לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ש' פיינסוד-כהן) מיום 15/11/2016 בתיק פלילי 45856-09-15 לפיו הורשעה המערערת על פי הודאתה בכתב אישום בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").
הערעור מופנה נגד החלטת בית המשפט קמא להרשיע את המערערת.
על פי האמור בכתב האישום בתאריך 3/10/2012, בעת שהמערערת לימדה בכיתה ג' בבית ספר את כיתתו של הקטין, ביקשה מתלמיד אחר בכיתה לסגור את החלון. הקטין, אשר ישב בסמוך לחלון, נעמד על כיסא וסגר את החלון בעצמו. עקב כך, צעקה עליו המערערת, ניגשה אליו וסטרה על אוזנו הימנית. הקטין חש כאב באוזנו הימנית והחל לבכות. כתוצאה מהסטירה, נגרם לקטין נקב בעור התוף באוזן ימין. במעשה זה, כך נטען, תקפה המערערת את הקטין וגרמה לו חבלה של ממש, וזאת בהיותה אחראית על הקטין.
בהתאם להסכמה דיונית שבין באי כח הצדדים, הודתה המערערת במיוחס לה בכתב האישום ובא כוחה ביקש כי בית המשפט יורה לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינה שיתייחס "גם לשאלת ההרשעה". יחד עם זאת, צוין כי באת כח המשיבה לא תתנגד לבקשה "בכפוף לכך כי המלצת שירות המבחן לא תחייב את הצדדים".
בתסקיר שהוגש בעניינה של המערערת נסקרו מכלול נסיבותיה האישיות והמשפחתיות ובכלל זה, היותה בת 38, נשואה ואם לשלושה ילדים ומשמשת מזה כשמונה שנים מורה למדע ולטכנולוגיה. עוד צוין דבר היותה מורה מוערכת, אשר בשל האירוע מושא הערעור הושעתה מתפקידה מחודש 10/2015 ועד לסיום ההליך הפלילי בעניינה.
באשר להתייחסותה לעבירה בה הורשעה, צוין בתסקיר כי המערערת מודה בביצוע העבירה, ועם זאת מסרה כי פעלה כפי שפעלה משום "שפחדה שהקטין ייפול, ובכדי למנוע ממנו להיחבט נתנה לו סטירה".
שירות המבחן התרשם כי המערערת מודעת לחומרת מעשיה וכי הסיכוי להישנות עבירות דומות בעתיד הוא נמוך. משכך, המליצה קצינת המבחן להימנע מהרשעת המערערת ולהסתפק בביצוע עבודות של"צ בהיקף של 260 שעות.
בית המשפט קמא בחן את הפרמטרים השונים הרלוונטיים לעניין, התסקיר וטיעוני ב"כ הצדדים, ובחר בסופו של דיון שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן והרשיע את המערערת, תוך שימת דגש על חומרת נסיבות ביצוע העבירה, וכדברי בית המשפט קמא בגזר הדין:
"במקרה זה, אינני מוצאת כי הנאשמת עומדת בתנאי מבחן הפסיקה לאי הרשעה... אציין כי הנאשמת פגעה בערך מוגן אשר היא למעשה אמונה על שמירתו. הנאשמת כעובדת הוראה אמונה על שלומם של קטינים וחינוכם ובמעשה פגעה בערך המוגן עליו היא נדרשת לשמור. קיימת חשיבות להעברת מסר חד וברור בדבר איסור הפגיעה בקטינים. איסור נקיטת אלימות גופנית במהלך המעשה החינוכי. דווקא להרשעה קיימת חשיבות חברתית".
על כן, הרשיע בית המשפט קמא את המערערת, והטיל עליה מאסר מותנה בן 3 חודשים, וכן של"צ בהיקף של 260 שעות.
בנימוקי הערעור ובדיון בפנינו טען ב"כ המערערת כמיטב יכולתו דברי זכות, תוך שהדגיש שאינו מתעלם מחומרת המעשה אך עם זאת טען כי המדובר, לגישתו, במקרה העומד בתנאים שהותוו בהלכה בעניין כתב להימנעות מהרשעה.
באשר לתנאי הראשון שבהלכת כתב, היינו אם סוג העבירה וטיבה מאפשרים להימנע מהרשעה, השיב ב"כ המערערת על שאלה זו בחיוב ולצורך כך הצביע על ההסכמה בדבר הכנת תסקיר שירות המבחן בעניינה אשר יבחן גם את שאלת הרשעתה. כמו כן הפנה לאירועים בהם בנסיבות דומות הסתיימו ללא הרשעה ובאחד המקרים אף הוחלט שלא להגיש כתב אישום.
באשר לתנאי השני שבהלכת כתב, בדבר מידת הפגיעה בשיקומה של המערערת, הפנה בא כוחה לתוצאה שבהותרת הרשעתה בדין ולהוראת חוק הפיקוח על בתי הספר לפיה מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לא יועסק כעובד מערכת החינוך. משכך, נטען כי הרשעתה של המערערת משמעה פיטוריה ממערכת החינוך. לצד זאת, צויינו נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת, היותה מפרנסת יחידה למשפחתה ולילדיה לאחר שבעלה עבר אירוע מוחי ואינו עובד.
ב"כ המערערת ביקש ליתן משקל להתנהגותה והתנהלותה של המערערת עובר לאירוע ולאחריו, ללמדך שמדובר במעידה חד פעמית שאינה מאפיינת את אורח חייה.
על שום כך, ביקש ב"כ המערערת לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתה של המערערת בדין.
מנגד, בקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעת המערערת על כנה, בהדגישה כי המערערת היא מורה בבית ספר אשר תפקידה להנחיל השכלה וערכים לתלמידים וחל איסור מוחלט לבצע פעולה אלימה כלשהי כלפי תלמיד.
ב"כ המשיבה הדגישה את גילו הצעיר של הקטין (אז ילד בן 9) והוסיפה כי לא היתה כל הצדקה למעשה או הסבר "מלבד פריקת תסכול". לשיטתה, סוג העבירה ונסיבות ביצועה הן חמורות ומחייבות להרשיע את המערערת בכדי להעביר מסר ברור וחד משמעי לפיו כל העוסק במערכת החינוך שינקוט באלימות - בית המשפט ירשיעו.
באשר לפגיעה בסיכויי השיקום של המערערת, נטען כי בית המשפט אינו מחליף את שקול הדעת של בית הדין המשמעתי וחזקה על הגורמים המוסמכים במשרד החינוך שיביאו בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים בעניינה של המערערת והמשך העסקתה. החלטתו של בית המשפט לעניין ההרשעה היא החלטה עצמאית שאל לה להיות תלויה בגורל המשך העיסוק המקצועי. עוד צוין כי המערערת היא מורה בהכשרתה ולכן תוכל ללמד במסגרות פרטיות שונות.