הבריאותי של המנוח כמתואר לעיל. הרופא שלל כל מחלה המלווה בטשטוש, איבוד שליטה או הכרה. ביחס לתפקודו הכללי של המנוח, ציין הרופא שהמנוח "יציב מבחינה תפקודית ורפואית. לא היו אירועים חריגים בשנה האחרונה".

     

41. אין סיבה להניח שבמידה והרופא היה מודע לליקוי או התדרדרות קוגניטיבית, היה נמנע מלציין את הדבר על גבי הטופס. העובדה שכחודש ימים טרם הבדיקה הפסיכולוגית, וכחודש לאחר עריכת הצוואה, אין התייחסות לליקוי קוגניטיבי כאמור, מחזקת את הקביעה לפיה אין בבדיקה הפסיכולוגית בכדי ללמד על ליקוי קוגניטיבי בזיקה לעשיית צוואה, כל שכן במועד עריכת הצוואה. יבואר שממצאים אלה מטעם רופא המשפחה עמדו לנגד עיניו של הפסיכולוג, כמו גם סיכום המידע הממוחשב מטעם הרופא, ולא עמד לפניו כל ממצא או אבחון פסיכיאטרי ו/או נוירולוגי שמלמד על ירידה בכושר הקוגניטיבי.

     

42. למעלה מן הצורך, ומבלי לגרוע מן האמור, יתכן ועדות הפסיכולוג היתה יכולה לשפוך אור על ממצאי הפסיכולוג ועל הפרשנות שיש לתת לאבחנתו בדבר "ליקוי קוגניטיבי" כביכול. אך גם בהקשר זה היה במחדלי המתנגדים לסכל אפשרות זו.

     

43. נטעים שביום 17.2.20 הסתיימו חקירות הצדדים ועדיהם ותם שלב ההוכחות. בית המשפט נתן הוראות מתאימות ככל ומי מהצדדים יבקש לחקור את המומחה, והן צו לסיכומים. שנה חלפה (!), במהלכה עסק בית המשפט במחלוקות על שכר טרחת המומחה ובהחלפה תדירה של באי-כוח המתנגדים השונים. רק ביום 2.2.21, לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה, הודיע המתנגד מס' 2 שהוא "שוקל לזמן לחקירה גם את הפסיכולוג" – סתם ולא הוסיף. ביום 4.2.21 נעתר בית המשפט ל"שקילת" המתנגדים, קבע מועד הוכחות לחקירת המומחה, ואף לחקירת הפסיכולוג במידת הצורך. נקבע שעל המתנגד מס' 2 להודיע תוך 15 ימים האם עומד על זימונו של הפסיכולוג לחקירה. בו ביום הגישו המתנגדים מס' 1, 3 ו – 7 בקשה לזימון הפסיכולוג. בית המשפט נעתר למבוקש והורה ביום 7.2.21 על זימון הפסיכולוג וכן ש"הזימון יעשה ישירות ע"י המתנגדים/המבקשים לדיון שנקבע ליום 31.5.21 [...] ואישור מסירה שיומצא לתיק". המתנגדים לא פעלו לפי ההחלטה.

     

44. במעמד הצדדים ביום 31.5.21 ציין ב"כ המתנגדים ש"נפלה טעות" ומשום "תקלה טכנית" הפסיכולוג לא זומן. בהחלטתו במעמד הצדדים השתומם בית המשפט על אי-זימון הפסיכולוג חרף החלטתו המפורשת מיום 7.2.21. מכיוון שהבדיקה הפסיכולוגית מהווה נדבך עיקרי בהתנגדות, בית המשפט מצא לנכון לקבוע מועד הוכחות נוסף לחקירת הפסיכולוג והורה לב"כ המתנגדים "לזמן את העד במסירה אישית לדיון ההוכחות שנקבע ליום 19.7.21 [...] אישור מסירה יומצא לתיק. המזכירות תוציא זימון לדיון לפסיכולוג מר [...] שיבוצע אישית וישירות ע"י עו"ד מרעי". עוד הוסיף בית המשפט ש"במידה והעד לא יגיע לדיון הוכחות, בזה יסתיימו הוכחות הצדדים ותינתן הוראה להגשת סיכומי הצדדים".

     

45. אישור מסירה לא הומצא לתיק והעד לא התייצב למועד ההוכחות המיועד, בעוד בית המשפט והצדדים המתינו לב"כ המתנגדים ששהה אותה עת במשרדי המכון, לכאורה כדי לברר מדוע לא התייצב הפסיכולוג. מששב לאולם בית המשפט לא היה בתשובותיו להניח את דעתו של בית המשפט. בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לידי פשרה והעמיד הצעה מטעמו, אותה המבקשת היתה מוכנה לקבל, אך לא המתנגדים. בהחלטתו במעמד הצדדים הפנה בית המשפט להחלטות קודמות ולכברת הדרך שהלך לצד המתנגדים, וקבע שאין מנוס מסיום התיק ומתן צו לסיכומים.

     

46. לסיכום יש לקבוע שאין בתוצאות הבדיקה הפסיכולוגית, או בהמלצות המכון, משום ראיה לכך שבמעמד עריכת הצוואה היה המנוח נעדר היכולת הקוגניטיבית להבין את טיבה של הצוואה.

     

    עדויות הצדדים

47. כשם שנאמר בתחילה, טענות המתנגדים בנוגע לכשירותו של המנוח היו דלות ביותר. בעדויותיהם לא הצליחו לספק טענות קונקרטיות שתלמדנה על העדר כושרו של המנוח לצוות. יתירה מכך, ביחס לטענה זו נקלעו המתנגדים לסתירה. כזכור, המתנגדים עומדים על כך שבמסגרת ההסכם, אמם הסכימה לותר על 10% מהמקרקעין בעקבות טענות המנוח לחובות רבים, בעוד התברר מתוך הצוואה לכאורה, שהמנוח הונה את אמם ובכוונת מכוון הסתיר מפניה זכויות לכאורה. לטענתם בבסיס ההסכם מונחת הונאה מצד המנוח. אלא שההסכם נכרת בבית המשפט כ – 4 חודשים לפני מועד עריכת הצוואה, וטענה זו עומדת בסתירה מניה וביה לטענת המתנגדים לפיה במועד עריכת הצוואה נעדר המנוח את היכולת להבין את משמעות מעשה הצוואה.

     

48. המתנגד מס' 3, הבן ל' לא הניח את דעתו של בית המשפט בהקשר לסתירה העולה מטענות המתנגדים, ולדבריו "אני לא יודע מה" (תמליל הדיון מיום 1.7.19, להלן "תמ'-א'", ע' 22, ש' 22).

     

    המתנגד מס' 4, הבן ב', ידע לספר על מצבו הפיזי של המנוח בלבד:

    ש:מבחינה בריאותית, מבחינה נפשית אתה יודע?

    ת:היה בבריאות, בבריאות שלו.

    ש:בבריאות שלו (תמליל הדיון מיום 8.7.19, להלן "תמ'-ב'", ע' 21, ש' 31).

     

    המתנגדת מס' 5, הבת א' העידה ששוחחה עם המנוח יום לפני פטירתו לדבריה, כלומר כשנה ו – 3 חודשים לאחר עריכת הצוואה, והשניים ניהלו שיחה רגילה, שלא עלו ממנה סימנים לליקוי קוגניטיבי. לדבריה "הוא אמר לי איך את, איפה את, איך הייתה העבודה שלך ושאל על הבנים שלי, הנכדים שלו. הוא אוהב אותם, גם הוא אוהב אותי [...] היה שיחה נעימה בינינו, נחמדה. אהבתי לשמוע ממנו ככה [...] והוא אמר לי שאני רוצה לראות אותך היום בבית, כי אני היום אני חוזר לבית" (תמליל הדיון מיום 17.2.20, להלן "תמ'-ד'", ע' 9, ש' 5)

     

49. הנוטריון תיאר בעדותו את מצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה, ובית המשפט מוצא את עדותו מהימנה, עקבית ונטולת משוא פנים. התרשמותו היתה מאדם הלוקה בבריאותו, אך צלול ונטול כל ליקוי מנטלי, ולדבריו "אני הייתי מודע למחלה אחת, שהיו לו בעיות ברגליים, בוורידים של הרגליים, ובגלל זה ההליכה שלו הייתה קצת קשה, הלך עם מקל ונזקק לעזרה. זה אני יודע" (תמליל הדיון מיום 3.2.20, להלן, "תמ'-ג'", ע' 4, ש' 17). הנוטריון הוסיף ותיאר בהרחבה:

     

    ת:אני אסביר למה, כי כשאני יושב מול בן אדם שהוא בדעה צלולה, הוא מדבר לעניין, הוא מתמצא במרחב, הוא מבין איפה הוא נמצא ואצל מי נמצא, ומה הוא רוצה, ומה הוא רוצה לעשות, אז מבחינתי זה בן אדם שהוא יודע מה הוא עושה. זה לא בן אדם שהוא ב(לא ברור) מרעש, הוא בעולם אחר, שהוא מסומם, שהוא חלילה וחס לא יודע הוא עושה. יש פה, אני מצהיר שהוא חתם בדעה צלולה והכל כתוב בצוואה.

    כב' הש' מירז: איך ידעת שהוא בדעה צלולה?

    ת:כי הוא מדבר לעניין גברתי.

    כב' הש' מירז: מה? מה שאלת?

    ת: כן. אני, הוא מדבר איתי על כל מה שהוא רוצה לעשות והוא מדבר איתי אחרי זה על תיקים אחרים, שהיה לו עוד תיק אחד נגד מועצה מקומית [...] ומדבר איתי על,

    כב' הש' מירז: שנוהל בזמן עריכת הצוואה? במועד הזה?

    ת: בסמיכות. אני לא יכול להגיד לגברתי מתי. לפני, אחרי, אבל באותה תקופה אני הכרתי אותו בתיק הזה ובעוד תיק או 2 של גביית שיקים וקצת פה ושם כמה תיקים קטנים, לא זוכר מה, אבל בן אדם מתנהג תקין ומדבר לעניין. הכל בסדר. אנחנו מדברים לא רק על הצוואה. הוא לא מגיע אליי בשביל הצוואה רק, ומרבית הפעמים שהוא הגיע אליי לא בגלל הצוואה. הצוואה הזאת,

    כב' הש' מירז:לא. אנחנו מדברים עכשיו על היום הזה של הצוואה.

    ת: כן. ביום הזה של הצוואה גברתי הוא הגיע לחתום. הצוואה הייתה מוכנה מבעוד מועד. באחת מהישיבות שלי איתו על נושאים אחרים אמר לי אני רוצה שתכין לי את הצוואה וכתבתי על כתב יד מה הוא רוצה, הכנתי, וביום מן הימים כשהתקשר אמר לי מוכן? אמרתי לו כן. בא. קראתי לו, הסברתי לו, חתם, אישרתי שזה בסדר, סגרנו את נושא הצוואה ודיברנו על עניינים אחרים. הכל בסדר (תמ'-ג', ע' 5, ש' 5).

    [...] כן הוא אמר לי את זה בעל פה. אני רשמתי על פתק בצד שאני אזכור מה אני אכתוב, וכשאני ערכתי אותה והקראתי לו אותה, והסברתי לו אותה, אימתי שכל מה שנאמר לי עלה על הכתב ואז חתמנו (תמ'-ג', ע' 6, ש' 34; שם, ע' 8, ש' 4).

     

50. לסיכום, לא עלה בידי המתנגדים לספק בעדויותיהם ראיה למצבו הקוגניטיבי של המנוח בכלל, ובעת עריכת הצוואה בפרט. מנגד התרשם בית המשפט לטובה מעדותו של הנוטריון ומהתרשמותו שלא נפל רבב ביכולת התפיסה וההבנה של המנוח.

     

    חוות דעת המומחה ד"ר קירש

51. המומחה הפסיכיאטר ד"ר קירש סוקר בחוות דעתו (סומנה ח/1) את הסימוכין הרפואיים שהונחו לפניו, לרבות המלצת המכון ומסמכי הבדיקה הפסיכולוגית. כמו כן עומד המומחה על "סיכום פטירה" מיום 6.11.16 מטעם בית החולים "[...]", ועומד על הנקוב בו, ולדבריו: "בסיכום הדיון נכתב, בין היתר, חולה בן 63, די צלול בדעתו, סובל מהמחלות הכרוניות החמורות שבכותרת. התקבל עקב ירידה במצבו הכללי. נפטר מתונה של אי-ספיקה רב מערכתית".

     

    עוד עמדו בפניי המומחה סיכומי אשפוז מהשנים 2011 – 2016, משלל מחלקות בהן אושפז המנוח.

    בסיכום חוות הדעת קובע המומחה בזו הלשון:

     

    "[...] לא ניתן לשלול כי בזמן חתימת הצואה המנוח לא הבין את מהותה וטיבה של הצוואה וכי לא היה צלול בעת חתימתה. הבדיקה שנערכה במכון לבטיחות בדרכים על ידי פסיכולוג מומחה ולא פסיכיאטר מומחה ומצאה כי קיים ליקוי קוגניטיבי משמעותי ב – 3 חודשים לאחר כתיבת הצוואה, אין די בכך כדי לפסול את הצוואה. מה עוד, כי נכתב כי המנוח רשאי היה להגיש בקשה מחודשת דרך משרד הרישוי לאחר שנה ולא פסל באופן קטגורי את המשך החזקת רישיון הנהיגה לצמיתות, אלא אישר אפשרות בקשה מחודשת לאחר שנה.

    "לציין, כי במהלך אשפוז בתאריכים 25.3.16 – 1.4.16, בבית החולים '[...]', נעשה יעוץ פסיכיאטרי, בו נרשם, בין היתר, כי מבחינה פסיכיאטרית – לא מדובר במצב פסיכוטי אקוטי ולא בהתדרדרות קוגניטיבית חמורה. אין מדובר במצב מסכן חיים. התמצאות תקינה במקום ובסיטואציה, יודע ומודע לחומרת מחלתו.

    "לסיכום:

    לאור האמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי המנוח לא היה כשיר הן קוגניטיבית והן נפשית להבין ולחתום על הצוואה מיום 15.1.15".

     

52. בית המשפט מוצא שחוות הדעת נטועה בחומר הרפואי ומסקנת המומחה מנומקת ומתיישבת עוד עם מסקנותיו של בית המשפט מן הראיות שהונחו על שולחנו. בית המשפט התחזק בדעתו שיש לאמץ את מסקנות המומחה לאחר חקירתו הנגדית על חוות דעתו, אליה נפנה כעת.

     

    חקירת המומחה

53. כשם שצוין לעיל, בית המשפט ייעד דיון הוכחות לחקירת המומחה. באי-כוח המתנגדים חקרו את המומחה ארוכות, על כל היבט בחוות הדעת, אך לא היה בכך לפגום באמינות המומחה או מסקנותיו. בית המשפט מצא את עדותו ותשובותיו של המומחה מהימנות, עקביות ונשענות על אדנים מקצועיים.

    המומחה עמד במילותיו שלו, בין היתר, על התכלית לה נועדה הבדיקה הפסיכולוגית שעבר המנוח במכון, ושתכלית זו מכתיבה את אופי הבדיקה, התבחינים והדגשים עליהם עמד הפסיכולוג, ומוכתבים עוד על טופס הבדיקה:

     

    "עכשיו, תצטרך לשאול את הפסיכולוג כשהוא יגיע, השיפוט והבדיקה של המכון לבטיחות בדרכים ושל הפסיכולוג היא מאד ממוקדת, וטוב שכך, רק על הנושא של השיפוט והיכולת של בן אדם להחזיק ברישיון נהיגה, מאחר וזה יכול להיות מסוכן, או לא מסוכן. בזמן בדיקה, ואתה הזכרת, צוואה, וניסית לחבר את 2 הדברים, יש שוני גדול ואני לא מחבר ביניהם. המבחנים לצורך השיפוט והתובנה במבחני צוואה הם שונים מהמבחנים לכשרות נהיגה" (תמליל הדיון מיום 31.5.21, להלן "תמ'-ה'", ע' 8, ש' 20).

     

54. עוד עמד המומחה על המלצת המכון לגופה, וזו כשלעצמה אינה בבחינת "אבחנה" רפואית או משום ראיה להתדרדרות קוגניטיבית. בין היתר ציין המומחה שהמנוח לא הופנה בעקבות הבדיקה הפסיכולוגית לעריכת בדיקה פסיכיאטרית במכון, או מחוץ למכון, או לחילופין להמשך טיפול או מעקב:

     

    "[...] אין כאן אבחנה, זאת אומרת אין כאן אבחנה של דמנציה אין כאן אבחנה של הפרעה פסיכוטית, יתרה מזאת אין המלצה לטיפול. אדם שסובל מהפרעה פסיכוטית או מהפרעה של דמנציה, מן הראוי, בטח כל כך הרבה זמן שיטופל, לא היה לי פה שום טיפול תרופתי נגד דמנציה, נגד הפרעה פסיכוטית, נגד הפרעה התנהגותית [...] שוב, עם כל הכבוד לפסיכולוגים, אני לא יודע מי זה ואני מכבד אותו, וממצאיו, זה אחד. שתיים, אם באמת המצב היה כל כך חמור, מצופה היה שפסיכולוג יפנה, יש פסיכיאטר במכון לבטיחות בדרכים, שיפנה אותו לפסיכיאטר, יגיד 'אוקי, תראה זה המצב, בוא תבדוק, רק רגע, יש פה מצב אפילו של מסוכן, עזוב רק לנהיגה, יש פה בן אדם מסוכן מאד, אולי מחר יעבור את הכביש לבד ויידרס, אולי יקרה לו משהו, למה אתה לא', שאלה, הוא לא הפנה אותו [...] אחרי הבדיקה הזאת לא ראיתי שום התערבות לא של רופא המשפחה, לא של רופא אחר שהתערב בתמונה שהסימפטום, כי אבחנה אין [...] מבחינה טיפולית, תרופתית, שיחתית, קוגניטיבי, משהו, כלום, אין שום התערבות בעקבות זה [...]" (שם, ע' 14, ש' 35 ואילך).

     

55. המומחה עמד עוד על הבדיקה הפסיכולוגית לגופה ועל התבחינים הקונקרטיים, ומצא אותם חסרים לשם קביעת ממצאים לגבי מצבו הקוגניטיבי של המנוח. כך הסביר המומחה את התרשמות הפסיכולוג מיכולת "נמוכה" ב"מבחן השעון" שערך למנוח:

     

    "למה התכוון המשורר כשאתה אומר 'נמוכה', זה מאד משנה את העניין, אתה מבין? וכמובן שבדיקה אחת היא לא מספיקה ואנחנו צריכים לבדוק גם דברים נוספים וזה לא מספיק, נמוכה, הוא הצליח לצייר את הספרות למשל אבל לא את השעה? אתה מבין? חסר לנו גם מידע, אולי הוא כן הצליח, נגיד, לשים את הספרות הנכונות במקום הנכון אבל הוא פספס נגיד את השעה, לא יודע, זאת אומרת זה משנה גם מה הוא עשה ומה הוא לא עשה ונמוכה מכמה? נמוכה מהנורמה? נמוכה מהנמוך ביותר? ממה נמוכה? זה אתה יכול לשאול את הפסיכולוג כשהוא יגיע [...] זה שבן אדם יש לו חוסר יכולת לצייר נכון את השעון הוא לא מספיק, זה חלק מסימפטום, צריך לראות עוד דברים ולכן אפילו ה-מינמנטל, שהוא לא המבחן הכי מעמיק שיש, עדיין יש עוד שאלות שאתה שואל את הבן אדם, מ-א' ב', שיגיד איפה הוא גר, שיגיד את הכתובת שלו, שיגיד את השנה, כל מיני דברים בסיסיים שאתה מצפה שבן אדם ידע ויאמר אותם, השעון הוא לא הדבר היחידי או העיקרי בכל המבחן אפילו לא של ה-מיני-מנטל" (שם, ע' 5, ש' 13).

     

56. עוד התייחס המומחה לחלקיוּת ולחולשה של התבחינים במבחן הפסיכולוגי לצורך ענייננו. כך לעניין "יכולת זכירה לזמן קצר": "הרבה דברים יכול להיות [...] יכול להיות שהוא מוטרד וזה בכלל לא קשור ללקות קוגניטיבית" (שם, ע' 6, ש' 9); כך לעניין תבחין "לקות ביכולת הבנת מצבי נהיגה היפותטיים", המומחה ציין ש"אנחנו רואים שהרבה פעמים אנשים מגיעים ועושים עבירות תנועה ועבירות תעבורה והם ממש לא דימנטיים, וממש אין להם לקות [...] כלומר אין בהכרח מצב, אפילו היפותטי כזה, כדי לקבוע מצב של ליקוי קוגניטיבי, זה לא מספיק, צריך עוד דברים" (שם, שם, ש' 25); ואף לעניין התבחין "שיפוט ושיקול דעת, ליקוי קשה" (שם, ע' 8, ש' 1).

     

57. עוד התייחס המומחה לעובדה שכ – 4 חודשים לפני הצוואה חתם המנוח על ההסכם עם הגרושה, וככל שאין מחלוקת על כשירותו במועד עריכת ההסכם, יש בכך לשלול את האפשרות שהמנוח לא היה כשיר במעמד עריכת הצוואה:

     

    "[...] סימן שכולם הסכימו שבאותו זמן, 4 חודשים קודם, הוא היה לא דימנטי, הוא הבין מה שהוא עושה, הוא עשה את כל הדברים, סבבה לגמרי, זה עוד יותר מוכיח ש-4 חודשים קודם הוא היה בסדר [...] רק כדי להסביר, דמנציה לא יכולה להתפתח ב- 4 חודשים, אלא אם כן יש איזה תאונת דרכים חזקה, חבלת ראש נוראית שקרתה, חס ושלום לא עלינו, גידול מוחי קשה, אחרת התהליך של הדמנציה הוא מתהלך לאורך שנים ארוכות, אז פתאום תוך 3, 4 חודשים הוא הפך להיות דימנטי?" (שם, ע' 10, ש' 3).

     

58. לחיזוק מסקנתו ציין המומחה עוד את העובדה שלא התבקש מינוי אפוטרופוס למנוח, ולדבריו "[...] במצב פסיכוטי מתמשך, או במצב של ירידה קוגניטיבית מתמשכת, בדרך כלל גם בני משפחה, גם הרופא המטפל, גם כל מי שנמצא קרוב לבן אדם מבקש, למשל, מינוי של אפוטרופוס כי אותו זמן, אם יש לנו מצב של ליקוי קוגניטיבי מתמשך או מצב פסיכוטי קבוע כל הזמן, אז ראוי למנות לבן אדם הזה אפוטרופוס [...] לא מצאתי כאן מינוי לאפוטרופוס של אדם שלא מסוגל לנהל את ענייניו [...]" (שם, ע' 14, ש' 1). לבסוף חידד המומחה את מסקנתו, שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה במועד עריכתה (שם, ע' 21, ש' 12).

     

59. לסיכום, על בסיס חוות הדעת, והן על בסיס חקירת המומחה, בית המשפט מקבל את חוות דעת המומחה ואת מסקנתו. מסקנה זו מתיישבת עם מסקנתו של בית המשפט לפיה אין בבדיקה הפסיכולוגית, או בעדויות הצדדים, משום ראיה להעדר כושרו של המנוח לצוות במועד ערכית הצוואה. מכל הטעמים הללו, דוחה בית המשפט עילת בטלוּת זו.

     

    השפעה בלתי הוגנת

60. המתנגדים לא הרחיבו בטיעונים בהקשר לעילה זו – בלשון המעטה - ולא פיתחו את טיעוניהם המשפטיים בזיקה לה. המתנגדים לא עמדו עוד על התקיימות מבחני המשנה להוכחת העילה . בתצהיריהם הסתפקו המתנגדים בטענה היחידה שהמבקשת השפיעה על המנוח להוריש את עזבונו לבנם הקטין. כך ותו לא. לטענתם בסיכומים עילת בטלוּת זו קמה הואיל ו"הצוואה סותרת חזיתית" את ההסכם (ס' 5). כמו כן, לטענתם המנוח היה מודע להסכם וחתם על הצוואה על מנת "לגזול את רכושה של אשתו דאז" (ס' 7(ג)). טענה זו לוקה במספר מישורים בהם ניגע בהמשך, ולעניין התקיימות העילה נציין שאין בין טענות אלה לבין השפעה בלתי הוגנת דבר. נעמוד בתמצית על מהות עילה זו והתנאים להוכחתה.

     

61. סעיף 30(א) לחוק הירושה מורנו: "אונס איום וכו' – (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". בית המשפט העליון העמיד מבחני משנה לאיתור השפעה בלתי הוגנת בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד נב(2) 813, להלן – "הלכת מרום"), ואלה העיקריים שבהם: מבחן התלות והעצמאות; מבחן הסיוע; קשר המצווה עם העולם החיצון; ונסיבות עריכת הצוואה.

     

62. העילה אינה נוגעת להשפעה של מה בכך, הקיימת בעוצמות כאלה ואחרות בין בני משפחה המבקשים לבכר את רצונם על פני אחרים, או בעלי דעה מוצקה על דרך ההורשה הנאותה לשיטתם - "עניין לנו בהשפעה בלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו" (שוחט, פינברג ופלומין – "דיני ירושה ועזבון", סדן, התשע"ד – 2014, 124, והאסמכתאות המובאות שם). בלב הבחינה השיפוטית מצוי רצונו החופשי של המצווה. הצוואה עלולה להיפסל אך "אם יוכח כי לא נעשתה על פי החלטה עצמאית ובלתי תלויה של המצווה" (שם, 126 והאסמכתאות שם).

     

63. במקרה אחר ציין מותב זה ש"אין מנוס מלהדגיש את האבחנה הנחוצה בענייננו, בין השפעתו של פלוני על מצווה, אשר כשלעצמה אינה בהכרח מעשה פסול, היא כחלק ממנהגי הבריות ודיני הירושה אינם מוצאים בה נפקות; לבין השפעה בלתי הוגנת – זו המצמיחה ציווי שאינו פרי רצונו החופשי של המצווה, ומכאן שעלולה להביא לפסלות הצוואה" (ת"ע 42297-01-12 י.ש. נ' ע.ב.א, "נבו", מיום 20.9.18).

     

64. המתנגדים כאמור מילאו פיהם מים ולא עמדו כלל על התקיימות מבחני המשנה שהונחו בהלכת "מרום". לפיכך אין מקום להרחיב בדברים וניישם את עקרונות ההלכה על נסיבות העניין בתמצית.

    אין ללמוד מהנסיבות שהמנוח לא היה עצמאי או שמא היה תלוי בזולתו – והמתנגדים לא טענו כך. העובדה היחידה שביססו המתנגדים, ואותה המבקשת לא הכחישה, היא שבמועד עריכת הצוואה המנוח התקשה בהליכה, ונעזר במקל-הלכה. כך העיד אף הנוטריון. לבד מפעולה זו אין מקום להניח שהמנוח לא היה עצמאי בכל היבט אחד בחייו, מקל וחומר שמצבו לא היה סיעודי או קרוב לכך, ואין בסיס להתקיימות רובם של המבחנים הנקובים בהלכת "מרום".

     

65. בכל הנוגע לקשר של המנוח עם העולם החיצון, הרי שבטענותיהם המתנגדים שמטו את הקרקע תחת קיום העילה, משעה שהדגישו שעמדו עם המנוח בקשר רצוף וישיר עד יומו האחרון ממש, ולא העלו כל טענה שקשרים אלה הופרעו או נמנעו על ידי המבקשת.

     

    הבן ה' (המתנגד מס' 3) ציין שנהג לבקר את אביו המנוח (תמ'-א', ע' 5, ש' 5; ע' 7, ש' 20; ע', 10, ש' 23). עוד ציין שהתקיימו יחסים טובים בין המנוח לבין כל המתנגדים ואף ילדיהם ולדבריו "טוב מאוד היה. אבא אהב את הנכדים שלו" (שם, ע' 26, ש' 14). בערבו של יום המתנגד לא ידע לספר על נסיבות של השפעה בלתי הוגנת – "אני לא יודע" (שם, ע' 23, ש' 10).

     

    הבן ב' (המתנגד מס' 4) סיפר שהיה מבקר את המנוח בביתו גם כשהיה חולה – "כן, הייתי מבקר אותו, הייתי בא אליו" (תמ'-ב', ע' 6, ש' 21); "גם ראה הרבה את הנכדים"(שם, ע' 10, ש' 2; ע' 14, ש' 1).

     

    הבת ה' (המתנגדת מס' 6) העידה שנהגה לבקר את המנוח (תמ-ב', ע' 28, ש' 34). כשנשאלה במה התבטאה ההשפעה הנטענת מצד המבקשת, לא היה בתשובותיה כדי לבסס את הטענה להשפעה בלתי הוגנת ולהתקיימות מבחני המשנה:

     

    ש: בסדר, אבל את אומרת פה בהשפעה בלתי הוגנת. את יודעת מה זה המילה הזאת מה הפירוש שלה, השפעה בלתי הוגנת?

    ת: שהיא, שהיא משפיעה עליו, משפיעה עליו שלא יכתוב את זה בשם, בשם של הבן שלו.

    ש: אבל איך, איך ידעת? מה זה השפיעה בלתי הוגנת? [...]

    ת: כי כל הזמן היא הייתה איתו, מה, אני יודעת מה אם היא,

    ש: רק בגלל שהייתה איתו? היא משפיעה?

     ת: כן, כל הזמן, כן (תמ'-ב', ע' 38, ש' 14; ע' 41, ש' 16).

     

    הבת א' (המתנגדת מס' 5) העידה ש"לפעמים אני באה להורים שלי, לאמא שלי בסוף שבוע ואני רואה אותו ויושבת איתו גם ומדברת איתו בטלפון", והוסיפה וסיפרה על קשר רצוף וקבוע בין המנוח לבינה וכל ילדיו (תמ'-ד', ע' 3, ש' 16; ע' 7, ש' 27; ע' 15, ש' 12).

     

66. אין מקום להוסיף ולהאריך בדברים, וניכר שאין בסיס לקיומה של עילה זו והנסיבות רחוקות מלהלום השפעה פסולה מצד מאן דהוא על המנוח. על בסיס האמור, דוחה בית המשפט עילת בטלוּת זו.

     

67. להלן נעמוד על נסיבות עריכת הצוואה (המהוות חלק ממבחני המשנה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת) במסגרת בירור העילה לפסלות הצוואה מפאת מעורבות פסולה בעריכת הצוואה מצד המבקשת, ונמצא שגם באלה אין כדי לתמוך בטענה להשפעה בלתי הוגנת.

     

    מעורבות המבקשת בעריכת הצוואה

68. נטעים בקצרה שעילת בטלות זו נטועה בסעיף 35 לחוק הירושה: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה"

     

69. הפסיקה מצאה הוראה זו כבעלת תוצאות מרחיקות לכת, ומכאן שיש לפרשה בצמצום:

     

    "תוצאתה של הוראה זו קשה. בהתקיים הנסיבות המתוארות בסעיף 35 קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה וכי פעולה זו פגמה ברצונו החופשי [...] הגיונה של הוראת הסעיף 35 הוא כי האנשים המנויים בו עשויים להשפיע על המצווה שלא כדין [...] נוכח התוצאה הקשה הנובעת מהוראת הסעיף קבע בית-המשפט העליון בשורה של פסקי-דין כי יש לפרשה על דרך הצמצום ובאורח דווקני (ע"א 7506/95‏ שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, לעיל, 215; ע"א 5869/03‏ חרמון נ' גולוב, פ''ד נט(3)).

     

70. בהקשר זה העמידו המתנגדים טענה קונקרטית יחידה. הבן ח' (המתנגד מס' 2) טען בתצהירו (מת/4) שלאחר פטירת המנוח ומשנודע למתנגדים על הצוואה, הגיע עם חלק מאחיו אל משרדו של הנוטריון כדי לקבל לידיהם עותק מהצוואה, אך הנוטריון סירב לבקשתם. יחד עם זאת, הנוטריון הצהיר בפניהם שהמנוח הגיע למשרדו לשם חתימה על צוואה עם המבקשת אשתו, ושהאחרונה שהתה עם המנוח בחדר הנוטריון בעת חתימתו על הצוואה. מלכתחילה יש מקום להטיל ספק רב בטענה זו, שמנוגדת לשכל הישר ולהגיונם של דברים. קשה לחשוב על מניע כלשהו שאפשר לייחס לנוטריון, להצהיר בפניי המתנגדים, אותם לא הכיר, שאשתו של המנוח היתה עדה לעשיית הצוואה ולמעשה הונח הבסיס לפסילת הצוואה.

     

71. הבן ל' (מתנגד מס' 3) לא לקח חלק באותו מפגש (תמ'-א', ע' 10, ש' 15); הבן ב' (המתנגד מס' 4) הסתפק בחקירתו באמירה הלאקונית לפיה הנוטריון, הוא שכאמור אמר למתנגדים שהמבקשת שהתה בחדר בעת עריכת הצוואה – "[הנוטריון] אמר לנו" (תמ'-ב', ע' 18, ש' 4; ע' 25, ש' 32). עדות זו לא עוררה מהימנות בעיני בית המשפט, שהתקשה למצוא בה אות של אמת:

     

    כב' הש' מירז:זה עורך דין יגיד על עצמו? עורך דין יגיד על עצמו שהוא לא עשה צוואה נכונה?

    ת:הוא אמר לנו ככה, אבל היינו 3 שם (שם, ע' 26, ש' 37).

     

72. הבת ה' (המתנגדת מס' 6) לא ידעה להרחיב על המקור לטענותיה המתייחסות למעשי המבקשת:

     

    ת:לא יודעת, אני שמעתי שהיא הייתה איתו.

    ש:אבל את אומרת פה לא שמעת, היא נטלה, את אומרת שכן היה.

    ת:אני לא הייתי שם, אני שמעתי.

    ש:אז למה כתבת את זה?

    ת:ככה זה יצא, לא יודעת (תמ'-ב', ע' 37, ש' 26).

     

73. הבת א' (המתנגדת מס' 5) תיארה גם היא את המפגש עם הנוטריון, ולא שכנעה את בית המשפט שבניגוד לכל היגיון, הנוטריון הצהיר – שלא לומר התוודה - בפניה ובפניי אחיה, אותם לא הכיר כאמור, שהוציא תחת ידו צוואה פסולה תוך מעורבות מצד המבקשת. מעדותה עולה שהיא ואחיה מייחסים לנוטריון שיתוף פעולה במעשה הדרתם, וניסיון להסתיר מהם טפח וטפחיים. המתח והכעס שאפפו את אותו מפגש, לשיטתה, סותרים עוד יותר את האפשרות, אותה קשה ממילא להעלות על הדעת, לפיה הנוטריון בחר לציין דווקא בפניהם שדין הצוואה להיפסל:

     

    כב' הש' מירז: אז איך את יודעת שהיא הכתיבה לו?

    ת:הייתה, [הנוטריון] הסביר לנו.

    כב' הש' מירז: הוא הסביר לך? את שמעת את העדות שלו פה. הוא לא אמר את זה [...].

    ת:גם היה מתנהג ואומר לנו שלא מגיע לכם כלום. זה הירושה של [הקטין].

    כב' הש' מירז: הוא אמר את מה שכתוב הצוואה.

    ת:לא הוא גם התערב. הוא אמר לנו שזה לא מגיע לכם. על מה אתם באים שתבקשו את הצוואה.

    כב' הש' מירז: הוא אמר שאתם לא יורשים על פי הצוואה ולכן הוא לא יכול לתת לכם.

    ת:לא. אבל גם הוא אמר לנו לא מגיע לכם כלום (תמ'-ד', ע' 4, ש' 21).

     

74. בית המשפט לא מצא כל בסיס מהימן לטענה מרחיקת לכת זו מצד המתנגדים, לפיה הנוטריון "הפליל" עצמו, משום מה, לעיני ילדיו של המנוח. המבקשת מצידה אישרה שבמועדים הסמוכים לעשיית הצוואה, והואיל והמנוח התקשה בהליכה, היא שהסיעה אותו, לרבות לפגישות במשרדו של הנוטריון, ולרבות לפגישה בה נחתמה הצוואה. בית המשפט מצא את עדותה מהימנה ועקבית, והתרשם שהמבקשת העידה על העובדות כהווייתן, גם אם הן עלולות לגרוע מטיעוניה:

     

    כב' הש' מירז: היא לקחה אותו ל[נוטריון] בזמן שהוא ערך את הצוואה? היא לקחה אותו למשרד?

    עו"ד עירון:מי היה? את היית נוהגת באוטו?

    ת:כן. נכון.

    ש:אז רגע, את היית נוהגת באוטו כן?

    ת:נכון.

    ש:את לקחת אותו ל[נוטריון] נכון?

    ת:נכון.

    ש:נכון, ובשביל מה לקחת אותו ל[נוטריון]?

    ת:יש תביעות קטנות, יש לו (לא ברור) (תמ'-ד', ע' 24, ש' 31).

     

75. עדות זו מתיישבת עם עדות הנוטריון לפיה במועדים הסמוכים לעשיית הצוואה, ייצג את המנוח בעניינים אחרים : "אבל באותה תקופה אני הכרתי אותו בתיק הזה ובעוד תיק או 2 של גביית שיקים וקצת פה ושם כמה תיקים קטנים, לא זוכר מה, אבל בן אדם מתנהג תקין ומדבר לעניין. הכל בסדר. אנחנו מדברים לא רק על הצוואה. הוא לא מגיע אליי בשביל הצוואה רק, ומרבית הפעמים שהוא הגיע אליי לא בגלל הצוואה [...] קראתי לו, הסברתי לו, חתם, אישרתי שזה בסדר, סגרנו את נושא הצוואה ודיברנו על עניינים אחרים. הכל בסדר" (תמ'-ג', ע' 5, ש' 17).

     

76. באופן שמתיישב עם הדברים, הוסיפה המבקשת שלא ידעה שבאותו מפגש מדובר, אליו הביאה את המנוח כהרגלה, המנוח יחתום על צוואה: "אני לא ידעתי שהוא הגיע בכלל לכתוב צוואה. היו לו כמה תיקים בין היתר משהו שקשור ל(לא ברור) והיו לו כמה תיקים" (תמ'-ד', ע' 34, ש' 14).

     

77. לבסוף הכחיש הנוטריון בתוקף את המיוחס לו, והשתומם אף הוא על טענה זו, המייחסת לו הפללה עצמית כלפי זרים. לדבריו המבקשת אכן הביאה את המנוח למשרד והמתינה בחדר ההמתנה, ואין שחר למיוחס למבקשת, ואף לו כנוטריון. במהלך חקירתו שרטט הנוטריון תרשים של משרדו ושל מיקום החדרים, ושלל כל גישה או קרבה בין חדרו לבין חדר ההמתנה. כאמור, בית המשפט מוצא את עדותו מהימנה ונטולת משוא פנים:

     

    ש: [...] האם נכון ש[המבקשת] הביאה את [המנוח] אלייך לעריכת הצוואה?

    ת: כן. נכון.

    ש: האם נכון ש[המבקשת] נכנסה אלייך למשרד בעת עריכת הצוואה?

    ת: לא נכון. יש הבדל כשאתה אומר בין נכנסה בזמן עריכת הצוואה ואיפה שהיא ישבה, לבין זה שהיא נכנסה איתו לחדר שלי (תמ-ג', ע' 3, ש' 6).

    ת: פה המתנה, פה עמדת מזכירה, פה יש עוד חדר ופה החדר שלי, ופה הדלת, ופה השירותים.

    ש: ואיפה היא ישבה?

    ת: פה המטבחון.

    ש: איפה היא ישבה?

    ת: היא יושבת פה.

    כב' הש' מירז: הציור מוגש לבית המשפט ומסומן מב/1 א' (שם, ע' 3, ש' 29).

     

78. בית המשפט מקבל עוד את הכחשתו הנמרצת של הנוטריון את האמירה המיוחסת לו על ידי המתנגדים:

     

    ת: ואז כשהיא באה לקחת את הצוואה אמרת לה ש[המבקשת] הייתה נוכחת בחתימת הצוואה.

    ש: אני אמרתי לה ש[המבקשת] הייתה נוכחת?

    ש: כן.

    ת: שהיא תקום פה על דוכן העדים.

    ש: היא תקום פה היא תעיד על זה. כן.

    ת: ושתשבע על הקוראן שאני אמרתי לה ש[המבקשת]. למה שאני אגיד לה את זה? למה שאני אגיד את זה?

    ש: כי היא שאלה אותך.

    ת: אדוני, זאת לא הצוואה הראשונה וזאת לא הצוואה האחרונה שאני עורך, וערכתי, ואני אמשיך לערוך בעזרת השם (תמ'-ג', ע' 7, ש' 23).

     

79. אם כן, בית המשפט התרשם לשלילה מעדויות המתנגדים, ולא מצא בהן אות וסימן לטענתם לפיה נודע להם מהנוטריון שהמבקשת שהתה בחדר עם המנוח והנוטריון בעת עריכת הצוואה. מנגד, את עדות המבקשת והנוטריון מצא בית המשפט מהימנות, ויש להעדיפן על פני עדויות המתנגדים. יש בהן לסתור מניה וביה את המיוחס לנוטריון.

     

80. זה המקום לציין שאין קושי בעצם העובדה שהמבקשת הסיעה את המנוח אל משרדו של הנוטריון. בזיקה לעילת הבטלות מתוקף מעורבות מצד הנהנה, כבר נפסק ש"העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, לעיל, ס' 15 לפסק הדין).

     

81. לסיכום, המתנגדים לא הוכיחו את הטענה המייחסת למבקשת מעורבות בעריכת הצוואה בכלל, או נוכחות בחדר הנוטריון בפרט. לפיכך דוחה בית המשפט עילת בטלות זו.

     

    נסיבות עריכת הצוואה

82. יש מקום לעמוד בתמצית על נסיבות עריכת הצוואה - במובן הרחב.

    מנסיבות העניין עולה שהוראות הצוואה לא נפלו על המתנגדים כרעם ביום בהיר. במהלך בירור התובענה נמצאנו למדים שבין המנוח לבין ילדיו, חלקם לפחות, היה מתח רב שהוביל לסכסוך מר. נמצאנו למדים שבשנת 2004 המנוח הגיש נגד המתנגדים מס' 4-2 תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, לסילוק ידם מהמקרקעין מושא הצוואה. נציין שתביעה זו נדחתה. הבן ל' (המתנגד מס' 3) אישר שאביו תבע את סילוקו כאמור (תמ'-א' ע' 4, ש' 14) וכך גם הבן ב' (המתנגד מס' 4) (תמ'-ב', ע' 5, ש' 29). מעבר לכך נחשף בית המשפט לסכסוך מר ועמוק בין המנוח לבין הבן ח' (המתנגד מס' 2) שבבסיסו פגיעה ועלבון ניכרים וצורבים, ולמותר לעמוד על פרטי סכסוך זה (ר' חקירת הבן ח', תמ' ג', ע' 20, ש' 17 ואילך). הוראות הצוואה והדרת המתנגדים מעזבונו של האב אינה תלושה מהמציאות או מהנסיבות, שהיו ידועות למתנגדים היטב. למעלה מן הצורך יאמר, שעל רקע הנסיבות המתוארות, בית המשפט לא שוכנע שהיתה בליבם של המתנגדים ציפייה ממשית או מציאותית שהאב המנוח יקנה להם חלק מעזבונו.

     

    הטענה לפגמים צורניים בצוואה

83. לטענת המתנגדים נפל פגם צורני בצוואה משעה שהנוטריון לא דרש מהמנוח תעודה רפואית טרם עריכת הצוואה, וכך לפי הטענה בניגוד להוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 (להלן – "תקנות הנוטריונים"). בית המשפט לא מצא ממש בטענה זו. תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים קובעת בזו הלשון:

     

    (ה) לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון.

     

84. בענייננו אין מחלוקת שהמנוח נעזר במקל הליכה בעת עריכת הצוואה, אך פשיטא שלא היה מאושפז ולא היה מרותק למיטתו. המתנגדים לא פיתחו טענה זו ולא עמדו על אופן תחולתה של ההוראה על נסיבות העניין. לפיכך דין טענה זו להידחות.

     

85. במעמד חקירת הנוטריון, העלו המתנגדים טענה חדשה, ולפיה על גבי האישור הנוטריוני לצוואה, לא צוין שכר הטרחה שנגבה עבור הפעולה. בטענה זו יש ממש, ותקנה 17(א) לתקנות הנוטריונים מורה:

     

    "בסוף האישור יציין נוטריון את השכר שגבה בעד האישור או שמבקש השירות חייב בו כאמור בתקנות הנוטריונים (שכר שירותים), התשל"ט-1978 [...].

     

86. בחקירתו הודה הנוטריון שלא פעל לפי הוראה זו, ולא ניסה לטשטש מחדל זה:

     

    ש:אז לפי חוק הנוטריונים אתה יודע שאתה חייב לציין,

    ת:אז נכון. אתה צודק. אז אתה צודק ואני אומר לך שאני לא ציינתי,

    ש:למה?

    ת:ואני מודה שאני לא מציין גם. יש לי ספר צוואות גברתי שבו מתועד הכל ואני גם מציין ליד הספר וכשנכנסים אליי בביקורת אני מראה להם בדיוק מה רשמתי בספר, ומראה להם גם חשבונית מס.

    ש:כמה זה עולה? אפשר לעיין בחשבונית?

    ת:תפאדל (תמ'-ג', ע' 9, ש' 32).

     

87. כפי שאפשר להתרשם מהדברים, ועל אף שהנוטריון לא התבקש להמציא מסמכים לעדותו, הנוטריון הביא עמו לחקירתו את הקבלה שהנפיק עבור הפעולה (המקור צורף לתיק וסומן מב/3).

     

88. יחד עם זאת, בית המשפט אינו מוצא בפגם האמור די כדי להטות את הכף. המתנגדים לא פיתחו טענה זו ולא עמדו על נפקותם של הפגמים הנטענים. בשיטתנו המשפטית, פגמים צורניים בצוואה אינם מביאים לבטלות הצוואה באופן אוטומטי. לבית המשפט נתון שיקול הדעת לקיים את הצוואה חרף הפגמים שנפלו בה, ובהתאם להוראות החוק. סעיף 25 לחוק הירושה מעמיד גדרות לשיקול דעתו של בית המשפט בבואו לעמוד על תוקפה של צוואה שנפל בה פגם צורנו, ומורה בזו הלשון:

     

    "קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה

    (א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

     

    (ב) בסעיף זה 'מרכיבי היסוד בצוואה' הם:

     

    (3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;"

     

89. בענייננו אין מחלוקת על התקיימות מרכיבי היסוד, ועל בסיס הנקוב בפסק דין זה, אין לבית המשפט ספק שהצוואה משקפת את רצונו החופשי של המנוח. על בסיס טעמים אלה, דוחה בית המשפט את טענות המתנגדים בהקשר זה.

     

    בטלות הצוואה מתוקף סעיף 34 לחוק הירושה

90. סעיף 34 האמור מורנו בזו הלשון:

     

    הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה.

     

    לטענת המתנגדים, הרי שמתוקף ההסכם 40% מהמקרקעין מושא הצוואה נועדו לגרושה, ומכאן שלא היה בכוחו של המנוח לצוות חלק זה מהמקרקעין לקטין. לפיכך, יש לראות בביצוע הצוואה מעשה בלתי חוקי ובלתי מוסרי.

     

91. דין טענה זו להדחות ודומה שהמתנגדים מערבים מין בשאינו במינו. כשם שצוין בראשיתו של פסק הדין, המתנגדים אינם מבחינים בטיעוניהם בין שתי זירות משפטיות שונות – האחת היא שאלת זהות היורשים ותוקף הצוואה, והשניה היא שאלת היקף העזבון – ושתי זירות אלה אינן בהכרח מוציאות זו את זו. נבאר בשנית, ששאלת היקף העזבון והיקף חלקהּ של הגרושה במקרקעין, אינה חופפת את סוגיית זהות יורשי המנוח – הקטין, או שמא המתנגדים. ההסכם בין המנוח ובין הגרושה עומד בעינו, ובין אם יהווה הקטין יורש יחיד של העזבון, ובין אם המתנגדים יוכרזו כיורשי המנוח, היקפו של עזבון המנוח עומד בעינו, קרי, 60% בלתי מסוימים מהמקרקעין.

     

92. כמו כן, אין בכוחה של הצוואה להקנות לאחר זכויות שאינן נתונות למצווה. במילים אחרות, אין בסיס לטענת המתנגדים לפיה במעשה הצוואה העניק המנוח לקטין מקרקעין השייכים לגרושה. כל שהעניק המנוח לקטין, וכל שהיה בכוחו לצוות לכולי עלמא, הוא רק את רכושו שלו, ותו לא. באותה נשימה, ביצוע הצוואה בזיקה לסעיף 34, אינו מהווה "הקניה" או "העברה" של מקרקעין המיועדים לגרושה לידי הקטין. ביצוע הצוואה מוגבל לעזבונו של המנוח, ואינו חל על רכוש שאינו עזבונו. לשון אחר, ביצוע הצוואה והקניית העזבון לקטין, כפופים להסכם בין המנוח לבין הגרושה.

     

    טענות נוספות מטעם המתנגדים

93. זה המקום להתייחס בתמצית לטענות נוספות שהעלו המתנגדים, ולוּ לשם השלמת התמונה ושלמות ההכרעה.

     

94. הטענה להונאת הגרושה – כזכור טענו המתנגדים באריכות שהמנוח הונה את הגרושה בואכה ההסכם בין השניים והציג מצג לפיו הוא שקוע בחובות. מטעם זה, אליבא המתנגדים, הסכימה הגרושה לוותר על 10% מהמקרקעין לטובת המנוח, וחלקהּ הועמד על שיעור 40% מהמקרקעין בלבד.

     

    דין הטענה להידחות. תוקפו של ההסכם אינו עומד לבירור בהליך דנן, או בכל הליך אחר, ומי מהצדדים לא עתר לבטלו. כמו כן, סוגיית ההסכם נוגעת אף היא לשאלת היקף העזבון, שאינו נדון בענייננו. לגופה של טענה, המתנגדים לא התיימרו להוכיח אותה. הגרושה לא הגישה תצהיר כלל, על אף היותה המתנגדת מס' 1, ולא הובאה על ידי המתנגדים לעדות. מעבר לכך לא הציגו המתנגדים סימוכין כלשהם מהליך העבר למעט פרוטוקול ההסכם, וכל טענות המתנגדים בדבר מצג מחד גיסא, או ויתור מאידך גיסא, היו ונותרו בעלמא.

     

95. טענת המתנגדים לזכויות במקרקעין – נזכיר שהמתנגדים טענו באמצעות הבת ה' (המתנגדת מס' 6) שעבדו עבור האב המנוח "בשדות ובמטעים עד שנישאו", "מצאת החמה ועד הליל בעבודה פיזית מפרכת וקשה ביותר" (מת/3), וכן שמסרו לידיו את שכרם. לפי הטענה, המנוח רכש את המקרקעין מושא הצוואה מכספם, ולפיכך קמה להם זכות קניינית במקרקעין.

    אין מקום להאריך בטענה זו, המהווה טענה מובהקת נגד העזבון והליך זה אינו האכסניה לדון בה. מבלי שיהיה בכך משום קביעת ממצא, טענה זו סובלת מקושי מובנה. לשם הדיון מוכן בית המשפט להניח שיש אמת בטענות המתנגדים. מחקירתם עולה שלדבריהם המנוח הצדיק את מעשיו בטענה שישמור את הכספים למשמרת לשם בניית בתים עבור ילדיו בעתיד. לפי גרסת המתנגדים, המנוח עמד בדבריו, ולעתיד נבנו בתים עבור חלקם (כפי הנראה הבנים). הבן ל' אישר שהמנוח מימן בניית 3 בתים למתנגדים (תמ'-א', ע' 15, ש' 26; ע' 27, ש' 14); גם הבת ה' אישרה עובדה זו (תמ'-ב', ע' 33, ש' 15); וגם הבן ב' (תמ'-ב', ע' 21, ש' 15). הבן ב' אישר עוד שהמנוח פתח תכניות חסכון לילדיו ואלה הועמדו לרשותם עם פקיעתן (שם, ע' 33, ש' 31).

     

     

    סוף דבר

96. יש להצטער על בחירתם של המתנגדים לכפור בצוואת המנוח. המתנגדים עלו לשערי בית המשפט בשלל עילות, כשאין באמתחתם תימוכין לטענותיהם. כפי שבואר באריכות, בחירתו של המנוח להדירם מעזבונו לא נחתה על המתנגדים כרעם ביום בהיר, והתיישבה עם הרצון אותו גילה המנוח בעבר באופן שאין ברור ממנו לסלק את ידם מהמקרקעין מושא הצוואה. בית המשפט התרשם עוד שהמתנגדים לא סברו שהמנוח אכן היה בלתי כשיר לצוות, או שמא הצוואה היא פרי קנוניה שרקחה המתבקשת. התרשמות זו הלכה והתחזקה עם התמשכות ההליך ועם התארכותו בעטיים של המתנגדים שהורידו לטמיון זמן שיפוטי יקר. יש להצטער עוד על בחירתם של המתנגדים להעסיק את בית המשפט בטענות הנוגעות להיקף העזבון, ולהסכם בין המנוח לבין הגרושה וחורגות מהסעד הנדון. בהתנהגותם זו גררו את המבקשת להליך אותו בחרו לנהל בעצלתיים וגרמו לה עינוי דין בלתי מבוטל.

     

97. גדרותיו של ההליך דנן ברורים, ויחד עם זאת מצב הדברים הנוכחי אינו רצוי. המקרקעין מושא הצוואה מוקנים בחלקם לגרושה מתוקף ההסכם. כזכור נקב ההסכם בהוראות למינוי שמאי ועריכת תכנית חלוקה. מעדויות המתנגדים עולה שבמועד שאינו ידוע לבית המשפט נערכה תכנית כאמור, שנועדה לחלק בעין את המקרקעין מושא הצוואה בין המנוח לבין הגרושה בהתאם להוראות ההסכם. מטעמים שאינם ידועים, תכנית זו לא יושמה. ככל שהצדדים להליך זה לא ישכילו לחלק את המקרקעין בהסכמה, ולייחד את המקרקעין המיועדים לגרושה מזה ולקטין מזה, דומה שהצדדים לא יזכו לנוח על זרי הדפנה. חמור מכך, במוקדם או במאוחר, מי מיורשיהם יידרש להוציא את הערמונים מן האש.

     

98. כעת משניתן פסק הדין וניתן תוקף לצוואה ולזהות יורשו של המנוח, בית המשפט מפציר בצדדים לפעול בצוותא לחלוקת המקרקעין, לייחוד מקרקעי העזבון וייחוד מקרקעי הגרושה לפי ההסכם.

     

99. לעניין הוצאות המשפט – בית המשפט עמד באריכות על גרירת הרגליים מצד המתנגדים, בפרט בהקשר לעילת הבטלות הנוגעת לכושרו של המנוח לצוות. המתנגדים הביאו להתארכות בסוגיית המסמכים הרפואיים ומינוי מומחה רפואי. בנוסף הביאו במחדליהם הנוגעים לזימון הפסיכולוג לעדות להתארכות נוספת. כשם שהתבטא בית המשפט במהלך ההליך, על שיעור ההוצאות להלום התנהלות זו.

     

100. על בסיס כל הנקוב בפסק הדין, נקבע כדלקמן:

     • בית המשפט דוחה את ההתנגדות, מקבל את הבקשה ומורה על קיום צוואת המנוח מיום 15.1.15.

     • המבקשת תמציא  נוסח פסיקתא לצו קיום צוואה לאישור בית המשפט.

     • המתנגדים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות ושכ"ט המבקשת בשיעור 20,000 ₪ (כולל מע"מ) שישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל.

        

       המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.

        

       פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגייה.

        

       ניתן היום, כ"ח ניסן תשפ"ב, 29 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.