פס"ד בתביעה לביטול רישום בן ממשיך

מבוא

בפני תובענה לביטול רישום "בן ממשיך" אשר הוגשה ע"י התובעת, כנגד בנה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

1. התובעת, נולדה בשנת 1929 (במועד הגשת כתב התביעה היתה כבת 86), הינה בעלת זכויות של "בר רשות" במשק מס' *** (להלן: "המשק" או "הנחלה") במושב מ' – מושב עובדים של הפועמ"ז להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב" או "האגודה").
2. לתובעת, אשר התאלמנה מבעלה ביום 23.04.04 שלושה בנים, ביניהם הנתבע 1 (להלן גם: "הנתבע").
3. כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעם הסוכנות היהודית ומהמסמכים שצורפו לו, הזכויות במשק היו רשומות תחילה ע"ש התובעת ובעלה המנוח.  ביום 6.3.05 שלחה הסוכנות למינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל, להלן: "רמ"י"), "הודעה על מסירת נחלה להחזקת מתיישב" לפיה הנחלה עוברת להחזקת התובעת בלבד, בשל פטירת בעלה המנוח. העברת הזכויות בנחלה לתובעת, אושרה ע"י רמ"י ביום 15.12.05.
4. ביום 03.12.04 אישר ועד ההנהלה של המושב את הנתבע כבן ממשיך במשק, וביום 05.12.04 שלח המושב מכתב לנתבע בדבר אישורו כבן ממשיך במשק.
5. ביום 07.12.04 חתמו התובעת והנתבע בפני עורך דין מארון פארס על המסמכים הבאים לשם מינויו של הנתבע כבן ממשיך במשק: "הסכם בן ממשיך"; "הצהרה והתחייבות המתיישבים"; "הצהרה והתחייבות הבן הממשיך". ע"ג הצהרה זו נרשמה "המלצת האגודה" לסוכנות היהודית ו/או מנהל מקרקעי ישראל, לאשר את הנתבע כבן ממשיך, בנוסף נרשם ע"ג הצהרה זו אישורה של הסוכנות היהודית את הנתבע כבן ממשיך בהתאם לסעיף 20 ה(1) לחוזה שכירות (משבצת תלת צדדי), בכפוף להתחייבויות הצדדים; מסמך נוסף שנחתם באותו היום הוא "הצהרה" מטעם הנתבע כמועמד לקבלת זכויות שימוש וחזקה בעתיד במשק במסגרתו הצהיר הנתבע, בין היתר, כי אינו בעל זכות של נחלה משק עזר או מגרש מגורים צמוד קרקע במושב (המסמכים הרלבנטיים צורפו כנספח 3 לכתב ההגנה מטעם הסוכנות).
6. ביום 29.03.05 אישרה הסוכנות היהודית את מינוי הנתבע כבן ממשיך במשק (אישור המופיע כאמור ע"ג טופס "הצהרה והתחייבות הבן הממשיך". ביום 15.12.05 רשמה רמ"י בפניה את רישום מינוי הנתבע כבן ממשיך במשק (המסמכים הרלבנטיים צורפו כנספח 4 לכתב ההגנה מטעם הסוכנות).
7. אין חולק כי לאחר רישום הנתבע כבן ממשיך, הנתבע שיפץ את מבנה הלול שהיה קיים בנחלה, והשמיש אותו למגורים. הצדדים חלוקים האם הנתבע, אשר נישא בשנית בשנת 2009, עבר בפועל להתגורר באותו מבנה.
8. כמו כן אין מחלקות בין הצדדים כי משנת 2013 ואילך הצדדים מצויים בנתק מוחלט. הצדדים חלוקים באשר לסיבה שגרמה לנתק ביניהם, והאם הדבר מהווה עילה לביטול רישום הנתבע כבן ממשיך.

תמצית טענות התובעת:

1. לטענת התובעת, לאחר פטירת בעלה המנוח, נקלעה למצוקה ולמצב נפשי ירוד. הנתבע ניצל מצבה זה ופעל בחודש דצמבר 2004 לשם החתמתה על הסכם למינויו כבן ממשיך במשק.
2. כן נטען כי הנתבע שכר את שירותיו של עו"ד, הביאו לבית התובעת לשם החתמתה על המסמכים, וכי לא ניתן לתובעת הסבר בדבר משמעות ההסכם והמסמכים או נפקות חתימתה עליהם. התובעת הוסיפה וטענה כי על אף שהיא דוברת עברית, היא קוראת בעיקר בשפה ההונגרית, ומשכך נעדרת היכולת לקרוא ולהבין מסמכים משפטיים, כדוגמת ההסכם עליו הוחתמה.
3. בנוסף טוענת התובעת כי הנתבע, אשר היה גרוש באותה העת, הבטיח לה כי המדובר בחתימה שכל תכליתה להפוך את מבנה הלול למבנה מגורים, על מנת שיוכל להתגורר בסמוך אליה, לטפל בה, לסייע לה בכל צרכיה ולתמוך בה תמיכה כספית ונפשית.
4. לטענת התובעת, לאחר חתימת ההסכם, הנתבע שיפץ את מבנה הלול, השמישו למגוריו באמצעות בניה קלה, ללא היתר כחוק, כאשר בפועל, לא עבר להתגורר במושב, אלא המשיך לגור בכ'. עוד נטען כי בשנת 2009 לערך, נישא הנתבע בשנית ועבר להתגורר בק' י', שם הוא מתגורר מזה שנים רבות. משכך נטען כי הנתבע אינו מתכוון להתגורר במושב ו/או לטפל ו/או להחזיק במשק.
5. נטען כי אט אט הפחית הנתבע הגעתו לתובעת והחל להתייחס אליה בצורה לא נאותה, מזלזלת, משל הייתה עול ומטרד. הנתבע לא תמך בתובעת כספית או נפשית, והחל משנת 2013 שורר ביניהם קרע מוחלט.
6. לטענת התובעת, בשנת 2014 התברר לה כי הנתבע גנב והעביר לחשבונו האישי בהרחבה מספר תקבולים בסכומים גבוהים שהגיעו לה מאת המושב, ללא רשותה או הסכמתה (תקבול מיום 31/8/09 שהוגדר "כעודף תשלום למשקם" בסך 15,263 ₪; תקבול בסך של 10,000 ₪ שהוגדר כ"זיכוי לחבר" מיום 1.10.09 וכן תקבול מיום 19/5/14 בסך של 1,800 ₪), והיא אף התלוננה בפני המושב על גניבת הכספים. בנוסף נטען כי הנתבע קיבל מגרש במעמד מוניציפאלי בהרחבה ביישוב על בסיס הצהרה שהוא אינו בעל זכות לבן ממשיך ואינו יכול לחזור בו מהצהרתו. 
7. לטענת התובעת, התנהגות מחפירה זו של הנתבע מקימה לה זכות לביטול כל התחייבויותיה כלפיו, ובכלל זה את רישומו כבן ממשיך, רישום  אשר ממילא בוצע לטענתה תוך הטעייה ומצג שווא.

1. לסיכום טוענת התובעת כדלקמן:

• חתימתה על ההסכם נעדרת תוקף משפטי עקב פגמים בכריתה וברצון, ונוכח חוסר תם ליבו של הנתבע ומצגי השווא שהציג בפניה.
• לחלופין יש לראות בהתחייבות התובעת למינוי הנתבע כבן ממשיך, התחייבות ליתן מתנה הניתנת לביטול בהתאם לסעיפים 5 (ב) ו- 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968. בנוסף נטען, כי ההסכם ו/או מסמכי הרישום בטלים וחסרי תוקף חוקי בהיותם נוגדים את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה.
• לתובעת זכות לביטול ההסכם גם במקרה בו המדובר במתנה שהושלמה, שכן ההסכם מותנה בתנאי לפיו הנתבע יטפל באמו וידאג לצרכיה עד סוף ימיה, והנתבע לא עמד בתנאי זה. כן נטען כי המדובר בהסכם הכולל תנאי מפסיק הוא חובת כיבוד ההורים, שתוצאת הפרתו בשל התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה, הינה ביטול המתנה וביטול רישומו של הנתבע כבן ממשיך.
• הנתבע הפר את התחייבויותיו לפי סעיף 9 להסכם להימנע מפגיעה בתובעת ובזכויותיה עת גנב או נטל ללא רשות זכויותיה לקבלת כספים מהמושב, באופן המקנה לתובעת זכות לבטל את ההסכם לפי סעיף 14 להסכם.

1. לפיכך פנתה התובעת לבית משפט זה ביום 19.07.15, בבקשה להצהיר על בטלות רישומו של הנתבע 1 כ"בן ממשיך" בנחלה, לחייב את הנתבע  ו/או את המושב 2 להחזיר לה את הסכום המגיע לה ואשר קוזז לטובת חובו של הנתבע (בסך של 31,103 ₪).
2. יצויין כי לאחר שהוגשו תצהירי הנתבע, טענה התובעת כי קיים מגרש *** "הקשור בטבורו" אל הנחלה מדובר במגרש מגורים הנכלל במסגרת הרחבת היישוב מ' וכי במסגרת תצהירי הנתבע התברר לה לראשונה כי הנתבע העביר במרמה את המגרש השייך לנחלה לבנו. לטענת התובעת מעשה זה אף הוא בגדר התנהגות מחפירה מצידו של הנתבע.
3. כן ביקשה התובעת היתר לפיצול סעדים לשם תביעת הנתבעים ו/או מי מהם בגין זכויותיה הנטענות במגרש  ו/או במגרש בהרחבה ו/או בגין כל נזק כספי ו/או החזרים כספיים ו/או דמי שימוש ראויים שיתגלו ו/או ידרשו כתוצאה מפעולות ו/או התנהלותם ו/או מחדלי הנתבעים ו/או מי מהם. 

תמצית טענות הנתבע:

1. הנתבע מכחיש טענות התובעת בתביעתה מכל וכל. לגרסתו, לאחר פטירת אביו המנוח,  התובעת המשיכה להתגורר בגפה במשק והוא שדאג באופן מתמיד לצרכיה החיוניים, תמך בה, ביקר אותה מדי יום ואף נהג לסעוד עמה ארוחות ערב בימי שישי ושבת. מספר חודשים לאחר פטירת האב, התובעת ביקשה מהנתבע, שהיה גרוש באותה עת וחי לבדו, להירשם כבן ממשיך במשק ולהתגורר בסמוך לתובעת. משכך, בדצמבר 2004 נחתמו המסמכים הרלבנטיים לרישומו כבן ממשיך במשק.
2. בעקבות בקשת התובעת לרישומו כבן ממשיך ובהסתמך על רישומו כאמור, הסכים הנתבע לבקשת אמו להפוך את מבנה הלול המצוי במשק למבנה מגורים, כדי שיוכל להתגורר בסמוך אליה, לתמוך בה ולדאוג לצרכיה החיוניים, ולשם כך השקיע את מיטב כספו בבניית ביתו במשק בעלות שהסתכמה בכ- 500,000 ₪, וכי כיום הבית במשק הינו קורת הגג היחידה שנותרה לו.
3. עוד טען הנתבע כי מאז הקמת בית המגורים הוא התגורר בנחלה, דאג לתשלומי מיסים לרשויות, כגון: גז, חשמל וארנונה. בכתב ההגנה, טען הנתבע כי מאז שבנה את ביתו במשק והוא ממשיך להתגורר בביתו במשק.
4. לטענת הנתבע התובעת יודעת קרוא וכתוב בעברית, מנהלת את ענייניה האישיים בעצמה וחתמה על המסמכים מרצונה החופשי, לאחר שהוסברו לה ע"י עו"ד משמעויות ההסכם, תוכנו, מהותו והשלכותיו המשפטיות.
5. לעניין המגרש בהרחבה טוען הנתבע כי מעולם לא הצהיר כי איננו רשום כבן ממשיך, וכי משנודע לו שאין באפשרותו לקבל מגרש בהרחבה מאחר והינו רשום כבן ממשיך, נאלץ לוותר על המגרש והזכויות הועברו על שם בנו.
6. לטענת הנתבע, מאז שנרשם כבן ממשיך, ניתק אחיו הבכור כל קשר עמו ועם התובעת, והנתבע לקח על עצמו הטיפול בתובעת ובמשק לבדו כשהוא דואג לכל צרכיה.
7. לגרסתו, כשנתיים עובר להגשת התביעה, התפייסה התובעת עם בנה הבכור והוא שהחל להסיתה נגדו. מאז, יחסי הנתבע והתובעת הפכו בלתי נסבלים. לטענתו, התובעת היא שהחמיצה פניה כלפיו, ללא סיבה והתייחסה אליו באופן מוזר ובלתי מוסבר ואף ניתקה באופן יזום את החשמל והמים בביתו, אשר היה מחובר למערכת החשמל והמים בביתה של התובעת.
8. נטען עוד כי הואיל והתובעת מבוססת מבחינה כלכלית, בעלת הכנסה חודשית קבועה, ואף מסייעת לאחיו הקטן כלכלית, היא לא פנתה אליו לסיוע כספי מעולם. על אף האמור נטען כי הנתבע נהג מרצונו החופשי לשלם עבורה הוצאות שונות, כגון: קניות ותשלומים שונים, מבלי שזו ביקשה זאת ממנו וכי הינו נכון תמיד לתמוך בה כלכלית ככל שתזדקק לעזרתו.
9. באשר לכספים המגיעים מהמושב נטען, כי לא נישל את התובעת מזכויותיה וכי הכספים קוזזו מחובו של הנתבע על ידי ועד היישוב בידיעתה ובהסכמתה של התובעת. נטען כי התובעת מעולם לא דרשה החזר הכספים האמורים טרם הגשת התביעה, וכי הוא נכון להחזיר לה את הסכומים הנטענים במידה ויידרש על ידה לעשות כן.
10. לסיכום נטען כי הנתבע התנהג אל התובעת התנהגות נאותה כבן, נתן לה הכבוד הראוי, ביקר אותה באופן קבוע, כי לא התעמר בה או צעק עליה או השמיצה או התנהג אליה בזלזול או איים עליה כי ינתק עמה קשר. בנוסף נטען כי אין המדובר בהתחייבות ליתן מתנה אלא במתנה אשר הושלמה, באופן שלתובעת אין זכות לחזור בה מהענקתה, זאת שעה שניתנו האישורים של כל הגופים הרלוונטיים.

עמדת רשות מקרקעי ישראל:

1. במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעם רמ"י, פורט מצב הזכויות במשק על פי רישומיה. הרשות ציינה בהתייחס לזכויות הנטענות של הנתבע במגרש בהרחבת המושב, כי אין לה כל ידיעה על כך וכי מבדיקה שערכה לא עלתה תוצאה, ואף לא הובא כל מסמך לביסוס הטענה בעניין זה. לגוף העניין טוענת הרשות, כי אין לה כל עמדה בסכסוך והיא מותירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

עמדת הסוכנות היהודית

1. הסוכנות היהודית הגישה כתב הגנה, בגדרו תוארו עיקרי ההליכים הנוגעים לקביעתו של הנתבע כבן ממשיך במשק. הובהר כי לסוכנות היהודית כיום אין זכויות במקרקעין שכן אינה צד להסכם המשבצת של המושב החל מיום 8/1/2009. לטענתה, המדובר בסכסוך משפחתי ובסכסוכים מסוג זה אינה נוהגת להתערב. נטען כי משהמסמכים נחתמו על ידי התובעת בפני עו"ד ואושרו על ידו, הם נחזו כאותנטיים ומייצגים את אומד דעת הצדדים, ומשכך ככל שלתובעת טענות ביחס להטעיה ו/או השפעה של הנתבע ו/או התנהגות מחפירה כלפיה לאחר רישום המינוי, המדובר בטענות שאינן מופנות כלפי הסוכנות היהודית ואינן בידיעתה ו/או בשליטתה. אף הסוכנות הותירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.
2. לא הוגש כתב הגנה מטעם האגודה.

מוסד "הבן הממשיך":

1. מן הראוי להקדים ולפרט בעניין משמעות מוסד "בן ממשיך" בדין החל, והרקע להקמת מוסד זה.
2. "בן ממשיך" מוגדר בתקנה 1(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), תשל"ג-1973 כדלקמן:

"בן ממשיך" – בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לענין זה, "הורים" – לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר."

1. במאמרה של פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים, עיוני משפט ט (3) (ספטמבר 1983) עמ' 489 הוסבר כי "הבן הממשיך" -

"הלא הוא הבן שבונה את ביתו בחלקה א', ליד בית ההורים, מעבד עימם את המשק, ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם".

1. ביטוי למורכבות מוסד הבן הממשיך ניתן לראות בדברי כב' השו' י. אנגלרד בעא 1108/98 משה מדעי נ' שמחה מדעי ו-4 אח' [פורסם בנבו] (16.04.00), המצוטטים תדיר בפסיקה העוסקת במוסד ה"בן הממשיך":

"שוב נקרא בית משפט זה לדון ולהכריע במוסד של 'בן ממשיך' במשק, שטיבו המשפטי כעין כוי, שהוא, כידוע, בריה בפני עצמה שלא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא (חולין פ, א). הוא המצב לגבי זכויותיו של 'בן ממשיך', שלא נתבררה מהותן המשפטית, אם קניין, אם חיוב, אם יצור כלאיים"

1. כן ר' הדברים שנפסקו בעמ"ש (מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י (22/7/16) סעיף 32 וההפניות שם:

"ההסדר המשפטי של אדמות המושבים בארץ אינו אחיד והוא משתנה ממושב למושב  ובהתאם לו משתנות זכויותיהם של חברי המושבים במשקם. לרוב משתקף ההסדר המשפטי הנוגע למקרקעין אלו בחוזה המשבצת שנחתם בין האגודה או ועד המושב לגורמים המיישבים. לעיתים עסקינן בחוזה תלת צדדי שנערך בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה ולעיתים בחוזה דו צדדי שצדדים לו האגודה והמינהל בלבד (וראו לעניין זה - ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס [פורסם בנבו] (1995); ע"א  2836/90  בצר נ' צילביץ [פורסם בנבו] (1992) ע"א 3836/93 עמוס ברמלי נ' דוד ברמלי [פורסם בנבו] (1996) וכן ראו - פרופ' ס' אוטולנגי במאמרה "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת   משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד), 469) "

1. המקור המשפטי לבחינת מעמדו של הבן הממשיך כלפי המוסדות המיישבים מצוי בהסכם אשר נחתם בין המוסדות המיישבים לאגודה והמסדיר את מערכת היחסים בין גורמים אלה בינם ובין עצמם ובין חבר האגודה.
2. ר' ע"א  1662/99 חיים נ' חיים פ"ד נו(6) 295 (להלן: "פרשת חיים") בפסקאות  17- 16 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, כדלקמן:

"המקור המשפטי להכרעה בשאלת מעמדו של אליהו כבן ממשיך כלפי המוסדות המיישבים מצוי בהסכם המשולש, אשר נחתם מעת לעת בין המינהל כמשכיר לבין הסוכנות כגורם מיישב ("שוכרת") ולבין האגודה השיתופית כבת-רשות של הגורם המיישב. הסכם זה מגדיר את מערכת היחסים בין גורמים אלה בינם לבין עצמם ובינם לבין חבר האגודה.

.......

מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הזו: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצדה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. הסכם הרישיון לצורך ענייננו הוא "ההסכם המשולש" המגדיר, בין היתר, את תנאי הרישיון המחייבים את חבר האגודה. על-פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו – הכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון, ו"...אף שביסודה זכות השימוש היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו" (ראה: ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי (להלן – פרשת אזולאי [7]), בעמ' 481, וכן ע"א 566/89 שטיין נ' סופר [8], בעמ' 171)." (ההדגשה שלי- א.נ.)

1. כפי שהוסבר בהרחבה מפי כב' השופט ניצן סילמן בתמ"ש (קריות) 29906-10-12 פלוני נ' פלוני (26.05.14), במסגרת החוזה המשולש, רמ"י הינה הבעלים של הקרקע, והיא זו אשר מחכירה את הזכויות בקרקע, לסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית מוגדרת כ'מיישבת' בחוזה המשולש.

הסוכנות, החוכרת את הזכויות בקרקע, מעניקה למושב זכויות של בר- רשות, והאחרון מחלק את זכויות ברי הרשות בין חברי האגודה. החוזה בין רמ"י הסוכנות והמושב, מתייחס לקרקע ספציפית, הנקראת "משבצת".

1.   עוד צויין בתמ"ש 29906-10-12 הנ"ל כי מדיניות מניעת פיצול הנחלות היא אשר הביאה ליצירת מוסד "הבן הממשיך":

"ככלל, קיימת מדיניות במנהל מקרקעי ישראל, אשר מטרתה למנוע פיצול הנחלה והמשך תפקוד המשק כיחידה חקלאית משקית אחת; מדיניות זו מביאה לכך כי הזכות להעביר את המשק, בין בחיים ובין לאחר פטירה, תוגבל; מדיניות זו הביאה לכך כי ב'חוזים משולשים' רבים, קיימים סעיפי הגבלת עבירות, המונעים העברת זכויות בר הרשות מהחבר לאדם אחר, זאת הן בחייו של החבר והן לאחר מותו. נושא זה נדון בהרחבה בפרשת ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ (3), 868. (והדיון הנוסף בעקבותיו).

ודוק- מדיניות מניעת הפיצול, היא שהביאה לעולם את יצירת מושג ה"בן הממשיך"- לא חלוקה בין אחים עפ"י דיני הירושה, אלא העברה לבן אחד אשר ימשיך להפעיל את המשק"

1. אם כן, המקור המשפטי לבחינת מעמד הבן הממשיך הינו הוראות הסכם המשבצת הרלבנטי. במקרה זה התגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלת הסכם המשבצת הרלבנטי, זאת בעקבות הודעת הסוכנות היהודית לפיה עד שנת 2009 הסכם המשבצת היה תלת צדדי ואילו החל משנת 2009 נחתם הסכם דו צדדי, אשר הסוכנות לא היתה צד לו.
2. מכתבי הטענות על נספחיהם עולה כי ביום 24.10.93 נחתם הסכם משבצת תלת צדדי בין רמ"י הסוכנות היהודית והאגודה. עוד עולה כי ביום 08.01.09 נחתם הסכם משבצת דו צדדי. הסוכנות איננה צד להסכם זה. מיום 08.01.09 ואילך הסוכנות איננה צד להסכמי משבצת במושב מ'.
3. המועד הרלבנטי לבחינת זכויות הנתבע כבן ממשיך הינו המועד בו נחתם ואושר הסכם הבן הממשיך. מאחר שרק החל משנת 2009 ואילך, הסכמי המשבצת היו דו צדדים – יש לבחון את ההסדר החל בהתאם להסכם המשבצת התלת צדדי (קרי – "החוזה המשולש").

1. נבחן אם כן את הוראות החוזה התלת צדדי בכל הנוגע להעברת זכות השימוש של חבר אגודה:

1. סע' 20ד לחוזה התלת צדדי קובע את התנאים להעברת זכות השימוש של חבר אגודה בחיים:

"אסור לחבר אגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכות השימוש שלו במשקו לרבות בבית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת המישבת שתינתן, אם תינתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למישבת את עמדתה.

1. במקרה של פטירת חבר אגודה, זכות השימוש עוברת בהתאם להוראות סע' 20ה לחוזה:

"... ומוסכם בזאת כי אין באמור בסע' זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו..."

                       בסע' 20ה(1) נקבע:

"במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב, יעברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר ע"י המיישבת.

באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסע' 114 לחוק הירושה תשכ"ה-1965"

                       בסע' 20ה(2) נקבע:

"על אף האמור לעיל, אם ניתנו עד לתאריך חתימתו של חוזה זה אישורים או התחייבויות בכתב של המיישבת כלפי חבר באגודה או מתיישב בישוב, בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה שלו לאחד מילדיו ששמו ננקב במפורש – תימסרנה הזכויות הנ"ל בנחלה, לאחר פטירתו של אותו חבר אגודה או אותו מתיישב בישוב, בהתאם להתחייבויות המיישבת כלפיו".

1. סע' 20 לחוזה המשולש  נועד, כאמור לעיל, למלא אחר מדיניות רמ"י שלא להסכים לפיצול הבעלות במשקים חקלאיים, וזאת על מנת לשמר הן את כושרם החקלאי והן את המבנה החברתי של האגודות השיתופיות (ר' ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2) 419).

1. הפסיקה עסקה רבות בסוגיית אופן העברת זכויות על פי ההסכם המשולש ובתוקפו של סעיף 20 להסכם המשולש. כך, למשל ר' בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני (23/11/06) בעמ' 11:

"העברה על פי ההסכם המשולש

 כפי שצוין בפתח הדברים, סעיף 20 להסכם המשולש מתווה שני מסלולים להעברת הזכויות המוקנות מכוח ההסכם, ובשני המקרים הוא מתנה את תוקף העברת הזכויות בדרישות פרוצדוראליות. סעיף 20(ד) קובע מפורשות כי העברת הזכויות עוד בחייו של חבר האגודה, מחייבת את "הסכמת המשכיר בכתב ומראש". סעיף 20(ה)(1) מורה כי "... באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המישבת" (ההדגשות הוספו - א' ר'). פרט להוראות ההסכם המשולש, חלות על מינוי "בן ממשיך" גם תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, המגדירות מיהו "בן ממשיך" בזו הלשון: "'בן ממשיך' - בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה..." (ההדגשות הוספו – א' ר'). עוד מסדירות התקנות את הליכי קבלתו של "בן ממשיך" כחבר אגודה, וכך נקבע בהקשר זה בתקנה 3א(ב): " בן ממשיך הכשיר לחברות על פי תקנון האגודה יגיש לועד ההנהלה בקשה בכתב להתקבל כחבר לפי הנוסח שבתקנון האגודה, בצירוף מסמכים המוכיחים את היותו בן ממשיך". כלומר, מינוי בר תוקף של "בן ממשיך" מחייב הגשת בקשה בכתב לאגודה ואת אישורה וכן את הסכמתו של המינהל. הדבר נועד להבטיח את הגשמת מדיניות המוסדות המיישבים, באשר לשימוש בקרקע חקלאית באגודות שיתופיות (ראו ע"א 1662/99  חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295, 316 – 319)."

1. באשר לנסיבות השונות המקימות עילה לביטול רישום בן ממשיך, אף אלה נידונו בהרחבה בפסיקה עניפה. מאחר שבמקרה זה טענה התובעת את מרבית עילות הביטול – אתייחס לטענותיה על פי סדרן:

מוסד הבן הממשיך והוראת סעיף 8 לחוק הירושה:

1. לטענת התובעת, ההסכם ומסמכי הרישום של הנתבע כ"בן ממשיך" בטלים וחסרי תוקף חוקי בהיותם נוגדים את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"). טענה זו נדחתה בפסיקה.
2. בהתאם לפסיקה, על אף שככלל ההתחייבות לקביעת בן ממשיך הינה התחייבות עתידית אישית כלפי הבן הממשיך לשימוש במשק רק לאחר הפטירה של מעניק הזכות, נקבע כי המדובר בחריג לסעיף 8 לחוק הירושה, ולכן כללי המתנה יהיו תקפים לכל דבר ועניין, אך הזוכה במתנה יזכה בה רק לאחר הגיע מעניק המתנה ל-120.
3. לעניין זה, ר' ע"א 3220/10 חוה כהן, יורשת המנוח מזיג עזיזי ז"ל כנציגת העזבון נ' שלמה חדד (8/8/12) פסקה 25:

"דין טענה זו – להידחות בנסיבות, וזאת מן הטעם כי סעיף 8(ב) האמור מדבר במתנות שמוקנות למקבל רק לאחר מותו של הנותן, כלשונו של הסעיף, ואילו בענייננו התנאי שבו הותנתה המתנה – קבלת האישורים המתאימים – היה יכול להשתכלל גם לפני, וגם אחרי מותה של המנוחה, ואין הוא מקיים קשר הדוק דווקא למותה של המנוחה. עינינו הרואות כי המנוחה ביקשה להעניק את המתנה בחייה (בכפוף להתקיימות התנאי האמור), ועל כן אין מדובר ב"מתנה מחמת מיתה". ראו: רונן קריטנשטיין "מתנה מחמת מיתה –   עיון מחודש" הפרקליט מט 403, 433 (2008); שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין דיני ירושה ועזבון 47 (מהדורה שישית, 2005); ראבילו, חוק המתנה, עמ' 337. השוו ודייקו: ע"א 524/86 צברי נ' שוקרי, פ"ד לט(2) 710, 712 (1985)."

1. ועוד ר' עמ"ש (מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י (22/7/16) עמ' 16:

"מכיוון שזכויות בר הרשות של המתיישב בענייננו אינן חלק מעזבונו, הרי שבהכרח הסכם שנעשה בעניינן אינו "הסכם בדבר ירושתו של אדם" כהגדרת סע' 8 (א) לחוק הירושה.  ובדומה אף הוראת סע' 8 (ב) אינה חלה בנדון שכן עניינה במתנת נכס בר הורשה לאחר מותו של אדם, מתנה אשר יש הכרח לעשותה על דרך הצוואה, מה שאין כן מתנת נכס שאינו חלק מעזבונו של אדם, דוגמת זכויות בקרנות השתלמות ופנסיה, אשר אדם יכול לקבוע את המוטבים בהן לאחר מותו עוד בחייו, ובדומה אף זכות בר הרשות במשק דנן."

1. כן ר' הדברים שנפסקו מפי כב' השופטת ו. פלאוט בתמ"ש 50500/99 א.ל ואח' נ' צ.ל ואח' (26.06.07), ודבריה בתמ"ש (ת"א) 6280/02:

"יודגש, בענייננו, כי הוראות החוזה המשולש (ס' 20 ד' ה') הוציאו במפורש את זכויות בר הרשות מגדר העיזבון, ועל כן, גם ס' 8 לחוק הירושה איננו חל, ואין לו רלוונטיות בענייננו.

זכויות הנתבעת כ"בן ממשיך" הועברו, על-פי הוראות החוזה המשולש, ואין תחולה בענייננו לס' 114 לחוק הירושה".

1. ר' גם: דנ"א 3231/00 שמחה מדעי ואח' נ. משה מדעי ו-3 אח'; ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"דנ(3) 868; כב' השופט נ. סילמן בתמ"ש  29906-10-12  (26.05.04) (סעיף 24 לפסק הדין); מאמרה של פרופ' ס. אוטולנגי, עמ' 488 הנ"ל בו נאמר כי "...מקום שהחבר אינו אלא בר – רשות, אין לדבר על הורשה מכוח צוואה, ואף לא על ירושה מכח חוק הירושה. הזכות היא אישית ובידי הסוכנות (או המינהל) לקבוע מי בסופו של דבר יזכה במשק". וכן בעמ' 497) ; עמש (חי') 10545-11-10 פלונית נ' פלוני  (24/3/11) פסקה 15 וההפניות שם. כן ר' סעיף 20 לכתב ההגנה מטעם הסוכנות היהודית.
2. נוכח האמור לעיל, דין טענות התובעת לפיהן המדובר בהסכם הנוגד את סעיף 8 לחוק הירושה - להידחות.

האם עסקינן במתנה שהושלמה או בהתחייבות ליתן מתנה:

1. לטענת התובעת יש לראות בהתחייבותה למינוי הנתבע כבן ממשיך כהתחייבות ליתן מתנה, הניתנת לביטול בהתאם לסעיפים 5(ב) ו-5(ג) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"). אף טענה זו אין לקבל.
2. בהתאם לפסיקה מקובל להחיל את עקרונות דיני המתנה על מוסד הבן הממשיך, תוך שנקבע כי מקום בו המתנה טרם הושלמה יכול שניתן יהא לחזור מההתחייבות להענקתה  בהתאם לסעיפים 5 (ב) ו- (ג) לחוק המתנה, כגון: התנהגות מחפירה מצד המקבל. לעומת זאת, מקום בו עסקינן במתנה שהקנייתה הושלמה, דרך כלל לא יוכל מעניק המתנה לחזור בו מהענקתה (תמ"ש (קריות) 29906-10-12 פלוני נ' פלוני (26/5/14) עמ' 7). ר' גם ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו (5) 184, תמ"ש (ק"ג)  2801-10-14 פלוני נ' אלמוני (13.12.16) וההפניות שם.
3. באשר לדרישות לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה ביחס לבן ממשיך נפסק כי לשם השלמת המתנה די בעצם האישור של רמ"י לבן הממשיך, והקניית המתנה מסתיימת במסירת המסמכים הרלבנטיים המזכים את הבן הממשיך לקבל את הזכות להירשם ככזה, לידיו של הבן. לעניין זה ר' בע"מ 9295/05 פלוני נ' פלוני (21.12.05), כן ר' ע"א  1108/98 מדעי נ' מדעי פ"ד נד(4) 385 (מיום 16/4/00), עמ' 393:

"... נמצא, כי לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה, די בעצם מתן האישור מצד אדם שלישי – גם אם אישור זה עצמו ניתן לביטול. במילים אחרות, מבחינתו של נותן המתנה הסתיימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מאדם שלישי, כך שאין עוד רשות לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה. אמנם, אפשר כי עם ביטול האישור הנכס מושא המתנה חוזר לנותן המתנה.

זאת ועוד אחרת, יש רגליים לסברה כי דבר המתנה שניתן לבן ממשיך מצד הוריו הוא הזכות לקבל מן המושב מעמד מסוים באגודה ובמשק. נמצא, כי מסירת מסמך לידו, המזכה אותו לקבל את הזכות מאת צד שלישי, היא דרך ההקניה במובן סעיף 6 לחוק המתנה. המסמכים, הכוללים בתוכם הצהרות של ההורים בפני ועד המושב והצהרות בפני נוטריון, הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. כלומר, במתן המסמכים האלה הסתיים תפקידם של ההורים לשם קבלת הזכות על-ידי בנם.

התוצאה היא כי בכך נסתיימה הקניית המתנה מצד נותני המתנה, כך שאין להם עוד רשות לחזור בהם מן המתנה. עיין ודוק את הדיון בסוגיה של מתנת מניה בחברה, הטעונה הסכמת הנהלת החברה, בספרו של מ' א' ראבילו "חוק המתנה, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים [4], בעמ' 414-432. ראוי לציין בעניין זה, כי יש לאבחן את המקרה שלפנינו מהמקרה שנדון בע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ (להלן – פרשת בצר [3]), אשר עסק גם הוא בהעברת זכויות במשק במושב בדרך של מתנה. באותו מקרה העניקה אם במתנה את זכויותיה כבת-רשות במשק לבתה ולבעלה כ"בנים ממשיכים". העברת זכויות כאמור הייתה טעונה הסכמה מראש ובכתב של המינהל. למרות זאת לא פנתה האם למינהל לאשר את העברת הזכויות, ואישור המינהל מעולם לא ניתן. בית-המשפט קבע כי "...[]כל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל, אנו מצויים רק בשלב ההתחייבות לתת מתנה, ורשאית הייתה האם לחזור בה ממנה" (שם, בעמ' 193). קל להיווכח, שהנסיבות במקרה שלפנינו שונות תכלית שינוי מהנסיבות בפרשת בצר [3]. למעשה, הן קרובות במהותן המשפטית לסוגיית מעמדה של מתנת מניות בטרם רישום.

המסקנה היא כי הקניית המתנה מצד ההורים הושלמה, וכי אין מדובר עוד בהתחייבות גרידא לתת מתנה." (ההדגשה שלי- א.נ.)

1. אין חולק כי במקרה זה לאחר שהתובעת והנתבע חתמו על המסמכים השונים שפורטו לעיל לשם מינוי הנתבע כבן ממשיך, אישרה הסוכנות היהודית ביום 29/3/2005 את מינוי הנתבע כבן ממשיך במשק, וביום 15/12/2005 רשמה בפניה רמ"י את רישום מינוי הנתבע כבן ממשיך במשק.
2. בנסיבות אלה יש לקבוע כי אין מדובר בהתחייבות לתת מתנה, ונראה כי אף התובעת לא היתה עיקבית בטיעון זה. ר' דברי בא כוחה בפרוטוקול הדיון מיום 16/11/16: "אין מחלוקת שהרישום של הנתבע כבן ממשיך הסתיים אצל כל הגורמים המוסמכים..." (עמ' 7 לפרו' ש' 8-9).
3. לסיכום נקודה זו – במקרה זה השלבים הדרושים לשם הגדרת הנתבע כבן ממשיך במשק הסתיימו ומשכך- עסקינן במתנה שהקנייתה הושלמה, ואין  מדובר בהתחייבות ליתן מתנה.

ביטול ההסכם בשל פגם בכריתתו:

1. לטענת התובעת יש להורות על ביטול ההסכם מחמת פגמים בכריתתו. התובעת טענה הן לפגמים ברצון שכן אינה מבינה קרוא וכתוב בשפה העברית, לא הוסברה לה מהות המסמכים עליהם חתמה והיא לא הבינה את תוכנם. כן טענה כי מדובר היה בהסכם למראית עין שכל מטרתו היתה לאפשר לנתבע להפוך את מבנה הלול למבנה מגורים על מנת שיוכל להתגורר בסמוך אליה ולטפל בה.
2. טענות אלה אין לקבל הן מאחר שמדובר בטענות הסותרות מהותית זו את זו (שהרי אילו חתמה על חוזה למראית עין בוודאי ידעה על מה חתמה גם אם סברה כי בפועל כוונת הצדדים שונה) והן מחמת  שטענת התובעת בעניין פגמים בכריתת ההסכם – לא הוכחה.  
3. הוראות ההסכם עליו חתמה התובעת היו ברורות. במבוא להסכם צוין כדלקמן:

"הואיל: וצד א' החליטו לקבוע במסמך זה מי מילדיהם ובן/ בת זוגו/ יהיו במעמד בן ממשיך כהגדרת מושג זה בתקנה 3 א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג- 1973; כפי תוקפה במועד חתימת הסכם זה (להלן: "התקנה"), והסכימו לשאת בהתחייבות כלפי הבן הממשיך כמפורט בהסכם זה;

והואיל: ומשמעות האמור בתקנה 3 א הנ"ל כפי תוקפה במועד חתימת הסכם זה הובהרה והוסברה לשני הצדדים ועל בסיס הבנת התקנה המשתמעת ממנה;"  (ההדגשה שלי – א.נ.).

1. בסעיף 4 להסכם הוסכם והוצהר כי מיום חתימת ההסכם מקבל הנתבע מעמד של "בן ממשיך" כמשמעו בתקנה. בסעיף 12 להסכם הצהירה התובעת כי חתימתה על ההסכם הינה התחייבות בלתי חוזרת כלפי הנתבע להעביר לו את מלוא הזכויות במשק לעת קץ אריכות ימיה ועל כן היא אינה יכולה לחזור בה מקביעת הנתבע כבן ממשיך, אלא בהסכמת הנתבע מראש ובכתב או על פי החלטת בית משפט מוסמך.
2. סעיף 15 להסכם קובע כדלקמן:

"שני הצדדים חותמים בדעה צלולה וללא כל השפעה, והגיעו למסקנה כי החלטתם הנה לטובת המשק ולטובת שני הצדדים כאחד ולאחר שהבינו היטב את משמעות ההסכם ומשמעות חתימתם עליו לרבות אי יכולת צד א' לחזור בו מהתחייבויותיו על פי הסכם זה, אלא בהסכמת צד ב', או על פי החלטת בית משפט מוסמך."

1. המסמכים הרלבנטיים הנוגעים להליך רישום הנתבע כבן ממשיך (ההסכם עצמו, ההצהרה והתחייבות המתיישבים, הצהרת והתחייבות הבן הממשיך) נחתמו בפניו של עו"ד פארס. חתימת הצדדים על גבי ההתחייבות אומתה על ידו לאחר שהוצהר בפניו כי הצדדים הבינו את תוכן המסמך ומשמעו.
2. הלכה ותיקה היא כי החותם על מסמך בלי לקוראו, לא יישמע בטענה כי לא ידע על מה הוא חותם וחזקה היא כי חתם נוכח הסכמתו לתוכן המסמך (ע"א 121/70 גלעדי נ. אורון, פ"ד כ"ה (1), 648). ראו גם: תמ"ש (ק"ג) 2801-10-14 פלוני נ' אלמוני (13/12/16) פסקה 53 ואילך.
3. בנוסף עו"ד פארס, העיד בפני ביום 11/1/17 עדות מהימנה וקוהרנטית בעניין נסיבות חתימת המסמכים. עו"ד פארס העיד כי זכור לו שהצדדים הגיעו אליו ביום גשום, נכנסו למשרדו וביקשו לאמת את החתימות שלהם על המסמכים. כי ישב איתם במשרד, שאל אותם על איזה מסמכים ואמרו לו כי המדובר במסמכים של בן ממשיך. כי שאל אותם אם הם יודעים מה המשמעות של בן ממשיך ואז הקריא בפניהם את כל המסמכים, לרבות ובעיקר את הסכם בן הממשיך וכי הם חתמו בפניו. כאשר ביקש את תעודת הזהות שלהם, לאמא לא הייתה תעודת זהות, לכן עו"ד פארס השאיר המסמכים במשרדו ואמר כי יבוא למושב בערב להחתימם וכך היה. באותו יום בערב, הגיע לבית שנמצא בכניסה ליישוב בצד שמאל ואימת החתימות (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 17-25).
4. עדותו זו של עו"ד פארס עולה בקנה אחד עם הנטען בסעיף 20 לכתב ההגנה של הנתבע בעניין נסיבות החתימה על ההסכם כאשר עו"ד פארס נאות להתלוות לתובעת לביתה, שם הזדהתה בפניו באמצעות תעודה מזהה וחתימתה על ההסכם אושרה ואומתה, שכן בעת שהיו במשרדו של עו"ד פארס, לא היה ברשות התובעת תעודה מזהה.
5. כמו כן העיד עו"ד פארס, כי כאשר הוא מקריא את ההסכם לצדדים שם כתוב הכל, מה ההתחייבות של בר הרשות ומה ההתחייבות של בן ממשיך הוא מקריא ושואל אם הבינו ואם יש שאלות. לגבי האופציה של ביטול, בהסכם עצמו כתוב שההתחייבות היא בלתי חוזרת והאפשרות לבטלה היא בהסכמת הבן שיירשם או בהחלטה של בית משפט וכי גם את זה הוא מקריא (עמ' 35 לפרו' שורות 13-18). ר' גם עדותו (בעמ' 36 לפרו' שורות 21-28), לפיה בין אם הלקוחות יודעים לקרוא ובין אם לא, הוא נוהג להקריא בפניהם המסמכים מכיוון שהוא נמצא בצפון וער למה שקורה במשקים.
6. יצויין כי עו"ד פארס הבהיר כי הוא עובד  כמזכיר של מושב ומתמצא בעניין בן ממשיך לכן לפני שהוא מחתים הוא מקריא את כל המסמכים של הבן הממשיך (עמ' 34 לפרוט' שורות 29-30).
7. בנוסף, התובעת עצמה העידה לפני כי על אף שאינה יודעת לקרוא ולכתוב בעברית לטענתה, היא חתומה על התצהיר שהוגש מטעמה בתיק זה מיום 15/5/16 ׁ(פרוטוקול מיום 16/11/16 עמ' 22 ש' 23); היא מושכת שיקים בחתימת שמה ותאריך (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 5) וכי יש לה חשבון בבנק אותו היא מנהלת (עמ' 23 ש' 7-8).
8. בנוסף, התרשמות בית המשפט מהתובעת היתה כי מדובר באישה צלולה אשר שקלה היטב את מילותיה במהלך ניהול ההליך ובוודאי הבינה מהי משמעות המוסד "בן ממשיך".

1. התובעת נשאלה בחקירתה מפורשות:

"ש. מתי ידעת שז' רשום כבן ממשיך?"

"ת. חתמתי ב- 2004. שלושה חודשים אחרי שבעלי נפטר".

1. בנוסף, לכשנשאלה התובעת מי הלך לעורך דין לעניין התביעה דנן, השיבה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 3-4):

"אני הלכתי. קודם רציתי לבטל את זה בסוכנות והפנו אותי לתל אביב שם אמרו לי שזה שייך למינהל ואז הלכתי לעורך דין. אני פניתי"

התובעת הוסיפה אף לשאלת בית המשפט כדלקמן (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 23 ואילך):

"לשאלת בית המשפט

ש. איך נולד הרעיון שז' יהיה בן ממשיך, הרי יש לך שלושה בנים?

ת. הוא היה גרוש אז ריחמתי עליו אז בגלל זה חתמתי. אחרי שבעלי נפטר התחלנו לדבר על זה. אני אמרתי לו שהוא בן ממשיך, אני הצעתי לו שיהיה בן ממשיך, אבל לא חתמתי שהוא לוקח את הכסף"

ובהמשך:

"ש. באשר לרישום הראשון לפיו ז' יהיה בן ממשיך, את יודעת מה זה בן ממשיך?

ת. שהמשק שלו"

1. עוד יצויין כי אף שאר בני המשפחה היו מודעים בשלב זה או אחר לרישום הנתבע כבן ממשיך, ולא היו שבעי רצון מעניין זה: ר' עדותו של בן התובעת מר נ' א' מיום 16/11/16, לפיה נודע לו שאחיו מונה כבן ממשיך מאנשים אחרים, מחבר וועד שאמר לו זאת, וכי ידע על כך בזמן אמת כבר בשנת 2005, על אף שביכר שלא להאמין בכך. בשנת 2009 כבר ידע בוודאות כי הנתבע רשום כבן ממשיך. מר נ' א' העיד כי כל חברי הוועד ידעו כנראה כי הנתבע רשום כבן ממשיך (עמ' 16 לפר' שורות 23-33) וכי מינויו של הנתבע כבן ממשיך עמד ברקע לסכסוך בין האחים ובינו לבין האם (עמ' 18 ש' 1-3). בנוסף עולה מעדותו כי גם האח י' ידע על נושא הבן הממשיך (עמ' 20 ש' 5-6).
2. אף מעדות התובעת עצמה עולה כי הסכסוך בין נ' לנתבע בשנת 2004 נעוץ בהסכמתה כי ז' הוא שיהא בן ממשיך (עמ' 23, ש' 11-12) וכי גם הבן י' כעס בשנת 2004 כי רשמה את ז' כבן ממשיך (שם, ש' 23-24).

1. דברי התובעת בעדותה, מתיישבים  עם המסקנה כי התובעת הבינה את הפרוצדורה הכרוכה במינויו של הנתבע כבן ממשיך, הבינה את הקשר שבין רישום הבן הממשיך לבין הסוכנות היהודית, וכן הבינה את הפעולות הדרושות לביטול המינוי האמור. עוד ניתן ללמוד מעדות זו (אשר מתיישבת עם גרסת הנתבע) כי היוזמה לרישום הנתבע כבן ממשיך היתה דווקא היוזמה שלה.
2. כידוע, המושג של "בן ממשיך", הינו מושג נפוץ במושבים, באותה מידה נפוצה הטענה של אי הבנת המושג, בתביעות לביטול רישום הבן הממשיך. לעניין זה ר' תמ"ש (ק"ג)     2801-10-14 פלוני נ' אלמוני (13.12.16), שם צויין בסעיף 75 כי - 

"המושבים הפזורים לאורכה ולרוחבה של המדינה  הם לרוב ישובים קטנים המאכלסים קהילות קטנות יחסית ומושג "הבן הממשיך" שגור בפיהם של אנשי המושב"

1. כן ר' דברי כב' השופטת ורדה פלאוט בתמ"ש 50500/99, בעניין חזקת ידיעתו של בעל זכות של בר רשות במשק, את המושג "בן ממשיך" ומשמעותו:

"איני מקבלת את הטענה, כי ההורים לא ידעו מה משמעות בן ממשיך, וקביעת הנתבע כבן ממשיך נעשתה אך ורק לצורך מתן רשות לנתבע להקים יחידה בשטח מצומצם במשק. חזקה על בעל זכות של בר-רשות במשק, אשר חי במשק ומתפרנס ממנו במשך שנים, כי ידע "בן-ממשיך" מהו, ולכל הפחות מה משמעותו"

1. במקרה זה החזקה לא נסתרה, ואף מעבר לכך: ממכלול הראיות שהובאו בפניי, עולה בצורה ברורה כי התובעת הבינה היטב את הוראות המסמכים עליהם חתמה ומשמעותם. כן הוכח בפניי כי התובעת הבינה ומבינה היטב משמעות המושג "בן ממשיך" וחתמה בכתב ידה על כל המסמכים הנחוצים להשלמת רישומו של הנתבע כבן ממשיך, לאחר שהבינה את משמעות החתימה. התובעת לא הוכיחה כי הוטעתה לחשוב שהיא חותמת על מסמכים אחרים וכי ההסכם ושאר המסמכים נחתמו בניגוד לרצונה.
2. באשר לטענות התובעת לפיהן לכאורה המדובר בחוזה למראית עין הרי שלא מצאתי כל תימוכין של ממש לטענה זו בחומר שלפני ודינה להידחות, ואסתפק בהפניה לאמור בתמ"ש 29906-10-12 פלוני נ' פלוני הנ"ל והמאוזכר בגדרו בעמ' 11- 12 בעניין זה.

1. לסיכום: טענות התובעת לביטול ההסכם מחמת פגמים בכריתתו– נדחות.

האם יש להורות על ביטול ההסכם בשל קיומו של תנאי מפסיק או בשל הפרת התחייבותו של הנתבע?

1. לטענת התובעת ההסכם מותנה בתנאי לפיו הנתבע יטפל באמו וידאג לצרכיה עד סוף ימיה, והנתבע לא עמד בתנאי זה. כן נטען כי המדובר בהסכם הכולל תנאי מפסיק הוא חובת כיבוד ההורים, שתוצאת הפרתו בשל התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה, הינה ביטול המתנה וביטול רישומו של הנתבע כבן ממשיך. בנוסף טענה התובעת כי הנתבע הפר את התחייבויותיו לפי סעיף 9 להסכם להימנע מפגיעה בתובעת ובזכויותיה עת גנב או נטל ללא רשות זכויותיה לקבלת כספים מהמושב, באופן המקנה לתובעת זכות לבטל את ההסכם לפי סעיף 14 להסכם.

הסכם "בן ממשיך" כחוזה על תנאי: 

1. בהתאם לפסיקה, הסכם הבן הממשיך הינו חוזה מתנה, אשר חלים עליו הן דיני  המתנה והן דיני החוזים:
2. סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, שכותרתו "תנאים וחיובים" קובע כדלקמן:

"מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור - היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו."

1. בהתאם לפסיקה, חוזה מתנה יכול לכלול הן תנאי מתלה, והן תנאי מפסיק, שבקיומו תחדל המתנה להתקיים. ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4) 57, 63, עסק בסיטואציה בה אם סייעה לביתה ובעלה לרכוש בית תוך שביקשה להבטיח שתוכל לגור אצלה כל ימי חייה. בפסק הדין נקבע כדלקמן:

"...על-פי אפשרות זו - כמו על- פי האפשרות השנייה - החוזה שבין הצדדים אינו חוזה "בתמורה", אלא חוזה מתנה. עם זאת, חוזה המתנה אינו כפוף לתניה המטילה חיוב, אלא לתנאי מפסיק, לפיו המתנה תחדל להתקיים, אם תמנע מהמשיבה השימוש בדירה. אכן, חוק המתנה מציין, כי "מתנה יכול שתהיה על תנאי" (סעיף 4). אין חוק המתנה קובע את דיניו של אותו תנאי. בעניין זה יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי), המבחינים בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק".

1. חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 בסעיף 27(א) קובע כי "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מפסיק)". כאשר עסקינן בחוזה מתנה ובו תנאי מתלה, אין לחוזה המתנה תוצאות משפטיות, כל עוד לא נתקיים התנאי. כאשר עסקינן בחוזה מתנה ובו תנאי מפסיק, חוזה המתנה תופס לכל דבר ועניין, אך עם התרחשות התנאי, חדל החוזה מלהתקיים (ע"א 495/80 הנ"ל וההפניות שם). כן נקבע בפסק הדין כי בהתקיים התנאי המפסיק, אין חוזה המתנה מופר, ולא נולדת זכות ביטול. בהתקיים התנאי המפסיק, החוזה חדל מלהתקיים.
2. הפסיקה הכירה בהתחייבות הבן הממשיך לסעוד את הוריו למשך חייהם כתנאי מפסיק בהסכם מינוי הבן הממשיך.
3. בבע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני (23/11/06) נדון סכסוך בין סבתא לנכד, בנוגע לזכויות במשק הרשום על שם הסבתא כ"בת רשות". באותו מקרה נחתמו שני תצהירים האחד תצהיר הסבתא על העברת הזכויות במשק לבנה המנוח, והשני התחייבות הבן לאפשר לאימו להתגורר בביתו ולדאוג לכלכלתה ולמחסורה במשך כל חייה. וכך נקבע בעמ' 16 לפסה"ד:

"נסיבות המקרה שלפנינו מובילות למסקנה כי גם לפנינו מתנה אשר הותנתה בתנאי מפסיק – והתנאי הוא טיפולו ודאגתו של המנוח, והמנוח בלבד, במבקשת עד אריכות ימיה. על כן משנבצר מהבן המנוח לכלכל את אמו, מתקיים התנאי המפסיק והסכם המתנה פוקע (ראו סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968; סעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 474 – 475; א' מ' ראבילו המתנה – פירוש לחוקי החוזים (תשכ"ח) 301 - 303); כפי שצוין, לשון התצהירים היא לשון הווה, המלמדת אותנו כי הצדדים חפצים היו בהעברת הזכויות באותה עת. יחד עם זאת, מבהיר תצהירו של המנוח "באותה נשימה" כי העברה זו מותנית בכלכלתו את האם ובדאגתו לכל מחסורה עד אחרון ימיה. אף התנהגותם של הצדדים מעידה על כוונתם להעברת זכויותיה של המבקשת והתנייתה בתנאי מפסיק, שכן המנוח, תוך תשלום מחיר אישי, עבר להתגורר בגפו עם המבקשת במשק במשך ימות השבוע, טיפח בעצמו את המשק ודאג לכל מחסורה של אמו (שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 275 – 276). למרבה הצער, נפטר המנוח, ונבצר ממנו להמשיך ולטפל באימו הקשישה. משכך, מתקיים התנאי המפסיק והחוזה פוקע. בשל פקיעתו של ההסכם לא נותרה לעיזבון המנוח זכות כלשהי במשק, ומשכך לא קמה זכאות למשיב בהיותו יורש." (ההדגשה שלי- א.נ.)

1. יישום עקרון זה, בדבר קיומו של תנאי מפסיק בחוזה בן ממשיך בא לידי ביטוי בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה זה מכבר. כך, בפרשת שעתל: בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש (כ"ס) 14900/07 שרה שעתל נ' עמרם שעתל נפסק בפיסקה 58:

"בנדון פשוט וברור כי מתנת התובעת לנתבע, בהעבירה את זכויותיה אליו על דרך בן ממשיך, הותנתה בתנאי מפסיק שעיקרו דאגה למשק ולצרכיה שלה נוכח גילה המבוגר. התובעת ציפתה כי לעת זיקנתה (בעת החתימה על מסמכי הבן הממשיך הייתה התובעת כבת 74) יתגורר בנה עימה ובסמוך לה, יעבד את המשק יתחזק את ביתה ואפשר שאף יבנה לה יחידת מגורים נפרדת, אך עיקר העיקרים – יהא לצידה וידאג לכל מחסורה בהגיעה לגיל זיקנה.

כפי שהבהרנו בפרק הדן בטיבו של ה"בן הממשיך", תנאי זה הינו למעשה תנאי מובנה  בכל מתנת "בן ממשיך" והיא עולה מעצמותו של מושג. וכפי שמצאנו את דבריה של המלומדת אוטולונגי בהבהירה כי הבן הממשיך "הוא הבן שבונה ביתו בחלקה או ליד בית ההורים, מעבד עמם את המשק ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם" ( ס. אוטילנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק עובדים", עיוני משפט, ט' (התשמ"ד), 469 וכן ראה הגדרת בן ממשיך בסע' ההגדרות לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)).

שתי ציפיות עומדות להן, איפוא, במגרשו של הבן הממשיך - ציפיתו של ההורה המעניק המצפה כי הבן המקבל "יחזיק ויתחזק את המשק" וכן "יחזיק ויתחזק את הוריו" מחד ומנגד ציפיתו של הבן המקבל כי המשק יעבור לרשותו אחר פטירת ההורה. ציפיה בצד ציפיה ויש לקיים ציפיתו של זה כשם שיש לקיים ציפיתו של זה (וראה כדוגמה תמ"ש 80170/98 הנ"ל).

אוסיף ואומר כי רוחם של הדברים עולה אף מכתב ההתחייבות למינוי בן ממשיך עצמו (נ/19) בו מתחייבים הצדדים כדלקמן  –

"הבן הממשיך הנ"ל יבנה בית לגור בו בשטח המשק הנ"ל, בתנאים המקובלים ...לגבי בנית בית נוסף...הבן הממשיך הנ"ל יחזיק בבית המגורים במשק שיבנה כאמור מכוחינו..."

הרי לפנינו כתובים מפורשים המלמדים כי קיימת ציפיה לפיה כנגד מתן זכויות בר הרשות במשק שהינן זכויות בעלות שווי ניכר, יתגורר הבן המקבל ליד ובסמוך להורה המעניק ויספק לו תמיכה וסעד לאורך ימיו.                                    

התנאי הברור העומד בבסיס מתנת בן ממשיך, לפיו יחזיק ויתמוך הבן המקבל בהורה הנותן וידאג לפיתוח המשק, הינו לפיכך הן תנאי מפורש והן תנאי מכללא הנילווה למתנת הבן הממשיך, תנאי אשר היה בידיעת הנתבעים."

1. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על פסק הדין (עמ"ש 1907-04-11) ובקשת רשות ערעור שהוגשה נדחתה אף היא (בע"מ 3996/12 פלוני נ' פלונית (15.11.12)), תוך שנקבע בעמ' 8 כדלקמן:

"... אף שנימוק זה אף הוא בעל השלכות רוחב לגבי פרשנותו של הסכם בן ממשיך, אין מדובר בקביעה שיש בה חידוש ניכר. בליבתו של הסכם בן ממשיך ניצבת מחויבותו של הבן הממשיך לדאוג למשק ולצורכי ההורה המבוגר, להתגורר בסמוך לו, לעבד את המשק ולדאוג לכל מחסורו של ההורה. אין מדובר ביצירה שיפוטית של תנאי מכללא מנסיבה חיצונית כזו או אחרת, אלא ממהות מוסד הבן הממשיך. בית המשפט לענייני משפחה השתכנע מהחומר המונח לפניו שהתנאי המפסיק "התקיים" במקרה זה, ובמסקנה זו לא נפל כל פגם הנראה לעין, ובוודאי שאין בה בכדי להצדיק דיון בגלגול שלישי. על כן, מבלי ליטוע מסמרות בסוגיה רחבת ההיקף של תחולת חוק הירושה על זכויות בר רשות במושבים, ניתן לקיים את הכרעת הערכאות קמא בהסתמך על נימוקו השני של בית המשפט המחוזי."  (ההדגשה שלי- א.נ.)

בקשה לעיון מחדש ב-בע"מ 3996/12 ועתירה לבג"צ בבקשה לקיים דיון נוסף  במסגרת בג"ץ 5121/13– נדחו.

1. בפסיקה הושמעה דעה לפיה בהסכם בן ממשיך, יש להוסיף תנאי מכללא בדמות חובת כיבוד אב ואם. בעניין זה ר' פסק דינו של חברי, סגן הנשיא, כבוד השופט אסף זגורי ב- תה"ס (נצ') 47590-04-13 ש.נ' א.נ.ב.מ (11/5/14) פסקה 76 שם נאמר כי ראוי לקבוע מבחינה רעיונית תנאי מפסיק מכללא בדמות חובת כיבוד אב ואם גם במתנה שהושלמה:

"לאור כל האמור לעיל, הן מבחינה משפטית, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה רעיונית, ראוי לקבוע, כי גם במתנה שהושלמה, קיים תנאי מפסיק מכללא בדמות חובת כיבוד אב ואם. תוצאת הפרת התנאי עלולה להיות במקרים המתאימים ביטול המתנה כולה...." (ההדגשה שלי- א.נ.)

1. כן ר' תמ"ש (טב') 17271-09-09 ל.ד נ' ש.ד (22/5/11) עמ' 30:

"סבורני, כי אמנם על הדבר להיקבע בכל מקרה על פי נסיבותיו, אך עם זאת ניתן להצביע על תנאי מכללא בסיסי שצריך להתקיים בכל מקרה שבו הורים ממנים "בן ממשיך" והוא תמיכת הבן בהורים, קיום קשר תקין בינו לבין הוריו ואי הפניית עורף לאחר המינוי. לשון אחר, יש לאמץ את הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה בדבר אי קיומה של "התנהגות מחפירה" מצד מקבל המתנה, גם לאחר השלמתה.

שכן, ברור לכל, כי שיקולי צדק, הגינות, תם לב אינם יכולים להתיישב עם העובדה "שבן ממשיך" מפנה עורף להוריו, נוהג נגדם באלימות חלילה, מתנכר להם או מפריע להם השימוש בנחלה." (ההדגשה שלי- א.נ.)

1. עוד ר' תמ"ש (פ"ת) 22330-09-11 פלונית נ' פלוני ( ניתן ביום 5/1/17) בעמ' 12 והמובאות בעמ' 18:

" מכל המקובץ עולה, כי התנאי הקבוע בהסכם בין הצדדים, לפיו על הנתבע לדאוג לתובעת ולסעוד אותה כל ימי חייה, לא קוים. כמו  כן לא התמלא התנאי לפיו על הנתבע ליטול על עצמו את תשלום חובות המשק. הדבר מביא לבטלות המתנה אשר הותנתה בתנאי.

.....

התוצאה תיוותר בעינה אף אם נתייחס להסכם בין הצדדים כהעברה במתווה של בן ממשיך.

בליבת הסכם בן ממשיך ניצבת מחויבותו של הבן הממשיך לדאוג למשק ולצורכי ההורה המבוגר, להתגורר בסמוך לו, לעבד את המשק ולדאוג לכל מחסורו של ההורה (ראו בע"מ 3996/12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 15.11.12)).

לפני בית המשפט הוכח,  כי הנתבע לא דאג לאמו התובעת: לא סיפק מחסורה, לא סייע לה, הזניח אותה ויתכן כי אף נהג כלפיה באלימות, כך שאף מטעמים אלה יש להורות על ביטול ההסכם. " (ההדגשה שלי- א.נ.)

1. כן ר' תמ"ש (י-ם) 8760-01-13 צ.ש נ' ת.ר. ואח' (1/6/14) סעיף 20:

"בחינת ההסכם כמתנה על תנאי מובילה לאותה התוצאה. מקום בו הפסיקה הבת לתמוך כספית באם, קמה לאם הזכות, בהתאם להוראת סעיף 14 להסכם, ואף בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק המתנה להפסיק את המתנה, קרי – לבטל את מינוי הבת "כבן ממשיך".

100. כן ר' פסה"ד שניתן לאחרונה ע"י חברתי כב' השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה, בתמ"ש 11744-07-13 פ.ד נ' ד.א (25.06.17), בו נקבע כי התקיים תנאי מפסיק ובית המשפט הורה על ביטול רישום הבן הממשיך. ר' גם: עמ"ש (מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י ניתן ביום 22.07.16, בעמ' 28 לפסה"ד (על אף שבמקרה זה דובר על תנאי מכללא בהקשר של התחייבות ליתן מתנה, ביישוב בו לא היה הליך סדור ע"פ מתווה של "בן ממשיך" וזהות מקבלי הזכות לאחר המוות, לא אושרה ע"י רמ"י).

101. לגישה לפיה כשמדובר במתנה שהסתיימה אשר אינה ניתנת לביטול, ניתן במקרים מסוימים להעניק לעותר סעדים אחרים, ר' תמ"ש (ק"ג) 2801-10-14 פלוני נ' אלמוני (13/12/16) וההפניות שם:

"לטעמי, גם מקום בו עפ"י דיני המתנה לא ניתן לשוב ממתנה היות שהקנייתה הושלמה, אין משמעות הדבר שבשום פנים ואופן לא ניתן להחיל עקרונות משפטיים כלליים המשמשים, ממילא, כיריעה רחבה, ומחייבים מכללא צדדים לכל אקט משפטי שהוא, ובראשם עקרון תום לב, המקפל בתוכו עקרונות של יושר, מוסר והגינות.  

צא ולמד, כי אף אם לא ניתן לבטל המתנה, הרי שניתן במקרים המתאימים, ליתן בידי העותר לביטול המתנה סעדים אחרים.

ברי, אפוא, כי משעה שנטענת ע"י ההורים טענה בדבר התנהגות מחפירה של בנם וכלתם המצדיקה ביטול מינויים כבנים ממשיכים, על בית המשפט, לכל הפחות לבחון טענה זו, ולא לנעול שעריו בפני ההורים.

102. חברי, כב' השופט ניצן סילמן בתמ"ש (קריות) 29906-10-12 פלוני נ' פלוני (26/5/14) מחלק את גישת הפסיקה בעניין זה לשתיים: הראשונה קלאסית והשניה פוסאט קלאסית אשר התפתחה בשל אי הנוחות מתוצאת מוסד הבן הממשיך. לשיטתו של כב' השופט סילמן, הקמת תנאים מתלים ראוי שתבוצע במקרי קיצון בלבד, בהם מאז המינוי שרר "דם רע" בין מקבל המתנה למעניקה, ובהם ברור כי לא טיפול, לא כיסוי חובות ולא שלום שורר, וכיו"ב, וכי הרחבת שימוש בתנאים מפסיקים (כהלכת שעתל) תביא לכך כי מינוי בן ממשיך לא יהיה לעולם סופי או כי הרישום המתנהל במינהל או בסוכנות לא ישקף את זהות בעל הזכויות בצורה מדויקת (שם, בעמ' 15).

הסכם בן ממשיך כהסכם "רגיל" המטיל על הצדדים לו זכויות והתחייבויות:

103. בפרשת ברקוביץ (ע"א 495/80 ברקוביץ' נ' קלימר) הציג הנשיא ברק מספר גישות אפשריות לניתוח המערכת ההסכמית שנידונה בפניו, ושם נקבע כי אין לראות באותו חוזה כחוזה שבו התחייבויות הדדיות שוות ערך ומעמד, ואין לראות בו חוזה מתנה בו נוטל על עצמו מקבל המתנה חיוב כלפי הנותן. בפסק הדין נקבע כי מדובר במתנה המותנית בתנאי מפסיק כפי שפורט בהרחבה לעיל. ואולם, פרשת ברקוביץ' עסקה בסיטואציה בה אם סייעה לביתה ובעלה לרכוש בית תוך שביקשה להבטיח שתוכל לגור אצלה כל ימי חייה, ולא בהסכם "בן ממשיך".
104. ניתן, אם כן, לראות בהסכם ה"בן הממשיך" לאו דווקא כהסכם מתנה המותנה בתנאי אלא הסכם של מתן זכות "בן ממשיך" ורשות לחזקה ושימוש במשק מחד, אל מול התחייבות של הבן למגורים, תמיכה בהורה ואי פגיעה בזכויותיו (ר' תמ"ש 8760-01-13 צ.ש נ' ת.ר (04.03.14). במקרה זה, הפרת התחייבות של צד אחד מקנה לצד האחר את הזכות לביטול והשבה.
105. כפי שיפורט בהמשך - בין אם נבחן את ההסכם דנן לאור הוראות חוק המתנה באופן שבפני חוזה מתנה על תנאי מפסיק, ובין אם נבחן את ההסכם כהסכם "רגיל" ובו התחייבות הבן למגוריו במושב, תמיכה באימו ואי פגיעה בזכויותיה, התוצאה במקרה זה תהא זהה:

בחינת הוראות ההסכם הקונקרטי:

106. בשלב הראשון יש לבחון הוראות בין הצדדים. במקרה דנן, התחייבויותיו המהותיות של הנתבע הועלו על הכתב וחלקן הוסכמו בע"פ, כפי שיפורט להלן:
107. הסכם הבן הממשיך כלל את ההתחייבויות הבאות:

סעיף 5 להסכם קבע כדלקמן:

"מוצהר ומוסכם בזאת במפורש כי לאחר פטירתי בכפוף לאישור הסוכנות היהודית לא"י ומינהל מקרקעי ישראל על פי שיקול דעתם, יקבל צד ב' מאת צד א' חזקה במשק או בחלקו יחד עם צד א' ובכפוף לכך שצד א' הנו בעל מלוא זכויות השימוש והחזקה במשק מאת הסוכנות היהודית לא"י על כל הנובע והמשתמע מכך ללא זכות כלשהי לצד ב' למנוע מצד א' לפעול במשק כבעל מלוא זכויות השימוש והחזקה בו בכפוף לאמור בהסכם זה."

סעיף 9 להסכם מוסיף ומעגן התחייבותו של הנתבע לאפשר לתובעת להמשיך להתגורר במשק באותה צורה, באותו מבנה ובאותם תנאים  -

"ללא כל הפרעה וללא כל פגיעה לא בזכויותיהם, נוחיותם וברווחתם, ללא הגבלה בזמן והכל עד אחרית ימיהם"

ובהמשך –

"לתמוך תמיכה כספית לפי צרכיו המקובלים של צד א' וכמקובל במושב ביחס להורים בני מעמדם".

ויודגש: ההתחייבויות בסעיף 9 על סעיפי המשנה שבו, הוגדרו כהתחייבויות מהותיות שהנתבע לא יוכל להשתחרר מהן, אלא בהסכמה מראש ובכתב של התובעת.

108. בנוסף, סעיף 10 להסכם מעגן התחייבותו של הנתבע לקבל על עצמו את הטיפול וההחזקה של המשק.

כן נקבע בסעיף 14 להסכם כי:

"במידה וצד ב' יפר התחייבויותיו על פי ההסכם כלפי צד א', יהיה צד א', זכאי לפנות בתביעה לביטול מינוי צד ב' כבן ממשיך לביהמ"ש המוסמך".

109. במקרה זה מעבר להתחייבות בכתב, כלל ההסכם גם תניות בעל פה שהיו בסיס להסכם. התובעת בסעיף 8 לתצהירה הצהירה כי הסכימה להפוך את מבנה הלול בנחלה למבנה מגורים ע"מ שהנתבע יוכל להתגורר בסמוך אליה לטפל בה ולסייע לה בכל צרכיה ולתמוך בה נפשית וכספית.
110. הנתבע מצידו אישר כי זו היתה הכוונה שעמדה בבסיס הסכם הבן הממשיך, וכך טען בכתב ההגנה (סעיף 11) ובתצהירו (סעיף 5) :

"ההסכם נעשה כדי שיוכל להתגורר בסמוך לאימו התובעת לתמוך בה ולדאוג לצרכיה החיוניים" .

111. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי חוזה יכול להיערך בעל - פה בכתב או בהתנהגות. חוזה בעל פה ככל חוזה אחר אמור להביא לידי ביטוי את גמירות דעתם של הצדדים וכן אמור להיות מסוים דיו (סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים). במקרה זה תנאים אלה של גמירות דעת ומסויימות התקיימו ולפיכך יש לראות את תניות ההסכם בין הצדדים ככוללות הן את ההסכמות בכתב והן את ההסכמות בעל פה.
112. זאת ועוד: סעיף 26 לחוק החוזים, קובע כי פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו, יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים. כפי שפורט בהרחבה לעיל, דאגה למשק ולצרכי ההורה מצידו של הבן הממשיך הינו תנאי מובנה בכל מתנת הבן הממשיך, ועולה מעצם הגדרת המושג (ר' הגדרת פרופ' אוטולנגי ז"ל, שצוטטה לעיל וכן הפסיקה שצוטטה לעיל). דברים אלה נאמרו הרבה מעבר לדרוש שכן טענות אלה להתחייבויות מצידו של הנתבע נטענו בכתבי טענותיו של הנתבע ומהוות הודאת בעל דין.

האם במקרה זה התרחש תנאי מפסיק? האם הנתבע הפר את התחייבויותיו?

מגורים ליד האם:

113. כאמור לעיל, לטענת הנתבע מגוריו ליד אימו היו הסיבה למינויו כבן ממשיך: כך, טען בסעיף 3 לתצהירו כי:

"מספר חודשים לאחר מות אבי המנוח, ביקשה התובעת ממני כאשר הייתי גרוש באותה עת וחי לבדי, להירשם כבן ממשיך בנחלה *** הנ"ל להתגורר בסמוך אליה".

בהמשך (סעיף 5 לתצהירו), טען כי החליט -

"להסכים לבקשתה להפוך את מבנה הלול המצוי בנחלה למבנה מגורים כדי שאוכל להתגורר בסמוך אליה, לתמוך בה ולדאוג לצרכיה החיוניים"

114. הנתבע הוסיף והצהיר (סע' 7 לתצהיר) כי הסכים להצעת אמו להשקיע בבניית הבית את מיטב כספו ולהתגורר בסמוך לה, נוכח העובדה כי אמו רשמה אותו כבן ממשיך בנחלה על פי בקשתה. מהאמור לעיל עולה כי לשיטתו של הנתבע ביסוד מינויו כבן ממשיך עמדה הכוונה כי יתגורר בסמוך לאימו, כן טען בתצהיר כי מדובר בקורת הגג היחידה שלו, וכי מאז הקמת בית המגורים התגורר בנחלה.
115. יחד עם זאת, ממכלול הראיות שהובאו בפני עולה כי הנתבע לא התגורר במשק ואף לא במושב, לא לפני ההשקעה במבנה לול ולא לאחר מכן:
116. מתצהיר החוקר שהוגש ע"י התובעת, עלה כי הנתבע מתגורר בק' עם בת זוגו, וכי אינו מתגורר במושב לפחות משנת 2014. רק במועד ישיבת ההוכחות ניאות בא כוחו להצהיר לפרוטוקול כי : "אנו מוותרים על חקירת החוקר הפרטי. הנתבע מודה שהוא גר בק' י' ובק' ש' בשלוש וחצי השנים האחרונות" (עמ' 14 שורות 29-30).
117. עדויות נוספות שהובאו בפני הצביעו על כך כי שנים רבות לפני כן הנתבע לא התגורר בנחלה ואף לא במושב: מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר ד' ק', חבר האגודה ויו"ר הוועד המקומי, שהעיד בחקירתו הנגדית כי מעולם לא ראה שהנתבע התגורר ביישוב מאז שהתחתן לפני 25-30 שנה (עמ' 11 לפרו' ש' 33; עמ'12 ש' 1-3):

"ש. מה אתה יכול לספר על הנתבע והקשר למגורים במ'?

ת. הכתובת שלו בתעודת הזהות היא מ', אבל לא ראיתי אותו גר ביישוב מאז שהוא התחתן. זה היה לפני כ- 25 שנה או 30 שנה, כשהוא עזב את הבית לאחר שהתחתן. אני ראיתי אותו מדי פעם מסתובב ביישוב, לעיתים מאוד רחוקות"

118. מר ק' הוסיף ואישר כי על אף שהנתבע רשום במרשם התושבים במ' כבעל זכות הצבעה במ', לא רשום מבחינתו נכס על שמו במ', שכן אם היה לו בית במ' הוא היה צריך לשלם מיסי וועד מקומי אצלו וזה לא קורה, וכי הכל רשום על שם התובעת (עמ' 14 לפרו' ש' 3-4; ש' 6-7).
119. באשר לטענת הנתבע כי הוא משלם מיסי וועד מקומי משנת 2014 עבור הבית שלו, השיב מר ק' באופן ברור ואשר אינו משתמע לשני פנים (עמ' 14 לפרו' ש' 13-16):

"מנסים להטעות את בית המשפט. המבנה שאתה מדבר עליו שכביכול הנתבע בנה בנחלה של ההורים אין לו 75 מ"ר, הבית של ההורים זה 75 מ"ר, אוליי היום זה תוקן ל- 104 מ"ר, עשו מדידות חדשות לכולם. הכסף שהוא שילם ייתכן שהוא שילם עבור אמא שלו מיסים לוועד המקומי עבור הבית שלה."

120. כן ר' סעיף 4 לתצהירו של השכן, מר נ' פ', אשר הצהיר כי "הבן ז' א' מעולם לא התגורר ואינו מתגורר בבית הסמוך לבית הגברת א'." יודגש, כי הצהרתו זו של השכן מר פ' לא נסתרה בחקירתו בה השיב "אני לא יודע בדיוק, לא הסתכלתי על כמה זמן, הוא בנה בית, אבל הוא לא גר שם" (עמ' 8 לפרוט' ש' 4).
121. כך, העידה מטעם התובעת, בדיון ביום 16.11.16 הגב' ו', אשר שימשה כמטפלת של התובעת באמצעות חברת "דנאל שירותי סיעוד למבוגרים". מעדותה עולה כי היא עבדה אצל התובעת שלוש פעמים בשבוע, החל משנת 2008. הגב' ו' ציינה בחקירתה את הדברים הבאים (עמ' 9 לפרו' שורות 11-16):

"אני התחלתי לעבוד בשנת 2008 ובמהלך כל התקופה נ' ואשתו היו מבקרים את התובעת, תמיד כשבאתי הוא היה, תמיד כשהייתי צריכה משהו בשביל התובעת שהיא רצתה פניתי אליו ותמיד הוא ענה לי, כמו תיקונים או דברים אחרים שהיא הייתה צריכה שהיו מחייבים נסיעה, זה היה לאורך כל התקופה. כל הזמן הכרתי את נ' ככזה".

122. לשאלת בית המשפט באילו תקופות היה הנתבע מבקר את התובעת השיבה: "אני לא ראיתי אותו בערך ב- 4 או 5 שנים האחרונות" וכן העידה כי אף פעם לא ראתה אותו בבית התובעת (עמ' 10 לפרו' ש' 20-33). בנוסף העידה כי הנתבע לא היה כתובת בשבילה, אלא רק הבן נ' ורעייתו המנוחה ז"ל, וכי אף פעם בכל שנות עבודתה לא פנתה אל הנתבע והוא לא היה כתובת מבחינתה לצרכים של התובעת (עמ' 11, ש' 2-7).

123. בנוסף הצהיר אחיו של הנתבע, מר נ' א' (סע' 5 לתצהירו) כי הנתבע "מעולם לא עבר להתגורר במושב מ', אלא גר ביישוב כ' ואח"כ בק'", תצהיר אשר לא נסתר בחקירה הנגדית ולכך מצטרפות עדויות המטפלת, השכן ויו"ר הוועד, להן יש לייחס משקל ראייתי רב, בהיות עדים אלה צדדים זרים לסכסוך ונעדרים כל אינטרס בתוצאת ההליך.

124. בעוד התובעת הביאה עדויות נוספות לתמיכת טענותיה לכך שהנתבע לא התגורר במושב, עומדת עדותו של הנתבע "בבדידות מזהרת" בסוגייה זו. הנתבע לא הביא כל עדים מטעמו להוכחת טענת מגוריו במושב, כגון אשתו או שכנים כלשהם, דבר שיש לזקוף לחובתו, נוכח החזקה בפסיקה לפיה בעל דין לא ימנע מלהביא ראיה שנמצאת בחזקתו אלא אם זו תפעל לרעתו. בנסיבות אלה הוכחה בפניי טענת התובעת לפיה הנתבע לא התגורר במושב.

ההשקעות במבנה הלול:

125. כאמור לעיל, הנתבע הצהיר כי לבקשת אמו לרישומו כבן ממשיך החליט להפוך את מבנה הלול שבנחלה למבנה מגורים כדי שיוכל להתגורר בסמוך אליה, לתמוך בה ולדאוג לצרכיה החיוניים (ס' 2; 5; 6 לתצהיר הנתבעׂׂ).
126. יצויין כי בכל הנוגע למגוריו של הנתבע בכ' ולמכירת ביתו, לא הובאה בפני גירסא עקבית מצידו של הנתבע: בתצהירו טען כי לשם מימון עלויות בניית הבית בנחלה, מכר את ביתו בכ', אולם מנגד טען כי שיפוץ הבית בנחלה ומכירת הבית בכ' נעשו בפער של מס' שנים: בחקירתו הנגדית טען שהחל לשפץ את המבנה בשנת 2008 ולקח לו שנתיים לשפץ (עמ' 39 ש' 2). עוד טען בחקירתו הנגדית, כי התגורר בכ'  בערך 15 שנה בערך בין השנים 2000 – 2013 (עמ' 40-41 לפרו' ש' 5 ), ומכר את הבית בכ' בשנת 2013 לערך (עמ' 47 ש' 5).
127. כאמור, הנתבע טען כי מכר את ביתו בכ' על מנת לממן את השיפוץ של הבית בנחלה. בתצהירו העיד כי השקיע כ-500,000 ₪ (סעיף 6), בחקירתו הנגדית טען שהשקיע למעלה מ300 או 400 אלף ₪ (עמ' 40 ש' 1), אולם צירף חשבוניות המעידות על השקעה של עשרות אלפי שקלים בלבד (הגם שלחקירתו הנגדית הביא עימו קלסר עם מסמכים רבים בהם עלעל במהלך כל העדות). מהראיות שהובאו בפניי, לא אוכל לקבוע האם בסופו של יום מבנה הלול הושמש למגורים, יחד עם זאת, מאמור לעיל עולה כי בפועל חרף ההשקעה במבנה, הנתבע לא התגורר שם.
128. מטעם זה אני דוחה את גירסתו של הנתבע לפיה התובעת היא שהחמיצה פניה כלפיו וכי החלו ניתוקים יזומים מצידה של מערכת החשמל בביתו אשר לטענתו מחוברים לבית התובעת. משהנתבע לא גר במשק משך שנים וספק אם גר שם בפועל אי פעם, הכיצד יכולה התובעת להרע לו באמצעות ניתוקי חשמל כנטען? בעניין זה ביכרתי את גירסתה של התובעת בחקירתה הנגדית לפיה לאחר שהתברר כי מספר חודשים לא שילמה חשמל, ביקשה מבנה נ' לברר פשר הדבר ואז התברר כי הנתבע פנה לחברת החשמל, בטענה שאימו אינה מתגוררת שם, והעביר את החשמל על שמו, ללא תיאום עם התובעת. התובעת אישרה כי הנתבע אמר לה ששילם את החשבונות אולם העידה כי לא היה בכך כל צורך, יש לה הוראות קבע לכל התשלומים והדבר לא נעשה על דעתה.

הטיפול באם:

129. כפי שמגורים ליד האם היו תנאי יסודי ומהותי שעמד בבסיס הסכם הבן הממשיך, טען הנתבע כי אף הדאגה לצרכיה של האם עמדה בבסיס ההסכם והצהיר כי הסכים לבקשתה של האם כי יתגורר לידה, יתמוך בה וידאג לכל צרכיה החיוניים, וכך אף עשה בפועל (סעיפים 5, 17 לתצהירו). כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה תנאי זה הינו תנאי מפסיק בחוזה.
130. בהתאם לעדותה של התובעת, הנתבע אמר לה שהוא רוצה לטפל בה ורוצה להיות לידה ולטענתה הוא "שקרן אמיתי" (עמ' 26 ש' 12). יצויין כי אמנם התובעת אישרה כי בעבר הנתבע טיפל בה אולם שלוש שנים לא ראתה אותו, עד אותו הרגע של הכסף. בהקשר זה יצויין כי מעדות המטפלת, עולה כי עדיין הכתובת העיקרית לעזרה היתה הבן נ' ולא הנתבע.
131. בהקשר זה יוטעם הבן נ' אישר כי היה בינו לבין אימו כעס אולם תקופה זו ארכה כשנה וחצי שנתיים בערך משנת 2005-6 (כלומר לפני תקופת העסקת המטפלת). האח נ' ציין כי גם בתקופה זו של כעס עמד לרשות אימו כאשר נזקקה לו במקרה של תקלה. בהקשר זה יצויין כי המטפלת כשנחקרה בעניין זה, הבהירה שהיא אינה טוענת שהנתבע לא היה מבקר את אימו, אולם העידה כי היא לא ראתה אותו אצלה בבית ולא ראתה בו כתובת. עדותה של המטפלת היתה קוהירנטית וניכר רצונה של המטפלת לדייק בעדות ולהביא בפני בית המשפט את העובדות להן היתה עדה, כהווייתן.
132. אף הנתבע אינו חולק על כך שבשנים האחרונות קיים נתק בינו לבין אימו, אולם לטענתו הסיבה לנתק האמור הינה הסתת האם ע"י אחיו. טענה זו אבחן להלן:

הנתק בין הצדדים:

133. מהראיות שהובאו בפני עולה כי הסיבה לנתק בין הצדדים היא פעולותיו החד צדדיות של הנתבע, הן בחברת החשמל כפי שפורט לעיל, והן בכל הנוגע ללקיחת התשלומים שהגיעו לתובעת מהאגודה כפי שיפורט בהמשך.
134. בטרם אפרט את סוגיית הסכומים שהגיעו לתובעת מהאגודה, אבקש להתעכב קמעא בעניין הסיבה לנתק בין האחים: בעוד הנתבע טען כי הנתק בין האחים ארע מאז השנה בה נרשם כבן ממשיך (2005) ומאז אחיו ניתק עימו כל קשר (סע' 17-18 לתצהיר) דווקא הראיות שהנתבע בחר להביא הפריכו טענה זו: אין חולק כי היו מחלוקות בין האחים סביב רישום הנתבע כבן ממשיך, יחד עם זאת, הקשר בין האחים חודש לפרקים, דבר שהובהר בפירוט בעדותו של האח מר נ' א', ונתמך בראיה שבחר הנתבע להציג לאחיו נ', במהלך חקירתו הנגדית: הנתבע בחר להציג לאחיו כתב ערבות משנת 2009 שחתם הנתבע לאחיו, והאח נ' אישר את השאלה שהוצגה בפניו ע"י ב"כ הנתבע, לפיה כאשר היה ביחסים עם אחיו – היחסים היו טובים (עמ' 20 ש' 21-25).
135. בנוסף, יצוין כי האח נ' ידע על רישום הבן הממשיך שנים רבות לפני הגשת התביעה. הן האח והן האם אישרו כי היה ביניהם כעס במשך תקופה של כשנתיים אולם הם התפייסו, וזאת לכל הפחות משנת 2008 (ר' עדות המטפלת כפי שצוטטה בהרחבה לעיל). בנסיבות אלה אני דוחה את טענת הנתבע לפיה שנתיים לפני הגשת התביעה התובעת התפייסה עם אחיו אשר הסית האת האם כנגדו. לא התרשמתי כי האח הוא הרוח החיה שעומדת מאחורי תביעה זו, כפי שניסה הנתבע לטעון (ר' סע' 17-18 לתצהירו).
136. בכל הנוגע לנסיבות הקרע השורר בין התובעת לנתבע כיום, ראיתי לבכר את גירסת התובעת והעדויות שהובאו מטעמה, לפיהן דווקא פגיעה של הנתבע בזכויותיה הכספיות מאת האגודה, היא הגורם לסכסוך ובעטייה אף הוגשה התביעה.

לקיחת כספי האם:

137. לטענת התובעת הסיבה להגשת התביעה נעוצה בפעולותיו של הנתבע הנוגעות להעברת חשבונות החשמל של הנתבע על שמו דבר שגילתה בדיעבד, ועל לקיחת הכספים המגיעים לה מאת האגודה:
138. כשנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית האם הנתבע הוא בן טוב השיבה (עמ' 25 ש' 26-33):

"ת. בכלל לא, מה שהוא עשה לי עם החשמל, הלך לחברת חשמל ואמר שאני לא גרה שם. בגלל שנ' עבד בו'  וחברת חשמל על ידו הוא הלך לבטל. כמה חודשים לא שילמתי חשמל ואמרתי לנ' מה המצב אז הוא הלך לשאול והם אמרו שז' אמר שאני לא גרה שם, אז שלחו מישהו, איזה בן אדם.

ש. מתי זה היה כל הסיפור עם החשמל, באיזו שנה?

ת. לפני שלוש או ארבע שנים.

ש. ז' העביר את החשמל על שמו?

ת. כן, בלי שאני יודעת, הכל הוא עשה מאחורי הגב שלי."

139. טענות התובעת לעניין נטילת הכספים המגיעים לה מאת האגודה פורטו בסע' 21- 25 לתצהירה, אשר לא נסתר. כך, בחקירתה כשנשאלה לסיבה בגינה הגישה את התביעה השיבה "כן, בגלל שהוא לקח כסף" (עמ' 23-24 לפרו') וטענה כי על אף שהציעה לו שיהיה בן ממשיך לא חתמה ולא הסכימה כי הוא יקח את הכסף (עמ' 24 ש' 24-25).

140. וכך העידה בחקירתה הנגדית (עמ' 16 ש' 12-30):

"ש. מתי הפסיק לטפל בך?

ת. כבר שלוש שנים לא ראיתי אותו והוא לא בא לבקר אותי, בגלל שאני הלכתי למשרד עם נ' ושאלתי למה לא קיבלתי את ה- 1,800 ש"ח הפקידה הראתה לי שכתוב שזה עובר לא' ז' ולא אליי, זה כי הוא לא שילם את השטח. זה לא היה רק 1,800 ₪ זה היה יותר, היה איזה 26,000 ₪.

ש. עד אותו הרגע של הכסף הוא היה בסדר וטיפל בך?

ת. כן

ובהמשך -

ש. ביקשת ממנו את הכסף חזרה?

ת. לא. אני רק אמרתי לו על הכסף והוא אמר שאם תעשי משהו אני לא מכיר אותך."

141. הנתבע מצידו לא הכחיש את זקיפת כספים המגיעים לתובעת מאת האגודה לטובת כרטיסו באגודה ואף לא את גובה הסכומים שנלקחו (ר' סע' 37 לכתב ההגנה וסע' 22 לתצהירו). אלא שלטענתו, הכספים קוזזו מחובו על ידי ועד היישוב בידיעתה ובהסכמתה של התובעת והוא מוכן להחזיר לתובעת את מלוא הסכומים המפורטים בסעיפים 20-22 לכתב התביעה "במידה וידרש" על ידי התובעת לעשות כן (ס' 23-34 לתצהירו).
142. גרסתה של התובעת לעניין נטילת כספים לה היא זכאית מהאגודה על ידי הנתבע, נתמכה בעדותו של האח נ' אשר העיד כי החל משנת 2013 שורר קרע מוחלט בין התובעת לנתבע (עמ' 20 לפרו' ש' 26-27). לכשנשאל נ' אם הוא יודע מה גרם לקרע בין התובע לנתבע בשנת 2013 התפרצה התובעת ואמרה "כסף" (עמ' 21, ש' 12).

143. האח נ' הצהיר בסעיפים 11- 14 לתצהירו כי הנתבע גנב והעביר לחשבונו כספים להם הייתה זכאית התובעת מאת האגודה. כשנשאל לעניין זה השיב:

"ש. איך אתה יודע שהוא גנב את הכסף?

ת. לי יש נחלה במושב ואני קיבלתי 1,800 ₪ מהאגודה ואז שאלתי את אמא שלי אם קיבלה כסף והיא אמרה לי שלא. הלכתי למזכירות ואמרו לי שהיא לא מקבלת, כי הכסף הזה עובר למגרש שיש לז'.

ש. כך גם לגבי סעיף 12 לתצהירך, לגביי ה- 15,000 ₪?

ת. הלכתי למזכירות לשאול למה היא לא קיבלה את הכסף, כי אני קיבלתי, ואז אמרו לי שז' מעביר את הכל לזכות המגרש שיש לו. כך גם לגבי ה- 10,000 ₪, הראו לי כרטיסיה" (עמ' 21 לפרו' ש' 20-26).

144. לכך מצטרפת עדותה של הגב' ו' שהעידה כי כאשר התובעת גילתה שהנתבע לקח כספים מהאגודה שהיו מגיעים לה – היתה בסערת רוחות שהשפיעה על מצבה הבריאותי, והיא היתה מבולבלת ולא רגועה, מה שחייב אותה לדווח על כך לממונים, על מנת שהיא תהיה "מכוסה מחשש שהנתבעת במצבה המבולבל תטען שהמטפלת לא הגיעה אליה (עמ' 10 ש' 7 ואילך). כן העידה שהתובעת סיפרה לה שמצבה הבריאותי נבע מהגילוי שהנתבע לקח ממנה כספים. המטפלת הדגישה כי לא ערכה כל בדיקה מטעמה בעניין זה וכי אין לה כל זכות לערוך בדיקה כאמור (עמ' 11 ש' 16-17).
145. אין בידי לקבל את גירסתו של הנתבע לפיה לקיחת הכספים מחשבונה של האם באגודה היתה בידיעתה של התובעת. לא הובאה לכך כל ראשית ראיה, ומעבר לכך, בהתאם להסכם הבן הממשיך – פגיעה בזכויות כלשהן של האם מחייבת הסכמה בכתב ואין חולק כי זו לא ניתנה. הנני מבכרת את גירסת התובעת שנתמכה בגירסת הבן נ' כי כאשר קיבל מהאגודה סך של 1800 ₪ שאל את האם אם גם היא קיבלה את הכסף וכך התגלה לאם דבר לקיחת הכספים ע"י הנתבע (יצויין כי האח נ' הבהיר בחקירתו הנגדית כי בשל בעיה מסויימת את הכספים הראשונים ששאר בעלי הנחלות קיבלו – הוא לא קיבל וכי הסכום הראשון שקיבל היה הסכום של 1800 ₪ ורק אז בעקבות בירור עלה כי האגודה חילקה לבעלי הנחלות סכומי כסף נוספים).
146. זאת ועוד: קיים קושי נוסף בגירסתו של הנתבע בכל הנוגע ללקיחת הסכום ולזקיפתו לטובת חובו לאגודה: הנתבע טען כי מדובר בכספים שנלקחו לטובת הוצאות הפיתוח של המגרש בהרחבה וכי הזכות של האם קוזזה לטובת חוב שלו על השטח, באותה נשימה טען כי מדובר במגרש של הבן שלו. אם אכן כך, ההסכמה הנדרשת הינה הסכמה של התובעת לכך שהכספים יועברו לטובת הנכד (בנו של הנתבע), דבר אשר הנתבע כלל לא טען.
147. משנשאל הנתבע מדוע עד היום לא החזיר את הכסף השיב: "כי היא לא דיברה איתי בשנתיים האחרונות, אין לי בעיה אפילו לתת לה עכשיו שיק. אף פעם לא הייתה דרישה, לא בכתב ולא בעל פה" (עמ' 44, ש' 12-13).ראו גם עמ' 74 ש' 28 בו מודה הנתבע מפורשות: "כן, אני קיבלתי אותו לידיי ואין לי בעיה להחזיר אותו לאמא, הצהרתי על כך במפורש".
148. הנתבע בחקירתו הנגדית הודה אם כן, כי לאחר שהעסקה של המגרש של בנו לא יצאה לפועל (שהרי המגרש בסופו של יום נרכש ע"י מר א') – כספי הפיתוח הושבו לו, אולם הנתבע כלל לא טרח ליידע את האם לא בעניין העברת הזכות לבן, לא בעניין ויתור הזכות של הבן, ולא בעניין הכספים שהושבו לו מהאגודה ובוודאי שלא פעל להעבירם חזרה לידי האם.
149. אני מקבלת את טענת הנתבע לפיה לא היה צורך בסיוע כלכלי לאם – יחד עם זאת אין משמעות הדבר חירות לקחת מכספי האם. התחייבות זו שלא לפגוע בזכויותיה של האם הוגדרה בהסכם כהתחייבות מהותית – ומשזו הופרה – קמה לאם הזכות לבטל את החוזה. או אם תרצה לומר – התקיים תנאי מפסיק ובעקבותיו ההסכם בטל.

מגרש ***

150. מהודעת רמ"י שהוגשה לתיק (בתגובה לבקשה של התובעת לקבלת מסמכים מרמ"י הנוגעים למגרש ***) הבהירה רמ"י כי בשנת 2009 פנה מר כ' א' (בנו של הנתבע) לרמ"י על מנת שתקצה לו מגרש *** במושב מ', ובשנת 2014 פנה לרמ"י מר י' י' א' בבקשה להקצות לו את מגרש ***. לאחר שהאגודה השיתופית המציאה מסמך המאשר את ויתורו של מר כ' א' על זכותו להקצאת המגרש *** פעלה רמ"י והקצתה את מגרש *** למר י' י' א' שהינו בעל הזכויות הנוכחי במגרש. כן ר' מכתב שנשלח ע"י רמ"י ביום 11.09.07 בעניין המגרש ואשר מעיד על הקשר בין המגרש לנחלתה של התובעת.
151. גם בעניין המגרש, עדותו של הנתבע הינה עדות יחידה מטעמו שכאמור רב הנסתר בה על הגלוי. הנתבע לא הביא לעדות את בנו או נציג כלשהו מהאגודה או מרמ"י שיבהיר את הליך ההקצאה וצירף מסמכים חלקיים ביותר בנוגע למגרש לסתירת טענותיה של האם. יודגש כי במועד הגשת כתב התביעה התובעת סברה כי הנתבע הוא בעל הזכויות במגרש (ר' סע' 34 לכתב התביעה) ורק במהלך ההתנהלות המשפטית התברר לה שכיום הוא אינו בעל הזכויות במגרש.
152. יחד עם זאת, הגם שהוכח הקשר בין הקצאת מגרש *** לנחלה של התובעת, והגם שאין חולק כי כיום המגרש הוקצה לאדם אחר, לא אוכל לקבוע באופן פוזיטיבי כי הנתבע סחר במגרש וקיבל לידיו כספים בעקבות הקצאת המגרש למר א', (הקצאה שהיתה כרוכה בוויתור מצד בנו של הנתבע על הזכויות במגרש), כפי שניסתה התובעת לטעון.
153. בראי קביעותיי דלעיל, לא ראיתי מקום להיזקק לטענות הצדדים הנוגעות למגרש ***, או לקבוע מסמרות באשר להתנהלות הנתבע בעניין זה, במיוחד כאשר לא נתבקש כל סעד אופרטיבי בעניין זה מצידה של התובעת (מעבר לבקשה לפיצול סעדים).
154. יחד עם זאת בהחלט ניתן לומר כי הנתבע פעל בחוסר שקיפות מוחלט מול התובעת, בכל הנוגע להקצאת המגרש, העברת הזכות לבנו, העברת הכספים שהגיעו לאם מהאגודה לטובת דמי הפיתוח של המגרש, ובהמשך – השבת כספי דמי הפיתוח מהאגודה לנתבע, לאחר הויתור על הזכויות במגרש.
155. התנהלות זו מצידו של הנתבע הינה התנהלות חסרת תום לב. יודגש כי עקרון תום הלב חולש על כל חוזה מכח סעיף 39 לחוק החוזים, ויש לצפות להתנהגות תמת לב בין הנתבע כ"בן ממשיך" לבין אימו.

התביעה הכספית:

156. לטענת התובעת, הנתבע העביר לחשבונו האישי באגודה מספר תקבולים שהגיעו לה מאת המושב, ללא רשותה או הסכמתה" תקבול מיום 31/8/09 שהוגדר "כעודף תשלום למשקם" בסך 15,263 ₪; תקבול בסך של 10,000 ₪ שהוגדר כ"זיכוי לחבר" מיום 1.10.09 וכן תקבול מיום 19/5/14 בסך של 1,800 ₪.
157. לטענת התובעת בסה"כ יש לחייב את הנתבע בסך (משוערך) של 31,103 ₪.
158. הנתבע לא הכחיש גובה את הסכומים שנתבעו (ר' סע' 37 לכתב ההגנה וסע' 22 לתצהירו), ויש לחייבו להשיבם לתובעת.

לסיכום:

159. ממכלול הראיות שהובאו בפניי עולה כי הנתבע הפר את התחייבויותיו כלפי אימו – התחייבויות העומדות בבסיס הסכם הבן הממשיך. הנתבע לא התגורר ליד אימו, שנים רבות לא משמש כתובת לספוק צרכיה ופגע שלא כדין בזכויותיה הכלכליות.
160. שוכנעתי כי היחסים בין הצדדים עלו על שרטון לנוכח התנהלותו של הנתבע והפגיעה בזכויותיה הכספיות של אימו, ולא מחמת הסתה כלשהי מצידו של אחיו.
161. לשון ההסכם חד משמעית. בהתאם לסעיף 14 להסכם, הפרת התחייבות הנתבע על פי ההסכם מזכה את התובעת בזכות לפנות לבית המשפט לשם ביטול מינוי הנתבע "כבן ממשיך". מהטעמים שפורטו לעיל, אני קובעת כי הנתבע הפר התחייבויותיו היסודיות מכח הסכם בינו לבין אימו, הפרה המקנה לאם זכות ביטול.
162. בחינת ההסכם כמתנה על תנאי מפסיק מובילה לאותה התוצאה: כאמור לעיל, בהתקיים התנאי המפסיק, החוזה חדל מלהתקיים. המשמעות האופרטיבית של התרחשות התנאי המפסיק לא נקבעו בחוק החוזים ולא בחוק המתנה. בקונסטרוקציה של חוזה על תנאי מפסיק, עולה השאלה האם חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) חל במישרין, שכן חוק זה עניינו בהפרת חוזה, דהיינו "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" (סעיף 1), ואילו התרחשותו של תנאי מפסיק וחדילת החוזה בעקבותיה, אינם מעשה שהוא בניגוד לחוזה. במקרה זה בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק המתנה, אם התנאי לא התקיים, זכאי נותן המתנה להשבתה (ר' ע"א 495/80 הנ"ל והניתוח המקיף שם ). חובת ההשבה קמה גם מכוח העקרונות הכלליים של דיני עשיית עושר ולא במשפט, הקבועים בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, שכן תהא זו התעשרות שלא כדין, אם חרף חדילת חוזה המתנה ימשיך מקבל המתנה להחזיק בה.
163. בין אם נקבע כי מדובר בהפרת התחייבות שנקבעו בהסכם ובין אם נאמר כי התרחש תנאי מפסיק בהסכם – התוצאה הינה ביטול רישום הנתבע כבן ממשיך במשק, והשבת הזכות לקביעת זהות הבן הממשיך לתובעת.

סוף דבר:

164. אני מקבלת את תביעת התובעת ומורה על ביטול מינויו של הנתבע כבן ממשיך במשק מס' *** במושב מ'.
165. אני מורה על מחיקת רישומו של הנתבע כבן ממשיך אצל הנתבעים 2-4.
166. אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת סך של 31,103 ₪.
167. הנני נעתרת לבקשת התובע לפיצול סעדים, בכל הנוגע לזכויות הנוגעות למגרש *** במושב מ'.
168. אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ אשר ישולמו לתובעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום,  ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.