פס"ד בתביעה רכושית לקביעת שותפות בדירת מגורים, איזון זכויות סוציאליות ועוד

עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בתביעה רכושית שהגיש התובע ובה עתר לסעדים הבאים: קביעה כי דירת מגורים הרשומה על שם הנתבעת בלבד היא משותפת; איזון משאבים בזכויות סוציאליות של הצדדים; איזון ברכבי הצדדים; איזון בכספים שלקחה האישה מכספי בר המצווה של הבנים, תשלומי ביטוח של אחד הבנים.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים

הצדדים נישאו בחודש 5/2002 ונולדו להם 4 ילדים.

בסוף שנת 2011 רכשה הנתבעת דירת מגורים ב*** הידועה כגוש XXX חלקה XX תת חלקה X. הדירה נרשמה ע"ש הנתבעת בלבד. הדירה שימשה למגורי הצדדים וילדיהם עד לפרידת הצדדים (בתחילה כדירה שכורה ובהמשך כאמור נרכשה ונרשמה על שם הנתבעת) (להלן: "דירת המגורים" ו/או "הדירה"). לדירה יש משכנתא המשולמת מדי חודש בחודשו מחשבון בנק של הנתבעת. הדירה היא במוקד המחלוקת בהליך זה.

בשנת 2012 התעורר משבר בין הצדדים והתנהל הליך בנושא מזונות הילדים בבית הדין הרבני. לאחר מכן שבו הצדדים לשלו"ב ואף נולדה להם בתם הצעירה בשנת 2017.

הצדדים נפרדו סביב חודש 11/2018 (לא צויין מועד מדוייק).

בתחילת שנת 2019 הוגש הליך י"ס לבית הדין הרבני (לא צויין מועד מדוייק). הליך שלא צלח.

התביעה הוגשה בחודש 5/2019.

הצדדים התגרשו בשנת 2019.

בתיק התקיים קד"מ אחד ודיון הוכחות אחד. הוגשו סיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.

דיון והכרעה

טענת האיש לשיתוף ספציפי בדירת המגורים – עיקר ההליך נסוב סביב המחלוקת הנוגעת לדירת המגורים.

לטענת התובע למרות רישומה של הדירה ע"ש הנתבעת בלבד, מדובר בדירה משותפת שנרכשה מכספי הצדדים בתקופת נישואיהם. לטענת התובע הנתבעת הטעתה אותו והציגה לו מצג במהלך חיי הנישואין ועת נרכשה הדירה כי מדובר בדירה משותפת. לטענת התובע התשלומים שהוצגו על ידי הנתבעת ששולמו על ידי אימה של הנתבעת מקורם בכספים של הצדדים שהוחזקו על ידי אימה של הנתבעת. התובע טוען כי מדובר בנכס המרכזי של הצדדים שנרכש בתקופת הנישואין, דירת המגורים ששימשה את הצדדים וילדיהם בתחילה בשכירות ולאחר מכן בבעלות. לטענת התובע ההסכמה בין הצדדים וחלוקת התפקידים ביניהם הייתה שהנתבעת עובדת מחוץ לבית והוא *** והוא עבד מעת לעת בעבודות מזדמנות. כמו כן טוען התובע שכספים שקיבל הועברו כל השנים על ידו לנתבעת או לאימה של הנתבעת ושימשו מחשבונה לתשלום עבור משק הבית המשותף ולתשלום המשכנתא. התובע מדגיש כי הצדדים לא ערכו הסכם ממון להחרגת הדירה וגם בשל כך יש לראות את הדירה כמשותפת. כמו כן מדגיש כי המסמכים שחתם עליהם בעת רכישת הדירה (תצהיר ומסמכי משכנתא) היו תוצאה של לחצים שהופעלו עליו מצד האישה ואין להתחשב בהם כראיה המעידה כי הדירה היא של האישה בלבד.

לטענת הנתבעת דין התביעה לגבי הדירה להידחות. לטענת הנתבעת הדירה נרכשה מכספים של אימה ועל כן גם נרשמה על שמה בלבד (כתנאי שהציבה אימה). לטענתה היה ברור וידוע לשני הצדדים כי הדירה היא בבעלותה בלבד, ועל כן התובע חתם על תצהיר (נספח 5 לכתב ההגנה) וכן על מסמך "ויתור על זכויות במקרקעין ןהצהרת בן זוג של לווה" בפני נציג הבנק עבור לקיחת המשכנתא (צורף בנספח 5 לכתב ההגנה) – בהם הוא מציין מפורשות כי אין לו זכויות בדירה. לטענת הנתבעת, התובע לא תרם דבר למשק הבית המשותף החל משנת 2012 והיא הסתדרה רק בסיוע של בני משפחתה ותרומות. לטענתה התובע לא שילם את המשכנתא והיא שילמה אותה בעזרת אימה ובני משפחתה בלבד. לטענתה לא בכדי לא ביקש התובע להירשם כבעל הזכויות בדירה מאחר והיה ידוע לו וברור כי הדירה היא של הנתבעת בלבד.

אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו בדירה בשכירות (הנתבעת ציינה בכתב ההגנה כי היה מדובר בשנה אחת בלבד), ולאחר מכן בחודש 12/2011 הדירה נרכשה. הדירה נרכשה על שם האישה בלבד, וכך גם נרשמה.

הסכם הרכישה לא צורף בהליך. את מועד הרכישה ניתן להסיק ממסמך של הבנק ותצהיר הרוכשת משנת 2011 (לגבי מסמכים אלה בהמשך). על התנהלות הנתבעת בעניין זה – בהמשך.

התובע טוען בתצע"ר בסעיף 17 כי הדירה נרכשה בסכום של 1,305,000 ₪ מתוכם משכנתא בסך של 840,000 ₪. לטענת התובע בסעיף 19 לתצע"ר הדירה נרכשה מכספים משותפים לרבות הכנסותיו של התובע ושל הנתבעת שהועברו לאימה של הנתבעת. הוא מכחיש כי הדירה נרכשה מירושות של הורי הנתבעת. התובע מדגיש כי הוריה של הנתבעת חיו בשכונות מצוקה ובמצב כלכלי נמוך מאוד ולא ייתכן גם שנתנו לנתבעת סכומים כאלה ולא חילקו אותם בין שאר ילדיהם. לטענת התובע בסעיף 35 לתצע"ר לכל אורך השנים ניהלה האישה בסיוע אימה את ענייני הכספים וחשבון הבנק. הוא מציין כי בחלוקת התפקידים ביניהם הוא עסק בלימודי תורה והאישה עבדה וטיפלה בענייני הכספים. כספים שהיו לו מהכנסות ועבודות מזדמנות הפקיד בידיה של האישה לשימוש לצרכי הבית (סעיפים 36-39 לתצע"ר).

הנתבעת טענה בכתב ההגנה בסעיף 4 כי הדירה נרכשה עבורה בלבד על ידי אימה ובמימונה. לטענת הנתבעת אימה דרשה כתנאי לרכישת הדירה ומימונה שהיא תרשם על שם הנתבעת בלבד וכן כי התובע יצהיר שאין לו כל זכות או טענה הקשורה לדירה.

בהמשך הנתבעת טענה לגבי מימון הדירה בכתב ההגנה כי:

בעניין זה טען התובע לגבי הירושה של סבתא של הנתבעת כי היא נפטרה עוד בשנת 2007-2008 (סעיף 19 לתצע"ר) וכי אין מדובר בקבלת ירושתה ושימוש בה. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור את טענתו זו.

בתצע"ר של הנתבעת הייתה גרסה אחרת לגבי הסיבה לרכישת הדירה:

הנתבעת צירפה מכתב מרב שבו ציין כי בשנת תשע"ב (2011) (צורף כנספח 6) השנה בה נרכשה הדירה שזו לשונו:

הנתבעת לא הביאה את הרב לעדות, לא הבהירה כלל מה פשרו של המכתב ולמי נועד.

הנתבעת לא הצליחה לתת גרסה סדורה כמה עלתה הדירה, כיצד בוצעו התשלומים, כמה משכנתא נלקחה.

לכתב ההגנה צירפה הנתבעת (נספח 4) 2 שיקים של אימה המעידים לטענתה כי האם רכשה עבורה את הדירה:

צורף צילום שיק מחשבון הבנק המשותף של הורי הנתבעת מיום 29.12.2011 ע"ס של 200,000 ₪. לא כתוב לפקודת מי השיק.

צורף צילום שיק מחשבון הבנק המשותף של הורי הנתבעת למוכרת הדירה מיום 15.1.2012 ע"ס של 100,000 ₪.

סך השיקים שצורפו לכתב ההגנה מסתכמים בסך של 300,000 ₪.

בתצע"ר בנספח 7 צורפו שוב אותם שיקים. כמו כן הופיע על העמוד שבו צילומי השיקים הערה בכתב יד – שלא ברור מתי נכתבה ועל ידי מי – שהתקבלו 90,000 ₪ במזומן.

כך שלפי שיטתה של הנתבעת בתצע"ר הסיוע של הוריה מסתכם בסך של 390,000 ₪.

בתצע"ר צירפה הנתבעת בנספח 7 בקשת הלוואה לדיור מבנק הפועלים. ממסמך זה עולים הנתונים הבאים. צוין כי התכנית למימון מורכבת מ:

עזרה מההורים ששולמה – 290,000 ₪.

עזרה מההורים – 175,000 ₪.

קרי לפי מסמך זה העזרה מההורים הינה בסך של 465,000 ₪.

סכום המשכנתא שהתבקש 840,000 ₪ (זהו הסכום שהתובע ציין עוד בכתב התביעה לגבי רכיבי הרכישה). צורף לנספח 7 צילום שיק של הבנק למוכרת הדירה על סך 840,000 ₪ מתאריך 8.5.2012.

עוד צויין במסמך זה כי ערך הנכס הוא: 1.2 מיליון ₪.

בסיכומיה טענה הנתבעת כי הדירה נרכשה עבורה במימון הוריה במתנה.

בסיכומים טענה הנתבעת כי המימון על ידי ההורים היה באמצעות 2 המחאות בסך של 300,000 ₪, ותשלום במזומן בשתי פעימות בסך של 165,000 ₪. היא טענה כי הסכום הכולל שניתן מהוריה הסתכם בסך של 465,000 ₪. היא הפנתה למסמכים שצירפה לתצע"ר. היא לא התייחסה לכך שהציגה 2 גרסאות אחרות: בכתב ההגנה צירפה ראיות לתמיכה של 300,000 ₪ ובתצע"ר בראיות שהביאה (לא במסמך מהבנק) היה לשיטתה אישור על 390,000 ₪. המסמך מהבנק מעיד על עזרה מההורים בסך של 465,000 ₪.

הנתבעת לא הציגה נתונים פשוטים של עלות הדירה וכיצד מומנה. היא לא ידעה להשיב על כך גם בחקירתה. הגרסאות לגבי מחיר רכישת הדירה השתנו מספר פעמים: (1,280,000 ₪; 1,200,000; 1,300,000 ₪).

טענות הנתבעת לגבי מי רכש עבורה את דירה השתנו שוב שוב ושוב בין אימה לבין הוריה. בסיכומיה הופיעה גרסה חדשה: כי מימון רכישת הדירה נעשה מכספי הוריה של הנתבעת ובפרט אימה. זאת ללא פירוט וללא הסבר (סעיף 13 לסיכומים). כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה מדוע לא ציינה סכומים ברורים וצירפה אסמכתאות, תשובתה הייתה: "אין לי פה. לא, לא ביקשתם" (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 69 שורות 2-4).

הנתבעת צירפה תצהיר מיום 29.12.2011 של מוכרת הדירה (נספח 7 לתצע"ר של הנתבעת). לא ברור מדוע נדרש היה להחתים את מוכרת הדירה על תצהיר זה ולשם מה הוא נועד. הנתונים שמופיעים בתצהיר הם:

הסכם המכר נחתם ביום 28.12.2011.

התקבל תשלום במזומן בסך של 165,000 ₪ (בתשלום של 90,000 ₪ ובתשלום של 75,000 ₪ - לא צויין המועד ולא ממי התקבל). גם פה מדובר בנתונים שלא הופיעו טרם לכך גם לא על ידי הנתבעת.

29.12.11 התקבלה המחאה בסך של 200,000 ₪ צויין כי מדובר היה בהמחאה על שם אימה של הנתבעת (למרות שבהמחאה שצירפה הנתבעת מופיע כי מדובר בחשבון של שני הוריה).

29.1.2012 התקבל סכום של 100,000 ₪ בהמחאה של אימה של הנתבעת (למרות שבהמחאה שצירפה הנתבעת מופיע כי מדובר בחשבון של שני הוריה).

לא ברור כיצד יכלה המוכרת להצהיר על קבלת תשלום ביום 29.1.2012 שעה שהתצהיר נחתם במועד מוקדם יותר ביום 29.12.2011. לכך לא ניתן הסבר ופשר על ידי הנתבעת למרות שהתובע הצביע על תמיהה ביחס לכך.

בתצהירה של המוכרת צוין כי מצורף העמוד הראשון של הסכם המכר – אולם בתצע"ר הוא לא צורף.

מתצהירה של המוכרת עולה כי שולם לה (לפני תשלום של הבנק למשכנתאות) סך של 465,000 ₪.

מוכרת הדירה לא הובאה לעדות. גם אם אלך לקראת הנתבעת ואבחן את תוכן התצהיר (למרות העדר הבאת המוכרת לעדות), גם תוכן התצהיר מעלה תמיהות לגבי גרסת הנתבעת. הסכומים בתצהיר המוכרת שונים מטענותיה הקודמות של הנתבעת ורק מעלים תהיות נוספות לגבי גרסתה. כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה מדוע לא הביאה את המוכרת להעיד השיבה: "אם השופטת תרצה, אני אביא את מי שצריך" (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 75 שורות 24-26).

התובע צירף בנספח ד' לתצע"ר פרטים חלקיים לגבי הכנסותיו בחלק מהתקופות. וכן תדפיסי חשבון בנק על שמו בלבד מיום 1.9.2015 ועד 8.11.2019 וכן דפי חשבון בנק משותף משנת 2022 ועד לסגירת החשבון בחודש 10/2012.

צורפו מסמכים שחלקם לא יכול להיחשב כראיות עבור הכנסות התובע. צורף עמוד בכתב יד ובו סיכום של הכנסות התובע מכוללים, מקום עבודה ***, חנות ***, תמיכה כספים עבור לומדי תורה בסך של 1,200 ₪ לחודש בין השנים 2006-2016 – אולם מדובר במסמך בכתב יד שלא צויין מי כתב. אין מדובר בתצהיר ולא צורפו אסמכתאות נדרשות לתמיכה במלוא הטענות.

צורף אישור מיום 18.11.2011 מכולל שבו אישור כי קיבל מלגה בסך של 1,500 ₪ לחודש במשך שנה.

צורף אישור מכולל אחר שמשנת 2014 קיבל התובע מלגה בסך של 1,500 ₪ לחודש ועוד 2,000 ₪ במהלך שנה בחגים וארז ירקות ופירות כל שבוע.

צורף אישור מכולל אחר שבשנת 2001 עד 2011 למד בכולל וקיבל מלגה של 1,400 ₪.

צורף אישור על עבודה ב"****" בשנים 2013-2014 בסך של 2,000 ₪ לחודש.

צורף אישור על עבודה ב"***" עבור 3 חודשים בסך של 2,400 ₪ לחודש בשנת 2019.

צורך אישור מבית ספר ** כי התובע עבד בבי"ס כ*** מחודש 10/2014. צורפו גם תלושי משכורת מחודש 12/2014-5/2016 בממוצע כ-1,700 ₪ לחודש.

בחינת תדפיסי חשבון הבנק של התובע בנספח ד' לתצע"ר לתקופה שבין 1.9.2015 ועד 8.11.2019 מעלה את המסקנות הבאות:

בכל חודש יש הפקדות מזומן של כמה מאות ₪. התובע לא פירט לגבי הפקדות אלה. סכום זה לא כולל את ההפקדות מהכולל שמפיעות ואז מצויין כי מדובר בישיבה.

הייתה הפקדת המחאה ביום 3.7.2016 בסך של 4,450 ₪ שלא פירט מה מקורה ועבור מה היא. יש הפקדות מבנק המזרחי בסך של 1,000 ₪ שלא פירט מה מקורן ועבור מה הן.

יש עוד הפקדות והכנסות לא שניתן להבין מה מקורן. בנוסף, כאשר נבדקים חשבונות הבנק של התובע האם יש בהן העברות בנקאיות של התובע לחשבון הנתבעת או אימה, עולה שאין העברות כספיות לחשבון אחר. יש משיכות מזומן ותשלומים שונים.

התובע צירף בנספח ד' לתצע"ר דפי חשבון לחשבון בנק משותף של הצדדים משנת 2002 ועד 31.10.2012. בחינת תדפיסי החשבון מעלה כי העו"ש של הצדדים לא עבר באף שלב את הסך של 55,000 ₪. במרבית הזמן היו בעו"ש כמה אלפי שקלים בודדים ₪ ביתרת זכות. החשבון נסגר ביום 29.10.2012. אין בחשבון עדות כפי שטען התובע כי הצדדים חסכו כספים מספיקים על מנת לרכוש את הדירה.

התובע נחקר לגבי ההתנהלות הכלכלית לאחר רכישת הדירה והדגיש כי המשיך והעביר כספים לנתבעת (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 32 שורות 21-25).

הנתבעת צירפה בנספח 11 לתצע"ר דפי חשבון בנק מהבנק שלה החל מחודש 1/2012 – קרי לאחר רכישת הדירה – ועד לחודש 1/2020. מדפי הבנק של הנתבעת עולים הדברים הבאים:

מופיעות הפקדות מתלמוד תורה כמה מאות שקלים בכל חודש – 500 ₪ - שטיבן לא הובהר – האם מתקבל עבור התובע (כפי שהוא טען) או עבור הנתבעת (כפי שהיא טענה).

יש העברה מחשבון הבנק של הנתבעת לתובע למשל בחודש 5/2012 העבירה הנתבעת לחשבון התובע 1,000 ₪. עובדה שאינה מתיישבת עם טענתה על הפרדה ועל העדר שיתוף. יש העברה בחודש 7/2012 בסך של 600 ₪ לחשבון המשותף של הצדדים.

מחודש 6/2012 יורדים תשלומי משכנתא בסך של כ-3,300 ₪ לחודש. עובדה שהנתבעת לא ציינה באף כתב טענות.

בחשבון הבנק רואים העברות כספיות של אימה של הנתבעת מכמה מאות שקלים ועד כ-2,500 ₪. לא בכל חודש באופן קבוע. בד"כ סך של 1,000 ₪ לחודש. יש גם העברות של הנתבעת אל אימה בסכומים דומים מעת לעת. דבר שהנתבעת לא ציינה אותו כלל (למשל בחודש 7/2013 העבירה הנתבעת לאימה 1,000 ₪).

יש הפקדת מזומן יחידה מ*** בסכום של כ-1,600 ₪. יש הוראת קבע העברה מ*** בסכום של 200 ₪.

יש הפקדות שיקים חוזרות ונשנות המגיעות למעל 1,000 ₪ בחודש שגם את פשרן לא הבהירה הנתבעת.

התובע נחקר לגבי היכולות הכלכליות של הצדדים וההתנהלות הכלכלית המשותפת והעיד בצורה מפורטת לגבי ההתנהלות הכלכלית:

"לא היה לי גישה לחשבון בנק, בחיים לא הפקדתי כסף, לא היה לי מושג אפילו מה המספר של החשבון בנק. הייתי מקבל את הצ'ק, נותן את זה לה, היא הייתה נותנת את זה לאמא שלה ואמא שלה הייתה מפקידה ומשם הייתה מושכת."

(ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 18 שורות 20-23).

בהמשך החקירה חזר התובע שוב ושוב כי מי שניהל את הדברים מבחינה כלכלית היו הנתבעת ואימה. העובדה כי לא ידע להסביר חלק מהדברים והודה כי לא היה מעורב דווקא מסייעת לחיזוק מהימנותו (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 29 שורות 22-35, עמ' 30 שורות 1-9).

גרסתה של הנתבעת הייתה כי התובע לא תרם לכלכלת המשפחה ובכתבי הטענות הופיעו טענות קשות ביותר על התנהלותו וחוסר תרומתו לרבות שימוש בסמים. בחקירתה כאשר נשאלה ישירות על טענות אלה שינתה מעט את הגרסה ואישרה כי התובע העביר לה סכומי כסף אולם לא בשיעור שהיה לשביעות רצונה (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 70). בהמשך אישרה כי מי שניהל את חשבון הבנק ואת ההתנהלות הכלכלית היו אימה והיא (עמ' 70 שורות 32-35). בכך למעשה אישרה הנתבעת את טענות התובע על ההתנהלות הכלכלית.

לסיכומו של דבר בבחינה כוללת של דפי חשבון הבנק של שני הצדדים עולה כי למרות טענותיה של הנתבעת כי התובע לא תרם דבר – הדברים אינם מדוייקים. הגרסה המורכבת שהציג התובע לגבי אופן קבלת הכספים על ידו והעברתם לידי האישה ואימה, אינה גרסה שמסייעת לו מאחר והיא קשה להוכחה. עם זאת דווקא הפרטים שסיפק התובע והבנתו כי גרסתו מורכבת יותר מחזקים את אמינותו. הצגת הדברים על ידי הנתבעת – תוך הימנעותה מלהתייחס לדפי חשבון הבנק המשותף – ואי הסבר משמעותי על ידה לגבי כספים שהופקדו באופן קבוע לחשבון הבנק שלה, מחזקים את גרסתו של התובע כי תרם לכלכלת המשפחה באופן משמעותי הרבה יותר מהנטען על ידי הנתבעת.

לטענת התובע המשכנתא שנלקחה הייתה בסך של 840,000 ₪ מבנק הפועלים. הנתבעת צירפה מסמכים מהבנק (נספח 7 לתצע"ר) המעידים כי זה הסכום. הנתבעת נמנעה מלציין בכתבי טענותיה מה סכום המשכנתא החודשי המשולם.

הנתבעת צירפה תצהיר שחתם האיש ביום 1.1.12 (צורף כנספח 5 לכתב ההגנה), ובו צויין כי: "ביום 28.12.2011 רכשה אשתי [...] דירה [...]. הנני מצהיר כי אני יודע כי הדירה נרכשה עבור הוריה של ** מכספם והדירה הזו אינה שייכת למסת הנכסים המשותפת שלי ושל **. הוריה של ** ביקשו לרכוש את הדירה, אך משיקולים שלהם ביקשו לרשום את הדירה על שם ** כאשר כאמור אין לי כל חלק בדירה ולא תהיה לי כל טענה כזו בעתיד".

לטענת התובע בסעיף 18 לתצע"ר אין לראות בתצהיר כגורע את הדירה מהשיתוף בין הצדדים מאחר ואין הוא עונה על ההגדרה של חוק יחסי ממון. כמו כן הוא מצביע על פגמים שנפלו בתצהיר: התצהיר בחלקו בלשון נקבה: "צפויה", "מצהירה" ו-"הצהרתה". אולם הוא לא מתייחס לתוכן של התצהיר (שבו אין פגמים לשוניים). אין בתצהיר כל התייחסות לכלל הרכוש של הצדדים. התצהיר נחתם בפני עו"ד של הנתבעת ולא הוסברו לו המשמעויות והתוצאות שלו.

הנתבעת לא הביאה לעדות את עו"ד שערך את התצהיר. הסבתר גם בחקירתה כי הוא היה עו"ד שערך את הסכם הרכישה עבורה (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 73 שורות 34-35). קרי הייתה חשיבות עוד רבה יותר להביאו לעדות ומכך היא נמנעה.

היא גם לא הסבירה את הפער בין הגרסה שמופיעה בתצהיר כי: "הדירה נרכשה עבור הוריה של *** מכספם" לבין גרסתה (גם המשתנה) כי הדירה הינה עבורה.

התובע בחקירתו נשאל חתימתו על התצהיר. תשובתו הייתה מורכבת וניכר היה כי הוא מנסה להמעיט מהחשיבות על חתימת התצהיר. אין מקום לטענה על כפייתו לחתום על התצהיר והיא לא הוכחה. עם זאת בחינת מכלול גרסתו מעלה כי מערכת היחסים הכלכלית הייתה מורכבת ומי שקבע את הלך הדברים הייתה הנתבעת (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 35 שורות 1-20).

הנתבעת מבקשת לקרוא לתוך עדותו של התובע הודיה כי הדירה נרכשה על ידי הוריה ושהדבר אך עורר מחלוקות בין הצדדים. אולם הדברים לא נטענו בגרסה על ידה קודם לכן. גם טענתה מי רכש את הדירה עבורה השתנתה. הסבר לתהיות שמעלה התצהיר היא לא סיפקה.

כמו כן הנתבעת צירפה מסמך "ויתור על זכויות במקרקעין ןהצהרת בן זוג של לווה" שחתם האיש בפני נציג הבנק עבור לקיחת המשכנתא (צורף בנספח 5 לכתב ההגנה) ביום 16.1.2012 (המועד לא ברור דיו).

לטענת התובע מסמך זה מהווה אישור במערכת היחסים מול הבנק ואין לייחס לו משמעות במערכת היחסים הפנימית של הצדדים. כמו כן לטענתו של התובע הנתבעת הסבירה לו כי עדיף שהאחריות למשכנתא תהיה רק שלה ותשולם רק מחשבון הבנק שלה מאחר ואם יסתבכו כלכלית לא יוכלו הנושים שלי לפעול בחשבון הבנק שלה (סעיף 43 לתצע"ר תובע).

התובע נשאל בחקירתו לגבי החתימה על האישור לבנק והסביר כי חתם על האישור מול הבנק ולטובת שלום הבית עם הנתבעת (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 39 שורות 6-19).

לטענת הנתבעת שילוב התצהיר והמסמך שנחתם מול הבנק למשכנתאות מונעים מהתובע מלהעלות טענות כעת על שיתוף בדירה. אין בידי לקבל טענה זו דיונית ומהותית.

בעמ"ש 21313-11-17 פלונית נ' אלמוני דן כב' הש' שנלר בסוגייה של השתק שיפוטי וקובע כי שעה שיש סכסוך רכושי בין הצדדים, ואין מדובר בהליך מול אותה רשות, אין מקום לחסום את דרכו של בעל הדין מלנהל את ההליך ובפרט שבהליך הקודם היה שיתוף פעולה בין הצדדים:

"42. ... שאלת השתק שיפוטי בעת שצד בוחר להעלות טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים, נדונה במספר פסקי דין. כך ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, וכשההליך המשפטי אינו תכנית כבקשתך כפי שצוין בע"א 739/13 גור בן ציון, עו"ד נ' המועצה המקומית אבן יהודה (6.10.14) [...]

43.הנה כי כן, לכאורה אם היה מדובר בהליך משפטי מול הרשות לפניה הוצג מצג זה או אחר, קמה וגם ניצבה אותה מניעות ואף בגדר השתק שיפוטי, אשר כולם מבוססים, בין השאר, על יסוד דרישת תום הלב.

אולם, סבורני כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, ובמיוחד מעת שהמערערת הייתה שותפה לאותו מצג נטען אשר אמור היה לסייע לה לקבל את האזרחות וכך גם האינטרס המשותף של שניהם. דומה הדבר לאותן נסיבות כפי שהיו בע"א 4170/14 כהן נ' כהן (14.1.16) לעניין השתק שיפוטי החל על שני הצדדים.

בלשון אחרת, ככל שבית המשפט הגיע למסקנה כי מבחינה עובדתית אשר הוצהר כלפי משרד הפנים אינו נכון ומעת שלא מדובר רק בהצהרות המשיב אלא גם בהצהרותיה של המערערת, וכך גם לאור שיתוף הפעולה ומערכת היחסים שבגין הצדדים, ככל שלא מדובר בהליך משפטי כנגד אותה רשות, אלא במסגרת סכסוך בין בני הזוג, אין מקום להתערב ולחסום דרכו של המשיב."

ראו: עמ"ש 21313-11-17 פלונית נ' אלמוני (7.10.19) סעיף 42-43 לפסק דינו של כב' השופט שנלר.

על כן, לאור שמדובר בהליך בפני הבנק שנועד לקבלת משכנתא ולאור שלא נוהל הליך משפטי, ולאור שמדובר בסכסוך בין בני הזוג, אני קובעת כי לא קיימת מניעות מצד התובע להעלות את טענותיו בהליך הנוכחי, וכי לא קיים השתק שיפוטי בעניין זה.

בכל הנוגע לתצהיר שנחתם מול עו"ד שבו התובע מוותר על זכויותיו וגם בתצהיר מול הבנק – קבלת הטענה כי די במסמכים אלה על מנת לשלול את זכויות התובע בדירת מגורים מהווה הלכה למעשה שינוי של הדרך המהותית שנקבעה בחוק יחסי ממון. התצהיר הוא חד צדדי ונחתם על ידי התובע בלבד לגבי שני המסמכים. אין הוא עונה על ההגדרה של הסכם על פי חוק יחסי ממון. לא היה הסכם ממון בין הצדדים שהחריג את הדירה ממסת הנכסים המשותפת. לכך יש להוסיף כי גרסתה של הנתבעת מדוע נדרש היה להחתים את התובע השתנתה והיא לא הביאה ראיות לתמוך בטענותיה.

התובע טוען לגבי תשלומי המשכנתא כי גם לאחר רכישת הדירה הוא המשיך בין השנים 2012-2015 להעביר כספים לאישה או לאימה לצרכי הבית והמשפחה לרבות לגבי הדירה. רק בשנת 2015 פתח חשבון בנק על שמו. התובע צירף בנספח ה לתצע"ר דפי חשבון בנק משנת 2015. התובע מדגיש בסעיף 50 לתצע"ר כי העברת הכנסותיו לנתבעת או לאימה היו גם לתשלומי המשכנתא ואחזקת הדירה.

בחינת דפי חשבון הבנק של הנתבעת נספח 11 לתצע"ר של הנתבעת מעלה כי תשלומי המשכנתא היו בסך של כ-3,300 ₪ לחודש. הנתבעת לא הסבירה כיצד על משכורת של כ-5,000 ₪ קיבלה משכנתא עם תשלום חודשי כה גבוה (66% מסך הכנסתה החודשית). האם היו לה ערבים למשכנתא? מה ההכנסות הכוללות שהציגה לבנק? הנתבעת לא פירטה בעניין זה דבר. היא גם נמנעה מלציין מה הסכום ההחזר החודשי בכתבי הטענות וניתן היה להסיק את הסכום מבחינת דפי חשבון הבנק שלה בלבד.

הנתבעת טוענת לגבי תשלומי המשכנתא בתצע"ר בסעיף 32 כי היא זו ששילמה את החזרי המשכנתא מדי חודש בחודשו – מכספים שלה ומכספים שקיבלה מאימה. בסיכומיה הופיעה גרסה מעט שונה: כי שילמה את המשכנתא ממשכורתה וגם מסיוע מבני משפחתה. מעבר לכך לא פירטה – לא סכומי סיוע ולא על ידי מי.

הנתבעת נחקרה לגבי המסמכים והנתונים שהציגה לבנק לצורך קבלת המשכנתא ותשובותיה לא היו משכנעות:

"עו"ד לנטון: [..] אז עכשיו יש לך להראות לי, הרי הגשת בקשה מפורטת, עם מקורות הכנסה, ומאיפה יש לך כסף, את הרי באת לבנק, זה לא כל מי שבא בטוח ש (לא ברור). את באה לבנק, את מפרטת כל מה שיש לך, מה שיש לבעלך, מה, מה אתם מכניסים, מה הוא מביא מהכולל, נכון שסיפרת שם בין היתר, ההכנסה שלו מהכולל, נכון,

העדה גב'***: לא. לא. לא.

ש: יש לך להראות לי את יתר המסמכים?

ת: לא.

ש: את נתת אותם לעורך דין שלך?

ת: לא.

ש: לא? למה לא נתת אותם?

ת: כי זה,

ש: למה נתת רק את העמוד הראשון?

ת: לא הבאתי לו את העמוד הראשון, הבאתי לו את כל מה שהיה רלוונטי לתיק.

ש: מה זה רלוונטי? תקשיבי, יש פה בקשה, את ראית פעם איך נראה,

ת: אני יכולה להראות לו? אני יכולה להראות לך?

[...]

ש: את הגשת בקשה להלוואה. הבנק ביקש ממך אין ספור מסמכים. הוא ביקש ממך תלושי שכר, נכון?

ת: שלי, כן.

ש: יפה. הוא ביקש את ההכנסות של הבעל, נכון?

ת: לא.

ש: לא ביקש?

ת: לא. כי כביכול זה על חשבוני.

ש: האם נכון שאת מילאת,

ת: לא,

ש: האם בהצהרה שלך בבנק כתבת בעל מרוויח אפס?

ת: לא. אה, לא יודעת מה, לא קשור לבעל. אין קשר בזה לבעל. אין קשר.

ש: הם בודקים את המקורות של התא המשפחתי.

ת: אבל זה היה על חשבון הבנק. אני עונה לך. זה היה על חשבון הבנק הנפרד שלי ואמא שלי הייתה מאה אחוז ערבה. רק בזכות אמא שלי קיבלתי, אתה צודק, אם לא אמא שלי, לא הייתי מקבלת בכלל, משכורת אחת לא הייתי מקבלת משכנתא. אמא שלי מאה אחוז ערבה, עם כל הנכסים שלה בבנק, היא ערבה מאה אחוז על המשכנתא." (ההדגשות בקו – הוספו)

(ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 82 שורות 23-33, עמ' 83 שורות 1-26).

הנתבעת יכולה הייתה להוכיח טענות אלה בנקל לו הייתה מצרפת את המסמכים. אולם היא נמנעה מכך.

התובע טוען כי גם לאחר רכישת הדירה, היא שימשה דירת המגורים של הצדדים עד שנפרדו, קרי מחודש 12/2011 ועד לחודש 11/2018. הנתבעת לא הציגה גרסה המפריכה טענה זו.

הנתבעת חזרה שוב ושוב באופן עקבי בכל כתבי הטענות כי התובע לא תרם לכלכלת המשפחה, לא סייע ולא היה שותף ועל כן יש להורות על הפרדה רכושית ביניהם. בענין זה ייאמרו שני דברים. ראשית, בין הצדדים הייתה חלוקת תפקידים במשך כל תקופת הנישואין כי התובע לומד והנתבעת עובדת. בימ"ש אינו מתערב בחלוקה זו. שנית, כאשר התעורר גם לשיטתה של הנתבעת משבר בשנת 2012 – בסמוך לרכישת הדירה – הנתבעת פנתה לבי"ד הרבני וביקשה וקיבלה פסיקת מזונות. לאחר מכן הוכח כי הצדידם שבו לשלום בית ואף נולדה להן בתם הצעירה. לא סברה הנתבעת כי עליה להגן על רכושה מפני התובע מדוע לא פנתה גם בנושא הדירה? מדוע לא ביקשה להסדיר את המצב לאשורו גם כשחזרו הצדדים לשלו"ב? תחושתה של הנתבעת עליה חזרה שוב ושוב כי התובע לא היה שותף באופן כלכלי מבקשת למעשה כי בימ"ש יתעלם מחוק יחסי ממון ויתעלם מההתנהלות של הצדדים שהייתה לאורך כל שנות הנישואים הלא מועטות שלהם ויתן לתובע מעין קנס על התנהלותו זו. לכך לא ניתן להעתר.

בכתב התביעה צורף נספח טאבו ממנו עולה כי הדירה רשומה על שם הנתבעת בלבד (נספח א'). בנסח שצורף לא מופיעה משכנתא על הדירה. מהנסח שצורף עולה כי הבית המשותף שבו הדירה נרשם בחודש 4/2018. לא צורף נסח היסטורי.

התובע טוען כי לא פעל לשינוי הרישום מאחר וסמך על מצגי האישה כי הדירה משותפת ולאור טרדות היומיום והעיסוק בטיפול במשפחה (סעיף 22 לתצע"ר).

יצויין לא הוגשו בקשות לגילוי מסמכים על ידי מי מהצדדים. איש מהצדדים לא הביא גם עדים לתמוך בטענותיו. ייאמר ברורות – יש קשיים עם גרסת כל אחד מהצדדים והרושם הוא ששני הצדדים נמנעו עד תום מלתת גרסה סדורה וכ"א מהם נמנע בנושאים מסויימים מלפרטם עד תום ושינה גם את גרסתו.

נטל ההוכחה בתביעה הוא על התובע שטוען לשיתוף. הנטל אינו על הנתבעת להוכיח כי הנכס אינו משותף. התובע הציג גרסה מנומקת ומפורטת ברוב המכריע של הנושאים. אכן היו נושאים מסויימים בחקירה שבהם הוסיף גרסה שלא הופיעה טרם לכך ולא ידע לתת חלק מהפרטים. אולם התובע אינו בעל דין יחיד. אל מול גרסתו וטענותיו יש את גרסת וטענות הנתבעת. גם בהינתן נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובע יש לבדוק את גרסת הנתבעת. בעניין זה יש לקחת בחשבון כי הנתבעת יכולה הייתה להביא פרטים רבים מאוד לתמוך בטענותיה ולהביא עדים שיתמכו בגרסתה ונמנעה ללא סיפוק הסבר מלעשות כן.

המסמכים הקשורים לרכישת הדירה מצויים אצל הנתבעת והיא יכולה הייתה בקלות ובפשטות להביאם ולתת חיזוק משמעותי לטענותיה. העובדה כי היא נמנעה מלצרף את הסכם הרכישה ואת מסמכי המשכנתא והדיווחים למיסוי מקרקעין ושינתה את גרסתה בעניין התשלומים ששולמו וכיצד שולמו ונמנעה מלפרט כיצד משולמת המשכנתא – מחזקת את גרסת התובע והותירה רושם בלתי אמין וללא הסבר מספק.

יודגש - זאת לא במובן של העברת הנטל אל כתפיה. אלא במובן שבו העדר גרסה סדורה והעדר המצאת מסמכים המצויים בידיה מחזק משמעותית את טענות התובע. לכך יש להוסיף את החזקה שבעל דין שיש מסמכים המשרתים את טענותיו ואת גרסתו לא יימנע מלצרף את הראיות שמצויות בידיו. אלא אם אותן ראיות כפי הנראה אינן משרתות את גרסתו.

הנתבעת לא הביאה לעדות את מי מבני משפחתה למרות טענתה על מעורבות רבה שלהם, לא את עורך הדין שייצג אותה בטיפול ברכישת הדירה או את מוכרת הדירה. תשובותיה בעניין זה בחקירה היו לא מספקות (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 62 שורות 4-10).

במהלך חקירתה הנתבעת אישרה שיש בידיה את כל המסמכים הקשורים למכר (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 62 שורות 1-3). בהמשך החקירה נשאלה הנתבעת ישירות מדוע לא צירפה את הסכם הרכישה והשיבה שהוא בידיה:

"ש. עכשיו איפה החוזה? יש לך להראות לי את החוזה? אפשר לראות אותו? למה לא צירפת אותו? אולי תמצאי אותו. את רוצה שאני אעזור לך? אני אעזור לך לחפש? אני יכול לבוא לעזור.

[...]

העדה גב'***: הנה, הוא פה." (ההדגשות בקו – הוספו).

(ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 75 שורות 1-7).

אולם לאחר מכן טענה כי אין בידיה ויש בידיה רק את התצהיר. תשובתה מדוע לא צירפה את המסמכים לתצהיר הייתה לא מהימנה. היא נשאלה שוב מדוע לא צירפה את המסמכים והשיבה: "לא צירפתי את החומר של הדירה. אני חשבתי שהוא צירף, אין לי מושג" (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 74 שורה 33).

הנתבעת נשאלה בכמה דווחה הרכישה למיסוי מקרקעין ולא ידעה להשיב על כך:

"ש: כמה דווחה הדירה במכירה? באיזה סכום? תהיי מדויקת. אני יכול לעזור לך, תדווחי, תגידי לי. כמה? כמה היא דווחה למיסוי מקרקעין? היא דווחה פחות, ואפילו הרבה פחות מהסכום שנקבת פה, נכון?

ת: אין לי מושג. אני לא יודעת. אין לי מושג. "

(ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 75 שורות 27-30).

בהמשך החקירה נשאלה על התשלומים של הרכישה והשיבה שוב ושוב שאינה יודעת (עמ' 77).

בהמשך החקירה ניתנה לנתבעת שוב הזדמנות להציג לבימ"ש את חוזה הרכישה – מסמך שאמור להיות לה אינטרס ראשון במעלה להציגו לבימ"ש שיחזק את טענותיה, היא לא יעשה להשיב היכן החוזה והאם הביאה אותו לבימ"ש. החוזה לא צורף על ידה והמסמכים שצורפו לתמיכה בטענותיה היו ספורים למרות שהמסמכים בשליטתה ויכולה הייתה להביאם בקלות. לא אפשרתי לבצע חיפוש בתיקה של הנתבעת כפי שהתבקש בדיון, אך צוין כי הדברים ילקחו בחשבון (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 78-79).

גם לגבי המסמכים הקשורים למשכנתא תשובותיה של הנתבעת היו מתחמקות:

"ש: אני מבקש, יש לך את המשך הבקשה? אני רואה בכלל, יש לך נטייה או לא לצרף מסמכים בכלל, או מסמכים חלקיים, חתוכים, עמוד ראשון, גם את זה אולי נתת לעורך דין? את כל המסמכים?

ת: אני הבאתי לו את כל המסמכים, ואני מאמינה שהוא העורך שלי, שהוא שם מה שרלוונטי, אני לא מבינה בזה, בשביל זה לקחתי עורך דין. "

(ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 81 שורות 1-5).

גם בהמשך החקירה כאשר נשאלה מה המסמכים שהביאה לבנק לצורך קבלת המשכנתא ומדוע לא הביאה מסמכים אלה לבימ"ש התשובות היו מתממות (עמ' 82-83).

בבע"מ 1398/11אלמונית נ' אלמוני(26.12.12) (להלן: "בע"מ 1398/11")כב' השופט עמית מונה רשימה של 9 פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדיון בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים. הפרמטרים, אשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו. בחינת הפרמטרים שצויינו בבע"מ 1398/11 מעלה כי נוצר שיתוף ספציפי בדירה בענייננו:

1. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין –בענייננו רכישת הדירה שהייתה רשומה על שם הנתבעת בלבד הייתה בתקופת הנישואין.

2.  האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה כי היא משותפת– לפחות חלק מהכספים הועברו מחשבון הבנק של הוריה של הנתבעת. אולם הנתבעת הציגה גרסה משתנה לגבי העברת הכספים וגם לא הוכיחה עד תום מה הסכום שהועבר על ידם. התובע הציג גרסה מנומקת ומפורטת בעניין זה לרבות העובדה כי הנתבעת ואימה הן שניהלו את ענייני הכספים והרכוש והוא העביר לשתיהן כספים. גרסה זו מקובלת עליי. השינויים והסתירות בטענות הנתבעת לגבי הסכומים שהועברו וכיצד הועבר מחזקים את גרסת התובע.

3. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו – בענייננו אין.

4. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה) –הדירה הייתה רשומה אך ורק על שם הנתבעת מיום רכישתה. הדירה הייתה דירת המגורים של הצדדים וארבעת ילדיהם מעת שנרכשה ואך לפני כן מאחר וגרו שם בשכירות.

5. אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה)– הצדדים נישאו בשנת 2002. הדירה נרכשה בסוף שנת 2011. הצדדים הוסיפו וחיו בדירה עד לפרידתם בסוף שנת 2018. מדובר בפרק זמן משמעותי.

6. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף או על ידי אחד מהם בנפרד ובפרט ממקורותיו הנפרדים– כאמור לעיל בהרחבה נטלה משכנתא בסך של 840,000 ₪ שמהווה את רוב הסכום לרכישת הדירה. סכום התשלום החודשי היה בסך של כ-3,300 ₪. שוכנעתי כי הייתה חלוקת תפקידים וחלוקת מימון הוצאות הבית לה היו שותפים שני הצדדים. גם אם הסכומים שהביא התובע לא היו מספקים בעיני הנתבעת הרי שהצדדים חיו ביחד עוד שנים ארוכות תחת קורת גג אחת ובניהול משק בית משותף. לא שוכנעתי כי הנתבעת שילמה לבדה ממקורותיה את תשלום המשכנתא. הדברים אינם מתיישבים עם משכורתה של כ-5,000 ₪, תשלום חודשי של המשכנתא כ-3,300 ₪ בחודש ומחיה של משפחה בת 6 נפשות (הצדדים ו-4 ילדיהם). לא הוכח כי משפחתה של הנתבעת שילמה את כל התשלומים. בחינת דפי חשבון הבנק של הנתבעת מעלה כי היו העברות כספים מאימה ואחותה בעיקר. אימה של הנתבעת נפטרה ואחותה יכולה הייתה להעיד ולא ניתן הסבר מדוע לא הובאה לחזק את טענות הנתבעת. הצדדים ניהלו משק בית משותף לאחר רכישת הדירה ועד לפרידה שהייתה שנים לאחר מכן. בנסיבות הללו לפי חלוקת התפקידים ביניהם כל אחד תרם למשק הבית המשותף ובטיפול בילדים ובמשפחה. על כן יש לראות את התובע כשותף לתשלומי המשכנתא מעת שנרכשה הדירה.

7. שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג– לא צוין מידע או הובאו ראיות באשר לתנאי זה. תשובתו של התובע בענין זה בחקירה הייתה הרחבת חזית ולא נטענה טרם לכך ועל כן אין מקום לקבלה (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 45 שורות 10-27).

8. התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף – הצדדים היו נשואים 18 שנה מתוכן 17 של חיים משותפים תחת קורת גג אחת. התגוררו בדירה 8 שנים. הצדדים ניהלו משק בית משותף והרושם הוא שהייתה אוירה של שיתוף ושל מאמץ משותף תוך חלוקת תפקידים קבועה וברורה. טענות הנתבעת אחרי 17 שנה כי "סידור" זה אינו מקובל עליה, אין להן מקום.

9. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני, חתימה על מסמכים, הוכחת מודעות של אחד מבני הזוג להפרדה או דווקא לשיתוף– הרישום היה על שם הנתבעת. נחתמו על ידי התובע שני מסמכים – תצהיר ומסמך לבנק – שבו אין לו דרישות לגבי הדירה. בסופו של יום ובתמונה הכוללת שוכנעתי כי המצג שהיה הוא שמדובר בדירה משותפת וכי לצדדים יש אורח חיים, מוסכם, מקובל וידוע על שניהם. הצדדים הביאו 4 ילדים לעולם והדירה הייתה דירת המגורים המשותפת של הצדדים וילדיהם מעת שנרכשה ועד לפרידת הצדדים.

אשר על כן בחינת הפרמטרים מבע"מ 1398/11 המהווים את סיכום הראיות והנסיבות שבעניינו, מעלה כי בסופו של יום הדברים נוטים לטובת טענות התובע. גם אם גרסתו של התובע לא הייתה נקיה מספקות בסופו של יום בתמונה הכללית הדברים נטו לטובתו. הנתבעת יכולה הייתה בקלות ובפשטות להביא ראיות המחזקות את טענותיה. שינוי הגרסאות על ידה והעדר המצאת מסמכים פשוטים ונדרשים שיכלו להוכיח את טענותיה מחזקים את שטען התובע.

אשר על כן אני קובעת כי התובע הוכיח כי הדירה הינה משותפת.

לאור מועד הקרע שיפורט להלן יש לערוך חישוב של תשלומי המשכנתא. מאחר והצדדים נמנעו מלהתייחס לענין זה הרי שיידרש יהיה לנהל הליך נוסף בעניין זה ככל שלא יגיעו להסכמה.

מועד הקרע – הצדדים נישאו בחודש 5/2022 (לא צויין על ידם מועד מדוייק). בסיכומיו ציין התובע בתמצית כי מועד הקרע הוא תחילת שנת 2019. הנתבעת לא טענה ישירות לגבי מועד הקרע. עם זאת טענה כי הצדדים חיים בהפרדה רכושית מלאה משנת 2012. בתצע"ר טענה בסעיף 58 כי: "מועד הקרע המוקדם ביני לבין התובע בשנים האחרונות בהם כבר חדלנו מלהתגורר יחד למן נטישת התובע....".

מועדים רלוונטים לקביעת מועד הקרע:

בחודש 10/2012 חשבון הבנק המשותף של הצדדים נסגר.

בחודש 11/2012 הגישה האישה תביעה לבי"ד הרבני ואף נפסקו לה מזונות ילדים בחודש 12/2012. בהמשך חזרו הצדדים לשלו"ב ונולדה להם בשנת 2017 בתם הצעירה.

הגשת הליך י"ס לבית הדין הרבני – חודש 1/2019. לא צויין מועד מדוייק. עם זאת הנתבעת מציינת בסעיף 20 לתצע"ר כי מאחר והתובע נטש אותה ואת הילדים פנתה לבי"ד בתחילת שנת 2019.

הפרדת מגורים סביב סוף שנת 2018. לא צויין מועד מדוייק. התובע ציין כי 7 חודשים טרם הגשת התביעה, קרי מחודש 11/2018, הנתבעת לא נתנה לו להיכנס לדירה. הנתבעת ציינה בעקיפין את מועד הפרדת המגורים כמועד קרע מוקדם (סעיף 58 לתצע"ר) כאשר היא נמנעת מלציין מה המועד המדוייק.

הגשת התביעה הרכושית – 5/2019.

הצדדים התגרשו – 11.11.2019.

התובע לא נחקר על טענותיו לגבי מועד הקרע. הנתבעת אישרה בחקירתה את המועדים תוך שהיא חוזרת על הטענה כי הייתה הפרדה רכושית עוד משנת 2012.

בחינת טענות הצדדים לגבי מועד הקרע מעלה כי יש מקום לקבוע כי מועד הגשת הליך י"ס בבית הדין הרבני כשקדמה לו יציאת התובע מדירת המגורים מהווים מועד שממנו הקרע בין הצדדים היה מוחלט. הייתה הפרדת מגורים והפרדה כלכלית ובהמשך נפסקו מזונות ילדים בבית הדין ולאחר מכן בחודש 11/2019 הצדדים התגרשו.

לגבי טענת הנתבעת לגבי הפרדה רכושית בין הצדדים – מדובר בהפרדה נטענת משנת 2012 עת נסגר החשבון המשותף של הצדדים. הוכח כי היו הליכים קצרים בבי"ד הרבני שלאחריהם חזרו הצדדים לשלו"ב, חיו תחת קורת גג אחת עם ילדיהם וכן הביאו לעולם בת נוספת בשנת 2017. גם לשיטתה של הנתבעת הפרדת מגורים סופית הייתה בסוף שנת 2018, שלשיטתה הייתה לבחירת התובע. הנתבעת לא שיכנעה כי יש לקבוע את מועד הקרע למועד מוקדם יותר והתייחסותה לנושא מועד הקרע הייתה אגבית בלבד.

על כן אני קובעת כי מועד הקרע הוא 1.1.2019.

איזון משאבים בזכויות סוציאליות וכן ברכבים – התובע עותר לעריכת איזון משאבים בנוגע לזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים וכן לשווי הרכבים שהיו לכל אחד מהם במועד הקרע (לאישה יונדאי אקסנט שנת ייצור 2004 רשום על שמה ומצוי בחזקתה, ולאיש מאזדה שנת ייצור 2002 רשומה על שמו ובחזקתו). הנתבעת לא התייחסה בכתב ההנגה ישירות לסעד זה אלא רק הדגישה כי בין הצדדים הפרדה רכושית ואין מקום להורות על כל איזון משאבים.

גם בתצע"ר טענה הנתבעת כי אין לצדדים רכוש משותף ולכל אחד מהם רכב בבעלות נפרדת (סעיף 59).

הצדדים נישאו בחודש 5/2002. מועד הקרע נקבע ליום 1.1.2019.

אין כל הגנה בטענות האישה מפני עריכת איזון המשאבים בזכויות הסוציאליות וברכבים.

על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג. הצדדים לא ערכו הסכם ממון שקובע הסדר אחר ביניהם.

טענת האישה לחלוקת תפקידים והפרדת רכושית בפועל – גם אם אניח שהדברים כך היו (והם לא הוכחו בוודאי לא באופן הנדרש), אין בהם על מנת לשלול את זכותו של האיש על פי חוק יחסי ממון. החוק קבע דרך מלך שיש לנהוג בה. שעה שהצדדים לא ערכו הסכם יחסי ממון אין מקום לטענה כי בשל חלוקת תפקידים והתנהלות בפועל נשללות הזכויות על פי החוק. על כן טענה זו נדחית.

בסיכומיה טענה הנתבעת בסעיף 87 כי: "בנסיבות אלו, נדמה כי חלוקת הזכויות שצברו הצדדים (במנותק מהדירה) לא תעשה צדק ואין בה כדי לשרת נאמנה את תכלית החוק והפסיקה, במובן זה שהנתבעת השקיעה את זמנה ומרצה לטפל בבית, בתא המשפחתי ואף מחוצה לו בעבודתה, בעוד שהתובע נעדר תרומה ממשית אמיתית בין בתוך הבית ובין מחוצה לו". את סיכומיה חתמה באמירה בסעיף 98 כי היא משאירה לשיקול דעתו של בית המשפט את איזון המשאבים בין הצדדים לגבי הזכויות הסוציאליות וכי יש לקחת בחשבון כי התובע בחר להיות נזקק ולהישאר עם אופניים חשמליות.

גם בתצהיר עליו מסתמכת האישה שצורך כנספח 5 לכתב ההגנה לגבי הדירה כתוב במפורש כי התצהיר מתייחס לכך ש:"הדירה הזו אינה שייכת למסת הנכסים המשותפת שלי ושל ***...". העולה מכך שאין הנתבעת יכולה לטעון כי יש לתת משקל מקסימלי לתצהיר מצד אחד ובאותה נשימה לטעון כי הייתה הפרדת נכסים מוחלטת שעה שבתצהיר מצוין כי יש לצדדים "מסת נכסים משותפת".

בתצהיר טען התובע כי התברר לו מההליכים בבית הדין הרבני כי האישה משכה מחברת הביטוח מגדל זכויות סוציאליות בסכום של 52,000 ₪ ללא ששיתפה אותו בכספים אלה. לא צורפו מסמכים המעידים על כך.

הנתבעת אישרה בחקירתה כי משכה כספים. עם זאת השיעור המדוייק לא הובהר (ראו: פרוט' מיום 31.5.22, עמ' 86 שורות 31-34, עמ' 87 שורות 1-2). בהמשך טענה כי אין לה מושג כמה קיבלה (עמ' 87 שורה 13). ובהמשך טענה כי: "לא יודעת, אולי 30. לא זוכרת, משהו כזה, נכנס לי חלק לעובר ושב וחלק לזה. לא יודעת, באמת לא יודעת." (עמ' 88 שורות 9-10).

אשר על כן לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם – הצדדים נשואים שנים ארוכות, אין הסכם ממון המחריג את הזכויות הסוציאליות והרכבים מהשיתוף ביניהם לעת פרידה. לנתבעת אין הגנה ממשית מפני רכיב תביעה זה. על כן אני מקבלת את הסעד שהתבקש על ידי התובע לאיזון משאבים בין הצדדים ממועד הנישואין למועד הקרע בזכויות הסוציאליות הרשומות ע"ש כל אחד מהם. כמו כן ייערך איזון ברכבים בבעלות כל אחד מהצדדים נכון למועד הקרע.

על כן לאור כל האמור לעיל, יש מקום למינוי מומחה לאיזון המשאבים בין הצדדים ממועד הנישואין (5/2002) ועד למועד הקרע (1.1.2019). כמו כן באיזון המשאבים יילקחו בחשבון שווי הרכבים לפי מחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע. ככל שהנתבעת משכה את הסכומים מחברת ביטוח או מקרן אחרת שעל שמה, לפני מועד הקרע יש להתחשב בסכומים אלה כנכללים באיזון המשאבים.

אני ממנה את רו"ח נתן שטרנפלד לביצוע איזון המשאבים בין הצדדים. המומחה יגיש בתוך 10 ימים טופס 6 בהתאם לתקנות. הצדדים ימציאו למומחה כל מסמך שידרש על ידו וישתפו עימו פעולה באופן מלא.

שני הצדדים ישאו בחלקים שווים בשכ"ט של המומחה.

חוות דעת רו"ח תוגש בתוך 4 חודשים.

טענת התובע כי הנתבעת נטלה שלא כדין כספי בר מצווה של הבנים ** ו*** בסך של 20,000 ₪ וכספי תביעת ביטוח של הבן *** בסך של 4,800 ש"ח ויש להכליל סכומים אלה באיזון המשאבים בין הצדדים – בכתב התביעה עתר התובע כי במסגרת איזון המשאבים יכללו סכומים שהאישה נטלה לידיה: 20,000 ₪ בגין כספים מבר המצווה של הבנים **ו*** וכספי תביעת ביטוח עבור הבן ***בסך של 4,800 ₪. הוא חזר על טענה זו בסעיפים 55-56 לתצע"ר. לא צורפו על ידו כל אסמכתאות לתמיכה בטענות אלה. הנתבעת לא התייחסה בכתב ההגנה ישירות לסעד זה אלא רק הדגישה כי בין הצדדים הפרדה רכושית ואין מקום להורות על כל איזון משאבים. בתצע"ר לא פירטה הנתבעת לגבי נושא זה כלל אלא רק ציינה כי אין לצדדים רכוש משותף.

לא צורפו אסכמתאות לתמיכה בטענות אלה. לא התבקש גם כל גילוי מסמכים הנוגע לכך.

שני הצדדים לא נחקרו בסוגיה זו כלל.

אשר על כן לאחר שנושא זה לא הוכח באופן מספק אני מורה על דחיית סעד זה.

סיכום

אשר על כן אני מורה כדלקמן:

• בכל הנוגע לדירת המגורים – התביעה מתקבלת.

• בכל הנוגע לזכויות הסוציאליות ולרכבים – התביעה מתקבלת וניתנו הוראות למינוי מומחה.

• בכל הנוגע לכספי בר מצווה של שני בנים וכספי ביטוח של הבן – התביעה נדחית.

   

הוצאות ההליך – לאור התוצאה אליה, היקפם של ההליכים והצורך שלא להסלים את היחסים בין הצדדים והיותם יחסים נמשכים, סברתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות, וכ"א יישא בהוצאותיו (ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ ואח' נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022) סעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית).

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, י"א אלול תשפ"ג, 28 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.

פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 11.2.24.