פס"ד בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

מבוא

1. ביום 13/10/15 אירעה תאונת דרכים בה קופחו חייה של המנוחה (להלן: "המנוחה"). כן נפגעה בתאונה הגב' נ.א. (להלן: "התובעת 2") אשר נהגה ברכב שבוטח על ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") בזמנים הרלבנטיים לתאונה.

2. התביעה שלפניי מורכבת מתביעתם של תלוייה ויורשיה של המנוחה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), מתביעה אישית של התובעים בגין פטירתה של המנוחה, ותביעתה של התובעת 2 בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

3. הנתבעת מודה בקיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה, מכוח פוליסת ביטוח החובה שהונפקה לרכב בו נהגה התובעת 2 ובו נסעה המנוחה.

4. המחלוקת בין הצדדים נסבה אך על שיעור הפיצויים.

5. המנוחה ילידת 29/09/56 נהרגה כאמור בתאונה ביום 13/10/15 בהיותה כבת 59.

6. המנוחה הותירה אחריה אלמן (להלן: "התובע 1"), יליד 26/11/49 ו-3 ילדים בגירים: התובעת 2 ילידת 07/10/81 כבת 34 במועד התאונה, בנה א.ע. (להלן: "התובע 3") יליד 10/05/80 כבן 35 במועד התאונה, ובתה א.ע. (להלן: "התובעת 4") ילידת 29/08/78, כבת 36 במועד התאונה.

7. על פי צו ירושה ילדי הזוג הסתלקו מחלקם בעיזבון, והתובע 1 הינו היורש היחיד אחר עזבונה של המנוחה.

            תביעת העיזבון והתלויים

8. התובעים 1-4 אלמנה וילדיה של המנוחה (להלן: "התובעים") מבקשים לפצותם בגדר תביעת העיזבון, בגין הפסדי ההשתכרות של המנוחה בתקופת "השנים האבודות", בגין הפסדי פנסיה, בגין הוצאות קבורה ומצבה ובגין נזק לא ממוני. עוד הם מבקשים לפצותם, בגדר תביעתם כתלויים במנוחה, בגין אובדן שירותי בת זוג ואם.

9. הצדדים חלוקים בשורה של עניינים: בסיס השכר של המנוחה, גיל הפרישה הצפוי של המנוחה, קיומה של תלות לילדי המנוחה, הפסדי הפנסיה, הפסד קצבת זקנה, הפיצוי המגיע בגין הוצאות קבורה ומצבה ואובדן שירותי בת זוג ואם. כן טוענת הנתבעת לניכוי רעיוני של קצבת שארים שעתידה להשתלם לתובע 1. אדון, אפוא, בטענותיהם של הצדדים אחת לאחת.

אובדן הכנסה בשנים האבודות

10. אקדים ואציין כי מעיון בסיכומי התובעים עולה, כי התובעים בססו את חישוביהם בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות, שלא על פי שיטת הידות. אין צורך להרבות מילים על חשיבות שיטת חישוב הפיצוי בשיטת הידות, והתובעים לא הצביעו על נימוק ראוי, שיצדיק סטייה משיטת הידות בעניינם. מאחר והתובע 1 אלמנה של המנוחה, הינו היורש הבלעדי והתלוי היחיד, כפי שיובהר בהמשך פסק הדין, יש לחשב את הפסדיו בהתאם לשיטת הידות, כולל ידת החיסכון בתביעת העיזבון ואין לסטות מחישוב הפיצוי בהתאם לשיטה זו.

בסיס השכר של המנוחה

11. המנוחה עבדה כעובדת שכירה בקיבוץ סאסא החל משנת 2005 כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע 1. בשנת 2014 השתכרה המנוחה מעבודתה שכר של 5,866 ₪ ברוטו בממוצע לחודש, ובשנת 2015 סך של 5,722 ₪ ברוטו בממוצע לחודש, כפי שעולה גם מנתוני שכר מצטברים בתלוש שכר 12/14 ובתלוש שכר 09/15 שצורפו לתצהיר התובע 1.

12. התובעים טוענים כי המנוחה השתכרה כ-6,000 ₪ בממוצע בחודש מעבודתה זו. בשים לב לממוצע שכרה של התובעת לשנים 2014 ו-2015, ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי הנתבעת אשר לא שערכה את הכנסת המנוחה כמו גם התובע 1, יועמד שכרה של המנוחה על סך של 5,794 ₪.

13. בנוסף, נטען על ידי התובעים, כי לצד עבודתה של המנוחה בקיבוץ סאסא, עבדה המנוחה בחצי משרה בחברה שבבעלות ובניהול התובע 1 או בעסקיו השונים. חרף האמור, לא פרט התובע 1 בתצהירו או בעדותו במה בדיוק עבדה המנוחה בעסקיו, מה היה תפקידה, ובאילו שעות עבדה בעסק, ושעה שמתלושי שכרה בקיבוץ סאסא עלה כי עבדה 5 ימים בשבוע בהיקף משרה של 8 שעות ואף עשתה שעות נוספות, וזאת בניגוד לטענת התובע 1 לפיה המנוחה עבדה בקיבוץ סאסא 5.5 שעות בלבד ביום, טענה אשר נסתרת אף מעיון בתלושי השכר שצירף התובע לראיותיו.

14. על רקע האמור, טענת התובע 1 לפיה עבדה המנוחה בעסקי בעלה אינה סבירה. יתר על כן, עיון בתצהירם של התובעים 2-4 מעלה כי המנוחה עבדה בעבודות אחזקה בקיבוץ סאסא, ולא צוין על ידם כלל כי המנוחה עבדה גם בעסקים של התובע 1 – אביהם.

15. אם לא די באמור, התובע 1 לא הציג מסמכים המאששים את הטענה כי המנוחה עבדה בעסקיו, כגון, תלוש שכר, או דיווחים למס הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי על העסקת המנוחה כעובדת (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון). זאת ועוד, התובע אף לא זימן לעדות עד אוביקטיבי, שעבד בעסקו של התובע 1 עובר לתאונה, ואשר היה יכול לתמוך בגרסה כי המנוחה עבדה בעסקו של התובע 1.

16. עוד ראוי לציין, כי בעדותו של התובע 1 (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון) שינה התובע 1 גרסתו, וטען כי המנוחה הייתה שותפתו בעסק, טענה אשר אף היא לא אוששה על ידי התובע 1 במסמכים. יתר על כן, לפי תקצירי שומות מס הכנסה לשנים 2009-2016 שהגישה הנתבעת כראיה ביחס להכנסות התובע 1, עולה כי לתובע 1 ולמנוחה נערך חישוב נפרד של ההכנסות, ובעוד שצויין כי הכנסותיו של התובע 1 היו מעסק, הכנסות המנוחה היו ממשכורת, בגובה הכנסותיה מעבודתה בקיבוץ סאסא בלבד, ובאופן שנסתרת הטענה כי המנוחה הייתה שותפה בעסקו של התובע 1.

17. לבסוף יצויין, כי גם טענת התובע 1 כי התמיכה והסיוע שהעניקה המנוחה לעסקו מסתכם בסך של 5,500 ₪ לחודש אף היא נטענה בסתמיות, מבלי לפרט כיצד הגיע התובע 1 למסקנה זו כאשר בעדותו (עמ' 10 לפרוטוקול) ציין התובע 1 כי "זה הנורמה היום זה ההכנסה של עובד חקלאי", ואף סטנדרט זה עליו העיד התובע 1 אינו רלבנטי שעה שהמנוחה עבדה לטענת התובע 1 בעסק בהיקף חצי משרה בלבד.

18. טענת התובע לגבי עבודתה של המנוחה בעסקו לא רק שאינה נתמכת במסמכים אלא גם נוגדת מסמכים בכתב שהוגשו על ידי התובע 1 וצורפו לתצהיריו. מדובר למעשה בניסיון להציג את המנוחה כמי שהיו לה הכנסות נוספות בלתי מדווחות, ואשר אותן מבקש התובע להביא בחשבון בחישוב נזקיו. הלכה ידועה היא כי הנטל להוכחת טענות מעין אלה הינו מוגבר כפי שנקבע עוד בע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995):

"שותף אני לאותה אי-נחת המובעת בפסקי-הדין הנ"ל. אף שותף אני לגישה שעל-פיה יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת. זו גם ההלכה כפי שהיא עולה מע"א 200/63 הנ"ל [6] וכן מע"א 4797/92 הנ"ל [8] בקטעים אשר צוטטו לעיל".

כן ראה: ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (16/08/09); ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדוניס (18/08/98).

19. לנוכח כל האמור, ומשעדותו של התובע 1 הינה עדות יחיד של בעל דין, ובעל אינטרס כספי מובהק, העומדת אף בסתירה למסמכים שהוגשו על ידי התובע 1, והתובע 1 לא הציג ראיות משכנעות בדבר קיומן של הכנסות למנוחה מעבר לשכר עבודתה בקיבוץ סאסא, סבורני כי לא עלה בידי התובע 1 להוכיח כי המנוחה עבדה מעבר לעבודתה בקיבוץ סאסא בעסקיו של התובע 1. משכך, יש לחשב את הכנסות המנוחה אך ורק על סמך הכנסתה משכר עבודתה בקיבוץ סאסא.

גיל הפרישה של המנוחה

20. התובעים מבקשים לקבוע שהמנוחה הייתה פורשת מעבודתה עם הגיעה לגיל 75. נוכח העובדה שהמנוחה הייתה עובדת שכירה, ובהעדר ראיות המורות אחרת, אין מקום לסטות מגיל הפרישה הקבוע בחוק גיל הפרישה, התשס"ד-2004, קרי: גיל 67. וראה: ע"א 3049/93 גירוגיסטאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 8181/06 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח אטיאס ז"ל (21/01/10) (להלן: "פסק דין הכשרת היישוב").

            בסיס שכר האלמן – התובע 1

21. מתצהיר התובע 1 עולה כי התובע 1 עובד עד היום כעצמאי בתחום החקלאות וההסעות. על פי תקצירי שומה לשנים 2009-2016 עולה, כי הכנסתו של התובע משתנה משנה לשנה, ולמעשה בשנת 2016 נתוני השתכרותו גבוהים מן השנים הקודמות (21,832 ₪ ברוטו). יחד עם זאת ולאור גם התחשיב שבוצע על ידי הנתבעת, סבורני כי ראוי להעמיד את הכנסתו של התובע 1 על ממוצע הכנסות העסק בשלוש השנים האחרונות 2014-2016 לגביהם הוצגו נתונים, ובסך של 16,311 ₪ ברוטו, שהם סך חודשי של 14,139 ₪ נטו לאחר ניכוי מס הכנסה.

            גיל פרישת התובע 1

22. התובע 1 הינו כאמור יליד 26/11/49, כיום בן 69.5 שנים ועדין ממשיך לעבוד בעסקו העצמאי. בתצהירו (סעיף 67) הצהיר התובע 1 כי התכוון וכי הינו נכון לעבוד עד גיל 75. לנוכח העובדה כי התובע 1 הינו עצמאי שחוק גיל הפרישה אינו חל עליו, ולנוכח הצהרותיו, יש להניח כי התובע 1 ימשיך לעבוד עד כמחצית שנות ה- 70 לחייו. ראה: פסק דין הכשרת היישוב.

            הפיצוי בגין אובדן ההכנסות בשנים האבודות

23. בהינתן כי שכרה של המנוחה עמד על סך של 5,794 ₪ ושכר התובע 1 עמד על סך של 14,139 ₪, מתקבלת קופה משותפת בסך של 19,933 ₪. מיום התאונה, וכך גם לעתיד עד פרישתה הצפויה של המנוחה לגמלאות אלמלא התאונה בגיל 67 שנים, יש להביא בחשבון 4 ידות. שווי של כל ידה היא בסך של 4,983 ₪, כך שבחילוץ ידת הקיום של המנוחה מהכנסתה מתקבל הפסד חודשי בסך של 811 ₪.

            מיום התאונה (13/10/2015) ועד היום חלפה תקופה בת 44 חודשים. מתקבל הפסד בסך של 35,684 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 36,500 ₪ במעוגל.

            מהיום ועד המועד הצפוי לפרישת המנוחה לגמלאות אלמלא התאונה (גיל 67 שנים, 29/9/2023) יחלפו עוד 52 חודשים. בהתחשב בהיוון המתאים מתקבל פיצוי בסך של 40,000 ₪ במעוגל.

24. לפיכך סך אובדן ההכנסות בשנים האבודות עומד על 76,500 ₪.

            הפסדי פנסיה

25. במסגרת כתב התביעה לא עתרו התובעים להפסדי פנסיה, ואולם במסגרת סיכומיהם עתרו התובעים להפסדים אלה. ערה אני לטענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית. יחד עם זאת, ובשים לב לכך כי הפרשת המעביד לפנסיה עבור עובד שכיר מחויבת על פי הדין, סבורני כי ראוי להיעתר לפיצוי בראש נזק זה במסגרת תביעת העיזבון, ולהעמידו על 12.5% מהפסדי ההכנסה בשנים האבודות, על פי ההכנסה המדווחת של המנוחה לרשויות מעבודתה בקיבוץ סאסא, ובסך כולל של 10,000 ₪ במעוגל.

            הפסד קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי

26. התובעים העלו את דרישתם לקבלת פיצוי בגין הפסד קצבת הזקנה מהמוסד לביטוח לאומי שנגרם למנוחה, לראשונה במסגרת סיכומיהם. אובדן קצבת הזקנה לה זכאי מנוח אלמלא התאונה, הוא נזק בר פיצוי בגדרה של תביעת העיזבון. ראה: ע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (16/11/08), וכן ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12/3/2018).

27. אמנם, כטענת הנתבעים מדובר בהרחבת חזית אסורה, ולא נעלם מעיני אף כי התובעים לא הוכיחו שיעורה של הקצבה כדבעי. עם זאת, ובשים לב למשך שנות עבודתה של המנוחה קודם התאונה, נדמה ולא יכול להיות חולק בדבר עצם זכאותה לקצבת זקנה. בנסיבות אלו, משלא הוכח שיעור הקצבה המדויק; בשים לב לגילם של המנוחה והתובע 1; תוחלת החיים שהייתה צפויה למנוחה אלמלא התאונה ותוחלת חייו של התובע 1, וכן בהתחשב במשך התקופה ובהיוונים המתאימים, יועמד הפיצוי בראש נזק זה בסך של 75,000 ₪.

כאב וסבל לעיזבון

28. על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, זכאי העיזבון לפיצויים בשיעור של 25% מן הסכום המקסימלי, ומשכך זכאי עזבונה של המנוחה לפיצוי בסך של 46,000 ₪ במעוגל.

            קיצור תוחלת חיים

29. במסגרת סיכומיהם עתרו התובעים לפיצוי נוסף בגין קיצור תוחלת חייה של התובעת, אל מעבר לפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 400,000 ₪. אין צורך להכביר מילים כי המקרה הוא טראגי והמנוחה קיפחה את חייה בדמי ימיה. יחד עם זאת, הלכה ידועה היא כי הסדר הפיצויים בעילה לפי חוק הפיצויים, הנפסק בגין נזק לא ממוני מגלם בתוכו גם את קיצור תוחלת החיים ולא ניתן לפסוק פיצוי מעבר לפיצוי בגין כאב וסבל בשל קיצור תוחלת חיים. ראה: ע"א 2801/96 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817 (1998); ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (16/10/16). מכאן שדין תביעת התובעים בגין רכיב של קיצור תוחלת חיים להידחות.

            הוצאות קבורה ומצבה

30. התובעים טענו לפיצוי בראש נזק זה בסך של 100,000 ₪ לעבר ו-200,000 ₪ לעתיד בגין סידורי הלוויה, הוצאות אבל, שבעה, ארוחות במהלך השבעה והאזכרה, העברת הגופה, וכן בגין עלות צו ירושה.

31. עם זאת לא הוגשו על ידי התובעים ראיות כלשהן: קבלות, אסמכתאות או לכל הפחות רישומים המבססים את טענותיהם. במהלך עדות התובע 1 (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון) והתובעת 2 (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון), משנשאלו השניים ביחס לחישוב העומד בבסיס תביעתם בראש נזק זה, לא עלה בידי השניים להסביר את החישוב.

32. הדין מכיר בפיצוי בגין הוצאות קבורה בלבד, ואינו מכיר בהוצאות שונות המוצאות במסגרת האבל והשבעה. הוראת סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין קובעת כי ניתן לכלול בסכום הפיצויים המגיעים לעיזבון "סכום להוצאות קבורה". כך גם סעיף 81(2) לפקודת הנזיקין מבהיר כי הוצאות אבל אינן ברות תביעה על פי הוראות הדין.

33. ברוח זו נפסק כי הפיצוי לעיזבון מוקנה בגין הוצאות קבורה ומצבה ולא ההוצאות המוצאות בימי השבעה, בתום החודש והשנה ובימי זיכרון. ראה: ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח בוסקילה ז"ל, פ"ד לח(4) 785 (1985); ע"א 9603/10 עיזבון המנוחה גולן ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (21/06/11).

34. לא ניתן לחלוק כי ראש הנזק של הוצאות קבורה ומצבה טעון הוכחה, ולכאורה לא הייתה מניעה כי התובעים יביאו נתונים מדויקים לשם הוכחת הוצאותיהם. חרף האמור, ומשאין חולק כי התובעים זכאים היו לפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה, סבורני כי ראוי להעמיד את הפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה בלבד, על דרך האומדנא, על סך כולל של 20,000 ₪.

35. התובעים העלו בסיכומיהם את הטענה כי הם זכאים לפיצוי בגין הוצאות הוצאת צו ירושה, שעה שלא הוצגו על ידם ראיות להוכחת הטענה כי נדרשו לעלות כספית לשם הוצאת צו הירושה, ואף לא הוצגו ראיות בכל הנוגע לעלויות להם נדרשו לטענתם. יתר על כן, בסיכומיהם לא פרטו התובעים את הסכום שהוצא על ידם, בהקשר זה. בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי לא ניתן לפסוק פיצוי בראש נזק זה, הטעון הוכחה, בהיעדר ראיות.

            אובדן שירותי בת זוג

36. התובעים טוענים בתביעתם לפיצוי בגין אובדן שירותי בת זוג בסך של 200,000 ₪. אמנם בית המשפט העליון בע"א 9788/07 עזבון המנוח מרמרש ז"ל נ' שלזינגר (30/05/10) קבע, כי מטוטלת הפיצוי בראש נזק זה נעה בין 200,000 ₪ ל-300,000 ₪, ואולם זו רלבנטית במצב דברים בו מעורבים גם ילדים ולא רק בעל כמו בענייננו.

37. בענייננו הותירה המנוחה אחריה ילדים בגירים בשנות ה-30 לחייהם. לא הוצגה על ידי התובעים כל ראיה כי נגרמה בפועל הוצאה לעזרה במשק הבית או לטיפול, בעקבות פטירתה של המנוחה, ולא הוכח כי נגרמה לתובע הוצאה כספית בגין שכירת שירותים אלה. בנוסף, יש להביא אף בחשבון את העובדה כי בכל מקרה ועם הגיעה של המנוחה לגיל זקנה היקף השירותים שהייתה המנוחה מספקת היו פוחתים ממילא. לאור כל האמור, סבורני כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 100,000 ₪.

            סך נזקיו של התובע 1 כיורש וכתלוי

38. יוצא אפוא כי סך נזקיו של התובע 1 כיורש וכתלוי הוא כדלקמן:

            א. אובדן הכנסה בשנים האבודות                       76,500 ₪

            ב. הפסדי פנסיה                                     10,000 ₪

            ג. הפסד קצבת זקנה                               75,000 ₪

            ד. כאב וסבל                                          46,000 ₪

            ה. הוצאות קבורה ומצבה                       20,000 ₪

ו. אובדן שירותי בת זוג                          100,000 ₪

סך כל הנזקים מגיע כדי                         327,500 ₪

            ניכויי המוסד לביטוח לאומי

39. הלכה פסוקה היא כי יש לנכות מכל פיצוי הנפסק לניזוק, כל טובת הנאה שהוא קיבל או זכאי לקבל בגין האירוע המזיק. מתעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי – ענף שארים, מעדותה של נציגת המוסד לביטוח לאומי הגב' אירנה פינקוביץ אשר זומנה לעדות על ידי הנתבעת, ומדו"ח רציפות בעבודה שהוגש ביום 21/11/18, עלה כי התובע 1 לא הגיש עד היום תביעה לקבלת קצבת שארים, ואולם יהיה זכאי לעשות כן בעתיד, ככל ששכרו יפחת מסך של 5,600 ₪ לחודש.

40. משהתובעים לא חלקו על טענות אלה לרבות לא על חוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת, ומשצפוי כי משימלאו לתובע 1 75 שנה הוא יפסיק לעבוד ולהתפרנס, כך שיתקיימו לגביו תנאי הזכאות לקצבת שארים, ובדעתו אף לתבוע את הקצבה, יש לנכות מסכום הפיצוי שישולם לתובע 1 את שוויה המהוון של קצבת השארים לה הוא יהיה זכאי כאלמן בגיל 75, העומדת על סך של 85,175 ₪ על פי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה, כתלוי ויורש של המנוחה.

            סך הפיצוי המגיע לתובע 1

41. סך הפיצוי המגיע לתובע 1 כתלוי ויורש של המנוחה עומד איפוא על סך כולל של 242,325 ₪.

            תביעת התלויים - התובעים 2-4

42. התובעים 2-4 טוענים להיותם תלויים במנוחה, וכי הינם זכאים לפיצוי בהתאם.

43. במועד התאונה היו התובעים 2-4 בגירים מעל לגיל 30. התובעים 2-4 לא הוכיחו כי היו תלויים כלכלית במנוחה, היו סמוכים על שולחנה, ונעדרו יכולת עצמאית לכלכל את עצמם עקב מצב רפואי או נפשי. יתר על כן, מתצהירי התובעים 2-4 עלה כי כולם היו בריאים עובר לתאונה בגוף ובנפש, עבדו והשתכרו למחייתם, לא עלה בידם להציג אסמכתא כלשהי ביחס לתמיכה כלכלית לה זכו מהמנוחה בחייה.

44. ביתר פירוט יצויין, כי התובעת 2 עבדה כעולה מסעיף 36 לתצהירה בחברת מגלם, התובע 3 כעולה מסעיף 33 לתצהירו עבד עובר לתאונה בחברת פלג הגליל בע"מ והשתכר שכר של 10,487 ₪ לטענתו, ואילו התובעת 4 הינה מנהלת חשבונות ועובר לתאונה השתכרה כעולה מסעיף 22 לתצהירה שכר של 4,917 ₪ לחודש, וכך אף כיום (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון). זאת ועוד התובעים 2 ו-3 נישאו עובר לתאונה, הקימו משפחות, ובודאי שלא ניתן לטעון לאחר שהקימו לעצמם תא משפחתי עצמאי ונפרד, כי היו תלויים במנוחה. הדברים נכונים גם לגבי התובעת 4, אשר עובר לתאונה התגוררה בחיפה, והיתה מגיעה להוריה רק בסופי שבוע ואז על פי עדותה (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון), אף הייתה עוזרת לאימה בעבודות הבית.

45. בית המשפט העליון בע"א 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה (14/06/17), אשר אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (חי) 21953-10-12 עיזבון המנוח ו.ג. ז"ל נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה (הפול) (29/09/16), קבע כי אין לראות בילדים בגירים כתלויים אלא בנסיבות חריגות ובכפוף לראיות מוצקות, הנדרשות לצורך חריגה מן החזקות העובדתיות הרגילות. בעניינו כאמור, לא הועלו על ידי התובעים 2-4 נסיבות חריגות ולא הוגשו על ידם ראיות, שיש בהן כדי לבסס את טענת התלות. משכך, אין מנוס מלדחות את טענת התובעים 2-4 להכיר בהם כתלויים.

            אובדן שירותי אם לתובעים 2, 3 ו-4

46. התובעים טוענים בתביעתם לפיצוי בגין אובדן שירותי אם בסך של 889,199 ₪. על רקע העובדה כי לא ניתן לקבל את הטענה כי ילדי המנוחה, התובעים 2-4 היו תלויים במנוחה, אין גם מקום לפסוק להם פיצוי בגין אובדן שירותי אם הנפסקים למי שהינו תלוי במנוח. ראה: ע"א (מחוזי ים) 3654/09 אי אי ג'י חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה אשוש ז"ל (06/05/10).

47. זאת ועוד, עדותם של התובעים בתצהיריהם בהקשר זה הייתה כללית ולא מפורטת, וספק אם התיישבה עם העובדה כי המנוחה עבדה בהיקף משרה מלאה, וכן בצעה שעות נוספות בעבודות אחזקה בקיבוץ סאסא. לא הוצג על ידי התובעים פירוט ביחס לסוג השירותים שנתנה המנוחה לילדיה הבגירים, שהינם כולם בני למעלה מ-30 שנים, וכן לא צוין מה היה היקף העזרה שניתן, על מנת שניתן היה, אם בכלל, להעריך את היקף הנזק שנגרם. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מקום להיעתר לדרישת הפיצוי של התובעים 2-4 בגין אובדן שירותי אם.

תביעת התובעים 1, 3 ו-4 מכוח עילת תביעה עצמאית

48. לצד כל האמור, ובמסגרת כתב התביעה תבעו התובעים 1, 3 ו-4 את נזקיהם הישירים עקב מות המנוחה והזעזוע הנפשי הקשה אשר פקד אותם בעקבות כך, בעטים נגרמו להם לטענתם נזקים נפשיים. נטען על ידי התובעים 1, 3 ו-4 כי למרות שלא פנו לעזרה רפואית, מות המנוחה הותיר אצלם משקע של צער שלא יחלוף, ועל כן עותרים הם כל אחד לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, ופיצוי בגין כאב וסבל.

49. אין מחלוקת כי התובעים 1, 3 ו-4 לא היו מעורבים בתאונה, לא נסעו ברכב נשוא התאונה לא נכחו בזירת התאונה, ולא נפגעו פגיעה פיזית בגופם, ומשכך אינם בבחינת נפגעים ישירים הזכאים לפיצוי לפי חוק הפיצויים, וראה גם ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (05/06/07) (להלן: "פסק דין לוי"); ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי (23/01/07).

50. משנטען למעשה על ידי התובעים 1, 3 ו-4 כי הנזק הנפשי שהוסב להם לא קשור סיבתית לנזק פיזי שנגרם להם עצמם, יש לראות בתובעים 1, 3 ו-4 כניזוקים משניים אשר סייגי הלכת פסק הדין בע"א 444/87 אלסוחה נ' דהן, פ"ד מד(3), 397 (1990) (להלן: "הלכת אלסוחה"), יחולו עליהם. וראה: ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (16/03/08); רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267 (1997).

51. בהתאם להלכה הפסוקה, תובע משני נדרש להוכיח קיומם של ארבעה תנאים מצטברים: בן משפחה בדרגה ראשונה; התרשמות ישירה מן האירוע המזיק; מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק ונזק נפשי.

52. מלבד העובדה שהתובעים 1, 3 ו-4 עומדים בתנאי הראשון של קרבה מדרגה ראשונה, לא עומדים התובעים 1, 3 ו-4 באף לא אחד מהתנאים הנוספים שהינם כאמור מצטברים. לא הוכחה קיומה של התרשמות ישירה מן האירוע וקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק, כמו כן לא הוכח כי נגרם למי מהתובעים 1, 3 ו-4 נזק נפשי שניתן להוכיחו באמצעות חוות דעת רפואית בלבד, לאחר מינויו של מומחה רפואי באמצעות בית המשפט, בהיות אירוע התאונה תאונת דרכים. וכאמור, התובעים 1, 3 ו-4 לא עתרו למינויו של מומחה רפואי בתחום הנפשי, וממילא גם לא מונה להם מומחה בתחום זה, ובהיעדר חוות דעת רפואית בתחום הנפשי, הם מנועים מלטעון כל טענה שברפואה ו/או כל טענה לנזק נפשי.

53. עוד ובנוסף יצויין, כי אין די בטענות התובעים 1, 3 ו-4 המוצאות ביטוין בתצהירים ובסיכומים, כי לקו בזעזוע נפשי קשה כדי לעבור את סף ההכרה כניזוקים משניים על פי הלכת אלסוחה. נסיבות המקרה שנסקרו בענייננו, שונות בתכלית מאלה שנדונו בענין פסק דין לוי.

54. לנוכח כל האמור, ומשלא עלה בידי התובעים 1, 3 ו-4 להצביע על עילת תביעה שקמה להם, ומשאין אף להכיר בהם כניזוקים משניים, אין מנוס מלדחות את תביעתם של התובעים 1, 3 ו-4 להפסדי שכר לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה וכאב וסבל הנובעים לטענתם ממות המנוחה או מתגובתם הנפשית למותה.

נזקי התובעת 2

55. התובעת 2 ילידת 07/10/81 בת כ-34 שנים במועד התאונה – 13/10/15, נפגעה במהלך התאונה באגן מימין. התובעת 2 פונתה לבית חולים נהריה, שם נשללה בתחילה פגיעה גרמית, והיא טופלה שמרנית ושוחררה לביתה.

56. ביום 15/10/15 נבדקה התובעת 2 בחדר מיון בבית חולים בצפת לנוכח תלונותיה כי היא אינה מסוגלת לדרוך על הרגל. בבדיקתה אובחנה הגבלה בתנועת ירך ימין, ובבדיקת CT הודגם שבר בעצם האיליום מימין. הגם שהומלץ לתובעת 2 להתאשפז להשגחה, העדיפה התובעת 2 להשתחרר לביתה. בבדיקה חוזרת בתאריך 25/10/15 במרפאה האורטופדית בבית חולים צפת, ולאחר עיון חוזר בבדיקת ה-CT נקבע כי השבר המודגם הוא רק בעצם האיליום ללא מעורבות של ה-SICJ. בבדיקה נוספת במרפאה האורטופדית בבית חולים בצפת ביום 29/12/15 הודגם בצילום רנטגן איחוי השבר באיליום ללא מעורבות של טבעת האגן. בהמשך טופלה התובעת שמרנית ובפיזיוטרפיה.

            הנכות הרפואית

57. התובעת 2 עתרה בבקשה למינוי מומחים למינוים של מומחים בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה. בדיון שהתקיים ביום 26/03/17 ובשל היעדר תיעוד המבסס ראשית ראייה למינויו של מומחה בתחום הנוירולוגי מונה מומחה בתחום האורטופדיה לקביעת נכותה הרפואית של התובעת 2. בקשתה של התובעת למינויו של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, שהועלתה לראשונה בדיון שהתקיים ביום 26/03/17, לא נדונה לנוכח התנגדות הנתבעת לקיים דיון בבקשה, ושעה שהתובעת 2 לא עתרה במסגרת הבקשה למינוי מומחים למינויו של מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

58. מאז ועד היום, ומבלי להביע דיעה אם יש ברשות התובעת 2 תיעוד רפואי המבסס מינויו של מומחה בתחום הפסיכיאטרי, לא עתרה התובעת 2 למינויו של מומחה בתחום זה, ומשכך מונחת לפני בית המשפט חוות דעת בתחום האורטופדי בלבד, שנערכה על ידי ד"ר מרדכי קליגמן. משכך, התובעת 2 מנועה מלטעון לטענות שברפואה ולקיומה של נכות פסיכיאטרית, ולא ניתן להתבסס על המסמכים שצורפו לראיותיה, לרבות מסמך שנערך על ידי ד"ר תאופיק קראקרה, הנחזה להיות חוות דעת רפואית בתחום הנפשי.

59. ד"ר קליגמן בחוות דעתו ציין כי בבדיקתו הודגמה רגישות מעל איליום ימין, הודגם אורך רגל שווה דו צדדית, לא הודגמה הגבלה בתנועות ולא עיוות קליני. לנוכח האמור, ולאחר שהמומחה ציין בחוות דעתו כי השבר המודגם הוא רק בעצם האיליום ללא מעורבות של ה-SICJ, קבע ד"ר קליגמן לתובעת 2 נכות אורטופדית בגובה של 3.3% בהתאם לשליש סעיף 35(1)ב לתקנות הביטוח הלאומי. התובעת 2 לא הפנתה למומחה שאלות הבהרה, ואף לא זימנה את המומחה לחקירה על חוות דעתו.

60. לאור כל האמור, נכותה הרפואה של התובעת 2 כתוצאה מן התאונה עומדת על 3.3% נכות אורטופדית.

            הנכות התפקודית והפסדי השכר

61. לתובעת 2 נגרמה בתאונה נכות אורטופדית בשיעור של 3.3%, כאשר ד"ר קליגמן אשר בדק את התובעת 2 ציין, בין היתר, כי התובעת 2 הולכת ללא צליעה, אין עיוות של האגן והירך, אין אודם או נפיחות וכי ציר הרגל מודגם תקין ושווה דו צדדית הן בשכיבה והן בעמידה. בנסיבות אלה, כאשר הממצא היחיד שצויין על ידי ד"ר קליגמן הינו כי לתובעת 2 רגישות קלה מעל עצם האיליום מימין, לא נגרמה לתובעת 2 נכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית המזערית שנקבעה על ידו, ואף ספק אם נכות תפקודית זו גורעת מתפקודה ומכושר השתכרותה של התובעת 2 בשיעור הנכות הרפואית, בהיותה פקידה ובמסגרת תפקידה אינה נדרשת למאמצים גופניים.

62. משהתובעת 2 לא עתרה למינויו של מומחה בתחום הפסיכיאטרי בבקשתה, לא עתרה לתיקון כתב התביעה או הבקשה למינוי מומחים, ומשלא מונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי, אין מנוס מלהתעלם ממכלול טענותיה של התובעת 2 ביחס לנכותה הפסיכיאטרית.

63. התובעת 2 לא צירפה לראיותיה תלושי שכר. בא כוח הנתבעת ציין כי תלושי שכר המעידים על השתכרות התובעת 2 בחברת פלגי מים, בשיעור נטו של 6,000 ₪ צורפו על ידי התובעת 2 שלא כדין לסיכומים, ואולם מעיון בסיכומים שהוגשו באמצעות נט המשפט לתיק בית המשפט, לא ניתן היה גם להיווכח בתלושים אלה.

64. במסגרת תצהירה שבה וטענה התובעת 2 כי מאז מועד התאונה הקטלנית ועד היום לא שבה לעבודתה ולא הצליחה לחזור למעגל העבודה. עם זאת, במהלך חקירתה הנגדית של התובעת 2, העידה הלה בניגוד למוצהר בתצהירה, כי שבה לעבודה בתאגיד המים פלג הגליל, כבר במהלך שנת 2017, תחילה במכסת שעות מופחתת, ובהמשך בהיקף משרה מלא ועבדה שם במשרה מלאה למשך 5 חודשים עד חודש מאי 2018. התובעת 2 נמנעה מלפרוס נתונים אלה בתצהירה, הגם שזה נחתם ביום 06/07/18, ואף לא צרפה תלושי שכר היכולים להעיד על היקף עבודתה ועל שכרה, ובסיכומיה חזרה התובעת 2 וטענה כי לא חזרה לעבודה לאחר התאונה.

65. מעבר לעובדה שהתרחשות זו פוגעת במהימנות שניתן לייחס לאמור בתצהיר התובעת 2 ולעדותה, וגם אם התובעת 2 אכן לא עבדה פרקי זמן אחרי התאונה, הרי שעל רקע נכותה הרפואית הנמוכה של התובעת 2, ובהיעדר הסבר מצידה של התובעת 2, לא כל שכן מניח את הדעת, (עמ' 15-16 לפרוטוקול הדיון), לא ניתן לקשור את היעדר העבודה של התובעת 2 אלא בחודשים הסמוכים לאחר התאונה, לפגיעתה בתאונה.

            אובדן הכנסה לעבר ולעתיד ואובדן פנסיה

66. צודקת הנתבעת בטענתה כי היה על התובעת 2 לבסס את טענותיה בדבר אי הכושר הזמני על קביעת המומחה הרפואי שמונה. יחד עם זאת, על רקע העובדה שאין מחלוקת כי לתובעת 2 נגרם שבר בעצם האיליום בתאונה, לאור גילה הצעיר ובהתחשב גם בנכות הרפואית שנקבעה, הגם ששיעורה נמוך, ולאחר שאף לא הוגשו תלושי שכר על ידי התובעת להוכחת הכנסתה עובר לתאונה ולאחריה, סבורני כי ראוי לחשב את הפסדי השתכרותה של התובעת 2 לעבר ולעתיד, לרבות אובדן פנסיה, על בסיס גלובלי ובשיעור כולל של 55,000 ₪. אעיר כי לא נעלמו מעיני טענות הנתבעת לעניין היעדר עתירת התובעת 2 לפיצוי בראש נזק של הפסד פנסיה, אלא בסיכומיה. ואולם, כאמור לעיל, פיצוי בגין הפסד הפנסיה מחויב מכוח הדין.

            עזרת צד שלישי

67. התובעת 2 לא עתרה בכתב התביעה לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, ובתצהירה טענה כי נעזרה בעזרת בני משפחה. אמנם, היה על התובעת 2 לעתור בכתב בתביעה לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, ומאחר ומדובר בנזק מיוחד, היה על התובעת 2 אף לתמוך את נזקיה בגין ראש נזק זה בראיות, ולכל הפחות, לפרט בתצהירה את טיב העזרה לה נזקקה והיקפה. יחד עם זאת, ולנוכח טיב פציעתה של התובעת 2, סבורני כי ראוי לפסוק לתובעת 2 פיצוי בגין ראש נזק זה ביחס לתקופה שסמוכה לתאונה, בגין העזרה היתרה שניתן להניח שנזקקה לה על ידי בני משפחתה, ואשר חורגת מן העזרה שבני משפחה נוהגים להושיט זה לזה.

68. באשר ליתר התקופה ולא כל שכן באשר לעתיד, לנוכח נכותה הרפואית הנמוכה של התובעת 2 כמו גם בהיעדר מגבלה תפקודית משמעותית, ומשבפועל התובעת 2 אף לא הציגה ראיות בדבר העסקת עזרה בשכר, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי נוסף.

69. לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי יש לפסוק לתובעת 2 פיצוי בגין עזרת צד שלישי לתקופה הסמוכה לתאונה בסך כולל של 6,000 ₪.

            הוצאות רפואיות ונסיעות

70. גם ביחס לראש נזק זה לא עתרה התובעת 2 בכתב התביעה לפיצוי, והנתבעת שבה והעלתה את התנגדותה להרחבת חזית אסורה. בנוסף, התובעת 2 לא צרפה ולו קבלה אחת בגין ההוצאות הנטענות, הגם שמדובר בנזק מיוחד, הטעון הוכחה. זאת ועוד, המומחה, ד"ר קליגמן אף לא המליץ לתובעת 2 על טיפולים רפואיים כלשהם בחוות דעתו, ולא נחקר בעניין זה על ידי התובעת 2. אם לא די בכל האמור, משנפגעה התובעת 2 בתאונת דרכים, והטיפול הרפואי הנדרש כלול בסל הבריאות, זכאית התובעת 2 לקבלו בחינם לאור פרק ט' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, וממילא לא נדרשה ולא תידרש התובעת 2 לשלם בגין טיפולים רפואיים ככל שנזקקה או תזדקק להם בעתיד.

71. עם זאת, ומאחר וניתן להניח בסבירות כי התובעת 2 נזקקה להוצאות נסיעה מוגברות בתקופה הסמוכה לתאונה ובשים לב לאופי פגיעתה, וייתכן אף ונדרשה להוצאות רפואית, אם כי בהיקף קטן - סבורני כי ראוי לפצות את התובעת בגין הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר בסכום גלובלי של 3,500 ₪. אין מקום לפסוק לתובעת 2 פיצוי לעתיד בראש נזק זה.

            כאב וסבל

72. משהפיצוי בראש נזק זה מוגבל על ידי הוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, לנוכח פגיעתה של התובעת 2 בתאונה ונכותה, ובהתחשב בגילה במועד התאונה, סבורני כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 12,000 ₪.

            סך נזקיה של התובעת 2

73. יוצא אפוא כי סך נזקיה של התובעת 2 הוא כדלקמן:

            א. אובדן הכנסה ופנסיה             55,000 ₪

            ב. עזרת הזולת                           6,000 ₪

            ג. הוצאות רפואיות ונסיעות        3,500 ₪

            ד. כאב וסבל                              12,000 ₪

סך כל הנזקים מגיע כדי             76,500 ₪

            סוף דבר

74. הנתבעת תישא בסך הפיצוי המגיע לתובע 1 בגין נזקי העיזבון וכתלוי במנוחה בסך של 242,325 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור של 13% ומע"מ.

עוד תישא הנתבעת בסך הפיצוי המגיע לתובעת 2 כנפגעת ישירה בתאונה בסך כולל של 76,500 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור של 13% ומע"מ.

כמו כן, תישא הנתבעת באגרה ראשונית משוערכת, אך לא תישא באגרה לפי תקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, ככל שזו תחול על התובעים.

75. דין תביעתם של התובעים 2, 3 ו-4 כתלויים במנוחה להידחות.

76. דין תביעתם של התובעים 1, 3 ו-4 בגין נזקיהם הנפשיים להידחות.

77. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

78. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.