פס"ד בתביעה כספית שהגישו אם ובנה כנגד אחיה של האם בטענה להפרת התחייבות

לפניי תביעה כספית שהגישו התובעים, אם ובנה, כנגד אחיה של האם, לפיצוי בסך 2,500,000 ₪, היות ולטענתם הוא הפר את התחייבותו כלפיהם.

לשם הנוחיות ייקראו הצדדים להלן בשמותיהם הפרטיים (ובגרסת הפרסום – האחיין, האחות, האח).

רקע עובדתי

1. האחות והאח הם שני אחים, האחיין הוא בנה של האחות.

   ניצני המחלוקת המשפחתית, נזרעו לפני כחמישה עשורים, עת הוריהם של האחות והאח התגרשו ובמסגרת הליך הגירושין הגיעו להסכמות לעניין חלוקת הזכויות ביניהם, בין היתר, בנוגע למשק במושב X.

    

2. במסגרת ההסכמות שהיו בין ההורים, בשנת 1980, הסכימו ההורים על העברת הזכויות במשק לבתם, האחות, היא התובעת ועל מינויה כ"בן ממשיך", בכפוף לתשלום החובות שרבצו על המשק באותה עת ובכפוף להתחייבותה לשלם לאביה סכום כספי שסוכם.

   נספחים י"ב – ט"ו לתביעה.

    

3. בהמשך, לאחר שהתברר כי האחות איננה יכולה להיות בת ממשיכה, בהתאם לנוהלי האגודה השיתופית, נחתמו מספר מסמכים, מכוחם טען האח כי הוא צריך להירשם כבן ממשיך.

   האחות תמכה בטענה זו ובין השניים נחתמו מספר מסמכים נשוא הליך זה (סעיף 18 לתביעה).

    

4. היות ואביהם של הצדדים התנגד לטענותיו של האח, בעניין זכויותיו במשק, ניהל האח, לאורך מספר שנים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ, כנגד אביהם של הצדדים.

5. ביום 1.9.2013 ניתן על ידי כב' השופטת (בדימוס) אסתר שטיין פסק דין, לפיו נקבע כי האח הוא הבן הממשיך ביחס למשק (פסק הדין מיום 1.9.2013 במסגרת תמ"ש (ראשל"צ) 11040/07, צורף כנספח י"ט לתצהיר התובעת).

    

6. הצדדים שניהם פירטו באריכות את מערכת היחסים הפנים משפחתית, עובר למתן פסק הדין האמור, לרבות ההסכמות בין ההורים במסגרת הגירושין, בקשת ההורים למנות את האחות כ"בת ממשיכה" (נספח 18 לתצהיר התובעת), העברת הזכות מהאחות לאח (בהסכמת שניהם), אישור האגודה השיתופית למינויו של האח כ"בן ממשיך" (פרוטוקול ישיבת ועד ההנהלה של מושב X צורף כנספח ו' לכתב ההגנה), הסכם בין האחות לבין אביהם המנוח של הצדדים (נספח ב' לכתב התביעה), הסכמת האחות למינויו של האח כבן ממשיך (נספח י"ח לכתב התביעה) ועוד.

    

7. תביעה זו מושתתת על כתב התחייבות עליו חתם האח ביום 96 === , להלן: כתב ההתחייבות.

   למען הנוחות, להלן יוצג נוסחו:

   התחייבות בלתי חוזרת

   כלפי אחותי ===

    

   1. מאחר והעברת לי את כל הזכויות שרכשת מאבינו ש' בחלקה.... הידוע כמשק מס' -- שבמושב X על פי הסכם ביניכם מיום 87.=== (להלן: "המשק"), אני מתחייב באופן בלתי חוזר כלפיך וכלפי בנך האחיין כדלקמן:

       

      • כל הזכויות במשק הנ"ל יקבלו בתי א' ת.ז. .... ובנך האחיין ת.ז..... בחלקים שווים לבעלותם, שעה אחת לפני פטירתי (ח"ו) על פי חלוקת השימוש והזכויות כדלהלן.

         

      • לא' תהיה זכות השימוש בבית המגורים רחוק מכביש המושב (מבנה דו קומתי) בעוד שלאחיין תהיה זכות השימוש בבית הקרוב לכביש המושב (מבנה חד קומתי).

         

      • במידה שתהיה הפקעה מהמשק תחולק תמורת ההפקעה בין שני ילדינו בחלקים שווים.

         

      • באם ישנו את היעוד של חלק מהמשק למגרשי בניה, או יתקבלו מגרשים מחוץ למשק ובזכותו, תקבל א' זכות ראשונה למגרש בניה ראשון בעוד ש(ל)אחיין תהיה הזכות למגרש בניה שני וכן הלאה.

         

      • א' והאחיין יעשו את כל הדרוש אצל הרשויות המוסמכות כדי שהשמוש במשק יעשה ע"י שניהם כאמור בהתחייבות זו.

         

      • המשק לא ימכר אלא בהסכמה משותפת של שני ילדינו הנ"ל.

         

      • במקרה שירצה צד למכור את המשק (בהסכמה) לצד הנשאר תהיה זכות ראשונית על פני קונה אחר לרכוש חלקו של הצד היוצא במחיר שמוסכם ואם לא יהיה כזה, במחיר שיוערך ע"י שמאי מוסכם.

         

      • הקניה והעברת זכויותיי במשק ייעשו שעה אחת לפני פטירתי או בעת שאקבע. עבור מטרה זו אני מפקיד יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר.

         

        ולראיה באתי על החתום:

         

        ____(-)______

           האח

        אישור חתימה לפני עו"ד ----...

        תאריך: 96.====

         

8. אין חולק כי הנתבע, האח, לא העביר את המשק לבתו ולאחיינו ואף פעל למכירת המשק לאחר (כמובן מבלי לקבל הסכמה של איש).

    

9. בנסיבות אלו הוגשה התביעה שלפניי.

    

10. יוער כי בשלב ראשון, עת הוגשה התביעה, הסעד שהתבקש היה סעד הצהרתי בדבר "בטלות הסכם במקרקעין", לצד בקשת סעד כספי בעילה נזיקית ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט, כאשר תביעה זו הוגשה גם כנגד בתו של האח- א' וגם כנגד רשות מקרקעי ישראל וועד מושב X, כ"נתבעים פורמליים".

     

11. בהמשך, לאחר שני דיונים שהתקיימו (אחד מהם בבקשה לסעדים זמניים שנתבקשו) ובחלוף כשנה, הוגש כתב התביעה המתוקן, במסגרתו עתרו התובעים רק לקבלת סעד כספי באותן עילות, עילה נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט.

    בתביעה זו, התבקשו הסעדים רק מהנתבע, האחיין.

     

12. שני הצדדים בקשו להסתמך, בין היתר, על טענות ועדויות שנמסרו על ידי כל אחד מהם במסגרת ההליך שניהל האח כנגד אביהם של הצדדים וטענו שיש בטענות אלו כדי לחסום אותם מלטעון אחרת במסגרת הליך זה.

     

    השאלות שבמחלוקת

13. מה המשמעות של כתב ההתחייבות והאם לאור המפורט בסעיף ח' שבו כי " הקניה והעברת זכויותיי במשק ייעשו שעה אחת לפני פטירתי" (ההדגשה שלי- נ.ג), מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם.. שנעשו בחייו של אותו אדם" ואז, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק הירושה הוא בטל, או שמדובר בהתחייבות לגיטימית, כזו שהיה על האח לכבד?

     

14. האם האח הפר את התחייבותו כלפי האחות וככל שהתשובה חיובית, האם האחות ו/או האחיין זכאים לפיצוי נזיקי בגין הפרת ההתחייבות ואם כן, באיזה סכום?

     

15. האם ניתן לומר כי האח קיבל נכס או טובת הנאה, שלא על פי זכות שבדין, אותם עליו להשיב לאחות או לאחיין או שעליו לשלם למי מהם את שוויה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט?

     

    דיון

    כתב ההתחייבות

16. די בקריאת ההתחייבות כדי להבחין בקושי שמתעורר מאופן ניסוחה.

     

17. על פניו, ההתחייבות של האח כי את כל זכויותיו במשק יקבלו א' והאחיין "שעה אחת לפני מותו", משמעותה כי הזכויות בנכס יועברו לא' ולאחיין, אחרי אחרית ימיו ושנותיו של האח. במצב דברים זה, הרי שמדובר בהסכם בדבר ירושתו של האח, או מתנה שהאח התחייב לתת לבתו א' ולאחיינו, רק לאחר מותו וזאת בניגוד מפורש להוראות החוק בעניין זה.

     

18. סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה -1965, קובע במפורש:

    "(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו, שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.

    (ב) מתנה שאדם נותן, על מנת שתוקנה למקבל, רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף,

    אלא אם נעשתה בצוואה, לפי הוראות חוק זה."

     

19. האיסור האמור הינו ברור ונועד להגשים את תכליתם של דיני הירושה בכל הנוגע לצוואות ולחופש לצוות, בכל עת.

     

20. הכלל הוא כי לכל אדם יש חופש לצוות והוא רשאי לערוך צוואה בכל עת, לשנותה ולבטלה. בהתאם לסעיף 27(א) לחוק הירושה "התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה- אינה תופסת". הנה כי כן, המחוקק אמר את דברו באופן ברור ומוחלט.

     

21. לפיכך, התחייבות של אדם לתת מתנה שתוקנה רק לאחר מותו, לא כל שכן כשהיא מוגדרת "התחייבות בלתי חוזרת" עומדת בניגוד גמור לעקרון שאדם רשאי לקבוע, רק באמצעות צוואה, מה יעשה ברכושו לאחר אחרית ימיו ושנותיו.

    המחוקק קבע באילו אופנים ניתן לצוות (צוואה בפני עדים, צוואה בפני רשות, צוואה בכתב יד או צוואה בעל פה) ומה הם רכיבי היסוד ביחס לכל סוג של צוואה – אותם תנאי סף שבהיעדרם לא ניתן לראות במסמך כצוואה. כמו כן, המחוקק קבע כי אין להגביל את זכותו של המצווה לשנות את צוואתו או אף לבטלה.

22. אמנם, לאורך השנים הבהירו בתי המשפט כי היות וסעיף 8(א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים, יש לפרשו בצמצום (כך למשל בפסק הדין בעניין ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פד"י כט(2) 757) ואולם אין בכך כדי לרוקן מתוכן את הוראות החוק.

     

23. בפסק הדין בעניין ע"א 6567/99 שטרנשיין נ' עו"ד פישר (פורסם במאגרים) הובהר כי האיסור נועד לאסור על אדם להפוך אחר ליורשו, שלא על פי צוואה ולפיכך:

    "ראוי הוא לפרש את סעיף 8(א) לחוק הירושה באופן שהוא יוגבל לאותם מקרים בהם זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון... על פי כוונת המחוקק, ענין לנו בזכות, אשר על תכונותיה, היקפה וחולשותיה, מועברת עם המוות מאדם לרעהו. כזה הוא המצב כאשר ראובן עושה הסכם עם שמעון ומורה בו, כי עם פטירתו, תעבור זכות פלונית משלו לשמעון (ולא ליורשים על פי סדרי הירושה)".

     

24. ביחס לנסיבות המקרה שלפניי, ניתן לאמץ את דברי כב' השופט שוחט בפסק דין בעניין עמ"ש (ת"א) 31306-01-19 פלוני נ' פלוני, (פורסם במאגרים), לפיו "הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, על שני סעיפיה הקטנים, הינה גורפת בניסוחה ובהגבלות שהיא מטילה על חופש החוזים – הסכם בדבר ירושתו של אדם בחייו; ויתור על ירושה של אדם בחייו; מתנה שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן, כולם בטלים אלא אם תוכנם בא לידי ביטוי בצוואה.

    סעיף 8(א) לחוק הירושה מכוון לשתי הגבלות המוטלות על מוריש בעשיית הסכמים בחייו: המוריש אינו יכול לעשות עסקה בה הוא מנשל יורש על פי דין ממעמדו כיורש; המוריש אינו יכול לעשות עסקה בה הוא מתחייב להפוך אדם ליורש, ועל הגבלה אחת המוטלת על היורש זה אינו יכול לסחור בירושתו, למכור אותה או לוותר עליה (ילדו של מוריש לא יכול לכרות חוזה עם אחיו כי הוא מוותר על רכוש אביו, שעודנו בחיים, לטובתו, בתמורה או שלא בתמורה. אחרי פטירת המוריש ניתן לעשות עסקה כזו). סעיף 8(ב) לחוק הירושה מחדד ומבהיר שהאיסור לא חל רק על הסכם או ויתור, אלא גם על מתנה. מתנה שתוענק הלכה למעשה רק במות המוריש או מתנה שתתקבל בידי מקבלה רק אחרי פטירת המעניק, משוללת תוקף. " (ההדגשה שלי – נ.ג).

     

25. בפסק הדין בעניין ע"א 2555/98 הרב אברג'ל נ' עיזבון המנוח בן יאיר, פד"י נג(5) 673, הבהיר בית המשפט העליון כי "הדיבור 'ושעה אחת לפני מותי' שהחליף... את הנוסח המקובל 'ולאחר מיתה', אין בו כדי לשנות את התוצאה המשפטית.

    בשני המקרים המשמעות המעשית היא הקנייה שלאחר המוות, שהרי אין השעה נמדדת מראש אלא בדיעבד" (ההדגשה שלי – נ.ג).

    בית המשפט התייחס שם לנוסח האמור, ככזה שנועד להתאימו להלכה היהודית.

     

26. מבלי להידרש לסיבה שבעטיה נקט הנתבע בלשון זו, הרי מלשון ההתחייבות עולה בבירור כי כוונת הצדדים הייתה שהעברת הזכויות לא' ולאחיין, בתו של האח ובנה של האחות, תעשה לאחר אחרית ימיו של האח.

    התחייבות כזו עומדת בניגוד גמור לסעיף 8(א) לחוק, בעיקר מעת שהוגדרה כהתחייבות בלתי חוזרת.

    ההתחייבות להעביר זכות במקרקעין לאדם אחר "שעה אחת לפני הפטירה", משווה לה נופך של צוואה, התחייבות זו, כאשר היא מוגדרת כ"התחייבות בלתי חוזרת" עומדת בניגוד להוראות החוק ולפיכך היא בטלה.

     

27. התובעים מפנים למסקנותיה של כב' השופטת שטיין בפסק הדין שנזכר לעיל, באשר לתוקפו של כתב התחייבות שנחתם בין האח לבין אביהם המנוח של הצדדים ולקביעתה כי אין לראות באותו מסמך התחייבות להעברת זכויות לאחר אחרית ימיו של המתחייב ומבקשים כי אגיע לאותה מסקנה ביחס לכתב ההתחייבות שלפניי.

    אינני מקבלת טענה זו.

     

28. התובעים מפנים בסיכומיהם לסעיפים 29 ו- 122 לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת שטיין וטוענים כי עצם העובדה שכב' השופטת שטיין התייחסה לטענות התובע בעניין זה ובכל זאת קבלה את התביעה, יש לראות בכך משום אישור שלה ש"כל ההסכמים בתוקף".

    אינני מקבלת פרשנות זו.

     

29. בסעיף 29 לפסק הדין של כב' השופטת שטיין, היא התייחסה לטענתו של האח, באשר לנוסח כתב ההתחייבות שקיבל מאביו על פיו התחייב האב להעביר לו את זכויותיו "במועד שייקבע בחייו או שעה אחת לפני מותו.." כאשר לטענת האח, הזכויות אכן הועברו אליו על ידי אביו "במועד אחר שקבע" ולעניין זה הוא הציג ראיות, אשר פורטו באריכות על ידי כב' השופטת שטיין בפסק דינה והיא מצאה לקבלם, כאמור בסעיף 122 לפסק הדין (שהוא אך הסעיף המסכם בו קבעה כב' השופטת שטיין כי התובע שם הוא הבן הממשיך של המשק).

     

30. ההקבלה שבקשו התובעים לעשות בין תיק זה לפסק הדין בעניין ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פורסם במאגרים, איננה מתאימה.

     

31. באותו פסק דין נקבע במפורש שלא דובר על מתנה שמועד הקנייתה הוא לאחר פטירתו של הנותן, אלא על מתנה שנקבע כי הושלמה, כפי שעולה מנוסח ההסכם שם.

    בענייננו, לא רק שלא מדובר בהסכם (כאשר רק האח חתום עליו), אלא שלא הוגשו ביחס לעסקה זו דיווחים וכלל לא ברור אם לטענת התובעים, הם שילמו תמורת הנכס, כמה ולמי.

     

    תשלום תמורת הנכס

32. טענותיה של האחות כי שילמה לאביה תמורת הנכס, לא היו אחידות, היא לא נקבה בסכומים שלטענתה שילמה, לא ביחס לגובה החובות שלטענתה כיסתה ולא לטענה כי שילמה סכומים כלשהם לאביהם של הצדדים.

     

33. בחקירתה, האחות אמנם טענה כי מסרה לאביה 20 שיקים, על סך 10,000 $ כל שיק, לצורך פרעון החובות, אולם לא יכלה להציג ראיות לעניין זה – לא צילום של השיקים שלכאורה מסרה לאביה, לא אישורים מהבנק שנפרעו שיקים בסכומים האמורים ולא כל ראיה אחרת.

    לא האמנתי לטענה כי התשלומים בסכום כולל של 200,000 $ לא היו משמעותיים מבחינתה באותה תקופה, היות והיו לה מיליונים:

    "מסמכים של 10,000 דולר כשיש לי 3 מיליון דולר עומדים לפניי, זה לא ביג דיל" (פרוטוקול עמ' 57 שורה 25).

     

34. גם טענתה כי כאשר הגיעה לאגודה אישר לה המזכיר צ' כי היא שילמה את כל החובות והיא הסתפקה בכך לא נשמעה אמינה. כך העידה: "אני באתי למזכיר צ' ואמרתי: איפה זה? איפה האישורים? איפה התשלומים שלי? אז הוא אומר לי אין חובות למשק, שילמת את התשלומים ואין חובות, שילמת" (פרוטוקול עמ' 55 שורות 18-20).

     

35. חוסר המהימנות של האחות עלה גם מתוך השינויים בגרסתה: בשלב ראשון טענה שאותו מזכיר לא מסר לה מסמכים, בהמשך טענה כי קיבלה מסמכים חלקיים בלבד ואותו מזכיר אמר לה כי חלק מהמסמכים הושמדו ובהמשך טענה כי קיבלה חבילה גדולה של מסמכים אבל המסמכים שמוכיחים כי היא שלמה את החובות הושמדו, או נעלמו (פרוטוקול עמ' 55 שורה 31 עד עמ' 56 שורה 10).

    בכל מקרה האחות אישרה כי לא הצליחה למצוא מסמכים שיתמכו בגרסתה בעניין זה (שם).

     

36. עת נשאלה האחות מדוע לא זימנה את המזכיר להעיד, כדי לתמוך בגרסתה ואף הוצע לה לעשות כן, השיבה "מה לו ולזה? הוא נתן לי את המסמכים והמסמכים מדברים בעד עצמם" (פרוטוקול עמ' 57 שורה 14).

     

37. יותר מכך, במסגרת המסמכים שנחתמו בין האח לאחות והוצגו במסגרת ההליך שנדון על ידי כב' השופטת שטיין, הוצג מסמך עליו חתמו האחות והאב המנוח, במסגרתו ציינו כי האחות התחייבה לפרוע את חובותיו של האב וכי היא העבירה את כל זכויתיה לאח, אשר לקח על עצמו את כל החובות של האחות כלפי האב (כך בסעיף 12 לפסק הדין של כב' השופטת שטיין).

    לפיכך, ניתן לומר כי מבחינת האחות, ההתחייבויות שלה עברו לאחיה.

     

38. האחות ביקשה לתמוך את גרסתה בעדות שהעיד האח במסגרת ההליך שניהל מול אביהם של הצדדים, במהלכה אישר כי האחות שילמה תמורת הזכויות במשק "בפרוטוקול החקירה הנגדית בתמ"ש ראשל"צ טען נמרצות הנתבע דכאן, כי שילמתי את חובות המשק..." (סעיף 24ד. לתצהירה של האחות, ההדגשה במקור – נ.ג).

     

39. טענה זו אכן מתיישבת עם העובדות שהוצגו לפניי ואכן הובאו לעיוני דבריו של האח עצמו בעניין זה, במסגרת ההליך שניהל כנגד אביהם, שם טען כי הוא יודע שאחותו שילמה את החובות.

    עם זאת, אני מקבלת את הסברו של האח כי עדותו שם נשענה על דברים שסבר שהם נכונים, לאור דבריה של האחות ולא על סמך ידיעתו האישית.

    כך העיד: "בהסתמך על מה שהאמנתי לאחות, אני העדתי עדות, מתוך אמון שמה שהיא אומרת לי זה נכון ורק ב-2016, כשניתנה לי גישה לתיק, בהסתמך על כך שהזכויות במשק הם שלי, נכנסתי לתיק של האגודה וראיתי לא דובים ולא יער, אין מכתב התראה לאבא שלי על חוב, אין עדות לתשלומים של האחות ואז הבנתי שלא ניתנה תמורה, העדות שלי במשפט בפני כב' השופטת שטיין הייתה בהסמתך על מה שהאמנתי לאחות..." (פרוטוקול עמ' 123 שורות 22-27).

     

40. הסבר זה של האח יכול לשמש טעם להחלטתו שלא לפעול על פי התחייבותו, גם אם ניתנה כדין. מקום בו ההתחייבות נוקטת לשון מפורשת ממנה עולה כי עת נחתמה, הוצג לאח מצג לפיו האחות שילמה לאב "מאחר והעברת לי את הזכויות שרכשת..." ומשהתברר לו כי למעשה האחות לא רכשה את אותן זכויות, ראה עצמו פטור מהתחייבותו.

     

41. זאת ועוד, ברור כי לא די בעדותו של האח בהליך שניהל נגד אביו, כדי להוות ראיה לכך שהאחות שילמה תמורת המשק, בפרט אם נתן את עדותו על סמך הדברים ששמע מפיה.

     

42. ממכלול העדויות ששמעתי, מצאתי כי האחות לא הוכיחה את טענתה לפיה היא שילמה תמורת הנכס.

     

43. זאת ועוד, בין אם האחות שילמה תמורה ובין אם לאו, אין בכך כדי להקנות תוקף להתחייבות שהוצגה לפניי, התחייבות שכאמור לעיל, עומדת בניגוד להוראות החוק.

     

    מסקנה ראשונה

44. מקום בו קבעתי כי מדובר בהתחייבות שניתנה בניגוד מפורש להוראות החוק, הרי שהיא בטלה מיסודה ולפיכך, אין לה כל תוקף והתובעים לא זכאים לכל פיצוי בגין הפרתה, גם אם הופרה.

45. חרף האמור, בכך לא תמה מלאכתי, שכן בכתב התביעה הלינו התובעים גם על הפרת התחייבותו של האח לקבל את הסכמת בתו א' ואחיינו, עת יבחר למכור את המשק.

     

    ההתחייבות הנוספת

46. בכתב ההתחייבות נקבע בסעיף ו' כך: "המשק לא ימכר אלא בהסכמה משותפת של שני ילדינו הנ"ל", כאשר בסעיף ז' נקבע כי מי שיבקש למכור את חלקו יתן לאחר זכות ראשונית לרכוש את חלקו:

    "במקרה שירצה צד למכור את המשק (בהסכמה) לצד הנשאר תהיה זכות ראשונית על פני קונה אחר לרכוש חלקו של הצד היוצא במחיר שמוסכם ואם לא יהיה כזה, במחיר שיוערך ע"י שמאי מוסכם".

     

47. כאמור מדובר בכתב התחייבות עליו חתם האח לטובת האחות ואולם מלשון הסעיף ניתן לתהות על מי חלה ההתחייבות שלא למכור את המשק, אלא בהסכמת שני הילדים:

    1. האם מדובר בהתחייבות של האח כלפי האחות שלא למכור את המשק ללא הסכמת הילדים?

    2. או שמדובר בהתחייבות בין שני הילדים שלטענת האחות הם שאמורים להיות בעלי הזכויות בנכס, שהנכס לא יימכר לצד שלישי ללא הסכמת שניהם (כאשר במקרה כזה ניתנת לצד שנשאר זכות ראשונים לרכוש את זכויות האחר, לפני שיוצעו לצד ג').

        

48. מלשון ההתחייבות עולה כי ברור היה הן לאחות והן לאח, שהזכויות שייכות רק לאח, אם כך הדבר, אין משמעות ל"צד היוצא" ול"צד הנשאר" שנזכרים בסעיף ז' הנ"ל.

    לפיכך, מצאתי כי הצדדים ביקשו להבטיח שהזכויות יעברו מהאח לשני הילדים (בתו א' ואחיינו) ואז בקשו להכפיף את הילדים לתנאי לפיו אם אחד משני הילדים יבקש למכור, הוא יזדקק להסכמת האחר.

     

49. מלשון ההתחייבות עולה כי היא כלל לא מתייחסת למצב בו המשק יימכר, בטרם הועברו הזכויות לילדים.

     

50. זאת ועוד, גם אם אקבע שמדובר בהתחייבות של האח כלפי האחות, שלא למכור את המשק ללא הסכמת שני הילדים, וגם אם אניח כי הוא הפר התחייבות זו, שהרי אין חולק כי הוא מכר את המשק ולא קיבל את הסכמתו של האחיין (ואף לא יידע אותו על כך), לא די בכך כדי לתת לתובעים, או למי מהם, סעד בגין הפרת ההתחייבות.

     

     

    לגבי האחיין – ראשית, ההתחייבות, ככל שניתנה על ידי האח, ניתנה לטובת אימו האחות ולא לטובתו.

    שנית, לא ברור איזה נזק נגרם לאחיין מכך שהאח מכר את המשק ללא הסכמתו וידיעתו של האחיין – כלום הייתה בידי האחיין הזכות למנוע את המכירה? באילו תנאים? האם היה מקבל סעד בעניין זה, אילו פנה לבית המשפט כדי למנוע את המכירה?

    מה היה טוען אילו פנה לבית המשפט? כאשר כזכור, ההתחייבות של האח הייתה להעביר את המשק שעה לפני מותו – כך שהמועד לקיום התחייבות זו כלל לא הגיע.

    ולגבי האחות – גם לגביה, לא נטען וודאי שלא הוכח כי היה בכוחה למנוע את המכירה – גם אם האחיין היה יודע על המכירה בזמן – שכן, כאמור, מדובר כאמור בהתחייבות לא חוקית.

    כך, גם לגביה לא הוכח איזה סעד היא הייתה זכאית לקבל, אם בכלל, אם הייתה פונה לבית המשפט ואיזה נזק נגרם לה בעקבות הפרת ההתחייבות של האח בעניין מכירת המשק, ללא הסכמתם של א' והאחיין.

     

51. הנה כי כן, לא הוכח כי האחות או האחיין זכאים לקבל סעד בגין הפרת התחייבות זו ואם נגרם למי מהם איזה שהוא נזק, רק בשל כך שהאח מכר את המשק, בלי לקבל את הסכמתו של האחיין וגם אם נגרם נזק כזה, לא הוכח גובהו – לא בשיעור של מחצית מהתמורה שקיבל האח (כפי שבקשו לטעון בתביעתם) ולא בשיעור אחר.

     

52. לכל האמור יש להוסיף כי מתעורר קושי נוסף עם נוסח ההתחייבות, כאשר כידוע התחייבות להעביר זכויות בנחלה כפופה לאישור האגודה ורמ"י וכלל לא ברור אם אלו היו מאשרים העברת זכויות לא' ולאחיין (אם משום שאינם בני זוג ואם מסיבה אחרת).

     

    טענות קיזוז חלופיות

     

53. האח טען כי גם אם היה עליו לשלם לאחות סכום כלשהו מתוך התמורה שקיבל, הרי שיש לקזז מתוך סכום זה את הסכומים ששילם לרשויות, את החובות בהם נשא ואת ההוצאות ששילם, לצורך ניהול ההליכים המשפטיים שניהל מול אביו ומול זוגתו של האב (לאחר פטירתו של האב). 

     

54. היות ולא קבלתי את טענותיהם של האחות והאחיין בעניין חיובו של האח לשלם להם סכום כלשהו, הרי שלא נדרשתי לטענות הקיזוז.

     

     

     

55. יחד עם זאת, מצאתי כי יש בטענות אלו כדי להסביר מדוע האח, שהציג לפני אחותו ואחיינו מצג כי יהיה מוכן לחלוק איתם את התמורה שקיבל, חזר בו מנכונותו זו – אם לאחר שאולץ לשלם סכומים גבוהים בגין ניהול הליכים משפטיים, כנגד אביו ואם בשל ההוצאות הכבדות שהוציא עבור המשק, לאורך השנים.

     

     

    מסקנה שניה

     

56. התובעים לא הוכיחו את טענתם כי הנתבע הפר התחייבות כלפיהם ולא כי נגרם להם נזק בגין אותה הפרה, לא כל שכן, בגובה סכום התביעה.

     

    עשיית עושר ולא במשפט

     

57. מצאתי לדחות גם את טענת התובעים כי הם זכאים לפיצוי, בשל עשיית עושר ולא במשפט.

     

58. התובעים הפנו בעניין זה לכתב התביעה לפיו "הנתבע מחזיק שלא כדין ובניגוד להתחייבות מפורשת בכתב, כספים אשר התקבלו ויתקבלו אצלו ממכירת הזכויות בנכס, הגם שמחציתם שייכים לנתבעים..." וכי "סירובו של הנתבע לשתף פעולה ולהשיב לתובעים את זכויותיהם וכספיהם המגיעים להם כדין, מהווים עשיית עושר ולא במשפט" (סעיפים 67, 68 לכתב התביעה המתוקן).

     

59. אינני מקבלת טענותיהם בעניין זה.

    לא כי מחצית הכספים שקיבל האח שייכים לאחיין ולאחות ולא כי התקיימה עילת תביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

     

60. חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979, מגדיר את זכותו של תובע לדרוש השבה, כך:

    "1(א) מי שקיבל, שלא על פי זכות שבדין, נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית, או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

     

61. טענות התובעים בעניין זה תמוהות:

    ראשית, האח קיבל זכויות במשק מאביו, כפי שאושר על פי פסק דין שניתן בשנת 2013 כך שלא מדובר בנכס שהוא קיבל "שלא על פי זכות שבדין".

    שנית, לא מדובר בזכות שהוא קיבל מהאחות או מהאחיין, כך שאיש מהם אינו נכנס להגדרת "מזכה".

    ושלישית, ברור כי לא ניתן לחייב את האח "להשיב" לאחות או לאחיין את הנכס שקיבל מאביו, על פי פסק דין ולא את שוויו (גם אם היה מוכח כי קיבל את הנכס, מאביו, שלא על פי זכות שבדין.

    סיכום ומסקנה סופית

62. ממכלול הראיות שהוצגו לפניי, כאשר הוגשה תביעה כספית לפיצוי בגין מה שלטענת האחות והאחיין הוגדר כהפרת התחייבותו של האח, הרי שלא רק שלא קבלתי את טענות התובעים כי עומדת לפניי התחייבות תקפה, מכוחה הם זכאים לזכויות, לא מצאתי כי הנתבע הפר את התחייבות כלשהי כלפיהם ולא מצאתי כי הם הוכיחו שנגרם להם נזק בגין אותה הפרה, לא כל שכן, בגובה סכום התביעה.

     

63. סוף דבר, אני דוחה את התביעה.

    התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בגין ניהול ההליך במשך 6 שנים, בסך כולל של 75,000 ₪.

     

    ניתן היום, ז' אדר ב' תשפ"ד, 17 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.