בפני הצורך להכריע האם ליתן צו לקיום לצוואת המנוחה מיום 22.2.1994 או שמא לקבל התנגדות לקיומה, כך שעיזבונה יחולק על פי דין.
-
המשיבים 2-8 והמבקשת הינם ילדיה הביולוגיים של המנוחה, אשר הלכה לעולמה ביום 24.11.2018 והותירה אחריה צוואה בפני עדים, שערכה ביום 22.2.1994.
-
בצוואתה, צוותה המנוחה כי הדירה ברח' ... בעיר ... תעבור למבקשת ויתרת רכושה יחולק בחלוקה שווה בין כל יורשיה על פי דין.
-
לצורך השלמת התמונה יצוין כי ביום 25.1.1994 נערך הסכם מכר בין המנוחה לחברת עמיגור, במסגרתו נרכשה דירת המנוחה, באמצעות כספי המבקשת.
-
בשעה שהוגשה ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה ע"י המשיבים 2-7 (אשר למען הנוחות, יקראו להלן: "המתנגדים") ובעקבות החלטת כב' הרשם לענייני ירושה מיום 12.3.20, התיקים שבכותרת הועברו להתברר בבית משפט זה:
ת"ע 55431-03-20 עניינו הבקשה לקיום הצוואה שהוגשה לקיום ע"י המבקשת.
ת"ע 55873-03-20 עניינו כתב ההתנגדות שהוגש תחילה ע"י המשיב 4 ושאליו הצטרפו יתר המתנגדים.
-
בפי המתנגדים מספר טענות שמכוחן עתרו הם שלא לקיים אחר צוואת המנוחה:
-
הצוואה הוסתרה מיתר היורשים ודבר קיומה נודע למתנגדים רק לאחר פטירת המנוחה.
-
במהלך חייה הביעה המנוחה דעתה כי ברצונה לחלק את כל נכסיה בחלקים שווים בין כל צאצאיה והוראת הצוואה לפיה דירת המנוחה תעבור בשלמותה למבקשת, מנוגדת לרצונה של המנוחה.
-
המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ורמת הבנתה את השפה העברית הייתה נמוכה.
-
המבקשת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה, באופן הפוסל את הצוואה.
-
לשיטת המבקשת עסקינן בכתב התנגדות סרק, שהוגש מטעמי בצע כסף ע"י המשיב 4, אליו הצטרפו יתר ילדי המנוחה (מלבד המשיב 8) כשבפיהם טענות שאינן רלוונטיות כלל לסוגיה שבמחלוקת ושחלקן הינן בבחינת עדות שמועה מוכחשת בלבד.
לדבריה, הצוואה נחתמה בהיות המנוחה בת 67 שנים, בפני שני עדים כשרים, עורכי הדין אברהם קלר ז"ל וגיל קלר ולא נפל כל פגם בעריכתה.
עוד הוסיפה המבקשת כי הצוואה לא הוסתרה והייתה בידיעתם של חלק מהמשיבים לפחות, זאת עוד בחיה של המנוחה.
לבסוף, טענה המבקשת כי ככל שהיה ממש בטענות המתנגדים אודות השפעה בלתי הוגנת של המבקשת או מעורבות בעריכת הצוואה, היה למנוחה זמן ארוך (למעלה מ-23 שנים ממועד עריכת הצוואה ועד לפטירתה) שבו יכלה בנקל לחזור בה מצוואתה, ע"י צוואה מאוחרת.
-
ביום 27.5.2020 ולנוכח עמדת המשיב 1, לפיה בשעה שהצדדים להליכים אלה בגירים, אין ב"כ היועמ"ש מתערבת בהליכים אלה, ניתן למשיב 1 פטור מהתייצבות לדיונים.
-
דיון קדם משפט ראשון התקיים ביום 6.12.2020 וכבר במועד זה ולאחר שנשמעו טענות הצדדים, הבהיר ביהמ"ש כי על פני הדברים, טענות המתנגדים אינן ממוקדות דיין וכי לא ברור די הצורך מהי הטענה הקונקרטית העומדת בבסיס ההתנגדות ומה מייחס כל אחד מהמתנגדים למבקשת בעניין הצוואה שנערכה בעדים, עוד בשנת 1994, ועל כן הומלץ לבאי כוח הצדדים להידבר על מנת לייתר את בירור ההליך.
-
ביום 25.1.2021 (ולאחר שהמבקשת הציגה אסמכתא לעניין תשלום לחברת עמיגור בסך 24,000 ש"ח בגין רכישת הדירה) הודיעו המתנגדים כי הם עומדים על התנגדותם ומבקשים לברר ההליך וזאת תוך שהם מוסיפים לטעון מספר טענות (שבדומה לקודמותיהן, אף הן אינן ממוקדות);
-
המבקשת ניצלה לרעה את אמם המנוחה ז"ל ואף ניהלה את כספיה במהלך חייה.
-
מועד עריכת הצוואה, כחודש לאחר רכישת הדירה מחברת עמיגור מלמד כי המבקשת מסתירה מבית המשפט מידע מהותי ביחס לגורם הממן את רכישת הדירה.
-
העובדה כי המנוחה ניגשה עם אחותה, שבאותה עת עלתה ממרוקו "ולא ידעה מילה אחת בעברית" לעורך דין שמשרדו מצוי בעיר תל אביב (בעוד המנוחה התגוררה בעיר ... שבדרום הארץ) תמוהה ומלמדת על חוסר כשרותה של הצוואה.
-
לנוכח האמור, ביום 7.4.2021 קיימתי קדם משפט נוסף, כשבסופו ובשעה שהמתנגדים עמדו על התנגדותם, קבעתי את התיק לשמיעת ראיות.
-
ביום 13.10.2021 נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם.
דיון והכרעה:
-
לאחר שבחנתי את כל אשר בפניי, לרבות כתבי הטענות ועדויות הצדדים ועדיהם, מצאתי לדחות את ההתנגדות והכל מהנימוקים המפורטים להלן.
-
למעלה מכך, אבהיר כי עיון מדוקדק בכל טענות המתנגדים ובחינתן לצד העדויות והראיות מלמד כי עסקינן בהתנגדות סרק, שטוב היה לולי הוגשה כלל.
-
כזכור, צוואת המנוחה נערכה ונחתמה בשנת 1994 בפני העדים- עורך הדין אברהם קלר ז"ל, עו"ד משנת 1958 ובנו עורך הדין גיל קלר, עו"ד משנת 1990.
-
במועד ההוכחות נשמעה תחילה עדותו של עורך הדין גיל קלר (להלן: "עוה"ד קלר"). עדות זו לימדה בבירור כי אין ממש בטענות המתנגדים להשפעה בלתי הוגנת או לפגם אחר בעריכת הצוואה.
-
מעדותו של עוה"ד קלר נלמד כי:
כי הוא ואביו המנוח מעולם לא הרשו שאדם נוסף מלבד המצווה יהיה נוכח בעת עריכת הצוואה (עמ' 15 ש' 1) וכי בעניינה של המנוחה לא התעורר אצלם חשש כי השפעה של צד ג' גרמה למנוחה לערוך את הצוואה (שם, ש' 6-8 וכן עמ' 16, 28-29).
עוה"ד קלר הבהיר כי בטרם חתימה על צוואה באשר היא, הוא נוהג לתור אחר המניעים של המצווה, לבחון את רצונו ולהסביר למצווה את משמעויות הוראותיו ואת השלכותיהן העתידיות (שם, ש' 12-18). בעניין זה הבהיר עוה"ד קלר שככל שהוא ו/או אביו היו סבורים שהמצווה אינה החלטית או שאינה מבינה לחלוטין את הוראות צוואתה ותוצאותיה או שהוראות הצוואה אינן משקפות את רצונה האמיתי, הם לא היו עורכים אותה ולא חותמים על גבה לאימות (שם, ש' 22-26).
מהקבלה על שם המנוחה שהחזיק עוה"ד קלר בידיו נלמד, שכפי הנראה, המנוחה שילמה בעצמה עבור עריכת הצוואה (עמ' 16, ש' 18-21).
עוה"ד קלר הבהיר כי אין לו ספק שהמנוחה הבינה את הצוואה, שאם לא כן הוא ואביו לא היו מחתימים אותה. בעניין זה הוסיף עוה"ד שכפי העולה מהוראות סע' 9 לצוואה, קרוב לוודאי שהמנוחה לא יכלה לקרוא אותה בעצמה ועל כן הוּסַף לצוואה סעיף האומר שהצוואה הוקראה למנוחה בטרם חתמה עליה (עמ' 17, ש' 1-3).
עוה"ד קלר העיד כי בדיקה שביצע בסמוך לעדותו בבית המשפט העלתה שהמבקשת לא נמנתה על לקוחות משרדו והוסיף כי היא אינה מכרה של משרדו (שם, ש' 13-16).
-
עדותו של עוה"ד קלר הייתה קוהרנטית וברורה ולא נסתרה ומשכך לא מצאתי להטיל ספק במהימנותה. אבהיר כי לא מצאתי לקבל טענת המתנגדים לפיה מעדותו של עוה"ד קלר עלו תהיות שיש בהן כדי לשנות מסקנתי והתרשמותי הבלתי אמצעית בדבר מהימנות עדות זו.
-
אבהיר כי לא מצאתי שיש בטענות המתנגדים בעניין ההתנהלות הלכאורית של המבקשת בחשבונה של המנוחה (שנטענו ללא סימוכין) כדי לפגום בכשרות הצוואה ומשכך אינני מוצא טעם להרחיב בטענות אלה, או להתייחס לעדויות בעניינן.
-
למעלה מן הצורך אבהיר, כי דווקא טענות המתנגדים לקשר בין רכישת הדירה לבין מועד עריכת הצוואה ותוכנה יכולות ללמד - מִנֵּיהּ וּבֵיהּ - על כוונת המנוחה ועל רצונה:
סביר להניח שהמנוחה שידעה היטב כי המבקשת רכשה עבורה את הדירה, או למצער סייעה לה ברכישתה, ביקשה לבטא עובדה זו בצוואתה- קרי להעניק למבקשת את הדירה (אולי גם מן הטעם שהמנוחה סברה כי הדירה שייכת למבקשת, על אף הרישום על שמה שלה).
-
באופן דומה מצאתי כי יש ליישב את טענת המתנגדים שכביכול במהלך חייה, הצהירה המנוחה כי ברצותה לחלק את רכושה בין כלל צאצאיה בחלקים שווים:
סביר להניח גם כן שהמנוחה סברה שהדירה שנרכשה על ידי המבקשת אינה חלק "מרכושה" (אלא שייכת דה-פאקטו למבקשת) על אף הרישום בפועל, ומשכך טרחה לערוך צוואה המבהירה זאת "ברחל ביתך הקטנה".
-
אבהיר כי ספקולציות אלה לא הוכחו ואף לא נטענו על ידי המבקשת, אלא שלנוכח הספקולציות הרבות שהעלו המתנגדים, ללא שטרחו להוכיחן, מצאתי להשיב על כך, בבחינת: "היא הנותנת".
-
בסיבות אלה, לא מצאתי לקבל ולו טענה אחת של המתנגדים, שיש בה כדי להצדיק אי קיום הצוואה. על אחת כמה וכמה שלא הוכח כי הצוואה נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית ונהיר כי אין די בהפניית המתנגדים להוראות סע' 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 והיה עליהם להוכיח טענותיהם בעניין זה, אלא שהמתנגדים היו רחוקים מלהרים את נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיה הרובצים על פי דין לפתחם.
-
ההפך הוא הנכון, מצאתי כי יש לקיים את רצונה של המנוחה, שעלה מתוך צוואתה, שכן "מצווה לקיים דברי המת" (בבלי, גיטין יד, עמוד ב).
-
אדגיש כי הכלל בדבר קיום רצון המת בא לידי ביטוי הן בדברי ההסבר לחוק והן בהלכה הפסוקה.
כך נכתב בעמ' 72-73 לדברי ההסבר לחוק:
"כל דרישות החוק לגבי צורת הצוואה אינן באות אלא כדי לאמת את רצון המצווה ... אין לייחס לפרטי הצורה חשיבות יתירה ... ובודאי לא ערך אבסולוטי, כאילו היה בהם תריס מוחלט ויחידי השומר מתקלות. לכן יש לתת לבית המשפט שיקול דעת מסויים להקל במילוי הדרישות הפורמליות לדקדוקיהן, כל עוד אמיתות הצוואה אינה מוטלת בספק... המשפט העברי דורש מצד אחד שמירה קפדנית על נוסחאות מסויימות... מצד שני הוא פיתח את המושג של צוואה משום 'מצוה לקיים דברי המת'".
וכך נפסק (בין היתר) במסגרת דנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, (2005) בו כתבה כב' השופטת ארבל (בדעת הרוב):
"מצווים אנו לעשות כמיטב יכולתנו לרדת לחקר כוונתם של המנוחים ולכבד את רצונם באשר לעיזבונם. "רצונו של אדם הוא כבודו – הוא כבוד האדם..." (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [41], בעמ' 347)"
עוד קבעה כב' השופטת ארבל (שם, בעמ' 686):
"בסופו של יום רצונו של המצווה שהינו אבן הפינה והמסד של דיני הירושה, והגשמתו הינה היעד והמטרה העוברים כחוט השני בהוראות החוק".
-
אבהיר כי גם אם נכונה טענת המתנגדים לפיה המנוחה הייתה תלויה במידת מה במבקשת, אני משוכנע כי לא היה בתלות לכאורית זו של המנוחה במבקשת כדי לגרום למנוחה לקבוע את שקבעה בצוואתה. שכן כאמור, מצאתי כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.
-
כך גם לא מצאתי בעובדה שהצוואה נערכה במשרד עורכי דין בעיר תל אביב (מקום מגוריה של המבקשת) כדי להעיד כי קיימת מעורבות פסולה של המבקשת בעריכתה. בעניין זה וכאמור לעיל, יַשְּׁרָהּ בְּעֵינַי עדותו של עוה"ד קלר.
-
גם אם היה ממש בטענת המתנגדים לפיה המבקשת הביאה את אמה לערוך את הצוואה במשרדם של עורכי הדין קלר, לא מצאתי כי די היה בכך על מנת להניח מעורבות הפוסלת את הצוואה. בעניין זה, מצאתי להביא מדבריו של כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני, 17/12/15 (פורסם בנבו):
"...הבסיס לטענה זו מצוי בסעיף 35 לחוק הירושה, הקובע "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". יודגש, כי החוק קובע סנקציה קשה – ביטול הצוואה – בגין מעורבות בעריכת הצוואה על-ידי הזוכים לפיה.... בית המשפט לענייני משפחה קבע כקביעה עובדתית – אשר גם בה אין מקום להתערב – כי חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה. אכן, יתכנו נסיבות שבהן יהא בכך כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה והדבר תלוי נסיבות. במקרה דנא לא ראינו סיבה, על פי קביעתו העובדתית של בית המשפט, להידרש לזאת, שכן בית המשפט קמא קיבל את עדותו של עו"ד דמארי לגבי נסיבות החתימה על הצוואה. מעשי המשיב 1 לא הקימו עובדתית, על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, את החשש, העומד ביסוד סעיף 35 לחוק, להתערבות פסולה מצד הזוכה בירושה. יצוין, כי יש לדקדק ביישום סעיף 35 בגדרי השכל הישר ונסיון החיים (ע"א 5869/09 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט (3) 1, 9, פסקה 17 (2004)); אומר המלומד שילה "כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, וכדי להקטין את נזקיו האפשריים, לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצמצם ככל האפשר. לפנינו דוגמא מובהקת למגמה המוצהרת של בית המשפט לאור התוצאות הקשות של הסעיף" (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 308 (1995); ראו גם בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה ז' (2009)). כך גם בענייננו, כאשר בית המשפט קמא התרשם עובדתית מן הנעשה ולא סבר כי היתה השפעה בלתי הוגנת. הסעיף כמובן אינו "מלה מתה" ויופעל במקרים המתאימים על פי נסיבותיהם, תוך בדיקה פרטנית". (ההדגשות אינן במקור. א.מ).
-
לאור כל המפורט לעיל, אני דוחה ההתנגדות לקיום הצוואה ומקבל הבקשה לקיום צוואת המנוחה.
-
אשר על כן, בתוך 7 ימים, תגיש המבקשת לחתימתי צו לקיום הצוואה בצירוף העתק הצוואה.
-
באשר לפסיקת ההוצאות ובשעה שמצאתי כי מדובר בהתנגדות סרק אני מוצא לחייב את המתנגדים, ביחד ולחוד, לשלם למבקשת הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים ובכפוף לתיקוני עריכה.
המזכירות תסרוק פסק הדין להליך הקשור ותסגור את שני התיקים.
ניתן היום, ד' אלול תשפ"ב, 31 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
