השופט י. דנינו:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת רותם קודלר עיאש), שניתן ביום 14.2.19, בשתי תביעות הדדיות, שעניינן איזון משאבים ופירוק שיתוף בנכסיהם של בני הזוג (תלה"מ 54260-12-16, ותלה"מ 34819-01-17). במסגרת פסק הדין, נקבע כי מסת הנכסים של בני הזוג במסגרת איזון המשאבים ביניהם, תכלול, בין היתר, בית ומגרש במשק 87 במושב ***** (להלן: "הבית והמגרש"), וכן שווי דירה ברחוב *******, אשקלון, הידועה כגוש **** חלקה ** תת חלקה * (להלן: "הדירה"). לא נפסקו הוצאות לחובת מי מהצדדים.
גרעינה ושיעורה של הודעת הערעור, סבה אחר קביעת בית משפט קמא כי יש לכלול את שווי הדירה במסגרת 'איזון המשאבים' בין המערערת 2 והמשיב (להלן: "בני הזוג"), חרף העובדה כי הדירה רשומה בלשכת רישום מקרקעין על שם בנם של בני הזוג, המערער 1, מר ד.נ. (להלן: "ד'"), מאז שנת 2008.
למען שלמות התמונה נבאר כי לגבי סוגיות נוספות שהוכרעו בפסק דינו של בית המשפט, לא הוגש ערעור, ועל כן, אין אנו נדרשים לדון בהם. בכלל זאת, נדחו תביעות המשיב לחלוקת המיטלטלין שנותרו בבית במושב, ולקבלת דמי שימוש מאז עזב את הבית בתחילת שנת 2010. בכל הנוגע לתביעת המערערת לקבלת מחצית מהתמורה שקיבל המשיב ממכירת עדר צאן ובקר שנצבר בחייהם המשותפים של בני הזוג, נקבע כי על המשיב להחזיר למערערת סכום של 70,000 ₪, המהווה מחצית מתמורת המכירה שקיבל.
כבר בשלב זה נציין כי מחלוקות שונות בין בני הזוג הנוגעות להליך הגירושין ביניהם, פרנסו הליכים משפטיים קודמים, בערכאות שונות. תצרף ההליכים שנוהלו, מניב מסקנה בדבר קיומו של סכסוך משפחתי מורכב, בו ניצבים ההורים, ר' ו-א' נ', משני צדי המתרס, ובכל צד אוחזים חלק מילדי המשפחה: האב ושתי הבנות במחנה האחד, ולעומתם, האם ושני הבנים במחנה האחר.
עיקרי קביעות בית משפט קמא בפסק הדין מושא הערעור
בית המשפט קבע כי "אין חולק כי הבית והמגרש נרכשו על ידי מר נ' בטרם הנישואין" (ס' 4 לפסק הדין; השוו: שם, ס' 18), ואילו באשר לדירה באשקלון נקבע כי אומנם לא נסתרה טענת המערערת 2 (להלן: "המערערת"), לפיה הדירה נמסרה לה במתנה על ידי אימה.
בעוד אשר המשיב לא התנגד לפירוק השיתוף בבית ובמגרש, הרי המערערת התנגדה להבאת שווי הדירה באשקלון בחשבון נכסי בני הזוג הראויים לאיזון.
בית המשפט קבע, כי על יסוד התשתית הראייתית שהונחה בפניו, לצורך איזון המשאבים הכולל, יש להביא בחשבון מסת נכסי בני הזוג, הן את הבית והמגרש והן את שווי הדירה.
מאחר שכאמור לא הייתה מחלוקת בין בני הזוג כי יש לכלול את הבית והמגרש כחלק מנכסי בני הזוג לצורך איזון המשאבים, עיקר נימוקי בית משפט קמא הוקדשו לצורך ביסוס המסקנה, לפיה יש לראות אף את שווי הדירה כחלק מהנכסים בני האיזון של בני הזוג. מסקנת בית המשפט בנדון מיוסדת על אגד שיקולים, אשר המכנה המשותף הניבט מהם, מבקש לגזור מסקנה כי חרף העברת הדירה לד' ורישומה על שמו בלשכת רישום מקרקעין בשנת 2008, כוונת בני הזוג הייתה לראות בדירה כחלק מנכסיהם המשותפים.
בכלל זאת, נקבע כי במשך כל שנות נישואיהם, התקיימו בני הזוג מקצבאות הבטחת הכנסה ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בלבד. בנסיבות אלה, נקבע כי העברת הזכויות בדירה לבן ד', "מעוררת שאלות, ספקות ותהיות" (סעיף 19(ג) לפסה"ד).
למעשה, נקבע כי העברת הזכויות לבן ד' ללא תמורה, כאשר ד' מעיד על עצמו כי הוא מתפרנס בכוחות עצמו, מחזקת את גרסת המשיב, לפיה "הדבר נעשה למראית עין בלבד, על מנת להתחמק מחוב משותף של בני הזוג לבטל"א" (עמ' 13 לפסה"ד שו' 2-3). ראיה לכך שמדובר בהעברה 'למראית עין', מצא ביהמ"ש בכך ש"בפועל הוכח כי מתקבלים בידה פירות אותו נכס, המשתלמים לה על ידי הבן ד'" (שם, שו' 8-9).
מאידך, בית המשפט קיבל את עמדת המערערת, ובנה ד', לפיה העברת הדירה על שמו נעשתה כ"מתנה על תנאי" (עמ' 11 לפסה"ד שו' 14). בהקשר זה, המערערת העידה כי היא וד' חתמו על הסכם בפני עורך דין, במסגרתו התחייב ד' כי כנגד העברת הזכויות בדירה על שמו, הוא ידאג לה ויטפל בה עד אחרית ימיה (שם, שו' 9-14; השוו: עדות ד', שם, שו' 16-34, וכן בעמ' 12 שו' 8-10).
ממילא, כך הוסיף וקבע בית המשפט, מאחר שבהסכם נקבע כי הענקת הזכויות בדירה לד', כפופה לכך שזה האחרון ידאג למערערת עד סוף ימיה, הרי הדבר מלמד כי "נשמרות זכויותיה של האם בדירה, לרבות קבלת פירות הנכס" (שם, שו' 17-18; כן ראו: עמ' 14 שו' 5-8).
על יסוד קביעתו כי הבית והמגרש נרכשו על ידי המשיב טרם נישואיו (עמ' 2 לפסה"ד שו' 18), הוסיף וקבע בית המשפט כי הסכמת המשיב לחלוקה שווה של הבית והמגרש בינו לבין המערערת, "אינה נובעת באופן אוטומטי מכוח הדין" (עמ' 13 שו' 20). על כן, ומאחר שנמצא כי הדירה באשקלון הועברה לד' 'למראית עין', יש לפעול לאיזון המשאבים "על פי כללים של צדק והגינות" (שם, שו' 24-25; השוו: עמ' 8 שו' 31-32).
לא ניתן להלום, כך נקבע, כי "...הבעל, אשר נתן הסכמתו לחלוק עמה בנכס שהביא עמו לפני הנישואין, מתוך הסתמכות על כלל נכסי המשפחה, מוצא עצמו עם מחצית משווי הבית והמגרש, בעוד שאשתו נהנית גם ממחצית נכס שהביא עמו לפני הנישואין וגם מנכס נוסף ומפירותיו. המתכונת המתוארת הינה בבחינת "שלי-שלי, וגם שלך-שלי" (עמ' 13 שו' 30-33).
בהיותו ער להוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), המחריגה נכסים שהתקבלו במתנה ממצבת הנכסים בני האיזון, קבע בית המשפט כי "עקרונות הצדק ומניעת מצב של פערי כוחות כלכליים בעת פקיעת הנישואין, וכן הציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל...", מחייבים כי גם הדירה תיכלל במכסת הנכסים בני האיזון.
אחר זאת, בא בית המשפט לכלל הערכת הנכסים השונים, ולאופן ביצוע איזון המשאבים, בין היתר, על רקע קיומם של חובות הרובצים על הבית והמגרש. ניתוח הדברים הוביל למסקנה כי הפער בין שווי הבית והמגרש לבין שווי הדירה אינו משמעותי, ועל כן, הוענקה למערערת האפשרות לבחור בין תשלומי איזון לבין בחירת הנכס אשר ישמש למגוריה.