בעניין: עזבון המנוח מ' ה' ז"ל
רקע עובדתי
- התובענות שבפני עוסקות בתוקף צוואות שערך המנוח מ' ה' ז"ל, (להלן: "המנוח") ובתוקפו של הסכם מתנה שערך המנוח עוד בחייו:
ת"ע 42194-10-14 בקשת התובע לקיום צוואת המנוח מיום 2.4.2014, בה ציווה את כל רכושו לבנו התובע. (להלן: "הצוואה האחרונה").
ת"ע 21526-01-15 התנגדות הנתבעת לצוואה האחרונה.
ת"ע 41498-10-14 בקשת הנתבעת לקיום צוואה נוטריונית מיום 9.1.2014 (להלן: "הצוואה הקודמת") בה ציווה את כל רכושו לנתבעת.
ת"ע 41523-10-14 התנגדות התובע לצוואה הקודמת.
תלה"מ 30863-07-16 תביעת התובע לביטול הסכם מתנה.
- המנוח הלך לעולמו ביום 15.4.2014. המנוח הותיר אחריו שני ילדים מנישואיו הראשונים: א' ה' (להלן: "התובע") וח' ס', אשר צורפה להליך כתובעת נוספת.
הנתבעת היא מטפלת של המנוח שהועסקה על ידי חברת '---' (להלן: "הנתבעת").
המנוח הלך לעולמו כשהוא נשוי לגב' ו' ה', אזרחית רומניה, בני הזוג נפרדו כאשר גב' ה' עזבה את הארץ לפני שנים, לצדדים אין מידע אודותיה והם לא הצליחו לאתר אותה.
בבעלות המנוח וגב' ה' דירת מגורים ברח' --- ב---, (להלן: "הדירה") שנרשמה על שניהם בחלקים שווים.
- המנוח ערך בחייו שלוש צוואות:
צוואה מיום 6.2.2003 (להלן: "הצוואה הראשונה") בה ציווה את עיקר רכושו לבנו התובע.
הצוואה הקודמת מיום 9.1.2014 בה ציווה את כל רכושו לנתבעת.
הצוואה האחרונה מיום 2.4.2014 בה ציווה את כל רכושו לבנו התובע.
- התובע עותר לקיים את הצוואה האחרונה, בעוד שהנתבעת עותרת לקיים את הצוואה הקודמת.
- במהלך הדיון בצוואות התברר כי ביום 10.7.2013 חתם המנוח על מסמך "הצהרה והתחייבות בכתב" לפיו, העביר ללא תמורה את זכויותיו בדירה לנתבעת וביום 11.7.2013 נרשמה לטובתה הערת אזהרה. לאחר התברר עובדות אלו, הגיש התובע תביעה לביטול עסקת המתנה.
טענות התובע:
- לטענת התובע יש להצהיר על בטלות עסקת המתנה בין המנוח לבין הנתבעת. לטענתו הנתבעת מטפלת באנשים נזקקים, מתנהלת בדרכים עברייניות, מחתימה קורבנות חסרי ישע במרמה והטעיה וגונבת כספים ורכוש. עוד בחייו של המנוח נתפסה הנתבעת ונעצרה בעקבות גניבה של כספים וחפצים יקרי ערך מביתו של קשיש אחר בו טיפלה.
- לטענת התובע, מסמך ההצהרה עליו חתם המנוח מנוסח בצורה תמוהה ומכיל ניסוחים מנוגדים ומטעים אשר היה בהם כדי להוליך שולל את המנוח ולפגוע בגמירות דעתו. אף הכותרת "הצהרה והתחייבות בכתב" הינה כותרת מטעה ביחס לתוכנו של המסמך ומהותו. המנוח הצהיר במסמך כי הוא הבעלים של כל הזכויות בדירה, כשבפועל הוא הבעלים רק של מחצית הזכויות בדירה וגב' ה' היא הבעלים של המחצית השנייה של הזכויות. פער זה מלמד לטענת התובע, שהמנוח לא ביטא את רצונו החופשי במסמך ולכן נוצר מסמך מבולבל, סותר, בלתי מדויק ובלתי מסוים.
- ביום 9.1.14 כשישה חודשים לאחר החתימה על מסמכי המתנה, הוחתם המנוח על ידי עו"ד אחר (ב"כ הנתבעת) על הצוואה הקודמת, בה ציווה לנתבעת את זכויותיו בדירה – אותה דירה שהעביר לה במתנה לכאורה חצי שנה קודם לעריכת הצוואה. מצופה היה כי אם העביר את הזכויות במתנה יהיה מודע לכך שזכויות אלו כבר אינן שייכות לו ולכן אינו יכול להוריש אותן בצוואתו. העובדה כי המנוח חתם על מסמכים מנוגדים במהותם מלמד כי היה במצב של אילוץ ו/או כפייה ו/או עושק.
- לטענת התובע, הנתבעת החתימה את המנוח על הצוואה הקודמת מתוך מחשבה כי היא מבצעת "מקצה שיפורים". מעשיה אלו מלמדים על התנהלות כוחנית, שתלטנית ומפוקפקת. עוד טען, כי הצוואה האחרונה שערך המנוח והפקיד אצל שכנו מתארת את מעשה הניצול של הנתבעת. כן טען, כי גם מן ההיבט הרפואי, היה המנוח חסר כל יכולת להתנגד להוראותיה של הנתבעת אשר נכפו עליו.
- רצונו של המנוח עולה באופן ברור בצוואתו המאוחרת. מערכת היחסים בין המנוח לבין התובע היתה מערכת יחסי אב ובן תקינה, חמה ואוהבת. חרף גירושי הוריו, שמר התובע על קשר עם אביו, נכדיו של המנוח היו כל עולמו. התובע היה לוקח את אביו לביקורים ובדיקות אצל רופאים, מבלה עמו זמן איכות ונוהג כלפיו באכפתיות וכבוד.
המנוח שראה כי מגמת הנתבעת לגרום לו לזנוח את בנו, החליט לפנות לשכנו וחברו הקרוב- מר ב' וביקש ממנו להעלות על הכתב את רצונו כצוואה אחרונה ולהותירה אצלו למשמרת עד ליום מותו.
- הצוואה האחרונה מבטלת את הצוואה הקודמת בצורה מפורשת, כשהמנוח דאג לציין בצוואה שהנתבעת ניצלה את מצבו הבריאותי הקשה והחתימה אותו בניגוד לרצונו על צוואה לטובתה תוך נישול בנו מצוואתו. לטענת התובע, הצוואה הקודמת הינה תולדה של תלות והשפעה בלתי הוגנת על המנוח.
- על מנת ליתן ביטוי לרצונו האמיתי של המנוח, יש לטענת התובע לקיים את צוואתו האחרונה ולהורות על ביטול עסקת המתנה.
טענות הנתבעת:
- לטענת הנתבעת, היא ביצעה את עבודתה נאמנה ומעולם לא ניצלה את תפקידה לרעה. הנתבעת הייתה אמונה על ביתם ועל שלומם של כל המטופלים שטיפלה בהם, לרבות המנוח.
כך נהגה במשך 15 שנות עבודתה כמטפלת סיעודית בעמותת '---' ללא תלונות או הטלת דופי בעבודתה. הנתבעת מעולם לא הפעילה לחצים או מניפולציות על המנוח. הנתבעת העניקה לו יחס חם, טיפול מסור, אדיב ואמין, תמכה וסייעה לו גם מעבר שעות העבודה הרגילות, בשעה שהתובע הותיר אותו בודד. המנוח ראה בנתבעת כבת משפחתו לכל דבר ומרצונו החופשי ובדעתו הצלולה, החליט לתת לה במתנה את זכויותיו בדירה, והעניק לה את רכושו בצוואתו המוקדמת.
- לטענת הנתבעת, מסמכי המתנה עולים בקנה אחד עם צוואתו הקודמת של המנוח. שני המסמכים משקפים מטרה ורצון אחד - העברת הזכויות בדירה לנתבעת. הצוואה הקודמת נערכה על ידי המנוח בהיותו צלול בדעתו ומרצונו החופשי ללא כל אילוץ או כפייה או עושק. הצוואה נערכה רק לאחר שהומצא לעו"ד נ' מ' על ידי המנוח אישור רופא פסיכיאטר המלמד על כשירותו המשפטית של המנוח.
- לטענת הנתבעת, בתקופה האחרונה לחייו, הקשר בינו לבין בנו התובע לא היה קשר קרוב, ואף כמעט מנותק, בעוד שהנתבעת דאגה למנוח וסייעה לו. התובע היה חסר אכפתיות לסביבת המנוח, ולכן בחר המנוח לבטל את צוואתו הראשונה ולכתוב צוואה חדשה בה ציווה את כל רכושו לנתבעת, לאור טיפולה המסור ומתוך רצון טוב ובתום לב.
- לטענת הנתבעת, יש ספק באמיתות הצוואה האחרונה. הצוואה נכתבה ימים ספורים טרם פטירת המנוח מה שמוביל לתהות לעניין כשירות המנוח לערוך אותה, כשבאותה העת לא היה המנוח צלול בדעתו ומחשבתו לא היתה תקינה.
מאידך, על פי ממצאי הפסיכיאטר שבדק את המנוח עת חתם על צוואתו הקודמת, היה המנוח צלול חשיבה עם רמת ריכוז תקינה. כמו כן הצוואה האחרונה נכתבה בכתב ידו של השכן ולא בכתב ידו של המנוח עצמו. המנוח חתם על הצוואה האחרונה בטביעת אצבע ולא כהרגלו בחתימה בכתב יד.
דיון:
- אפתח בבחינת תוקפה של עסקת המתנה, בה העניק המנוח את דירת מגוריו במתנה לנתבעת. דירת מגוריו של המנוח, יש להדגיש, הינה רכושו העיקרי של המנוח ומהווה את עיקר העיזבון. הכרעה בשאלת תוקף עסקת המתנה תקבע אפוא את היקף העזבון.
בשלב השני תיבחן שאלת תוקף הצוואות המונחות בפני בית המשפט ועילות ההתנגדות להן, הכרעה בשאלה זו תקבע מיהם יורשי המנוח.
עסקת המתנה:
- אקדים אחרית לראשית ואומר, לאור הראיות אשר נפרשו בפניי שוכנעתי שיש להורות על ביטול הסכם המתנה. מהמסכת הראייתית והתרשמות בית המשפט ניכר, כי הנתבעת ניצלה את חולשתו הפיזית והנפשית של המנוח, את גילו המבוגר, בדידותו ותלותו בה והשפיעה עליו כדי להשיג את מבוקשה. מסקנה זו מתקבלת הן מהראיות העוסקות באופן ישיר בקשר של המנוח והנתבעת, והן על ידי ראיות חיצוניות המלמדות כי אין מדובר במקרה ראשון בו הנתבעת מנצלת קשיש בו טיפלה. מסתמן אפוא דפוס פעולה חוזר של הנתבעת לנצל קשישים חסרי ישע.
כללו של דין:
- סעיף 1 לחוק המתנה התשכ"ח- 1968 (להלן:"חוק המתנה") קובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה, כאשר דבר המתנה יכול שיהיה גם מקרקעין. הוראות סעיף 7 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן:"חוק המקרקעין") קובעות, כי עסקה במקרקעין טעונה רישום, העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת רישום; עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.
היות והסכם מתנה הוא חוזה חד צדדי, יש משנה חשיבות לגמירות דעתו של נותן המתנה בזמן יצירת החוזה. על בית המשפט לוודא מעל לכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירות דעתו. במקרה זה דרוש "חופש מצפון והחלטה מלאים ושלמים יותר מאלו הדרושים בחוזים דו צדדים" (ראה ספרו של מרדכי אלפרדו ראבילו "חוק המתנה", מהדורה שניה, עמ' 37-38). "אכן בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד" (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (פורסם בנבו, 20.7.1995)). מטעמים אלו עשוי בית המשפט להנמיך את הרף הנדרש לצורך ביטול המתנה עקב פגם בכריתת הסכם המתנה. אולם, אין בכך כדי לשחרר את בית המשפט מלבחון מהי עילת הביטול של הסכם המתנה (ראה ע"מ (חי') 403/06 ע.ע.מ נ' ה.ע.מ (פורסם בנבו)).
ראו עמ"ש (ת"א) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל, ניתן ביום 26.1.2014 (פורסם בנבו):
על חוזה מתנה חלות שתי מערכות דינים זו לצד זו: מערכת הדינים הכללית של דיני החוזים, ומערכת הדינים שנקבעה בהסדרים הספציפיים שבחוק המתנה. נקודת המוצא ביחס לחוזה מתנה, להבדיל מחוזה רגיל, היא כי "ההגנה אשר תינתן למקבל מתנה תיפול, במידה ניכרת, בעוצמתה מזו המוענקת למי שנתן תמורה. הטעם ברור. צד שלא תרם מצידו דבר לעסקה ושכל מה שניתן לו בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הניתנת למי שתרם לעסקה החוזית" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך א')".
כן ראו ע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל ניתן ביום 5.8.2007 (פורסם בנבו), הדגשות אינן במקור- ש.א):
"כשעסקינן בהסכם מתנה, המבחן האובייקטיבי נותר על כנו, אולם אינטרס ההסתמכות של הניצע - מקבל המתנה - אשר זוכה ככלל למעמד בכורה, מפנה את מקומו במידה מסוימת לשם מתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה: 'בחוזה מתנה, כאשר שוקל בית המשפט אם ראויה עמדתו של מקבל המתנה להגנה, יביא בחשבון את מהותו של חוזה המתנה כחוזה חד צדדי, אשר המקבל הוא הנהנה העיקרי (אם לא היחיד) ממנו' ....והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי. אכן, הבטחת צפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עלי ההלכה המושרשת כי את גמירת הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה'".
ומן הדין אל הנדון:
- עסקת המתנה נערכה ביום 10.7.2013 בפני עו"ד ו' א' א' נ'. המנוח חתם על הסכם שכותרתו "הצהרה ו-התחייבות בכתב" (ת/5). במשרדו של עו"ד מ' ע' א' ר', אחיינה של הנתבעת, אשר היה עד לעריכת ההסכם. למחרת היום נרשמה לטובת הנתבעת הערת אזהרה.
בנסיבות בהן נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבעת, ולא הושלמה העברת הזכויות ברישום בלשכת רישום המקרקעין, אין לומר שהמתנה הושלמה, אלא כי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה.
- סעיף 3 להסכם המתנה קובע כדלקמן: "הנני מצהיר בזאת כי אני מעביר לגב' ו' ק' נושאת ת.ז. ...את כל זכויותי בדירת המגורים הנ"ל, במתנה וללא תמורה וזאת בתמורה לטיפולה המסור בי וכפיצוי על עבודתה ופועלה כמטפלת בי".
- מהראיות שהונחו בפני שוכנעתי כי הסכם המתנה היה נגוע בהשפעה בלתי הוגנת.
עילת ההשפעה הבלתי הוגנת שואבת כוחה מדיני הירושה, ראו סעיף 30(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. השפעה בלתי הוגנת משמעה ניצול יתרון פסיכולוגי הנעוץ באמון ותלות של צד אחד במשנהו באופן המונע מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי. הצד בעל ההשפעה מנצל את מעמדו ואת תלותו של האחר וכך משיג יתרון בלתי הוגן על דרך קבלת דבר בעל ערך (ראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט צבי ויצמן בתמ"ש 27977-06-10 מ.י נ' א. ע (פורסם בנבו)).
ככלל, מצאו בתי המשפט להחיל את דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת גם על הוראות דיני החוזים אשר אינן כוללות עילת ביטול, שמקורה בהשפעה בלתי הוגנת, ובפרט - על דיני המתנה המהווים חוזה חד צדדי המעניק מתנה ללא תמורה. (ראו לעניין זה פרופ' גד טדסקי "על השפעה בלתי הוגנת בדין החוזים הישראלי" משפטים, כרך כ"א (תשנ"ב), עמ' 517; מרדכי א. ראבילו, "על מתנה ועושק", מחקרי משפט י', תשנ"ג-1993, עמ' 183).
ראו גם דבריה של כב' השופטת יהודית שטופמן בע"מ (ת"א) 1042/04 (פורסם בנבו):
"בכל הכבוד הראוי, גם לדעתי, יש להחיל את דוקטרינת "ההשפעה הבלתי הוגנת" על חוזי מתנה בין מעניק ובין הנהנה מכח ההסכם. כאשר מעניק המתנה פיתח תלות נפשית או פיסית במקבל המתנה, ביחס לנכסים יקרים או לסכומי כסף ניכרים, יהא ההסכם כפוף לעקרונות דוקטרינת "ההשפעה הבלתי הוגנת"" (ע"מ (תל-אביב-יפו) 1042/04 - ס' ש' נ' י' נ' . [פורסם בנבו] תק-מח 2005(4), 10550;"
קיומה של השפעה בלתי הוגנת צריך להיקבע על פי כל מקרה ומקרה. עם זאת ישנם ארבעה מבחני עזר שנקבעו בפס"ד ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1) 331, אשר נועדו לסייע לבית המשפט לאתר את אותה השפעה בלתי הוגנת, והם:
- מבחן "התלות והעצמאות"- האם יש לראות במצווה כאדם עצמאי בתקופה הרלוונטית הן מבחינה פיסית והן מבחינה השכלית- הכרתית, כאשר תלות פיסית אינה עדות מספקת לתלות בזולת.
- מבחן "התלות והסיוע"- במקום שבו המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת התלות במי שהעניק לו אותו.
- קשרי המצווה עם אחרים- בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו הנהנה.
- נסיבות עריכת הצוואה- מערובות הנהנה בעריכת הצוואה, אף אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה.
- יסודות אלו של השפעה בלתי הוגנת מתקיימים בענייננו.
אפתח בתיאור קורות חייו של המנוח כפי שהובאו בתעודה רפואית שערך ד"ר גולדין אשר בדק את המנוח ביום 6.1.14. (ראו ת/6). בתעודה הרפואית האמורה, נחשף בית המשפט להשתלשלות האירועים בחייו של המנוח, להלך רוחו, ותחושותיו בערוב ימיו כפי שנחשפו בפני ד"ר גולדין. נפקות התעודה הרפואית ועיתוי עריכתה ייבחנו בהמשך בדיון בתוקף צוואת המנוח.
"מבקש ערכת מצבו הנפשי וזאת כדי שהמטפלת שלו תיהי האפוטרופוסית שלו...
ניצול שואה. מתולדותיו: נכסף לרדיפת הנאצים מגיל הולדתו, עבר חוויות טראומתיות מילדותו כי סבל מרעד, קור, חוסר ביגוד נאות. הוריו נלקחו למחנות ריכוז באאושוויץ. מ' נלקח לבית יתומים עד סיום מלחמה. בשנת 1951 עלה ארצה הוכנס לקיבוץ, שירת בצהל שירות מלא. התחתן בגיל 27 ונולדו לו 2 ילדים. בשנת 1993 התגרש ובשנת 2001 נשוי שנית אך אשתו עזבה אותו אחרי 8 שנים. מגיל ילדותו סובל ממחלת אפילפסיה...קיבל טיפולים רבים אך ללא הצלחה, סובל מהתקפים רבים ובלתי פוסקים שנים רבות. עבד במהלך חייו מלגזן ומכונאי דיזל. לפני כשנתיים פוטר מעבודתו והחל לעבוד בשמירה. בשנת 2009 פוטר מעבודתו בגלל גילו ומתקיים כעת מקצבת זקנה 2,500 ₪...יש לציין שהנ"ל מתקיים מקצבת זקנה...ואין לו כסף למחייה ולקניית תרופות. הוא נמצא במצוקה נפשית, גופנית וקוגניטיבית, יש לציין שבזמן עבודתו כשומר עבר חוויה טראומתית כשהותקף ע"י 4 אנשים בלילה וקיבל מכות על ראש וקיבל טיפול רפואי. מאז סובל מפחדים מתמידים שיכול לקרות משהו רע. תלונותיו: מתלונן על הרגשת ייאוש, חוסר אונים, חוסר הנראה, חוסר עניין, חוסר טעם בחיים עם מחשבות אובדניות.
ממצאי הבדיקה הקלינית: הגיע בליווי המטפלת שלו אך הבדיקה כאשר היא יצאה מהחדר הופעה תקינה מצב רוחו מתאר כסביר...לשאלות עונה לעניין. מחמיא הרבה למטפלת שלו, מוסר שהיא עוזרת לו הרבה מאוד וזאת מפני שהיא "נשמה טובה" מודע צלול חשיבה מהלך חשיבה תקין. ללא מחשבות שווא תפיסה תקינה ריכוז תקין אין הפרעות קוגניטיביות גסות."
ומכאן לבחינת מבחני העזר:
אין חולק כי לאור גילו ומצבו הבריאותי נזקק המנוח למטפל/ת. מן הראיות עלה כי למנוח לא היתה סביבה משפחתית תומכת וקרובה: המנוח חי בגפו, ללא בת זוג ולו שני ילדים. מערכת היחסים בין המנוח לבין בתו לא היתה מערכת יחסים הדוקה.
ראו עדות הבת התובעת 2 בעמ' 45-49 לפרוטוקול:
"ש. התקשרת לאביך בטלפון, שאלת לשלומו?
ת. כל הזמן, בתדירות של אחת לשבוע. ביקורים פחות. אחי היה יותר הולך ולוקח אותו לטיפולים. והוא היה מעדכן אותי. היתה תקופה מאוד ארוכה שאני סעדתי אותו וגם בחגים ולאחרונה אחי זה שטיפל בו, כי לי היה יותר קשה להגיע מ--- ל--- הוא היה יותר קרוב אליו...
ת. לא. רק אחי. אני לא הייתי בשום אשפוז. היחסים בינינו לאחרונה, היו לא כל כך טובים ביני לבין אבא, בגלל שהוא לא הרגיש טוב הוא התחיל לדבר שטויות אז כעסתי מאוד, זה לא אומר שלא אהבתי אותו ולא דאגתי לו. זה אבא...
ש. למה בשתי צוואות אבא שלך לא הזכיר את שמך, לא השאיר לך כלום?
ת. דבר ראשון אני לא יכולה לחשוב מה הראש שלו אמר. שנית, מה שהוא החליט אני מכבדת. וברגע שהוא הוריש לאחי, בשבילי זה אותו דבר. יש בינינו יחסים טובים. אני לא כועסת בכלל. עובדה שאני פה.
ש. את לא כועסת על אביך בעניין זה?
ת. לא. זה רצון שלו, זו זכותו, זה הבן הבכור שלו שעשה בשבילו הרבה יותר ממני...
ש. ו' נתנה לו את כל החום, כל היחס ובגלל זה הוא נתן לה גם את המתנה ורשם צוואה על שמה?
ת. כמו שהיא עשתה לכל העדים שבאו לפה. עקצה אותם. בדיוק אותו דבר, עבדה לפי אותה שיטה, היא ניצלה בן אדם חולה סופני. חסרי ישע. באותה שיטה...
ש. אני מציג בפנייך מסמכים ואומר לך שמעידים על כך שלא רק ו' אמרה שאתם הזנחתם את אביך. אביך במספר הזדמנויות התלונן על הזנחה שלכם, של א' ושלך ואז היה כעס מאוד עליכם. מפנה לנספח 6 לתצהיר הנתבעת – אישור רפואי של ד"ר גולדין.
ת. אין לי מה להגיד. לדעתי הוא דיבר בשמה. אין מצב כזה שלא ביקרנו לא דאגנו ולא התעניינו. זה קצת הזוי, זה לא מילים של אבא.
ש. ואם אני אומר לך שהמילים האלה נאמרו על ידי אביך בבדיקה רפואית, שד"ר גולדין אבחן את אביך. לא ו' ולא אף אחד. מה את אומרת על זה?
ת. כנראה אבא לא הרגיש טוב באותו יום. דברים כאלה הוא לא היה אומר. כנראה שזה היה לפני שהיא הסיתה אותו לרשום לו את הבית. בהתחלה כולם נחמדים."
לעניין מערכת מערכת היחסים בין הבן התובע לאביו המנוח, התרשמתי כי זו הייתה קרובה יותר אך לא יומיומית. ראו עדותו בעמ' 67-74 לפרוטוקול:
"ש. אתה יכול לומר מתי פעם אחרונה ביקרת אצל אביך בבית, לפני פטירתו?
ת. שלושה שבועות לפני פטירתו...
ש. טלפונית אתה היית מדבר איתו בטלפון?
ת. מידי יום...
ש. יש מסמכים המעידים על כך שאתה הזנחת את אביך, לא ביקרת אותו, ולא טיפלת בו?
ת. אני אומר שזה שטויות במיץ עגבניות. אני הייתי בקשר עם אבי, גם טלפונית וגם כשיכולתי להגיע, הגעתי. אני לא הגעתי תמיד, יש לי שלושה ילדים לפרנס. ונוכחתי להבין שאבי היה תלוי בה כשאבא היה חי. כשיכולתי להגיע, הגעתי...
ש. אני מפנה למה שאמר אבא אצל ד"ר גולדין. (מצטט מנ/1)
ת. ברור שאני לא מודה. תמיד הייתי בקשר עם אבא שלי והקשר היה מאוד טוב. אתם יכולים לתאר מה שאתם רוצים. גם אם אתה טוען שהרופא הציג את דבריו של אבי כך, אז אני אומר שאני לא מאמין שאבי כך דיבר, אלא אם היה במצב מסוים שדאגו להלחיץ אותו ולכן אמר את מה שאמר."
גם מעדות התובע עולה כי למעט התובע שביקר את המנוח בתדירות לא גבוהה, לא סבבו סביב המנוח בני משפחה נוספים, חברים או מכרים אחרים. כך כי המנוח שהה רוב הזמן לבדו או בחברתה של המטפלת הנתבעת.
ראו גם עדותה של הנתבעת לעניין זה, בעמ' 103-104 לפרוטוקול:
"ש. לא היית מטפלת של 24 שעות נכון?
ת. כמעט וכן.
ש. מה זאת אומרת כמעט וכן? תסבירי.
ת. עבדתי אצלו ביום, כל הזמן. הייתי מגיעה אליו ב-7:30 בבוקר, והולכת הביתה ב-14:00 שאז הייתי אוספת את הבן שלי מביה"ס וחוזרת אליו בשעות הערב ואם היה צריך הייתי מגיעה גם בלילה...
ש. ייתכן שהוא הרגיש איזשהו תלות? שהוא תלוי בך?
ת. מבחינת מה? הוא תלוי בי מבחינת שהוא בודד, רוצה אישה שתהיה איתו בבית, בת שלו או מטפלת, שתהיה אצלו קצת, להוציא אותו מהבדידות שלו.
ש. מצב של תלות? טבעי?
ת. לא יודעת מה זה תלות. האמת? כן הוא היה תלוי בי יותר מדי. כי הייתי היחידה שדופקת לו בדלת."
נראה כי נוכח גילו ומצבו הרפואי של המנוח אשר חלה בסרטן, היה המנוח תלוי בעזרתה של הנתבעת שהיתה היחידה שטיפלה בו. מעדות הנתבעת נמצא כי היא היתה אמונה על משק הבית, משכה עבורו כספים מהבנק ורכשה עבורו סיגריות. לנתבעת הייתה שליטה מלאה וכמעט בלעדית יש לומר, על כל הנעשה עם המנוח ולכן היקף הסיוע שהעניקה לו משמעותי. מאחר ולמנוח לא היתה תמיכה משפחתית ויד מסייעת אחרת מלבד הנתבעת, ברורה תלותו של המנוח בה. לפיכך, מצאתי כי מתקיימים מבחני התלות, העצמאות והסיוע.
- אף המבחן השלישי בדבר קשרי המצווה עם אחרים מתקיים בנסיבות: מלבד בנו של המנוח, התובע, אשר היה מגיע לבקרו הגם שלא באופן תדיר, היה המנוח בודד וקשריו עם אנשים אחרים היו מועטים, דבר אשר הגביר את התלות הניכרת בנתבעת.
מבחן נסיבות עריכת הסכם המתנה, כמבחן העזר הרביעי, מתקיים במקרה דנן ומחזק את המסקנה כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת: אין מחלוקת כי "הרוח החיה" מאחורי העברת הזכויות בדירה היתה הנתבעת. הנתבעת היא שיזמה את הפנייה לאחיינה עו"ד ע' א' ר', וקבעה עמו פגישה. עו"ד א' ר' השכיר חדר במשרדו לעו"ד א' נ', העוסק בדיני מקרקעין. עו"ד א' ר' תיווך בין דודתו הנתבעת לבין עו"ד א' נ' על מנת שיערוך את הסכם המתנה.
ראו עדותו של עו"ד א' ר', אחיינה של הנתבעת בעמ' 53-54 לפרוטוקול:
"ש. באיזה נסיבות הגעת בכלל למעמד חתימת עסקת המתנה?
ת. אני אפרט. אני עורך דין שמתעסק אך ורק בענייני הוצל"פ ופשט"ר. יש לי משרד שמורכב משני חדרים. חדר אחד שמושכר לעו"ד ו' א' נ' שמתעסק במקרקעין...
לשאלת ביהמ"ש, מי פנה אלי? המנוח דיבר איתי בטלפון. הוא התקשר אלי ואמר לי שהוא רוצה לעשות הסכם מתנה לגב' ו'. אמרתי לו תגיע עם ו', ויש אצלי עורך דין א' נ' שעוסק בדברים האלה והם הגיעו ביחד למשרד שלי.
ש. זה נכון שבשביל להפנות לעו"ד ו' א' נ', קודם כל ו' יידעה אותך שעומדים לפנות אליך שמר מ' עומד לפנות אליך?
ת. בטח, כן, זה ברור. קודם ו' התקשרה אלי ואמרה שמ' רוצה להגיע אלי למשרד על מנת לערוך הסכם מתנה. אמרתי שאני לא מתעסק בדברים האלה, שיגיעו למשרד שלי שיש עורך דין א' נ' שעוסק בזה...
ש. מי הביאה אותו אליך, אתה יודע.
ת. ו'...
ת. הם נכנסו ישר אלי והתיישבו. הוא סיפר לי שהוא רוצה לתת לה, יש לו חצי דירה ויש איזה רומניה שיש לה חצי והוא רוצה לתת לו' במתנה חצי דירה שיש לו. אני לא יודע איפה הדירה הזאת. קראתי לעו"ד א' נ'.
ש. אתה לא היית מופתע?
ת. אחרי ששמעתי אותו לא הייתי מופתע. אגיד לך למה? היא היתה בשבילו הכל.
לשאלת ביהמ"ש, מה שמעתי? אחרי שישבנו איתו, גם עו"ד א' נ' ונערך הסכם המתנה. הוא סיפר על ו' דברים מאוד מאוד מעניינים ובשביל זה אני אומר לך שלא הייתי מופתע. היא היתה האמא, האחות בשבילו הכל. היא ובעלה. מביאים לו תרופות, קונים לו אוכל, שתיה. כל זה הוא סיפר לנו."
מהעדויות עולה כי מדובר היה בפגישה חד פעמית, הנתבעת הסיעה את המנוח לפגישה, נכחה עמו בחדר יחד עם עורך הדין א' נ' שערך את הסכם המתנה, והיא ששילמה לעורך הדין את שכר טרחתו בגין עסקת המתנה. ניכר כי כלל הפעולות הקשורות לעריכת הסכם המתנה נעשו על ידי הנתבעת שעה שהמנוח 'הובל' לפגישה וחתם על ההסכם, ללא קיום שיחה מקדימה ונפרדת בין עורך הדין למנוח.
ראו לעניין זה עדותו של עו"ד ו' א' נ' בעמ' 81-93 לפרוטוקול:
"ש. ו' יצרה קשר איתך או עם ע' א' ר'.
ת. אני לא מכיר אותה. היא יצרה קשר עם ע' א' ר' והוא הביא אותה למשרד, היא לקוחה שלו, לא שלי...
ש. ואתה שומע את מי?
ת. אני שומע בעיקר את המנוח. מ' כבר סיפר לי למה הם מגיעים, על מנת לערוך תצהיר של העברה ללא תמורה במתנה ממנו אליה, אז ביקשתי ממנו שימסור להם להביא איתם את כל פרטי הדירה, גוש, חלקה תת חלקה ולהגיע עם כל הפרטים...
ש. מי שילם לך עבור העסקת המתנה והעברת התמורה?...
ת. מי ששילם זו גב' ו' והיא שילמה למ'...
ש. ובכל זאת אני שואל למה אתה לא מציין באותו הסעיף את החלקים השווים?
ת. אין צורך כי ברור מאליו לפי הרישום בטאבו שיש לו רק חצי. אין לו חמישית, אין לו שביעית, אין לו עשירית. יש למנוח רק חצי. אין צורך לציין את זה....
לשאלת ביהמ"ש, כשו' בחדר. והוא הסביר לי שהיא אישה טובה ועוזרת לו ומטפלת בו. אני הבנתי שהיא מטפלת בו, עושה לו כביסה ואוכל ומטפלת בו. אני לא יודע אם זה בשכר או בחינם לא נכנסתי לעניין הזה. הוא הסביר לי שהיא מטפלת בו 24 שעות, כך הוא אמר לי. היא כמעט ולא דיברה.
לשאלת ביהמ"ש, לא שאלתי אותו אם יש לו ילדים.
לשאלת ביהמ"ש, מדובר בעסקת מתנה ולא צוואה. לא שאלתי אם יש לו ילדים.
לשאלת ביהמ"ש, אם לא חשבתי להוציא את ו' מהחדר? אני אומר שזאת לא צוואה.
לא שאלתי אותו כמה זמן הוא מכיר אותה, אבל הבנתי מדבריו שזה הרבה זמן. הוא אמר לי, כל הזמן, במשך לפחות 3 או 4 שנים, רק היא מטפלת בו. אף אחד לא שואל עליו, אף אחד מקרובי המשפחה. הוא דיבר על קרובי משפחה אבל לא הזכיר בנים. למיטב זכרוני...
לשאלת ביהמ"ש, האם הסברתי לו שמחר בבוקר המטפלת יכולה להוציא אותו מהבית לאחר הסכם המתנה? אני משיב שלא הסברתי את זה, אבל איך שהוא דיבר עליה ולפי היחסים ביניהם הבנתי שאין שום סיכוי שזה יקרה.
לשאלת ביהמ"ש, מה הוא סיפר לי? בעסקה ללא תמורה איך שהבנתי מהיחסים ביניהם, הבנתי שאין שום סיכוי שהיא תוציא אותו מהדירה וחוץ מזה, עדיין רשומה מחצית על שם ו' שהיא אשתו, שאני לא יודע אם הם התגרשו. מכל הנסיבות הבנתי שהיא לא יכולה להוציא אותו. לא הסברתי לו שהיא יכולה להגיש נגדו תביעה לפירוק שיתוף. רק הבנתי שהוא רוצה להעביר לה חצי מהזכויות בדירה כפיצוי על כל מה שהיא עושה בשבילו. הוא כל הזמן הילל אותה ודיבר עליה טובות. אני לא יודע למה הוא צריך לתת לה פיצוי. זו זכותו...
ש. ואתה כותב בסעיף 4 (השני) לתצהירך, בסיפא שרשמת הערת אזהרה וזאת בהתאם לבקשתו ולדרישתו של נותן המתנה. למה המנוח ביקש רק רישום הערת אזהרה?
ת. הוא ביקש להבטיח את הזכויות שלה כבר עכשיו.
לשאלת ביהמ"ש, אני בטוח שהוא ביקש ולא גב' ו'. לשאלתך, אם הוא הבין בזה? אני אומר שכן. הוא שאל, איך אפשר להבטיח את הזכויות שלה כבר עכשיו. עניתי לו, שאפשר לרשום הערת אזהרה בטאבו. אני לא יודע למה היה לו חשוב להבטיח את הזכויות שלה. אני לא יודע ממה הוא חשש. הוא רצה להבטיח את הזכויות שלה באותו מעמד ואני הצעתי לרשום הערת אזהרה וזה מה שנעשה.
ש. למה רק הערת אזהרה ולא להשלים את העסקה?
ת. אני חוזר על מה שאמרתי, אם אתה זוכר טוב, שלא היה לה כסף לשלם את תשלומי המיסים עבור העסקה".
מעדויות עורכי הדין נמצא כי הנתבעת היא שיזמה והובילה את עריכת הסכם המתנה.
- עובדות נוספות שיש בהן כדי לחזק את מסקנתי בדבר ההשפעה לה היה נתון המנוח הינן התמיהות שמעורר הסכם המתנה – תוכנו וצורתו, תמיהות שמבססות את המסקנה כי המנוח לא הבין את ההסכם עד תומו ואפרט. דירת המנוח היא רכושו העיקרי. המנוח היה קשיש שלא צבר רכוש, ללא תמיכה קרובה של בני משפחה, כאשר ביתו הוא מבצרו ואין באמתחתו רכוש נוסף או כספי חיסכון. עובדה זו כשלעצמה מעלה ספק גדול באשר לרצונו להעניק במתנה את זכויותיו בקורת הגג היחידה שלראשו עוד בחייו, בהתחשב בגילו ובמצבו.
יפים לעניין זה דבריו כב' השופט חגי ברנר בעמ"ש (ת"א) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל מיום 26.1.2014 (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"אין זו דרכו של אדם קשיש ודל אמצעים להקנות בערוב ימיו את כל רכושו במתנה, ואם ברצונו להיטיב עם אחד מילדיו ולהעדיפו על פני ילדיו האחרים, הדרך לעשות כן היא באמצעות צוואה, קרי, לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. חזקה על אדם כזה שלא ייפרד בנקל מרכושו בעדו בחייו, על מנת שבמידת הצורך הוא יוכל לממש אותו לצרכיו שלו....על כן, שומה על בית המשפט לבחון בקפדנות יתירה מקרים כגון אלה, בהם מוחתם אדם קשיש על שטר מתנה לפיו הוא מקנה לאחר את הבעלות בדירת מגוריו ואף שולל מעצמו את אפשרות החרטה. הדברים יפים במיוחד כאשר ניכרת לעין מעורבות גלויה ופעילה של מקבל המתנה, בכל הנוגע להחתמה על מסמכי המתנה, כמו בעניננו. במקרה כזה, החשש מפני השפעה בלתי הוגנת מצידו של מקבל המתנה על רצונו האמיתי של הקשיש, כמו גם החשש מפני העדר גמירת דעת מצידו של נותן המתנה, מקבל משנה תוקף".
נוכח העדר סעיף בהסכם המתנה המבטיח את מגורי המנוח בדירה עד לאחרית ימיו והעובדה כי לא נרשמה לטובתו הערת אזהרה שתבטיח את מגוריו בדירה עד אריכות ימיו, מתעורר ספק נוסף בדבר גמירות דעתו של המנוח להעניק המתנה מרצונו החופשי. ככל שהעברת הזכויות הייתה מסתיימת ברישום בלשכת רישום המקרקעין, יכולה הייתה הנתבעת לסלק את המנוח מהדירה בכל רגע נתון, כל שכן שעה שבהסכם המתנה לא ננקב מועד למסירת המתנה. נקודה זו מעוררת חשד כי המנוח לא הבין את משמעות ההסכם עליו חתם, יתר על כן שעה שעורך הדין נחקר והדגיש כי לא העלה בפני המנוח חשש כאמור בעת שהחתים אותו על הסכם המתנה.
- תמיהה נוספת שעולה מאופן ניסוח ההסכם היא העובדה שבעת חתימת המנוח על הסכם המתנה, היה המנוח בעלים של מחצית הזכויות בדירה, המחצית השנייה רשומה על שם אשתו בנפרד, שעזבה את הארץ. בסעיף 2 להסכם ההתחייבות של המנוח (ת/5) נרשם: "הנני מצהיר בזאת שאני בעל זכות הבעלות בשלמותה של דירת המגורים שבקומה הראשונה..."
סעיף 4 להסכם קובע: "הנני מצהיר כי גב' ו' ק' הנ"ל אף זכאית לדרוש ולקבל את חלקה של גב' ו' ה'...בדירת המגורים ואשר נרכשה מכספי אני בלבד..."
ברור מניסוח ההסכם כי ישנה סתירה פנימית בעניין זכויות הבעלות של המנוח בדירה: סעיף 1 להסכם מצהיר כי הינו הבעלים בשלמות של הדירה, ובסעיף 4 מצוין כי לגב' ה' יש זכויות בדירה. המנוח, הלכה למעשה, יכל להעביר רק את מחצית זכויותיו בדירה במתנה ולא את כלל הזכויות, דבר המעיד כי המנוח לא הבין לאשורו את היקף הנכס אותו הוא מעביר במתנה, או כי היה מבולבל להבהיר את מצבת הזכויות, באופן שמעלה חשש לגמירות דעתו לחתום על המסמך. אף הכותרת של המסמך "הצהרה ו- התחייבות בכתב" יש בה כדי להטעות את החותם על המסמך ביחס לתוכנו, בייחוד לאור העובדה כי הכותרת בולטת ומודגשת ביחס לגודל יתר המסמך עצמו. תוכן וניסוח ההסכם הינו מבולבל, לא נהיר ומטעה, קל וחומר לקשיש אשר אינו מתמצה בשפה המשפטית.
כאן המקום לציין כי בצוואתו המוקדמת ציווה המנוח לנתבעת את זכויותיו בדירה, ללא אזכור הסכם המתנה שנחתם שישה חודשים קודם לכן. עובדה נוספת שיש בה כדי ללמד על העדר גמירות דעתו והבנתו עד תום השלכות חתימתו על מסמך המתנה.
- לעניין עדות עו"ד א' נ' אעיר, איני מתעלמת מכך שעו"ד א' נ' העיד כי התרשם והבין כי חתימת המנוח על תצהיר המתנה נעשתה מרצונו של המנוח. אולם התרשמות זו אינה מספקת, שעה שאת שירותיו של עו"ד א' נ' שכרה הנתבעת, באמצעות תיווכו של אחיינה, שהוא בעל המשרד ממנו עו"ד א' נ' שוכר את משרדו. עו"ד א' נ' לא היה מודע למכלול נסיבות חייו של המנוח ומארג היחסים בין הצדדים. עורך הדין התבונן בסיטואציה הספציפית במסגרתה נשכרו שירותיו מנקודת מבט צרה ולא שיפוטית. שלא כמו נקודת המבט של בית המשפט, אשר בפניו תמונה רחבה על כל היבטיה ביחס לנפשות הפועלות והנסיבות שאפפו את האירועים.
לעניין זה ראו עמ"ש (ת"א) 12174-10-11 (שאוזכר לעיל), שעסק במקרה דומה בו ויפים הדברים גם לענייננו:
"אכן, אין להתעלם מכך שעו"ד וינברג העידה כי לפי התרשמותה.... אך מה שקובע לענין זה איננו עדותה, אלא ההתרשמות של בית המשפט קמא מכלל הראיות והנסיבות....מה גם שבאופן טבעי יש לו נטיה להכשיר בדיעבד את הפעולה המשפטית שביצע עבור לקוחותיו. והרי נדרשת מידת חסידות בלתי מבוטלת מצידו של עורך דין על מנת שיודה כי החתים אדם קשיש על שטר מתנה למרות שהיה לו ספק שאכן מדובר ברצונו האמיתי של אותו אדם. מכל מקום, התמונה בשלמותה, על שלל גווניה, מתגלה בדרך כלל רק במהלך שמיעת הראיות, כאשר בפני הערכאה הדיונית מונח מארג כולל ושלם של ראיות ועדויות, והיא אף מתרשמת מעדותם של הנוגעים בדבר תחת מבחן החקירה הנגדית, ובוחנת את הדברים מנקודת מבט ביקורתית, מפוקחת ונטולת פניות".
- ראיות נוספות שהובאו בפניי מלמדות על דפוס פעולה של הנתבעת וניצול חולשה של מטופלים קשישים שבטיפולה. בפני בית המשפט העידו בנותיו של מר מ' ס': הגב' ד' ש' והגב' י' א' אשר תיארו התנהלות מחשידה של הנתבעת אשר אמנם לא התגבשה להגשת אישום פלילי, אולם מעדות בני המשפחה של מר ס', למד בית המשפט על התנהלות הנתבעת, בחוסר תום לב יש לומר ובניצול חולשות פיזיות ובריאותיות של מר ס' כדי להשיג מבוקשה.
ראו עדותה של ד' ש' בעמ' 12-16 לפרוטוקול, שעולה בקנה אחד עם עדותה של אחותה הגב' א'. חרף אריכות הדברים שתיארה הגב' ש' בפני בית המשפט, אביאה כפי שנשמעה בפני בית המשפט:
"ש. את מזהה את המתנגדת שיושבת כאן?
ת. כן. זו ו' ק' היא היתה המטפלת של אבא שלי.
לשאלת ביהמ"ש, שם אבי הוא מ' ס' מרח' --- ב---...
ת. ...ואז אני ובעלי חיברנו את המצלמות בחזרה, קנינו VDR חדש ולא אמרנו לאף אחד, גם לא לאבא שלי וגם לא לו'. זה היה סוד שלי ושל אחותי...
ת. ואז אנחנו חיברנו את המצלמות בחזרה ולא אמרנו לאף אחד, הייתי יושבת בלילות ועושה שחזורים למצלמות לבדוק מי היה בבית ומה קורה. כבר מהצפיה הראשונה שלי במצלמות מיד עם החיבור, ראיתי התנהלות מאוד חריגה של ו' אצלנו בבית, היתה היתה מגיעה יושבת עם אבי לשתות קפה, ארוחת בוקר, ומתחילה להסתובב בבית בודקת את המצלמות, בודקת את הטלויזיה, מזיזה חוטים. מה שהיה מוזר לי, כי היא לא היתה צריכה לגעת בדברים האלה בכלל. ואז היה לה תהליך קבוע כשאבא שלי קם לחדר השינה או למרפסת, היא היתה שוטפת בהרבה מאוד מים באזור שלו ומיד אחר כך ניגשת ומנתקת את המצלמות. רואים אותה מוציאה את התקע של המצלמות. ואין חזרה שלה מהמקום, שאם היא ניגשה לכבל של הטלויזיה והוציאה אותו, המצלמות היו בפריז, התמונה היתה נתקעת והזמן היה קפיצת זמן של עשר שמונה דקות לאחר מכן, ופתאום רואים אותה במקום אחר בבית. באחת הפעמים, יש לאבא שלי חדרון קטן בבית ששם יש לו הרבה מאוד ספרים בערימות על הרצפה. אבי חובב ספרים ויש לו אלפי ספרים בבית, ובחדר הזה יש לו גם ארונית עם טליתות, תפילין ותשמישי קדושה, באחת הפעמים ראינו את ו' שוטפת לאבא שלי כשהוא במרפסת ואני מניחה שגם מבקשת ממנו לא לעבור כדי לא ליפול, רואים אותה מציצה, בודקת אם הוא עדיין שם, מניחה את המגב בצד ונכנסת לתוך הארון שבו הטלית תפילין, יוצאת מהפינה שם עם תיק טלית חומה או כחולה, מציצה על אבי, וניגשת לשירותים מקלחת ששם אין מצלמות ואחרי שתי דקות חוזרת, כשהיא חוזרת התיק מוסתר בצד הגוף שלה, חוזרת לחדר, כנראה מחזירה את הטלית למקום. אנחנו לא ידענו לא אני ולא אחותי, לא ידענו מה יש בתוך החדר, נסענו לבית אבי, בדקנו וראינו שיש שם הרבה מאוד כסף מזומן...
ש. ייתכן שהיא היתה מחביאה בתוך הטלית כסף והלכה עם זה לשירותים?
ת. הכסף היה בתוך הטלית בתוך הארון. אבא שלי הניח אותו שם. זה ארון תשמישי קודש שאין לה שום נגיעה אליו שהיה אפילו מוסתר בכסא. כמה דקות לאחר מכן, היא פשוט לוקחת את התיק והולכת הביתה אחרי שסיימה לשטוף. כשראינו שיש שם כסף, ספרנו את הכסף כי רצינו לדעת כמה כסף יש שם בכלל, לא ידענו מה הולך להיות ומה קורה עם זה בכלל. בפעם הבאה, בביקור הבא שלה אצל אבי, היא היתה שלוש פעמים בשבוע אצל אבי, שוב פעם היו ניתוקי מצלמות ואז ביקרנו שוב, כשהגענו לשם היה חסר כסף ממש...
ישבנו באוטו מחוץ לבית ומחכים לניתוקי מצלמה. ידענו כשהיא מנתקת מצלמה היא "עוקצת". הגענו לבית אבי חיכינו בחוץ באוטו, טלפונים פתוחים על המצלמות, ראינו אותה בתוך הבית און ליין, וכשהיה ניתוק מצלמה נכנסנו אני ואחותי הביתה עוד לפני שו' יצאה, דיברנו איתה בהתחלה ביקשנו ממנה להחזיר את הכספת ואת הכסף, היא התחילה להשתולל ולהשבע בילדים שלה שהיא לא עושה כלום והיא אוהבת את אבא שלי, ואין סיכוי והיא ממש השתוללה שם. באיזה שהוא שלב היא רצתה לצאת, הזמנתי משטרה ולא אפשרתי לה לצאת. שוטר שהגיע הביתה בדק בארנק שלה, היה לה סכום כסף של 3,800 ₪, שתי שטרות של 200 היו תואמים את הצילומים שלי, מהכסף שצילמתי מהארון עם הטלית תפילין, ואז השוטר רצה לעצור אותה, חיפשנו גם דולרים שהיו חסרים, שהיו לאבי במעטפה אחרת. השוטר תוך כדי שהוא דיבר איתה, ראה אותה בעצמו מרימה את מפת השולחן במטבח ומכניסה ידיים מתחת למפה, הוא שאל אותה תוך כדי שהוא מנחה אותה למעצר אם היא שמה משהו מתחת למפה, היא אמרה לו לא, כשהוא אמר לה שהוא בודק מתחת למפה מה יש שם, כי ראיתי אותך מכניסה יד מתחת למפה, הוא מצא שם 100 דולר. אני שידעתי שחסרים עוד דולרים, חיפשתי. באיזה שהוא שלב של החיפושים בבית, הזזתי את הכסא שעליו ו' ישבה ומתחת לכרית הכסא, היו עוד דולרים שהשוטר שאל אותה, את ישבת על הכסא, מאיפה הדולרים האלה, היא הכחישה שזה קשור אליה, היא אמרה שאבא שלי שם אותם שם, וזהו הוא לקח אותה למעצר וזהו...
ש. יש לך עוד מה להוסיף? את מכירה עוד מקרים כאלה על ו' שהיא עשתה?
ת. כן, אנחנו בצו שופט הוצאנו את צילום כל תיק החקירה של ו', ומתיק החקירה למדתי על העניין של ה', שלכם ואני יודעת שיש עוד סיפור על גב' ח' ח' מ--- שגם לה נגנב כסף מזומן וזהב מהבית, ששם היו איומים. הבת אמרה לי שהיא לא רצתה להתקדם עם התלונה, כי היו איומים עליה שיפגעו בילדים שלה והיא פחדה וירדה מהעניין...
אני מבקשת להוסיף, עד הקטע שראיתי במצלמות במו עיני התנהלות לא תקינה, לא אני ולא אבא שלי ואף אחד, פשוט לא האמנו שו' קשורה לזה. כל כך האמנו בה. היא היתה נראית לנו הבן אדם הכי מקסים והכי נפלא לטפל באבי, האמנו בה באופן מוחלט. עד שהשוטר הוציא כסף מהארנק של ו' כסף שלי שמצולם, לא יכולתי להאמין על ו'."
- עדות נוספת שנשמעה בפני היא של מר ש' א' שהעיד באופן מהימן ותאר דפוס פעולה דומה. יש לציין כי מר א' היה נרעש מהמפגש עם הנתבעת בבית המשפט, אותנטיות תגובתו כשפגש את מבטה של הנתבעת מעידה על עוצמת הפגיעה של הנתבעת בו. לבית המשפט הוגש כתב התביעה שהגיש מר א' נגד הנתבעת (ת/4) בת"א 54270-05-15 אשר הסתיים בהסכם פשרה בו התחייבה הנתבעת לשלם למר א' סך של 12,000 ₪.
ראו עדותו של מר א' בעמ' 39-40 לפרוטוקול:
"ש. למה באת לפה, מי קרא לך לבוא היום לבית המשפט?
ת. אני בית משפט, לא ראינו דברים כאלה. קרה מה שקרה מה ששרף את הלב שלי, אישתי הלכה. אני לא זוכר אפילו כלום, אני רואה אותה, היא שרפה לי את הנשמה.
ש. מי זה היא? איך קוראים לה?
ת. זאת בלונדינית כזאת. כרגע אמרת
לשאלת בית משפט, למי התכוונתי ששרפה לי את הלב? אני אומר שהתכוונתי לו'. מה שהיא עשתה זה שרף לי את הנשמה. היא גנבה לי כסף, את הויזה, טבעת יהלומים...
ש. אמרת שו' גנבה לך כסף, איך אתה יודע?
ת. היא היתה בבית אצלי, עשתה ספונג'ה, היתה באה עם ג'יפ.
ש. ומה קרה?
ת. עם הויזה שלי, היא הלכה לכל החנויות, היתה קונה ושואלת איך זה איך זה?...
ש. מה עוד היא לקחה?
ת. כסף היא לקחה מתחת למיטה...
ש. זה נכון שבאפריל 2015 עשיתם פשרה בבית משפט עם הגברת והיא שילמה לכם כסף?
ת. אני חושב שכן."
ראו גם עדות שכנו של המנוח. מר י' ב' בעמ' 47-50 לפרוטוקול:
"ש. אתה ידעת שהיא מטפלת של מ'?
ת. היא גם היתה מטפלת של השכן שלי ממול. שגם שם היה סיפור.
לשאלת ביהמ"ש, איזה סיפור? היא משכה כספים מהכספומט מהכרטיס שלו, עשתה קניית בגדי נשים. לשכן שלי קוראים ש' א'.
ש. אתה שמעת על הבחור הזה ממ' או ממישהו אחר?
ת. אני לא שמעתי את זה מ'. השכן הזה היה גר מעלי ועבר לבית ממול ואני שמעתי את זה ממנו, מא'.
ש. המנוח אמר לך שהיא מנצלת אותו, מה עוד?
ת. שהיא מנצלת אותו ולוקחת ממנו כספים.
ש. אתה אומר שהיא גנבת, מאיפה לך את זה?
ת. אני לא הייתי בהלוויה, אבל באותו ערב, הגברת הביאה משאית והעמיסה את המקרר, את הסלון, את הטלויזיות ואת כל מה שהיה בבית. בערב שהיא קברה אותו...
ש. סיפרת בחקירה על זה שביום שהוא נקבר היא באה עם משאית ולקחה ריהוט. תפרט מה ראית בדיוק?
ת. הגיעה משאית, ו' פתחה את הדלת של הבית של מ' ז"ל. היה לה מפתח והיא לקחה את הסלון, טלויזיות, מקרר חדש וכל מיני קרטונים שאני לא יודע מה היה בתוכם."
ראו גם עדות התובע בעמ' 72-73 לפרוטוקול אשר לנסיבות ההתקשרות עם הנתבעת לאחר מועד פטירת המנוח:
"ש. בעניין הצוואה לטובת ו', מתי ידעת לראשונה עליה?
ת. זה היה בבית חולים כשהודיעו לי שאבי נפטר ואז יצרתי קשר מבית החולים, השגתי מהם את הנייד שלה, יצרתי איתה קשר וביקשתי להפגש עימה בבית חולים, כדי שאוכל לקבל את המפתח, את תעודת הזהות, את הכספומט שהיה ברשותה ואת כל החפצים אחרונים שנשארו אצלה. היא אמרה בוודאי, אתה תקבל את הכל. כשהיא כבר הגיעה לבית חולים אני הייתי כבר בחדר המתים כדי לזהות את אבי ולהפרד ממנו ולא יכולתי להפגש איתה שלחתי את אישתי וברגע שהיא נפגשה עם אישתי היא מסרה לה את תעודת הזהות בלבד של אבי. כשהיא נשאלה איפה המפתח של הבית, כרטיס האשראי ושאר הדברים? היא נענתה ש"הבית הוא שלי ואם תתקרבו לבית אני אזמין לכם משטרה". חשוב לי לציין איך היא הגיעה לבית החולים. זה תיאור של אישתי. היא הגיעה מטופחת, מגונדרת, עטופת זהב, עם ג'יפ מפואר. לשאלתך, איך ידעתי על הצוואה? אני עונה שהיא אמרה לי בטלפון עוד לפני שהגיעה לבית חולים כשהייתי בדרכי לקבור את אבי היא הודיעה לי שיש לה צוואה ושלא נתקרב לבית ואמרה "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק"....
ת. אחרי ההלוויה של אבי נסעתי ישירות לתחנת המשטרה, אחרי שהיא סירבה למסור לי את שאר הדברים של אבי, הגעתי לשם עם אישתי, שמה ש' י', וגיסי ששמו א'. כשהגעתי למשטרה התלוננתי על זה שהיא לא מוכנה למסור לי את המפתח. מן הסתם רציתי לשבת בבית אבי את השבעה והיא לא אפשרה לי. ובלי שום קשר, רציתי שתוכיח לי את הצוואה. חשוב לי לציין, כשהיא הגיעה לתחנת המשטרה, היא הגיעה מוזנחת, נטולת זהב. זה חשוב לציין. היא הגיעה בשחור. בתחנת המשטרה השוטר נתן לי העתק מהצוואה. זה היה מיד לאחר הלוויה. ובאותו יום היא דאגה להגיע לבנק ולמשוך את הכסף שהיה בחשבון של אבא שלי. שלושה שבועות לפני, בביקור האחרון שהייתי אצלו, אבא שלי אמר לי שסוף סוף הוא הצליח לחסוך סכום מסויים. לדעתי בין 9,000 ל-10,000 ₪. ואני בעודי הולך לקבור את אבי, והגברת בדרכה לבנק למשוך את הכסף."
- אני דוחה את טענות הנתבעת בסיכומיה כי עדויות בנותיו של מר מ' ס' ועדותו של מר ש' א' הינן בבחינת "ההר הוליד עכבר", העובדות כי תיק אחד נסגר מחוסר ראיות, ותיק אחר הסתיים בפשרה כספית, אינן מלמדות דווקא כי "ההר הוליד עכבר" בייחוד כשבהליך דנן נחשף בית המשפט לתמונה המלאה בנסיבות הספציפיות של המנוח, והתרשם למעלה מכל ספק כי הנתבעת השפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת.
אותם מקרים מלמדים על התנהלות לא ישרה של הנתבעת ועל ניצול חולשתם של מטופלים קשישים. אף התשובות שסיפקה הנתבעת לעניין זה לא הניחו את הדעת, ראו עדותה בעמ' 119-120 לפרוטוקול:
"ש. אז בואי תאמרי לי אם את כזאת נקיה וישרה וטוענת שלא עשית מעשה כזה, איך הסכמת בכלל להגיע לפשרה ולשלם כספים.
ת. כי באותו מצב אני כמו היא לא הייתי מוכנה להכנס לבתי משפט. ולפי דעתי אם היה לה כ"כ הרבה כסף היא לא רצתה להמשיך בדיון כי אין לה כספים והיא הגיעה לעשרת אלפים ₪ כי היא לא רצתה להמשיך בדיון ואני באותו מצב. אני גם לא רציתי להכנס לבית משפט, זה עוני, והעורך דין שלי סיכם על זה לשלם לה. בסוף היא ביקשה עשרת אלפים וזה מה שהיה.
ש. ושילמת את זה?
ת. כן שילמתי. ברור ששילמתי.
ש. תשימי לב, יש לנו עוד משפחה נפגעת במקום שאת מטפלת
ת. נכון...
מה שידוע לי, הדבר הראשון שאישה מטפלת עובדת בתוך בית, תמיד חושדים בה. כשעובדת בתוך בית תמיד חושדים בה. אני מכירה הרבה אנשים שעבדו בזה ועזבו. אני לא הראשונה ולא האחרונה."
- ראיה נוספת שיש בה כדי לחזק את התרשמותי זו, מצויה בדברי המנוח בצוואתו האחרונה. המנוח מצא לנכון להתייחס למערכת היחסים בינו לבין הנתבעת שטיפלה בו בצוואתו כדלקמן:
"ובגלל שאני מרגיש מחויבות כלפי בני היקר א' אבקש לבטל את הצוואה האחרונה שנתתי למטפלת שלי ו' ומבקש ממנה סליחה כי היא קיבלה את משכורתה מהעבודה שלה אצלי ומרצוני הוספתי לה לא מעט כספים וקניות. ושוב ו' ניצלה את מצבי הבריאותי הקשה ואת תלותי בה והחתימה אותי לא כרצוני על צוואה לטובתה ולכן הצוואה לטובתה בטלה ומבוטלת והנה רכושי שאני משאיר לבני א'... ".
דברים אלו מחזקים ביתר שאת את מסקנתי בדבר תלות המנוח בנתבעת והשפעתה עליו. הדברים הובעו ע"י המנוח וברור מהם כי המנוח היה תלוי בנתבעת וברגע שחש כי יכול היה ליתן ביטוי לדעתו העצמאית, הביע את רצונו להעניק את רכושו לבנו. (דיון בתוקף צוואה זו יתקיים בהמשך).
- ממצא נוסף המבסס את חוסר הכנות של הנתבעת בהתנהלותה עלה מתיאורה, כי לא אחת רכשה עבור המנוח סיגריות מכיסה ואף עבדה לעיתים שעות ללא תשלום. הנתבעת ביקשה להראות כי נהגה במנוח בנדיבות ובתום לב ואולם התנהלות זו של הנתבעת העובדת כמטפלת בקשישים בשכר מינימום, שעה שידוע לה כי צפויה לה תמורה כלכלית משמעותית בגין טיפולה במנוח בדמות דירתו, מלמדת על התנהלות הפוכה בתכלית מנדיבות ותום לב.
ראו עדות הנתבעת בעמ' 121-122 לפרוטוקול.
- אף לאחר פטירת המנוח התנהלה הנתבעת בחוסר תום לב. שכנו של המנוח מר ב' העיד כי הנתבעת, נטלה את המטלטלין מדירתו של המנוח והתובע הוכיח כי יום לאחר פטירת המנוח נמשכו כספים מחשבון הבנק שלו,( ראו ת/11- תדפיסי דפי בנק שמלמדים כי יום לאחר פטירת המנוח נעשו שתי משיכות כספים (6,400 ₪ נמשכו בקופת הבנק, ו- 2,500 ₪ נמשכו בכספומט). בעת שנעצרה הנתבעת על ידי המשטרה כרטיס הבנק של המנוח נמצא בידיה. הנתבעת נחקרה אודות אירועים אלו בעדותה, הסבריה וגרסתה לא היו מהימנים. בעדותה לא הסירה הנתבעת את הספקות ואף חיזקה את החשד בגרסתה, ראו עדותה בעמ' 113-138 לפרוטוקול:
"ש. היה לך גם ייפוי כוח להתעסק בחשבונות בבנק?
ת. כן....
ש. ואז, את הולכת איתו לבנק, מושכת כספים?
ת. למעלה, בבנק לאומי. כי יש מדרגות והוא היה יושב למטה ואני הייתי עולה. הוא עשה ייפוי כוח בבנק עם אישה, שאני לא מכירה. הייתי עולה למעלה, מושכת את הכסף וחוזרת למטה. היינו הולכים לקניות כשהיה לו את הכסף, לקנות מה שהוא רוצה – אוכל, יש בשוק תלפיות לקנות אוכל מוכן וסיגריות פאקט, כי היה מעשן מאד...
לשאלת בית המשפט – היה לי ייפוי כוח למשוך מהחשבון של המנוח. כן, הוא עשה את זה. למשוך את הכסף מהבנק. היינו הולכים לבנק...
ש. חוץ מזה בחיים לא משכת כסף לכיס שלך?
ת. לא. רק איתו ביחד...
ש. אני אומרת לך שנעצרת שבועות ספורים אחרי שהוא שנפטר וגילו שלקחת לו את כל הריהוט מהבית ולכן את נעצרת וגם אז גילו את כרטיס האשראי שלו אצלך ולקחו אותו ממך...
ת. את הכספומט מצאו אצלי. את השאר לא. אני חוזרת ואומרת שעצרו אותי שנתיים שלוש אחרי שהוא נפטר.
לשאלת ביהמ"ש, הכרטיס כספומט היה מונח אצלי שנתיים שלוש, אני לא עשיתי בו שימוש.
ש. אני מבקשת לרענן את זכרונך, מ' נפטר ב-15/4/14, את משכת את יתרת הכספים שלו יום לאחר שהוא נפטר, ב-16/4/14 רוקנת את החשבון. הפלא ופלא ב-28.9.14 הוגשה נגדך התלונה ובסמוך למועד הזה נעצרת. הוציאו ממך כרטיס אשראי של מ' וכרטיסי אשראי של קשישים אחרים.
ת. לא נכון. את יכולה להביא את החקירה ולראות אותה...
ש. יום לפני שמ' נפטר את מסרת לאשתו של א' את התעודת זהות של מ'.
ת. באותו יום שהוא נפטר, לו ולאשתו מסרתי.
ש. ולא חשבת שאת אמורה למסור גם את כרטיס האשראי?
ת. לא חשבתי.
ש. אבל למשוך כסף כן חשבת?
ת. אל תסתכלי עלי ככה. את מזלזלת בי. לא חשבתי על כלום.
ש. כשהלכת ומשכת את הכסף, חשבת שאת עושה דבר תקין.
ת. כשהוא היה בחיים בטח שזה תקין.
ש. וכשהוא מת?
ת. לא זוכרת דבר כזה."
- לאחר שנפרשה בפני התשתית הראייתית המלאה, לא מצאתי הסבר הגיוני שיבהיר מדוע ביקש המנוח עוד בחייו להעניק לנתבעת את דירתו, הנכס היחיד שלו עלי אדמות, במתנה (בשים לב כי זכותו להמשיך להתגורר בדירה לא מעוגנת בהסכם).
הנתבעת בסיכומיה ביקשה לטעון, כי המניע להענקת המתנה היה היחס החם והטיפול הרגיש והמסור שהנתבעת העניקה למנוח בה בעת שילדיו הזניחו אותו.
ראו עדותה בעמ'105-107 לפרוטוקול:
"ש. ספרי לי בבקשה על הנסיבות שבהן נולד הרעיון של מתן המתנה.
ת. ...הסיפור הזה שהתחיל שהייתי כל כך טובה איתו... הוא נתן לי את הדירה אחרי שנה. הוא לא נתן לי את הדירה באותו יום.
הרעיון היה שלו שהוא יתן לי את הדירה. אחרי שנה, הוא בדיוק סיפר לי שיש לו אישה, עזבה אותו, אם את נשארת איתי, ואת תתני לי את הכל, כי אני בודד, אז אני נותן לך מתנה את הבית. לא האמנתי שהוא יעשה דבר כזה. אני אצלו כמה חודשים, איך יתן לי מתנה בית. אז הוא אמר לי תחפשי עורך דין. אלו מחשבות שלו. תארגני לי עו"ד כי אני רוצה למסור לך את הבית. לא האמנתי, יש לו שני ילדים, איך זה שהוא יתן לי את הבית. הרגשתי משהו לא בסדר. עשיתי קשר עם עו"ד...
לא בסדר, כפי החיים שלו. לא עשיתי כלום עם זה. החיים שלו, זה אדם שצריך עזרה לכל דבר, ככה הבנתי. לא האמנתי שהוא יעשה את זה. שלח לעו"ד שיעשה את זה....
ת. לא פנינו, דיברנו שהוא רוצה להעביר לי את הבית מתנה בשבילי. שפרנציפ בילדים שלו. הוא רוצה לתת לי את הדירה.
לשאלת בית המשפט:
ש. מה זה פרנציפ?
ת. בפרנציפ הוא לא רוצה לתת להם את הירושה של הבית, כי הם נטשו אותו. אני מדברת על מה שהוא מספר לי. אני לא יודעת מה היה בינו ובין הילדים, זה מה שהייתי שומעת ממנו."
קו ההגנה העיקרי של הנתבעת הוא כי המנוח הוקיר לה תודה ולכן בחר להעביר לה את דירת מגוריו עוד בחייו. טענה זו איננה מתיישבת עם הצוואה האחרונה של המנוח, המשנה את הצוואה הקודמת ומורה כי רכושו המנוח יועבר לבנו. כן ציין המנוח בצוואתו כי הנתבעת ניצלה את תלותו בה וביקש את סליחתה בגין השינוי שערך בזוכה ברכושו לאחר מותו. (בשולי הדברים אעיר כי עצם הבעת המחילה בצוואת המנוח מלמדת בעיניי על תלות שפיתח המנוח בנתבעת, שגרמה לו לרצותה ולהוקיר לה תודה בגין טיפולה בו באמצעות העברת רכושו לידה, אם במתנה ואם בצוואה לטובתה).
- התנהגותה של הנתבעת מהווה לטעמי חוסר תום לב של ממש. עקרון תום הלב מעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").
אשר לעניין תום הלב בחוזה מתנה הריני להפנות לעמ"ש (ת"א) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל שאוזכר לעיל:
"גם חוזה מתנה כפוף לעקרון תום הלב המעוגן בס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), בין משום שמדובר בחוזה ובין משום שמדובר בפעולה משפטית אשר ס' 61(ב) לחוק החוזים מחיל עליה את הוראות חוק החוזים. לא למותר להזכיר את הלכת בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבורית באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 838- 839 (1980), שם נקבע כי הסנקציה בגין הפרתה של חובת תום הלב יכולה ללבוש פנים שונות, לרבות שלילת תוקפה המשפטי של פעולה שבוצעה בחוסר תום לב:
"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות ל-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת ... ".
- ראייה נוספת כנגד גרסת הנתבעת היא הסכם העסקתה בחברת --- שהוגש לתיק בית המשפט בהתאם לצו שניתן ביום 11.7.17. הסכם עליו מתנוססת חתימת הנתבעת ובו נאסר עליה במפורש כדלקמן:
אסור למטפל/ת לקבל טובת הנאה מהקשיש או משפחתו, גם אם הקשיש צלול או תשוש, אסור לקבל כספים מהקשיש מעבר לקניות ותשלומים, אסור לקבל יפוי כוח להוצאת כספים מהבנק מכל סיבה שהיא, ואסור להחתים את הקשיש על מסמכים המעבירים מרשותו לרשות המטפל בעלות על דירה או נכסים כלשהם, כך גם ואסור להיות קשור בדרך כלשהי לצוואתו של הקשיש.
הנתבעת נחקרה אודות הוראות הסכם העסקתה ולא הצליחה להסביר מדוע הפרה באופן בוטה את הוראותיו, שמטרתן יש לומר, למנוע מצבים כגון דא בהם מטפלים מנצלים את חולשתם של חסרי הישע. הנתבעת פעלה בניגוד להוראות הסכם העבודה שלה והפרה חובתה כלפי מעסיקה. לא בכדי נקבע איסור בהסכם העבודה להענקת מתנה/צוואה למטפל, ברי כי הטיפול המסור והקרוב בקשיש בודד נעדר סביבה תומכת, עלול להוביל לתלות שלילית במטפל, כמו גם חשש לאבד את הדמות היחידה שמטפלת בקשיש.
- בבחינתו את הסכם המתנה, על בית המשפט לוודא מעל לכל ספק כי המתנה ניתנה מרצון חופשי ובגמירות דעת מלאה. בנסיבות דנן שוכנעתי כי על המנוח הופעלה השפעה בלתי הוגנת, הנתבעת ניצלה את תלותו בה ואת חוסר הישע שלו, באופן שהביא אותו לחתום על מסמך ההתחייבות. התרשמתי למעלה מכל ספק כי המנוח היה אדם בודד, נעדר משענת משפחתית קרובה, אשר שם את מבטחו בנתבעת, שטיפלה בו דרך קבע. התרשמתי כי הנתבעת טיפלה במנוח באופן מיטבי אך ניצלה את תלותו בה כדי לנצלו כלכלית.
בסיכומיה טענה הנתבעת, שהתובע לא הצליח להפריך את גרסתה אודות הקשר הטוב והחם שהיה לה עם המנוח, קשר שקיבל ביטוי במסמכים הרפואיים.
איני סבורה כי עדויות כאלו היו דרושות. אין חולק כי הנתבעת טיפלה במנוח טיפול שהיטיב עמו. אולם, עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לשלול, כי בד בבד עם טיפולה המסור במנוח, ניצלה הנתבעת את חולשתו הפיסית והנפשית כדי לגרום לו להעביר לה את רכושו. לפיכך, משהתקיימה השפעה בלתי הוגנת על המנוח, יש להורות על בטלות מסמך ההתחייבות.
- למעלה מן הצורך אציין כי לתוצאת בטלות הסכם המתנה ניתן להגיע גם בגין התקיימות עילת העושק (ראו סעיף 18 לחוק החוזים). התובע לא ביסס את תביעתו לביטול הסכם המתנה על עילת העושק, ולכן לא מצאתי למקד את הדיון בעילה זו, אך בקצירת האומר אציין כי אף מבחני עילת העושק מתקיימים ללא צל של ספק בנסיבות דנן, מאותם נימוקים שפורטו לעיל. סעיף 18 לחוק החוזים קובע את זכותו של צד לבטל חוזה בעילת עושק, כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." עילת העושק מותנית בקיומם של שלושה יסודות מצטברים:
- מצבו של העשוק- חולשתו שתבוא לידי ביטוי בחולשה/מצוקה שכלית או גופנית: כמפורט לעיל, בערוב ימיו היה המנוח קשיש בודד, חלש, תלוי במטפלת, התעודה הרפואית של ד"ר גולדין לימדה על מצוקה נפשית, חולשה וייאוש ולכן ברור כי מתקיים תנאי זה.
- התנהגות העושק- מודעותו של המתקשר למצוקה וניצולה: התנהלותה של הנתבעת פורטה לעיל ואוסיף, הנתבעת ידעה היטב כי המנוח היה בודד וכי תלה את כל יהבו בטיפולה המסור. מעדותה הובהר כי הייתה מודעת למכלול נסיבות ואורחות חייו של המנוח, לחולשתו הפיסית, מצוקתו הנפשית, העובדה כי אין לו משענת משפחתית, וניצלה את המכלול האמור על מנת להשיג את מבוקשה.
- היות תנאי החוזה גרועים מן המקובל: הסכם מתנה הינו הסכם חד צדדי, צד אחד נותן
ללא כל תמורה והצד השני מקבל. הסכם המתנה לא קבע מועד למתן המתנה ולא עיגן את זכות המגורים של המנוח להמשיך ולהתגורר בביתו עד אחרית ימיו. לאחר חתימת מסמך ההתחייבות נתון הנתבע לחסדיה של המטפלת שלו, שאם היתה מעבירה את זכויות הרישום בטאבו על שמה, היתה יכולה לדרוש פינויו בכל עת. העדרו של סעיף המבטיח קורת גג לקשיש מהווה לטעמי הסכם שתנאיו בלתי סבירים ואף לא מקובלים עבור כל אדם בר דעת.
על כן, אף בבחינת עילת העושק כעילה בפני עצמה, היתה מתקבלת תביעתו של התובע לביטול עסקת המתנה.
- סעיף 5 לחוק המתנה, התחייבות ליתן מתנה קובע כדלקמן:
(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן
לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה
החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-
משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.
לטענת הנתבעת המנוח לא חזר בו מהתחייבותו ולא הודיע לה על רצונו לחזור בו מהמתנה. סעיף 5 לחוק המתנה עוסק ב"התחייבות לתת מתנה" וקובע כיצד ניתן לחזור מההתחייבות. סעיף 5(ב) לחוק המתנה קובע כי ניתן לחזור מהמתנה כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, או אם היתה התנהגות מחפירה של מקבל המתנה (סעיף 5(ג)).
בענייננו מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ולא במתנה שהושלמה – שעה שהזכויות בדירה לא נרשמו ע"ש הנתבעת. אין נפקא מינה בנסיבות העניין, אם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ולא מתנה שהושלמה שעה ששוכנעתי כי ההתחייבות ליתן מתנה ניתנה כשהמנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעת, באופן ששולל את גמירות דעתו, וכל מסמך שנערך תחת תנאים אלו דינו להתבטל. משכך אינני נדרשת לדון בסוגיית החזרה של המנוח מהתחייבותו ליתן מתנה.
למעלה מן הצורך אציין, אם היה מקום לבחון תנאי סעיף 5 לחוק המתנה, לא מן הנמנע היה להסיק כי המנוח היה רשאי לחזור בו מן ההתחייבות ליתן מתנה על דרך הצוואה. ראשית, המנוח לא ויתר בכתב על רשות זו. שנית, המנוח יכול היה לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה שכן לא הוכח כי הנתבעת הסתמכה על המתנה. לטובת הנתבעת נרשמה הערת אזהרה בלבד, מאחר ולא השלימה את תשלומי המיסים אותם נדרשה לשלם נוכח ביצוע העסקה עד למועד זה לא הועברו הזכויות בדירה על שמה. הנתבעת לא הוכיחה כי הסתמכה על המתנה.
שלישית, הפסיקה הכירה באפשרות לחזור מהתחייבות ליתן מתנה על דרך הצוואה. ראו דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג (1996) (פורסם בנבו)) דעתה של כב' השופטת שטרסברג כהן:
"מוכנה אני להניח כי אילו היו לפנינו התחייבות הדירה וייפוי-כוח רגיל מחד גיסא, וצוואה מאוחרת, שגם היא הדירה, מאידך גיסא, והיינו עומדים בשלב שבו טרם בוצעה ההעברה כדין, היה מקום לשקול שתי זכויות אובליגטוריות אלה זו מול זו ולקבוע את סדר העדיפויות ביניהן. ייתכן שבמקרה כזה הייתה ההתחייבות המוקדמת (ההתחייבות וייפוי הכוח) נסוגה מפני המאוחרת (הצוואה). לפיכך, בנסיבות בהן עסקינן רק בהתחייבות ליתן מתנה, כשהמתנה לא הושלמה, בהנחה ואין הסתמכות על ההתחייבות, גוברת הצוואה על זכות ההתחייבות.
- לאור כל האמור, דין התביעה לביטול המתנה להתקבל ובהתאם אני מורה כי מסמך ההתחייבות מיום 10.7.13 בטל וכך גם הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעת.
בחינת תוקפן של צוואות המנוח:
- אקדים ואומר כי שוכנעתי שאותה השפעה ותלות של המנוח בנתבעת הביאה את המנוח לערוך לטובת הנתבעת את הצוואה הקודמת, ולכן יש להורות על ביטולה. כאן המקום לציין כי בטלות הסכם המתנה כאמור, שואב את כוחו מחוק החוזים בבחינת עילה לביטול הסכם, בעוד שביטול הצוואה מעוגן בהוראות חוק הירושה.
הצוואה הקודמת:
- ביום 9.1.2014 ערך המנוח צוואה בה ציווה לנתבעת את כל רכושו. הצוואה הינה צוואה נוטריונית אשר נערכה על ידי עוה"ד נ' מ'.
בסעיף 1 לצוואה צוין: "תחילה הנני אסיר תודה לגב' ק' ו' ת"ז...על הטיפול המסור, החם, והאמין אשר העניקה לי וכן על סיועה לי במישורים רבים, לרבות במטלות ניהול משק הבית".
בסעיף 2 לצוואה ציווה המנוח לנתבעת את כל זכויותיו בדירת המגורים.
- התובע התנגד לקיום הצוואה בעילות של השפעה בלתי הוגנת, ומעורבות של הנתבעת בעריכתה.
הכלל המשפטי:
- סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי:
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה".
הכלל המשפטי קובע כי נטל ההוכחה בדבר השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה.
"...שניים הם סוגי המקרים אותם חובקת ההלכה בדבר השפעה בלתי הוגנת: ראשית, מקרים בהם אין יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים לחוזה, שנית, מקרים בהם קיימים יחסי אמון מיוחדים כגון היחסים בין פרקליט ולקוחו, רופא וחולה שבטיפולו, אפוטרופוס וחסוי, הורה וילדו ועוד... כאשר נתקיימו יחסים מיוחדים נוטה בית המשפט להושיט סעד אף מבלי שהוכח מעשה פסול וזאת בשל הטעמים של תקנת הציבור, המבקשת למנוע מראש שימוש לרעה בכוח ההשפעה ויחסי האמון... כאשר מתקיימת בין הצדדים מערכת יחסים מיוחדת, שביסודה עומדים יחסי אמון... נוצרת הנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ועל הצד השני לסתור קיומה של ההנחה לכאורה כדי לשכנע את בית המשפט כי הצד השני פעל באופן תלוי ללא השפעה, תוך הבנה מלאה והערכה מלאה של מה שהוא עשה" (ראה: ע"א 236/84 מנהל עיזבון הלל יפה נ' שורץ פ"ד מ"ה (5) 13.
"יש להבחין בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם היתה כזו אם לאו, לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי, תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה" (ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות על שם הרב של מוסאיוף, פ"ד מט(2), 441, להלן: "פס"ד גודמן").
קיומה של השפעה בלתי הוגנת צריך להיקבע על פי כל מקרה ומקרה. עם זאת ישנם ארבעה אלמנטים מצטברים שנקבעו בפס"ד גודמן, הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, והם: מצווה הנתון להשפעה; נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; נהנה שהיה לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.
כמפורט לעיל, לבחינת סוגיה זו נקבעו בהלכת מרום ארבעה מבחנים שנועדו לסייע לבית המשפט להכריע האם אכן מדובר בהשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.
- אותן נסיבות שפורטו ונותחו בדיון בפרק בטלות הסכם המתנה מחמת השפעה בלתי הוגנת, מתקיימות גם באירוע עריכת הצוואה הקודמת. הצוואה כמו הסכם המתנה אינם משקפים את רצונו החופשי של המנוח.
אין לי אלא לחזור על הניתוח האמור לעיל ויישום שלושת המבחנים הראשונים בדבר התלות המוחלטת שנוצרה בין הנתבעת למנוח, בשים לב להיות המנוח בודד מרבית הזמן. ממערכת הנסיבות שאפפו את המנוח בעת עריכת הסכם המתנה לא השתנתה בעת שערך את צוואתו חצי שנה לאחר מכן.
אשר למבחן הרביעי בדבר נסיבות עריכת הצוואה, כמו בהסכם המתנה, קיים דמיון שרק מחזק את טיב התלות השלילית בין הנתבעת למנוח, ואת המסקנה כי הנתבעת השפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת. גם בעת עריכת הצוואה הנתבעת הייתה היוזמת והפועלת לעריכתה . שוכנעתי כי הנתבעת תכננה את צעדיה והובילה את המנוח לבצע את רצונותיה.
זאת ניתן ללמוד הן מעדותה והן מעדותו של עו"ד מ' שערך את הצוואה הקודמת.
ראו עדותו בעמ' 61-66 לפרוטוקול (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"ש. בתצהיר שלך, אתה מספר שבמהלך ינואר 2014, המנוח יצר איתך קשר טלפוני באמצעות הגב' ק', תסביר.
ת. היא התקשרה אליי, גב' ק', והודיעה לי שהיא מטפלת בזקן, כי הוא מבקש לערוך צוואה. ביקשתי ממנה בטלפון, לשוחח עם המנוח. שוחחתי איתו בטלפון, הבנתי שהוא רוצה לערוך צוואה והגעתי אליו הביתה, לא באותו יום, נדמה לי שיום יומיים אחרי...
ש. התקשרה ו', מה היא אמרה?
ת. התקשרה ו' ואמרה לי שהזקן שהיא מטפלת בו רוצה לערוך צוואה.
ש. צוואה לטובת מי?
ת. לטובתה...
ש. מי תיאם איתך את התאריך והשעה שאתה בא לשם?
ת. היא, ו'.
ש. הגעת, מי היה נוכח?
ת. הגעתי לביתו של המנוח, המנוח היה, וגם ו' הייתה.
ש. בסלון?
ת. כשהגעתי למנוח היו שניהם בסלון, אני ביקשתי ממנה לצאת מהמקום שהיא ישבה בו. היא נכנסה פנימה בבית. אני לא זוכר אם זה חדר, במקום שאנחנו נכחנו, גברת ו' לא הייתה...
ש. לא היה נראה לך איזושהי סתירה בין המסמכים, לא ראית סתירה בין המסמכים?
ת. המתנה היא נתינה של משהו, גם הצוואה היא נתינה, אז אין סתירה בין זה לזה, מבחינה משפטית, מה גם, אני שאלתי אותו לפי המסמכים נתת מתנה, למה אתה צריך לערוך צוואה, ואז ענה לי אני צריך לחזק את זה...
ת. כן, לא באותו יום. אני אגיד מדוע. כשמדובר באדם שהוא נותן דבר שווה ערך, לאדם זר, למטפלת שלו, אני רציתי לדעת, אמנם שהוא נראה צלול בדעתו, יודע מה הוא עושה, שאלתי אותו שאלות מעבר לכך, ביקשתי שיביא לי מסמך רפואי שהוא צלול בדעתו והוא יכול לערוך מסמכים בעלי אופי משפטי ואז קבעתי פגישה לאחר שהוא הביא את המסמך הזה, וכך היה...
אני רוצה להזכיר, המנוח הוא בן אדם צלול, יודע מה הוא עושה. אני שאלתי אותו למה הוא עושה צוואה למטפלת שלו שהיא זרה בשבילו והוא ענה במפורש, אף אחד מהילדים שלי לא מבקר אותי, הוא אמר לי שהוא נרדף נאצים. לשאלתך מה זה, אני לא יודע, זה מה שהוא אמר.
ש. אני אגיד לך, שאתה בסך הכל מצטט משפט מהמסמך הרפואי, לא מהמנוח.
ת. לא נכון. אפילו גם סיפר לי שאשתו נטשה אותו גם, יצאה לרומניה. אמר לי גם שהוא רוצה שכל הדירה תעבור לו', אמרתי לו שאי אפשר להעביר את כל הדירה כי החלק השני של הדירה שייך לאשתך...
ת. הוא לא שילם לי.
ש. מי שילם?
ת. ו'."
- הנתבעת צירפה אישור רפואי שניתן על ידי ד"ר גולדין ביום 6.1.14, שלושה ימים טרם עריכת הצוואה (ת/6) כראייה המעידה על כשירות המנוח לערוך צוואה. ד"ר גולדין זומן להעיד בפני בית המשפט והבהיר בעדותו כי נדרש על ידי הנתבעת להכין אישור שמטרתו מינוי הנתבעת כאפוטרופא למנוח. ד"ר גולדין העיד כי אם היה נדרש להכנת מסמך רפואי באשר לצלילותו וכשירותו של המנוח לערוך צוואה, היה עורך למנוח בדיקה קוגניטיבית שונה, אליה לא נדרש כאמור.
ראו עדותו בעמ' 125-127 לפרוטוקול:
"ש. תיארת אדם במצב לכאורה סביר שמבקש את הערכתו כדי שהמטפלת שלו תהיה אפוטרופסית.
ת. הוא בא כמו כל מטופל בקופת חולים, אני לא יודע מראש מה הבקשות שלו ומחובתי לבדוק אותי. הוא ביקש מה שאני כתבתי, מבקש הערכה על מצבו הנפשי וזאת כדי שהמטפלת שלו תהיה אפוטרופוס שלו. כשראיתי שזה בעניין אפוטרופוס ביקשתי שהמטפלת תצא מהחדר וזה כתוב...
ש. אז מה היתה המטרה בעצם.
ת. האם המטפלת שלו יכולה להיות האפוט' שלו. זה לא חוו"ד על מסוגלות לנהל את ענייניו.
ש. כלומר, האם הוא צריך אפוט'?
ת. לא התייחסתי. כי זאת לא היתה המטרה. המטרה היתה, המבוטח הגיע ואמר, תעריכו את המצב הנפשי שלי, אני רוצה שהמטפלת שלי תהיה אפוטר'...
לשאלת ביהמ"ש איך בדקתי את זה? זה שהמבוטח ביקש. אני עשיתי בדיקה פסיכיאטרית פורמלית לא מכוונת, זה לא בדיקה למתן חוו"ד למסוגלות לנהל את העניינים. אני בדקתי האם הוא בהכרה מלאה, האם החשיבה שלו מאורגנת, האם הוא לא במצב פסיכוטי, האם אין הפרעות קוגנטיביות גסות, האם הוא לא בדיכאון מז'ורי, האם הוא לא במצב מאניה פסיכוטית....
לשאלת ביהמ"ש, זאת היתה בדיקה פסיכיאטרית רגילה. הממצאים שלה אמרו שהוא לא במצב פסיכוטי, שהוא לא במצב דיכאון מז'ורי, הוא לא במצב מאני, אין הפרעות קוגנטיביות, הוא מתמצא בזמן ובמקום. אני שאלתי אותו בצורה ברורה מדוע הוא רוצה דווקא שהגברת תהיה, הוא אמר שהיא נשמה טובה, (מה שכתבתי פה)...
ש. אם המבוטח היה אומר לך שהוא בא בשביל לבדוק כשרות לחתום על הסכם או צוואה, היית כותב את זה במפורש, נכון?
ת. לא זה, זה בנפרד, זה לא עושים בקופת חולים, עושים באופן פרטי. זו בדיקה אחרת.
...
לא. לא שאלתי אותו על רכוש. במידה ואני כותב עושה הערכת מצב מסוגלות לאפוט' או לצוואה, אז אני עושה בדיקה אחרת. אני בודק מסמכים נוספים. אבל בדיקה שגרתית בקופת חולים. יתירה מזאת, המכתב הזה זה לא תעודה לצורך באפוט', זה צורה אחרת, זו בדיקה אחרת. תקראי מה כתוב בסוף...
ש. הוא סיפר לך שהוא הולך לחתום על צוואה לטובתה?
ת. לא."
מנגד, ראו גרסתה של הנתבעת בעדותה בעמ' 115-118 לפרוטוקול:
"ת. העורך דין ביקש ממ', אתה חייב לפני שאני עושה את הצוואה, אתה חייב להביא לי מהרופא שאתה שפוי בדעתך והכל בסדר...
ש. אני אומר לך שזו לא היתה הכוונה, לא של המנוח ולא שלך לעריכת צוואה ואני מפנה לכותרת העליונה "מיועד לכל המעוניין. מבקש ערכת מצבו הנפשי וזאת כדי שהמטפלת שלו תהיה האפוטרופסות שלו".
ת. אין מצב.
ש. אז יכול להיות שגולדין שיקר.
ת. אני לא יודעת מה הוא רשם. אני לא הייתי בפנים בכלל. לא אני דיברתי. את המכתב שהוא הוציא אני לא ראיתי ולא הייתי אצל הרופא בפנים. אין לי מושג מה הוא רשם. לא נכחתי בפנים.
ש. היתה שיחה בינך ובין המנוח, שאת תהיי האפוטרופסית שלו?
ת. אין מצב לדבר כזה. לא דיברנו על זה בכלל."
הווה אומר, האישור שניתן אינו יכול ללמד על כשרות המנוח לערוך צוואה, אלא נערך למטרה שונה בתכלית. עדות ד"ר גולדין שפכה אור וביססה את החשד לעורמה ולתכנון מוקפד של הנתבעת, אשר שלושה ימים טרם עריכת הצוואה שנעשתה לטובתה, פנתה יחד עם המנוח למרפאת ד"ר גולדין, מומחה לפסיכיאטריה, שיחווה דעתו על מצבו הקוגניטיבי של המנוח, אולם ציינה בפניו כי מטרת הבדיקה הינה בקשה למינויה כאפוטרופא על המנוח, תחת המטרה האמיתית לשמה הגיעו לבדיקה במרפאתו - אישור על כשרות המנוח לערוך צוואה.
יודגש כי עד יומו האחרון של המנוח לא הוגשה בקשה למינוי הנתבעת כאפוטרופוס עליו.
- מהתעודה הרפואית של ד"ר גולדין ניתן להסיק אודות מצבו הנפשי הקשה של המנוח והבדידות שחש בערוב ימיו, תיאור אשר יש בו כדי לחזק התרשמותי אודות התלות שפיתח המנוח במטפלת שלו-הנתבעת.
בסיכומיה, ציינה הנתבעת כי האישור הרפואי אינו מותיר ספק לכשירותו הרפואית של המנוח במועדים הרלוונטיים לעשיית הצוואה. טענה זו יש לדחות נוכח עדות ד"ר גולדין, שהבהיר היטב כי לו היה נדרש לערוך בדיקה קוגניטיבית לשם עריכת צוואה היה עורך מבחנים שונים אליהם לא נדרש.
- לאור האמור, שוכנעתי כי הצוואה הקודמת נגועה בהשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעת. מצאתי כי הנתבעת ניצלה את תלות המנוח בה וחולשתו, כדי להחתימו על צוואה לטובתה, ולכן יש לקבל את ההתנגדות לצוואה הקודמת.
- לתוצאת אי מתן תוקף לצוואה הקודמת ניתן להגיע גם על ידי מתן תוקף לצוואה האחרונה (ככל ועומדת בתנאי החוק) שכן צוואה מאוחרת של המנוח מבטלת צוואה מוקדמת. מאחר וגם ביחס לצוואה האחרונה הוגשה התנגדות, יש לבחון את עילות ההתנגדות.
הצוואה האחרונה:
- בצוואתו המאוחרת מיום 2.4.2014 ציווה המנוח את כל רכושו לבנו התובע. בצוואה אשר נערכה בכתב יד, ציווה המנוח כדלקמן:
"אני מ' ה', ת"ז ...נותן את צוואתי זו מרצוני החופשי, אף אדם לא לחץ או השפיע עלי, ובגלל שאני מרגיש מחויבות כלפי בני היקר א' אבקש לבטל את הצוואה האחרונה שנתתי למטפלת שלי ו' ומבקש ממנה סליחה כי היא קיבלה את משכורתה מהעבודה שלה אצלי ומרצוני הוספתי לה לא מעט כספים וקניות. ושוב ו' ניצלה את מצבי הבריאותי הקשה ואת תלותי בה והחתימה אותי ללא כרצוני על צוואה לטובתה. ולכן הצוואה לטובתה בטלה ומבוטלת. והנה רכושי שאני משאיר לבני א'.
- ביתי הנמצא ברח' --- ב---
- תכולת הבית
- כל הכספים הנמצאים בבנק
- קופת גמל שמתנהלת בחברת מיטב דש גמל ופנסיה בע"מ
אני מבקש מהשכן שלי י' ב' למסור את הצוואה זו לבני א' המתגורר ב--- ומחזיק בתעודת זהות מס'...וטל'...מיד לאחר מותי.
להסרת ספק אני חותם עם טביעת אצבע"
על הצוואה מתנוססת חתימת המנוח בטביעת אצבע, וחתימת שני עדים.
- הצוואה האחרונה הינה צוואה בעדים שנערכה בביתו של המנוח, ונכתבה בכתב ידו של השכן של המנוח, מר י' ב', והופקדה בידיו. מר י' ב' אף שימש כעד לצוואה יחד עם בנו – ס' ב'. כאן המקום לציין כי לשכנו של המנוח ובנו אין כל עניין בעיזבון ולכן יש לייחס לעדותם ולגרסתם משקל ראייתי ניכר. מעדויות השכן ובנו התרשמתי כי אין להם קשר ישיר לתובע או לנתבעת והם שימשו כעדים נטולי כל אינטרס לצוואת המנוח.
כן התרשמתי מכנות דבריהם וממהימנותם.
ראו עדות מר י' ב' בעמ' 42-48 לפרוטוקול:
"ש. אתה חבר טוב של א'?
ת. אני לא חבר טוב, אני לא הכרתי אותו לפני זה, רק ראיתי אותו כשהיה בא לאבא שלו...
ש. אתה מגדיר את השכנות שלך עם מ', שכנות טובה?
ת. מאוד.
ש. חבר טוב?
ת. שכן טוב...
ש. אני רוצה לחדד את זה, תתאר את אופן הפניה של המנוח אליך?
ת. אני חזרתי מהעבודה בשעות אחה"צ, בסביבות שלוש שלוש וחצי, משהו כזה. כל יום אני נכנס ושואל מה שלומו, הוא אמר לי, בוא תכנס אני רוצה שתכתוב לי משהו. נכנסתי עם הבן שלי, הוא הביא לי דף ועט והתחיל להקריא לי מה לכתוב שם. וכתבנו את הצוואה...
ש. כשהוא אמר לך אני רוצה לחתום על צוואה, מה ענית לו? איך הגבת?
ת. שאלתי אותו למי, הוא אמר לבן שלי א', אני קורא לו א'. התחלתי לכתוב מה שכתוב בצוואה, שהוא משאיר את הרכוש שלו, את התכולה שבבית, משהו בבנק, אני לא זוכר...
ש. אתה שמעת ממנו, מכלי ראשון או שהיתה טיוטה שהעתקת ממנה את הצוואה הזאת?
ת. הוא הביא לי דף ועט וישר התחלתי לכתוב.
לשאלת ביהמ"ש, לא היתה טיוטה, היה רק נייר אחד...
ש. כשמ' הכתיב לך את הצוואה, הוא הכתיב לך את זה מתוך נייר או הקריא לך את זה בעל פה ?
ת. בעל פה. כמובן שאת המספרים היה לו כתוב, היה לו יומן על ידו שהוא הקריא לי את המספר מתוכו...
לשאלת ביהמ"ש, האם המנוח סיפר לך שחוץ מהצוואה שהוא עשה לטובת ו', הוא עשה גם הסכם בכתב שהוא מעביר לה במתנה את הבית שלו? הוא אמר לי שהוא מתנצל בפניה שהוא חתם לפניה על מסמך. שהוא היה תלוי בה והיא ניצלה את מעמדו הבריאותי הלא טוב והחתימה אותו על צוואה...
ש. כשהוא מבקש ממך בעצם לבטל את הצוואה האחרונה של ו', הוא סיפר לך מאיזה סיבות הוא מבקש לבטל את זה?
ת. כן, הוא אמר שהיא ניצלה אותו והוא היה תלוי בה. וגם כתבנו את זה. נדמה לי. כתוב בצואה מה שהוא אמר. היא ניצלה את מעמדו והוא חתם לה.
ש. זו פעם ראשונה שמ' מספר לך על ו' שהיא מנצלת אותו?
ת. כן.
ש. אף פעם לפני כן לא שמעת ממנו על תלונות על ו'?
ת. נכון...
ש. אתה חתמת בעט, ובכתב יד. למה המנוח חתם בטביעת אצבע?
ת. הוא רצה.
ש. למה?
ת. הוא אמר להסרת ספק, שתהיה הוכחה במאה אחוז שזו החתימה שלו.
ש. הכרית של הדיו היתה שלו או שלך?
ת. זה שלו.
ש. איפה היתה הכרית?
ת. על השולחן. בסלון."
ראו גם עדותו של בנו ס' ב', בעמ' 35-39 לפרוטוקול:
"ש. היית אתה ואבא שלך אצל מ'. מה היה?
ת. הוא אמר שהוא רוצה לכתוב את הבית והרכוש והכל לבן שלו...
ש. הוא ביקש שיכתוב את הדירה לבן שלו?
ת. כן. לבן שלו...
ש. ואז, מה קרה אחרי שהשיב אבא שלך על זה, מה היה? דיבר איתו על זה, איפה נערכה הצוואה? הוא אמר לכתוב לו משהו, איפה זה היה?
ת. בבית של מ'.
ש. באותו מקום, באותו רגע, או שעשיתם הפסקה?
ת. לא הפסקה ולא כלום. במקום עשינו. מנדל הלך להביא עט ונייר ואמר לאבא לכתוב מה שהוא יגיד לו.
ש. אתה היית נוכח בפגישה הזו?
ת. אני ישבתי שם.
ש. איפה ישבתם?
ת. בסלון...
לשאלת ביהמ"ש: ראית את מ' ז"ל חותם על הצוואה? אני משיב שכן, הכל חתמנו יחד אבל אני לא זוכר מי חתם ראשון ומי שני.
ש. למה מ' לא חתם כמוך וכמו אבא, בעט שהוא הביא?
ת. מ' אמר שזה יותר מחתימה רגילה. יותר חזק מבחינת החוק בגלל שהוא רוצה לבטל את הצוואה שהיתה לפני כן.
ש. הוא אמר את זה?
ת. כן.
ש. הכרית הזו היתה אצלו בבית?
ת. זו של החתימה באצבע? כרית דיו? הוא הביא את זה מהבית. לא אנחנו הבאנו...
ש. מה מ' אמר לאבא שלך? כשסיים את הצוואה.
ת. שייתן את זה לבן שלו אחרי שהוא ימות...
ש. לא עברתם על זה עוד פעם?
ת. אבא קרא לו את זה עוד פעם ואבא אמר לו הכל בסדר. זהו. ומ' אמר לאבא נכון מה שכתבת. זהו, נגמר...
ת. מ' סיפר לנו שכתב צוואה והוא רוצה לבטל אותה.
לשאלת ביהמ"ש, הוא אמר לנו שזו צוואה למטפלת.
ש. מתי זה היה? רק ביום כתיבת הצוואה הוא אמר לכם את זה?
ת. הוא אמר לי כשהייתי שם עם אבא ביום כתיבת הצוואה."
ניכר כי המנוח לא יכל להתנגד לרצונותיה של הנתבעת, וכשהרגיש שיכל לעשות כן, פעל לעריכת צוואתו האחרונה, בה גם הודה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנתבעת ניצלה את מצבו הבריאותי וחולשתו. עדויות עדי הצוואה עלו בקנה אחד זו עם זו, שני העדים תיארו באופן דומה את נסיבות עריכת הצוואה ובית המשפט התרשם ממהימנותם ומכנות דבריהם.
- לא מצאתי כטענת הנתבעת בסיכומיה כי קיים פגם צורני בצוואה האחרונה. נראה כי בענייננו מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הירושה העוסק בצוואה בעדים: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". הדרישה לצוואה בכתב מתקיימת- אין חובה שתהא בכתב ידו של המצווה, הצוואה יכולה להיות כתובה בכתב ידו של אדם אחר אף מי שמשמש כעד לה, כפי שארע בענייננו. אין הגבלה על סוג הכתב או שפת הכותב. הצוואה מצוינת בתאריך (2.4.2015) ונחתמה כאמור על ידי שני העדים, שכנו של המנוח ובנו, לאחר שהוכח כי הצהיר בפניהם שזו צוואתו. העובדה כי המנוח חתם בחתימת אצבע עומדת בהוראות החוק, שכן אין קביעה בחוק בדבר מקומה של החתימה וצורתה.
- הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין מניע לעשיית הצוואה האחרונה. לגישתה, לא ארעה תפנית יוצאת דופן אשר יכלה להביא לקירוב לבבות בין המנוח ובנו באופן שהמנוח יסטה מרצונו להוריש לה את רכושו ולהעדיף את בנו בצוואתו. התרשמתי כי התפנית אליה מכוונת הנתבעת בסיכומיה נעוצה דווקא ברגע בו הרגיש המנוח משוחרר מתלותו בה וחופשי לשקף את רצונו האמיתי החף מהשפעות, בצוואתו המאוחרת. העובדה כי המנוח בחר להפקיד את הצוואה בידי שכנו ולא להותירה בדירת מגוריו, מלמדת אף היא כי סמך על מישהו חיצוני שאינו קשור למטפלת שידאג לקיים את רצונו האמיתי האחרון.
זאת ועוד, הצוואה הראשונה משנת 2003, שנערכה טרם ההיכרות בין הנתבעת למנוח, מלמדת כי רצונו של המנוח היה להעניק את רכושו לבנו. כלומר יש היגיון בציווי כלל הרכוש לבן, בדומה לצוואה הראשונה ציווה המנוח גם בצוואתו המאוחרת (השלישית) את עיקר רכושו לבנו. בצוואה המאוחרת-השנייה, ורק בה, לאור השפעת הנתבעת ותלות המנוח בה בתקופה בה טיפלה בו, ציווה המנוח את כל רכושו לנתבעת. יתר על כן איני סבורה כי צריך להיות מניע למנוח להוריש את עזבונו לבנו, הקשר ההורי הטבעי הוא המניע.
- התובעת טענה בסיכומיה כי המנוח לא היה תמים, היה מודע למעשיו, ואם היה שרוי במצוקה, היה מתלונן על כך. טענה זו אין בדעתי לקבל. בהחלט יתכן כי אנשים קשישים ימנעו מעימות עם המטפל בהם, נוכח התלות שנוצרה באדם שסועד אותם ומטפל בהם באופן מיטבי, על מנת שלא לאבד את הקרבה והטיפול להם הם זוכים ממטפלם, אף אם הם מודעים לתחושת הניצול. הדברים נאמרים ביתר שאת שעה שמדובר בקשישים ללא תמיכה משפחתית/סביבתית הדוקה. שוכנעתי כי בנסיבות דנן, הצורך של המנוח בדאגה ובטיפול מסור, גבר על בחירתו החופשית. המנוח העדיף שלא להתעמת עם הנתבעת ואף נגרר לבצע פעולות כנגד הרצון החופשי. כאן המקום לציין כי טענת הנתבעת לפיה המנוח לא היה תמים והיה צלול בדעתו ושולט היטב בנעשה על ידו, שומטת דווקא את הבסיס התנגדותה לבקשת התובע לקיום הצוואה האחרונה, שכן אז יש להעדיף את רצונו החופשי והצלול, לחזור בו מהצוואה הקודמת ואף מעסקת המתנה, תוך שהוא מציין את תלותו בנתבעת באופן ששופך אור על מערכת היחסים התלותית שנוצרה בינו לבין הנתבעת.
- האופן הספונטני בו נכתבה צוואת המנוח, בכתב ידו של השכן, וההפקדה בידיו, צד אשר אינו בעל עניין כלל ברכושו, מלמדת על האותנטיות של הצוואה.
מעדותו של השכן עלה כי לא היה חבר קרוב של המנוח אלא שכן טוב. בהתייחס לעדות זו טענה הנתבעת כי תמוה שהמנוח בחר להפקיד את הצוואה בידיו של מר ב'. לטעמי, ההפקדה בידי אדם שאין לו עניין ברכוש, לא בידי בנו התובע ולא בידי הנתבעת או כל אדם מטעמה, מלמדת על כוונה של המנוח למנוע את סיכול רצונו כפי שבא לידי ביטוי בצוואה.
אף הטענה כי עיתוי עריכת מועד הצוואה כשישה ימים טרם פטירת המנוח מהווה פגם, אינה יכולה להתקבל. ככל שהמנוח היה צלול בדעתו וכשיר לערוך צוואה אין מניעה כי יעשה כן בסמוך למותו. כאמור, לא נטענה על ידי הנתבעת טענה כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואתו.
- בסיכומיה טוענת התובעת כי הצוואה האחרונה נולדה רק לאחר שהמנוח כבר הלך לעולמו, ולמעשה מדובר בצוואה מפוברקת שערך התובע בעזרת השכן של המנוח. לטענתה, המנוח לא יכל להתנסח כפי שהתנסח בצוואתו. לא ייתכן כי המילים שנכתבו בצוואה יצאו מפיו, וכך גם לא ברור כי מדובר בטביעת אצבע של המנוח. טענות אלו הינן טענות כבדת משקל ונטענו ללא כל הוכחה, ולו בראשית ראיה. הנתבעת לא הוכיחה כל קשר בין התובע לבין עדי הצוואה, אשר התקשרו ביניהם כדי לפברק צוואה לטובת התובע. הנתבעת לא הוכיחה כי הצוואה נערכה לאחר מות המנוח. לא נעשה על ידי הנתבעת כל ניסיון להוכיח כי אין מדובר בטביעת האצבע של המנוח, כך לא נתבקש מינוי מומחה לבחינת החתימה. הנתבעת לא התמודדה עם העובדה כי בטרם ההיכרות של המנוח עמה, עוד בשנת 2003, ערך המנוח צוואה דומה לצוואה האחרונה בה ציווה את כל רכושו לבנו, באופן שמחזק את רצונו של המנוח בצוואתו המאוחרת.
- אשר על כן, לא מצאתי כי נפל פגם בצוואה המאוחרת של המנוח, אם מבחינה צורנית ואם מבחינת תוכנה ותקינותה ולכן יש לקיימה וליתן ביטוי לרצונו החופשי של המנוח.
סוף דבר:
- משלא הוכחו עילות ההתנגדות, ומשלא נמצא פגם בצוואה המאוחרת, יבכר בית המשפט את כיבוד רצונו של המנוח כעיקרון על בדיני הירושה. שוכנעתי כי צוואתו האחרונה של המנוח משקפת את רצונו ולכן יש לקיימה. הצורך לכבד את רצון המת הוא חלק מהמורשת שלנו, הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגנת בכבודו של האדם. הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו, מכאן הגישה העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת (ראה דבריו של הנשיא (דאז) א. ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פד"י נג, 825):
"...אם יש עיקרון תשתית- אם תרצו: עיקרון על- במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורנו כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצווים החיים לקיים את דברי המת ורצונו" (הש' חשין בע"א 4660/94 היועמ"ש נ' לישיצקי, פ"ד נה(1)88 (1999)).
- אשר על כן, אני נעתרת לתביעה וקובעת כי מסמך ההתחייבות מיום 10.7.13 בטל.
בהתאם אני מורה על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעת.
אני מורה על קיומה של הצוואה האחרונה מיום 2.4.2014 ודוחה את ההתנגדות שהגישה הנתבעת.
התובע רשאי להגיש צווים פורמליים לחתימת בית המשפט.
הנתבעת תישא בהוצאות התובע לרבות אגרות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.
ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
פסק הדין מאושר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.