פס"ד בעניין זכויות בדירת מגורים מתוקף הסכם מכר, אחריות הורית ומזונות

מבוא

1. הצדדים הינם יהודים ואזרחי ישראל, נישאו כדמו"י ביום ...2002 ולימים נולדו שני ילדיהם : ב' יליד ...2003; וש' ילידת ...2007. ביום ... 2017 הצדדים התגרשו בגט פיטורין בבית הדין הרבני בחיפה, שם התבררו תביעותיה של התובעת לגירושין ולפסיקת כּתוּבתהּ ופיצויים מידי הנתבע.
2. ההליכים העומדים להכרעתו של בית משפט זה, הן תביעותיה של התובעת נגד הנתבע, ואלה הן:

• תביעה לסעד הצהרתי, פירוק שיתוף ואיזון משאבים – תלה"מ 38739-11-16. אמנם התובענה הוכתרה עוד כתובענה לשמירת זכויות מתוקף סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, אך ברשימת הסעדים עותרת התובעת לעריכת איזון משאבים כדין.
• תביעה לפסיקת מזונות ומדור לאישה ולקטינים – תלה"מ 38693-11-16. במהלך בירור תביעותיה הצדדים התגרשו כאמור, והאישה אינה עומדת בסיכומיה על פסיקת מזונות אישה.
• תביעה בעניין "משמורת קטינים" – תלה"מ 38612-11-16. התובעת עותרת להעניק בידיה "משמורת בלעדית" על הקטינים.

3. לשם הנוחות תכונה התובעת "האישה" או "האֵם", והנתבע יכונה ה"האיש" או "האב".

נסיבות חייו של האיש

4. נקדים ונציין בתמצית, שבחודש ... 1995, בהיותו בגיל 17, האיש נפצע באורח קשה בתאונה דרכים. אף שאין מחלוקת בין הצדדים בהקשר זה, נפנה לסימוכין הרפואיים אותם צירף לתצהירו, המקפלים בתוכם את סיפור המעשה (נס' א' לתצהירו, סומן נ/7). בעקבות התאונה סבל האיש בעיקר מפגיעת ראש קשה, לצד פגיעות נוספות. הוא נותח בראשו, טופל ושב להכרה, ולאחר כחודש ומחצה הועבר לשיקום בבית לוינשטיין למשך מספר חודשים, ולאחריהם עבר תקופות שיקום נוספות. אין ספק שמקרה זה הותיר עליו את אותותיו עד היום. הוא נותר מוגבל בתנועותיו ויכולותיו הגופניות, ומתמודד עוד עם קשיי זיכרון וריכוז. בעקבות מצבו הוכר האיש כנכה בדרגת אי-כושר יציבה בשיעור 75% ונכות רפואית יציבה בשיעור 68%.
5. בעקבות האירוע הגיש האיש תובענה על פי דין לפסיקת פיצויים עבור נזקי גוף, באמצעות משרדו של עו"ד א. א. ההליך הסתיים בפשרה, ולאחר קיזוז הזכויות העתידיות להן זכאי האיש מהמוסד לביטוח לאומי, שולמו לאיש פיצויים בשיעור 1,600,000 ₪. מאז ועד היום, מוחזקים כספי הפיצויים בחשבון נאמנות ומנוהלים על ידי הוריי האיש. גם על עובדות אלה אין מחלוקת בין הצדדים והדברים עולים מעדות האיש (ע' 58, ש' 20-23 לתמליל דיון ההוכחות מיום 5.2.18, להלן – "התמליל"), והן מעדות אמו (ע' 43, ש' 15-19 לתמליל) ועדותו של עו"ד ט. א. (ע' 27, ש' 1).
6. לאחר ובעקבות הגשת תביעת הפיצויים, עו"ד א. א. "אימץ" את האיש, פרשֺ עליו חסותו, ומשנת 2000 ועד היום מעסיק אותו במשרדו במשרה חלקית, באופן ראוי והולם את מצבו ומגבלותיו.

התביעה לסעד הצהרתי, פירוק שיתוף ואיזון משאבים – תלה"מ 38739-11-16.

7. במסגרת תובענה זו על בית המשפט להכריע בטענות התובעת לשותפות בדירת המגורים ובשיעור חלקה הנטען של התובעת בדירת המגורים; בשיתוף ברכב הצדדים; באיזון הזכויות הסוציאליות על בסיס חוות דעת המומחה; ובאפיון הלוואות שונות שנטל האיש כמשותפות, אם לאו.

דירת המגורים

8. הדירה מצויה ברח' ... וידועה כחלק מחלקה ... בגוש ... (להלן - "הדירה"). רישום הזכויות מתנהל בחברה המשכנת לצד רישום צמד הערות אזהרה לטובת כל אחד מהצדדים בפנקס רישום המקרקעין. אין מחלוקת בין הצדדים שהאיש מחזיק ב 75% מהזכויות בדירה ולאישה נתונים 25% מהזכויות בה, וכי שיעור הזכויות ננקב בהסכם המכר בין הצדדים לבין מוכרי הדירה. מוסכם עוד שבטרם נרכשה הדירה, התגוררו הצדדים בדירת האיש, אשר נרכשה מכספי הפיצויים בטרם נישאו הצדדים, ונרשמה על שם הוריו (ר' עדותה המפורטת של אמו של האיש, ע' 42-43 לתמליל).

הנחות מקדמיות

9. טרם נפנה להכרעה בטענות הצדדים בהקשר לדירת המגורים, יש למסגר את טענות הצדדים ולגדר את הזירה המשפטית העניינית בה מתגוששים הצדדים.
10. אופן רישום הזכויות : בטיעוניהם הצדדים לא התייחסו לאופן רישום הזכויות בדירה ולנפקות אופן הרישום, ככל שקיימת, על מצבת זכויות הצדדים. הצדדים אינם חולקים על העובדה שהזכויות בדירה רשומות בספרי החברה המשכנת ובספרי רשות מקרקעי ישראל. בלשכת רישום המקרקעין רשומות כאמור הערות אזהרה על שם הצדדים, ואלה מן הסתם אינן מציינות את שיעור חלקו של כל אחד מהצדדים בנכס. רוצה לומר כי בענייננו, לכאורה, עסקת מכר שטרם הסתיימה ברישום בפנקס המקרקעין (ר' ס' 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969). שנית, בטיעוני האישה מקופלת, לכאורה, טענת מתנה : מתנה מצד האיש בשיעור 1/4 מהזכויות בדירה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם המכר. אם בדיני המתנה עסקינן, אזי מתנה זו לא הושלמה לכאורה הואיל והזכויות מכוחה טרם נרשמו בפנקס המקרקעין כאמור. לפיכך בענייננו לכאורה התחייבות לתת מתנה, על המשתמע מכך (ר' ס' 5 לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968, וגם ס' 7(ב) לחוק המקרקעין לעיל). לחילופין, והואיל והזכויות אינן רשומות בפנקס המקרקעין לכתחילה, האיש לא הקנה במתנה 1/4 מזכויותיו הקנייניות, כי אם 1/4 מזכויותיו האובליגטוריות, להירשם בעתיד כבעל זכויות בנכס . לפי גישה זו, בענייננו מתנה לאלתר שלכאורה הושלמה, הואיל וחוזה המכר העניק לכאורה לאישה זכות להירשם בעתיד כבעלת 1/4 מהזכויות בנכס (ר' ס' 2 לחוק המתנה לעיל). אם כן, מי מהצדדים לא התייחס לשאלת אופי הזכות המוענקת לאישה מתוקף הסכם המכר. האם מדובר בזכות קניינית אשר הענקתה טרם הושלמה? או שמא בזכות אובליגטורית אשר הענקתה הושלמה? האם בענייננו יכול להוות רישום הזכויות בחברה המשכנת משום ראיה לתוכנו בדומה לנפקותו של הרישום בפנקס המקרקעין מתוקף ס' 125 לחוק המקרקעין? באותה נשימה הצדדים לא העלו טענות מ"מעגל שני", לאמור האם יכול האיש לחזור בו מהמתנה שהעניק לאישה מתוקף הוראות החוק, או שמא מהתחייבות לתת מתנה?
11. כשם שיובהר אף להלן תוך דיון בטענות האישה, הצדדים שניהם מקבלים את הסכם המכר כמקור זכויותיה של האישה (ס' 21 לסיכומי האיש), אשר אינה חולקת על העובדה שהדירה נרכשה מכספים העומדים לאיש מתוקף פיצויים על נזקי הגוף, ומתמורת מכר דירתו הקודמת בה לא היו נתונות לה זכויות (ס' 26 לסיכומיה). לפיכך, הדיון וההכרעה בענייננו יתרכזו בהסכם המכר ונפקותו, בהתגבשות ההסכמה בין הצדדים, ככל שהתגבשה במועדים שקדמו להסכם המכר, ובמצגים מצד הצדדים במועד חתימת ההסכם ובמועדים שקדמו לו. כך, מתוך ההנחה שהאיש אינו מכחיש שאכן התכוון להעניק לאישה 1/4 מהזכויות בדירה – זכויות אשר לא היו בידיה של האישה קודם לכן, גם לשיטתה.

12. הדירה כנכס "חיצוני" : נוכח נסיבות העניין, יש צורך לחדד שהדיון בגורל דירה אינו עוסק באפיון הדירה כנכס "חיצוני", וכי מי מהצדדים אינו מתייחס אליה ככזה. נזכיר שהדין הכיר בזכויות להן זכאי בן הזוג האחד בזכויותיו של בן הזוג השני שאינן בנות-איזון, מתוקף דיני השיתוף הכלליים - דיני החוזים, דיני הנאמנות, דיני עשיית עושר ולא במשפט ועיקרון תום הלב, אשר בבסיסם הסתמכותו של בן הזוג ומצגים הדדיים בין הצדדים במהלך חיי הנישואים, או קודם להם (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני, פ"ד סג(3) 484). בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי בהקשר לדירה ששימשה את הצדדים למגורים, הוכחת זכויותיו של בן הזוג בנכס "חיצוני" הנתון לבן הזוג האחר נהנית מרף הוכחה נמוך וגמיש (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, "נבו" מיום 26.12.12).
13. הצדדים לא העמידו אפוא טענות בהקשר זה. כמו כן, גם במבט אובייקטיבי ומבלי להכריע בדבר, נתקשה לאפיין את הדירה כנכס "חיצוני". ראשית, אין המדובר בדירה הרשומה כולה על שמו של האיש כנכס "חיצוני", כי אם בדירה אשר גם לטענת האיש הוא בחר להעניק לה את 1/4 מהזכויות בה אף שלשיטתו אינה זכאית לזכויות אלה מתוקף כל דין אחר. המחלוקת כאמור היא אך על שיעור הזכויות הנתונות בידי האישה. שנית, ומנקודת מבטו של האיש, אין חולק שהדירה נרכשה בתוך מועד הנישואין אך יחד עם זאת, רכישתה מומנה מכספים להם זכה האיש כפיצוי עבור נזקי גוף ומתמורת דירת מגורים שנרכשה אף היא מכספי הפיצויים ונרשמה על שם הוריו של האיש. לכאורה, כספים אלו אינם בני איזון מתוקף סעיפים 5(א)(1) ו – 5(א)(2) לחוק יחסי ממון. מאידך גיסא, שעה שהאיש עשה שימוש בכספים אלה על מנת לרכוש נכס משותף, גם לשיטת האיש, אזי כספים אלה לכאורה הוטמעו בשיתוף, כשם שכספי ירושה או מתנה שאף הם אינם בבחינת נכסים בני איזון (ס' 5(א)(1) לעיל), יכולים להיטמע בשיתוף שעה שהוכחה לגביהם כוונת שיתוף ו/או נעשה בהם שימוש לרכישת נכס משותף ו/או לא ייוחדו באופן השולל את כוונת השיתוף לגביהם. עולה מכך, שגם אם מי מהצדדים היה רואה בדירה משום נכס "חיצוני", ספק אם אפשר היה לקבל טענה זו בנסיבות העניין.

14. אפיון טענות האישה : בכתב התביעה עתרה האישה בין השאר לפירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירתה לצד ג' וחלוקת התמורה באופן שאינו מחצה על מחצה, אלא שתקבל לידיה 75% מתמורת המכר. כך, מתוקף "דיני השיתוף ו/או סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון" (ס' 57(ג)). בתצהירהּ (ת/1) עמדה התובעת על קבלת רוב הזכויות בדירה, ולחילופין, להצהיר על בעלותה במחצית הזכויות בדירה (ס' 81). האישה עתרה לסעדים אלה אף בסיכומיה (ס' 92). נדמה אפוא שהאישה זנחה את עתירתה למכירת הדירה לצד ג', וככל שעותרת לפירוק השיתוף הרי שמכוונת לרכישת זכויותיה על ידי האיש.

15. תחולת חוק יחסי ממון וסעיף 8(2) לחוק : יש לתת את הדעת לעתירת האישה לקבל לידיה 75% מתמורת או שמא שווי הדירה מתוקף חוק יחסי ממון בכלל, וסעיף 8(2) בפרט. בעתירתה זו, מערבת האישה מין בשאינו ממינו.

סעיף 8(2) מורנו בזו הלשון:

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

16. עוד קודם לשאלה האם הוראות סעיף 8(2) יכולות להוות מקור לקניית זכויות קנייניות או מעין-קנייניות בדירת מגורים, ניתן דעתנו לכך שסעיף זה עומד לשימושו של בית המשפט בהפעלת שיקול דעתו במקרים חריגים בלבד, והשימוש בו יעשה "בזהירות רבה ובמשורה" (עמ"ש (חי') 52270-02-18 פלוני נ' פלוני, "נבו", מיום 7.1.19). כך, מן הטעם העקרוני שהמחוקק העמיד את הוראות סעיף זה כחריג לכלל השוויוני הפרוש על נכסי הצדדים מתוקף סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון. האישה לא יצאה מגדרה על מנת להעמיד טיעונים של ממש בהקשר זה. כשם שיורחב עוד בהקשר לתביעת מזונות הקטינים, האישה לא העמידה תשתית ראייתית או "טענתית" ליכולת השתכרותה או בנוגע ל"נכסים עתידיים", כל שכן שעה שהוכח שיכולת השתכרותו של האיש מוגבלת ביותר מטעמים אובייקטיביים, כמו גם יכולתו לצבור זכויות סוציאליות. כמו כן, האישה זכאית לכל הפחות ל 1/4 משווי או תמורת הדירה, וזאת אף לשיטתו של האיש, שאינו מתכחש לחלקהּ זה אף שמתכחש לזכאותה לכתחילה בחלק זה. בנסיבות אלה, ובאין טיעונים של ממש מצד האישה בהקשר זה, לא הוכחו נסיבות אשר תצדקנה שימוש חריג בהוראות בסעיף 8(2), מקל וחומר שימוש אשר עתיד להניח בידי האישה לא פחות מ 75% מהזכויות בדירה. אלא שנאמרים הדברים למעלה מן הצורך, הואיל ובמישור המהותי, הוראות סעיף 8(2) אינן עומדות בנסיבות העניין לשימוש הצדדים או בית המשפט. נבהיר.
17. חוק יחסי ממון משית על הצדדים משטר של איזון המשאבים בעת פקיעת הנישואין, ולא נועד להעניק למי מהצדדים זכויות קנייניות שלא היו ברשותו במהלך הנישואין. לא בכדי מצא לנכון המחוקק לקבוע בסעיף 4 לחוק יחסי ממון, ש"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".
18. המחלוקות הקנייניות בין הצדדים מתבררות אפוא בגזרת דיני הקניין ולא על רקע משטר איזון המשאבים יציר חוק יחסי ממון:

"במסגרת דיני המשפחה חלים על  דירה משותפת דיני הקניין-דיני השיתוף. שכן הרישום הקנייני מהווה ראיה ורישום בכתב להסדר שבין הצדדים בדבר החרגת הנכס מאיזון משאבים לפי סעיף 5(א(3). מכאן אל התוצאה כי לא ניתן לחלק דירה משותפת הרשומה על שם שני הצדדים, באופן הנוגד את הרישום, ככל שזה משקף נאמנה את ההסכמות שנתגבשו ביניהם, על ידי שימוש בסעיף 8(2) לחוק" (כבוד השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש (חי') 61008-06-13 נ' מ' א' נ' י' א', "נבו", מיום 11.5.14, ס' 41 לפסק הדין; ר' גם עמדת כבוד השופטת גאולה לוין בתמ"ש (ב"ש) 15300-09  מ. ש. נ' ב.ש., "נבו", מיום 28.8.12).

19. גם כבוד השופט חננאל שרעבי עמד על שאלת תחולת חוק יחסי ממון על אופן חלוקת הזכויות הקנייניות הנתונות למי מהצדדים, וכך במילותיו:

"בין איזון נכסי בני הזוג מכח חוק יחסי ממון בתקופה הקובעת לבין קביעת זכויות הקנין של בני הזוג בבית מכח הדין הכללי יש הבדל משמעותי.

בשאלת השיתוף בבית יש לבחון את זכויות הקנין שרכש כל אחד מבני הזוג בבית מכח הדין הכללי, להבדיל מאיזון זכויותיהם וחובותיהם בתקופה הקובעת מכח חוק יחסי ממון" (עמ"ש (חי') 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית, "נבו", מיום 5.10.18, ס' 48).

חשוב מכך, מוסיף כבוד השופט שרעבי את הדברים הבאים:

"היקף השיתוף בין בני זוג בנכס מקרקעין, במיוחד בבית או דירת מגורים, צריך להיבחן ולהיקבע על-פי המוסכם ביניהם בהסכם מפורש בכתב (דוגמת הסכם ממון). בהעדר הסכם כאמור בכתב, היקף השיתוף ייבחן וייקבע על-פי המוסכם ביניהם בעל-פה, כפי שעולה או משתמע ממסמכי רכישת הנכס ותהליך הרישום עד מועד הפירוד [השוו לענין זה, סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973]" (ס' 42).

20. גם המלומד ניסים שלם התייחס לנסיבות כבענייננו, שאל והשיב באלה המילים:

"מה דינו של נכס הרשום בבעלותם של בני זוג ברשות בה מתנהל מרשם? האם יחול עליו דין איזון? לשאלה זו אין כל נפקות במקרה בו הנכס הוא בבעלות משותפת בחלקים שווים בני הזוג [...] לשאלה זו תהא נפקות רק אם הנכס רשום על שם בני הזוג בחלקים שונים ביניהם. להבהרת העניין אביא דוגמה של דירה שרכשו בני הזוג ושהזכויות בה נרשמו שני שלישים על שם הבעל ושליש על שם האישה. עם פקיעת הנישואין, האם תהיה האישה זכאית לאיזון משאבים באופן שיגיע לה לקבל מן הבעל שישית מן הדירה? נראה לי כי אם בני הזוג ערכו מסמך בו הסדירו את יחס הבעלות ביניהם על הנכס, הרי שנכס זה לא יאוזן, וזאת על פי סעיף 5(א)(3) לחוק. המסמך בו הסדירו בני הזוג את יחס בעלותם בנכס הוא חוזה הרכישה או שטר המכר. לפיכך, על השיתוף יחולו דיני פירוק השיתוף בנכסים. חלקו של כל בן זוג יהיה על פי המוסכם בין בני הזוג" (ניסים שלם, "יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה", מהדורה שניה, תשע"ט – 2019, ע' 252).

21. בענייננו, גם אם תאמר שזכויות הצדדים טרם נרשמו בפנקס המקרקעין לכאורה, וגם אם תאמר שהרישום בפנקס המקרקעין אינו מהווה ראיה לתוכנו מתוקף סעיף 125 לחוק המקרקעין, הרי שהסכם המכר הוא הבסיס ממנו צמחו זכויות הצדדים בדירה ושיעורן, ואין בכוחו של חוק יחסי ממון להעניק בידי האישה יותר משיעור הזכויות המוענק לה בהסכם המכר. ובאותה נשימה, אין בכוחו של חוק יחסי ממון לגרוע מזכויותיו הקנייניות של האיש. למעלה מכך, ומבלי לגרוע מכך, יש להשקיף עוד על הסכם המכר בענייננו, כהסכם בכתב בהתאם לסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון – סעיף המחריג ממצבת הזכויות בנות-האיזון "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".

טענות הצדדים

22. לטענת האישה בתצהירהּ (סומן ת/1), "בעת רכישת הדירה הוסכם כי הדירה תירשם ע"ש שנינו בחלקים שווים. בפועל מעולם לא קיבלתי כל מסמך ורק נתבקשתי לחתום על מסמכים [...] רק מאוחר יותר נודע לי כי בהסכם רכישת הדירה נרשם, כי אני רוכשת 1/4 מהדירה" [ההדגשות שלהלן אינן במקור, א.מ] (ס' 28). לדבריה עוד, האיש אמר לה לא אחת ש"הדירה היא של שנינו בחלקים שווים".
23. בכתב התביעה עתרה האישה לפירוק השיתוף בדירה, באופן שהיא תזכה לשיעור 75% מתמורת המכר מתוקף סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, וכך על מנת לשקף, לדעתה, את הפערים הכלכליים בין הצדדים. בתצהירהּ (ת/1) מעמידה האישה סעד חלופי, לאמור שלחילופין יוצהר שלאישה נתונות מחצית הזכויות בדירה. בסיכומיה, מעלה האישה סעד חלופי נוסף: להצהיר כי היא זכאית ל1/4 מהזכויות בידרה, "ובנוסף, לחלק היחסי בהשקעה (המשותפת) בדירה, בסך של 200,000 ₪" (ס' 41).
24. לטענת האיש, דירתו הקודמת (אשר נרכשה בכספי הפיצויים ונרשמה על שם הוריו כאמור), הפכה קטנת מידות למשפחתם והם תרו אחר דירה גדולה יותר. לדבריו האישה אינה זכאית לזכויות בדירה מתוקף כל דין והאישה לא לקחה כל חלק במימון הדירה הנוכחית והיא לא נרכשה מכספים משותפים כי אם מכספי הנאמנות ומתמורת דירתו הקודמת - שנרכשה לפני הנישואין, גם היא מכספי הפיצויים. ואף על פי כן, מתוך אהבתו אליה, הוא בחר להעניק לאישה 1/4 מהזכויות בדירה. מתוך כך שידעה האישה שאינה זכאית לחלק כלשהו בדירה, היא שמחה מאוד מקבלת רבע מהזכויות בדירה. מקל וחומר שלא היתה כל הסכמה בין הצדדים לפיה האישה תזכה למחצית הזכויות הדירה (ס' 35(א) לתצהירו נ/7).

דיון והכרעה

25. המקום הראוי לפתוח עמו את דיוננו הוא הסכם המכר בין הצדדים לבין המוכרים. נחדד שבעסקת המכר יוצגו הצדדים, כרוכשים, על ידי עו"ד טל אבריאל, והמוכרים יוצגו על ידי עו"ד שאולי כהן. אין חולק שמעמד החתימה על ההסכם התרחש במשרדו של עו"ד כהן, וקדמו לו שני נוסחים לכל הפחות, שהוחלפו בין באי כוח הצדדים.

הוראות הסכם המכר

26. הסכם המכר בין האיש והאישה כרוכשים, לבין המוכרים נחתם ביום 6.5.2010 (להלן – "הסכם המכר"), וצורף לעיון בית המשפט (סומן נ/8(ג)). הבה נתעכב על הוראותיו הנוגעות לענייננו:

• במבוא להסכם, ב"הואיל" השלישי, צוין ש"הואיל והקונה חפץ לרכוש מהמוכר את כל זכויותיו בנכס, כשהקונה מס' 1 רוכש 3/4 מהנכס והקונה מס' 2 רוכשת 1/4 מהנכס [...]".
• בסעיף 4 נקבע : "המוכר מתחייב בזה לקונה (3/4 לקונה מס' 1 ו – 1/4 לקונה מס' 2) והקונה (בהתאם – 3/4 ו – 1/4) רוכש מהמוכר את הנכס ואת כל זכויותיו של המוכר בנכס, בכפוף לתנאי הסכם זה".
• בסעיף 5 נקבע : "כל חיובי הקונה הכספיים לפי הסכם זה יהיו באופן יחסי 3/4 מהסכום יחול על הקונה מס' 1 ו – 1/4 מהסכום על הקונה מס' 2 [...]".

27. צא ולמד, שהסכם המכר הוא בבחינת הסכם נפוץ לרכישת דירה מידי אנשים פרטיים, הנקייה מכל שעבוד או משכנתא, אשר נרכשה בכסף מזומן ומבלי להיזקק למשכנתא או הלוואה. מבחינה זו לשון ההסכם אינה מורכבת, נטולת מושגים כלכליים חריגים או כאלו שעלולים להביא לבלבול, ותיאור החיובים ההדדיים מכוחו אינו נדרש לביאור. וביתר שאת, לשון ההוראות הנוגעת להיקף הזכויות אותו רוכש כל אחד מהקונים בודאי פשוטה, מנוסחת בלשון מקובלת ויום יומית ואינה מזמינה כל פרשנות אחרת או כפל לשון. בהינתן אופי העסקה, גם זו לכשעצמה אינה מורכבת ובודאי אינה דורשת כישורים מיוחדים לשם הבנתה.
28. לפיכך הנחת המוצא בענייננו לשם בירור טענות האישה, היא קיומה של חזקה לפיה הבינה היטב את הוראות ההסכם, כמו גם את משמעות ההוראות אשר קובעות שהאישה רוכשת רק 1/4 מהזכויות בדירה. (ר' עמ"ש (חי') 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית, "נבו", מיום 5.10.18, ס' 49(ד)). טענות האישה מנוגדות לחזקה זו, ולטענתה, במעמד החתימה על ההסכם, לא היה לה מושג וחצי מושג שחלקה בדירה הוא 1/4 בלבד. טענה זו בודאי מרחיקת לכת לאור נוסח ההסכם והוראותיו המפורשות בדבר חלוקת הזכויות בין הצדדים, בשים לב שהוראות אלה אינן נחבאות אל הכלים או מקופלות בין השיטין. הן מתנוססות על גבי ההסכם בגאון, 3 פעמים, לרבות במבוא להסכם. נוכח הנראוּת הברורה של הוראות אלה דומה שנטל ההוכחה שעל כתפי האישה הוא כבד ומשמעותי. נפנה אפוא לבירור טענות האישה בהקשר זה.

מצבה הרפואי הנטען של האישה

29. בטרם נברר טענה זו ראוי לציין שבית המשפט אינו חולק על תיאורי האישה את מצבה הרפואי, או מבקש להמעיט מחומרת מצבה. אין חולק שהאישה אובחנה בשנת 2009 כחולת סרטן השד ונאלצה לעבור ניתוח כריתה ולימים ניתוחים נוספים לשם שחזור השד. בנוסף נאלצה האישה לעבור טיפולי הקרנות אשר הביאו, כמצופה, לתופעות לואי קשות. ענייננו אפוא אינו נוגע לעצם מחלתה המצערת של האישה, כי אם לטענתה שמצב בריאותי זה השפיע באופן כלשהו על יכולת הבנתה את הוראות ההסכם ומשמעותו. במילותיה שלה, טענה האישה בחקירתה הנגדית בזו הלשון:

ת:      מילא, לא הייתי חולה, והייתי אישה בריאה, והייתי, באמת, יושבת וקוראת, בסדר גמור. חתמת, [...] תסתמי את הפה. תסתמי. אבל אתם לא יכולים לקחת אישה חולה שעברה כריתה, שעוברת הקרנות, שעוברת טיפול ביולוגי, הרופאה לא הפסיקה לבכות עליי, היא אומרת לי 'איך בחורה צעירה כמוך הגיעה למצב כזה?'.

ש:     איפה מסמך רפואי שמאשר אפילו פסיק ממה שאת אומרת?

ת:      יש לי מסמכים, בבקשה, יש לי מסמכים רפואיים. לא הייתי ב-, לא ידעתי שאני צריכה להציג אותם (ע' 25, ש' 30-38; וראה עוד תשובתה בע' 2, ש' 1-6).

30. ואכן, לתצהירה (סומן ת/1) האישה לא צירפה סימוכין רפואיים כלשהם אשר ילמדו על מצבה הרפואי הנטען, כל שכן במעמד החתימה על ההסכם. במהלך דיון ההוכחות צרפה האישה מסמך יחיד בדמות תשובת ייעוץ מטעם רופאה אונקולוגית (סומן ת/2) על בסיס בדיקה מיום 20.9.16. המסמך מתאר את ההליכים הרפואיים אותם נאלצה האשה לעבור בעבר בסמוך לשנת 2010. עוד מתאר המסמך הליכים רפואיים שונים אותם נאלצה האשה לעבור בעקבות הטיפול האונקולוגי, ומצוין שנכון לעת עריכת המסמך נותרה האישה מוגבלת בתנועותיה. אין במסמך זה כדי ללמד באופן כלשהו על מצבה של האישה במועד החתימה על הסכם המכר או בסמוך לו, וביתר שאת אין במסמך כדי לתמוך בטענות האישה בנוגע למצבה במעמד החתימה על ההסכם. יש להוסיף ולחדד שהאישה מיאנה, משום מה, להניח את האצבע על המועדים המדוייקים והרלוונטיים לזיקה אותה מבקשת ליצור בין מצבה הרפואי לבין מצבה הנטען במעמד חתימת ההסכם. כך בחקירתה:

ש:   וב-2010 עשית את הטיפולים, וסיימת,

ת:   לא. ב-2010 עשיתי את ניתוח כריתת השד.

ש:   אוקיי. ו-? מתי הסתיימו הטיפולים?

ת:   הטיפולים הסתיימו לקראת 2012 כי עשיתי טיפול של שנה, טיפול ביולוגי, של מניעה של המחלה, ועשיתי הקרנות.

ש:   אפשר לראות מסמכים רפואיים בקשר לזה?

ת:   לא. אין לי. אין לי מסמכים רפואיים" (ע' 2, ש' 7-13).

31. לא נעלם מעיני, שגם בסיכומיה בוחרת האישה בניסוח בלתי מחייב וגמיש: "התובעת חתמה על ההסכם בחודש בו עברה ניתוח לכריתת שד" (ס' 38(א) לסיכומים). אין בטענה זו כדי לקדם את טענות האישה, ולא בכדי בחרה האישה שלא לטעון שההסכם נחתם לאחר שעברה ניתוח, שכן הראיות מלמדות שההסכם נחתם לפני הניתוח שעברה, ולא נטען אחרת. 
32. הדעת נותנת עוד, שבהינתן סוג המחלה בה עסקינן, הרי שלמצב המתואר על ידי האישה – מצב בו מחלתה ו/או הטיפול לו זכתה הביאו אותה לכדי חוסר הבנה מוחלט והעדר יכולת תפיסה שכלית, עד כדי חוסר יכולת לקלוט הוראות פשוטות ומפורשות הפרושות לאורך ההסכם – למצב מתואר כגון זה נדרשת נראוּת בעולם המעשה. מן הראיות והעדויות שהובאו לפניי, טענה זו של האישה אינה זוכה לחיזוק ואף נסתרת.
33. עו"ד ש. כ., ב"כ המוכרים, העיד כך:

"זה הוסכם וגם בעסקה וגם שחתמנו את החוזה, היה ברור שהיא קונה, שהוא קונה שלושת רבעי והיא קונה רבע. זה היה ברור לצדדים זה היה כתוב בהסכם, ההסכם הוקרא לצדדים, וכמובן לא מילה מילה אבל עיקרי ההסכם הוקראו לצדדים כמו שעושים בכל עסקה ועורך דין [ב"כ הקונים] הוא יסודי וקפדן אז זה גם נעשה בעסקה הזאת [...]" (ע' 90, ש' 2-8).

ובהמשך לדברים:

"לא, לא היה משהו חריג, העסקה הייתה הכל עבר בהיר וחלק כי הטיוטא הייתה כבר מוסכמת הגענו לחוזה עם טיוטא מוסכמת, ונתכנסנו לצורך חתימה וכמובן שעברנו על עיקרי הדברים. אז לדעתי הפגישה הייתה אולי בין חצי שעה לארבעים דקות לא יותר מזה" (ע' 90, ש' 21-25).

"[...] אז כך היה אני עובר על עיקרי ההסכם ואני אומר זה הסכם מכירת דירה מה חלקים מי קונה כמה עולה כמה התמורה מתי הם משלמים, מה מסירת חזקה, מתי, אילו מיטלטלין נשארים? את כל הדברים החשובים האלה" (ע' 91, ש' 36).

34. מצאתי את עדותו של עו"ד ש. כ. עקבית ומהימנה. נזכיר שמדובר במי ששימש ב"כ המוכרים בעסקת המכר. החלוקה ה"פנימית" של הזכויות בין רוכשי הדירה, הם הצדדים שלפני, אינה מעלה או מורידה עבור המוכרים ועדותו של עו"ד ש. כ. חפה מכל אינטרס לכאן או לכאן. בעדותו ציין לעניין זה : "אני הוספתי הערות שלי וציינתי שאין בחלוקה הזאת בין הקונים לבין עצמם כדי לשנות מהתחייבות ההדדית שלהם כלפי המוכרים" (ע' 89, ש' 30-38).
35. חיזוק לעדותו של עו"ד ש. כ. מצאתי עוד בעדותו של עו"ד ט. א., אשר ייצג את הצדדים בעסקת המכר.

ת.      הסברתי, [ב"כ המוכרים] קרא את החוזה וכשהגענו לשלוש פעמים האלה שזה כתוב בחוזה, הסברתי והיא הבינה לחלוטין [...] אמת שמבחינתי הפעם הראשונה שדיברתי איתה על זה היה אצל [ב"כ המוכרים], אך אני בטוח שהיא ידעה על זה קודם.

ש.      איך אתה בטוח שהיא ידעה קודם?

ת.      זה לא הפתיע אותה, זה היה ברור לה והיא אישרה את זה.

ש.      אתה זוכר מה היה מצבה באותה תקופה?

ת.      מצבה היה בסדר גמור, מבחינת ההבנה שלה, התודעה שלה, לא ראיתי שום בעיה" (ע' 28, ש' 16-22).

ת.      אני ידעתי שהיא חולת סרטן, בוודאי שידעתי. החוזה היה לפני שהיא עברה את הניתוח. ב-6.5.10." (ע' 28, ש' 29).

36. נכון הוא שיש להתייחס לעדות זו כעדות מפי בעל עניין, ויחד עם זאת מצאתי אותה מהימנה ועקבית וניכרים בה דברי אמת. עדות זו מתיישבת אף עם עדותו של ב"כ המוכרים. האישה בסיכומיה מסתפקת בהעלאת העובדה, עליה אין עוררין, שהאיש עובד שנים ארוכות במשרדם של עו"ד א. א. ובנו עו"ד ט. א. אך אינה פורטת טענותיה לפרוטות ואינה מניחה את האצבע על חוסר אמינות, חוסר דיוק, הסתרה או הטעיה כלשהי המקופלות בעדותו וחקירתו הנגדית – ככל שמצאה כאלה.
37. עו"ד ט. א. הוסיף ותיאר בעדותו את השתלשלות האירועים שהביאה לעריכת ההסכם, באופן שיש בו להשלים את התמונה העובדתית:

"שבוע שבועיים לפני ה-6.5 המועד בו נחתם החוזה, סוף אפריל 2010 נכנס אליי אבא שלי ואמר שיש חוזה לעשות בין [האיש] ואשתו לבין האדונים המוכרים [...] שאני מכיר אותם, צירוף מקרים שייצגנו אותם בעבר. אבא אמר ש[האיש] מוכר את הדירה שלו בבניין וקונה דירה אחרת גדולה יותר [...] אמר לי ש[הצדדים] הסכימו לרשום את הדירה 3/4 על שם [האיש] ו-1/4 על שם [האישה] וכך צריך לעשות [...] אני ראיתי את הסיפור הזה כמשהו שמטיב עם [האישה] כי עד לאותו רגע [לאישה] לא היה כלום בדירה קודמת ולא היה כלום בכסף של [האיש] שהוחזק בנאמנות על ידי ההורים שלו, כסף ש[האיש] קיבל כפיצוי נזקי גוף הרבה לפני החתונה, ואז הוא הסכים לתת חלק [לאישה] וזה מטיב עם [האישה] לדעתי" (ע' 27, ש' 20-30).

38. גם את עדותו של האיש מצאתי מהימנה, ובאותה נשימה, לא עלה בידי האישה לסתור את הדברים. כך מפי האיש לשאלות בית המשפט:

כב' הש' מירז: הדירה הראשונה הייתה רשומה על שם ההורים.

ת:                    כן.

כב' הש' מירז: הדירה השנייה לא, למה גם לא רשמתם על שם ההורים?

ת:                    בגלל ש[האישה] הקנתה לי תנאי שאם אני לא רושם עליה רבע מהבית , אז, היא לא תחזור אלי כי היה אז מריבה והיא לא מוכנה אז זה התנאי שלה היה. ואני פשוט לא רציתי לפרק את הנישואים, והייתי מוכן לרשום רבע עליה שתחזור אלי, והיא חזרה אלי והיא עשתה ממני צחוק. תודה רבה לך [האישה]" (ע' 84, ש' ש' 19-26).

39. הוא הדין בנוגע לעדות אמו של האיש. אמנם אף אמו של האיש אינה חפה מאינטרסים, אך לא מצאתי רבב בעדותה ולא עלה בידי האישה לסתור את דבריה. אני מוצאת לנכון לתת עוד משקל לעובדה שאמו של האיש היתה מעורה היטב בפרטי הפרטים כמי ששימשה ועודנה משמשת נאמנת על כספיו של האיש, והיתה מודעת לכל הוצאה או פעולה שהצדדים בקשו לעשות בכספי הפיצויים. כך העידה לפניי אמו של האיש:

ת:      אני ו[האיש] נגשנו יחד ל [עו"ד א. א.] ואמרנו לו שדברנו עם [האישה] וסיכמנו איתה על רבע בית, והיא הסכימה, כי גם [עו"ד ט. א.] שאל אותה '[אמו של האיש] דיברה איתך? את יודעת על מה את חותמת?' היא אמרה 'כן. בוודאי'. אף אחד לא רימה אותה, היא הלא קורא[ת], היא רואה, יש לה עיניים. היא לא קראה רבע בית וחתמה מתחת לרבע בית? למה, למה להגיד שזה לא נכון?" (ע' 46, ש' 18-23; ור' עוד ע' 44, ש' 36 ואילך).

40. אם כן, טענה האישה בחקירתה ש"אילו רק הייתי יודעת שהבן אדם הזה באמת רשם לי רבע בית, ברור שאני הייתי מערערת. הפעם הראשונה שאני ראיתי, שיש לי רק רבע דירה, זה מתי שהתחלתי לפתוח את תהליכי הגירושין" (ע' 25, ש' 1-4) אינה מהימנה.
41. לא עלה בידי האישה להוכיח טענה זו, אשר אינה מתיישבת עם נסיבות העניין. האישה לא הצליחה לעורר ספק בהבנתה את הוראות ההסכם הברורות, ולא נראה מצידה כל מצג של חוסר הבנה, או חוסר הסכמה לאמור בהסכם. כאמור, נוכח הוראות ההסכם הברורות והמפורשות, נושאת האישה על שכמה נטל הוכחה כבד, שיהיה בו לשכנע שהיתה חסרת מודעות לחלוטין להוראות ההסכם, הן בעת התגבשותו והן בעת חתימתו, ולמעשה לאורך שנים לאחר מועד הסכם המכר ועד לפתיחת הליכי הגירושין.
42. נציין עוד שמצבה הרפואי של האישה, ובפרט במועדי החתימה על הסכם המכר, מגוּבּה במסמכים רפואיים המצויים בודאי בידה, ואותם היא מיאנה להציג, בעוד היא הנושאת בנטל ההוכחה. כלל מהותי הוא בדיני הראיות שבמצב דברים זה מקים חזקה לפיה יש בראיות אלה כדי לפגום בגירסתה. יתירה מכך, האישה לא פעלה להרים את נטל ההוכחה בראיות אחרות, או שמא הגשת תצהירים ו/או זימון עדים אשר יכולים לשפוך אור על מצבה הקיצוני לטענתה.
43. סבורני עוד שאחיזתה של האישה בטענה גורפת כגון זו, של חוסר מודעות מוחלט להוראות ההסכם, וזאת על רקע לשון ההסכם והעדויות האחרות אותן מנינו ואותן האישה לא סתרה, או התיימרה לסתור, פוגעת מאופן ממשי במהימנותה. עם כל ההבנה למצבה הרפואי של האישה, לא די בעצם התקיימותו על מנת ללמד על חוסר התמצאות מן הסוג החמור ביותר אליו מכוונת האישה.
44. הוא הדין כלפי טענת האישה לפיה האיש הבטיח לה מחצית מהזכויות בדירה. לאחר עיון בדברים מתקשה בית המשפט לתת אמון בתיאור הדברים מפי האישה. נדמה שניסיונה לשזור בתיאוריה ממדים רומנטיים, לצד העדר מוחלט של סימוכין או חיזוק לדברים, פוגמים באמינות גרסתה:

"אין לי אסמכתא, פשוט מאוד [האיש], כשראה את המצב שלי, אמר לי 'אני אוציא אותך מקומה 9', שזה היה בית מאוד מאוד קטן, 'אני רואה כמה את זועקת מכאבים, אנחנו נלך לקנות בית'. באותו יום שבאתי וסיפרתי ל[איש], באותו היום, שהשכנה מקומה ראשונה מוכרת את הדירה, [האיש] דפק אצלה בדלת, וסגר עם בעל הדירה שהוא קונה את הדירה ממנו. והוא אמר לי, ' [...] זה בית בשביל שנינו'. תמיד [האיש] אמר לי 'הבית יהיה של שנינו, כי אני אוהב אותך, ואני אף פעם, אני, ככה אני מעריך את האהבה שלי כלפייך' " (ע' 22, ש' 34).

45. וגם אם אקבל גרסה זו כאמת לאמיתה, היא אינה בהכרח סותרת את הטענה שהאיש אכן ביקש לרכוש דירה זו עבור שניהם, והאישה אכן זכתה ב 1/4 מהזכויות בדירה, אך אין הדבר מהווה ראיה לטענת האישה שהובטחו לה מחצית הזכויות בדירה.
46. נזכיר שהאישה אינה חולקת על העובדה שהדירה בה התגוררו הצדדים קודם לרכישת הדירה נרכשה מכספי הפיצויים של האיש וכלל לא היתה רשומה על שם האיש, כי אם על שם הוריו. היא מודה עוד שלא לקחה חלק במימון הרכישה וכי 1/4 מהזכויות בדירה ניתנו לה על ידי האיש במתנה.
47. האיש העיד שדירתו הקודמת בה התגוררו הצדדים, הרשומה על שם הוריו, נמכרה בכ 700,000 ₪, וכי על מנת לרכוש את הדירה הוא הוסיף 400,000 ₪ נוספים מכספי הפיצויים:

ש:     בכמה מכרת אותה?

ת:      אני חושב 690 אלף אני חושב או 700, זה היה מזמן אני חושב 690 אלף.

ש:     ואת הדירה הנוכחית אתה זוכר בכמה קנית? [...]

ת:      מליון שבעים אני חושב אני חושב כן.

ש:     זאת אומרת היה צריך בערך עוד 400 אלף שקל בין הדירה הקודמת לדירה הנוכחית, זה הפער.

ת:      פלוס מינוס כן זה היה מזמן כן פלוס מינוס כן. אני חושב. כמדומני.

ש:     ואתה טוען שאתה שילמת את כל הכסף הזה?

ת:      נכון, מהכסף פיצויים שלי" (ע' 83, ש' 13-25).

האישה אישרה בחקירתה את הדברים:

ש:        כל הכסף שנרכשה הדירה זה כספי פיצויים,

ת:        נכון

ש:        שקיבל [האיש],

ת:        נכון.

ש:        בגלל נזקי גוף שלו.

ת:        נכון מאוד.

ש:        הוא נתן לך מתנה, נתן, מתנה, רבע מדירה.

ת:        כן (ע' 26, ש' 11-18).

48. בשולי הדברים יצוין שחקירתה הנגדית של האישה הותירה רושם של מי שמעלה את טענותיה כלאחר יד, מבלי לדייק בפרטים או לגלות עניין בנשוא המחלוקת, אף לא למראית עין, ועולה ספק אם האישה עומדת מאחורי מלוא טענותיה בהקשר זה. הנה דוגמא מייצגת מחקירתה:

ש:        איפה גרתם כשהתחתנתם?

ת:        ברחוב ... קומה ... [...]

ש:        אוקיי. ושל מי היא הייתה?

ת:        של [האיש].

ש:        והיא הייתה שלו עוד לפני שהוא הכיר אותך, נכון?

ת:        נכון. נכון מאוד.

ש:        מתי היא נמכרה?

ת:        ב-2010? בתקופה שהתחלתי, התחלתי את הטיפולים.

ש:        באיזה סכום?

ת:        באיזה סכום? מאיפה אני יודעת? לא זוכרת מה הסכום,

ש:        לא יודעת. הדירה החדשה שנרכשה,

ת:        כן.

ש:        כמה היא עלתה?

ת:        לא זוכרת.

ש:        לא זוכרת. 1.75 מיליון, יכול להיות?

ת:        יכול להיות, כן.

ש:        יכול להיות. איך היא שולמה? איך שולם?

ת:        לא יודעת.

ש:        מאיזה כסף?

ת:        אני מאמינה, כסף של [האיש].

ש:        מאמינה מהכסף של [האיש].

ת:        בוודאי.

ש:        מה זה 'הכסף של [האיש]'? את יכולה להסביר?

ת:        כסף שהוא קיבל פיצויים (ע' 21, ש' 29 ואילך לתמליל).

האם האישה זכאית למחצית הזכויות מתוקף שיפוץ שנערך בדירה?

49. נזכיר שטענה זו אינה נטענת לשם הוכחת זכויות האישה בנכס "חיצוני" ואינה מתייחסת לעבודות השיפוץ כ"דבר מה נוסף" בואכה הוכחת השיתוף כאמור, הואיל וכאמור האישה לא הילכה במתווה זה. האישה טענה בתצהירה ש"אני והנתבע ביצענו שיפוץ בדירה בסכום של כל 100,000 ₪" (ס' 30). יחד עם זאת, היא אינה מעמידה טיעון שיש בו לנמק כיצד לשיטתה עובדה זו מקנה לה זכויות בדירה – או כל סעד אחר לשם העניין.
50. אין מחלוקת שהדירה נרכשה מכספי הפיצויים של האיש ומתמורתה של דירתו הקודמת שנרכשה לפני הנישואין, אך שעה שהאיש בחר להעניק לאישה 1/4 מן הזכויות בדירה, הרי שהוטמע בדירה ממד של שיתוף. המחלוקת בענייננו אינה על עצם השיתוף כי אם על שיעורו כלפי האישה. כשם שהרחבנו בדבר לעיל, גם אם נתייחס לדירה כנכס משותף, הרי ששיעור השיתוף עודנו נובע מהסכם המכר וזה האחרון מעמיד את שיעור השיתוף על 1/4 מן הזכויות, ולא יותר.
51. לגופה של טענה, האישה אינה טוענת שהשיפוץ מומן באמצעות כספים משותפים או כספים שנצברו במאמץ משותף. היקף השיפוצים ועלותם לא הוכחו בפניי, לא הוצגו סימוכין כלשהם למהותו של השיפוץ או עלותו – כולו או חלקו. מה גם שקיים ספק רב לגבי עלות עבודת השיפוצים גופה, אל מול עלות הרהיטים ומכשירי החשמל, כלומר, המיטלטלין שנרכשו עבור הבית החדש. עולה מן העדויות שלפניי, שעיקר העלות נועדה לרכישת מיטלטלין בעוד עלות עבודות השיפוץ היתה מינורית, יחסית, להיקף ההוצאות הכרוכות בשיפוץ הבית. ויחד עם זאת ספק אם האישה חולקת על העובדה ש 100,000 ₪ ניטלו מחשבון הנאמנות ובו כספי הפיצויים. אין חולק עוד שהוריו של האב נטלו עבור עבודות השיפוץ ו/או רכישת המיטלטלין, הלוואה בסך 100,000 ₪ באמצעות מקום העבודה של אביו של האיש ונהנו מתנאים נוחים. הלוואה זו שולמה באמצעות חשבונם של הצדדים לתקופת מה, ולאחריה נטלה על עצמה אמו של האיש לשאת בהשבת ההלוואה.
52. בהקשר זה, האיש טען בתצהירו שהדירה שופצה בעלות של 30,000 ₪, ובנוסף נטלו הוריו את ההלוואה האמורה בסך 100,000 ₪ לשם רכישת רהיטים, אשר שולמה מחשבון הצדדים במשך כשנתיים, ולאחריהן שולמה על ידי אמו (ס' 35 לנ/7). מצאתי עוד את עדותה של אמו של האיש כמהימנה בהקשר זה:

"[האישה] בקשה שיפוץ גדול, בסדר. הם הסכימו ביחד, רצו, אין לי בעיה עם זה. אחר כך היא ביקשה את כל הריהוט חדש. זאת הייתה השקעה של 150-200 אלף שקל. אמרתי לה ' [האישה] תקשיבי. 100 אלף שקל אנחנו נוציא מהנאמנות, ניתן לכם. אבל 100 אלף שקל, אין יותר. את צריכה להבין ש[האיש] הזה, אין לו פנסיה, אין לו כלום. אני צריכה לשמור לו על הכסף, כדי שיהיה לבחור הזה פנסיה'. אז לקחתי 100 אלף שקל הלוואה, כי בעלי עבד ב ... ויש לנו ריבית מאוד נמוכה ב ... והם שילמו לי במשך שנתיים, שלוש ובשנה האחרונה נגשה אלי [האישה], הינה שתגיד לי שזה לא נכון. אמרה לי 'תשמעי, אנחנו לא עומדים בזה. אני לא יכולה לשלם', אמרתי לה 'בסדר, אני אשלם'. ובשנה האחרונה אני שילמתי" (ע' 50, ש' 24-35; וגם ע 51, ש' 26-2; ור' עוד את עדות האיש ע' 68, ש' 32).

53. יוצא אפוא שאין בעבודות השיפוץ, לגבי קיומן אין מחלוקת כאמור, כדי להקנות לאישה זכויות בדירה העולות בשיעורן על אלה שהוקנו לה באמצעות הסכם המכר. עלותן של עבודות השיפוץ ועלות המיטלטלין לא הוכחו בפניי. אמנם שוכנעתי שהושקעו כספים בדירה וברכישת מיטלטלין, אך המקור לכספים אלה לא היה מכספים משותפים. זאת ועוד, מוכנה אני לקבל את הטענה שהצדדים שלמו מחשבונם המשותף למשך תקופה מסויימת את השבת ההלוואה, אך לא הוכח בפניי הסכום אותו השיבו הצדדים מחשבונם עד שאמו של האיש נטלה על כתפיה את השבת ההלוואה.
54. יפים הדברים אף לגבי טענת האישה אשר עלתה לראשונה בסיכומיה, לפיה היא זכאית להשבת "חלקה היחסי בהשקעה (המשותפת) בדירה, בסך של 200,000 ₪". גם אם לא היתה הטענה בבחינת הרחבת חזית אסורה, האישה אף אינה מתיימרת לנקוב בשיעור "חלקה היחסי". יתירה מכך, בהינתן שרבע מהזכויות בדירה מיועדות לאישה, אזי ככל שהדירה נהנתה מעליית ערך, הרי שיגולם הדבר בשווי חלקהּ של האישה, של אותו ה 1/4 הנתון בידיה.
55. לסיכום : האישה לא הוכיחה שהיא זכאית לזכויות בדירה בשיעור העולה על 1/4 מן הזכויות כנקוב בהסכם המכר. אני דוחה את טענת האישה לפיה היה במצבה הרפואי כדי להביאה לחוסר מודעות לגבי הוראות הסכם המכר או משמעותן, ואף דוחה את טענתה לפיה גילתה או שמא הבינה את משמעות הסכם המכר רק עם פתיחת ההליכים המשפטיים. האישה לא הוכיחה עוד שהסתמכה על הבטחה מצד האיש לפיה תיהנה ממחצית הזכויות בדירה, או שהבטחה זו אינה מגולמת ב 1/4 הזכויות שקיבלה לידיה, ואף לא הוכיחה שהיה בעבודות השיפוץ בבית כדי ללמד על זכויות במחצית הנכס או על "רכישת" זכויות כלשהן מתוקף השיפוץ, אשר מהותו ועלותו לא הוכחו בפניי.
56. אחרית – מסמך ת/3 : לאחר הכרעה זו על בסיס מלוא הראיות והעדים שניצבו בפני בית המשפט, יש לתת את הדעת למסמך אותו הציג עו"ד ט. א. בחקירתו, ברשות בית המשפט. מסמך זה נושא תאריך 6.5.2010 – הוא מועד החתימה על ההסכם – ונחתם בד בבד עם חתימת ההסכם (סומן ת/3). המסמך הוא התחייבות מצד האיש כלפי האישה, החתומה על ידי האיש והן על ידי האישה המאשרת את האמור בה. זוהי לשון המסמך:

"הריני לאשר לך כי אני אשלם לילדים שלנו בהגיעם לגיל 21 אחרי סיום שירותם בצה"ל, סך של שווי בשקלים של 1/4 משווי הדירה [...] ברח' ..., אותה אנו רוכשים היום על פי הסכם מיום 6.5.10 מה"ה [המוכרים] ואשר תירשם נכון להיום 3/4 על שמי ו-1/4 על שמך".

57. בסיכומיה מניחה האישה מסמך זה יחד עם הסכם המכר באותו הטנא, ומחילה עליו טענותיה כלפי הסכם המכר. לאמור, שלא היתה מודעת מסיבה זו או אחרת לתוכן המסמך או משמעותו. נוכח המבואר לאורכו ורוחבו של פסק דין זה, אני דוחה טענה זו. בית המשפט אם כן לא ביסס הכרעתו על מסמך זה, אך קיומו סותם את הגולל על טענות האישה, ומלמד שהיתה מודעת מניה וביה לתוכן ההסכם ומשמעותו.

58. אופן פירוק השיתוף : ביום 3.9.17 הוגשה חוות דעתו של השמאי, מר דן ברלינר, אשר העריך את שווי הדירה בסך 1,325,000 ₪. בסיכומיה עותרת האישה, כסעד חלופי, לקבלת חלקה בדירה בהתאם לחוות דעת השמאי (ס' 41 לסיכומים). גם האיש בסיכומיו עותר כסעד חלופי לרכוש את חלקהּ של האישה בדירה בהתאם לחוות דעת השמאי.

 לפיכך אורה על פירוק השיתוף בדירה על דרך רכישת זכויותיה של האישה על ידי האיש אגב גירושין ועל בסיס חוות דעת השמאי.

הרכב

59. לטענת האישה, הרכב נרכש על ידי האיש במתנה עבורה, ועבורה בלבד, כמתנת יום-הולדת. היא שעושה שימוש בלעדי בו ונושאת בהוצאות אחזקתו (ס' 40 לתצהירה ת/1; ע' 27, ש' 1-16). הסימוכין היחידים לאותה הבטחה, לשיטתה, היא טענת האיש במסגרת ההליכים המשפטיים לפיה רכש את הרכב "במתנה" עבורה. האיש מצדו מאשר שרכש את הרכב כמתנה למשפחה, ואף שהיה ברור שהאישה תעשה בו שימוש בלעדי, עבורה ועבור הילדים (הואיל ואינו כשיר לנהוג במצבו), היתה זו מתנה למשפחה, מחווה שעשה לאשתו, אך אין ללמוד ממנה על כוונתו שהרכב יהיה משום קניינה הבלעדי (ס' 35(ו) לתע"ר נ/7 וגם ע' 70, ש' 13-19, 29-34).
60. האישה לא הוכיחה שבמעשה רכישת הרכב על ידי האיש מגולמת התחייבות מצד האיש שהרכב יהיה או ישאר משום קניינה הבלעדי, או לחילופין משום ויתור מצדו על זכויותיו ברכב. בהינתן שהרכב נרכש במהלך הנישואין לא מצאתי סיבה לחרוג מנקודת המוצא המשפטית, לפיה הרכב הוא בר-איזון, בהתעלם מאופן רישומו ומזהות המחזיק בו. העובדה שהרכב רשום על שמם של שני הצדדים אך מחזקת קביעה זו ומרחיקה את טענת המתנה בה מחזיקה האישה.
61. בתוך כך, הצדק מורה שדין הרכב להישאר בידי האישה, הואיל והאיש אינו יכול לעשות בו שימוש, ולשם הסעת הילדים עושה האיש שימוש במוניות. אני קובעת אפוא שהאיש זכאי למחצית שוויו של הרכב נכון למועד הפירוד – המועד הקובע ביום 1.9.2016.

איזון המשאבים

62. לשם איזון המשאבים מונה אקטואר, רו"ח נתן שטרנפלד למומחה מטעם בית המשפט, אשר הגיש ביום 20.3.18 חוות דעת כדין לאיזון משאבי הצדדים (להלן – "חוות הדעת"). יאמר כבר כעת שמי מהצדדים לא צבר זכויות סוציאליות משמעותיות ושיעור הזכויות לאיזון אינו ניכר. כמקובל, העמיד המומחה שתי אפשרויות לאיזון המשאבים: האחת לאיזון מיידי, והשניה, לאיזון בעת פקיעת הזכויות. נציין בהקשר זה, שלשם שומת זכויות האיש התייחס המומחה לערך ימי החופשה שעמדו לזכות האיש במועד הקובע, וכן לערך רכיב הפיצויים בקופת הפנסיה בצירוף שווי השלמת המעביד לה זכאי מהמעביד, כפי שהצטברו במהלך הנישואין. כמו כן, לשם שומת זכויות האיש בחשבון הבנק התייחס המומחה לחוב שנצבר עבור שימוש בכרטיס חיוב מסוג "ויזה", אשר סולק ביום 14.9.16 – כשבועיים לאחר המועד הקובע.
63. המומחה השאיר להכרעת בית המשפט את אופן איזון שווי הרכב – אשר הוכרע בפסק דיני זה לעיל – וכן גורלו של פיקדון בסך 80,000 ₪ אשר הצטבר בחשבונה של האישה. סכום זה הופקד בחשבונה של האישה ביום 16.3.16, ונכון למועד הקובע (1.9.16) יתרת הפיקדון עמדה ע"ס 75,000 ₪.
64. בעוד האישה טענה בפני המומחה שמדובר בכספים שהתקבלו ממכר דירת ירושה בה או בחלקה זכתה האישה, ציין המומחה שלא הוצגו בפניו סימוכין כלשהם לתמוך בטענה זו.
65. לפי האפשרות הראשונה, על האישה לשלם לידי האיש 1,772 ₪ לאיזון מלא של מלוא הזכויות. לפי האפשרות השניה, האישה תשלם כעת לידי האיש סך של 20,348 ₪ ("לאור החובות המשותפים ששולמו על ידי הבעל"); האיש ישלם לאישה 9,540 ₪ עם פרישתו מעבודתו; במועד גמלאות מי מהצדדים, יזכה האחר במחצית גמלת הפנסיה באמצעות רישום פסק הדין בקופות והקרנות על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד – 2014.
66. האישה מצדדת באפשרות הראשונה כעדיפה, וכזו שמביאה לניתוק היחסים הכלכליים בין בני הזוג (ס' 53 לסיכומיה). האיש מצדו רואה את האפשרות השניה כעדיפה. הטעם לכך הוא שלפי טענתו, משמעות בחירת האפשרות הראשונה, היא שהאיש יוסיף לשלם לבדו את החזרי ההלוואות.
67. לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת שאיזון המשאבים יתבצע לפי האפשרות הראשונה.

היתרון המידי באפשרות זו הוא גמר התחשבנות בין הצדדים מבלי להותיר לפתחם "קצוות פרומים" וכאשר אין בין השניים חיובים הדדיים לעתיד לבוא. שוכנעתי שהסכום לאיזון (1,772 ₪) לא יכביד על האישה בכל דרך. שנית, לאחר עיון בדברים סבורני שאין מקום במסגרת איזון המשאבים לתת ביטוי לסילוק חוב עבור כרטיסי אשראי בו אדון בנפרד. לפיכך אני קובעת שאיזון המשאבים יתבצע בהתאם לאפשרות הראשונה.

לעניין סילוק החוב עבור שימוש בכרטיס אשראי :

68. האיש טען בתצהירו שהאישה החזיקה בכרטיס האשראי מחשבונו (ס' 35(ד)) וצברה התחייבויות בשיעור של כ 40,000 ₪. לדבריו נטלה האישה הלוואה מחברת האשראי, והואיל ועבור הלוואה זו חויבו בריבית גבוהה, הסכימה אמו ליטול עבורם הלוואה בתנאים נוחים הרבה יותר, וכך עשתה וסילקה את החוב נשוא כרטיס האשראי, בעוד הצדדים השיבו מידי חודש את החזרי ההלוואה לאמו. לדבריו, הוא מוסיף להשיב הלוואה זו באמצעות חשבונו עד היום, והן הלוואה נוספת שנטלו הצדדים בסך כ 10,000 ₪.
69. מן הסימוכין שצירף האיש לתצהירו (יג' – יד' לנ/7) עולה שביום 9.16 ניטלה הלוואה באמצעות כרטיס האשראי בסך כ 37,700 ₪. ביום 13.10.16 "הומרה" ההלוואה להלוואה בנקאית מחשבונו של האיש בגינה הושב סך כ 1,700 ₪ בממוצע מידי חודש, עד לסילוק מלא בחודש 9/2018.

בנוסף, ביום 23.5.16 ניטלה מחשבון האיש הלוואה בסך 10,000 ₪, להשבה בשיעור ממוצע של כל 1,000 ₪ בחודש, לסילוק מלא בחודש 3/2017.

70. בחקירתה הנגדית האישה אישרה שכרטיס אשראי מחשבונו של האיש היה ברשותה לשימוש יום יומי ועבור הוצאות המחיה השוטפות (ע' 27, ש' 26-34).
71. דיון בסוגיה זו אינו מביא להכרעה חד-משמעית. ספק אם קיימת מחלוקת לגבי טענת האישה ששימושה בכרטיס האשראי נועד להוצאות שוטפות. לא מצאתי בסיס לטענה הלאקונית של האיש לפיה האישה לבדה היא ש"הביאה להתחייבויות בסכום של כ 40,000 ₪". קשה לחלוק עוד שעל אף שההלוואה מחברת האשראי ניטלה ביום 14.9.16, כשבועיים לאחר המועד הקובע, היא נועדה לסלק התחייבויות שניטלו טרם המועד הקובע ובבחינת חוב משותף. מאידך גיסא, אמנם אני נוטה לקבל את ההסבר וההיגיון שמאחורי נטילת ההלוואה הבנקאית חלף ההלוואה מטעמים של שערי ריבית שונים, אך לא שוכנעתי שהאישה היתה חלק ממהלך זה או שנשאלה לדעתה.
72. בערבו של יום, לאחר עיון בטענת הצדדים, אני מוצאת שאכן המדובר בהלוואות משותפות אשר האישה חבה בהשבתן לצד האיש, בין אם ניטלו באופן כזה או אחר או חלף הלוואה אחרת, תוך אבחנה בין שתי ההלוואות לגביהן הציג האיש סימוכין.
73. באשר להלוואה אשר ניטלה ביום 14.9.16, כאמור, אין חולק שעניינה חוב שנוצר טרם המועד הקובע, וספק אם האישה חולקת על כך. לפיכך אני מוצאת לנכון להשית על האישה השבת מחצית מסכום ההלוואה, לרבות הריבית עבורה. סכום פירעונה של הלוואה זו הוא 42,125 ₪, והאישה חבה במחצית מן הסך האמור – 21,062 ₪.
74. באשר להלוואה שניטלה ביום 23.5.16, הרי שזו ניטלה טרם המועד הקובע (1.9.16) ובהתאם לנס' יד' לתצהיר האיש, עד למועד הקובע הושבו שלושה החזרים בגין ההלוואה (בחודשים 6 – 8 לשנת 2016) אותם יש להפחית משיעור ההלוואה לפירעון. לאחר פירעון 3 התשלומים הללו, היתרה לפירעון ההלוואה עמדה על סך 7,004 ₪ (מתוך סך 10,041 ₪ לפירעון). לפיכך האישה חבה מחצית מן היתרה – 3,502 ₪.

התביעה בעניין אחריות הורית - תלה"מ 38612-11-16.

75. האֵם עותרת לקביעת אחריות הורית בלעדית על שני ילדיהם של הצדדים – ב' יליד ... 2003, בן 16; וש' ילידת ... 2007, בת 12 וחצי. לטענתה, בעוד קשריה עם הילדים קרובים ונובעים מאהבה ללא תנאי, הרי שהאב לוקה בסדר העדיפויות, אינו דואג לילדים "ואינו יודע דבר בכל הקשור בהם" (ס' 54-58 לסיכומיה). האב כופר בדברים בתוקף. לדבריו בינו לבין הילדים מתקיימים זמני שהות שוויוניים לאורך זמן ועל פי המלצת העו"ס לס"ד, שלא מצאה שאחד ההורים עדיף על משנהו. האֵם לא זימנה את העו"ס לחקירה ולא גרעה מאום ממסקנות והמלצות העו"ס לס"ד.
76. בעניינם של הצדדים הוגש תסקיר העו"ס לס"ד מיום 20.6.17 ובו סקירה ארוכה של הרקע המשפחתי, מצבם של הילדים וקשריהם עם כל אחד מהוריהם. כמו כן ניכר שהמסד העובדתי והמקצועי לתסקיר הוא רחב ומעמיק ונשען גם על דיווחי בית הספר והמחנכים של הילדים. העו"ס מצאה את שני ההורים כמטיבים עם הילדים, אף כי שניהם נמצאו זקוקים להדרכה הורית על מנת ליתן בידיהם כלים לסייע לילדים בקשיים המובנים שהפכו מנת חלקם בעקבות פרידת הוריהם. המלצת העו"ס לס"ד היא אפוא קביעת אחריות הורית משותפת, גם בהתאם להסכמת הצדדים בפני העו"ס.
77. האֵם כּופרת בהמלצות אלה, אך לא העמידה נימוקים של ממש להתנגדותה, למעט טענתה שהתסקיר ניתן בעוד הצדדים התגוררו תחת אותה קורת גג, בעוד הצדדים מתגוררים כיום בנפרד (ס' 70 לתצהירה ת/1). בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לתת משקל לטענה זו. ראשית, מן הבחינה העובדתית, האֵם אינה מדייקת. כמצוין בתסקיר, בעוד כל אחד מההורים שהה עם הילדים בדירה המשותפת בימי השהות "שלו" עם הילדים, הרי שבימים האחרים, האישה התגוררה בבית אחותה, והאיש בבית אמו. אין הלימה בין עובדה זו לבין הטענה לפיה הצדדים התגוררו "תחת אותה קורת גג" כביכול. שנית, לא מצאתי שהתרשמות העו"ס מהצדדים וקשריהם עם הילדים היא בעלת זיקה לעובדה שהצדדים מתגוררים תחת אותה קורת גג (טענה שאינה מדויקת כאמור). לא מצאתי שהתרשמותה והמלצתה של העו"ס נפגמת או נגרעת בנסיבות בהן הצדדים מתגוררים בבתים שונים. על אף שמגורים נפרדים בהחלט מהווים פתח להיווצרות סוגיות נוספות, כגון מתכונת האיסוף, נטל ההסעה וכד', אין זיקה בין כך לבין המלצות התסקיר, אשר לפי התרשמותי בנסיבות העניין אינן תלויות בשאלה האם הצדדים מתגוררים יחדיו אם לאו.
78. לא מקובלת טענת האֵם לפיה האב "אינו יודע דבר בכל הקשור" בילדים. לראיה מצביעה האֵם על חקירתו הנגדית של האב:

ש:                           מעורה בחיים שלהם?

ת:                           ברור.

ש:                           איך קוראים למחנכת?

עו"ד פרידמן כהן:     מחנכת של מי של מה?     

עו"ד זיסמן:             למחנכת של הילדים איזה מחנכת?

                               של ב'

                               איך קוראים לה?

העד, מר צ':             מחנכת? תאמת לא זוכר את השם שלה.

ש:                           איך קוראים למחנכת של ש'?

ת:                           זה בכלל מחנך של ב', יש לו מחנך לא מחנכת.

ש:                           איך קוראים?

ת:                           אני לא יודע איך קוראים לו אני לא זוכר (ע' 86, ש' 16-27).

79. אין בידי לקבל טענת האֵם, או את מסקנתה מן הדברים האמורים, שהאב "אינו יודע דבר בכל הקשור" לילדים. ראשית, יש להיזהר מלגזור מסקנות על מעורבותו של הורה בחיי ילדיו על בסיס מבחן ידע ברובד אחד ויחיד של חיי הילד. גם בין הורים שאינם פרודים ומקיימים תא משפחתי אוהב ותומך, ניתקל לא אחת בחלוקת תפקידים ברורה ומובחנת בין ההורים, כאשר כל אחד מהם חולש בלעדית, או כמעט בלעדית, על אחד מן האספקטים בחיי הילדים או חלק מהם. יש להישמר מלגבש דעה על יכולותיו ההוריות של בעל דין על בסיס מבחן "טריוויה" שיכול לאתגר גם את ההורה המסור ביותר. בענייננו לא מצאתי שיש בתשובותיו האמורות של האב כדי להצביע על רבב או ליקוי ביכולותיו. שנית, מסקנתה של האֵם אינה מתיישבת עם הנקוב בתסקיר, שאמנם האב אינו מרבה להיות בקשר עם בית הספר והמחנכים, אך נמצא לאחר בחינה רחבה של מלוא הנסיבות שהאב מיטיב לקטינים. באותה נשימה, כך נקבע גם לגבי האֵם. אמנם נקבע שאף היא מטיבה עם הקטינים, אך לצד זה ניתן למצוא ביקורת מפורשת מצד הגורמים החינוכיים והמקצועיים אף כלפיה. שלישית, תשובותיו של האב בחקירתו אינן מעידות בהכרח על אי התמצאותו באורח חיי הקטינים או העדר התעניינות מצדו. תשובותיו מלמדות שדווקא צלח את השאלה המכשילה מצד ב"כ האֵם וזכר שאת הילד ב' מלמד מחנך ולא מחנכת. בערבו של יום, אין כל בסיס לטענת האם לפיה האב "אינו יודע דבר בכל הקשור" בילדים.
80. לפיכך, ועל בסיס המלצת העו"ס לס"ד ומשלא מצאתי טענה בעלת משקל מפי מי מהצדדים לסתור, אני קובעת שהצדדים יחלקו אחריות הורית שווה כלפי שני הילדים. אני משוכנעת על בסיס התסקיר והיכרותי עם הצדדים כי מתכונת זו היא שמתיישבת עם טובתם המובהקת של הילדים.

חלוקת זמני השהות

81. לאחר פרידת הצדדים התגבשה חלוקת זמני שהות, בת-קיימא, אשר הצדדים הקפידו לקיימה. בהתאם למתכונת זו, הילדים מצויים ברשות האב בימי ב' ו- ד', החל משעה 16:00 (האב אוסף אותם מבית האֵם במונית), ועד למחרת בבוקר, הישר אל מוסדות החינוך. כמו כן שוהים הילדים עם האב מידי סוף שבוע לסירוגין, מיום ו' מסיום מסגרת הלימודים ועד ליום א' בבוקר, הישר למוסדות החינוך (ר' עדות האֵם, ע' 33, ש' 36 ואילך).
82. ביום 1.11.2018, בעקבות דין ודברים בין הצדדים הוגשה מטעם הצדדים "הודעה על הסכמות בעניין חלוקת זמני השהות". לפי הסכמתם, המתכונת הנקובה לעיל נותרת בעינה, למעט הקדמת שעת איסוף הילדים מבית האֵם לשעה 15:30. איני מוצאת כל מניעה להמשך קיומה של חלוקה זו, שאף היא לפי השקפתי הולמת את נסיבות העניין ואת טובתם של הקטינים, וכך אני קובעת. הצדדים יוסיפו ויקיימו חלוקה שווה של זמני השהות בחופשות, חגים ומועדים.

תביעה לפסיקת מזונות ומדור לקטינים – תלה"מ 38693-11-16.

83. ביום 16.11.16 ניתנה החלטה בדבר מזונות זמניים בעקבות בקשת האֵם לסעד דחוף במסגרת תיק י"ס (י"ס 11436-09-16). המזונות הזמניים נפסקו תוך אבחנה בין התקופה בה מתגוררת האֵם בבית הצדדים לבין התקופה שלאחריה. לאחר כל אלה התייצבו מזונות הקטינים על סך 2,500 ₪ לשני הילדים, וכן 70% משיעור שכר הדירה בה נושאת האֵם. בנוסף חויב האב לשאת במחצית ההוצאות החריגות. החלטה זו ניתנה על בסיס ההנחה שהאֵם אינה עובדת וזוכה אך לגמלת נכות בשיעור 1,400 ₪ מידי חודש.

84. צרכי הקטינים : האֵם העמידה צרכי כל אחד מהילדים על סך 3,400 ₪, וסה"כ 6,800 ₪. כבר במבט ראשון, מדובר בהפרזה בוטה. בין צרכי הילדים אפשר למנות 800 ₪ מידי חודש לכל ילד עבור "ביגוד והנעלה"; 400 ₪ לכל ילד ל"בילויים" ו 200 ₪ עבור "מתנות". בנוסף דורשת האֵם סך של 700 ₪, לכל ילד, עבור "תרבות והעשרה" (ס' 52 לת/1 וס' 79 לסיכומיה). בנוסף עמדה האֵם על חיוב האב במלוא הוצאות המדור, אותן העמידה ע"ס 4,750 ₪, הכוללים דמי שכירות בשיעור 3,500 ₪ (שם, ס' 53; וגם ס' 81 לסיכומיה). ובנוסף לאלה עומדת האֵם על חיוב האב במלוא הוצאות החינוך והבריאות החריגות (ס' 54; וגם ס' 82 לסיכומיה).
85. לאחר עיון בסימוכין שהציגה האֵם בדמות אגד קבלות שונות, לא עלה בידיה להוכיח את שיעור הצרכים המופרז עליו עמדה, או שצרכי הילדים עולים על צרכי המינימום המוכרים בפסיקה. למעלה מן הצורך, בחירתה של האֵם להעלות על הכתב דרישות מופרזות לכל הדעות ונעדרות כל זיקה לנסיבות העניין, ולאורח חייהם של הצדדים בעת הנישואין, ונעדרות ראיה, ופוגמת במהימנות שאפשר לייחס לדרישותיה. שיעור המזונות והמדור הנתבעים עולים באופן ניכר על ההכנסה הכוללת של הצדדים, גם אם אניח שהאֵם השתכרה באופן שווה לאב, ונתון לנו מדברי האֵם עצמה ש 4 שנים טרם הגשת תביעותיה לא עבדה כלל.
86. לפיכך אני מעמידה את צרכי הקטינים על בסיס סך המינימום המוכר בפסיקה, על סך 1,400 ₪ לכל ילד, וסה"כ 2,800 ₪.

87. הכנסות האב : האב עובד במשרה חלקית, למשך שעתיים מידי יום, ומשתכר 1,250 ₪, כולל נסיעות (ס' 34 לתצהירו נ/7). הדברים מתיישבים עם תלושי השכר שצירף לתצהירו (נס' יא' לנ/7) והן מחקירתו הנגדית (ע' 72, ש' 5). בנוסף לשכרו, האב זוכה לגמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בשיעור 4,468 ₪ מידי חודש. לאב אין הוצאות מדור ומתגורר בדירה. מנגד, הואיל ואינו יכול לנהוג, האב נדרש להוצאה כספית מיוחדות עבור איסוף הילדים במסגרת חלוקת זמני השהייה. לדבריו, "שאני לוקח אותם כל בוקר, אני לוקח אותם עם מונית ספישל, ל ... וזה עולה לי 50 שקל" (ע' 85, ש' 13-15). מעבר לכל אלה, ניתן דעתנו לכך שלרשותו של האב עומד חשבון הנאמנות. המדובר בכספים זמינים העומדים לרשותו (באמצעות הוריו), ושיעורם כיום כ 521,000 ₪ (ר' חוו"ד האקטואר, ע' 10). מאידך גיסא יש לזכור כי פיצויים אלה נועדו להבטיח את עתידו של האב, כמי שמוגבל ביכולת העבודה ובאפשרותו לצבור זכויות ליום סגריר. העובדה כי עומד לרשותו של האב סכום ניכר לשימוש מחייבת משנה זהירות מצד בית המשפט מתוך ראיית העתיד ואין להתפתות ולשלוח יד לכיסו של האב בקלות דעת.

88. הכנסת האֵם : יאמר שבתומו של הליך אפשר לומר שניכר שהאֵם עשתה כל שלאל ידה על מנת לטשטש את שיעור הכנסתה הנוכחית ואת הכנסתה בעבר, ואף מיאנה ליתן פרטים על הכשרתה, ניסיונה או מקומות ותפקידים בהם עבדה בעבר. לדבריה, הכנסתה היחידה היא גמלת נכות בסך 1,405 ₪ (נס' יג' לת/1). ב -4 השנים שקדמו להגשת תצהיר, לדבריה אינה עובדת יותר ומוכרת כנכה בדרגת אי כושר קבועה בשיעור 60% (ס' 42-45 לת/1; ור' גם ס' 77-79 לסיכומיה).
89. האב כפר בטענות אלה. לדבריו דבר אינו מונע מהאֵם לצאת ולעבוד למעט היא עצמה. גם במישור העובדתי טוען האב שהאֵם עבדה כשמרטפית. כך עבדה עבור שכנתם ועבור אחותה (ס' 34(ו) לנ/7).
90. כאמור, חוסר הרצון של האֵם לעסוק בהכנסתה כמו גם ביכולתה לצאת ולעבוד - הוא בולט, ומשתקף גם בתשובותיה בחקירה הנגדית.
91. כך השיבה בהקשר לקצבת הנכות לה זוכה:

ש:   שום דבר. אוקיי. יש לך אישור רפואי שאת יכולה להראות לי על איזושהי מגבלה שיש לך? מגבלה תפקודית?

ת:   בוודאי, קיבלתי, לא, אין לי פה. אבל יש לי, דרך ביטוח לאומי, שיש לי 60% מגבלה.

ש:   אפשר לראות על מה בביטוח לאומי קבע לך את אחוזי הנכות?

ת:   לא. אין לי. זה, זה ביטוח לאומי (ע' 3, ש' 10-15).

92. וכך התבטאה האֵם לגבי הכנסתה בעבר:

ש:     כמה הכנסות היו לכם כשהייתם ביחד?

ת:      מה שאני עם [האיש] וביטוח לאומי, זה 7,000 שקל. ואני כל השנים עבדתי, אבל אני לא זוכרת כמה היה לי את ה-, אני יודעת כשקיבלתי את הנכות.

ש:     את לא יודעת כמה הרווחת כל השנים?

ת:      בוודאי שאני יודעת, אבל אני לא זוכרת.

ש:     את יודעת, אבל את לא זוכרת.

ת:      אני לא זוכרת בדיוק, לא יכולה להצביע (ע' 17, ש' 31-38).

93. במקום אחר אישרה שכיום אינה נוטלת תרופות ושמצבה דורש ביקורת רפואית מידי חצי שנה (ע' 3, ש' 2-9); ובמקום אחר אישרה שעבדה גם בזמן המחלה והטיפולים (ע' 2, ש' 17-28).
94. ובהמשך לטשטוש מקורות הכנסתה, התקשתה האֵם לספק הסברים מניחים את הדעת לצרכי הקטינים אותם העמידה בהפרזה כאמור, והוסיפה ועוררה תהיות לגבי מקורותיה הכספיים. כך בחקירתה:

ש:     את מוציאה עליהם 6,800 שקל לחודש?

ת:      כמעט, כן.

ש:     כן?

ת:      קונה להם נעליים יקרות, קונה להם בגדים יקרים.

ש:     אבל משהו לא מסתדר לי.

ת:      למה?

ש:     כי את מקבלת מזונות,

ת:      כן.

ש:     ואת מקבלת את קצבת הנכות שלך,

ת:      כן.

ש:     ואין פה 6,800 שקל, אפילו, איך שלא תהפכי את זה. וזה בלי שכר דירה, ובלי הוצאות, אני מדברת רק על מה שכתבת שזה הוצאות של הילדים.

ת:      כן, היה לי קצת כסף בצד, יכולתי לפנק את הילדים בכסף הזה, וקניתי להם (ע' 17, ש' 1-15).

95. בהקשר לאותו פיקדון בסך 80,000 ₪ שנמצא בחשבונן האישה: ציינו לעיל שלדברי המומחה, האֵם לא הציגה בפניו סימוכין שאכן מדובר בכספים שהתקבלו מירושת דירה, או חלק מדירה. ואנו נוסיף שגם בפני בית המשפט לא הוצגה קצה ראיה לטענה זו, אשר אין חולק שנדרשת להיות מגובה במסמכים. כך השיבה האם לעניין זה:

ת:                                  הכסף היום לא נמצא אצלי.

ש:                                  הכסף היום לא נמצא אצלך.

ת:                                  לא.

כב' הש' מירז:                 תדברי יותר ברור, אני לא שומעת.

העדה, גב' א. צ':             הכסף כרגע לא נמצא אצלי, כי אני שילמתי כמה דברים שהייתי צריכה לשלם אותם, אם זה לימודים ושכר טרחת עורך דין (ע' 18, ש' 27-38).

96. עוד עלה מסימוכי האֵם והן מהמשך חקירתה, שהעבירה סך של 15,000 ₪ לאחיה, לצורך טיפול שיניים לדבריה, וכי סכום זה הושב לה (ע' 19, ש' 14). ויתיר מכך, האֵם אישרה שאת קצבת הנכות, בסך 1,400 ₪, נהגה האֵם להפקיד בחיסכון וסכום זה לא שימש לטובת כלכלת המשפחה (ע' 19, ש' 27 ואילך). האֵם ביקשה לטעון שמנהג זה החל "רק ביום שהתגרשתי ממנו", ואז שנתה גרסתה וטענה שנהגה כך "בתקופה שהתגרשנו" לדבריה – "כן, בתקופה של השנה שהתגרשנו" (שם, ש' 36 ואילך). לבסוף הוסיפה האֵם שהכספים שהצטברו מהפקדת קצבת הנכות בפיקדון אינם בידיה יותר – "היו ואינם" (ס' 20, ש' 1-10). לא למותר להוסיף לעניין זה שעיון במעט הסימוכין הכלכליים שהציגה האֵם בדמות קבלות וחשבוניות אינו מעלה שמדובר בהוצאות בסיסיות כמצופה ממי שטוענת שאינה עובדת ואין בידיה די לכלכל את ילדיה, כי אם הוצאות המשקפות מי שהפרוטה מצויה בכיסו, ואכן מתיישבים עם דברי האֵם לפיהם "קונה להם נעליים יקרות, קונה להם בגדים יקרים". לא נעלם עוד מעיני בית המשפט ניסיונה של האֵם לטשטש את העובדה שהיא עושה שימוש בכרטיסי חיוב, למרות הכחשתה הגורפת את הדברים, אשר לבסוף נאלצה למורת רוחה להודות בקיומם (ע' 15, ש' 27).
97. האֵם אף התקשתה לשכנע שקיימת סיבה ממשית בעולם המעשה בגינה היא אינה עובדת. מצבה הבריאותי אינו מונע ממנה לעבוד, וכאמור מיאנה האם להציג סימוכין על מהות נכותה הנטענת והאֵם היא מוגבלת מעבודה בגינה. נזכיר שהאֵם בת 42 שנים בסך הכל. כך השיבה האֵם לעניין בחקירתה הנגדית:

ש:     את לא עובדת. למה את לא עובדת?

ת:      אני לא יכולה כרגע לעבוד.

ש:     את לא יכולה כרגע לעבוד? למה את לא יכולה כרגע לעבוד?

ת:      לא יכולה, אני רוצה לחפש משהו שהוא, שאני צריכה, שאני אוכל לעמוד בו. בטיפול בילדים אני כבר לא יכולה לעבוד. לטפל ב-40 ילד כמו שהייתי עובדת כל השנים הקודמות, אני כבר לא יכולה.

ש:     הבנתי. עשית איזשהו מאמץ למצוא מקום עבודה?

ת:      בוודאי.

ש:     איזה? את יכולה להראות לנו משהו?

ת:      לא. אין לי מה להראות. בודקת, מתקשרת, שואלת. (ע' 4, ש' 7-17)

98. רק ביום 25.10.18, בעקבות בקשת האב, ניאותה האֵם ליידע את בית המשפט כי החלה לעבוד במתנ"ס נווה יוסף, וצרפה תלוש שכר בודד המלמד על שכר בשיעור 3,500 ₪. ניתן להשתומם אפוא שהודאה זו מצד האֵם לרבות צירוף תלוש השכר הושמטו מסיכומי האֵם, ולטענתה "הוכח כי אין התובעת עובדת ב 4 שנים האחרונות וכל הכנסתה היא קצבת הנכות מהמל"ל" – כך ממש (ס' 78 לסיכומיה).
99. המסקנה הנובעת מהדברים היא שלא ניתן לתת אמון בגרסאות האֵם בהקשר להכנסתה, יכולת ההשתכרות ויכולתה לצאת ולהשתכר. האֵם בחרה באופן מובהק לנהוג בדרך טשטוש והסתרה, ומנגד לא מצאה מניעה לעתור לסכום מזונות נטול בסיס בנסיבות העניין או בידיעתו השיפוטית של בית המשפט.

100. מגוריה של האֵם עם בן זוגה : מתחילת ההליך עמד האב על טענתו שהאֵם מתגוררת עם בן זוג אשר נוטל חלק בהוצאות הבית, בעוד הוא נושא בסכום ניכר עבור מדורה ומדור הקטינים. יאמר כבר כעת, שהואיל ואיננו נדרשים להתחשבנות רטרוספקטיבית לגבי חיובי המזונות, אין צורך להכריע בדברים. מבלי לקבוע מסמרות נציין שהאב הציג דו"ח חוקר שנערך על בסיס התקנת מצלמה בחדר המדרגות לביתה השכור של האֵם. הדו"ח העלה שבן זוגה לכאורה מתגורר עמה דרך קבע. יתירה מכך, האב הציג פלט פרסום מ"בזק 144" המלמד שעסקו של בן הזוג רשום תחת כתובתה של האֵם (סומן נ/3). האב הציג עוד את החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה, אשר מצא ממש בטענת האב לפיה האֵם קיימה עם בן זוגה קשר זוגי עוד בעת שהצדדים היו נשואים, ולפיכך פסק שהאֵם אסורה על בעלה ובועלה, ואסר על האֵם להינשא לבן זוגה. מנגד, במשך בירור תביעותיה הכחישה האֵם באופן גורף טענות אלה וכפרה בכל קשר זוגי. את יחסיה עם בן זוגה הציגה כידידות אפלטונית בלבד.
101. רק ביום 4.7.18, בעקבות בקשת האב, הודתה האֵם שהשניים הם אכן בני זוג, ומתגובתה למדים כי הסיבה בגינה השניים לא נישאו היא אך משום הכרזת בד"ר כי היא אסורה להינשא לבן זוגה. במילותיה שלה: "לאור החלטת כבוד ביה"ד" היא ובן זוגה "לא נישאו זל"ז ובסך הכל עשו אירוע עם קרובי משפחה וחברים". יש להצטער על ניסיון האֵם לטשטש את מהות האירוע ולהפחית מחשיבותו ואף לכנותו אירוע עם קרובי משפחה וחברים, כאשר ברור שהמדובר במסיבת "חתונה" – גם אם לא התקיים בה טכס נישואין כדמו"י. האב צירף עוד לבקשתו מיום 24.6.18 תמונות מאותו האירוע ואף את טופס ההזמנה מאולמי ... ב ..., לאירוע מסוג "חתונה". תמוהה העובדה שבסיכומיה האֵם טוענת שהאב "מעולם לא הוכיח כי התובעת מתגוררת עם בן זוג נוסף כטענתו" (ס' 76). יש בטענה זו יותר מקורטוב של היתממות נוכח אותו אירוע "חתונה" ואני דוחה אותה.
102. המסקנה הנובעת מהדברים היא שאין חולק שהאֵם חולקת תא משפחתי עם בן זוג אותו היא רואה כבעלה. יש להניח שבן זוגה תורם אף הוא להכנסת התא המשפחתי ויש לשער שעשה כן אף בעבר. במילים אחרות, על הערפל שיצרה האֵם סביב הכנסתה ויכולתה לעבוד, יש להוסיף את העובדה שהאֵם מקיימת תא משפחתי עם בן זוג – עובדה שגם אותה ביקשה לטשטש.
103. חלוקת זמני השהייה: השקפה על חלוקת זמני השהייה עליה עמדנו לעיל מגלה חלוקה שוויונית. אמנם אין המדובר בחלוקה שווה כפירושו המילולי של הביטוי, אך אין בכך לשלול את העובדה שהצדדים מקיימים מתכונת של אחריות הורית שווה. בהקשר לשיעור המזונות, טוענת האֵם שאין להתייחס למתכונת זו כ"משמורת משותפת". אין בידי לקבל טענה זו. בעקבות פסק הדין בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית ("נבו", מיום 19.7.17), הערכאות הדיוניות התרחקו מפרשנות לשון פסק הדין באופן דווקני והתרחקו מפירוש אשר יחיל את שינוי העיתים בעקבות בע"מ 919/15 על נסיבות של "משמורת משותפת" בלבד, ומצאו לנכון להחיל את הפרמטרים שנקבעו בפסק הדין על חלוקת זמני השהות בפועל, כרכיב עצמאי לבחינת שיעור המזונות.

"[...] בהמשך הרחיבה הפסיקה, בעיקר בערכאות הדיוניות (אם כי גם בערכאת הערעור בבית משפט מחוזי), וציינה כי ניתן להחיל את הלכת בע"מ 919/15 [פורסם בנבו] גם על מזונות קטינים שחיובם מדין צדקה, הגם שאין מדובר במשמורת משותפת, תוך בחינת הפרמטרים הבאים שצוינו בבע"מ 919/15 [פורסם בנבו] כדלקמן: הערכת וקביעת צרכי הקטינים. קביעת היכולות של הצדדים מכל מקור שהוא. קביעת יחסיות ביכולת בכלכלית של ההורים זה מול זה. חלוקת המשמורת בפועל. ראו בנדון: [...] בעקרון מקובלת עלי הרחבת הפסיקה דלעיל את הלכת בע"מ 919/15 [פורסם בנבו] גם על בני זוג יהודים שאינם במשמורת משותפת. זאת בלבד שקיימים בין בני הזוג זמני שהות קבועים וסדירים, המתקיימים בפועל, וכוללים גם לינה של הקטינים בזמני השהות אצל ההורה שאינו משמורן (באמצע שבוע, סופי שבוע, בחגים ובחופשות). אז ניתן לעשות את השקלול בין בני הזוג בהתאם לארבעת הפרמטרים המצויינים לעיל" (עמ"ש (חי') 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית, "נבו", מיום 5.10.18).

104. לאחר שבחנתי את מלוא הסימוכין בתיק, ועל בסיס כל האמור לעיל, לרבות חלוקת זמני השהייה בפועל, והן גילם של הילדים, השתכרותם ויכולת השתכרותם של הצדדים, אני מחייבת את האב במזונות בסך 750 ₪ לכל ילד, וסה"כ 1,500 ₪. את חלקם של הקטינים בדמי המדור מצאתי לנכון לגזור ממחצית שיעור דמי השכירות (1,750 ₪ מתוך 3,500 ₪) ולחייב את האב ב 40% ממנו – 700 ₪. לפיכך אעמיד את מזונות ומדור כל קטין על 1,100 ₪ כולל מדור, ולשני הקטינים על סך כולל של 2,200 ₪, ממועד פסק דיני זה. בנוסף, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החריגות עבור הילדים, כפי שיפורט להלן.
105. בנסיבות שלפניי ניצב האב, שהכנסתו מוגבלת וקצבתו נועדה לתת מענה לצרכיו המיוחדים, אך מאידך גיסא, הוא בעל נתונים כלכליים העולים על זו של האֵם. עומד לרשותו חשבון נאמנות ובו מעל חצי-מיליון שקלים והן 75% מהזכויות בדירה. גם אם נכון הוא שחוסנו הכלכלי נולד מתוך ולשם דאגה לעתידו, הרי שחוסנו עולה על חוסנה של האישה. מנגד, מצויה בפניי האֵם, אשר לא העמידה ראיות לענין למצבה הכלכלי, יכולותיה ומעמדה האישי, ולא הציגה צידוק להימנעותה מעבודה שנים ארוכות, כל שכן לאחר שמצבה הבריאותי שפר. אפשר להסיק שמצבה הכלכלי אינו תואם את טענותיה מלפניי בית המשפט, ומתיישב יותר עם שיעור הוצאותיה שאינן מוכחשות ועם העובדה שחיה בזוגיות ששיפרה את יכולותיה הכלכליות. פסיקת המזונות לעיל, היא משום איזון בין נתונים אלה לגבי שני הצדדים.

בהינתן שיעור צרכי הילדים ע"ס 2,800 ₪ לשני הילדים כנקוב לעיל, ובהינתן שזמני השהות של האב עם הילדים פחותים במעט מזמני השהות של הילדים עם האֵם, ובשים לב לגילם הבוגר של הילדים ולעובדה שהאֵם עתידה לקבל תמורה עבור חלקה בדירת המגורים, מצאתי לנכון להפחית מעט פחות ממחצית שיעור המזונות בו נשא האיש עד כה ולהעמידו ע"ס 750 ₪ לכל ילד כאמור, ולהוסיף על כך את חיובו במדור הילדים בסך 350 ₪ כאמור לעיל.

סוף דבר

106. בתום בירור התובענות אפשר לומר שקשה להשתחרר מהרושם שעת הגשת התביעה ידעה האישה מניה וביה שהסכם המכר מעניק בידיה 1/4 מן הזכויות בדירה. למותר לציין שאין מניעה מבעל דין לטעון שחלקו בדירה אינו נובע מהסכם המכר וגדול מ 1/4 וזאת על בסיס שלל הדינים הסובבים בעלי דין שהיו בני זוג וצברו נכסים בתקופה זו. תחת זאת בחרה האישה לטעון למעשה רמיה מצד האיש, אמו ובאי-הכוח שהיו מעורבים בעסקה, ולניצול ציני ונואל של מצבה הבריאותי. האישה לא מצאה כל קושי להעלות טענות אלה על הכתב משל חומרתן של טענות אלה המייחסות עבירות פליליות ו/או אתיות לנוגעים בדבר כלל אינה ברורה לה. כך נהגה אף בהקשר לסוגיית האחריות ההורית וזמני השהות. ברי כי זכותו של כל בעל דין שלא לקבל את המלצות התסקיר ולפעול לשינוין, אך תחת זאת בחרה האֵם להשחיר את פני האב, ומנגד נמנעה מזימון העו"ס לסדרי דין. יש להצטער על הדרך בה נקטה האישה. אפשר וצריך לדאוג לטובתם של הקטינים, כל הורה לפי ראות עיניו את טובתם, וכל בעל דין אף זכאי לעמוד על זכויותיו בבית המשפט. אך הדרך בה נקטה האישה היתה מנוגדת לטובת הצדדים וילדיהם ולטובתו של העניין. בית המשפט היה מקדיש מלוא תשומת הלב לטענותיה גם אם לא היו כרוכות בהסתרה, טשטוש והשחרת פני האב.

לסיום

107. על בסיס המצוין ומה שהוכח בפני בית המשפט, נקבע כדלקמן:

• תביעת האישה בתלה"מ 3878-11-16 לעניין הרכוש, מתקבלת באופן חלקי כמפורט להלן:

1. אני מורה על פירוק השיתוף בדירה המצויה ברח' הxx xx בxx וידועה כחלק מחלקה xx בגוש xx.
2. האיש ירכוש את זכויות האישה בשיעור 1/4 מן הזכויות אגב גירושין על בסיס חוות דעת השמאי שהוגשה ביום 3.9.17. למען הסר ספק, לא נתונה לאישה זכות ראשונים לרכישת מלוא הזכויות בדירה.
3. הצדדים יישאו בהוצאות העסקה, בחלקים שווים.
4. רכבם של הצדדים- יוותר בידיה של האישה לשימושה הבלעדי. האישה תשלם לידי האיש מחצית משוויו של הרכב במועד הקובע בהתאם למחירון יצחק לוי.
5. הצדדים יישאו בהוצאות בגין העברת הזכויות בחלקים שווים, יתייצבו בכל מקום ואתר

ויחתמו על כל מסמך הדרוש לשם העברת הזכויות ברכב כאמור.

1. איזון המשאבים- יערך בהתאם לאפשרות הראשונה בחוות דעת המומחה.
2. האישה תשלם לאיש עבור ההלוואות המשותפות סך של 21,062 ₪ ובנוסף 3,502 ₪.

• האיש רשאי לקזז מהתמורה המגיעה לאישה בגין זכויות בדירה את חיוביה הנקובים לעיל לעניין שווי הרכב והשבת ההלוואות.
• תביעתה של האֵם בתלה"מ 38612-11-16 לעניין אחריות הורית – נדחית.

1. הצדדים יחלקו אחריות הורית משותפת כלפי הילדים.
2. זמני השהות יתקיימו בהתאם להודעת הצדדים מיום 1.11.18.

• התביעה למזונות ומדור הקטינים בתלה"מ 38693-11-16 - מתקבלת באופן חלקי.

1. האב ישלם לאֵם עבור מזונות הקטינים סך של 750 ₪ לכל ילד, וסה"כ 1,500 ₪; ובנוסף ישלם עבור הוצאות המדור ואחזקת המדור סך של 350 ₪ לכל ילד וסה"כ 700 ₪. אם כן, האב ישלם לאֵם סך של 2,200 ₪ עבור מזונות ומדור הקטינים, וזאת החל ממועד פסק הדין.
2. המזונות ישולמו מידי חודש ולא יאוחר מה – 10 לכל חודש ויהיו צמודים למדד המחירים לצרכן. עדכון סכום המזונות יערך אחת לשלושה חודשים כאשר מדד הבסיס הוא המדד שנקבע בחודש 7/2019.
3. בנוסף יישאו הצדדים בחלקים שווים בכל הוצאות החינוך, לרבות תשלומים לבית הספר, תשלומי הורים, ציוד, ספרים ותלבושת לבית הספר, אבחונים דידקטיים, חוגים (בעלות מתנ"ס) ותנועות נוער וטיולים. חיוב האב בהשתתפות עבור יותר מחוג אחד לכל ילד כפופה להסכמתו מראש ובכתב להשתתפות הקטין באותו חוג.
4. כמו כן יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות הבריאות החריגות שאינן מכוסות על ידי סל הבריאות של הקטינים, לרבות טיפולים רגשיים, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, משקפיים ועדשות, אבחונים נוירולוגיים, ורופאים מומחים. ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים על נחיצותו של טיפול, יפעלו הצדדים לפי המלצת הרופא המטפל.
5. קצבת הילדים תשולם לאֵם בנוסף למזונות.
6. במידה ותזכה האםֵ למענק מן הביטוח הלאומי עבור שנת הלימודים, מחצית משווי המענק יקוזז מחלקו של האב בהוצאות החריגות, לאחר שישולם המענק בפועל.
7. למעט האמור בהחלטה זו, האב לא יקזז מן המזונות השוטפים או ממזונות העבר או מחלקו בהוצאות החריגות כל סכום שהוא באופן חד צדדי.
8. המזונות ישולמו עד הגיע כל ילד לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר. בתקופת השירות הסדיר, יעמוד שיעור המזונות על 1/3 משיעור המזונות ששולם עד אותה עת.
9. עד למועד פסק הדין יעמדו המזונות הזמניים בתוקפם.

108. נוכח התוצאה בפסק הדין, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את  כל התיקים.

פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  ד' תמוז תשע"ט, 07 יולי 2019, בהעדר הצדדים.