|
|
תאריך פרסום : 14/02/2021
|  גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
|
45893-12-19
29/01/2021
|
בפני השופט:
שמואל בר יוסף
|
| - נגד - |
תובע:
ש.ד
עו"ד אמיר קרן
|
נתבעים:
1. י.ת
2. נ.ת
עו"ד גלעד בניאל
|
| פסק דין |
- התובע, בעלה לשעבר של הנתבעת (להלן יחד: הצדדים), עותר לחייב אותה ואת בעלה, הנתבע, לשלם לו סך של 280,000 ₪. העילה נעוצה בפרסום המהווה, לטענת התובע, לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק).
- אין חולק על העובדות הצריכות לעניין, כדלקמן:
- הצדדים התגרשו בשנת 2001. בין השניים התנהלו הליכים משפטיים שונים, הן בבית משפט זה והן בבית הדין הרבני. הנתבעת מנהלת כנגד התובע הליכי הוצאה לפועל בגין חוב מזונות נטען, בסך של כ- 260,000 ₪.
- ביום 20.8.2019 הועלתה לאתר You Tube (להלן: האתר) כתבה ששודרה בערוך 11 (תאגיד השידור הציבורי) (להלן: הכתבה), בנוגע לפגמים נטענים במקלחונים, שמוכרת חברה פלונית (להלן: החברה). בכתבה מצולם התובע, כשהוא מלין על מוצר שסיפקה החברה לאמו.
- הנתבעת הגיבה באתר לכתבה, לאמור: "ש' שקרן, נוכל, ומוכר בתור אדם כזה ולכן אין להאמין לכל הכתבה הנ"ל. שמו ש' ש' ד'. יש לו ים תיקים מעניין למה? אזז (כך במקור – שב"י) התקשורת לברר מי הנוכחי (כך במקור – שב"י) ומי צודק" (להלן: תגובת הנתבעת). לאחר מכן הגיב הנתבע לכתבה, לאמור: "ש' ידוע כאיש שקרן ואוהב לסחוט במיוחד שהוא חייב סיכומים (צ"ל – "סכומים", שב"י) גדולים בחוץ. אז חברה אני לא קונה את הסיפור הזה ולא מאמין במילה לכל הבלוף הזה" (להלן: תגובת הנתבע, וביחד עם תגובת הנתבעת, להלן: הפרסומים).
- התובע הגיש את התביעה דנא, בה נטען, שמדובר בפרסומים המהווים לשון הרע, כמשמעות מונחים אלה בחוק. מוסיף הנתבע וטוען, שעשרות אלפי אנשים נחשפו לפרסומים, לרבות כאלה שלא הגיבו לכתבה. התובע טוען, שנגרם לשמו הטוב נזק כבד.
- הנתבעים טוענים, שמדובר בתביעה המוגשת בחוסר תום לב, בנוגע לפרסומים זניחים, אשר ספק אם נקראו על ידי יותר מקוראים בודדים. בכלל זה, כך נטען, לא הניח התובע ראיה לכך שמכריו או קרוביו נחשפו לפרסומים. מוסיפים הנתבעים וטוענים, שהביטויים בהם השתמשו בפרסומים לא מבססים עילת תביעה, שעה שלא כל אמירה קשה, או קללה, הינם בגדר לשון הרע. עוד טוענים הנתבעים, שהפרסומים חוסים תחת הגנת סעיף 14 לחוק, שעניינו אמת בפרסום, ותחת הגנת סעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק (חובה לבצע את הפרסום, והגנה על עניין אישי כשר, בהתאמה).
- על מנת לבסס עילת תביעה על פי החוק, יש להוכיח שני תנאים: ביצוע פרסום, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק, והיות הדברים שפורסמו לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק (סעיף 7 לחוק, א. שנהר, דיני לשון הרע, להלן: שנהר, בעמ' 79).
אשר לתנאי הראשון - אין חולק, שהפרסומים מהווים פרסום, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.
אשר לתנאי השני - התובע כונה על ידי הנתבעים "שקרן", "נוכל" וסחטן ("(ו)אוהב לסחוט"). ביטויים אלה מהווים במובהק לשון הרע, שעה שיש בהם כדי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (סעיף 1(1) לחוק), ואף יש בהם כדי לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (סעיף 1(2) לחוק). אין בפסקי הדין עליהם נסמכים הנתבעים כדי לבסס את טענתם, לפיה גידופים אינם לשון הרע. נהפוך הוא, גידוף מעצם טיבו וטבעו הוא לשון הרע. ברם, בנסיבות מסוימות, יכול בית המשפט להגיע למסקנה, שמדובר בדברים, שנאמרו בעידנא דריתחא, כאשר ברור לכול, שאין לקבל את הדברים כפשוטם (שנהר עמ' 132). אלא, שמסקנה, לפיה גידוף אינו לשון הרע היא החריג ולא הכלל. גידופים הוכרו כלשון הרע, לרבות כאשר נאמרו בעל פה (שנהר, שם). והנה, נסיבות המקרה דנא שונות בתכלית מאלה שנידונו בפסקי הדין בהם תומכים הנתבעים את יתדותיהם. לא מדובר בדברים, שהופטרו במסגרת ויכוח בין הצדדים, כאשר ברור למי שנחשף להם, שהם מבטאים כעס יותר מאשר אמירה לעיצומם של דברים ואדם. מדובר בפרסום מכפיש בכתב, שנעשה לאחר שיקול דעת, תוך שימוש בביטויים פוגעניים, במטרה לשכנע את קוראי הפרסומים, שתיאור התובע ("שקרן", "נוכל" "ואוהב לסחוט") הינו אמת. זאת ועוד, הפרסומים לא נעשו בקשר ליחסי הצדדים, אלא בהקשר צרכני-כללי. על רקע זה, ברי, שלא מדובר ב"גידוף בעלמא". שעה, "שיש לתת לפרסום את המשמעות שאדם רגיל וסביר בחברה, "האדם מן הרחוב", היה נותן לו" (גנאים, קרמניצר, שנור, דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי, מהדורה שנייה, עמ' 205). אמת המידה היא אובייקטיבית (ע"א 751/10 דיין אורבך נ' פלוני 2012), ולפיה הפרסומים הם, ללא ספק, לשון הרע.
- המשיבים טוענים, שלא ניתן לזהות את התובע כמושא הפרסומים, ולכן גם אם יש בפרסומים משום לשון הרע, לא קמה לתובע עילת תביעה. אין בידי לקבל טענה זו. בכתבה מופיע שמו של התובע בכתובית והוא מצולם, אמנם בצדודית, אך באופן שאינו מקשה על זיהויו. יתירה מזו, בתגובת הנתבעת היא טרחה להדגיש את שמו המלא של התובע, על מנת לא להותיר ספק.
- לנוכח האמור נותר לדון, האם הנתבעים הוכיחו איזו מההגנות על פי החוק? בטרם אדרש לשאלה זו, עליי להידרש לטענת התובע, שיש בה ממש, לפיה הנתבע לא טרח להגיש תצהיר, ולכן יש לתת כנגדו פסק דין. הגם שמדובר בהליך אחד, הוא כולל עתירות נפרדות כנגד כל אחד מהנתבעים, בשל עוולות נפרדות. תגובת הנתבע, מהווה עוולה העומדת בפני עצמה, והיה עליו להוכיח את הרכיבים העובדתיים של טענות ההגנה הרלוונטיות (בעיקר, אך לא רק, טענת אמת בפרסום). מאחר שהנתבע בחר לא להגיש תצהיר, ממילא הוא לא הוכיח את התשתית העובדתית האמורה. לכן, משעה שהתובע הוכיח, שתגובת הנתבע היא פרסום לשון הרע - כל שנותר לדון בנוגע לעוולתו של הנתבע, הוא בסכום הפיצוי.
- ההגנה המרכזית לה טוענת הנתבעת, היא ההגנה האמורה בסעיף 14 לחוק, לאמור: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי... . נפסק, שעל מנת להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט באותו עניין (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667, 710). לפיכך, השאלה היא, האם עלה בידי הנתבעת להוכיח בהליך דנא, שהתובע הוא שקרן, ונוכל, גם בשים לב לתואם נדרש בין איכות הראיות שיש להניח לבין חומרת הטענות (ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, מא(2) 169, להלן: פרשת הארץ, בעמ' 186).
- הנתבעת טוענת, שהתובע שיקר, כאשר טען, שאינו חייב לה כספים, בעוד מתנהל כנגדו תיק הוצאה לפועל על סך של 262,000 ₪ (להלן: החוב). הנתבעת צירפה לתצהירה הוכחות בדבר פקודות מאסר שהוצאו כנגד התובע על מנת לגבות את החוב. התובע טוען, שהגיש טענת פרעתי, שעה שלטענתו הוא פרע את מלוא החוב. מבלי לנקוט עמדה לעיצומם של דברים, יש בהחלטות רשמי ההוצאה לפועל, שהנתבעת צירפה לתצהירה, תימוכין לכך, שאכן הוגשה טענת פרעתי.
לפיכך, מדובר במחלוקת לגיטימית בשאלת קיומו של חוב או גובהו, ואין בכך כדי לבסס טענה, לפיה התובע הוא שקרן. זאת ועוד, גם אילו הוכח, שהתובע אינו פורע את חובו, אין בכך כדי לבסס טענה שהוא שקרן או נוכל. אי פירעון חוב פסוק, קל וחומר חוב מזונות, הוא מעשה פסול וחמור. ברם, מי שאינו מקיים פסקי דין עובר על החוק, אך אינו בהכרח שקרן או נוכל. כינויים אלה נוגעים לאי אמירת אמת ולמעשי רמיה, ונהיר ההבדל. יתירה מזו, השאלה האם פרסום פלוני מהווה לשון הרע נקבעת לפי הקשרם של הדברים, והוא הדין בטענה של אמת בפרסום.
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
הורד קובץ
לרכישה
הזדהה
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
| הודעה |
Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.
|
שאל את המשפטן
יעוץ אישי
שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
|
|