פס"ד בערעור של אישה על דחיית בקשתה לקיום צוואת בעלה כי לא הוכח שאינה משקפת את הרצון האמיתי של המנוח

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 14.4.21 (כב' השופטת נלי רוסמן גליס בת"ע 46864-10-17) שדחה את בקשת המערערת לקיום צוואתו של בעלה המנוח מאחר שהוכח שאין היא משקפת את רצונו האמיתי.

• רקע עובדתי

1. המערערת (לל' גם: האישה) היא אלמנתו של המנוח א' ד' ה' (לל': המנוח) שנולד בשנת 1929 ונפטר ביום 16.xx.

2. האישה והמנוח עלו ארצה מאירן בשנות השבעים של המאה הקודמת. המנוח היה דובר עברית ופרסית, ואולם הוא לא ידע קרוא וכתוב בעברית.

3. למנוח ולמערערת נולדו ארבעה ילדים: נ', מ', ג' ול'. הבן ג' נפטר בשנת 2006 והבת ל' נפטרה בשנת 2011. הבן ג' ז"ל הותיר אחריו שני בנים: י' שהוא המשיב (לל' גם: י') ור' והבת ל' ז"ל הותירה אחריה את הבן ב' (להלן: ב').

4. ביום 6.5.15, כשהמנוח היה כבן 85, ערכו האישה והמנוח צוואות בעדים. על פי צוואת המנוח (להלן: הצוואה) המערערת זוכה במחצית מעיזבונו ובמחצית השנייה זכו נ' ומ' (להלן: הבנים) ואילו ילדיהם של ג' ול' ז"ל לא זכו לדבר מהעיזבון.

5. לאחר פטירת המנוח, האישה הגישה בקשה לקיום הצוואה וב' הגיש התנגדות לצוואה. יותר משנה לאחר שב' הגיש התנגדות לצוואה, ביקש י' להצטרף להליך ולהתנגד לצוואה ובית המשפט נעתר לבקשתו והוא הגיש התנגדות מטעמו. י' טען שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, המנוח לא קרא עברית והצוואה לא תורגמה לו לפרסית ולכן המנוח לא הבין כלל על מה הוא חתם ומה משמעות הצוואה. בנוסף טען י' שהבנים נטלו חלק בעריכת הצוואה, הם לקוחות קבועים של עו"ד שולמית שרון שערכה את הצוואה (להלן: עוה"ד), הם נתנו לה הוראות לכתיבתה, המתינו במשרדה בזמן החתימה ושילמו לה את שכרה. כמו כן י' טען שהבנים השפיעו על המנוח בהשפעה בלתי הוגנת על מנת שיחתום על הצוואה וטענת המערערת שג' ול' ז"ל קיבלו מהמנוח כספים עוד בחייהם ולכן הודרו מהצוואה, אינה נכונה.  

6. המערערת טענה מאידך, שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה, הוא לא היה נתון להשפעה של איש והצוואה ביטאה את רצונו האמיתי, היות שהוא נתן רכוש רב לג' ול' שנפטרו, עוד בחייהם. הבנים לא היו מעורבים בעריכת הצוואה ונודע להם על קיומה רק לאחר עריכתה ולכן לטענתה יש לקיים את הצוואה.

7. מאחר שנטענה טענת היעדר כשירות של המנוח, מינה בית המשפט קמא כמומחה מטעמו את הפרופ' שלמה נוי (להלן: המומחה). בנוסף, מאחר שנטען ע"י י' שחתימת המערערת על הבקשה לקיום הצוואה זויפה ולא היא זו שחתמה על הבקשה אלא אחד מהבנים, מונתה מומחית להשוואת כתבי יד לבחינת אמיתות החתימה.

8. לקראת תום ההליך בבית המשפט קמא, הגיעו האישה, הבנים וב' להסכם שבמסגרתו חזר בו ב' מההתנגדות לקיום הצוואה.

9. בית המשפט קיבל את התנגדות המשיב ודחה את בקשת המערערת לקיים את הצוואה (להלן: פסק הדין).

10. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור.

• תמצית פסק הדין

1. המומחה קבע בחוות דעתו (להלן: חו"ד) שהמנוח היה כשיר לערוך את הצוואה למרות שבאותה העת הוא סבל מפגיעה קוגניטיבית מסוימת. חוות דעתו של המומחה נסמכת, בין היתר, על העובדה שאין במסמכים הרפואיים תיעוד שמצביע שלמנוח היתה בעיה קוגניטיבית במועד עריכת הצוואה. יש לאמץ את חו"ד המומחה שקבע שלמרות שמצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה היה ירוד במידת מה, לא ניתן לקבוע במידת ההוכחה הנדרשת שהמנוח לא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה.

2. עדות עורכת הצוואה עו"ד שרון והמערערת נמצאו "לא מהימנות וכאשר עורכת הצוואה ההינה להעיד עדות שאינה אמת בביהמ"ש, הרי שיש בכך כדי להשליך על טוהר הליך עשיית הצוואה על ידה ובפניה. הדברים אמורים בהתאם גם לגבי היעדר מהימנותה של התובעת עצמה, אשר הסתברה כדמות מפתח בעשיית הצוואה, עת היא היא אשר גם נהנית מהצוואה וגם מתרגמת הצוואה למנוח".

3. עוה"ד היתה עורכת הדין של הבנים והם נמנו בין קהל לקוחותיה. בין היתר, היא טיפלה בעסקאות שבמסגרתן הועברו נכסים מהמערערת והמנוח לבנים "דהיינו – שירותים משפטיים שבמהותם נועדו לשרת את האינטרסים הכלכליים של הבנים ולא של המנוח/של התובעת".
4. המנוח לא קיבל ייעוץ משפטי בלתי תלוי לעניין הצוואה והיא נערכה ע"י "גורם התלוי באינטרסים של הבנים עצמם". עוה"ד העידה שלא נערכה כל פגישה מקדימה בינה לבין המנוח והמערערת בטרם שהצוואה נחתמה לצורך הסבר המצב המשפטי ומתן ייעוץ. המערערת העידה שהפגישה ארכה פחות משעה. לאור העובדה שעוה"ד אמונה על האינטרסים של הבנים קיים "חשש כבד" שהצוואה הוכנה מבעוד מועד כך "שהפגישה הקצרה יחסית נועדה רק לצורכי החתמת המנוח על מעשה עשוי".

5. בסעיף 3.4 לצוואה (להלן: סעיף 3.4) נאמר כי: "הנני מצווה שאשתי תהיה זכאית לרשת את מחצית רכושי אך ורק באם אשתי לא תדרוש זכויות במחצית רכושי, מכוח חוק יחסי ממון ו/או חזקת השיתוף בין בני זוג. במידה ואשתי תדרוש זכויות ברכושי מכוח חוק יחסי ממון ו/או חזקת השיתוף כי אז ירשו את רכושי בשלמות בני נ' ... ומ' ... בחלקים שווים ביניהם".

6. מעדות עוה"ד עולה שהיא לא הסבירה למנוח ולמערערת מה משמעות הוראת סעיף 3.4 הנוגעת לשלילת הזכות לרשת אם האישה תתבע זכויות מכוח חזקת השיתוף. עוה"ד העידה כי: "אני לא נתתי להם יעוץ משפטי ... אני בסך הכול ניסחתי מחדש את מה שהם בקשו. הלשון אולי זה לא הלשון שהם היו משתמשים בה". מכאן, שהמנוח לא קיבל הסבר באשר למהות הזכויות על פי חזקת השיתוף "תוך שעוה"ד שרון הרשתה לעצמה לנסח תנאים מהותיים אלו, ללא כל הסבר מקיף ומקדים למצווים ומבלי שווידאה את רצונם".

7. עוה"ד העידה שלא הסבירה למנוח מי הם יורשיו על פי דין ולא הבהירה לו מה הדין במידה שלא יכתוב צוואה. "ספק רב בעיניי אם המנוח הבין נאמנה (אם בכלל) מהי מצב רכושו – בהתחשב אם לאו בחוק יחסי ממון /חזקת שיתוף, מי הם יורשיו על פי דין, מהו חלקו של כל יורש על פי דין, מי מיורשיו מודרים בצוואתו וכל כיוצ"ב".

8. המנוח לא יכול היה לקרוא לבד או בעזרת סיוע את הצוואה שנכתבה בעברית. באישור הצוואה נאמר שהצוואה תורגמה לו לשפה הפרסית, ואולם לא צוין מי תרגם למנוח את הצוואה. רק במסגרת חקירתה של עוה"ד התברר שמי שתרגם למנוח את הצוואה היתה המערערת שנהנית בעצמה ממחצית העיזבון. עוה"ד שהיתה עדה לצוואה ואף העדה השנייה לצוואה לא מבינות פרסית ולכן "אישורן כי הצוואה תורגמה למנוח לשפה הפרסית – הנו עקר מכל תוכן". קיים ספק רב האם המנוח הבין את הצוואה. העדות לצוואה לא יכלו לדעת האם המערערת תרגמה למנוח את הצוואה בצורה נכונה. לא מדובר במתורגמן בלתי תלוי אלא בנהנית על פי הצוואה "והדבר פסול כשלעצמו".

9. עוה"ד עמדה על טענתה שהמערערת היא זו שחתמה על הבקשה לקיום הצוואה. ברם, המומחית שמונתה קבעה שחתימת המערערת זויפה. הדבר "מחזק את המסקנה בדבר חוסר מהימנותה של עוה"ד שרון בכלל ובכל הנוגע לתקינות הליך עריכת צוואתו של המנוח והחתמתו על צוואה זו - בפרט. ניסיונה של עוה"ד שרון להרחיק את הבן בני מנושא קיום הצוואה, אגב מילוי פרטיה של התובעת בבקשה לצו קיום הצוואה ואישור חתימתו כאילו היתה זו חתימתה, מחזקת אף היא את מעורבותם הישירה של הבנים  בעריכת הצוואה ... באופן בלתי כשר ולגיטימי".

10. המערערת הכמינה את העובדה שהיא תרגמה בעצמה למנוח את הצוואה לשפה הפרסית. בחקירתה התברר כי היא מתקשה להסביר את הצוואה על כל פרטיה גם בשפה העברית. היא לא הבינה את סעיף 3.4, לא הבינה האם מותר לה לערוך צוואה חדשה ולא ידעה מה משמעותה של צוואה הדדית. "ניכר כי התובעת קשורה לבניה, מנסה לקדם את האינטרסים שלהם גם במחיר מהימנותה ... בעניינים רבים הקשורים בעריכת הצואה עדותה של התובעת לא היתה קוהרנטית ואף לא התיישבה עם עדותה של עו"ד שרון".

11. הבנים היו מעורבים בעריכת הצוואה במידה כזו או אחרת לרבות באמצעות שליטה מרחוק באמם. בנוסף, מאחר שהמשיב הניח תשתית ראייתית המקימה חשד להשפעה בלתי הוגנת, מוטל על מבקש הקיום להוכיח שלא היתה השפעה בלתי הוגנת והצוואה משקפת את רצונו החופשי של המצווה. כמו כן, יש להחיל את "הלכת החוטים השזורים".

12. למנוח היה מטפל במועד שערך את הצוואה. נוכחותו בחנותו היתה "מעין תעסוקה למנוח" למרות שהחנות לא היתה רווחית. המשיב הרים את הנטל הדרוש להוכחת טענתו שהצוואה אינה משקפת את רצונו החופשי של המנוח והיא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת של אשתו ובניו ותוך מעורבות מצדם. לפיכך, התנגדות המשיב מתקבלת.                     

• תמצית טענות המערערת

1. במועד עריכת הצוואה המנוח עבד בחנותו, ניהל פנקסי חשבונות, ערך מו"מ עם ספקים, היה בקשר עם כל ילדיו ונכדיו והצוואה נערכה ע"י עו"ד שהמנוח הכיר שנים רבות, לאחר שהוא קבע פגישה עמה והמומחה קבע שהוא היה כשיר. אין כל עדות שהבנים ידעו אודות הצוואה או שהיו מעורבים בהכנתה.

2. טעה ביהמ"ש קמא כשקבע כי המשיב טען להשפעה בלתי הוגנת שעה שהוא לא טען זאת בשום שלב וכך נגרם למערערת עיוות דין. כמו כן, טעה ביהמ"ש קמא שעה שהטיל דופי בעוה"ד וכשקבע כי הבנים היו מעורבים בעריכת הצוואה, ללא כל ראייה. ביהמ"ש קמא אימץ "קונספירציה מסובכת" לפיה כל המעורבים פעלו בקנוניה על מנת שהמנוח יחתום על צוואה שאינה משקפת את רצונו.

3. ביהמ"ש קמא העביר את נטל הבאת הראיות מכתפי המתנגד לכתפי מבקשת הקיום שלא כדין. המומחה קבע שהמנוח היה כשיר ולכן טעה בית המשפט קמא שעה שלמרות שאימץ את קביעת המומחה, עדיין קבע שנותר ספק ביחס לכשרות המנוח.

4. לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת. לא הוכחה תלות של המנוח באשתו ובבניו, לא הוכח שהמנוח היה סיעודי, לא הוכח שהוא נותק מבני משפחתו ואף המשיב הודה שהיה לו קשר חם ואוהב עם סבו עד לפטירתו. אפילו אחיו של המשיב, ר', לא הצטרף להתנגדות ולא הובא אף לעדות.

5. המנוח פנה לעו"ד טלפונית על מנת לקבוע עמה פגישה לצורך עריכת צוואות. הצוואות הוקראו לאישה ולמנוח והמנוח חזר על הדברים בעל פה במילותיו. המערערת והמנוח אישרו את תוכן הצוואות שערכו והם אישרו שהצוואות משקפות את רצונם וחתמו עליהן. לא היה כל מקום לקבוע שעוה"ד והמערערת שיקרו. בגרעין הקשה של העדות, דהיינו בשאלות מי יזם את עריכת הצוואה ומה תוכנה, לא היתה כל סתירה בעדויות העדים מטעם המערער.

6. טעה ביהמ"ש קמא כשקבע כי אדם העורך צוואה לאדם שגם ילדיו הם לקוחותיו מצוי בניגוד אינטרסים ומדובר ב"שגיאה קונספטואלית מוחלטת". לא מדובר בניגוד עניינים ואף לא באבק ניגוד עניינים. לא היתה כל הפרה של חובת אמון. לעוה"ד היתה הכרות מוקדמת עם כל משפחת המנוח. לא הוכחה כל תלות עסקית של עוה"ד עם מי מהבנים.

7. סעיף 3.4 "מהווה ביטוי לרצונם של המנוח ולאה". המנוח חי בישראל במשך חמישים שנה והוא למד לדבר ולהבין עברית היטב. עוה"ד לא הסתפקה בכך שהצוואה הוקראה למנוח בעברית היא גם דאגה שהמערערת תתרגם לו אותה לפרסית והוא חזר על הדברים בעברית. היש עדות טובה יותר להבנתו את הצוואה לאור העובדה שהמנוח חזר על הדברים בעברית?

8. המשיב טען שמי שהשפיע על המנוח בהשפעה בלתי הוגנת היו הבנים ואולם ביהמ"ש קבע בניגוד לטענת המשיב, כי האישה היא זו שהשפיע על המנוח בהשפעה בלתי הוגנת. טענה זו כלל לא נטענה על ידו.

9. לא ניתן היה להחיל במקרה דנן את הלכת החוטים השזורים, שעה שהמנוח היה כשיר ולא הוכחה כל מעורבות בעריכת הצוואה. אין שום הוכחה על מעורבות הבנים בעריכת הצוואה. הם לא נכחו במעמד חתימתה ואין כל ראייה שהם שלטו במנוח "באמצעות שלט רחוק". המנוח נפגש עם עוה"ד והבהיר לה במילותיו את רצונו.

10. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולקיים את הצוואה. המערערת אף הגישה בקשה להוספת ראיות נוספות בערעור ובכללן צוואה קודמת של המנוח משנת 2011 שבמסגרתה המנוח מעניק את כל עיזבונו למערערת ומדיר מעיזבונו את ילדיהם של ג' ול' ז"ל. בנוסף, המערערת ביקשה לצרף מסמכים הקשורים לתחילת עבודתו של המטפל שטיפל במנוח והסכם מכר מקרקעין שבו עוה"ד ייצגה את המנוח בשנת 2008. המערערת טענה שהמסמכים היו בידה ואולם היא לא סברה שהם חשובים להליך ואולם לאור פסק הדין התברר שהם חשובים ויש להתיר את הגשתם בערעור.

• תמצית טענות המשיב

1. המערער ועוה"ד לא אמרו אמת באופן שיטתי. הבנים ניצלו את חולשתו של המנוח ואת מצבו הפיסי הירוד ואף את חולשתה של המערערת "שהייתה שבוייה בידם כחומר ביד היוצר". הצוואה נערכה ע"י עוה"ד של הבנים והיא עשתה כרצונם והפרה את חובת הנאמנות שהיא חבה למנוח.  

2. מי שעומד מאחורי הערעור הם הבנים. הם אלו שיזמו את הצוואה ונלחמו לקיימה תוך קיפוח אחייניהם. המערערת לא הבינה מה שהתרחש סביבה והיא פעלה בהתאם להוראותיהם של בניה. הצוואה היא תוצר פסול של מעורבות הבנים, השפעה בלתי הוגנת ושליטה מלאה של הבנים על המנוח והמערערת והכל מתוך תאוות בצע.

3. המומחה לא קבע באופן ודאי שהמנוח היה כשיר אלא העריך זאת. המומחה קבע שלמנוח היתה באותו מועד פגיעה קוגניטיבית מסוימת. למנוח היה מטפל צמוד 24 שעות ביממה כבר משנת 2013.

4. במועד עריכת הצוואה המנוח לא עבד, לא ניהל עסק, לא ערך מו"מ עם ספקים ולמעשה לא היתה לו כל פעילות עסקית בחנות. הבנים הם אלו שארגנו את "מופע הצוואה". טענת המערערת שהבנים לא ידעו על הצוואה התגלתה כשקר גס ועמדה בסתירה לעדותה לפיה הבנים היו במשרדה של עוה"ד כשהמנוח חתם על הצוואה והם חיכו בחוץ.

5. לא הוכח שילדי המנוח שנפטרו קיבלו רכוש בחייהם וכי על מנת ליצור איזון בין הילדים הם נושלו מהצוואה. מדובר ב"סיפור דמיוני ומצוץ מהאצבע". המערערת לא הבינה מה משמעות המילה "איזון" והיא כלל לא ידעה מה היה היקף הרכוש במועד עריכת הצוואה. הבנים אף אישרו שהם קיבלו מהמנוח בחייו נכסים בשווי של מיליוני ₪.

6. ברור שהצוואה לא משקפת את רצון המנוח אלא את רצון הבנים. צדק ביהמ"ש קמא כשקבע כי עדותה של עוה"ד היתה מתחמקת ומתחכמת וכי היא ניסתה להסתיר את קשרי הנאמנות בינה לבין הבנים. כל השירותים שעו"ד העניקה למנוח נועדו לשרת את האינטרסים הכלכליים של הבנים ולהעביר אליהם מרכוש המנוח.

7. עוה"ד לא דאגה שהצוואה תתורגם למנוח ע"י מתורגמן בלתי תלוי. המערערת לא יכלה לתרגם את הצוואה לפרסית ולא ידעה להסביר מה הבינה בעברית. עוה"ד היא עורכת דין של הבנים והמערערת פגשה בה לראשונה במועד שהצוואה נחתמה.

8. מאחר שהמנוח היה איש מבוגר וחלש, הדבר השפיע על תפקודו, מידת הבנתו את הצוואה ויכולתו להתנגד. המשיב טען במפורש בסעיף 52 להתנגדותו שהיתה השפעה בלתי הוגנת מצד הבנים או מי מטעמם ואין יסוד לטענת המערערת שהטענה לא נטענה על ידו. המערערת והבנים חד הם. הבנים אף שילמו על עריכת הצוואה. הצוואות שעליהם חתמו המנוח והמערערת הוכנו מראש על פי הוראת הבנים. המערערת לא רק שלא הבינה את הוראות הצוואה ותוכנה, היא לא ידעה להסביר אותן לא בעברית ולא בפרסית.

9. ב' הולך שולל כשהסכים לחזור בו מההתנגדות בתמורה לנזיד עדשים בגובה של 700,000 ₪ המהווה "פסיק קטן בכל העיזבון הגדול". אין שום הצדקה להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא שהתבססו על ניתוח נכון והגיוני של המסמכים והעדויות ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מהמערערת ועדי הצוואה. לפיכך, יש לדחות את הערעור.

10. המשיב אף התנגד לצירוף הראיות החדשות, שעה שמדובר במסמכים שהיו בידי המערערת והיא יכלה להגישם ללא כל קושי במסגרת ההליך בבימ"ש קמא. אין הצדקה להגישם כיום במיוחד שהן לא ישנו את התמונה ולא יכולים להפוך את הקערה על פיה.    

• דיון והכרעה

1. ראשית יש לדחות את הבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. העובדה שבערעור הצטרף ב"כ חדש ששאל את המערערת האם המנוח ערך צוואה קודמת והתברר לו שכן, לא מהווה עילה להגשת ראיות חדשות שניתן היה להגישן ללא קושי במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט קמא. כמו כן, העובדה שהמנוח ערך צוואה קודמת בשנת 2011 שאף במסגרתה הוא נישל את ילדי ילדיו שנפטרו, לא תביא בהכרח להפיכת הקערה על פיה, היות שהמשיב טוען שאף צוואה זו דינה להתבטל והיא אינה משקפת את רצון המנוח. מה גם, שהמערערת העידה בחקירתה שהמנוח לא ערך צוואה קודמת (עמ' 16, שורות 2-3 לפרוטוקול מיום 23.9.19) ואף בסעיף 3 לבקשה לקיום הצוואה שאומת בתצהיר שהמערערת טוענת שהיא חתמה עליו ביום 10.11.16, היא הצהירה שלא קיימות צוואות נוספות של המנוח. לפיכך, משלא ברור כלל האם צוואה זו שיקפה את רצון המנוח, לא ניתן לעשות שימוש בראייה זו במסגרת הערעור.

2. במהלך הדיון לפנינו התברר כי ממילא הצוואה משנת 2011 הוגשה לקיום בבית המשפט קמא ע"י המערערת לאור התנגדותה לבקשה למתן צו ירושה אחר המנוח שהגיש המשיב (עמ' 9, שורות 7-8). לכן, נושא זה ילובן בגדרי אותו הליך ואין כל הצדקה להגישו בהליך דנן. גם מסמכים הקשורים למועד תחילת העסקתו של עובד זר או הסכם לרכישת מקרקעין משנת 2008 שערכה עוה"ד עבור המנוח, אינם רלוונטיים להכרעה בערעור. העובדה שהמנוח נעזר בעוה"ד לצורך ביצוע עסקה אחת בעבר אינה קשורה לצוואה וגם העובדה שהמנוח נזקק לעובד זר רק משנת 2017 לא משנה דבר, מאחר שבשנת 2015 כשהצוואה נערכה, המנוח נעזר במטפל כפי שהמערערת העידה במפורש (עמ' 17, שורות 15-16 לפרוטוקול הנ"ל).

3. פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס בחלקו הגדול על התרשמותו מחוסר אמינותם של המערערת ועוה"ד, וכן מכך שהמשיב הרים את נטל השכנוע והוכיח שהצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח. טענות המערערת בערעורה הן עובדתיות בעיקרן וכידוע, ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים, ומקרה דנן לא נמנה עמם.

4. על מנת שניתן יהיה לקיים צוואה, יש לוודא בראש ובראשונה שהמצווה הבין את הצוואה שהוא חתם עליה. במקרה דנן אין מחלוקת שהמנוח לא ידע קרוא וכתוב בעברית. לכאורה, אם המנוח הבין עברית באופן מספק וטוב, לא היה כל צורך לתרגם לו את הצוואה לפרסית. אולם, באישור העדים נאמר כי המנוח חתם עליה "לאחר שהצוואה הוקראה בפניו ותורגמה לו לפרסית, הבין אותה והסכים לתוכנה". מנוסח זה ברור שעל מנת שהמנוח יוכל להבין את הצוואה, הוא נזקק לתרגום לפרסית שהיא השפה שבה שלט היטב. אחרת, אם המנוח שלט היטב גם בעברית וניתן היה להקריא לו את הצוואה, מדוע היה צורך לתרגם עבורו את הצוואה לפרסית?

5. מחקירת עוה"ד והמערערת התברר שמי שתרגם למנוח את הצוואה היתה המערערת בעצמה ולא מתרגם מקצועי או עוה"ד (עמ' 18, לפרוטוקול מיום 31.3.19 שורות 32-35). בנוסף, התברר שעוה"ד שערכה את הצוואה ואף היתה אחת העדות לצוואה, לא יודעת פרסית כלל (שם, בעמ' 19 שורה 19) והיא לא יכולה היתה לוודא שהצוואה תורגמה כראוי למנוח וכי התרגום היה אמין, מדויק ונכון.

6. כפי שקבע כב' השופט קדמי בע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2) 77, 86 (1995) בנוגע לדרישת תרגום הצוואה למי שאינו שולט בשפתה: "במצב דברים כזה חייב המצווה להיעזר, לצורך עמידה בחובת ההצהרה האמורה, באדם מהימן המסוגל לקרוא באוזניו את הכתוב במסמך ולהסביר לו את תוכנו במידת הצורך". (ראו גם: שאול שוחט פגמים בצוואות 122-124).

7. על מנת לקיים את הצוואה "בחינת פשיטא שבפשיטא שעל בית המשפט להשתכנע כי המצווה הבין את הצוואה והיא משקפת את רצונו" (דברי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 6309/14 פלונית נ' פלונית (10.11.2014). כפי שנקבע בבע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני (28.9.2010):

 "העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצאות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה, עובר הטל ההוכחה – המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה – אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי".

8. כפי שיפורט להלן, מחקירתה של המערערת עולה ספק משמעותי ביותר האם היא בכלל הבינה את כל הוראות הצוואה, שלא לדבר על כך שהתברר שהיא לא מסוגלת לתרגם סעיף משמעותי מהצוואה לשפה הפרסית.

9. המערערת לא הבינה כלל את האמור בסעיף 3.4 לצוואה (שם, בעמ' 8, שורה 5). היא לא ידעה אפילו איך לתרגם לפרסית את המילים "חזקת השיתוף" ומה כוונת הסעיף. מדובר בסעיף משמעותי ביותר שלמעשה מתנה את זכותה של המערערת לקבל מחצית מעיזבון המנוח בכך שהיא תוותר על זכותה לקבל מחצית מעיזבונו מכוח חזקת השיתוף. הצוואה קבעה כי בניגוד למצב המשפטי הקיים ללא הצוואה (במצב של ירושה על פי דין) לפיו המערערת כאשתו של המנוח במשך עשרות שנים זכאית ככל הנראה למחצית מעיזבון המנוח מכוח חזקת השיתוף ובנוסף היא זכאית לעוד רבע מהרכוש מכוח היותה יורשת על פי דין, דהיינו היא היתה זכאית ל 3/4 מעיזבון המנוח, על פי הצוואה היא זכאית רק למחצית מעיזבונו של המנוח.

10. עוה"ד אישרה בעדותה שהיא כלל לא הסבירה למנוח את המשמעות המשפטית של סעיף זה ולדבריה "אני לא נתתי להם ייעוץ משפטי ... אני בסך הכול ניסחתי את מה שהם ביקשו" (עמ' 18, שורה 19 לפרוטוקול מיום 31.3.19). עוה"ד אף אישרה בחקירתה שהיא לא הסבירה למנוח מי היורשים על פי הדין ומה זכויותיהם (שם, בעמ' 21, שורות 9-10). מחקירת המערערת עולה שהיא כלל לא הבינה את משמעותו של סעיף זה בעצמה ולא ידעה כלל לתרגם למנוח את האמור בו. לדברי המערערת "מה שידעתי תרגמתי ... לא ידעתי, מה שלא ידעתי לא עשיתי" (שם, בעמ' 10, שורות 16-22). ביחס לסעיף 3.4 אישרה המערערת כי היא לא מבינה מה כתוב בו (שם, בעמ' 11, שורות 12-13). המערערת אפילו לא הבינה מה פשר המילה "תנאי" (שם, בעמ' 13 שורות 5-6). קיים אם כן, ספק משמעותי ביותר אם המנוח הבין את משמעותו של סעיף זה כפי שקבע בצדק ביהמ"ש קמא.

11. קשה אף לקבל את גרסת עוה"ד לפיה "הרעיון" של סעיף 3.4 "הוא רעיון שלהם" וכי היא רק הלבישה לרעיון זה ניסוח משפטי (עמ' 16, שורה 33 לפרוטוקול מיום 31.3.19). משהתברר שהמערערת עצמה לא יכלה לתרגם את הצוואה במלואה לפרסית, ברור כי עדות עוה"ד שהמנוח "חזר על הדברים ואישר אותם, כך שאני הבנתי שהוא מבין" (שם, בעמ' 19, שורה 12) לא יכולה להתייחס לכל סעיפי הצוואה, היות שאם המערערת לא ידעה לתרגם כראוי לפרסית את הצוואה, המנוח לא יכול היה לחזור על דברים שכלל לא תורגמו לו.

12. לפיכך, צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שהמשיב הרים את הנטל והוכיח שהצוואה לא משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, היות שהוכח שהצוואה לא תורגמה לו כראוי לפרסית וקיים ספק משמעותי אם המנוח הבין את מלוא משמעותה.

13. על עורך דין העורך צוואה לאדם שלא יכול לקרוא את השפה שבה נכתבה הצוואה, לוודא שהמתורגמן שולט בשתי השפות על בוריין. יש לוודא שהיבטים משפטיים או סעיפים מורכבים יוסברו בשפה ברורה למתורגמן על מנת שיוכל לתרגם למצווה את הצוואה כראוי. יש לוודא גם שהמתורגמן הוא אדם אובייקטיבי שאינו "נוגע בדבר" וניתן לסמוך עליו שיתרגם את הצוואה כראוי. שהרי, אם עורך הדין אינו יודע את שפת המצווה, הוא חייב לוודא שהמתרגם יהא אמין וניתן יהיה לסמוך עליו שיתרגם כראוי את הצוואה (ראו: בע"מ 8484/10 אלמוני נ' פלוני (12.7.2011)). כל זה לא נעשה במקרה דנן. המערערת שנהנית ממחצית מעיזבון המנוח בהתאם לצוואה, הסתירה בתצהירה את העובדה שהיא זו שתרגמה למנוח את הצוואה והתברר כי הבנתה את הצוואה היתה מוגבלת ולא מלאה ולפיכך, ברור שהיא לא יכולה היתה לתרגם לפרסית רכיבים שהיא בעצמה כלל לא הבינה אותם כגון סעיף 3.4.            

14. חוסר אמינותה של המערערת בא לידי ביטוי ביחס לפרטים לא מעטים וקיימות אף סתירות מהותיות בין עדותה לבין עדות עוה"ד, כפי שקבע ביהמ"ש קמא. לדוגמה: המערערת העידה שהיא התקשרה לעו"ד לקבוע פגישה לצורך עריכת הצוואה (עמ' 22, שורות 15-17) ואילו עוה"ד העידה שהמנוח היה זה שטלפן אליה לקביעת הפגישה (עמ' 12, שורות 22-23). המערערת העידה בתחילה שהבנים לא ידעו שהיא והמנוח עורכים צוואה והם רק ידעו על כך כשהיא והמנוח חזרו לביתם ונשאלו היכן היו (עמ' 23 שורה 21 עד עמ' 24 שורה 7) ואולם לאחר מכן, המערערת הודתה שהבנים חיכו מחוץ למשרד עוה"ד (עמ' 29, שורות 16-17) ואף הגיעו באותה העת למשרדה במונית נפרדת (עמ' 38 שורות 18-22). למרות שלאחר מכן, החלה המערערת לטעון שהיא לא זוכרת (עמ' 30, שורות 1-10), דבריה הראשונים ברורים והיא אף ציינה כי "אני קראתי לבנים והם באו ושילמו ... למטה הם חיכו" (עמ' 31, שורות 16-20) וכשהיא והמנוח היו במשרדה של עוה"ד הבנים היו בלובי (עמ' 40, שורות 9-11). המערערת לא זכרה האם כשהיא והמנוח הגיעו למשרד עוה"ד הצוואה כבר היתה מודפסת (עמ' 25, שורות 16-17) ואמרה שזה "יכול להיות" (עמ' 35 שורות 18-19 ועמ' 36 שורות 1-2) והיא אף לא זכרה מי אמר לעורכת הדין מה לכתוב בצוואה (עמ' 37, שורות 11-13). ניכר כי בסיום חקירתה הרבתה המערערת לומר שהיא לא זוכרת ולא יודעת (עמ' 41 שורה 10, עמ' 43 שורה 6, עמ' 48 שורה 14) והדבר כנראה נעשה לאחר שהיא הרגישה שתשובותיה אינן קוהרנטיות.

15. חוסר אמינותה של המערערת ועוה"ד באו לידי ביטוי גם ביחס לשאלה האם המערערת היא זו שחתמה על הבקשה לקיום הצוואה או שחתימתה זויפה. המערערת העידה בנחרצות כי היא זו שחתמה על תצהיר הבקשה (עמ' 33, שורות 9-20) וגם עוה"ד העידה שמדובר בחתימתה של המערערת וכי היא אשרה את חתימתה ולא מדובר בחתימתו של הבן מ'. לאור השוני הרב בחתימות, מינה ביהמ"ש קמא מומחית להשוואת כתבי יד ובחוות דעתה של המומחית הגב' קרן נווה נקבע שהחתימה זויפה. המערערת לא זימנה לחקירה את המומחית ולפיכך בצדק רב ראה ביהמ"ש קמא בעובדה זו ראייה משמעותית לחוסר אמינותה של עוה"ד ושל המערערת.

16. זאת ועוד: סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה–1965, קובע כי: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה". בע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373, 376 (1973) נקבע כי: "ניתן להוסיף, כי גם מי שמתרגם את הצוואה, רואים אותו כנוטל חלק בעריכתה, ובעיקר כאשר המצווה אינו יודע על בוריה את הלשון בה נכתבה הצוואה".

17. לפיכך, משהמערערת שהיא אחת מהנהנים על פי הצוואה תרגמה למנוח את הצוואה הרי שהיא נכלל לגדרי לקיחת חלק בעריכתה ואף ההוראה המזכה אותה בצוואה, צריכה להיות בטלה בהתאם לסעיף הנ"ל..

ראו גם: ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך ראשון, עמ' 322-323.

18. סיכומו של דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪. המזכירות תעביר את העירבון שהמערערת הפקידה על פירותיו לידי המשיב באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות.

                                                                                                                     ______________

                                                                                                                                                                              נפתלי שילה, שופט

השופטת עינת רביד – אב"ד:

אני מסכימה.

                                                                                       _______________

                                                                                                                      עינת רביד, שופטת, אב"ד

השופט גלעד הס:

אני מסכים.

                                                                                                _______________

                                                                                                                                                            גלעד הס, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

ניתנה היום, ב' תמוז תשפ"ב, 01 יולי 2022, בהעדר הצדדים.