פס"ד בעתירה למלא צוואה המצווה על העברת כספי הביטוחים למרות שבפוליסה מצוינת מוטבת אחרת

האם הוראת המנוח בצוואה, שלפיה הביטוחים הם חלק מהרכוש אותו הוא מצווה לתובעת (אשת המנוח), גוברת על רישום מוטבת אחרת בפוליסת הביטוח?

זו השאלה הדרושה הכרעה בענייננו.

רקע עובדתי רלוונטי ותמצית השתלשלות ההליך

1. בשנת 1989 התקבל מר X ז"ל (להלן: "המנוח") כחבר בבורסת היהלומים, ובוטח בביטוח חיים בחברת הראל ביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"). בטופס מינוי המוטבים ציין המנוח כמוטבת את אחותו, הגברת Y ז"ל (להלן: "האחות").

2. בשנת 1990 נישא המנוח לתובעת. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים.

3. ביום 22.10.1996 נפטרה האחות והנתבעים הם יורשיה על פי דין.

4. ביום 28.7.2022 ערך המנוח צוואה, שבה ציווה את כל רכושו מכל מין וסוג שהוא לאשתו – התובעת. סעיף 2 בצוואתו כלל תחת הגדרת הרכוש גם "ביטוחים". לשם הנוחות להלן העתק סעיפים 3-2 לצוואה:

   

5. ביום 11.9.2022 הלך המנוח לבית עולמו.

6. ביום 5.12.2022 ניתן צו לקיום צוואת המנוח, שלפיו התובעת היא הזוכה הבלעדית בעזבון המנוח.

7. ביום 22.6.2023 פנתה התובעת לחברת הביטוח בבקשה לקבלת הכספים המגיעים לה, בעקבות פטירתו של המנוח על פי צוואתו. חברת הביטוח סירבה להעביר את כספי הביטוח לידי התובעת, בטענה שיש לפעול על פי תנאי הפוליסה ולהעביר את הכספים ליורשיה של המוטבת כפי שנקבע בטופס המוטבים.

8. ביום 5.7.2023 הוגשה התובענה דנן, שבה התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי, שבו ייקבע כי על פי צוואת המנוח היא הזכאית לקבל את כספי הביטוח ולא יורשיה של המוטבת.

9. ביום 7.8.2023 הודיעה התובעת לבית המשפט, כי חברת הביטוח הסכימה להעביר את כספי הביטוח בסך של 254,000 ₪ לידיה.

10. ביום 16.8.2023 הודיעה התובעת, כי כספי הביטוח הועברו לידיה מחברת הביטוח בכפוף לקבלת החלטה שיפוטית בעניין ומשכך עומדת על מתן פסק דין בתובענה.

11. ביום 30.1.2024 התקיים דיון אליו התייצבה התובעת בלבד.

12. עד למועד כתיבת פסק הדין הנתבעים לא הגישו כל בקשה לתיק בית המשפט, ואף לא התייצבו לדיון, חרף העובדה שהומצאו להם כתבי בי הדין ואישורי מסירה הוגשו לתיק.

13. משכך הגיעה העת למתן פסק הדין בענייננו.

    דיון והכרעה

14. פסק דין בהעדר הגנה – הוראת לשון תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 שכותרתה "פסק דין בהעדר הגנה" קובעת כדלקמן:

    "נתבע שלא הגיש כתב הגנה בתוך המועד שנקבע לכך או שכתב ההגנה נמחק, רשאי בית המשפט לדרוש מהתובע הוכחה מספקת של התביעה, כולה או מקצתה, או לתת פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד".

15. לאחר שנחה דעתי, כי בוצעה המצאה כדין, ובשים לב לחומר שהוגש לתיק בית המשפט על ידי התובעת, מצאתי כי יש ליתן פסק דין בהעדר הגנה.

16. הנה כי כן, יש להידרש עתה לשאלה העומדת בבסיסו של פסק הדין – האם הוראת המנוח בצוואה, שלפיה הביטוחים הם חלק מהרכוש אותו הוא מצווה לתובעת (אשת המנוח), גוברת על רישום מוטבת אחרת בפוליסת הביטוח?

17. בנסיבות המקרה שלפניי לא הוצגה לבית המשפט כל ראיה, שיש בה כדי לסתור את טענות התובעת ביחס לרצונו של המנוח להוריש את כלל רכושו על פי הצוואה, לרבות את כספי הביטוח לאשתו ולילדיו. כך גם לא היה בנמצא שום אינדיקציה לכך, כי למנוח היה רצון להוריש רכוש כלשהוא לאחותו ז"ל או למי מילדיה.

18. על מנת להכריע בסוגיה זו יש לפנות לשתי הוראות חוק המצויות בשתי מערכות דינים שונות:

    האחת הקבועה בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"); 

    השנייה הקבועה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

    לפי חוק הירושה

    בסעיף 147 לחוק הירושה שכותרתו "דין תשלומים על פי ביטוח וכו'" נקבע כי:

    "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". (ההדגשה אינה במקור א.א.ס)

     

    הנה כי כן, הכלל הוא שכספים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח אינם בכלל העיזבון – משכך הם אינם מתחלקים לפי דיני הירושה, אלא משולמים על פי ההוראה שנתן הנפטר בחייו לחברת הביטוח בטופס המוטבים או בדרך אחרת. החריג לכלל הוא, שהמבוטח יכול להתנות שהכספים מגיעים לעיזבון.

    בפסיקה נקבע שההתניה שלפיה כספים על פי חוזה ביטוח מגיעים לעיזבון יכול שתעשה גם באמצעות צוואה. משכך, ניתן לקבוע בצוואה שסכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח מגיעים לעיזבון. עם זאת, הודגש כי על הוראת הצוואה בעניין זה להיות ברורה ומפורשת ועל כל מקרה להיבחן לגופו (ע"א 5027/90 ד"ר חיים מילשטיין נ' שמעון אקוה ואח' פ"ד מז(3) 560 (19.7.1993) (להלן: "פסק דין אקוה"); ע"א 3807/90 מירי פישר נ' תמר קופת תגמולים ואח' פ"ד מז(5) 104 (4.10.1993) (להלן: "פסק דין פישר").

    מעיון בסעיף 147 לחוק הירושה ניתן לראות, כי גם בבסיסו עומד הרצון לקיים את רצון המצווה, במסלול המקביל לדיני הירושה, תוך קביעת מוטבים ברורה. האמור נפסק ב-רע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' שחר (7.9.2016), על ידי כבוד השופט נ' הנדל:

    "הוראת התשלום בהסדרי גמל וביטוח חיים מתייחסת למצב בו נפטר העמית. לנוכח זאת, מדובר בהסדרים חוזיים בעלי אופי ירושתי. אופי זה מכניס לתמונה את דיני הירושה. אולם, סעיף 147 לחוק הירושה מוציא על פניו את כלל המקרים הללו מתחולתם של דינים אלה... מכוח הסעיף נוצרות למוטב זכויות ממון, הנובעות באופן כזה או אחר ממותו של המיטיב, אך שמצויות מחוץ לזכויות העיזבון ובמנותק מהן. זכויות אלו מכונות לעתים זכויות מלבר-עיזבון (גד טדסקי "זכויות מלבר לעיזבון" משפטים יא 20, 21 (תשמ"א) (להלן: טדסקי))."

    "ובלשון אחר - סעיף 147 לחוק הירושה מבטא את חופש הדיספוזיציה שמעניק המחוקק למוריש... ביחס ליצירת הסדרי גמל וביטוח חיים, מוקנה למוריש חופש רחב ונקודתי. רחב - בהענקת שיקול דעת למוריש; נקודתי - שכן המוטב הוא אדם מוגדר וספציפי שנקבע בחיי המיטיב... יש להעניק עדיפות לחופש החוזים וליכולתו של אדם לעשות בנכסיו כרצונו באמצעות מערכת של הסדרים חוזים אוטונומיים, הראויים למסגרת עיונית משל עצמם תוך החרגתם מתחולת דיני הירושה."

    מעיון בפסיקה, כפי שהתגבשה במהלך השנים ניתן לראות, כי הדרישה להוראה ברורה ומפורשת רוככה במהלך השנים תוך מתן הבכורה לרצון המנוח ואומד דעתו.

    החובה להגשים את רצונו של המנוח

    הוראת סעיף 54 לחוק הירושה קובעת:

    "(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

    (ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה."

    בע"א 869/75‏ בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב(1) 98 (1977), נפסק על ידי כבוד השופט ח' כהן:

    "כללו של דבר: "קו-היסוד" של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושת אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסעיף 18 לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54(א) לחוק), ואין מסכלים רצונו של המת מפאת פגמים שבצורה בלבד. הוא שאמרתי, כי הדברים האמורים בסעיף 54(ב) לחוק, שפירוש הצוואה המקיים דברי המת עדיף תמיד על פירוש שלפיו הם בטלים, אמורים גם לעניין פירוש כל דיני הצוואות שבחוק (ע"א 576/72, [5])."

     

     

    ובע"א 1966/07 עמליה אריאל נ'קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (9.8.2010), פס' 37, ביכר כב' השופט י' דנציגר את עקרון הגשמת רצון המת, בציינו כי המהות היא החשובה ולא הצורה, וכי אין זה ראוי לסכל את רצונו של המצווה מנימוקים פורמאליים, ובמקור:

    עקרון זה תקף אף ביתר שאת במקרה דנן בו מתמקד הדיון בכיבוד רצון המת. בבג"ץ 2673/06 שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה ([פורסם בנבו], 21.4.2009) (להלן: עניין שאוה-שוע), עמדה השופטת מ' נאור על הערכים המוגנים המונחים בבסיסה של הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, מכוחה מוקנית לחבר הקרן הזכות להחלפת מוטבים, בקובעה כי הוראת חוק זו עולה בקנה אחד עם עקרון כיבוד רצון המת, המוגשם באמצעות כיבוד הודעתו של המנוח להחלפת מוטבים. וכבר נאמר בהקשר זה, כי כאשר בלב העניין מצוי עקרון הגשמת רצון המת, המהות היא החשובה ולא הצורה, וכי אין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמאליים [ראו והשוו: סעיף 13 לחוות דעתו של כבוד הנשיא א' ברק בע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469, 479 (2000) (להלן: עניין אהרן), שם אמנם נדונה צוואה וביטולה, אך הדברים הנ"ל נאמרו בהקשרו הרחב של עקרון כיבוד רצון המת ולכן נכונים הם, במגבלות מסוימות, גם לגבי כיבוד רצון המת בקשר לנכסים לבר-עיזבוניים (ראו: פרידמן וכהן, בעמוד 167)]. (ההדגשה אינה במקור, א.א.ס.)

     

     

    ובהרחבה בע"א 1900/96 טלמציו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 825 (12.5.1999) נפסק על ידי כבוד השופט, הנשיא דאז א' ברק:

    "פרשנות במשפט עניינה שליפת הנורמה מתוך הטקסט. הפרשן של הצוואה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות. אכן, ככל טקסט אחר, גם הצוואה זקוקה לפירוש. אנו מבינים את הצוואה רק לאחר שפירשנו אותה. גם צוואה "ברורה" מחייבת פרשנות, שכן בהירותה של הצוואה היא תוצאת פרשנותה. בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה – כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי – הוא ביחס שבין הלשון לאומד-הדעת, בין ה"גוף" (ה-verba) לבין ה"נשמה" (ה-voluntas) ... יחס זה מעורר קושי מיוחד בפרשנות הצוואה. מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו... מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת ... מאידך גיסא, ניצבים אנו בפני המציאות, שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה".

    על ריכוך הדרישה להוראה מפורשת ראו עמ"ש (ת"א) 39687-04-16 עזבון המנוחה פ' ז"ל נ' פ' ד' ואח' בעמ' 24-22 (17.12.2017) (להלן: "פסק דין עזבון המנוחה פ'"); ראו גם בע"מ 8540/15 פלוני נ' פלונית (27.1.2016); תא (ת"א) 47444-04-21 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' קרן טרובוביץ (19.1.2023).

     

    לפי חוק החוזים

    בפרק ד' לחוק החוזים שכותרתו "חוזה לטובת אדם שלישי" נקבע בסעיף 36(ב) כדלקמן:

    "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח... – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".

    הנה כי כן, ביטול זכותו של מוטב יכולה להיעשות באחת משתי הדרכים:

     דרך אחת – בהודעה לחברת הביטוח; 

    דרך שנייה – באמצעות צוואה שהודעה עליה ניתנה לחברת הביטוח.

19. השאלה שמתעוררת בעקבות כך וביחס לדרך הביטול השנייה היא אשר למועד מתן ההודעה לחברת הביטוח: האם ההודעה על קיומה של צוואה המכילה הוראה ביחס לכספי הביטוח עליה להיות מוגשת לחברת הביטוח על ידי המבוטח עצמו טרם פטירתו או שמא יכולה להימסר גם לאחר הפטירה וזאת על ידי אחר?

    בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא לאורך השנים דעות שונות ביחס לשאלה זו. נבחן עתה את השתלשלות הפסיקה בעניין:

    ב-ע"א 477/79 עזבון המנוח בכר שלום בע"מ ואח' נ' בהירה בכר ואח' (27.7.1981) נפסק על ידי כבוד השופט מ' שמגר, כי יש ליתן את ההודעה לחברת הביטוח עוד בחייו של המצווה:

    "עוד טוענים המערערים כי הצוואה שנערכה בסמוך למותו של המנוח מבטלת את ההוראה שבטופס ההצטרפות לפיה ישולמו כל הסכומים שעמדו לזכות המנוח לרעייתו. טענה זו נסמכת על סעיף 36(ב) לחוק החוזים...

    גם טענה זו אין לקבל. אין לראות בצוואה שבפנינו ביטול זכותה של האלמנה. ביטול מפורש וודאי שאינו עולה ממנו וגם על ביטול מכללא אין ללמוד מהוראות הצוואה. הכספים המצויים בקופת תגמולים בע"מ כלל אינם מוזכרים בצוואה ואין ללמוד משתיקת המצווה על ביטול הזכות המפורשת שהוקנתה במסמך אחר. לו גם ניתן היה לראות את הצוואה כמשנה את שנקבע בטופס ההצטרפות לקופה "תגמולים", הרי אליבא דכולי עלמא לא ניתנה על כך הודעה לחייב - היינו לקופה, משמע כי לא קויימו תנאיו של סעיף 36(ב) הנ"ל". (ההדגשה אינה במקור, א.א.ס.)

    מנגד, ב-ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' אסיא שוורץ לבית קלצ'קין ואח' פ"ד מה(5) 13, 23 (1.9.1991) נפסק על ידי כבוד השופט מ' בן-יאיר כי, ניתן ליתן את ההודעה לחברת הביטוח באמצעות הצוואה גם לאחר פטירתו של המצווה:

    "לפי הוראותיו של סעיף 36(ב) לחוק החוזים, "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר..." עיון בהוראותיו של הסעיף האמור יעלה, שגם הוראת דין זאת אינה מנחה אותנו בנוגע לשאלת שבדיון. אמנם, ככל שהדבר נוגע להודעה בלתי ישירה, הכלולה בצוואה, נראה, שהודעה כזאת יכולה להתקבל אצל החייב גם לאחר פטירתו של הנושה. ואכן, כך הבינה זאת גם הספרות המקצועית, לפיה "ההודעה על ביטול הזכות או על החלפת המוטב יכולה, על פי הוראות סעיף 36(ב), להינתן לחייב בחיי הנושה או לאחר מותו, אם הצוואה כוללת ביטול או החלפה כאמור" (ג' שלו, "חוזה לטובת אדם שלישי" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)51; ההדגשות שלי - מ' ב"י)". (ההדגשה אינה במקור, א.א.ס)

    עם זאת, בפסק דין אקוה משנת 1993 נחלקו דעות השופטים ביחס לשאלה שבנדון.

    על פי דעתם של כבוד השופט מ' שמגר וכבוד השופט ד' לוין נקבע כי, יש ליתן את ההודעה על ידי המצווה לחברת הביטוח רק במהלך חייו:

    "הנושה הוא שחייב להודיע לחייב והוא שחייב להודיע על עריכת הצוואה. אין די בעצם עריכת הצוואה אלא חייב להצטרף אליה מתן הודעה, וחובה זו מוטלת על הנושה. הודעת נושה בכל אחת משתי החלופות יכולה להינתן רק בחייו של הנושה, שהרי הנפטר אינו יכול למסור הודעות; כפי שההודעה הישירה לחייב ניתנת בחיי הנושה, כך גם ההודעה על הצוואה חייבת להינתן בחייו".

     

    לעומתם, קבע כבוד השופט א' גולדברג כי, אין חובה למתן הודעה לחברת הביטוח רק במהלך חייו של המצווה, וניתן ליתן הודעה גם לאחר פטירתו:

    "שתי האפשרויות להודעה הנזכרות בסעיף 36(ב), מלמדות, לדעתי, כי אין ההודעה על הצוואה צריכה להגיע לחייב בחייו של המבוטח דווקא. שאם לא כן, מה רבותא בהוספת האפשרות השנייה הנזכרת בסעיף הנ"ל? שהרי די היה שייאמר "בהודעה לחייב". ומה נפקא מינה יש לחייב אם מודיע לנושה בהודעה "רגילה" כי ישנה את שמו של המוטב, או שהוא מודיע כי עשה צוואה ובה העמיד מוטב אחר?".

    יוער כי בפסק דין פישר, שניתן כשלושה חודשים לאחר פסק דין אקוה, שבו וחזרו השופטים מ' שמגר וד' לוין על עמדתם, לפיה שינוי המוטב, במובן הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, חייב להיעשות במתן הוראה לקופה עוד במהלך חייו של המצווה.

20. בע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח' פ"ד נד(5) 493 (22.11.2000) פסק כבוד השופט י' אנגלרד באמרת אגב, כי לדידו ניתן ליתן הודעה לחברת הביטוח גם לאחר פטירת המצווה:

    "... לגופה של השאלה, אעיר כי בבית-משפט זה נחלקו הדעות. יש הגורסים כי כל הודעה בדבר החלפת מוטב חייבת להינתן בחייו של המנוח. ראה: ע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר [8]; דעת הרוב בפרשת פישר [1], בעמ' 111-109; דעת הרוב בע"א 5027/90 מילשטיין נ' אקוה (להלן – פרשת מילשטיין [9]), בעמ' 568-566; ד' שורץ "שינוי המוטב בקופת-גמל ובביטוח-חיים – דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" [22], בעמ' 373-371. ויש הגורסים כי הדרישה להודעה בחיים אינה חלה על החלפת מוטב הבאה מכוחה של צוואה. ראה: ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ [10]; דעת המיעוט בפרשת פישר [1], בעמ' 113; דעת המיעוט בפרשת מילשטיין [9], בעמ' 570-569; שלו בספרה הנ"ל [19], בעמ' 450. לא אכחש כי דעתי נוטה לאלה הגורסים כי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח. אך מאחר שלבעלי-הדין טרם הייתה הזדמנות לטעון לעניין זה, מן הראוי כי הסוגיה תתברר לעומקה בבית-המשפט המחוזי, אם יתעורר הצורך להכריע בה". (ההדגשה אינה במקור, א.א.ס.)

    מעיון בפסיקת בית המשפט העליון נראה כי על פי גישה אחת, המוצגת בפסיקותיהם של כבוד השופטים מ' שמגר ו-ד' לוין, ההודעה על קיומה של צוואה המכילה הוראה ביחס לכספי הביטוח עליה להיות מוגשת לחברת הביטוח על ידי המבוטח עצמו טרם פטירתו. על פי הגישה השנייה, המוצגת בפסיקותיהם של כבוד השופטים מ' בן-יאיר, א' גולדברג ו-י' אנגלרד, ההודעה על קיומה של צוואה המכילה הוראה ביחס לכספי הביטוח יכול שתהיה מוגשת לחברת הביטוח גם לאחר פטירת המבוטח וזאת על ידי צד ג'. עם זאת, בספר "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת, התשע"ד-2014, עמ' 383 מתייחסים כבוד השופט ש' שוחט, כבוד השופט (בדימוס) מ' גולדברג ועו"ד י' פלומין לסוגיה זו באופן הבא:

    "סעיף 36(ב) לחוק קובע חריג לכלל זה, שלפיו בחוזה אשר יש לקיימו עקב מות אדם (על פי חוזה ביטוח, חברות בקופת קצבה או קופת תגמולים וכדומה), רשאי הנושה – באמצעות הודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב – לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר. זאת, גם לאחר שנודע למוטב על זכותו לפי החוזה. כלומר, במקרים אלו נשמר כוח הביטול והשינוי של הנושה אף אם הצדדים לחוזה יידעו את המוטב בדבר זכותו. בקבעו את החריג של סעיף 36(ב) הנ"ל מעדיף המחוקק את אינטרס הבחירה של הנושה על אינטרס ההסתמכות של המוטב. גם לאחר שנודע למוטב על זכותו, עדיין כפופה הזכות לרצונותיו של הנושה, והוא יכול לבטלה לחלוטין או לשנותה. מגמה זו מתיישבת עם מגמות דיני הירושה, ובכלל זה מתן מלוא הכוח ליחיד להחליט בנוגע להקניית רכושו לאחרים לאחר מותו (גבריאלה שלו, שם, עמ' 600-597). חוזה בין קופת תגמולים לחבר בה, שלפיו יועברו כספי החשבון במות החבר למי שהורה עליו בכתב (ואם לא הורה – ליורשיו), הוא חוזה לטובת צד שלישי. לכן הייתה נתונה לחבר הזכות לשנות את תנאי החוזה או לקבוע מוטב אחר בהודעה חד-צדדית גם בלא הסכמת החייב.

     

21. אשר למועד שליחת הצוואה לחברת הביטוח – יאמר, כי כל עוד המצווה חי, אזי באפשרותו לשנות את הצוואה, וזאת כאמור על פי האמור בסעיף 36 לחוק הירושה. משכך יכול הוא לשנות את זהות המוטב שבפוליסה הביטוח גם באמצעות שליחת צוואה לחברת הביטוח מעת לעת, והדבר דומה לכל מתן הודעה בדרך אחרת. עם זאת, לאחר פטירת המבוטח, רק צוואה אשר ניתן לגביה צו קיום צוואה ניתן יהיה לראותה ככזאת המקיימת את הדרישה שעל פי סעיף 36(ב) לחוק החוזים (ת"ע (ב"ש) 660/09 ע.ב נ' י.ח (3.7.2012) כב' השופטת ר' עיאש).

22. בתמ"ש (ת"א) 10421-06-12 ד"ר י' נ' עיזבון המנוחה ט' (15.11.2012) סקר כבוד השופט נ' שילה את העמדות השונות בסוגיה זו, כפי שהופיעו בפסיקה ובספרות ובכלל זה חידד את הצורך לבחון את הוראות תקנון חברת הביטוח והוראות פוליסת הביטוח - "...לפי הדעה הסוברת כי יש צורך שהצוואה תשלח בחיי המוריש, יש לבחון האם בתקנון קופת הגמל, נקבעה הוראה המאפשרת משלוח הודעה אף לאחר הפטירה" (שם, בעמ' 9; על הצורך בפניה להוראות פוליסת הביטוח ותקנון חברת הביטוח ראו גם בע"מ 8540/15 פלוני נ' פלונית (27.1.2016)).

23. עתה אעבור לבחון את הוראות הצוואה שלפניי, ואומד דעתו של המצווה כפי שנלמד בין היתר מנסיבות המקרה:

    אשר להוראות תקנון חברת הביטוח ופוליסת הביטוח – במקרה שלפניי כספי הביטוח כאמור, כבר נמסרו לידי התובעת על ידי חברת הביטוח. משהועברו הכספים על ידי חברת הביטוח לידי התובעת אניח, כי הוראות הפוליסה ותקנון חברת הביטוח מאפשרים העברתם, וזאת גם על פי הודעה שניתנה על ידי צד ג' לאחר פטירת המבוטח.

24. אחד מהשיקולים העומדים בבסיס מתן הודעה במהלך חייו של המבוטח לחברת הביטוח עמד החשש לפיו חברת הביטוח תשלם בכפל הן למוטב המופיע בפוליסה הן לזוכה על פי הצוואה, כאמור כפי שנפסק בעזבון המנוחה פ' בעמ' 24 נקבע כי:

    "... בפסיקה אשר ביקשה לקבוע כי ההודעה בדבר החלפת מוטב חייבת להינתן בחייו של המנוח נמנו שני טעמים לכך – מניעת חיובי כפל של חברות הביטוח והליכים משפטיים בהקשר זה, ואינטרסים שונים הקשורים בידיעת והסתמכות מוטב "מקורי".

    וכן גם בפסק דין אקוה הבהיר כבוד השופט מ' שמגר בעמ' 567-566 כי:

    "הטעם לקביעתה של חובת הודעה ברור בעליל: ככל שהדבר נוגע לצד החייב, יש אינטרס ציבורי במניעת חיובי כפל, ובמניעת סיבוכים משפטיים והליכים משפטיים הצפויים בעקבותיהם. החיוב לשלם כספי הביטוח, הקיצבה או התגמולים קם ונוצר מיד עם הפטירה של הנושה. צוואה יכול שתתגלה אחר זמן, ולא אחת נפתחים ונמשכים ההליכים המשפטיים על יסוד צוואה במשך שנים אחרי מות המצווה. אם צוואה תובא לידיעת החייב זמן מה אחרי הפטירה, יקרה לא אחת שהחייב העביר את הכספים למוטב ויצטרך להתמודד לאחר מכן עם תביעת הזוכים לפי הצוואה, שאינם זהים בהכרח עם המוטב".

    עם זאת, בענייננו, פניית התובעת לחברת הביטוח נעשתה מספר חודשים לאחר פטירת המנוח ולאחר שניתן צו קיום צוואה, ובטרם חולקו כספי הביטוח. יורשי המוטבת כלל לא פנו לחברת הביטוח, ואף לא הביעו כל עמדה במסגרת ההליך דנן. משכך, אין כל חשש לחיובי כפל, והרציונל העומד בבסיס העמדה לחיוב הודעת המבוטח עצמו על קיומה של הצוואה בעודו בחיים אינו מתקיים.

25. אשר לתיבה "ביטוחים" כפי שמופיעה בצוואת המנוח – כאמור, הדרישה להוראת צוואה המתייחסת באופן ברור ומפורש לביטוח חיים מסוים התרככה עם השנים.

    בענייננו, המנוח ציווה את כל רכושו לתובעת. בסעיף 2 לצוואתו הבהיר המנוח כי מתייחס לכל רכושו "מכל מין שהוא ובכל מקום בין בארץ ובין בחוץ לארץ, לרבות ... ביטוחים...". כלומר, המנוח ציווה לתובעת את כל הביטוחים השייכים לו, לרבות ביטוח החיים שרכש במהלך חייו.

    אומנם אין התייחסות מפורשת לביטוח החיים הספציפי שבנדון. עם זאת, מהצוואה ומנסיבות העניין עולה, כי אומד דעתו של המנוח היה, כי כספי הביטוח יועברו לאחר מותו לאשתו – התובעת (ולא לאחותו).

    מקובלות עליי טענות התובעת, כי עת בחר המנוח את אחותו כמוטבת הייתה היא האדם הקרוב אליו וזאת בטרם התחתן והביא צאצאים לעולם; מאז בחירתה כמוטבת לא נעשתה כל פניה מצד חברת הביטוח בעניין זה למנוח. במהלך השנים נראה כי נשתכחה מליבו של המנוח אותה פוליסת ביטוח ועצם קביעת אחותו כמוטבת בה, ומשכך לא טרח לערוך בה כל שינוי. טענות אלה ממילא לא הוכחשו או נסתרו. האחות המוטבת נפטרה במהלך שנת 1996, ובמשך 26 שנים עד למועד עריכת הצוואה (28.7.2022) לא שינה המנוח את המוטבים בפוליסה.

    לנוכח נסיבות המקרה שלפניי, ובשים לב לדין כפי שתואר בהרחבה לעיל, נחה דעתי, כי הוראת המנוח בצוואתו שלפיה הביטוחים הם חלק מרכושו אותו הוא מוריש במלואו לתובעת, מהווה התניה ברורה ומפורשת דיה על הוראת סיפא של סעיף 147 לחוק הירושה, וכזאת אשר מכלילה את כספי הביטוח בנכסי העיזבון.

26. אי פנייה מטעם חברת הביטוח למבוטח בנוגע לעדכון פרטי המוטבים במהלך השנים – לטענת התובעת במהלך כל השנים מעת עשיית פוליסת הביטוח לא נעשתה כל פנייה מטעם חברת הביטוח למנוח ביחס לעדכון/שינוי המוטבים. עוד טענה התובעת כי גם היא חברה בבורסה ליהלומים וגם היא וחברים נוספים בעלי אותה פוליסת ביטוח לא קיבלו כל פנייה מחברת הביטוח וגם מהם נשתכחה עריכתה ובחירתה המוטבים בה. טוב יעשו חברות הביטוח לו מעת לעת יאמצו להם מנהג לשלוח למבוטחים מכתב ביחס לזהות המוטבים המופיעים בפוליסה.

27. סוגיית המודעות – חוק הירושה התכוון לחול על מצבים שבהם למצווה יש מודעות הן לצוואתו הן להוראות המוטבים בפוליסות הביטוח השונות. במצב דברים כזה ועל פי הוראות חוק הירושה, יש ליתן תוקף לרצונו של המצווה להעברת הכספים שבפוליסה על פי ההוראות שנתן בה.

    עם זאת, ישנם מצבים שבהם הדברים לא נעשים מתוך מודעות ולזמן יש משמעות. הדברים נכונים במיוחד במקרים שבהם ההוראות שבפוליסה ניתנו בנקודת זמן רחוקה, אי שם בעבר, שאינה משקפת את מצבו האישי של המבוטח כפי שהיה במסוך למועד פטירתו, ושהמבטחת לא בקשה לעדכן את מצב הדברים ברבות השנים שחלפו. לא נראה כי המחוקק התכוון להחיל את הוראת סעיף 147 לחוק הירושה במקרה כזה. משכך יש לפעול על פי פסיקת בית המשפט, ולבדוק האם בצוואה שלפנינו קיימת "הוראת ציווי לחברת הביטוח".

    המקרה שלפניי הוא מקרה מובהק, שבו הפוליסה נעשתה שנים רבות לפני מות המבוטח והמבטחת כאמור, לא בקשה לעדכן את הפרטים שבפוליסה במשך כל השנים שחלפו. שאלה מורכבת ומעניינת יותר יכולה להתעורר, כאשר המצווה נתן את הוראותיו לגבי המוטיבים בפוליסה זמן לא רב לפני שנפטר או כאשר מצבו המשפחתי במועד עריכת הפוליסה, אי שם בעבר הרחוק, לא השתנה ונותר זהה במועד פטירתו. צעידה באפיק זה עשויה לעורר קשיים. עם זאת, לא מצאתי במקרה שלפניי להכריע בעניין, בהינתן האמור.

    התוצאה

28. לנוכח כל האמור לעיל אני מקבלת את התובענה, וקובעת כי בענייננו יש לחלק את כספי הביטוח על פי הוראת המנוח בצוואתו משנת 2022 אשר ניתן בגינה צו קיום צוואה, ולא על פי קביעתו בפוליסה של המבטחת בשנת 1989. משכך פעלה נכון חברת הביטוח עת העבירה את כספי הביטוח לידי התובעת.

29. אשר לסוגיית ההוצאות – בשים לב לעמדות השונות בפסיקה כפי שתוארה לעיל, לא מצאתי להורות על חיוב בהוצאות.

30. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

31. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

    בתקווה לימים שקטים במהרה.

     

    ניתן היום, ט"ז אדר א' תשפ"ד, 25 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.