פס"ד בערעור צוואה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת הבכירה שושנה ברגר) בתמ"ש 47146-10-19 מיום 18.9.22.

רקע:

המערער והמשיבות 4-2 (להלן: "האחיות") הם ילדיהם של המשיבה 1 (להלן: "האם") והמנוח י' ב' ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לעולמו ביום xx.04.90.

האם והמנוח חתמו על צוואה ביום 13.10.88 (להלן: "הצוואה המשותפת") לפיה, בין היתר:

"1) הננו הבעלים של דירה ברח' XX בה אנו מתגוררים והרשומה במשרד ספרי האחוזה על שם שנינו בחלקים שווים.

2) ...

א. אחרי מותו של ב' י' אשתו ב' צ' (האם, ע"א) תקבל הנ"ל בשלמותו.

ב. אחרי מותה של ב' צ' יקבל בעלה ב' י' הנ"ל בשלמותו.

ג. באם חס ושלום נמות שנינו יחד באותו זמן ו/או בזמנים שונים ואף אחד מאתנו לא ישאר בחיים יתחלק רכושנו באופן הבא:

1. הדירה ברח' XX בXX תמכר והתמורה תחולק בחלקים שווים בין:

כ' ג' (המשיבה 2) ...

ר' ס' (המשיבה 3) ...

כ' ב' (המערער) ...

מ' ב' (המשיבה 4) ...

צ' ג' (הנכדה)...

יצוין ... כי באם אחרי מותנו ... ימצא ילד אשר נפטר לפנינו חס ושלום והשאיר ילדים (כולל בנות) יירשו ילדיהם את חלקי הנפטר בחלקים שווים ביניהם.

2. הדירה ברח' XX בXX ... תרשם ע"ש מ' ב' ... ובמידה והדירה רשומה כבר על שמה לא תצטרך מ' להחזיר אגורה אחת ...

3. מבנה התעשיה ברח' XX בXX ... יקבל ב' כ' ב'...". (ההדגשות אינן במקור)

עוד נקבע בסעיף 5 לצוואה ההדדית כי "צוואתנו הנוכחית הינה הצוואה האחרונה ובלתי חוזרת וכל צוואה אחרת שלנו הקודמת לה, באם קיימת מבוטלת בזה".

ביום 9.2.14 ניתן צו קיום צוואה אחר המנוח, לצוואה המשותפת, וביום 7.3.14 חתמה האם על בקשה לרישום הצו.

ביום 23.3.14 הועברו זכויות המנוח בדירה ברח' XX בXX, הידועה גם כתת חלקה X, בחלקה X, גוש XXXXX (להלן: "הדירה"), בלשכת רישום המקרקעין, ע"ש האם, בהתאם לצוואה המשותפת ולצו קיום הצוואה. בו-ביום הועברו מלוא הזכויות בדירה ללא תמורה מהאם ע"ש האחיות.

אין חולק כי בפועל המשיכה האם כל השנים לגור בדירה עד עצם היום הזה, והיא המחזיקה בה.

האם חתמה על שתי צוואות מאוחרות יותר, מהימים 18.8.92 ו- 1.4.02, שבהן הסבירה מדוע צריכה הדירה להינתן רק לאחיות.

ביום 28.10.19 הגיש המערער כנגד המשיבות את התביעה מושא הערעור למתן פסק דין הצהרתי לפיו, ההעברה ללא תמורה מיום 23.3.14 של זכויות האם בדירה לאחיות, בוצעה בניגוד לדין, והיא בטלה.

המערער טען בבית המשפט קמא את הטענות כדלקמן:

1. צוואת המנוח והאם הינה צוואה הדדית, האוסרת שינויה בידי מי מבין עורכיה מתוך הסתמכות של שני הצדדים האחד על משנהו. האם לא הייתה רשאית להעביר את הדירה ע"ש האחיות בניגוד להוראות הצוואה.

2. הצוואה קובעת הסדר של יורש אחר יורש. האם לא הייתה רשאית לעשות כל עסקה בדירה. פעולה זו שמורה ליורשים שאחריה.

3. העברת הדירה ללא תמורה מהאם לאחיות עומדת בניגוד לסעיף 8א. לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") שכן האם עדיין מתגוררת בדירה, וההעברה בוצעה על מנת לעקוף את הוראות החוק והצוואה.

    

   פסק דינו של בית המשפט קמא:

בית המשפט קמא קבע, לאחר בחינת מכלול הראיות שבתיק, כי דין התביעה להידחות. בית המשפט קמא סבר כי העברת הזכויות מהאם לאחיות בוצעה כדין בשל העדר מניעה מצד האם להעביר את הזכויות בדירה לאחיות מן הטעמים הבאים:

1. ההסדר שקבעו המנוח והאם בצוואה המשותפת, אינו הסדר של "יורש אחר יורש", לפי סעיף 42 לחוק הירושה, כטענת המערער, אלא הסדר של "יורש במקום יורש", לפי סעיף 41 לחוק הירושה. מהוראת סעיף 2א' לצוואה המשותפת, נלמד כי המנוח קבע שמי שיירש אותו, היא האם. אולם, הוא ציפה כי ייתכן שהאם לא תהיה בחיים בעת פטירתו, ולכן הורה כי במקרה שכזה, תימכר הדירה, והתמורה תחולק בחלקים שווים למערער, לאחיות ולנכדה במקומה [סעיף 2ג(1) לצוואה המשותפת]. אין בצוואה המשותפת כל התייחסות ליורש שיבוא אחר האם, במקרה שהאם היא היורשת. לאחר שירשה האם את עיזבון המנוח, ומשלא קוים התנאי ברישא של סעיף 2ג' לצוואה המשותפת (המנוח והאם לא מתו יחד באותו זמן ו/או בזמנים שונים, ואף אחד מהם לא נשאר בחיים, שכן האם עודנה בחיים), הרי שהוראות צוואת המנוח מוצו. לפיכך, האם רשאית הייתה לעשות ברכוש שירשה מהמנוח, כפי שחפצה.

2. אף אם היינו מניחים, לטובת המערער, כי מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש", הרי שהאם בחייה רשאית לנהוג בדירה כבשלה (סעיף 42 לחוק הירושה), והיורשים אחריה לא יזכו אלא במה ששיירה האם. המנוח הורה בצוואה המשותפת כי "אחרי מותו של ב' י' אשתו ב' צ' תקבל הנ"ל בשלמותו", ולא הורה דבר באשר להגבלת כוחה של האם לנהוג בנכסים שירשה בעודה בחיים. בין אם ההסדר שלפנינו הוא הסדר של "יורש אחר יורש", ובין אם הוא הסדר של "יורש במקום יורש", לא היה, לגופו של עניין, כל איסור על האם להעביר את הדירה לאחרים בחייה.

3. העברת הזכויות במבנה התעשייה ברחוב הXX בXX, מהאם לידי המערער, מחזקת את המסקנה שלא נפל דופי בהעברת הזכויות בדירה ע"ש האחיות.

4. לאור המסקנה כי מדובר בהסדר של "יורש במקום יורש", הרי שמתייתר הצורך להידרש לשאלה אם מדובר בצוואה הדדית אם לאו לצורך הכרעה בתובענה דנן.

5. למעלה מן הצורך, סעיף 2 לתיקון מס' 12, התשס"ה-2005, ס"ח 714 לחוק הירושה (שבו התווספה הוראה בדבר צוואות הדדיות), קבע כי הוראות התיקון לחוק "לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו". מאחר שבענייננו, הצוואה המשותפת נחתמה ביום 13.10.88, ואילו התיקון לחוק נכנס לתוקפו ביום 1.8.05, הרי שאינו חל על ענייננו, דהיינו: סעיף 8א. לחוק הירושה, שכותרתו "צוואות הדדיות", אינו חל על ענייננו.

6. גם לו מדובר היה בצוואה הדדית במקרה דנן, הרי שלא חלה מגבלה על האם להעביר הדירה בחייה.

7. לאור הקביעה כי ההעברה בוצעה כדין, ואינה מנוגדת להוראות הצוואה המשותפת, מתייתר הצורך לבחון את השאלה אם ההעברה בוצעה על מנת לעקוף את הוראות הצוואה. אולם, טענת המערער לפיה, העברת הדירה ללא תמורה מהאם לאחיות, עומדת בניגוד לסעיף 8 לחוק הירושה - נדחית. על רקע הפרשנות הזהירה והמצמצמת שיש ליתן להוראת הבטלות שבסעיף 8(ב) לחוק הירושה, עסקת המתנה הושלמה, וזכויות האם בנכס הועברו במלואן לאחיות לאלתר, בחייה של האם. אין מדובר ב- "מתנה מחמת מיתה". הסכמת האם והאחיות כי האם תמשיך להתגורר בדירה למשך כל ימי חייה, אין בה כדי לפגום בבעלות האחיות על הדירה.

8. אין לקבל טענת המערער לפיה, הצוואות המאוחרות של האם מלמדות על הפיקטיביות שבעסקת העברת הדירה ללא תמורה. אין מקום להידרש לצוואות המאוחרות שאינן רלוונטיות להכרעה בתובענה.

9. אין כל ממש בטענת המערער לפיה, הימנעותה של האם ממתן עדות, פועלת לחובתן של המשיבות. מדובר באישה בת 96 שנה (ילידת xx.04.26) אשר הוצג תיעוד רפואי אודות מצבה. לפיכך, יש לקבל את עמדת המשיבות לפיה, האם אינה יכולה להעיד בבית המשפט קמא.

10. לנוכח האמור, לא היה כל פסול בהעברת הזכויות בדירה לאחיות, וההעברה הייתה חוקית. לפיכך, דין התביעה להידחות תוך חיוב המערער בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

     

    טענות הצדדים בערעור:

המערער טען בכתב הערעור את הטענות הבאות:

1. בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי מדובר בענייננו בהסדר של "יורש במקום יורש", לפי סעיף 41 לחוק הירושה. הצוואה שערכו המנוח והאם בשנת 1988, היא צוואה הדדית שקבעה הסדר של "יורש אחר יורש", לפי סעיף 42 לחוק הירושה. בסעיף 2ג' לצוואה, הורו המנוח והאם למעשה כי רק לאחר פטירת שני בני הזוג, בזמנים שונים, ובעת ששניהם לא יהיו בחיים, תימכר הדירה, ותמורתה תחולק בין הזוכים בחלקים שווים. המנוח והאם התכוונו שהדירה תמשיך ותשמש למגורים את בן הזוג שנותר בחיים, והוא לא יוכל למכרה (איסור כל טרנזקציה בדירה לפני פטירת שני בני הזוג). לפיכך, העברת הזכויות בדירה בחייה של האם, מנוגדת לסעיף 53 לחוק הירושה המגביל את כוחו של היורש הראשון. למצער, האם לא יכולה הייתה להעביר את חלקו של המנוח.

2. בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי גם לו היה מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש", לא היה בכך כדי למנוע את ההעברה. עת ניתנו הוראות ליורש הראשון, האם לא הייתה רשאית לרוקן את העיזבון ולהעביר את הנכסים שירשה כאוות נפשה.

3. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי העברת הזכויות במבנה התעשייה ע"ש המערער, מחזקת את המסקנה שלא נפל דופי בהעברת הזכויות ע"ש האחיות. פעולת האם מעידה כי הייתה מחויבת להוראות הצוואה המשותפת, ולכך שנכס זה מיועד למערער לאחר פטירתה, ואינה רשאית לעשות בו כרצונה.

4. אם תיוותר על כנה קביעת בית המשפט קמא כי מדובר בהסדר של "יורש במקום יורש", אין בכך כדי להכריע לחובת המערער שכן ההעברה ללא תמורה שבוצעה מהאם לאחיות, בו-ביום שבו נרשמו זכויות האם בדירה מכוח צו קיום הצוואה שהוצא לאחר 24 שנים מפטירת המנוח, עומדת בניגוד להוראת הצדדים, כוונתם והסתמכותם בצוואה ההדדית.

5. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לאור מסקנתו כי מדובר בהסדר של יורש במקום יורש, מתייתר הצורך להידרש לשאלה אם מדובר בצוואה הדדית אם לאו. יש רלוונטיות לשאלת מאפייני הצוואה ולשונה ואם נסיבותיה מטילות מגבלות על ההעברה ללא תמורה שבוצעה. לפיכך, יש לדון גם בשאלת ההדדיות של הצוואה שכן צוואה הדדית (גם אם נערכה לפני התיקון, כבענייננו) משקפת את הסתמכות ותום ליבם של הצדדים לעריכתה. הצדדים לצוואה קבעו במפורש כי היא בלתי חוזרת, כלומר: ראו בצוואתם הסכם מחייב שלא ניתן לחזור ממנו.

6. במועד ביצוע ההעברה ללא תמורה, הייתה האם, אישה לא משכילה, כבת 90 שנה. שתי הצוואות המאוחרות, הנטענות על ידי המשיבות, מלמדות כי האם ראתה עצמה מודעת ומחויבת להוראות הצוואה המשותפת, ולכן מצאה לנכון לנמק את סטייתה מהן בצוואות המאוחרות.

7. ההעברה ללא תמורה עומדת בניגוד להוראות ולתכלית של סעיף 8(ב) לחוק הירושה, ולכן אינה בת תוקף. העובדות, עדויות המשיבות והימנעותן מהבאת ראיות שברשותן (הסכם ההעברה ללא תמורה, המצוי בשליטת המשיבות, לא הוצג לבית המשפט קמא; והימנעותן מעדות האם), מעידות בבירור כי בענייננו מדובר במתנה שנועדה להיות מוקנית לאחיות רק לאחר פטירת האם אחרי אריכות ימיה ושנותיה. הבעלות בדירה נרשמה אמנם ע"ש האחיות ללא תמורה, אך הבעלות הקניינית נותרה בפועל במלואה וכמקודם, בידי האם שלה הזכות המלאה אז והיום להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר. עובדה זו, יחד עם סמיכות הזמנים בין מועד אישור הצוואה למועד העברת הזכויות בדירה לאחיות ללא תמורה, והסתרת ההעברה ללא תמורה מאת המערער וגילויה בדרך אקראי סמוך למועד הגשת כתב התביעה לבית המשפט קמא, מעידות כי מכירת הדירה ללא תמורה נועדה כדי לעקוף את הצוואה המשותפת ואת הוראות חוק הירושה.

8. לפיכך, יש לקבל את הערעור, לקבוע כי העברת הזכויות בדירה ללא תמורה מהאם לאחיות, בוצעה שלא כדין, ולחייב את המשיבות, יחד ולחוד, בהוצאות ובשכ"ט עו"ד ומע"מ בשתי הערכאות.

    

המשיבות טענו בתשובתן לכתב הערעור את הטענות הבאות:

1. צדק בית המשפט קמא בקבעו כי בנסיבות העניין, מדובר במתנה שניתנה לאלתר, כי עסקת המתנה הושלמה עם הרישום בטאבו, וכי האם הייתה רשאית להמשיך להתגורר בדירה על פי הסכמי השכירות שנחתמו. עסקת המתנה אינה בטלה לפי סעיף 8 (ב) לחוק הירושה. הפסיקה עליה הסתמך המערער, דנה במקרים בהם לנותן המתנה נותרו זכויות קנייניות מהותיות בנכס עד כדי כך שנותן המתנה היה רשאי לבטל המתנה בעל עת, למכור הנכס או הנותן היה מעורער בנפשו כשנתן את המתנה. אולם, בענייננו, מדובר בפעולה שאינה ירושה, ולכן ההעברה בחיים של הנכס היא זכותה של הנותנת.

2. יש לדחות את טענת המערער לפיה, הצוואה משנת 1988 הינה צוואה הדדית, ולכן חל עקרון ההסתמכות. הצוואה נערכה בשנת 1988 בעוד שסעיף 8א. לחוק הירושה נחקק רק בשנת 2000. צוואה הדדית אינה מונעת העברת נכס המוזכר בה בהיות המצווה עדיין בחיים. סעיף 42 לחוק הירושה שכותרתו יורש אחר יורש מונע רק הורשה, ואין בענייננו כל כוונה אחרת משתמעת, אלא מדובר בהעברה אמיתית ומיידית. צוואה משותפת שאינה הדדית, אינה כוללת כל אינטרס הסתמכות.

3. באשר לטענת המערער כי מדובר בהסדר "יורש אחר יורש" שחלה לגביו הגבלת סעיף 53 לחוק הירושה, הרי שההגבלות בנוגע לעיזבון שנקבעו בסעיף 53 לחוק הירושה, אינן רלוונטיות לענייננו שכן אין בצוואה הוראות המגבילות את זכותו של הצד שנותר בחיים, לחלק העיזבון בצורה שתיראה לצד שנותר בחיים עוד בחייו. המערער קיבל בימי חיי האם ולאחר פטירת המנוח, מבנה תעשיה המוזכר בצוואה, והאם בהיותה כשירה בעת עריכת שתי צוואות חדשות, הסבירה הסיבות לפעולה זו. עו"ד קדוש שערך את הצוואה משנת 1988, וכן את הצוואה משנת 1992 (ולא זומן לעדות; מה שפועל לחובת המערער), לא ניסח את הצוואה המאוחרת בהתאם לעקרון ההסתמכות, והמערער לא מחה בפני אף גורם על העברת הדירה לאחיות שכן ידע כי הוראה זו ניתנה בשל העברת מבנה התעשייה אליו.

4. יש לדחות את טענת המערער כי על פי סעיף 5 לצוואה, מדובר בהתחייבות בלתי חוזרת. הפסיקה קבעה כי לא ניתן להגביל אדם מלערוך צוואה חדשה אם רצונו בכך, וכי אין להחיל את סעיף 8א. לחוק הירושה באופן רטרואקטיבי על צוואות שנחקקו לפניו, לרבות לגבי עקרון ההסתמכות.

5. צדק בית המשפט קמא בקבעו כי גם בשתי החלופות של "יורש אחר יורש" ושל "יורש במקום יורש", לא ניתן לבטל את העברת הזכויות בדירה.

6. יש לפרש את אי העדת האם כנגד המערער, ולא כנגד המשיבות. בעוד שלמשיבות יש הסבר הגיוני לאי העדת האם בת ה- 96 (מחשבה על הסבל שייגרם לה; מצב פיזי קשה ומצב מנטלי קוגניטיבי המונע ממנה להעיד), הרי שלמערער אין כל הסבר לכך שכן לטענתו, האם כשרה להעיד.

במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 30.1.23, מסר בית המשפט הצעה לצדדים לפיה, יירשמו לטובת המערער זכויות בשיעור 1/12 בדירה בעוד שיתר קביעות בית המשפט קמא יעמדו בעינן. ב"כ המערער הסכימה להצעה וביקשה שבית המשפט יורה על החזר הוצאות. בהחלטתנו בתום הדיון, קבענו כי ככל שלא תהיה הסכמה מצד ב"כ המשיבות להצעה זו, יינתן על ידינו פסק דין במסגרת הערעור, וזאת על יסוד החומר הקיים. לאור בקשת ב"כ המשיבות מיום 30.1.23 כי בית המשפט יכריע בערעור בהתאם להחלטה מיום 30.1.23, הגיעה העת למתן פסק דין בערעור.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים בערעור ובכתב התשובה, שוכנענו כי דין הערעור להידחות, וכי יש לאשר את פסק דינו של בית המשפט קמא לפי סעיף 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כמו בית המשפט קמא, אף אנו סבורים כי ההסדר שקבעו המנוח והאם בצוואה, אינו הסדר של "יורש אחר יורש" עליו חולשת הוראת סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. צודק בית המשפט קמא בקביעתו כי בסעיף 2א' לצוואה, קבע האב המנוח כי יורשתו היא האם, וכי אין בצוואה המשותפת כל התייחסות ליורש שיבוא אחר האם, במקרה בו האם היא היורשת.

לפיכך, משירשה האם את עיזבון האב המנוח על פי הצוואה, ולא התקיים התנאי שבסעיף 2ג' לצוואה, רשאית הייתה האם לעשות בעיזבון האב המנוח כרצונה, ובכלל זה, להעביר את הדירה בחייה לבנותיה.

המערער טוען בטיעוניו כי הצדדים לצוואה קבעו מנגנון של יורש אחר יורש לפי סעיף 42 לחוק הירושה שאם לא כן, אין משמעות לסיפא של סעיף 2ג' לצוואה המתייחס לנסיבות שבהן בני הזוג ימותו בזמנים שונים. לטענתו, סיטואציה זו יכולה להתרחש רק אחרי שהיורש הראשון זוכה, ועל כן ההוראה שבסעיף 2 ג' הינה הוראה של מי שירש לאחר מותו של היורש הראשון, קרי: יורש אחר יורש.

טענה זו שובת לב היא, במבט ראשון, ואולם אין בידינו לקבלה.

סעיף 2ג' לצוואה נועד לחול רק בנסיבות שבהן שני בני הזוג מצאו את מותם באותו אירוע, כאשר בשל אותו אירוע מתו יחדיו או שחל פער זמנים בין מועד פטירתם בשל אותו אירוע, שאז ורק אז, כאשר אף אחד מהם לא נותר בחיים, תימכר הדירה, ותמורתה תחולק, כאמור בסעיף 2ג' לצוואה. סעיף 2ג' לצוואה אינו עוסק בנסיבות שבהן שני בני הזוג ילכו לעולמם בשל אירועים שונים ובזמנים שונים, שאז חלות הוראות סעיפים 2א' ו- ב' כפשוטן.

הוראת סעיף 2ג' לצוואה עוסקת בנסיבות מיוחדות וספציפיות שבהן יתרחש אירוע (למשל: תאונה) שבעטיו שני בני הזוג ימותו יחד, או שיחול פער זמנים במועד פטירתם בשל אותו אירוע, אך אף אחד מהם לא יוותר בחיים בשל אותו אירוע. בנסיבות מיוחדות שכאלו, בהן ממילא שני בני הזוג לא יוותרו בחיים, תימכר הדירה, ותמורתה תחולק, כאמור באותו סעיף. בכל מקרה אחר שבו ילכו בני הזוג לעולמם במועדים שונים ובשל אירועים שונים, יחולו כפשוטן הוראות סעיפים 2א' ו- ב' לצוואה.

אילו ביקשו בני הזוג לקבוע בצוואה מנגנון של יורש אחר יורש, לא רק בנסיבות שבהן הלכו לעולמם בשל אותו אירוע, לא היו מדגישים בהוראת סעיף 2ג' לצוואה כי תחול רק בנסיבות שבהן "אף אחד מאיתנו לא ישאר בחיים", שהרי ממילא ההסדר של יורש אחר יורש נועד לחול בנסיבות שבהן יזכה השני לאחר שיזכה הראשון. אף יש להניח כי אילו ביקשו האם והמנוח להכפיף את הוראות סעיפים 2א' ו- ב', בכל מקרה, להסדר שבסעיף 2ג', היה ניתן לעניין זה ביטוי מפורש בצוואה.

כאמור, את ההסדר שבסעיף 2ג' לצוואה יש לפרש רק באופן שבו בשל אותו אירוע ימותו שני בני הזוג "יחד באותו זמן" או בפער זמנים באופן ששניהם לא יוותרו בחיים בשל אותו אירוע. רק במקרה כזה, כאשר שניהם אינם בין החיים, נולד הצורך לקבוע מנגנון באשר לאופן חלוקת עיזבונותיהם. בכל מקרה אחר שבו אחד מבני הזוג נותר בחיים, חלות ההוראות הברורות והפשוטות שבסעיפים 2א' ו- ב' להוראות הצוואה לפיהן, היורש הוא בן הזוג שנותר בחיים.

לסיכום: בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר המנוח נפטר ראשון, והאם נותרה בחיים, חלות הוראות סעיף 2א' לצוואה לפיהן, האם היא היורשת, וכלל אין תחולה להוראת סעיף 2ג' לצוואה. כפועל יוצא מכך, קביעתו של בית המשפט קמא כי האם רשאית הייתה להעביר הדירה בחייה לבנותיה - נכונה.

לאור התוצאה אליה הגענו בה דחינו את עמדת המערער כי הצוואה קובעת הסדר של יורש אחר יורש, ולאור קביעתנו כי הוראת סעיף 2ג' לצוואה אינה רלוונטית לענייננו, אין לנו צורך לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בצוואה הדדית, ואם יש להחיל בצוואה הדדית, בנסיבות של "יורש אחר יורש", את עקרון תום הלב/הסתמכות גם בנסיבות שבהן לא חל סעיף 8א' לחוק הירושה. נותיר ההכרעה בסוגיה זו לעת מצוא, כפי שעשה בית המשפט קמא.

ואולם, נסתפק בהערה כי לשיטה לפיה, בצוואה הדדית, הכוללת הסדר של יורש אחר יורש, שהוראת סעיף 8א' אינה חלה עליה, רשאי בן הזוג שנותר בחיים לעשות ברכוש שקיבל מעיזבון בן זוגו ללא כל הגבלה, כל עוד לא הוטלה הגבלה שכזו בצוואה, יש תימוכין בפסיקה הקיימת. וראו: דעת הרוב בע"א 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) (2007); וכן דברי כב' השופט שילה בעמ"ש (מחוזי ת"א) 52719-06-20 א' נ' ב' (נבו 2.3.2022).

צודק בית המשפט קמא גם בהנמקתו כי לאור קביעתו שההעברה של הדירה לאחיות אינה נוגדת את הוראות הצוואה, מתייתר הצורך לבחון אם ההעברה נועדה לעקוף את הוראות הצוואה.

אף מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא כי מדובר בנסיבות המקרה שלפנינו, במתנה גמורה, שהושלמה עם רישומה בלשכת רישום המקרקעין ביום 23.3.2014. אין מדובר במתנה שמועד הקנייתה הוא מועד פטירת האם, ולכן אין עסקינן בנסיבות שעליהן חולש סעיף 8(ב) לחוק הירושה העוסק במתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן. גם אם המתנה הותנתה בזכות מגורים של האם בדירה, כל ימי חייה, אין בכך, כפי שקבע בית המשפט קמא, כדי לפגום בבעלות האחיות בדירה. משהועברה הבעלות בדירה ע"ש האחיות, בלשכת רישום המקרקעין, אף לא ברורה לנו טענת המערער כי אי צירוף הסכם ההעברה ללא תמורה פועל לחובת האחיות. בית המשפט קמא אף נימק היטב את קביעתו לפיה, הימנעות האחיות מהעדתה של האם שהייתה אז בת 96, בשים לב למצבה הרפואי, אינו פועל לחובת האחיות.

צודק בית המשפט קמא אף בקביעתו כי הצוואות המאוחרות אינן מעידות על פיקטיביות עסקת המתנה, שכזכור, הושלמה ברישום, וכי אין בהן להשליך על פסק דינו של בית המשפט קמא.

לאור האמור, הערעור נדחה ופסק הדין מאושר על ידינו לפי סעיף 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018. המערער ישלם למשיבות, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ שיועברו למשיבות באמצעות בא כוחן, מתוך הפיקדון שהפקיד המערער לקופת בית משפט. יתרה ככל שקיימת תושב למערער באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, א' סיוון תשפ"ג, 21 מאי 2023, בהעדר הצדדים.