ההליך
- ביום 27.11.2019 הניחו בפניי סב (התובע 2) ואב (התובע 1), תובענה כנגד רעייתו לשעבר של האב ואם שני ילדיו (להלן: "האם").
התובענה שנישומה בסך 550,000 ₪, נזיקית במהותה ו"שעונה" על חוק איסור לשון הרע ועוולות הנגישה, הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין.
- בפתח תביעתם בחרו התובעים להציג עצמם כך:
"1. א. התובע הינו יליד ...., .... במקצועו, .... (.....) אשר התאלמן בגיל צעיר וגידל 4 ילדים קטינים בגפו, ואשר לא דבק בו רבב, בעוד הנתבעת הינה כלתו לשעבר (להלן: "הסב").
ב. התובע ..., הינו בעלה לשעבר של הנתבעת ולהם זוג תאומים כמפורט להלן. כאן המקום לציין כי .... שירת בצה"ל ביחידה מובחרת וקיבל אות הצטיינות בבית הנשיא (להלן: "האב")."
- בסעיף 7 לכתב הגנתה כתבה הנתבעת כך:
"הנתבעת לא תיכנע למכבש הלחצים הפסול שמפעילים נגדה התובעים ואת חובותיה כלפי ילדיה היא תמשיך למלא במסירות וביתר שאת. בבסיס הליך נפל זה, ניצבת ציפייה לא לגיטימית של התובעים, כי בית המשפט הנכבד יסייע להם ליצור אפקט מצנן שירתיע הורים מפנייה למשטרה ולרשויות על סמך תלונות עקביות ומפורטות של ילדיהם, בדבר אלימות פיזית ופגיעה מינית. לכך אין ליתן יד".
- בליבת התובענה, שהיא אכן מסוג התובענות שאינן נפוצות מאוד, מצויה טענת האב ולפיה יצאה האם למסע דורסנות ופוגענות בו ובין השאר, בלא כל צידוק, סבירות או התנהגות ראויה; טפלה על הסב כי הוא בבחינת מי שפגע מינית בקטינים, בן ובת תאומים, ילידי .....
- כך מגיעים אנו למצב שכבר בתחילתו וטרם בירורו הוא מדאיב וחמור כאחד.
הרי אם צודקת האם, אזי מניעת פגיעות מיניות בקטין, בוודאי גם בתוככי משפחתו והרחקת הקטין מן הפוגע, היא בין המטרות הדחופות והחשובות של הדין בישראל.
אולם, אם צודקים האב והסב, אזי טפילת "עלילות שווא" חמורות המסכנות לא רק שמו של אדם, יחסיו עם יוצאי חלציו, חירותו ועוד, גם הם בגדר מעשה שלא ייעשה.
בידוי ראיות, שתילת "עובדות" או גרסאות, או טפילת "עלילת שווא" הם בגדר שיבוש הליכי משפט, גם במובנו המילולי של המושג.
טענות התובעים, בתמצית
- אך הוחל בהליכי הגירושין, לאחר חיים משותפים שיש למודדם בחודשים ולא בשנים, פצחה הנתבעת ב"מסע רדיפות" בלתי פוסק וחסר מעצורים כנגד האב ובני משפחתו.
- התובע הואשם לשווא בניסיון דריסה; המטפלת הפיליפינית הואשמה בהכאת הקטינים; אחות התובע הואשמה בהכאת הקטינים, האב הואשם על-ידי האם במסוכנות; הסב הואשם בפגיעה מינית והכל אגב חתירה מתמדת לפגיעה באב.
- ההליכים עירבו את בית המשפט, בית הדין הרבני, שירותי הרווחה, משטרת ישראל, בית החולים (חדר 4), רופאת הילדים וכו' – ראשיתם ברצון למנוע קשר בין האב לבין ילדיו וסופם בפגיעה לשמה באב ובסב.
- מדובר בקטינים בעלי קשיים שונים, ביניהם קשיים שפתיים.
- ריבוי התלונות, הניסיונות להפוך את שירותי הרווחה, הרופאה, אמה של הנתבעת וכו' למתלוננות, אומר "דרשני", ומעולם לא נמצאה תלונה שאין מקורה באם.
- הנתבעת בדתה מידע, יצרה מניפולציות כדי לייצר ראיות וכך פגעה בשם הטוב של התובעים, רמסה כבודם, ביצעה במתכוון הסתה בציבור והשרישה שקר מסולף כלפי הילדים.
טענות הנתבעת, בתמצית
- התובענה לא הוכיחה נזק כספי, לא הפרת חובת זהירות, לא קיום חובת זהירות, לא נקיטת לשון הרע, גם פרסום לא היה במובנו שבדין.
- אין שום תחשיב כספי ראוי שיש בו להסביר התובענה.
- כישלון הליכי צווי הגנה שננקטו על-ידי הנתבעת אינו מזכה בפיצוי מעבר לאשר נעשה באותם הליכים ואינו עילה לתביעה נפרדת.
- לא הוכח נזק עוולות וקשר סיבתי עם מעשי הנתבעת.
- הנתבעת פעלה כמצופה וכאדם סביר, עת שמעה מילדיה על פגיעה מינית בהם, ומכאן גם שבפעולותיה יש הגנה שבדין.
- נזק זהה הנתבע בשל עילות זהות, אינו נפסק בכפל מספר העילות.
- בהינתן היות האב בחיים, אין כלל חובת זהירות כלפי סב.
- משפעלה הנתבעת כאדם וכהורה סביר, אין לייחס לה הפרת חובת זהירות.
- קיום עוולה ורשלנות בכלל זאת, אין משמעו פסיקת נזק ללא הוכחת נזק שלא הוכח.
- יש לדון בסוגיית "מעוולים" במשותף, שעה שהקטינים, פקידת הסעד בתורה וכו' פנו למשטרת ישראל ולכן הנתבעת אינה "מעוול יחיד".
- אין בנמצא חובה חקוקה אותה הפרה הנתבעת – ההפך.
- הנתבעת שיתפה בתחושותיה שתי חברות, את אחותה, מכרים, משטרת ישראל, גננת ועוזרת, סייעת ילדים, גורמי טיפול, בית המשפט ובית הדין. כל אלה אינם בגדר פרסום לשון הרע, לאור תוכן הדברים, שלא לדבר בעובדה שמדובר בפרסום מותר, הוא בבחינת "אמת" ובכל מקרה נאמרו הדברים בתום לב.
דיון והכרעה
הערות לפתיחה
- כפי שהסברתי, קיימת רתיעה מובנית מהנחת כל מכשול בפני זה המבקש להלין על פגיעה מינית, קל וחומר חסר ישע (וראה: ע"פ 7704/13 מרגולין נ' מדינת ישראל {פמ"מ – 08.12.2015}).
- אמירות בבית המשפט הן ממילא חסינות מפני תובענות בשל איסור לשון הרע (וראה: ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ', נח(3) 558 {פמ"מ – 04.03.2004}). משכך, ספק גמור אם תצמח לתובעים ישועה מחוק זה.
- אלא מאי, שניהול "מסע רדיפה" כנגד אדם או חבר בני אדם, בלא חוש מידה ובלא סבירות על ריבוי תחומים (אשמת אלימות, אשמת הזנחה ופגיעה מינית), הוא מעשה שאינו כדין ואין בו את מידת תום הלב הדרושה לצורך קבלת זכויות משפטיות (וראה: ע"א 6361/19 טלבי נ' אטלס (בתפקידה כנאמנה) {פמ"מ – 18.11.2019}). ועוד לא אמרנו דבר על ניסוח עניין של מה בכך, בכוונה רעה, לכזו האשמה חריפה.
- בטרם ננסה לשאול האם חטאה הנתבעת בדבר מה, הבה נברר האם נוכל לראות במעשיה ניהול "מסע רדיפה" שלא בתום לב, ולמעשה תוך שהאדם הסביר היה מבין שככל הנראה אין בדברים הנטענים ממש.
מה פעלה הנתבעת
- ביום 25.09.2019 (נספח ד') הודיעה פרקליטות מחוז המרכז, לסב, כי התלונות כנגדו נסגרו "מחוסר אשמה".
- ואסביר, גם לו היה התיק נסגר מחוסר ראיות, נחשב הסב כחף מפשע ולא כ"אשם שלא הוכחה בפני הרשויות אשמתו" (כפי שמנסה האם לרמז).
- אין עורר כי תלונה כנגד הסב בגין "פגיעה מינית" גם נסגרה ביום 22.08.2018, באין עבירה.
הדבר לא הפריע לאם לטעון גם באוזני שירותי הרווחה כי הבת נפגעה מינית.
- אין עורר (וראה הודאת הנתבעת בכתב הגנתה) כי זו הלינה במשטרה כנגד העובדת (.....) בבית הסב כי זו מכה את הילדים.
- אין עורר כי הנתבעת התלוננה כי אחות האב מכה את הילדים.
- אין עורר כי הנתבעת נטלה את הבת (אז כבת שלוש) לבדיקה ספציפית וגינלית ופורנזית (חדר 4) על-מנת לחפש אם נאנסה – ללא ממצא כלשהו ואולם האב ואחותו נחקרו בכל זאת במשטרה.
- אין עורר כי כנגד האב הלינה הנתבעת, או אמה (השתיים חלוקות בגרסתן) כי זה ניסה לדרוס את האם.
- אמור מעתה כי ליבת המחלוקת המהותית היא, בשאלה האם פעלה הנתבעת על-מנת לפגוע בתובעים (או באב ובדרך בבני ביתו) ולשם כך אף עסקה בהעצמת דברים של מה בכך ונתנה אמון גובר במה שאדם סביר לא היה מעצים, שמא לא פעלה האם אלא להגנת ילדיה.
- ברור לכולנו כי ילדים בני כשלוש שנים, גם ללא קושי שפתי, לא תמיד כל שהם אומרים הוא תיאור נאמן למציאות. ברור לנו גם כי חסרי ישע כאלה, קל לפגוע בהם מחד, אך גם לשתול בפיהם דברים שלא אירעו במציאות, ואפילו דברים שאין הם מבינים כלל.
- ברור לכולנו גם כי ילדים רכים בשנים הם חסרי הגנה בפני השתלת נרטיב בפיהם או השתלת מלל חוזר.
- לסיום פרק מבוא זה אביא אפוא מחקירת האם, אשר הציגה הקלטה של הילדים שביצעה, בעמוד 101 לפרוטוקול, וכך:
"
ש. לבית המשפט: תוכלי להשמיע לי דקה קודם? את מתחילה את ההקלטה באיזושהי נקודה. תוכלי להשמיע דקה קודם?
ת. זו ההקלטה. הילד עושה קקי בשירותים, אני שומעת על מה הוא מדבר, אחותו בינתיים אוכלת במרפסת ואני רצה עם הטלפון לשירותים להקליט אותו.
ש. לבית המשפט: תוכלי להשמיע שוב את ההקלטה?
ת. (משמיעה הקלטה באמצעות הטלפון הנייד)
ש. לבית המשפט: אני מבין מהילד, כי את שואלת אותו מי עושה את כל הזוועות האלה והוא אומר "סבא פופו". אני מבין שסבא מכונה בבית, בפי הילדים, "סבא פופו"?
ת. הסבא הזה.
ש. לבית המשפט: אם אני רוצה לדבר עם הילדים שלך ושואל מי נמנה על בני המשפחה, אז הם יגידו "אבא, אמא, ... וסבא פופו"?
ת. תשאל אותם. אף פעם לא שאלתי אותם מי נמנה מבני המשפחה.
ש. לבית המשפט: גבירתי עושה צחוק מבית המשפט?
ת. לא.
ש. לבית המשפט: את חיה בבית עם הילדים?
ת. כן.
ש. לבית המשפט: מדברת איתם. האם נכון ששמו של הסבא הזה, שהוא תובע כאן, באופן קבוע בפי הילדים "סבא פופו"?
ת. כן. לפעמים גם "סבא ..."."
- אל תיפול טעות – האם הטמיעה אצל ילדיה את השם "סבא פופו", תוך שהיא, בעצם, מכנה באוזני הילדים את הסבא "סבא איבר מין".
- הכיצד יודע אני כי לכך הכוונה, מעבר לטענת האם כי המילה "פופו" היא ביסוד חשדותיה נגד הסב? מביט אני, למשל, בעדות האם מעמוד 99, ושם אמרה היא:
"
ש. אבל זו לא היתה השאלה. תאשרי לי שהגשת את התלונה למשטרה ב- 21.08.2018.
ת. אני מאשרת שהגשתי תלונה במשטרה ב- 21.08.2018. חשוב לי שבית המשפט ישמע את הדברים כפי שהם היו.
ש. תאשרי לי שב- 21.09, כעבור חודש ימים, הגשת צו הגנה לבית המשפט, נקרא לו "צו ההגנה הראשון", שם את מאשימה את הסב במעשה סדום.
ת. אני מאשרת שהגשתי צו הגנה ב- 21 לספטמבר 2018.
ש. עכשיו ת,
ת. אני לא סיימתי ואתה תיתן לי להשלים (מרימה קולה לעבר עורך דין סידי).
ש. לבית המשפט: השאלה היא האם נכון שבמסגרת צו ההגנה טענת שהסב ביצע ב... מעשה סדום?
ת. סיפרתי את מה שהילדה אומרת לי, שסבא נוגע לה בפופו, שהיא ראתה לסבא את הבולבול. כל אותם דברים שהילדה אומרת, שהוא מכניס לה מקלות לתחת. כל הדברים האלה.
ש. למי סיפרת את זה?
ת. לרווחה.
ש. שהוא מכניס לה מקלות לתחת?
ת. כן, לרווחה.
ש. שאלתי על צו ההגנה. את אומרת ש,
ת. כל מה שהילדה אמרה לי עבר לרווחה.
ש. לבית המשפט: גבירתי מוכנה לשמוע את השאלה? השאלה האם נכון שבצו ההגנה כתבת שהסב עושה בילדה מעשה סדום? את אומרת שכל מה שהילדה אמרה לך עבר לרווחה, אך לא זו היתה השאלה.
ת. אתה יכול להראות לי את צו ההגנה?
הערת בית המשפט:
העדה נדרשת להשיב מזכרונה. כבר הערתי קודם לעדה, שהיא מתבקשת לענות ומותר לה לא לזכור אם אינה זוכרת, אך אין היא יכולה להורות לעורך דין סידי, להציג בפניה מסמכים.
המשך חקירה
ש. לבית המשפט: גבירתי זוכרת או לא זוכרת את צו ההגנה?
ת. אני זוכרת לא מילה במילה.
ש. לבית המשפט: את זוכרת טענות בכתב הבקשה לצו הגנה שהסב עושה בקטינה מעשה סדום?
ת. נטען שהילדה מספרת שהסבא פוגע בה. זה מה שאני זוכרת.
ש. אקריא לך 2 שורות מהתגובה לבקשת המבקש לביטול צו ההגנה.
ת. שאלת על הבקשה, לא על התגובה.
הערת בית המשפט:
התואיל העדה ליתן לעורך דין סידי להשלים תשובתו ולא תתווכח עמו?
המשך חקירה
ש. "ניכר כי העדויות הנ"ל לא מותירות מקום לספק בקשר לעובדה המצמררת, שהסב עושה באם מעשי פדופיליה אותם יש להפסיק לאלתר". את זוכרת שחתמת על תצהיר התומך בבקשה הזו?
ת. (מעיינת) כן. אתה מציג לי ואני מאמינה שכן.
ש. את זוכרת שבסעיף 12 את כותבת כי הסב נוכח בהסדרי השהות וממשיך לבצע באם מעשה סדום?
ת. מה שאתה קורא מהתצהיר ומה שכתבתי, זה מה שאמרתי. זה מה שכתוב. זה מה שעורך הדין שלי כתב.
ש. לבית המשפט: עורך הדין כתב דברים שלא אמרת לו?
ת. לא, ברור שהוא כתב את זה בשפה ש,
ש. אמרת שהסב מכניס לה מקלות?
ת. לא אני אמרתי, הילדה אומרת והאח שלה אומר את זה.
ש. עברתי על כל 7 הקלסרים אצלי במשרד. איפה במקום אחד את טענת את זה?
ת. ברווחה ובמשטרה. בוא תשמע, אתה רוצה? נשמע יחד. אתה בעצמך אבא לילדים.
ש. תשמיעי, בבקשה.
ת. (מעיינת בטלפון הנייד)
ש. לבית המשפט: אם גבירתי רואה את תאריך ההקלטה, תספר לנו תוך כדי החיפוש.
ת. (מעיינת בטלפון הנייד) (משמיעה הקלטה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד)
ש. לבית המשפט: אני רוצה להאזין להקלטה שוב. את זוכרת ממתי ההקלטה שעשית?
ת. מלפני כמה חודשים. לכל היותר חצי שנה."
- למדתי אפוא, כי האם מראש, ככל הנראה (וכפי הנטל הדרוש בדין האזרחי), הטמיעה בילדיה לא רק גרסה ולפיה סבם סוטה מין, אלא עסקינן במעין גרסה מתפתחת ומוכוונת על-ידי האם.
- אומר עוד, כי האזנתי לקלטות והתרשמותי היא כי האם, פשיטא, מדובבת את ילדיה שוב ושוב לצורך קבלת "מידע", שאיש (למעט האם) לא מצא ראיות שהוא נכון.
מעט על כללו של דין
- כמה כללי יסוד תמצא לך מרוכזים בפסק דינו של סגן הנשיא, כבוד השופט נ. פלקס, בתמ"ש (י-ם) 48008-03-19 פלוני נ' אלמוני {פמ"מ – 28.08.2020}, {להלן: "תמ"ש פלוני"), שם כתב הוא בין השאר כך:
"
- אכן הדין הוא, כי תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו רעה, אלא עליו להתכבד ולפרט בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בעל פה, בהן השתמש הנתבע. כאשר לשון הרע הנטענת נאמרת בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדויקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. ראו: ע"פ 24/50 גורלי נ' היועמ"ש, פ"ד ה 1145, 1154 (1951); המ' (מחוזי י-ם) 688/66 פויכטונגר בע"מ נ' אהרוני, פ"מ נד 291, 293 (1966); רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ (2012) (להלן - "עניין הלפרין"). האיש לא ציין בכתב התביעה את המילים המדויקות אותן אמרה האישה, בין למשטרה ובין לרשויות הרווחה, והסתפק במסירת תוכנן או מהותן. האיש אף טעה עת טען, כי הפרסומים השני והשלישי, בעניין הפגיעות הפיזיות והמיניות הנטענות בילדים, נעשו בדרך של תלונת האישה אל המשטרה, חלף פנייתה אל רשויות הרווחה. ליקויים אלו שנפלו בכתב התביעה אינם מכשילים את תביעת האיש. אבאר.
- תכלית הכלל המורה לתובע לפרט בכתב התביעה את המילים המדויקות אותן אמר הנתבע, והמקימות עילת תביעה בגין הוצאת דיבה, להבטיח כי הנתבע ידע להתגונן מפני המיוחס לו, וכי בית המשפט יוכל לברר האם הדברים שנאמרו אכן מהווים לשון הרע. בעניינו אין כאמור כל מחלוקת שהאישה אכן אמרה, בין לרשויות הרווחה ובין למשטרה, דברים המהווים לשון הרע. האישה מודה בכך שאמרה, בין לרשויות הרווחה ובין למשטרה, כי האיש ביצע עבירות פליליות, כמפורט לעיל, ובכלל זה הציגה אותו כפדופיל הפוגע בילדיו, פיזית ומינית. הגנת האישה לא נפגעה איפוא כלל ועיקר.
...
למותר לציין, כי תלונות המייחסות לאיש מעשים מגונים בילדיו, שימוש באלימות, איומים והסגת גבול פלילית מציגים אותו באור שלילי בפני האדם הסביר, ובכך מהווים "לשון הרע". ראו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, מ"ג (2) פ"ד 333, 337 (1989); ע"א 6903/12 canwest נ' עזור (2015) בפסקה 21 לפסה"ד; ע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975); ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל, (2016) (להלן - "עניין דניאל") בסעיף 34 לפסה"ד של השופטת ברק ארז.
...
- סעיפים 14 ו - 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 (להלן - "חוק הכשרות"), מורים כי ההורים שניהם הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו. לכל אחד מן ההורים איפוא מעמד שווה ביחס לילדו הקטין, ולשניהם זכות שווה במעמדה לקיים קשר עם הקטין.
- הזכות לקשר בין הורה לילדו היא זכות טבעית בעלת מימד חוקתי. ברובד האחד, ניצבת זכות כל ילד לגדול במשמורת הוריו, וברובד השני ניצבת זכות כל הורה לגדל את ילדו, בצד החובה לדאוג לרווחתו. זכותם של הורים וילדים למימוש הקשר ביניהם, מתקיימת אף מקום בו מכורח הנסיבות מתפרק התא המשפחתי. ראו: רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 893 (להלן - "פרשת פלונית"). ודוק, בנסיבות בהן מתפרק התא המשפחתי, קמה לכל אחד מן ההורים אחריות לקיום של קשר זה עם ההורה האחר, ואף חובה אקטיבית לקרב את הילדים להורה האחר. ראו בין היתר: ע"מ (ת"א) 1034/01 פלוני נ' אלמוני [פורסם בנבו] (2002); תמ"ש (י-ם) 20386-05-16 פ.ג נ' א.ג [פורסם בנבו] (2018); ע"א 319/54 ד.ג. נ' ח.ג., פ"ד יא 263 (1957).
- תהליכי פרידה וגירושין מלווים, לא אחת, בתופעה של קשיי קשר, בדרגות חומרה שונות, בין הילדים לבין מי מהוריהם. תופעה זו מומשגת במונח כללי - סרבנות קשר. ניכור הורי, בהגדרתו הקלאסית, מתאפיין אף הוא בסרבנות קשר. ברם, ניכור הורי מתייחס למצבים בהם סרבנות הילד לקשר עם מי מהוריו היא תוצר של התנהגות מסיתה מצד ההורה האחר ומהווה מאפיין אחד בקשת רחבה של מאפיינים שתוצאתה, בדרגתה החמורה, נתק מוחלט בין הילד להורה המנוכר עד כדי מחיקת זהותו וקיומו של אותו הורה בתודעת הילד. ראו: עמ"ש (ת"א) 51782-01-20 ע' ע' נ' ש' א' ב' עו"ס לחוק הנוער [פורסם בנבו] (2020).
- הפסיקה הכירה בסרבנות קשר מחמת הסתת הורה, כמקימה עילת תביעה נזיקית, החוסה תחת עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"), או תחת העוולה של הפרת חובה חקוקה, המנויה בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (סעיף 113 לכתב התביעה) - הפרת הוראה חוקית - עת למיטב הבנתי הכוונה היא לאי קיום פסק הדין בעניין הסדרי השהות שבין האיש לילדים. הפסיקה אף ראתה בהסתת הורה אחד כנגד האחר משום הפרת חובה חקוקה, היא הפרת הוראות סעיפים 15 ו - 17 לחוק הכשרות, בדרך של הפרת חובת ההורה המסית לחנך כדבעי ולדאוג לטובת הילד (היות והפרת חובה חקוקה זו לא נטענה בכתב התביעה, לא ארחיב בכך). לעניין עוולת הרשלנות ייאמר שזו הוכרה בפסיקה, אף אם לא הופרו החלטות שיפוטיות להסדרי שהות או לנקיטת אמצעים טיפוליים לצורך קיום הקשר עם ההורה המנוכר. אעיר, כי לטעמי ניתן לראות בהסתת הורה את ילדו, באופן הפוגע בקשר שבין הילד לבין ההורה כלפיו הופנתה ההסתה, אף משום הפרת חובת תום הלב של ההורה המסית: הן חובתו לקיים בתום לב את הוראות פסק הדין הקובע את סדרי השהות, והן חובתו מכללא, מכח "החוזה המשפחתי". ראו למשל: תמ"ש (י-ם) 48750-07-12 ש' נ' כ' [פורסם בנבו] (2014); תמ"ש (י-ם) 6423/02 א.ל. נ' ש.ה. [פורסם בנבו] (2011); תמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2007); תמ"ש (ת"א) 58854-07-14 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2019); תמ"ש (י-ם) 9120-02-13 ר' נ' ו' [פורסם בנבו] ( 2015); תלה"מ (ת"א) 51455-03-17 נ. א. מ נ' ש. כ [פורסם בנבו] (2020); רמ"ש (י-ם) 55946-11-16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2019) סעיף 767 לפסה"ד.
- הורה הטופל האשמות שווא על ההורה האחר, ופועל בכוונה לסכל קשר בין ההורה האחר לבין ילדיו, פוגע אנושות בזכויות וטובת ההורה האחר והקטין, ומפר את חובת הזהירות ואף נוהג בחוסר תום לב. לעניין צפיית הנזק ייאמר, כי ברי כי הורה הפועל כאמור, לא אך שיכול הוא לצפות את הנזק, אלא כי סביר להניח שפועל הוא בזדון. מקום בו נמצא שהורה אחד מסית את הילדים כנגד ההורה האחר, ופוגע בקשר שבין הילדים לבין ההורה האחר, ניתן לחייב את ההורה המסית לפצות את את ההורה האחר בגין נזקיו - בין הממוניים ובין הלא ממוניים. בשים לב לפסקי הדין אליהם הפנתי לעיל, אשר דנו בנורמות המאפשרות חיוב ההורה המסית בפיצוי ההורה האחר - בין ממקור נזיקי ובין ממקור חוזי - לא ארחיב עוד בסוגייות אלו ואפנה לעובדות המקרה.
......
מקורו איפוא בהסתה מאת האישה. הסתה, אשר הובילה לשינוי תודעתי של הילדים ונטעה בהם "זיכרונות" שווא של אב פוגעני. ראו: י' מזא"ה, תלונות שווא בגין פגיעה בילדים והשפעתם על קביעת המשמורת והאחריות ההורית (אוקטובר 2016), זמין ברשת המאמרים המשפטית SSRN, בעמ' 9 למאמר; פ' מרכוס, "ניכור הורי וסרבנות קשר: כיצד למנוע כישלון קשר בין ילד להורה", רפואה ומשפט 51 (אפריל 2018); עמ"ש (ת"א) 60592-03-15 ק.ל. נ' י.פ. [פורסם בנבו] (2015) בסעיף 6 לפסה"ד; ד' גוטליב, "תסמונת הניכור ההורי", רפואה ומשפט 31 (דצמבר 2014) בעמ' 106; ש' פרילינג, ניכור הורי (תשע"ט - 2019) בעמ' 44, 61.
- די באמור כדי להבהיר, כי האישה אכן הסיתה את הילדים עד כדי "ששכנעה" אותם בדבר היות האיש אב פוגעני, אשר יש להימנע מקשר עמו. הדמוניזציה שיצרה האישה אצל הילדים כלפי האיש הובילה לכך שהילדים מסרבים לכל קשר עם האיש. כך הילדים הקטנים אינם בקשר עם האיש מזה כשש שנים, ואילו אלמוני אינו בקשר עמו מזה כשנה וחצי (עמ' 42 - 43 לפרוטוקול מיום 28.1.20).
......
- השיקולים לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע הם בין היתר, היקף הפגיעה, מעמדו של הניזוק בקהילה, השפלה שסבל, כאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, ועל בית המשפט לבחון כל מקרה בנסיבותיו הוא. ודוק, מזיק שיודע שדבריו אינם אמת ועושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח אמיתותם, כבמקרה דנן, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר הפיצוי שלו יהיה זכאי. ראו: רע"א 4740/00 אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 (2001). הוא הדין במקרה שלפניי. פגיעה בשם הטוב, היא נזק שאינו ממוני, ודי לו לתובע להוכיח כי נגרם נזק, והפיצוי שיפסק על ידי בית המשפט ייגזר מכלל הנסיבות. ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (2008) (להלן - "עניין נודלמן").
.................
- סקירת פסיקתם העדכנית של בתי המשפט בתביעות לשון הרע, אגב פרידת בני זוג, מלמדת, כי שיעור הפיצוי הנוהג בשל פרסום לשון הרע במקרים דומים למקרה דנן - הם מקרים בהם בוצעו מספר פרסומים, בכוונה לפגוע, אשר ייחסו לנפגע עבירות אלימות ומין - הוא סך 50,000 ₪. כך בתמ"ש (י-ם) 41127-09-15 ש.י.ג. נ' י.ג. [פורסם בנבו] (2016) חוייב איש לפצות את גרושתו בסך 75,000 ₪, בשל פניות רבות אל הממונים עליה בעבודה, עמיתיה, שכניה ומכריה, אשר היה בהן משום לשון הרע (הסכום הופחת על ידי בית המשפט המחוזי לכדי סך 50,000 ₪); בתלה"מ (נצרת) 30290-05-18 א.כ. נ' א.כ. [פורסם בנבו] (2019) חויבה אישה לפצות את גרושה בסך 50,000 ₪, בגין שני פרסומי לשון הרע שנשלחו אל לשכת הרווחה ומקום עבודת הגרוש, אשר תוכנם מייחס לו עבירות פליליות, לרבות פגיעות מיניות; בתמ"ש (ת"א) 16092-04-16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2017) חויבה אישה לפצות את גרושה בסך 30,000 ₪, בגין שתי תלונות שהגישה אל המשטרה, בהן טענה לאלימותו כלפיה.
אכן קיימים אף מקרים בהם נוכח מספר רב מאד של פרסומים, אשר כוונתם לפגוע, נקבע חיוב גבוה משמעותית. ראו לדוגמא: עמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית [פורסם בנבו] (2014) בסעיף 65 לפסה"ד. לעומתם נמצא מקרים בהם, נוכח מהות לשון הרע - אשר אף היא נעשתה בכוונה לפגוע, וייחסה לנפגע הזנחה מסוימת של קטינים, אך לא ייחסה לו מעשי אלימות ופגיעות מיניות, נפסק סכום פיצוי נמוך באופן משמעותי. ראו לדוגמא: תלה"מ (י-ם) 56328-06-18 ח.ל. נ' ר.א.א. [פורסם בנבו] (2019).
דומה שאחד הטעמים שביסוד הריסון בפסיקת פיצוי, בגין נזק לא ממוני, נוכח לשון הרע שפורסמה אגב סכסוך זוגי, הוא החשש מהצפת בתי המשפט בתביעות בשל לשון הרע, אף כאשר עסקינן בפרסומים שנעשו מתוך סערת רגשות, ללא כוונה לפגוע. מובן שיסוד זה אינו קיים, כאשר עסקינן במהלך של הכפשה מכוונת, חוזרת ונשנית, כמקרה דנן. השוו: עמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית [פורסם בנבו] (2014) בסעיף 65 לפסה"ד.
"
- נתקדם ונאמר כי זיכרון מושתל אינו זיכרון מודחק, שגם הוא כשלעצמו דורש ראיה ממקור חיצוני לנכונותו, ראייה שאין בכאן. זכרון מושתל כמוהו כבידוי ראיות (ועיין ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל {פמ"מ – 20.10.2010}).
- נשאלת אפוא השאלה, איזו תביעה בפניי: אם "נזיקית", אם "כספית" או למעשה חוזית, שהרי לכן נטען ללשון הרע (ראה מסעיף 57 לכתב התביעה); והחל מסעיף 51 נטען אף לעוולת הנגישה.
- כך או אחרת ולו מכוח הגדרת כתב התביעה, בוודאי שמדובר בתובענה נזיקית, אף שסבור אני כי אף פנים חוזיות לה (וראה: רע"א (חי') 16017-06-18 המוסד לביטוח לאומי נ' פלוני {פמ"מ – 21.08.2018}), על האסמכתאות המובאות שם.
- מאליו גם ברור גם, בראי הלכת רע"א 8368/18 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 11.02.2020}{להלן: "רע"א 8368/18"}), כי מדובר בתובענת נזיקין, האופיינית לסמכות בית המשפט לענייני משפחה.
- בעיקרון, לא ימהר, אף לא ישוש המשפט, להיכנס אל תוך האוטונומיה של המשפחה (וראה: ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, מט(1) 221 {פמ"מ – 22.02.1995}).
- אלא שישנם תחומים ומקרים בהם מתערב המשפט, בכללם סרבנות גט על נזקיה (וראה: בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 05.11.2015}); הוצאת לשון הרע (וראה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, נב(3) 1 {פמ"מ – 29.06.1998}); הפרת חובת ההגינות (וראה: רע"א 1554/16 אבן ישראל בע"מ נ' שולמן {פמ"מ – 05.06.2016}), גם הגשת תלונות שווא ואין מדובר ברשימה סגורה.
- ביקשה המדיניות השיפוטית הרצויה למנוע ככל האפשר התדיינות בנזיקין בין בני משפחה (וראה: עמ"ש (מרכז) 56871-01-16 מ. ז. כ. נ' ע. ז. כ {פמ"מ – 28.02.2017}), אך בסופו של יום לא מועטים התחומים בהם מוגשות תובענות שכאלו, אף צולחות (וראה: "רע"א 8368/18", לעניין תביעות נזיקין בשל אלימות או פגיעה מינית).
- התערבות המשפט נעשתה הן לעניין הפרת חובה חקוקה (וראה : ע"א 7735/14 ורדינקוב נ' אלוביץ {פמ"מ – 28.12.2016}), הן לעניין פגיעה באוטונומיה (וראה: בג"צ 6051/95 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, נא(3) 289 {פמ"מ – 24.06.1997}), הן לעניין עוולת הרשלנות (וראה: ע"א 5049/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' רחמן, מט(2) 369 {פמ"מ – 09.07.1995}) ולא רק לעניין גרימת נזק גוף.
- בראי הצעת החוק אשר אושרה בקריאה ראשונה זה מכבר (וראה: "הצעת חוק הורים וילדיהם", התשע"ה – 2014), מבין המשפט את זכותם של שני ההורים להיות בקשר עם יוצאי חלציהם, כזכות יסוד טבעית, אשר כונתה בשעתו על-ידי כבוד השופט מ. חשין "קול הדם" (וראה: דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, נ(1) 48 {פמ"מ – 15.08.1995}).
- זכות זו זכתה באחרונה גם להגנה מוגברת, על דרך פסיקת בתי המשפט השונים, לעניין ניכור הורי (וראה: בע"מ 5451/19 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 22.08.2019}).
- אם תרצה תאמר כי חתירה של הורה אחד לניתוק הקשר בין קטין לבין הורהו השני וללא צידוק אינה רק בניגוד לטובת הקטין, אלא אף מעשה בלתי חוקי (וראה: תלה"מ (ת"א) 49688-02-19 ל. פ. נ' נ. פ. {פמ"מ – 10.03.2019}, כך קבעו גם בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי.
לעתים, גם אם אין ניתוק הקשר בין הורה לבין ילדו נכנס בגדר תחומי פקודת הנזיקין, אזי נכנס הוא בגדר מה שכיניתי בעבר "הפרת החוזה המשפחתי" (וראה: תמ"ש (ת"א)
1353-09-10 י. כ. נ' ש. כ. ק. {פמ"מ – 27.09.2012}) על חובת ההגינות הגלומה בחוזה המשפחתי.
- הבה נזכור בצאתנו אל הדרך כי טענות התובע הן בליבתן, הגשת תלונות שווא חמורות כנגדו, על-מנת לייצר צידוק והנצחת ניתוק הקשר ההורי. (על המשך ההכרה בשיוויון בזכות להורות, ראה גם, באחרונה, עמ"ש (ת"א) 13008-02-21 א. ק. נ' מ. ע. ק. {פמ"מ – 18.05.2021}).
- בשעתו אמרתי כי את בעניין שאנו מכנים בחלחלה "דוקטרינת הפדופיל", יש לטפל.
- מדי פעם ולצערנו, לא בנדיר, טוען הורה החפץ בניתוק קשר בין קטין להורה האחר (ואין עסקינן בעניין מגדרי – שני המינים לוקים בכך), כי ההורה האחר פגע מינית בקטין (ולעתים מלווה הטענה בשכנוע הקטין לומר כך, בין שאירע אירוע פעוט בין אם לא אירע דבר).
- מובן מאליו כי פגיעה בקטין, קל וחומר מינית, היא עניין מתועב היוצר צידוק לניתוק הקשר, אך גם "עלילת דם" בעניין כזה הינה תופעה קשה.
- הטוען לפגיעה מינית, כשמטרתו להביא בצורה לא מוצדקת לניתוק קשר בין הורה לקטין, יודע היטב כי טענה כזו תגרום לבית המשפט, עד לבירור משטרתי ו/או נוסף, להפסיק את זמני השהות.
- בכך ניתן אישור חלקי לנתק בקשר ואם לימים תופרך הטענה, לא בנקל יחודש הקשר.
- כאמור, מדברים אנו לא בהורים אשר פגעו בילדיהם, הראויים לכל גנאי ומסוכנים הם לילדיהם, אלא מדברים אנו בהורים אשר לא נמצא כי חטאו.
- לא מעט פעמים, טענות שכאלה, הנחקרות על-ידי משטרת ישראל ואין בהן ראיות להוכיח, נסגרות, באין טענת אליבי, בנימוק של "חוסר ראיות" (בכאן פשוטים יותר הדברים, שהרי מדובר ב"חוסר אשמה").
- הבה נזכור, חוסר ראיות אינו ראייה לאשמה – ההפך הוא הנכון. אלא שאז, ופעמים הרבה, טוען החפץ בניתוק הקשר כי המשטרה כשלה להוכיח וכי העלילה שהעליל אכן אירעה.
- אין לדין כלי בדיקה זולתי אלו שבידי משטרת ישראל ואנשי המקצוע, ומצב בו לא יוכל אדם (אשר לא נמצא כי חטא) להיחשב זכאי, הוא בלתי נסבל.
- אם מדובר ב"עלילה", אזי הנפגע ממנה נפגע קשות, הוא חושש מישיבה ממושכת בכלא, תדמיתו ושמו נפגעים וצפויים כמה נזקים נוספים, בהם:
- א. רתיעה כדי הסכמה לניתוק הקשר ובכך נפגע אינטרס הקטין.
- ב. המשך הסכסוך בעצימות גבוהה.
- ג. במקרים מסוימים אי יכולת של ההורה יוזם הניתוק לחזור בו.
בכל המקרים נפגעת גם זכות ההורה המנוכר, גם זכות הקטין לקשר עם שני הוריו.
- אמור מעתה כי טפילת עלילות אינה עניין של מה בכך ולעתים "נהנים" מעלילי העלילות מן המדיניות הרצויה, של עידוד נפגעים אמיתיים לפנות במהרה לעזרה ולפנות בתלונות – הרי עניין של ביטחון ואיכות החיים הוא.
- אגב תלה"מ (ת"א) 51455-03-17 נ. א. מ. נ' ש. כ. (פמ"מ – 05.04.2020), (להלן: "תלה"מ 51455-03-17"), גם כתבתי:
"האם שמא גם משפחת המוצא שלה, חזרו וטענו שוב ושוב כלפי האב, כי הוא עבריין מין ומסוכן לקטין, הוא אלכוהוליסט, הוא ביצע מעשית מגונים בקטין וכו'.
כבר אמרתי בעבר ... כמעט אין לך פגיעה קשה יותר באדם מאשר תלונת שווא, קל וחומר כאשר מייחסים לבן אדם גילוי עריות ופדופיליה על לא עוול בכפו ...
חוסר אשמה אינה יכולה להיות אלא תובנה ולפיה הגורם החוקר סובר שהאב זכאי מן המיוחס לו ואין בידי לקבל את טענת האם ולפיה אין מדובר, אלא בעניין מנהלי, כאילו חפותו של האב מכל שיחסו לו, מוטלת בספק.
... האב שאיש אינו מסוגל לומר כלפיו כיום כי עוול בדבר מה, עדיין איננו מקבל סדרי ראיה ככל האדם ... מכיוון שהאם האשימה אותו בהאשמות שלא נמצא להן כל בסיס.
... התברר שהאב לא עוול במאומה, אין ולא כלום
במשקל הראיות הדרוש בדין האזרחי וככל שגרסת הנתבעת "התפתחה" וכללה תגובות מחריפות לכל ניסיון להרחיב את הקשר בין הקטין לבין אביו, קל לסבור כי הנתבעת החליטה להביא לניתוק הקשר ואחר כך לא ממש בחלה באמצעים לשם השגת מטרה זו.
כאשר העידה עוד בשנת 2015 פקידת הסעד, אמרה היא במפורש כי שלילת העלילות כנגד התובע לא הפריעה לנתבעת להמשיך ולהזין את הקטין במסר ולפיו אביו מסוכן."
עשייה כזו היא עוולה.
- עיקר פסיקתה של כבוד השופטת ג. לוין תמ"ש (ב"ש) 30817-10-13 י. א. נ' ל. א. (פמ"מ – 19/11/2015, (להלן: " תמ"ש 30817-10-13"), אומר כדלהלן:
"שתי העוולות העיקריות בגדרן מוטלת אחריות נזיקית בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, הן עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין) והעוולה הנזיקית בחוק איסור לשון הרע.
עוולת הנגישה חלה על הליכים בפלילים, הליכי פשיטת רגל או הליכי פירוק. עוולת הנגישה אינה חלה בכל הקשור להליכים משפטיים אחרים, לרבות הליכים לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. ככל שעסקינן בהליכים הפליליים שהתנהלו נגד התובע, חל במקרה דנן הסיפא בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, לפיו לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה, רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.
בהתאם לפסיקה, הסיפא לסעיף 60 מעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע.
...
כדי שהליך ייחשב כהליך נפל, יש להראות שלא רק שההליך הסתיים לטובת התובע, אלא שגם במבט לאחור, אדם סביר לא היה פותח בהליך כזה. בענייננו אין בפסק הדין המזכה כדי ללמד על כך שהנתבעת התלוננה בזדון על דברים שלא היו או שעשתה שימוש בלתי סביר בהגשת תלונות במשטרה ולפיכך דין התביעה בעילה זו להידחות.
בכל הנוגע לפיצוי בגין העוולה הנזיקית בחוק איסור לשון הרע, צוין כי אין ספק כי ייחוס מעשים של איומים ותקיפה לתובע, עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות ולבזותו בשל הדברים המיוחסים לו.
אין גם ספק כי הגשת תלונה למשטרה מהווה "פרסום" כמשמעותו בחוק. ברם הגשת תלונה במשטרה בתום לב מקימה הגנה מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע, מבלי שהדבר תלוי בתוצאות ההליך הפלילי שייפתח בעקבות התלונה. הנטל להוכיח את הגנת תום הלב מוטל על הנתבעת. בהתאם לחוק, הנתבעת תהנה מחזקת תום הלב אם תוכיח כי מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע). כאשר סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה באשר לאי התקיימותו של תום לב באחד משלושה מקרים: הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.
מכאן ובהתאם לפסיקה, משמעות תום הלב לעניין ההגנות שבחוק מתייחסת לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. במקרה דנא, נקבע שתלונות הנתבעת לא חרגו מתחום הסביר בנסיבות המקרה וכי עומדת לנתבעת הגנת תום הלב."
כך עיקרה של פסיקה לעניין זה.
- בין השאר גם פירטה כבוד השופטת ג. לוין, וכך:
"סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע כי:
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך, כך שלא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".
עוולת הנגישה חלה על הליכים בפלילים, הליכי פשיטת רגל או הליכי פירוק. במקרה דנן, החלופה הרלוונטית היא הליכים בפלילים. עוולת הנגישה אינה חלה בכל הקשור להליכים משפטיים אחרים, לרבות הליכים לפי החוק למניעת אלימות במשפחה.
ככל שעסקינן בהליכים הפליליים שהתנהלו נגד התובע, חל במקרה דנן הסיפא בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, לפיו לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה, רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.
...
יצוין כי הסיפא לסעיף 60 פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע (ר' בג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653).
...
כדי שהליך ייחשב כהליך נפל, יש להראות שלא רק שההליך הסתיים לטובת התובע, אלא שגם במבט לאחור, אדם סביר לא היה פותח בהליך כזה. יש לזכור כי תוצאות ההליך לבדן, אינן מלמדות בהכרח שהגשת התלונה היתה בלתי סבירה או שההליך היה הליך נפל (ע"א 245/86)."
- אין ספק כי דיני הנזיקין ולטעמי אף דיני החוזים (וראה: תמ"ש (ת"א) 23849-08-10 י. ק. נ' ב. ש. ק. {פמ"מ – 09.10.2011}) מכירים באפשרות להטיל אחריות בעושה בהליך המשפטי גם במשיקיו (שירותי הרווחה, תקשורת, אישי ציבור ופרסום), שימוש לרעה ו/או למטרות זרות (וראה: "תמ"ש 30817-10-13", שם).
- המעיין בה"ט (נצ') 47671-11-19 פלונית נ' אלמונית (פמ"מ – 24.12.2019), (להלן: "ה"ט 47671-11-19"), מפי כבוד סגן הנשיא א. זגורי, ילמד בכמה:
ראשית, כי הגשת תלונות שווא במשטרת ישראל ו/או הגשת בקשות כוזבות לצווי הגנה, הכוללות טענות שווא לפגיעות מיניות ואלימות פיזית, יכולות להביא לא רק לפיצוי לטובת הנפגע ולטובת אוצר המדינה.
- שנית וכפי שכתב כבוד סגן הנשיא א. זגורי:
"10.1. במקרים של אלימות במשפחה בכלל ופגיעות מיניות בפרט, בדרך כלל אין עדויות זולת בעלי הדין (תוקף וקרבן) והקושי של היושב בדין להגיע להכרעה באשר להתרחשות הדברים הינו קושי משמעותי. כאשר מדובר בטענות לפגיעות של אלימות בילדים הקושי הופך קשה שבעתיים, בייחוד במקרים של ילדים שמצויים בצבת הסכסוך העצים שבין הוריהם. ונראה כי הכי קשה היא ההכרעה ביחס לטענות לפגיעות מיניות בילדים.
10.2. הקושי של בית המשפט הוא קושי עובדתי, קושי ראייתי, קושי מערכתי ואף קושי מצפוני: הקושי העובדתי והראייתי נובע מההכרח של השיטה המשפטית להכרעה. בין אם לדחות טענות עובדתיות ובין אם לקבלן, הכרעה שיפוטית צריכה ליפול. הפסיקה קובעת כי בצווי הגנה מידת ההוכחה של מאזן הסתברויות. קבעתי אנוכי, כי כאשר מדובר בטענות לפגיעות בילדים (בעיקר בצל סכסוך בעצימות גבוהה), מידת ההוכחה צריכה להיות מוגברת (ה"ט (טב') 27474-01-11 א.ש. נ' מ.ס., (ניתן ביום 22/3/11 ופורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ; ג.מ.י. ואח' נ' כ.ב.א., (ניתן ביום 23/6/11 ופורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ראו גם פסיקת בתי דין רבניים בתיק 297491 פלוני נ' פלונית, (ניתן ביום 30/6/19, פורסם בנבו)).
קבע בית המשפט העליון, כי ייתכן וכך גם צריך להיות בתביעות לשון הרע כנגד אדם המעליל פגיעה מינית באחר (כב' השופט עמית בסעיף 77 לפסק הדין בע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל, (ניתן ביום 14/3/16 ופורסם במאגרים [פורסם בנבו]) – להלן "פסק דין בעניין דניאל"). מעבר לקושי הראייתי קיים קושי מערכתי, מצפוני וערכי. מצד אחד, אין חשוב יותר מהגנה על ילדים מפני פגיעות מיניות בהם, פגיעות שמותירות בהם טראומות קשות ומשנות את מסלול חייהם והתפתחותם ללא היכר. כך גם חשוב, באמצעות ההליכים השיפוטיים ופסקי הדין שניתנים לעודד את הציבור להגן על ילדים באמצעות הגשת תלונות כאמור, מקום שיש חשד לכך. ומצד שני, יש להיזהר מפני שימוש לרעה בהליכים המשפטיים ובתלונות במשטרה מקום שאין בסיס כלל לחשד. במקרים אלה, ערך גילוי האמת וההגנה על שמו הטוב של אדם שמעלילים עליו את העלילה הקשה ביותר ומכתימים אותו בכתם הפדופיליה, חייב למצוא ביטוי באמירות ברורות ובסעדים משמעותיים מבחינה משפטית. אין יפים יותר מדברי השופט עמית בהקשר זה בפסק דינו בעניין דניאל (סעיף 76 לפסק הדין):
"על אף האמור ניתן להוסיף כי קיים קושי לא מבוטל במצב דברים שבו מי שביקש לרשום עלילת שווא ולנצל את הסלידה החברתית מעברייני מין כמנוף לקידום אינטרסים אישיים וככלי לפגיעה באדם חף מפשע – עובר לנופף בדגל ההגנה על נפגעי עבירות מין וזוכה להגנה. במובן מסוים, דווקא ההגנה על מתלוננות ומתלוננים דורשת כי מי שמנצל לרעה את הרגישות כלפי נפגעי עבירות מין – יישא בתוצאות מעשיו, בבחינת "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים י"ט, י"ט) ודוק: לא נאמר כי קיימת תופעה רחבה של תלונות שווא בעבירות מין או כי קיים צורך חברתי דחוף להרתיע מפניה. הנגע החברתי עמו אנו מתמודדים הוא עבירות מין ובמישור המשפטי, התרופה לכך צריכה להיות חשיפת העבירות ומיצוי הדין עם העבריינים. יחד עם זאת, לאחר שהוכח כי תלונה מסוימת היא תולדה של עלילת שווא מובהקת, יש להתייחס אליה באופן שייתן ביטוי לסכנה הגלומה בכך עבור חירותו ושמו הטוב של החשוד שנאלץ להתמודד עם האשמות חסרות בסיס. ברוח דברים אלה, אינני שולל כי הטוען לכך שהגשת תלונה במשטרה ובפרט תלונה על עבירת מין, נעשתה בכזב ובזדון – יידרש לעמוד ברף ראייתית גבוה במיוחד"
חשוב שהדברים ייאמרו, שיעור המקרים של תלונות סרק בגין עבירות מין כמו המקרה שבפניי אינו גבוה (לא בארץ ולא בעולם) ועומד על אחוזים בודדים.
(ראו:
- Trocme, N. Bala, False Allegations of abuse and Neglect when
Parents separate, (2005) Child Abuse, 1333-1345
כן ראו : דברי ח"כ מיקי זוהר בוועדה לצדק חלוקתי מיום 10/7/17 הדנה בהצעה לסדר בנושא תלונות שווא ולפיהם מתוך 20,000 תלונות במשטרה בשנה, 12,000 תיקי חקירה נסגרים ורק ב-180 מהן מתבצעת חקירה משטרתית בגין עדות שקר (קרי מקרים מובהקים שבהם מדובר בתלונות שווא) (פורסם באתר מחלקה ראשונה ובאתר הכנסת)).
עם זאת, אין בכך כדי להפחית מחומרת הנזק הנגרמת למי שמעלילים עליו עלילת פדופיליה. על בית המשפט לסייע בהגנת שמו הטוב של מי שנפגע על לא עוול בכפו."
- שלישית, מצאתי אצל כבוד סגן הנשיא א. זגורי, כך:
"10.7. בהקלטה נשמע הילד פלוני מספר על כך שבשעה שאביו הליך לסופר עם אחיו הקטן אלמוני, הוא נשאר לבדו את עם המשיבה והיא הכתה אותו. לדבריו, היא זו שבאה לקחת אותו מבית הספר. אך לאחר שאלה נוספת של האם הוא חוזר בו ואומר שאביו אסף אותו מבית הספר ואז החלה המשיבה להכותו. האם למעשה מתשאלת את הקטין באמצעות שאלות סגורות וכן שאלות מנחות ומדריכות עד לקבלת המענה המבוקש על ידה.
על השפעת הסוגסטיביות בתשאול ביחס למהימנות המידע המופק מראיונות ילדים במקרים של התעללות ראו:
- Garven S. Wood, J. Malpass, R. & Shaw III, J. (1998) More than Suggestion: The effect of interviewing techniques from the McMartin Preschool case, Journal of Applied Psychology 83, 347-359
- Orbach, Y., & Lamb, M. E. (1999). Assessing the accuracy of a child's account of sexual abuse: A case study. Child Abuse & Neglect, 23, 91–96;
- Otgaar, H., Candel, I., Smeets, T., & Merckelbach, H. (2010). “You didn't take Lucy's skirt off”: The effect of misleading information on omissions and commissions in children's memory reports. Legal and Criminological Psychology, 15, 229–241;
- Henry Otgaar, Corine de Ruiter, Mark L. Howe, Lisanne Hoetmer & Patricia, van Reekum, (2017) A Case Concerning Children's False Memories of Abuse: Recommendations, Regarding Expert Witness Work, Psychiatry, Psychology and Law, 24:3."
- ולבסוף, למדתי מכבוד סגן הנשיא א. זגורי (כתוארו דאז) ואביא, מסעיף 15 לפסק דינו, כך:
"פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה משופעת דוגמאות של שימוש בסעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה, כאשר ברובם המכריע של המקרים דובר על דחיית טענות של אלימות כנגד בת זוג או ילדים קטינים.
- ראו: ה"ט (י-ם) 49375-02-12 פלונית נ' פלוני, (5/7/12, פורסם בנבו – שם אם שהגישה בקשת צו הגנה בשם קטין כנגד אב וסב חויבה בתשלום 15,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים -20,000 ₪ הוצאות משפט – כב' השופט איתי כץ);
- ראו: ה"ט (י-ם) 33778-10-18 ב.ח. נ' מ.י, (15/11/18, פורסם בנבו – שם הושת חיוב בסך 12,000₪ על מבקשת הבקשה – כב' השופט פליקס גורודצקי);
- ראו: ה"ט (נצ') 14084-12-15 ג.מ.י. נ' כ.ב.א. (25/2/16, פורסם בנבו – שם חייבתי אם לפצות אב בסך 15000 ₪ בגין טענות סרק ותלונת שווא בדבר פגיעות פיסיות בקטינה) ;
- ראו: ה"ט (קר') 51331-05-12 מ.ע. נ' ש.ע., (23/1/13, פורסם בנבו - שם חויבה אם שבדתה מלבה טענות של מעקב והטרדה של אב על רק ניסיון להעביר משמורת של קטינה בפיצוי בסך 4000 ₪ בלבד כיוון שהייתה מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי והליכי המשמורת עדיין מתנהלים – כב' השופט אריה נאמן).
- ראו: ה"ט (ב"ש) 241-05-12 א.מ. נ' פ.ר., (6/6/12, פורסם בנבו – שם חויבה מבקשת לפצות משיבות בסך 5000 ₪ כל אחת).
- ראו: תמ"ש (קר') 50123-03-11 ל.ס. נ' ל. א., (23/6/11, פורסם בנבו – שם נדחתה טענת בן זוג כלפי אשתו והוא חויב בפיצוי בסך 5000 ₪ - כב' השופט אריה נאמן).
- ראו: ה"ט (ראשל"צ) 24672-11 צ. א. נ' צ. א. , (20/11/12, פורסם בנבו – שם נקבע כי פגיעה מינית של המשיב ואחותו במי מהילדים לא הייתה ולא נבראה וכל מטרת בקשת צו ההגנה להשפיע על הליך מסוגלות הורית בתיק משמורת והמבקשת חויבה לשאת בהוצאות המשיב סך 10,000 ₪ לפצות המשיב ואחותו בסך 5000 ₪ כל אחד ולשלם לאוצר המדינה 2500 ₪).
- ראו: ה"ט 56508-12-12 (ראשל"צ) האם נ' האב, (3/1/13, פורסם בנבו – שם חויבה אם לשלם 5000 ₪ לאב בגין הוצאות משפט – כב' השופט נחשון פישר)
- ראו: ה"ט (כ"ס) 28132/02 פלונית נ' אלמוני, 7/9/04, פורסם בנבו – שם חויבה אם לשלם פיצוי בסך 5000 ₪ והוצאות משפט בסך 2500 ₪ כאשר טענותיה למעשים מגונים על ידי המשיב בקטין נדחו – כב' השופטת רבקה מקייס).
סבורני כי אף אחת מהדוגמאות אינה זהה למקרה שבפניי, בו מדובר בטענות קשות ביותר לפדופיליה והתעללות בילדים, כאשר צו הגנה קודם שהוא בגדר פסק דין חלוט קבע חד משמעית, כי אין ידיים ורגליים לטענות אלה, צו הגנה נוסף אסר על עירוב הילדים והמשך העלאת טענות בעניין זה ברבים מצד האם וחרף כל אלה פונה היא בבקשה הנוכחית ובתלונה למשטרה ואמה פונה אף היא למשטרה, לעו"ס ולבית החולים בטיעון שהקטין חווה אינוס ומעשי אלימות מצד האב ובת זוגו. המקרה שבפניי מצריך הדגשת הפן ההרתעתי, חינוכי ואף ענישתי של דובר השקר והעושה שימוש לרעה בילדים, בהליכי משפט ובתודעה המערכתית המיועדת להגן על קטינים מפני פגיעות מיניות ואלימות – תודעה שנוצלה לרעה על ידי האם.
- יש הטוענים כי הפיצויים הנפסקים בבתי המשפט לענייני משפחה נמוכים
מדי ואינם מרתיעים מי שמעליל עלילות שווא מלהגיש בקשתם. יש הקוראים לפרסם ברבים פרטיהם של בעלי דין שמגישים תלונות שווא למען יוקעו בציבור. בנוסף נטען, כי משום מה אין המשטרה והפרקליטות ממצים את הדין עם מוסרי עדויות שקר באמצעות הגשת כתבי אישום כנגדם (ראו למשל : ד"ר יואב מאז"ה, תלונות שווא בגין עבירות מין ותלונות במשפחה, פורום קהלת 2016). אין ספק שיש מקום לשקול העלאת סכומי הפיצוי כלפי מתלונני שווא ומבקשי בקשות סרק בייחוד בנסיבות של טענות לפגיעה מינית בילדים קטינים מקום שהדבר לא היה ולא נברא. באשר לפרסום שמות מתלונני תלונות שווא, איני סבור שהדבר נכון כי יש בכך משום פגיעה נוספת במי שחווה את הפרסום ולא כל שכן בילדים שבעקבות הפרסום עלולים הדברים הנוגעים להם להתפרסם ברבים. כך גם אני סבור, כי כאשר בית משפט קובע באופן מפורש שבקשת צו ההגנה ותלונות במשטרה שהוגשו הן תלונות סרק המבוססות על עדות שקר יש לפתוח בחקירה פלילית בגין מסירת עדות שקר (סעיפים 237, 239 ו-243 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977).
כאמור מהעבר השני קיימת קריאה לשמור על עידוד הציבור להגיש תלונות ובקשות המגנות על שלום בני המשפחה וילדים קטינים בפרט ולהיזהר מחיובים קשים שיגרמו לתלונות אמת שלא להגיע לפתחן של רשויות אכיפת החוק. סבורני כי יש להסתייע בנוסחת האיזון שנקבעה על ידי כב' השופט עמית בפסק הדין בעניין דניאל (סעיפים 80-81) ולשקול פיצוי בהליך שלפניי בגין הנזקים הבלתי ממוניים שנגרמו למשיבה ולאב על הרף הגבוה ביותר."
- ב"תלה"מ 51455-03-17 כתבתי כך:
"לשון הרע
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), מגדיר לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; ...
סעיף 2 מגדיר פרסום כדלקמן:
(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
ייחוס מעשים של פדופיליה ותקיפה לתובע, הרבה מעבר לגורמים רלוונטיים כגון המשטרה ובית המשפט, עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות ולבזותו בשל הדברים המיוחסים לו. אין גם ספק כי הגשת תלונה למשטרה מהווה "פרסום" כמשמעותו בחוק. השאלה היא האם קמה לנתבעת אחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם
או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר;
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו
הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."
- הבה נחדד – ההגנה הגורפת הקיימת למשמיע דברי עלבון ובלע, אגב הליך משפטי, אינה מתפשטת מחוץ לגבולות בית המשפט וההגנה אינה קיימת ללשון הרע המושמעת בפני שירותי הרווחה, משטרת ישראל, בוודאי גורמים זרים להליך, בייחוד כזו מושמעת בידיעה שהדברים אינם נכונים, או סביר שאינם נכונים.
- הדין מעודד דלתיים פתוחות ובירור כנה של תלונות במשטרת ישראל, ובעיות המועלות בפני שירותי הרווחה, אך אין הוא מעודד הגשת מידע שסביר שאינו נכון, אף עירוב גורמים חיצוניים רבי כוח על-מנת לגרום לבית המשפט או לשירותי הרווחה לפעול כפי רצון המעליל.
- הנטל להוכיח את הגנת תום הלב מוטל על הנתבעת. בהתאם לחוק, הנתבעת תהנה מחזקת תום הלב אם תוכיח כי מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע).
סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה הפוכה באשר לאי התקיימותו של תום לב באחד משלושה מקרים:
"(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים
בפרסום אחת מאלה:
- הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
- הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
- הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
- משמעות תום הלב לעניין ההגנות שבחוק מתייחסת לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. על הטעמים לכך עמד כבוד הנשיא א' ברק:
"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע.
הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור.
נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות.
לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".
(וראה: ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח רייבר, לו(2) 141 {פמ"מ – 23.07.1981}).
- הפסיקה הכירה בתופעת ההסתה כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה תחת עוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977), במקרים בהם הופרו החלטות שיפוטיות להסדרי ראיה או לנקיטת אמצעים טיפוליים לצורך קיום הקשר עם ההורה המנוכר. גם בהעדר הפרת החלטות כאמור, אפשר שההסתה תבוא בגדר עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (ראו למשל: תמ"ש (י-ם) 48750-07-12 ש' נ' כ' {פמ"מ – 19.02.2014}); תמ"ש (י-ם) א.ל. נ' ש.ה. {פמ"מ – 20.11.2011}); תמ"ש (ת"א) 39866/06 י' נ' י' {פמ"מ – 19.02.2014}); תמ"ש (כ"ס) 658-02-10 ס. ש. נ' י. ק. {פמ"מ – 15.12.2011};
תמ"ש (י-ם) פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 15.02.2007}).
- את העוולה של הפרת חובה חקוקה מרכיבים חמישה יסודות פוזיטיביים: (1) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (2) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; (3) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; (4) ההפרה גרמה לניזוק נזק; (5) הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסעיף 63(א) סיפא לפקודת הנזיקין, הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ראה: ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה {פמ"מ – 04.01.2009}).
- לשם יחוס אחריות בעוולת הרשלנות, יש לבחון התקיימותם של ארבעה יסודות, והם: קיומה של חובת זהירות של המעוול כלפי הניזוק; הפרת חובה זו; קיומו של נזק; קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק.
- קיומה של חובת הזהירות נבחן הן במישור המושגי-תיאורטי והן במישור הקונקרטי. כבר נקבע בפסיקה כי אין דיני הנזיקין נעצרים על מפתנו של התא המשפחתי (ראה: תמ"ש (כ"ס)
- ס.ש נ' י.ק (פמ"מ – 15.12.2011}) וקיימת חובת זהירות גם בגדרם. נקבע כי בין בני
זוג, הורים לילדים, מתקיימים יחסים מיוחדים של תלות וקירבה המקימה חובת זהירות מושגית, כמעט ברורה מאליה, הנובעת מעצם קשר הנישואין.
- כתיאורה של כב' השופטת נילי מימון בתמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.מ. (פמ"מ – 09.03.2008):
"בין בעל ואשה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית- יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות".
- כב' השופט ש. אלבז ניסח זאת כך, בתמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית (פמ"מ – 15.02.2007):
"הקשר בין שני אנשים, החולקים יחד הורות, הינו קשר יחיד ומיוחד והוא מצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים כקשרי הורים וילדיהם, קשרי אחים וכיוצ"ב. בעניין זה אין נפקא מינה אם ההורים נשואים אם לאו. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקרבה המיוחדת והנוגעות לילד המשותף".
- מעשה של הסתה שתוצאתה האפשרית הינה סרבנות קשר וניכור הורי מהווה הפרה של חובת הזהירות המושגית. קיומם של יחסי בני הזוג הורים לילדים מחייבים כל אחד מהם לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובאנושיות, באופן שיאפשר לילדים קשר עם כל אחד מהם. מניעת קשר מהקטינים עם אחד מההורים, תוך פגיעה אנושה בזכויות ובטובתו של כל אחד מהם, איננה התנהלות של אדם סביר ומקימה מניה וביה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית.
- כך מתקיים אף יסוד הצפיות. בהיבט של חובת הזהירות הקונקרטית מהותו של מבחן הצפיות הינו אם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות, בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, את התרחשות הנזק, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, ל"ז(1), 113 {פמ"מ – 09.11.1982}). אין ספק כי מניעת מפגש בין הורה לילדו או חבלה בקשר זה, עלולים לפגוע בקשר ההורי ובמקרים חמורים אף להוביל לניתוק הקשר, וכי כל אדם סביר צריך היה לצפות זאת. אדם סביר יכול היה לצפות כי עקב הסתה של ילדיו ומניעת קשר שלהם עם ההורה האחר יתרחש נזק. הורה מסית מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים הן לילד והן להורה המנוכר. הורה כזה יכול לצפות כי התנהגותו תגרום להורה המנוכר סבל רב.
יתרה מזאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתנהגותו של הורה מסית הינה זדונית לעיתים קרובות. קיומו של זדון מעיד, מכח קל וחומר, על קיומה של צפיות. מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם.
ניתן להטיל אחריות נזיקית בגין עוולת הרשלנות גם בגין מעשה מכוון, כאשר שיקולי מדיניות מצדיקים זאת. כך הוא, במובהק, כאשר מדובר בהסתה של קטינים הנתונים במשמורת אמם למניעת קשר בינם לבין אביהם (השווה: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם ציזיק ז"ל, מא(3) 169 {פמ"מ – 30.07.1987}). על פי הפסיקה, בגדר מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה מידה אובייקטיבי (ראה: ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, נג(5) 69 {פמ"מ – 04.10.1999}).
- כבוד השופטת א. בן דור-ליבל אף נתנה דעתה על שאלת רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' ליפל (פמ"מ – 20.10.2017), המפורסמת והמכונה "הלכת גיא ליפל".
דיונה של כבוד השופטת באותה הלכה התייחס לשאלות התיישנות, אך בכאן ראוי להזכיר את אמירתו של כבוד השופט י. עמית ולפיה בהינתן עוולה ספציפית, אין צורך לפנות לעוולת הרשלנות.
- וכך לשון סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש):
"35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נקוט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
- החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."
- לעניין שבפנינו אומר כי אדם סביר, קל וחומר אדם הוגן כנדרש מהורה, לא היה מעביר, אולי, לבירור תלונה ראשונה שהוא עצמו אינו מאמין בה, מתאמץ ומשתדל שוב ושוב לטעון לתלונה.
- העללת עלילות שווא על-מנת לגרום או להשיג ניכור הורי, או "סתם" נתק בקשר אינה רק עוולה נזיקית, יש בה משום הצדק לתובענה חוזית גם על-פי חוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה.
- עוד בתמ"ש (ת"א) 23849-08-10 י. ק. נ' ב. ש. ק. (פמ"מ – 09.10.2011), אשר ערעור עליו לא צלח אלא לעניין הפחתת מה בגובה הפיצוי, כתבתי, בין השאר, כך:
"המסגרת הנורמטיבית – החוזה המשפחתי
- כפי שציינתי בראש פס"ד זה אזי, לטעמי, כאשר הופך אדם כשיר להתדיינות בהליכי בית המשפט לענייני משפחה ו/או בית דין דתי, נשוי כגרוש, ידוע בציבור כזר כמעט מוחלט, יש לקרוא עליו ועל בן זוגו או יריבו להליכים המתנהלים בפני הטריבונלים לעיל, חוזה יחודי לאותם יחסים.
- אותו חוזה אינו פוקע גם לעת גירושי אדם או פרידתו מבן זוגו ותומו אינו אלא כאשר ניתק החוט האחרון הקושר את השניים - כמשפחה.
- צד לחוזה זה, שמא אקרא לו חוזה משפחתי או חוזה ליחסי משפחה, זוכה בדין הנוהג בישראל לזכויות מיוחדות, ואפילו למערכת דינים מיוחדת, ובכלל זאת:
- חוק יחסי ממון.
- הזכות והחיוב לבוא לעיתים בשערי בית דין דתי.
- הזכות והחיוב לעיתים לתשלומי כתובה או מוהר.
- הזכות והחובה לקשר עם יוצא חלציים.
- זכויות מיוחדות בדיני הירושה, העבודה והביטוח הלאומי.
- חזקות והוראות שבדין בדבר שיתוף רכושי - עד כדי שיתוף בזכויות
שאינן ממשיות, כגון נכסי קריירה.
- הקלות בדיני הראיות והפרוצדורה.
- הזכות לטיפול רגשי מאת גורמי הקהילה, בית המשפט וכו'.
- על זכויות אלו מוסיף בן זוגו של הצד לחוזה, כל עוד רצונו בכך, חיבה, מגע גופני, רעות, קרבה, אהבה, שיתוף פעולה בפיתוח מעטפת משפחתית, נשיאה משותפת בנטל גידול הילדים ופרנסה - והדברים ידועים.
- החוזה המשפחתי כולל בתוכו פרקים שונים, חלקם כתובים כנובע מטיב ההתקשרות (למשל כתובה או חוזה הנישואין שבשריעה), חלקם כתובים מכח רצון הצדדים (הסכם יחסי ממון לדוגמא), חלקם, כפי שהדגמתי לעיל, כתובים בספר החוקים או בדין האישי, חלקם מובנים מאליהם כך שאינם צריכים כתב, וחלקם נלמדים או נעשים ספציפית למשפחה ספציפית, לפי נסיבות החיים.
- ואולם, ובשל מיוחדותו של החוזה המשפחתי, חלים עליו, לטעמי, בגדר מובן מאליו, גם שני כללי יסוד שאינם דורשים כתב:
א. חלות סעיפים 12, 39 ו- 61 לחוק החוזים (חלק כללי) (וראה בע"מ 5939/04, שם, וכן ע"א 700/81, מיכל פז נ' אליהו פז, פ"ד ל"ח (2) 736), והרי לא תמצא כמעט חוזה ובו נמצא צורך להוסיף בכתב ובמפורש כי חלים עליו תום לב ודרך מקובלת.
ב. חיוב הצדדים בדרגה נוספת שהיא מעל עקרון תום הלב הרגיל, אותה מדרגה שכונתה על ידי כב' השופט רובינשטיין בשם "הגינות" (וראה בע"מ 5939/04, שם).
- כשם שהדין מבחין למשל בין רשלנות ופזיזות, כך יש להבדיל תום לב מהגינות. הללו הם מושגים משלימים ולא בהכרח זהים."
- המשכו של עקרון תום הלב וההגינות נמצא בפרק נוסף בחוזה המשפחתי, הקובע כי צד לחוזה שכזה יכול לחוב ברשלנות או בעילה של הפרת חוזה, אם לא ינהג זהירות ראויה בשותפו לחוזה, וזאת גם לענין סירובו ליתן או לקבל את הגט. מכאן שיכול צד "לחוזה המשפחתי" להידרש לפצות את האחר עקב התנהלות לא הוגנת, וזאת לא רק לעניין הסכמתו או אי הסכמתו באשר לסיומם הפורמאלי של נישואין.
- בחוזה המשפחתי מובנה איסור מכללא לעשות שימוש לרעה גם בזכויות דיוניות הניתנות לבן הזוג (ראה: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, לה(3) 449 {פמ"מ – 04.06.1981}), אך צידו האחר של המטבע טמון בכלל ולפיו זכות הקיימת בדין, לבעל דין, כגון דרישה לפירוק שיתוף במקרקעין למשל, יכול ולא תזכה את הנפגע מסירוב, בפיצוי, שכן יש לראות בסרבן צד הוגן ותם לב בנסיבות העניין (ראה: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, מט (3) 529 {פמ"מ – 13.08.1995}). כל מקרה ונסיבותיו.
- הפועל היוצא מדברי לעיל הוא שכשם שהחוזה המשפחתי מכיל פרקים לענין משמורת, סדרי ראיה, חלוקת רכוש ואחזקתו, זכויות למזונות וכו', הוא מכיל גם "עקרון על" אשר התפתח, לפחות מאז חוקק חוק החוזים (חלק כללי), והשולל מכל וכל תכסיסנות וגישה סחטנית אגב נתינת וקבלת זכויות משפטיות.
- התנהגותו של צד לחוזה המשפחתי תפורש איפה לאור לשונו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין, ובכלל זאת חובת זהירות שיש לכל בעל דין כלפי חברו, למנוע הימנו נזק מיותר.
- בשלהי סקירתי זו, אעיר כי דומני שרוח מקצתם יפה, בשינויים המחויבים, גם לעניין דרך הפעלת הליכי הוצאה לפועל, או חמיקה מהם, לעניין דרישת וקבלת דמי מזונות, לעניין מחלוקות על משמורת וסדרי ראיה, גם לעניין מתן הסכמה לפרוק השיתוף ברכוש, גם לניהול אין קץ ללא צורך של הליכים משפטיים המגעת כדי נגישה (וראה: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, לט (1) 113 {פמ"מ – 11.02.1985}) ועוד.
- ולעניין זה ציינה נשיאת ביהמ"ש העליון כב' הנשיאה (דאז) ד. ביניש, בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, סג(2) 247 (פמ"מ – 23.06.2009), בפס' 38-39:
"תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק-פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)...
ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט.
יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי - כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".
- אגב תמ"ש (ת"א) 46648-04-14 ר. ש. נ' ד. י. ש. (פמ"מ – 06.11.2016) כתבתי, בין השאר, כך:
"38. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) בשל הפרת חוזה, או החוק לאיסור עשיית עושר ולא במשפט אינם מעניקים פיצוי אוטומטי אם בוצע חוזה באיחור או לא במועד אשר ננקב בו וללא אותו מרכיב של זדון, אשר נועד להפקת רווח לצד הפוגע, כביכול (וראה ע"א 2161/11 דוד דרור נ' יוסף פרץ {פמ"מ – 5/2/2013})."
- מכאן כי, חובת תום הלב מופיעה בחוק החוזים (חלק כללי) ביחד עם הדרישה לדרך מקובלת. הדרישה לתום לב ולדרך מקובלת פורשה בפסיקה כדרישה אחת.
סעיף 39 לחוק קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי בכלל, ובמשפט הפרטי בפרט. היא משקפת דוקטרינה "מלכותית" (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ 'בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702, 708). היא מהווה את ה"נשמה" של מערכת המשפט (ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד ל"ח(2), 237, 264). היא מציבה בפני הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, 834). היא אינה דורשת כי הצדדים יהיו מלאכים זה לזה. היא באה למנוע מצב שבו אדם לאדם זאב. היא מבקשת להנהיג מסגרת נורמטיבית שבה אדם לאדם – אדם (ראו א' ברק, שיקול דעת שיפוטי 473(1987)).
- קובע סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות):
"2. הופר חוזה, זכאי הנתבע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן והכל לפי הוראת חוק זה".
- הנורמה המשפטית אותה ניסיתי לשרטט לעיל מובאת בין השאר בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), לאמור:
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
והרי לך החובה להימנע מרשלנות ולנהוג זהירות באספקט דיני החוזים.
- ובסעיף 13 נאמר:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין".
- אגב תלה"מ (ק. גת) 11604-12-18 פלוני נ' אלמונית (פמ"מ – 06.12.2020), צוטטה חוות דעת מומחים אשר גרסה, בין השאר, כך:
"
- עוד נקבע בחוות הדעת המשלימה לאמור: "לדעתנו, קשה להעריך האם התנהגותו של ש. בסרטונים מתקשרת לאירועים מציאותיים כלשהם שחווה (למעט הסרטון המתעד את מצוקתו נוכח מריבה בין ההורים כאשר האב מחזיר אותו לבית האם ומדבר אליה בכעס והאם מגיבה במצוקה קשה ושלל האשמות אודות האב באוזניו של ש.). האופן שבו האם מתחקרת את ש. במהלך הסרטונים מפחית עוד יותר את היכולת להסיק מהם מסקנות על אירועים מציאותיים. יצוין עם זאת כי בסרטונים רבים כולל סרטונים בהם הוא מבטא את המילה "איי" הוא אינו נראה במצוקה כלשהי ועל כן הטענה כי סרטונים אלו מייצגים חוויה של פגיעה ברוטלית מצד האב אינה סבירה לדעתנו. גם התצפיות שערכנו על המפגשים בין ש. לבין אביו אינן מאוששות בשום צורה את הסברה ש-ש. חווה פגיעה ברוטלית או פגיעה כלשהי.
...
"בכל הבדיקות שבוצעו לא עלתה כל עדות היכולה לתמוך בפגיעה מינית של הילד ע"י אביו. כאשר דיווח על פגיעה מינית על ידי האב היה ניכר כי מדובר בתכנים מנותקים ומדוקלמים, שלא עלו בקנה אחד עם יתר בדיקתו, לא תאמו את משחקי הדמיון ששיחק, לא את הדיבור על האב בכל הקשר אחר ולא את הקשר החם שנצפה עם האב, זאת למרות שמדובר בפגישה שהתקיימה לאחר מעל חודשיים שבהם לא נפגשו.
עוד בלט בבדיקות הקושי של האם להיפרד מהבן (אפילו בזמן הבדיקה אצלנו), והתגמול החיובי (הרגשי) שנתנה לו על כך שדיווח על הדברים לבודקת. הילד קשור לאמו ומעוניין לספק את רצונה, ולכן מרגיש מחויב לדווח על תוקפנות מצד אביו, אך כאשר 'שוכח' את משימתו ומדבר בחופשיות עולים תכנים שונים לחלוטין.
העיסוק הרב בנושא פוגע ללא ספק בילד והצילומים של עשרות סרטונים (שחלקם הוצג בפנינו) של הילד שוכב בעירום ומספר על התקיפה המינית הם הרסניים ביותר, ולמעשה הופכים את הילד לנפגע של תקיפה מינית בעצם החשיפה והצורך בדקלום מול המצלמה של תכנים מסוג זה."
- אותן חוות דעת אינן בעניין המשפחה שבפניי, אך יש בהן להצביע על נזק משמעותי של תופעה קיימת, של ניסיון לשתול מידע או ראיות בפי קטין.
- לסיום פרק זה נחזור ונדגיש – אויה אם נפגע קטין מינית, אך אויה אם הורה בודה פגיעה ומעצים אותה לצרכיו, בין אם מאמין הוא בכך בין אם לאו.
הראיות
- בהכירנו לפחות רקע לדברים כפי שתואר לעיל, רק נזכיר כי באוגוסט 2018 "צצה" לפתע טענה ולפיה הסב פדופיל. גרסה זו הלכה והתפתחה: ממטריד דרך מאונן ועד תיאורים שכמוהם כאינוס, ואגב נטילת הקטינה על-ידי הנתבעת לבדיקה בחדר 4, המיועד לבחינה פורנזית של נפגעי תקיפה מינית.
פקידת הסעד
- נתחיל אפוא עם עדות פקידת הסעד (פרוטוקול מיום 14.09.2020, מעמוד 26).
- אין עורר כי הסוגיה כולה החלה עת הולן כנגד האם באפריל 2018, על צרחות הנשמעות מביתה (עדות פקידת הסעד, עמוד 26) והדיווחים הגיעו מכמה מקורות שונים.
האם הלינה על אלימות אחות האב, המטפלת ופגיעה מינית של הסב (פקידת הסעד, עמוד 27). גם באוזני פקידת הסעד כינתה הנתבעת את הסב "סבא פופו".
- לא נמצא שום סימן על פגיעה מינית, אך לאורך השנים השיח בבית הנתבעת הוא סביב פגיעה מינית ויצירת נרטיב שהוא עצמו פוגע בקטינה (עמוד 28).
- למעשה מדובר ב"שטיפת מוח" של הנתבעת בילדיה, שהוא עצמו מזיק לילדים.
- נערכו 2 חקירות ילדים, התיקים נסגרו באין אשמה.
- הנתבעת סיפרה לפקידת הסעד כי הסב אמר לקטינה "שקט, אני רוצה לאונן". מדובר בתוכן לא מותאם, הנראה כניסיון לשתול כזב בפי הקטינה.
- הקטינה ניזוקה מאוד, לא מפגיעה מינית אלא מהאקלים המשפחתי.
- מאליו ברור כי אם הנתבעת מתלוננת על פגיעה מינית, חייבת הרופאה לדווח (עדות פקידת הסעד, עמודים 2-3).
- הנתבעת הקליטה גם את חקירת הילדים (עמוד 35).
עדות הגננת, גברת ...
- אי מי מטעם האם (עורך דין דוק) אמר לגננת, על-פי עדותו ולא בצדק, כי יש לה קשר אינטימי עם האב (עמוד 37).
- הנתבעת אמרה לגננת כי הסב פוגע מינית בקטינה וביקשה לדובב את הקטינה.
- הנתבעת אמרה לגננת לשאול על "סבא מאונן, סבא בולבול, סבא קוקו" (עמוד 40).
עדות הגננת, גברת ....
- בשנת 2019 סיפרה הנתבעת לגננת כי הבת נפגעה מינית על-ידי הסב (עמוד 41) כנובע מכך צוות העניין לעו"ס חוק נוער.
עדות אחות האב
- בתיאור האחות (מעמוד 46) תמצא סיטואציה בה התייצבו הנתבעת, אמה ואחותה בעת נטילת הקטינים. אחות האב שהתלוותה אליהן הואשמה שהיא מכה את הקטינה, תוך שהנתבעת וקרובותיה מצלמות ומקרבות את הטלפון לפני העדה ולמעשה יוצרות פרובוקציה.
עדות הפסיכולוגית בעיריית ....
- הקטינה מעולם לא התלוננה בפני הפסיכולוגית על פגיעה מינית (עמוד 56).
- האם דיווחה כי הקטינה דיווחה בגיל שנתיים וחצי על התעללות מינית.
עדות הרופאה (מעמוד 58)
- הרופאה לא המליצה להפנות הקטינה לחדר 4.
- האם דיווחה לרופאה על פגיעות מיניות בנוכחות הבת.
עדות אחות הנתבעת
- אם תביט בחקירת האחות, דומה שזו החליטה, בינה לבינה, להקשות גביית עדותה וכך מתנהל העניין (מעמוד 61):
"ש. אתחיל מהסוף. ב- 21.08.2017 פנית לרשויות המתאימות, לתת עדות גלויה לגבי התלונה שהגישה.... במשטרת ישראל.
ת. אשמח לראות מסמך.
ש. לבית המשפט: את זוכרת ששלחת מסמך ואמרת שאת רוצה לתת עדות פתוחה בקשר לתלונות של....?
ת. עדות כן.
ש. זו הפעולה הראשונה שאת עשית.
ת. אשמח אם תשאל שאלה.
ש. הפעולה הראשונה שעשית כדי להגן על ...., זה זו?
ת. לא. הפעולה הראשונה היתה להיות עם.... ברווחה ולדווח לרווחה.
ש. למה לא כתבת את זה בתצהיר?
ת. לא הבנתי את השאלה
ש. הפעולה הראשונה שעשית זה לגשת עם ... לרווחה?
ת. הפעולה הראשונה שעשיתי זה דיווח לרווחה ו,
ש. כל פעולה חיצונית, נקרא לה כך, מה הפעולה החיצונית הראשונה שעשית?
ת. סיפרתי ל... מה ששמעתי מ.....
ש. והלכת עם.... לרווחה, מתי זה היה?
ת. לא זוכרת.
ש. אבל את כן זוכרת שב- 21 לאוגוסט נתת עדות נלווית לתלונה שהוגשה. מתי הלכת את לא זוכרת.
ת. אפשר להסתכל במסמכים.
ש. אבל לא כתבת.
ת. זה שלא כתבתי לא אומר שזה לא קרה.
ש. באיזה חודש זה היה שפנית לרווחה, בערך?
ת. חודש מאי בשנת 2018.
ש. אני מבין שזה היה אחרי ששמעת את ... ולאחר שהקלטת אותה?
ת. לא.
ש. אלא? לפני?
ת. תוכל לחזור על השאלה?
ש. אני מבין שזה היה אחרי ש, הרי את כותבת שהקלטת את ..., ישבת בסלון ו,
ת. תפנה אותי למה אתה מסתכל ואסתכל גם.
ש. אני לא מפנה. את אמרת שישבת עם הקטינה בסלון והיא סיפרה לך לראשונה את הדברים הללו.
ת. אנו מסתכלים על התצהיר? יש לי שני תצהירים. מסתכלים על התצהיר הראשון מיום 09/2018, כך כתוב. 21.09.2018.
ש. אני שואל אותך שאלה אחרת. מתי את ישבת עם הקטינה כששמעת את הדברים האלה ממנה?
ת. אתה שואל על תאריך? על שנה?
ש. על שנה וחודש."
- צורת העדה כזו פוגעת באמינות העדה, שמא יש לראות בה התחכמות גרידא.
- רק בעמוד 63 מצליחים אנו להגיע לליבת עדות האחות, וכך:
"ש. מתי .... סיפרה לך לראשונה על זה שהסב מתעלל ב....?
ת. ברשותך אדייק – ... סיפרה לי לראשונה ש... אמרה לה "סבא נוגע לי בפופו" וזה בחודש מאי 2018.
ש. פניתם לעורך דין יהונתן קניר כדי לומר לו את הדברים האלה?
ת. (צוחקת) אין לי מושג. מי זה "אתם"? אתה יכול לשאול אותי על מה שעניתי ושמעתי.
ש. את פנית לעורך הדין של ..., לומר לו את הדברים האלה?
ת. לא.
ש. הרי הזדעזעת עמוקות,
ת. נכון.
ש. אז מה עשית?
ת. הייתי עם .... ברווחה ולימים במשטרה.
ש. את מספרת שהיית עם .... ברווחה בחודש מאי ובתצהיר את כותבת שביולי שמעת את זה לראשונה.
ת. נכון. מ... שמעתי לראשונה בחודש יולי. אכפת לי מהאחיינית שלי שעוברת התעללות מינית.
ש. כתבת את זה בתצהיר?
ת. אני אומרת את זה עכשיו, זה כתוב בפרוטוקול.
ש. את לא חושבת שאם את שומעת על כך מחודש מאי, לא צריך לחכות עד יוני כדי להקליט את הילדה?
ת. לא חיכיתי להקליט את הילדה. שמעתי לראשונה מ... במאי ועד היום בעיניי זה מאוד חמור, לכן הלכתי עם ... לרווחה.
ש. מה קרה ברווחה?
ת. אין לי מושג לענות מה קרה ברווחה.
ש. את יודעת על התלונות ולא יודעת על התוצאות?
ת. אני לא חוקרת את התלונות אלא מדווחת.
ש. מסרת עדות ברווחה?
ת. לא.
ש. רק ליווית את...?
ת. כן.
ש. שמעת את זה במאי וביוני הלכת עם .... לרווחה?
ת. לא.
ש. שמעת את זה ביוני ובמאי הלכת לרווחה?
ת. בחודש מאי ... מספרת לי שהיא שמעה מ...י "סבא נוגע לי בפופו" וזה מספיק חמור בעיניי כדי לדווח את הדבר הזה. אני שומעת לראשונה מ... את המילים הבאות: "סבא, פופו, ..." ושאלתי אותה מה, ואז היא אמרה "סבא, ..., פופו" ונתנה לי מכה ביד והפסיקה לדבר על כך.
ש. ידעת את הדברים האלה קודם לכן מ.....
ת. ולכן הלכתי יחד ודיווחתי לרווחה, יחד עם ....
ש. לפני ש... סיפרה לך את זה, כטענתך, ידעת את הדברים הללו מ.... נכון?
ת. ידעתי מה ש... סיפרה לי ששמעה מ....
ש. פקידת הסעד לחוק הנוער שהיתה פה אומרת שכ... היתה אצלה, בדרך החוצה היא שמעה לראשונה שהסב מתעלל בה מינית. כך סיפרה גברת.... שימי לב שהיא הוזמנה לראשונה לחקירה אצל ..., כי שכנים התלוננו נגד אחותך שהם שומעים צעקות מהבית. אז היא מספרת שרק בדרך החוצה, אחותך מספרת על ההתעללות של הסב בילדה.
ת. מה השאלה?
ש. מה עשית כתוצאה מהאירוע בחודש יולי? אני הייתי מזדעזע. מה עשית את, כעורכת דין במקצועך. את שומעת את הדברים האיומים האלה,
ת. נכון.
ש. אני אומר שהכל מפוברק,
ת. אתה אומר. אני עד היום שומעת מהאחיינית שלי "סבא נוגע לי בפופו, הוא מנער והכל נגמר מעצמו", דברים שאתה לא יכול לשכוח.
ש. לבית המשפט: מתי שמעת את זה בפעם האחרונה?
ת. בספטמבר. עכשיו.
ש. לבית המשפט: לפני כחודשיים?"
- במילים אחרות: אם צודקת פקידת הסעד ולמעשה הנתבעת שיננה לילדים מעשה שככל הנראה לא היה, אין פלא שלקח שנתיים להטמיעו.
- בעמוד 66 מצאנו כך:
"ש. כמה פעמים ניסית להקליט את הילדה?
ת. התחלתי להקליט את ... או את ... רק מהשלב בו הם מתחילים לדבר. לצערי ההקלטה נעשית מהרגע שהם מתחילים לדבר, אז הם מתחילים לדבר וכבר שומעים שהם דיברו 5 או 10 דקות לפני. לצערי לא הקלטתי בזמן כדי שתהיה הוכחה לדברים שהם אומרים.
ש. אפשר להשאיר את המכשיר פתוח.
ת. למה שאסתובב עם מכשיר הקלטה פתוח?
ש. בבית של.... את לא מסתובבת, אלא בבית של ... ואת חוששת שעומד להיות דבר כזה, אז מניחים מכשיר. לא חשבת על זה?
ת. על להסתובב עם מכשיר הקלטה פתוח?"
- ועמוד 68, כך:
"ש. כששמעת ביוני 2018 והרגשת מזועזעת, מה עשית כתוצאה מכך? אני מדבר על יוני ואני לא סתם שואל. מה עשית? את עורכת דין במקצועך, מה עשית? את יודעת שאת אחותך מייצג עורך דין פסח קניר, את יודעת שאת אחותך מייצגת עורכת דין יפית נהרי, מה עשית?
ת. ראשית לא צריך להיות עורך דין כדי להיות מזועזע מזה שהילדה אומרת "סבא, פופו, ...".
ש. לבית המשפט: השאלה מה את עשית?
ת. פניתי ל... שהיא אמא של ... והבעתי בפניה את הזעזוע שלי. לימים הדבר הזה גם נכתב בתצהיר.
ש. ועד אז לא עשית כלום?
ת. דיווחתי ל... והיא דיווחה לרווחה.
ש. מדוע תמללת כעבור 8 חודשים?
ת. לא יודעת.
ש. אני אומר לך שבתמליל שאת מצרפת, את שואלת את הילדה ואת הבן ... שאלות מדריכות, שאלות סגורות. רוצה שאראה לך איפה ותאשרי?
ת. אני מאשרת ששאלתי שאלות אשר יעזרו לי להבין מה שמעתי.
ש. לבית המשפט: אמרת לנו קודם ואני מאמין, שחיפשת בהקלטות הללו תיעוד כדי שיהיה בסיס ראייתי להראות מה שקורה. זה נכון?
ת. כן.
ש. לבית המשפט: בהקלטות הללו את חיפשת, על-ידי שאלות מגמתיות, לקבל מידע מסוים. נכון?
ת. אני לא יודעת מה זה לשאול שאלות מדריכות. שאלתי שאלות כדי להבין. הייתי מזועזעת ממה ששמעתי ושאלתי כדי להבין.
ש. לבית המשפט: אנו לא מתווכחים על הזעזוע. עורך דין סידי אומר שלא שאלת כדי להבין, אלא שאלת כדי לקבל תשובות מסוימות, הובלת את הקטנים לתת לך תשובות מסוימות.
ת. שאלתי שאלות כדי להבין.
ש. אקריא לך – "... בלי סיבה, אין מצב. אתה בטוח? הוא נוגע במשהו? כן, ב...".
הוא נוגע במשהו? מה פתאום את שואלת אותו אם הוא נוגע במשהו?
ת. הוא אמר ב"פופו" והדבר הזה נאמר כשלפני כן אינספור פעמים קיבלתי הבהרה מה זה "סבא פופו" (מקריאה מהתמליל).
ש. את יכולה להראות לי את האינספור פעמים?
ת. שקיבלתי הבהרה שסבא פופו זה סבא...? במה שהגשתי לבית-המשפט יש הבהרה מאוד,"
מסקנות עד לכאן
- למן הרגע בו גילתה הנתבעת, לערך באפריל 2018, כי מלינים עליה שהיא פוגעת בילדים, פעלה היא בכמה מישורים:
- תלונה במשטרת ישראל נגד העוזרת .... כי היא מכה את הקטינים.
- תלונה לרווחה כי אחות האב מכה את הילדים.
- תלונה אנונימית במשטרה כי יש צעקות בבית האב.
- תלונות כי הסב פוגע מינית גם בילדה, גן בבן (וראה תסקיר שירותי הרווחה מיום 17.09.2018).
- תלונת אמה של הנתבעת נגד האב.
- הנתבעת פנתה ושבה ופנתה לגננת, לפסיכולוגית, לרווחה, לרופאה ולחדר 4, בטענה כי הקטינה נפגעה מינית.
- אשר ללוח הזמנים, בצדק כתבו התובעים בסעיף 23 לסיכומיהם:
- בהינתן כל הרקע העובדתי המתואר לעיל סבור אני, על-פי הנטל הראייתי הנדרש, כי למעשה רקמה הנתבעת רקמה עלילתית סבוכה בלא כל בסיס עובדתי.
- סבור אני וכך גם קובע, כי הנתבעת, אחר כך בהשתתפות אחותה, שמה בפי ילדיה לגבי הסב את הכינוי "סבא פופו", על-מנת להתאים שפע הקלטות שבוצעו, לאמירה "סבא נוגע לי בפופו".
- בית הנתבעת היה ערוך כל העת להקלטת הילדים וסבור אני כי "הוסבר" להם כי רצוי ויספרו זוועות על הסב.
- בכך ואולי גם בהדרכות על-ידי הנתבעת, שלא הוקלטו כמובן, יש להסביר את הגדלת הזוועה שבתיאורי הילדים עד כדי אמירה מופרכת שאין לה בה כל אמון, לפיה כאילו אמר הסב לילדה "סבא רוצה לאונן".
- הדברים נשמעים לי כבידוי ראיות של ממש.
- אין אני נותן אמון בעדות אחות הנתבעת, כאילו היתה סיבה סבירה להניח כי הסב מתעלל בילדים.
- התלונות והטענות שהוטחו בסב, באמצעות משטרת ישראל, על פגיעות מיניות שביצע שעה שכלל לא נכח במקום בו התעלל כביכול, רק מעידות על התנהלות הנתבעת.
- בעיני הנתבעת ומסייעה, קידשה המטרה לפגוע באב ובסב, את האמצעים.
- שוכנעתי כי הנתבעת פנתה לגורמים שונים, בהבינה חובתם שלא להתעלם מתלונותיה וכך, ובכל פניה נוצרה כביכול פניה למשטרה או לרווחה מגורם שהוא "ניטראלי":
- אחות האם.
- הגן שדווח על-ידי האם.
- הרופאה שדווחה על-ידי האם.
- הליכה לחדר 4.
וכו'.
- זהו בעצם שידור, ושידור חוזר, של מידע שנקבע על-ידי משטרת ישראל והרווחה כחסר כל בסיס, ממספר מקורות שניזונו כולם מהאם, במטרה לטעון כי כביכול לא רק האם טוענת לפגיעה מינית.
- ביום 01.04.2019, אגב דיון בבקשה נוספת של האם לצו הגנה, כתבתי כך:
"האם פשיטא שונאת את הסב וגם את בנו של הסב אין היא מחבבת במיוחד. הסב כלל לא פגש את הילדים באותו יום בו מיוחסים לו האירועים".
- כלל הוא כי כאשר קורסת גרסת צד, משליך הדבר על אמינות גרסתו כולה (וראה: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, סו(2) 772 {פמ"מ – 05.08.2013}).
- לצערי, איני רואה באם שבפניי "לביאה המגנה על גוריה" אלא יותר מי שבמקרה הטוב לקחה אמירה, אשר במקורה מי יודע מה היתה, ורקמה סביבה עלילת עתק.
- התנהגות שכזו גם בלתי חוקית היא וגם גורמת לי לקבוע שאין זה הגיוני כי האם באמת האמינה כי הסב פגע בילדים.
שאלת האחריות
- מסכים אני עם באי כוח הנתבעת בכמה מאמרותיו בסיכומיו. מסכים אני כי אין בנמצא שום תחשיב נזק או הצבעה על נזק ספציפי; מסכים אני גם (וראה: "ה"ט 47671-11-19") כי התובענה אינה יכולה "להישען" על סעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה, משתם ההליך שם.
- סבור אני כי אכן, בהינתן האמור לעיל אין עניינו בחוק איסור לשון הרע, אך לאו דווקא מן הטעמים שציינה הנתבעת, מעמוד 10 לסיכומיה.
- בסוקרי את הפסיקה לעיל, הסברתי את המתח שבין הרצון לעודד את הציבור לדווח בכל מקרה חשש לפגיעה באדם בכלל ובחסרי ישע בפרט, אל מול הרצון לחסום עלילות שווא ותלונות שווא.
- באותו מתח גובר האינטרס של דיווח וביטחונו של אדם על אינטרס מניעת העלילה, שאם תוכח, תרופה לה תימצא במסגרת אחרת.
- אכן, שוכנעתי כי אין לנתבעת הגנת "אמת דיברתי" ואולם, פרסום במובנו הרגיל שנועד לפגוע ולהשפיל, במובנו הרחב – לא היה.
- הגשת תלונות שווא אינה צריכה דרך כלל להיות מטופלת במישור איסור לשון הרע. מדובר במעשה חמור יותר המאיים לא רק על שמו של אדם אלא גם על חירותו, יחסיו עם יוצאי חלציו ועוד.
- כל כמה שאני מאמין כי הנתבעת פעלה כדי "לייצר ראיות", אין בדעתי לפעול במישור "לשון הרע" כל עוד הוגבלו פעולות הנתבעת לגופי בדיקה.
- את טענת ה"אמת בפרסום", או יותר נכון האמת של הנתבעת כהצדק לפעולתה, מביאה הנתבעת בהישען על שתי הקלטות, וכך ציטטה בסעיף 67 לסיכומיה:
......................
.......................
- מדובר בהקלטה מאוחרת, בגרסה שאני מאמין כי הושתלה בקטינים על-ידי הנתבעת ומשכך אין הנתבעת יכולה להסתמך עליה כאילו הקלטות אלו הניעו אותה לפעולה. אולי תוכל אפילו לומר כי מן ההקלטות תלמד את ההדרכה.
- נותרנו עם שלוש עילות שיכולות להצדיק את התובענה. הראשונה שבהן היא הפרת חובה חקוקה.
- בסוקרי את הפסיקה קודם לכן, הראיתי כי קיימת עלילה לצורך פגיעה בקשר המשפחתי – הפרת חובה חקוקה היא.
- ארחיב ואפנה להוראת סעיף 238 לחוק העונשין ובזו הלשון:
"הבודה ראיה, שלא בדרך של עדות שקר או של הדחה לעדות שקר, או המשתמש ביודעין בראיה בדויה כאמור, והכל בכוונה להטעות רשות שיפוטית או ועדת חקירה בהליך שיפוטי, דינו - מאסר חמש שנים."
אמור מעתה כי אכן, יש לראות בנתבעת מי שהפרה חובה חקוקה.
- העוולה השניה הראויה לענייננו היא שאלת עוולת הנגישה. על היסודות הנדרשים בה הצבעתי קודם לכן.
- במרכז עניין זה נמצאת השאלה האם מראש ידעה הנתבעת כי היא נוקטת הליך נפל בכוונה להזיק לתובעים.
- את העובדות מבחינת הנתבעת, אשר "הוציאו אותה אל הדרך", תיארה הנתבעת בשולי סעיף 45 לסיכומיה, כך:
..................
- המילים "סבא פופו ...."; "פופו פויה" כשלעצמן אינן יכולות בהכרח להביא למסקנה או חשד למעשה פלילי, זולת אם השומע רוצה לייחס להם משמעות כזו ואח"כ להדריך ילדיו מה לומר. ואוסיף כי אכן בוצעה על-ידי הנתבעת הטמעה אצל הילדים, בכינוי הסב "פופו" במובן איבר מין.
- כנראה שהורה סביר היה מבקש לברר במה מדובר בטרם יחשוד דווקא בפדופיליה, אך בכך אין די כדי לכנות את הפניה הראשונה למשטרה כנגישה.
- אלא מאי, ששאר מעשי הנתבעת, בניסיון לייחס לסב עבירה פלילית גם לאחר שלא נמצא לדבר בסיס והעניין הסתיים בחוסר אשמה, תוך ניסיון לייחס לסב מעשים שיש לו לגביהם טענת אליבי – אלו כבר נכנסים לתחום עוולת הנגישה.
- לתחומה של עוולת הרשלנות נכנסת הנתבעת בוודאות.
לא רק שאדם סביר ונבון לא היה נוהג כפי שנהגה הנתבעת, לרבות שתילת גרסה בפי קטינים – גרסה ההולכת ונעשית קשה יותר ויותר מפעם לפעם, אלא שאפילו אדם הגון לא היה נוהג כך.
- מדיניות משפטית ראויה מבקשת להתנער מכל ניסיון לאמירות כוזבות ובוודאי פעולה של ממש לבידוי ראיות, או שיבוש הליכי חקירה ומשפט, קל וחומר שקטני קטינים הופכים חומר ביד היוצר.
- על עניין זה כתב המלומד, דוקטור יואב מאז"ה בספרו "תלונות שווא בגין עבירות מין ואלימות במשפחה", בין השאר בעמוד 21 ואילך, גם כך:
- לבסוף, ובהישעני גם על פסק דינו של כבוד סגן הנשיא, השופט נ. פלקס אשר הבאתי לעיל,
אומר כי יש בכאן הפרה בוטה מצד הנתבעת של מה שכונה בפסיקה "החוזה המשפחתי" וחובת ההגינות הנובעת הימנו.
- אם נהא כנים, נראה כי אין מדובר ברשלנות סתם, גם לא בפזיזות אגב "עצימת עין" לתוצאה. מדובר בכוונה רעה כפשוטה.
שאלת הפיצוי
- ב"תלה"מ 51455-03-17", גם שם הועלו תלונות שווא חמורות בדבר פגיעה מינית כביכול, וכתבתי כך:
"
- צריך להבין כי למעשה מדובר בעשיה אחת, בדרגות חומרה משתנות של הנתבעת.
לא דומה בין זה שאינו טורח לעודד חידוש קשר לנתבעת כאן, אשר הגישה תלונות שווא, פנתה לגורמים נוספים אף התמידה שנים בחתירה לניכור, בהחמירה צעדיה מעת לעת.
- ההתנהלות היא אשר תשתקף בכמות הפיצוי, אך אין טעם לחשב לחוד לשון הרע, לחוד תלונות שווא, לחוד עוגמת נפש וכו'.
- מאליו ברור כי עניין לנו באומדנא ולצורך הפסיקה אין גם צורך בהוכחת נזק ספציפי (וראה: ת"א (ת"א) 2328/99 טיומקין נ' עיריית תל אביב – יפו {פמ"מ – 14.05.2000}).
- לטעמי, פסיקת עשרות אלפי ₪ ברף הנמוך, אין בה להרתיע הורים מנכרים, כשחלקם רואה עצמו שרוי ב"מלחמת קודש" ושום דבר שתראה ותוכיח לא ישכנעו כי ההורה האחר אינו "דמוני".
- הורים מנכרים ממהרים להטיח בזולת את ההאשמות האיומות הסובבות סביב מין ואלימות (וראה: בע"מ 6327/08 פלוני נ' פלונית {פמ"מ – 10.09.2008}), בכך מקשים הם על זיהוי הורים מסוכנים של ממש.
- אם על-מנת להכחיד אלימות, נפסק פיצוי בסך כ- 500,000 ₪ בבית המשפט המחוזי בירושלים (וראה: עמ"ש (י-ם) 42920-05-13 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 03.09.2013}), אז יש צורך בפסיקת סך משמעותי גם כלפי הורה מנכר.
- בשורת פסיקה (וראה: ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס {פמ"מ – 07.07.2011}) הבנו כולנו כי בדין הישראלי קיים המושג "פיצוי עונשי" או "פיצוי מוגבר".
- מבג"צ 891/05 תנובה בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (פמ"מ – 30.06.2005), למדנו כי, דרך התנהלות בעל דין, גם בה קריטריון חשוב בפסיקת חיוב כספי.
- עוד למדנו כי פיצוי מוגבר משקף גם את סלידת הדין מהתנהגות שיש להסתייג ממנה.
- לא מצאתי שום דרך תחשיב סבירה המתקבלת על הדעת, לפיה, שם התובע תביעתו בסך כ- 300,000 ₪. יחד עם זאת, ברור כי הפיצוי הנפסק אינו צריך להיות נמוך מזה האפשרי על-פי חוק איסור לשון הרע למשל, אך לאו דווקא בסך המקסימאלי.
- ברור לי גם כי הפסיקה אשר פורסמה עד כה לא הביאה להרתעה הנדרשת."
- ב"תמ"ש פלוני", כתב סגן הנשיא, כבוד השופט נ. פלקס, גם כך:
"
- האיש טען אך לנזק לא ממוני, אשר הערכת הפיצויים בגינו משימה קשה היא, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. ראו: ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242, 1254 (1952); ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה (1) 920, 930 (1999) (להלן - "עניין עמר"); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 1, 27 (2003). בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו. ראו: ע"א 1081/00 אבנעל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005). בפסקי דין עדכניים נפסקו סכומים גבוהים מבעבר. ראו: ע"א 398/99 קופ"ח של ההסתדרות נ' דיין, פ"ד נה (1) 765 (1999); ע"א 4022/98 הטכניון נ' טויסטר (1999). המגמה הברורה איפוא, היא להורות על העלאת רף הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. ראו: עניין עמר, בעמ' 930; ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרב ניסים זאב, פ"ד נה (5) 241, 275 (2001); והשוו: א' ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה" ספר שמגר (כרך ג', תשס"ג) 21, 61-62.
- מסקירת פסיקת בתי המשפט הדנה בשיעור הפיצוי הכספי שנקבע בגין נזק לא ממוני שהסב הורה אחד למשנהו מחמת הסתת הילדים עד לכדי ניתוק קשר, עולה המסקנה לפיה המגמה במרוצת השנים היא להעלות את רף הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, תוך התחשבות במשך הנתק ואופיו, שיעור תרומת ההורה המסית לסרבנות הקשר, ופועלו של ההורה האחר. בתמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית (2007) נקבע פיצוי בסך 10,000 ₪ תוך שלתובע יוחס אשם תורם, ודוק עת ניתן פסק דין זה הייתה הקטינה שבעניינה עסק רכה בשנים, ודומה שעל אף שנפגע הקשר בינה לבין התובע, לא נותק לחלוטין והיה סיכוי ממשי לשיפורו. בתמ"ש (י-ם) 6423/02 א.ל נ' ש.ה. (2011), נקבע כי לאם הנתבעת אך תרומה מסוימת להתנכרות הקטין להורה, בהימנעותה מלעודד קשר סדיר עם האב, מאידך, נקבע לאב אשם תורם בשיעור של 25%, ונפסקו פיצויים בסך 15,000 ₪. בתמ"ש (י-ם) 48750-07-12 י.ש. נ' צ.כ. (2015), חויבו סבים המסיתים קטין כנגד הורהו, שגרמו לנתק ארוך שנים בינו לבין אביו, בפיצוי בסך 50,000 ₪. בתמ"ש (ת"א) 3970-06-15 פלוני נ' פלונית (2016), נפסק פיצוי בסך 36,000 ₪, אך זאת בהתחשב בקיומו של קשר טכני שנותר בין האב לקטינה, ובשים לב למצבה הכלכלי הדחוק של האם. בתמ"ש (ת"א) 58854-07-14 פלוני נ' פלונית (2019) נפסק פיצוי בסך 250,000 ₪, בשל ניתוק הקטין מהאב במשך שנים רבות, ובשל פועלה האקטיבי של האם שהפרה באופן תדיר החלטות בית המשפט, ופעלה באופן מכוון למחיקת דמות האב מחיי הקטין, ובשים לב למסכת הייסורים הקשה אותה נאלץ לעבור האב. בתלה"מ (ת"א) 51455-03-17 נ.א.מ. נ' ש.כ. (2020), במקרה, אשר מאפייניו דומים למקרה דנן - נפסק פיצוי בסך 150,000 ₪. באותו מקרה העלילה האם על האב, כי הוא אלכהוליסט הפוגע מינית בבנו, וגרמה לניתוק הקשר שבין האיש לבין הקטין (בן 12 עת ניתן פסק הדין) משך שלוש שנים עד למועד מתן פסק הדין.
- סקירת פסיקתם העדכנית של בתי המשפט בתביעות לשון הרע, אגב פרידת בני זוג, מלמדת, כי שיעור הפיצוי הנוהג בשל פרסום לשון הרע במקרים דומים למקרה דנן - הם מקרים בהם בוצעו מספר פרסומים, בכוונה לפגוע, אשר ייחסו לנפגע עבירות אלימות ומין - הוא סך 50,000 ₪. כך בתמ"ש (י-ם) 41127-09-15 ש.י.ג. נ' י.ג. (2016) חוייב איש לפצות את גרושתו בסך 75,000 ₪, בשל פניות רבות אל הממונים עליה בעבודה, עמיתיה, שכניה ומכריה, אשר היה בהן משום לשון הרע (הסכום הופחת על ידי בית המשפט המחוזי לכדי סך 50,000 ₪); בתלה"מ (נצרת) 30290-05-18 א.כ. נ' א.כ. (2019) חויבה אישה לפצות את גרושה בסך 50,000 ₪, בגין שני פרסומי לשון הרע שנשלחו אל לשכת הרווחה ומקום עבודת הגרוש, אשר תוכנם מייחס לו עבירות פליליות, לרבות פגיעות מיניות; בתמ"ש (ת"א) 16092-04-16 פלוני נ' פלונית (2017) חויבה אישה לפצות את גרושה בסך 30,000 ₪, בגין שתי תלונות שהגישה אל המשטרה, בהן טענה לאלימותו כלפיה.
אכן קיימים אף מקרים בהם נוכח מספר רב מאד של פרסומים, אשר כוונתם לפגוע, נקבע חיוב גבוה משמעותית. ראו לדוגמא: עמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (2014) בסעיף 65 לפסה"ד. לעומתם נמצא מקרים בהם, נוכח מהות לשון הרע - אשר אף היא נעשתה בכוונה לפגוע, וייחסה לנפגע הזנחה מסוימת של קטינים, אך לא ייחסה לו מעשי אלימות ופגיעות מיניות, נפסק סכום פיצוי נמוך באופן משמעותי. ראו לדוגמא: תלה"מ (י-ם) 56328-06-18 ח.ל. נ' ר.א.א. (2019).
דומה שאחד הטעמים שביסוד הריסון בפסיקת פיצוי, בגין נזק לא ממוני, נוכח לשון הרע שפורסמה אגב סכסוך זוגי, הוא החשש מהצפת בתי המשפט בתביעות בשל לשון הרע, אף כאשר עסקינן בפרסומים שנעשו מתוך סערת רגשות, ללא כוונה לפגוע. מובן שיסוד זה אינו קיים, כאשר עסקינן במהלך של הכפשה מכוונת, חוזרת ונשנית, כמקרה דנן. השוו: עמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (2014) בסעיף 65 לפסה"ד.
- נוכח האמור סבורני, כי יש להעמיד את סכום הפיצוי אותו על האישה לשלם לאיש, בגין נזקיו הלא ממוניים, אשר נגרמו בעטיה, הן נוכח שלושה פרסומי לשון הרע אותם פרסמה אודותיו כאמור, והן נוכח הסתתה את הילדים, באופן שהוביל לניתוק הקשר בינם לבין האיש, בסך כולל של 250,000 ₪."
- בוודאי שער אני לכך כי לניכור הורי לא הגענו ואין לפסוק פיצוי, כאילו צלחה מלאכת הנתבעת כדי פגיעה בקשר, יכול וזו לא כוונתה.
ואולם, הסיכון לפגיעה בקשר קיים והבעה של הטחת אשם כוזב באלימות מינית גם הוא קיים.
- חזרנו אפוא לקביעה כי שיעור הפיצוי, באין נזק ספציפי, עניין הוא לאומדנא של בית המשפט השוקל את חומרת הדברים, הן את הנזק הרגשי והנפשי העשוי להיגרם או שנגרם, גם את הדרך שבה ניהלה הנתבעת את דרכיה (וראה: בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא {פמ"מ – 30.06.2005}).
סוף דבר
- הנתבעת תפצה כל אחד מיחידי התובעים בסך 40,000 ₪ (80,000 ₪ בסך הכל).
- בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בסך 50,000 ₪.
- ניתן היתר לפרסם פסק דין זה, ללא כל פרט מזהה אודות הצדדים.
- המזכירות תסגור התיק.
ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"א, 24 מאי 2021, בהעדר הצדדים.