- ש' ז"ל הלך לבית עולמו ביום 5.4.17 והשאיר אחריו אלמנה – גב' ב', התובעת, לה היה נשוי מאז שנת 1962.
וארבעה ילדים - שלוש בנות ובן אחד מר מ', הנתבע.
(לשם הנוחיות ייקראו הצדדים להלן: ב' ומ').
- עם פטירת המנוח התברר כי הוא הותיר שתי צוואות: האחת משנת 2004 והשניה משנת 2012.
המחלוקת בין בני המשפחה בכלל ובין האלמנה והבן בפרט, בשאלה איזו צוואה יש לקיים, הגיעה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה ואליה הצטרפו מחלוקות באשר להיקף העיזבון.
ההליכים שלפניי, כטיבם של הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, גרמו לפתיחת כל המארג המשפחתי, לרבות מערכת היחסים בין ש' המנוח לרעייתו שתבדל"א, לאורך כשישה עשורים ובין בני הזוג לבין ילדיהם.
הרכוש נשוא המחלוקות
- המנוח התייחס בצוואה הראשונה למגרש בח' ולבית ששימש למגוריו ולמגורי רעייתו ברח'
הו' בי' ובצוואתו השניה למקרקעין ברחוב ג' בת'.
- המגרש בח' נמכר על ידי המנוח בשנת 2014 ואת התמורה הוא העביר למ', בחייו.
- בבית המגורים בי' נבנתה יחידת דיור ששימשה את מ' ואת בני משפחתו מאז 2001.
- המקרקעין בג' התקבלו בירושה מהורי המנוח, ונרשמו על שם המנוח ואחיו. מ'
בנה במקרקעין אלה מספר יחידות דיור והשכיר אותן.
ההליכים
- להלן ההליכים התלויים ועומדים לפניי:
ת"ע 54755-02-18 - בקשה לצו קיום צוואה שהגישה ב' ביחס לצוואת 2004.
ת"ע 54791-02-18 - התנגדות לבקשה שהגיש מ' בטענה שקיימת צוואה מאוחרת יותר.
ת"ע 54853-02-18 - בקשה לצו קיום צוואה שהגיש מ' ביחס לצוואת 2012.
תמ"ש 43287-12-18 – תביעה לסעד הצהרתי שהגישה ב', באשר להיקף עיזבון המנוח וחובתו של הבן מ' להעביר לידיה סכומים שונים.
השאלות שדורשות הכרעה
- מה דין הצוואה שנחתמה בשנת 2004 בשים לב לכך שבאותה עת חתמה גם ב' על צוואה, שנוסחה באופן דומה לצוואת המנוח? והאם מדובר בצוואה הדדית שאז יש מגבלות על ביטולה?
- מה דין הצוואה שנחתמה בשנת 2012? האם המנוח היה רשאי לערוך צוואה זו?
- מהו היקף העיזבון? האם ניתן לחייב את מ' להעביר לידי ב' סכומים שקבל מאביו וסכומים שגבה מהנכסים האמורים.
דיון
צוואת 2004
- בשנת 2004, חתמו ש' המנוח וב' שתבדל"א באותו מעמד, כל אחד על צוואה מטעמו. נוסח הצוואות כמעט זהה ויש בהן הוראות באשר לרכוש שיותיר כל אחד מהם, לרבות באשר לרכוש שיוותר, לאחר אחרית ימיו של האחרון מבינהם.
- ב' טענה כי הצוואה האמורה הינה צוואה הדדית, שכן זו נחתמה במקביל לצוואתה ושתי הצוואות נוסחו באופן דומה.
לטענתה, אף שהצוואות נחתמו לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה, יש לקבוע כי המנוח לא היה רשאי לשנות צוואתו.
מ' טוען שאין לראות בצוואה זו צוואה הדדית, שכן היא נערכה לפני התיקון לחוק, כך שלא הייתה כל מניעה לבטלה, כפי שעשה המנוח, באופן מפורש, בצוואה עליה חתם ב- 2012.
מ' אף מוסיף שלאור נוסח הצוואות שנחתמו בשנת 2004, לא הייתה כל מניעה להורות על ביטולן.
- כך הורה ש' בצוואתו מיום 26.1.2004:
"4. במקרה ואני ש' אלך לעולמי לאחר אריכות ימים ושנים לפני אשתי
האהובה ב', אני מצווה בזה את כל רכושי, הן נכסי דניידא והן נכסי דלא ניידא, מטלטלין, וכן כל זכות אחרת שיש לי או תהא לי הן בארץ והן מחוץ לארץ, הן כספים והן ניירות ערך, הן מניות והן אגרות חוב, הן זכויות לתגמולים, לפנסיה וכל זכות אחרת שיש לי, כולל זכותי לבית מגורים ברחוב הו', י'.
- אשתי האהובה ב' תהיה רשאית לנהוג באופן חופשי בזכויות שהיא
תקבל מעיזבוני, לפי ראות עיניה, כולל מכירה או כל פעולה אחרת ברכושי, בחייה. ברם, היא זכאית להוריש את יתרת עיזבוני רק לילדינו, לפי ראות עיניה.
- לאחר שאשתי תלך לעולמה אחרי, לאחר אריכות ימים ושנים, במידה ואשתי לא
קבעה אחרת בחייה או בצוואתה, או אם נלך לעולמנו ביחד או באותו מקרה, הנני מצווה כדלקמן: ... (כאן מפורטות הוראות חלוקה בין ילדי המנוח לפיהן נכס בח' יועבר לשתיים מהבנות ויתרת העיזבון תחולק בין ארבעת הילדים)".
- מעיון בצוואה עולה כי בסוף סעיף 4 שבה, כפי שצוטט לעיל, חסרה הוראת ציווי. למעשה, המנוח לא הורה למי הוא מצווה את כלל הרכוש.
כאמור, ב' חתמה על צוואה דומה באותו מועד, כאשר בצוואתה, בסוף סעיף 4 קיימת הוראת צוויי "לבעלי האהוב ש'".
- על אף החסר בנוסח הצוואה, ניתן להסיק כי מדובר בטעות סופר וכי כוונת המנוח הייתה שכלל הרכוש הנזכר בסעיף 4 יועבר לאשתו.
הדבר עולה הן מלשון צוואתה של ב', שכאמור נערכה יחד והן מהאמור בסעיפים 6, 5, לצוואת המנוח, שם פורטה זכותה של ב' לעשות ברכוש שתקבל כרצונה, למעט המגבלה בעניין הורשת יתרת הזכויות רק לילדי הצדדים.
- ניתן ללמוד מלשון הצוואות האמורות כי בני הזוג ר' ביקשו להוריש האחד לאחר את
מלוא הזכויות, כי הם שחררו במפורש את הצד הנותר בחיים מכל מגבלה, באשר לשימוש שיעשה ברכוש.
מלשון הצוואות עולה כי כל שבקשו הצדדים , הוא שהרכוש שיוותר, אחרי אחרית ימי שניהם, יועבר לילדיהם.
עוד ניתן לקבוע כי מגבלה זו נקבעה, מבלי לפרט את אופן החלוקה בין הילדים ועניין זה נותר לשיקול דעתו של האחרון שיוותר בחיים.
- מנוסח זה ניתן ללמוד בבירור כי איש מהצדדים לא התכוון להגביל את בן/בת זוגו, בשום צורה ביחס לזכויות שקיבל.
- איש מהצדדים לא זימן לעדות עדים שיכלו להעיד על כוונת הצדדים בצוואה.
לפיכך, כל שעומד לפנינו הוא נוסח הצוואה וממנה ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים הייתה כי הרכוש יועבר מבן זוג אחד למשנהו ולאחר אחרית ימיו של האחרון, הרכוש יגיע לילדי הצדדים, כאשר אופן החלוקה בין הילדים נותר לשיקול דעתו של הנותר בחיים לחלקו "לפי ראות עיניו".
- לאור מסקנה זו, והיות ועת נחתמו הצוואות בשנת 2004 עדיין לא נכנס לתוקף תיקון מס' 12 לחוק הירושה, הדן בנושא צוואות הדדיות, מצאתי לדחות טענתה של ב', כי ש' המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה מאוחרת בשנת 2012.
- לא אוכל לקבל טענותיה של ב' בעניין עיקרון ההסתמכות.
ראשית, מלשון הצוואה, כפי שפרטתי לעיל, לא רק שלא ניתן ללמוד על הסתמכות מצידה שהמנוח לא יעביר את עיזבונו לאחר, אלא שלשון הצוואה מתייחסת במפורש לזכות של הנותר בחיים לעשות ברכוש שקבל כרצונו (כולל מכירה והעברה לאחר) וביחס לרכוש שלו, לא הוטלה כל מגבלה.
שנית, מלשון הצוואה עולה כי המגבלה היחידה שהמנוח לקח על עצמו הייתה להמנע מהורשת הרכוש שקבל לזרים, כאשר ביחס להורשה לילדי הצדדים, הובהר שהוא רשאי לעשות כן, לפי ראות עיניו ולא נקבעה החלוקה שבין הילדים לבין עצמם.
שלישית, בעוד שהמנוח התייחס בצוואתו בשנת 2004 לבית ברח' הו' ולמגרש בח' הרי שבמסגרת הצוואה עליה חתמה ב' באותה עת, היא התייחסה רק לבית ברח' הו'.
- לאור האמור, אינני מקבלת טענתה של ב' כי המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה חדשה (ובפרט שבמסגרתה יוריש את זכויותיו ברכוש שכלל לא נזכר בצוואה שנחתמה ב-2004, לילדי הצדדים, או למי מהם).
- זאת ועוד, היות והצוואה נחתמה כאמור לפני התיקון בחוק הירושה הדן בצוואות הדדיות, מצאתי להעדיף את הגישה על פיה אין מקום לקרוא לתוך צוואות שנערכו לפני התיקון, כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג שנותר בחיים מלשנות צוואתו (בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב (1) 301), מבלי שיוצגו ראיות בקשר לכך.
הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו שכן השינוי נעשה עת שני בני הזוג היו בחיים וכן כאשר מלשון הצוואה עולה באופן מפורש שהצדדים הסכימו שמי שיישאר בחיים רשאי לעשות שינויים בצוואתו (ובלבד שהרכוש יישאר לילדים).
אם לא הייתה מניעה מבחינת כל אחד מהצדדים שמי שנותר בחיים יערוך צוואות חדשות לאחר פטירת האחר, קל וחומר שלא הייתה מגבלה כזו כל זמן ששניהם בחיים.
- לאור האמור, אני דוחה טענתה של ב' כי ש' המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה חדשה בשנת 2012, ובפרט כאשר אין בצוואה זו כל הוראה שמזכה אדם שאיננו אחד מילדיהם.
צוואת 2012
- ביום 13.5.2012 חתם המנוח על צוואה נוספת במסגרתה קבע בין היתר כך:
"1. צוואה זו מתייחסת אך ורק למקרקעין הנמצאים ברחוב ג'... .
- לגבי שאר רכושי ונכסי, אינני עושה, בשלב זה, צוואה אחרת.
- יורשי היחיד והבלעדי לו אני מוריש את המקרקעין הנ"ל הינו בני, מ'....
:
:
- אני מצהיר כי זו צוואתי האחרונה, וכל צוואה, או כל תוספת לצוואה שערכתי, אם ערכתי, ושתאריכה קודם לתאריך צוואה זו, היא בטלה ומבוטלת."
- ב' טוענת כי המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה זו, בשנת 2012.
- מ' טוען כי יש לקיים צוואה זו ביחס למקרקעין בג' ובאשר ליתר רכושו של המנוח יש ליתן צו ירושה, שכן לטעמו, צוואה זו מבטלת את הצוואה שנחתמה על ידי המנוח בשנת 2004.
- כאמור, אינני מקבלת פרשנותה של ב' ולאור קביעתי דלעיל, לא ראיתי שיש לפסול את הצוואה משנת 2012.
יחד עם זאת, אינני מקבלת גם את גישתו של מ'.
- אמנם, בסעיף 6 הורה המנוח כי הוא מבטל כל צוואה קודמת שערך, ואולם בשים לב לכך שבסעיף 1 לצוואה הבהיר כי היא מתייחסת רק לנכס בג', הרי שלא ניתן לקרוא את סעיף 6 במנותק מסעיף 1 והפרשנות המתבקשת הינה כי כל צוואה קודמת שערך המנוח ביחס לנכס בג', בטלה.
- האמור בסעיף 2 לצוואה מחזק מסקנה זו שכן המנוח הבהיר שביחס לשאר רכושו הוא לא עורך צוואה אחרת, רוצה לומר, הצוואה שהייתה קיימת באותה עת (משנת 2004) תמשיך לעמוד, ביחס לנכסי המנוח (למעט הנכס בג').
- איש מהצדדים לא ביקש לזמן את עורך הצוואה משנת 2012, עו"ד ר' לעדות או את העדה הנוספת (עו"ד ק'), על מנת שיעידו על אומד דעתו של המנוח, עת נחתמה הצוואה.
לפיכך, כל שעומד לפניי הוא לשון הצוואות וככל שמ' בקש לשכנעני אחרת, היה עליו לזמן לעדות את עדי הצוואה.
- עדותו של מ' (פרוטוקול עמ' 47 שורה 1) לפיה המנוח שיתף אותו בכך שערך צוואה והעביר לו את המגרש בג', מחזקת התרשמותי כי זו הייתה כוונת המנוח וכך הבין זאת מ'.
מקום שמ' לא הוכיח אחרת, יש לקבוע כי המנוח לא בקש לערוך שינויים בצוואת 2012, באשר ליתר הנכסים.
- לסיום פרק זה, אני קובעת כי צוואת 2012 תקוים ככל שהיא נוגעת למקרקעין בג' וצוואת 2004 תקוים ככל שהיא נוגעת לכלל העיזבון, למעט המקרקעין בג'.
צו לקיום הצוואות יינתן בנפרד.
התביעה הרכושית והיקף העיזבון
- ב' הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו הנכס בג' שייך לה בחלקו, מכוח חזקת השיתוף. לטעמה, המנוח יכול היה, לכל היותר, לצוות מה יעשה במחצית זכויותיו הרשומות ביחס לנכס האמור.
- עוד טוענת ב' כי יש לחייב את מ' להעביר לידיה מחצית מהתמורה שקבל מהמנוח, בגין מכירת המגרש בח', שכן לדידה מדובר בסכום שמ' קבל למשמרת והמנוח הורה לו לחלוק אותו עימה ועם אחיותיו.
ב' מוסיפה ועותרת לחייב את מ' לשלם לידיה סך של 1,400 ₪ לשבוע, כפי שעשה עת היה המנוח בחיים.
- מ' טוען שאין ללמוד מאורח חייהם של הוריו ככזה המעיד על החלת חזקת השיתוף ביחס לכלל רכושו של המנוח ובפרט ביחס לרכוש שהמנוח קיבל בירושה, כך שמדובר בנכס חיצוני שלא הוכחה לגביו כוונת שיתוף.
לטענתו, המנוח היה רשאי לקבוע את שיעשה ברכושו, לאחר אחרית ימיו וכך עשה בצוואתו משנת 2012.
- לטענת מ' המגרש בח' היה שייך לאביו ומאחר וזה העביר את התמורה למ', לאחר שנמכר, הביע אביו את דעתו – כי מדובר ברכוש פרטי שלו והוא רשאי לעשות בו כרצונו.
אשר להעברת הסכום השבועי, מ' טען שמדובר בסכום שהועבר, כל זמן שהוא התגורר ביחידה ששיפץ, בקומה השניה של בית הוריו ומעת שעזב, אין הוא חייב עוד בתשלום.
יתרה מכך, מ' טען כי מדובר היה בהסכמה זמנית, שנמשכה במהלך המו"מ שהתנהל בין הצדדים בניסיון לפתור את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט, מו"מ שאסור היה לאמו לחשוף, במסגרת ההליך המשפטי.
- אין חולק כי ש' המנוח וב' שתבדל"א נישאו בשנת 1962, בטרם נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973.
- זכויותיהם של בני הזוג ר' צריכות להיבחן לפי חזקת השיתוף.
כדי להוכיח קיומה של חזקה זו, די בכך שיוכח כי הם ניהלו אורח חיים תקין, תוך מאמץ משותף.
במצב דברים כזה לא די בכך שנכס מקרקעין נרשם על שם אחד מבני הזוג כדי להצביע על בעלות בלעדית בו.
כך גם אין די בכך שרק אחד מבני הזוג עבד ופרנס כדי לקבוע שהנכס נרכש מכספיו ושייך לו בלבד.
- בענייננו, אם לטענת מ' חזקת השיתוף לא מתקיימת ביחס להוריו, חרף חיים משותפים, שנמשכו למעלה מחמישה עשורים, עד לפטירתו של ש' המנוח, הנטל להוכיח זאת מוטל עליו והוא נטל כבד.
- טענותיו הקשות של מ' ושל רעייתו ס', כי בין ב' לבעלה המנוח היו יחסים עכורים וקשים, כי זו לא הביעה כלפי בעלה חמלה, או אהבה וכי נהגה לעורר ריב ומדון, הן טענות שאינן מכבדות לא את מ' ולא את רעייתו ס'.
אין לי אלא להצטער, למשמע הטענות הקשות, בפרט מצידה של הכלה, אשר חמיה המנוח וחמותה, פתחו לפניה את ביתם (ואת ליבם) ואפשרו לה להתגורר במשך כמעט שני עשורים ביחידת דיור שנבנתה בשטח ביתם, מבלי לגבות דמי שימוש.
ואציין כי השאלה מי מימן את עלות הבניה של יחידת הדיור אין בה כדי לפגום ברצון הטוב של המנוח ושל רעייתו, או להפחית ממנו.
- עדותה של ס' כי המנוח סיפר לה בבית החולים שלא היה שיתוף בינו לבין אשתו (פרוטוקול עמ' 55 שורה 20) לא הייתה אמינה בעיני.
ניסיונה של ס' להציג את ב' כאישה קשה, שמרבה לריב "לא קלה, לא נתנה הרגשה טובה לא משנה מה תעשה..." (פרוטוקול עמ' 58 שורה 13 ואילך), יש בו משום כפיות טובה. טענות אלו של ס' נטענו ביחס לאשה שכאמור אפשרה לכלתה להתגורר עמה במשך כמעט שני עשורים, ללא תשלום דמי שימוש וסייעה בטיפול בבנותיהם של הצדדים (גם אם העזרה עם הבנות ניתנה רק "מדי פעם" כנטען – פרוטוקול עמ' 57 שורה 28).
- אוסיף כי אין בעובדה שהמנוח ורעייתו ישנו בחדרים נפרדים בערוב ימיהם (גם אם כך אירע, כטענתה של הכלה), כדי לפגוע בחזקה שחיו בשיתוף.
תחולת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים
- זכויותיו של המנוח במגרש בג' התקבלו אצלו בירושה ומשכך מדובר בנכס חיצוני. השאלה שעלי לבחון הינה אם מדובר בנכס שהחזקה איננה חלה לגביו, או שמא מדובר בנכס משותף ואז המנוח לא היה רשאי לתת הוראות באשר לכולו.
- השאלה באילו מקרים יקבע בית המשפט כי חזקת השיתוף חלה גם ביחס לנכסים חיצוניים
נבחנה בפסיקה לאורך השנים.
בתי המשפט קבעו לאורך השנים כי יש להרחיב את חזקת השיתוף לנכסים חיצוניים, כאשר "הנסיבות מאפשרות להסיק כי חזקת השיתוף מתקיימת אף לגבי נכסים אלה" (ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233).
- בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין עמ"ש (ת"א) 29298-05-20 ש"כ נ' נ"כ (פורסם במאגרים), מצא כב' השופט שילה להרחיב את חזקת השיתוף לנכסים חיצוניים, אלא אם הטוען שלא כך הדבר, יציג ראיות כי הבהיר לבן הזוג שאין לו כוונה לשתפו ברכוש הנפרד האמור.
כב' השופטת רביד לא קבלה פרשנות מרחיבה זו (ונותרה בדעת מיעוט), לטעמה, אין מקום להחיל את חזקת השיתוף על נכס חיצוני רק מעצם החיים המשותפים, ארוכים ככל שיהיו, ויש להותיר על בן הזוג הטוען לשיתוף, את הנטל להוכיח כי הייתה כוונה של המנוח לשתף ברכושו הנפרד (כשהכוונה רק לנכסים חיצוניים ולא לדירת מגורים או לנכס שנרכש כתוצאה ממאמץ משותף).
- בענייננו, גם אם נלך לגישתו של כב' השופט שילה, בהתאם לדעת הרוב, הרי שהמנוח גילה דעתו במפורש כי נכסים שהוא קיבל בירושה, שייכים לו בלבד – הדבר עולה מהצוואות עליהן חתמו המנוח ורעייתו בשנת 2004 (כאשר כל אחד פירט בצוואתו את רכושו והפער בין שתי הצוואות מעיד על כך שהיה ברור לשניהם שלמנוח יש רכוש שאיננו בבעלות רעייתו, באותה עת הייתה הכוונה למגרש בח' שקיבל בירושה).
- זאת ועוד, מעדותה של ב' עולה כי כלל לא הייתה מעורה בנעשה ביחס למקרקעין שהמנוח קיבל בירושה מהוריו, אופן ניהולם (ביחד עם אחיו של המנוח ובהמשך עם אחיינו) ובפרט במסירת הטיפול בנכס לבנם מ' והכסף שהועבר לידיו (פרוטוקול עמ' 34 שורות 24 ואילך).
- גם עדותו של עו"ד א', שייעץ למנוח ולמ' בעניין זה, מחזקת התרשמותי כי הצדדים כולם (הן המנוח, הן רעייתו והן מ') ראו בנכסים שקיבל המנוח בירושה, כנכסים חיצוניים, אותם ניהל מ' לאורך השנים ובהם השקיע ממקורותיו (פרוטוקול עמ' 9 שורה 13 ואילך).
- לפיכך, אני קובעת שחזקת השיתוף איננה חלה על הזכויות במגרש בג' שקיבל המנוח בירושה מהוריו והוא היה רשאי ליתן ביחס אליהן הוראות נפרדות בצוואתו, כפי שעשה.
תמורת מכירת המגרש בח' –
- המנוח מכר את המגרש שבח' והעביר את מלוא התמורה לידי בנו מ', בשנת 2014.
- ב' טענה כי יש לחייב את מ' להעביר לידיה מחצית מהתמורה שהתקבלה לידיו.
- עו"ד ו' העיד כי הוא טיפל במכירה ולפי הוראות מפורשות שקיבל מהמנוח, הוא העביר את מלוא כספי התמורה למ' (פרוטוקול עמ' 14 שורה 18 ואילך).
- טענתה של ב' כי כוונת המנוח הינה שמ' ישמור את הכסף או את חלקו בנאמנות עבורה או עבור בנותיהם לא הוכחה ועו"ד ו' אף ציין כי הדבר לא נאמר לו.
- בעניין זה אין די בעדותיהן של ב' ובנותיה, כי המנוח אמר זאת, עת היה על ערש דווי, כי כך ביקש ממ' וכי הוא משוכנע שזה יקיים את רצונו.
ויותר מכך, אף אם כך אמר המנוח לבנותיו ולרעייתו, אין די בכך כדי להוכיח שהדברים אכן נאמרו למ' וכי הוא ראה בהם, משום הוראה.
- מצאתי להוסיף ולהבהיר כי עצם העובדה שהמגרש בח' נזכר בצוואתו של המנוח משנת
2004 ולא נזכר בצוואתה של ב' שנחתמה באותה עת, מעיד לטעמי כי גם ב' וגם המנוח
ראו בו, כנכס שאיננו משותף.
לפיכך, גם לאור גישתו של כב' השופט שילה בפסה"ד הנ"ל, ישנן ראיות לכך שהמנוח גילה
במפורש דעתו, כי גם נכס זה, שהתקבל בירושה איננו נכס משותף.
- היות ולא מדובר בנכס שלב' היו בו זכויות מלכתחילה והיות ולא הוכח כי מ' קיבל את
תמורתו למשמרת (שלוש שנים לפי שאביו נפטר), אינני מקבלת את העתירה לחייב את מ'
להעביר לאמו חלק מתמורת המגרש.
- יחד עם זאת, בשים לב לדבריו של מ', לכל אורך ההליך, על הקושי הקייםֹֹ שיש מצידו, בניהול ההליך, לצד ניסיונות הפשרה שהיו בין הצדדים, לכל אורך ההליך, בסיוע באי כוחם, סבורני כי ככל שכך אכן נאמר למ', על ידי אביו, הוא יקיים את מצוות אביו המנוח.
ואדגיש לשם כך את הדברים שאמר מ', עם תחילת עדותו:
פרוטוקול עמ' 39 שורה 13 – "אני רוצה להתנצל על המצב המר שנקלענו אליו".
כמו גם לדברים שכתב בהתנגדות שהגיש, על השלום ששורר בינו לבין אמו ועל משאלתו הכנה כי הצדדים יגיעו להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט (סעיף 3 להתנגדות).
תשלום חודשי בסך 1,400 ₪ לחודש.
- ב' עתרה בנוסף לחייב את מ' להמשיך ולהעביר לידיה סך של 1,400 ₪ לחודש, כפי שעשה עת היה אביו בחיים, מתוך דמי השכירות שגבה מהנכס בג'.
- ב' לא עמדה בנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי הייתה התחייבות של מ' לעשות כך, אם מיוזמתו ואם לאור הוראה שקבל מאביו המנוח.
אין די בעובדה שמ' נהג להעביר להוריו סכום כספי כלשהו, כל זמן שהוא התגורר ביחידה שצמודה לביתם, כדי לקבוע שהוא היה חייב להמשיך ולעשות כן, לא כל שכן, לאחר שיצא מהיחידה וזו מושכרת כעת לאחרים (וב' היא שגובה את דמי השכירות).
לאור האמור אני דוחה גם דרישה זו.
- לסיכום הפרק הרכושי – אני דוחה עתירותיה של ב'.
60.1 אינני מקבלת דרישתה של ב' לקבוע כי העיזבון כולל רק את מחצית הזכות במגרש
בג'.
60.2 אינני מחייבת את מ' להעביר לב' את הסכום שקבל מאביו בעקבות מכירת
המגרש בח'.
60.3 אינני מחייבת את מ' להעביר לב', סך של 1,400 ₪ בשבוע, בגין דמי
שכירות.
הוצאות משפט
- לאור התוצאות אליהן הגעתי, אני מחייבת את ב' לשלם למ' סך כולל של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט, בתביעה הרכושית.
הסכום נקבע על הצד הנמוך על מנת לאפשר לצדדים לעשות ניסיון נוסף להשיב את השלום לביתם.
אינני עושה צו להוצאות בעניין התובענות לקיום הצוואות וההתנגדות שהוגשה ביחס לצוואת
2012, בשים לב לכך שקבעתי ששתי הצוואות תקוימנה.
ניתן היום, כ"ו סיוון תשפ"א, 06 יוני 2021, בהעדר הצדדים.